אלי פילו
Histoire contemporaine du château de Cambous
Histoire contemporaine du château de Cambous
(Viols-en-Laval, Hérault)
De l’Aliyah des jeunesà nos jours
1950-2010
EXTRAITS SANS ILLUSTRATION
transmis à M. Yigal Bin-Nun période 1950-1972
Christian PIOCH
Limites et prolongements possibles de la présente étude
Cette histoire des Maisons d’enfants israélites de France, telle celle de Cambous, restait à écrire et la bibliographie à leur sujet est fort rare.Ainsi, en 1973-1974, du 22 janvier 1973 au 4 février 1974, la revue
Miroir de l’histoire, publiait sous la direction de Joseph Kessel une remarquable série de 50 fascicules hebdomadaires, soit en tout 1 108 pages, n° 275 à 325, intitulée 'Les combats d’Israël' et racontant avec force détails les origines puis le développement et la consolidation du jeune Etat juif. Mais l’ Aliyah , pourtant élément déterminant du peuplement de l’Etatd’Israël, n’y est cependant évoquée que très succinctement, les différents auteurs de cette revue s’en étant tenus à de grandes généralités, souvent décevantes pour l’historien etdestinées de ce fait uniquement au grand public .
Les archives sionistes (Central Zionist Archives , P.O.B. 92, 91000 Jérusalem), quiregroupent notamment les archives du mouvement sioniste mondial et de l’ Agence juive ,comporteraient aujourd’hui, selon un courriel que nous adressait, fin décembre 2009,Mme Simone Schliachter, du département Private Papers Collection , une soixantaine de dossiers relatifs à Cambous (en dehors des dossiers des autres maisons d’enfants), qui sont regroupés sous la cote:
L 58, Youth Aliyah Department, Continental/European office,Geneva-Paris (1945-1955)
C’est-là une mine précieuse de renseignements pour les chercheurs et les générations futures, constituant un vaste fonds, multilingue (hébreu, anglais, allemand, français, etc.),qui était fin 2009 en cours de numérisation et donc inaccessible à l’époque, sans parler des autres fonds susceptibles d’exister dans tel ou tel département des Central Zionist Archives ou de tout autre organisme. Plus d’une centaine de photographies le complèterait, sous la gestion de Mme Anat Banin.
Conclusion
Cambous et ses environs, attirèrent de tout temps les amateurs de vieilles pierres et d’histoire locale, notamment dès le début du XIXe siècle, quand des militaires dessinateurs comme Amelin, alors en poste à l’Ecole du Génie de Montpellier, ou des voyageurs parisiens comme Taylor, Nodier ou Cailleux, immortalisèrent avec les dessins de leurs collaborateurs, tels les Laurens, les proches églises ou les proches châteaux deSt-Martin-de-Londres, La Roquette, Montferrand, etc., passant même à Cambous y relever les détails architecturaux de son remarquable et alors si énigmatique portail. Les Leenhardt et autres Chauvet viendront ensuite, avec les années 1930-1940, faire connaître au monde ce qu’était alors ce si beau château de Languedoc.C’était l’époque où le château, épicentre d’un monde agro-sylvo-pastoral enfermé dans ses traditions et où le pastoralisme était l’activité dominante, connaissait les joies et les peines, habituelles et ordinaires, mais néanmoins parfois fort pénibles à vivre, de ses châtelains, de leurs fermiers et de leurs personnels : joies et peines des vies familiales, parfois précocement brisées, comme joies et peines liées au devenir souvent aléatoire desrécoltes et des agnelages, tout aussi incertains.C’était-là le lot commun de nos aïeux à l’époque de la France paysanne et rurale d’antan,un monde rude qui ne laissait point de place aux plus faibles.Par le plus grand des hasards, indépendamment ou non de la volonté de la plupart de ses propriétaires successifs, le château de Cambous devait se trouver mêlé aussi, de 1789 à1961, à la grande histoire des hommes.Celle tout d’abord qui mit à bas, en 1789, l’Ancien Régime et qui vit alors le comte deVinezac, propriétaire du château, faire l’achat en 1792 de 4 000 fusils pour armer les troupes royalistes insurgées, ses neveux disparaissant ensuite, emportés à Lyon ou à Quiberon par la guerre civile qui ravageait alors le pays. Celle aussi qui, de Lisbonne àMoscou, vit ensuite les héritiers des derniers seigneurs de Cambous combattre sous l’uniforme impérial, les Turenne, ou sous l’uniforme royaliste, les Ginestous et les Vogüé.Celle qui vit les Vogüé mourir sous les balles allemandes en 1870 ou les Turenne combattre en 1871 les troupes insurgées du peuple de Paris. Celle encore qui emporta dès1915, le député Leroy-Beaulieu, nouveau propriétaire de Cambous, mort héroïquement au front, comme près d’un million et demi de soldats français de tout âge, et dont un fils devait également trouver en 1940 la mort au combat, quand le monde tout entier sombrait à nouveau dans le pire des chaos et dans une monstrueuse barbarie.Avec les années 1940, le temps douloureux des nouvelles guerres franco-allemandes, del’occupation et de la
Shoah, est venu en effet se greffer sur tout cela, emportant Cambousdans un nouveau tourbillon des temps, l’amenant à se joindre à des événementsd’ampleur mondiale, faits de drames alors sans commune mesure avec les peines abituelles des humains.Que le lecteur, en parcourant ces lieux si chargés d’histoire et de larmes, et en lisant ces lignes, songe ainsi un instant à ce que fut naguère, après la débâcle du printemps 1940,l’abomination nazie et vichyste pour nos parents et grands-parents, de toutes origins ethniques, de toutes confessions religieuses, de tout statut social et de toutes idées politiques, en un monde où il ne faisait pas bon d’être juif, communiste, gaulliste oufranc-maçon.Le désarroi en 1940-1942 des jeunes Compagnons de France, enfants d’un pays alors aufond de l’abîme et affamé, fit alors de Cambous un lieu empli d’espérance, celui où l’on pourrait forger une jeunesse nouvelle et ressusciter à travers elle l’âme d’un paysentièrement à reconstruire. Le désarroi non moins grand des cadres de l’Armée Nouvelle fit également à cette époque de Cambous l’un des lieux où l’on pouvait préparer en secret l’indispensable revanche contre le vainqueur de 1940 et permettre ainsi à la France de reprendre place dans le concert des nations, espoir hélas brisé à l’automne 1942 quand la barbarie nazie déferla jusqu’au littoral méditerranéen, brisant un temps les rêves de reconquête du général de Lattre. Puis vint le temps qui amena un jour des milliersd’enfants juifs à trouver ici, en ce coin perdu de Languedoc, des raisons d’espérer en ce bas-monde l’existence d’un monde paisible et meilleur. Celui de l’Eretz Israël , le pays de Sion, la patrie dont ils rêvaient tant.
En 1950, le château de Cambous participera ainsi, à sa manière, aux origines du premier Israël, celui des pionniers partis bâtir entre Méditerranée et Jourdain un nouveau pays et une nouvelle nation.Que le lecteur songe pour cela à ces milliers de jeunes juifs qui, fuyant ensuite les ruines de ce qui avait été pour eux un enfer sur la terre (l’Europe), ou qui était devenu une terre sans espoir (l’Afrique du Nord), aspiraient alors au paradis
Mais emportés dans leursfolles espérances et fuyant un monde de persécutions pour rencontrer un monde deconfrontation, ils en oubliaient souvent avec leurs aînés le sort des peuples qui vivaientdéjà sur leur future terre d’accueil, apportant hélas avec eux, sur leur Terre promise, la Palestine, un nouveau malheur pour les populations autochtones.
La Shoah , la grande tragédie humaine du XXe siècle, née d’une insensée aversion idéologique, l’antisémitisme, pour un supposé peuple et pour une religion donnée,engendra en effet pour d’autres populations, chrétiens, druzes ou musulmans de Palestine,une autre catastrophe, celle que les Arabes de Palestine, souvent dépossédés de leurs sols,appellent depuis 1948 la
Nakba
Avec des sites comme Cambous, Julhans, les Rhuets, etc., mais aussi le Grand Arénas, un peuple de pionniers, souvent démuni de tout, prenait néanmoins naissance enMéditerranée orientale, y formant une nation nouvelle, bien souvent imprégnée des idéaux, idéalistes et généreux, qui furent ceux des débuts du sionisme, avec ses structures collectivistes ou coopératives, les kibboutzim
et les moshavim, souvent plantées au milieu du désert, qui émerveillèrent si longtemps le monde, mais qui tombèrent ensuite en désuétude dans la foulée des nouvelles aliyot
C’est cet esprit de peuple pionnier, s’en allant mettre en valeur des terres souvent vierges,qui anima si souvent les premiers olim partant défricher, à la sueur de leur front, les terres souvent incultes d’un nouveau pays pour eux inconnu et restant à bâtir, dans ce vaste et si âpre chantier, qui fut celui des premières années et des premiers combats d’Israël.
Aux origines d’Israël : trois jeunes pionniers à Cambous dans les années 1950(Coll. Estee Du-Nour, avec son aimable autorisation)
Mais ainsi est l’histoire des hommes, comme celle des vieilles bâtisses. Parfois inattendue, mais toujours aussi passionnante pour qui ne se contente pas d’entrevoir lesvieilles pierres qui surgissent au détour d’une route au milieu des garrigues, mais qui aspire, sans parti pris, en poussant de vieilles portes et en parcourant de vieilles archives, à comprendre le pourquoi et le comment des choses, comme à s’imprégner dans sa visite des multiples soubresauts des mondes d’hier et d’aujourd’hui…Des guerres civiles des années 1560-1630 puis 1680-1710 qui ravagèrent le Languedoc, à l’Aliyah
des années 1950, le château de Cambous et son immense domaine pastoral nous offrent ainsi un fantastique voyage dans le temps et dans l’histoire humaine. Aussi, s’il est bien des lieux chargés d’histoire en Languedoc, Cambous est indéniablement de ceux-là. Un lieu qui ne saurait laisser indifférent.
טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991
ערב הבר־מצווה
ערב הבר־מצווה אחרי הצהריים, ז״א ביום ראשון או ביום רביעי, הולך הבחור שלנו לבית־הספר ומזמין את כל חבריו ומכריו הלומדים אתו בכיתה. כל ילד שהוזמן מביא לג׳ראמא (מתנה קטנה — כמה פרוטות של היום) ל״מלמד״. תמורת לג׳ראמא משחרר הרבי את כל אלה שהביאוה.“ הנערים מלווים את בן־המצווה לביתו ומחכים לו עד שיסתפר, יתרחץ ויתלבש, ואז יוצאים אתו יחד לטיול. מקובל היה במכנאס בזמני שאבי בן־המצווה או אחד מקרוביו שוכר משאית (camion) או שתיים־שלוש מוניות ולוקח את הבן עם חבריו לטיול מחוץ לחומות המלאח, ואף מחוץ לעיר. בינתיים הנשים מנצלות את ההזדמנות לגמור את ההכנות הסופיות לחגיגה שתתקיים בערב.
כמו כן מקובל היה בזמני, שבן־המצווה מחלק סיגריות לכל חבריו(אלגארו די מול־תפלין — סיגריית בן־המצווה), ולשם כך הוא מצטייד בקופסת סיגריות אחת או שתיים. אף שלא ראה סיגריות מימיו, הבחור שלנו היה צריך גם הוא לעשן סיגריות עם חבריו כאילו עישון סיגריות היה מין טקס מעבר מילדות לבגרות.
אחרי הטיול, שנמשך שעה או שעתיים, הולך בן־המצווה עם חבריו לבקר את המשפחות שביקשו שיעבור אצלן. מלווה בעשרות נערים ומצויד ברשימה של ביקורים, עובר הבחור שלנו בשכונת היהודים (אלמללאח) כאשר חבריו צווחים לפניו בקול רם ובמקהלה מחרישה אוזניים את הפסוקים ״המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי…״ (בראשית מח, טז), ״בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור…״ (שם מט, כג), וכאשר קבוצה של נשים צעירות הולכות אחרי השיירה כשהן משמיעות קריאות גיל של יו… יו… יו… (אזג׳ארית). אם איזה גוי נקלע לסביבה, ובדרך כלל פגשו תמיד אטרראח(שוליית נחתום), האומלל היה זוכה מידי הנערים לקיתון של קללות עסיסיות, והיו גם קללות מיוחדות, אבל קודם כול צווחו עליו בְּעִירַא! בְּעִירַא! (בוז, בוז לך), ואחר כך ״אוי לך מואב!״ בוהּ עְלִךּ יַא מוֹאָב דִי כְלִלית מְרָאתִיךּ הִזַזאלַא וּבְּנָאתִיךּ אִיתָאמָא״ (אוי לך מואב, איך הנחת אשתך אלמנה ובנותיך יתומות!), ועוד כהנה וכהנה. אבל אם הקבוצה פגשה בדרכה ברב, תלמיד חכם, אז כולם נגשו ביראת כבוד ונשקו את ידו, ובפרט בן־המצווה, והוא זכה בברכת ״בסימן טוב״ וב״מי שבירך״; הוא הדין אם פגשו בזקן נכבד ובעל הדרת פנים.
כאשר הנער מגיע לבית שעליו לבקר, בעלת אותו בית יוצאת בשמעה את המולת הנערים ומקבלת את פני השיירה בשמחה וגיל וכמובן בקריאות יו… יו… יו…. חתן הבר־מצווה מנשק את יד בעלת־הבית, והיא מחזירה לו בחיבוקים ובנשיקות על הלחיים ובתוספת כל מיני ברכות ואיחולים כשהיא תוחבת לג׳ראמא (סכום כסף הגון) לכיסו. אם הנער יתום, אז הוא זוכה במנה אחת אפיים, הן בכסף והן בברכות. בדרך כלל, הג׳ראמא הזאת יועדה להורים לעזור להם בהוצאות החגיגה המרובות, והנער מביא את הכסף הנאסף למשפחתו. הביקורים האלה אורכים יותר משעתיים, והנערים חוזרים לבית בן־המצווה אחרי שהחשיך.
ליל הבר־מצווה
חגיגת הבר־מצווה מתחילה באופן רשמי רק בליל הבר־מצווה (לילת אתפלין, הנקרא לילת לג׳ראמא, ליל המתנות), אחרי תפילת ערבית. כל המשפחות שהוזמנו מגיעות, אבל בדרך כלל בערב זה באים רק הגברים. נוסף על קרובי המשפחה מוזמנים רבנים ונכבדי הקהילה, ובמיוחד ה״רבי״ של בן־המצווה, הפייטן ושמש בית־הכנסת. בחדר האורחים (אוזדאר) עורכים שולחן גדול ועליו פמוטות עם נרות דולקים. על השולחן המסודר יפה עם כל מיני תקרובת, מניחים אסנייא (מגש נחושת), וכל הנכנס מניח עליה סכום מסוים (ג׳ראמא), שיתחלק בין הרבי, הפייטן והשמש.( אם הורי בן־המצווה אינם בעלי אמצעים, חלק גדול מהלג׳ראמא הזאת מיועד לעזור להם בהוצאות).
שלושתם ממלאים תפקיד חשוב בחגיגה זו. הרב מחלק ברכות לכל דורש, הפייטן מלהיב את הנוכחים בשיריו ופיוטיו המיוחדים למצוות התפילין, והשמש ממלא כל מיני תפקידים שמטילים עליו, כולל הגשת תה ויתר התקרובות למוזמנים. כמו כן כל מוזמן הנכנס מתקבל בברכת ״מי שבירך״ מפי הרבי, ובפיוט נאה מפי הפייטן, היודע להתאים פיוט מיוחד לכל נכנס ולכל שם, והשמש דואג להושיב את הנכנס במקומו.
הערת המחבר: בעבר התקיימה תספורת בן־המצווה (אתחפיף) באותו ערב בנוכחות כל המוזמנים ובאווירה חגיגית של שירה ופיוט וקריאות יו… יו… (זגארית). בסוף הטקס הזה ישב לו הספר על יד הרבי, הפייטן והשמש, וכמובן גם הוא נטל חלקו מהלגיראמא, אבל מנהג זה בוטל.
כל הערב יושב לו מול־אתפלין(חתן הבר־מצווה) ליד הרבי והפייטן ויתר האורחים המכובדים היושבים בראש השולחן, כשהוא לבוש תלבושת מיוחדת לבר־מצווה, ומצפה בסבלנות לרגע שאליו התכונן כל כך במשך שבועות. כשכל המוזמנים נוכחים מגיעה שעת הדרשה. הפייטן פותח בפיוט מתאים, והנער עומד מול ה״רבי״ שלו והמוזמנים ומדקלם את דרשתו בעל־פה, כשדמעות גיל זולגות מעיני אמו וקרוביו. אחרי הדרשה מכבדים את המוזמנים בתה עם נענע, חתיכות מעזון ועוגות פליבי.
יום הבר־מצווה
למחרת בבוקר, יום הבר־מצווה (נהאר אתפלין), משכימים הרבי, הפייטן והשמש לבית בן־המצווה ומעירים את בעלי הבית ואת הבחור. הרב מלבישו טלית ומניח את התפילין על ידו, כשהלה מברך את הברכות ״להניח תפילין״ ו״להתעטף בציצית״. אחר כך קורא בן־המצווה בקול רם בנוכחות הוריו וקרוביו את ברכות השחר בעל־ פה, כשכולם עונים אחריו אמן. נהגו במכנאס לעטוף את בן־המצווה בטלית, דהיינו לשים לו את הטלית על ראשו כמו תלמידי חכמים; אבל כמובן הם עשו זאת רק ל״בני אבות״ ולבנים ממשפחות מיוחסות.
הערות המחבר: הרב יוסף בן נאיים מספר בספרו ״נוהג בחכמה״, שבעיר פאס נהגו להניח את התפילין לבן־המצווה מאחורי הדלת (מנור לבאב). הרב בן נאיים מסביר, שאולי מנהג זה מבוסס על מצוות התורה לגבי עבד שאינו רוצה לצאת חופשי מעם אדוניו אחרי שש שנים. במקרה זה ציוותה התורה, שאדוניו יגיש אותו אל הדלת וירצע את אוזנו במרצע לעבוד בו לעולם. הורי בן־המצווה, מסביר הרב בן נאיים, מתכוונים גם הם למסור את בנם לעבודת הבורא ומקווים שימשיך בעבודתו לעולם. ראה: נוהג בחכמה, עמ׳ 245-244; מלכה, עמ׳ 49. נראה שבמכנאס לא היה שום זכר למנהג זה.
- בדרך כלל אנשים פשוטים לא העוו להתעטף בטלית כמו תלמידי חכמים בפומבי, משום ״דמתחזי כיוהרא״, ושלא ״להתעטף באיצטלא דרבנן״. ע"כ
- טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991
- מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי
La Torah et son etude dans le Hessed le-Abraham de Abraham Azulai- Roland Goetschel.
L'ETUDE DE LA TORAH AU NIVEAU DU VECU
En dehors de ces considérations théoriques, Abraham Azulaï entreprend une description qui est également une classification des différentes manières dont les gens se rattachent à la Torah .
Il en emprunte la trame métaphorique au Psaume 104, 25-26. Dans l'océan grand et vaste dç ceux qui s'attachent à la Torah , il existe quatre niveaux du moins élevé au plus élevé:
Il y a d'abord la grande masse du peuple de Dieu qui s'attache à l'étude de la Torah , tous les petits en Israël, chacun selon sa mesure qui sont comme les poissons dans la mer "qui remuent innombrables".
Le deuxième groupe est formé de ceux qui ont augmenté leur savoir en matière de Torah par rapport aux premiers, allusion étant faite à cette différenciation par "des animaux petits et grands". C'est là que se situent les élèves des Sages qui à travers le dialogue s'efforcent de creuser et d'élargir son sens. Leurs âmes sont dans le mystère du dévoilement de la sefirah qui est dénommée Léviathan.
Le troisième cercle correspond au mystère du Léviathan c'est à dire au mystère du plaisir, de la sha'ashû'a qui est procurée à Dieu lorsque l'on se préoccupe des enseignements ésotériques. A lui correspond l’énoncé des Sages: “Dans l’avenir Dieu exécutera une danse pour les justes et sera parmi eux dans le jardin d’Eden”. Le mystère de la danse doit être entendu comme signifiant que toutes les âmes seront rassemblées ensemble avec la visée de l’unité d’en-haut à propos du sujet sur lequel portera l’étude dans le mystère qui sera dévoilé dans l’avenir.
Les gens qui forment le quatrième groupe sont ceux qui ne sont pas versés dans l’étude. Ils sont comme “les bateaux qui vont et viennent sur la mer”: ils n’entendent que le sens manifeste, ne descendent pas dans les profondeurs. Ils marchent de manière assurée, sans crainte du peu d’intelligence qu’ils ont acquis de la Torah . Il y a là probablement une critique des tenants du seul sens littéral.
Une dernière distinction a trait à l’intention des personnes dans leur rapport à la Torah . A ceux qui permettent aux autres d’étudier s’applique le verset de Prv. 3, 18: “Elle est un arbre de vie pour ceux qui s’en saisissent”, et ils sont proches de ceux qui étudient dans l’intérêt du ciel… Puis viennent ceux qui s’y rattachent en vue d’une rétribution dans ce monde-ci et dans le monde qui vient, intérêts et capital! Ensuite, on a affaire à celui qui n’attend pas de salaire du monde à venir mais étudie pour un salaire, pour les honneurs en ce monde, pour qu’on l’appelle Hakham, Rabbi, pour que les gens le louent et l’honorent, ce qui le réconforte! La dernière catégorie est celle de ceux qui ne soutiennent les étudiants en matière de Torah mais qui sont préoccupés de fournir les moyens pour triompher de l’idolâtrie.
Abraham Azulaï nous fournit donc ici un tableau nuancé des motivations diverses de ceux qui étudient ou soutiennent l’étude, tableau qui comporte également une critique discrète de l’establishment rabbinique.
Notre kabbaliste se mesure également avec un des problèmes qui fait débat dans son environnement: quelle place accorder dans le cadre de l’étude de la Torah au pilpûl? La réponse est que de même que pour rendre le blé comestible, il faut prendre la peine de le battre, de le moudre, de le cribler pour séparer le froment de l’enveloppe, de même le pain de l’étude se trouve-t-il revêtu par les écorces. Aussi est-il nécessaire de le bluter et de le moudre pour que l’âme ait une jouissance de ce pain. Comme l’ont affirmé les Sages: “L’étude de la Mishnah est une vertu pour laquelle on a droit à une récompense, il n’est pas de rétribution plus grande que pour l’étude du Talmud”. Car un mets pour l’âme où le son demeure mélangé à la farine peut-être nocif à certains égards pour le corps, ainsi en est-il pour l’étude de la Mishnah sans en résoudre les difficultés. Le Talmud est un mets de farine pure où les difficultés ont été élucidées, après que l’on se soit donné la peine de se donner du mal.
Tous ne sont pas égaux dans ce domaine. Il y a d’abord ceux qui ne sont encore que des apprentis épisodiques en matière de pilpûl. Puis viennent ceux qui à des degrés divers s’adonnent au pilpûl et formulent des arrêts. Parmi eux, certains énoncent des jugements à partir d’un verset mais il demeure des questions en suspens. D’autres s’interrogent et détruisent mais réparent ensuite et répondent aux questions. En posant des questions, ils brisent les qelipôt et édifient une résidence pour le Roi et la Matrônîtâ.
Au troisième rang figurent ceux qui se servent de la Mishnah, ceux-là parachèvent le corps de la Matrônîtâ, ses habits et ses ornements en vue de l’unir à Tif’eret. Enfin, il y a ceux qui comme les maîtres de la Mishnah sont capables d’innover en matière de halakhah par l’explication, par le mid-rash de l’Ecriture, à partir de ce qui a été transmis en matière de middôt, de règles herméneutiques. Ces derniers s’attachent eux à la substance du corps de la Shekhinah. Mais ils ont besoin que Dieu acquiesce à leur décret pour que la halakhah soit fixée selon la majorité et d’après le motif: “Mes enfants m’ont vaincu” comme il en est fait allusion dans le Tiqqûnîm.n
Mais au-dessus de toute cette hiérarchie figurent des modalités d’attachement à la Torah et du service plus dignes de louanges que toutes les autres, ce sont celles qui repoussent loin d’elles la rétribution des préceptes dans ce monde-ci qui ne désirent que la pauvreté et les épreuves que procurent la Torah. Ce sont les vertus de ceux qui s’y attachent dans l’intérêt du ciel, le-shem sha-mayîm, au nom du Saint-Béni soit-Il et de sa Shekhinah exclusivement.
La Torah et son etude dans le Hessed le-Abraham de Abraham Azulai- Roland Goetschel."recherches sur la culture des juifs d'afrique du nord –Issachar Ben-Ami
מ. ד. גאון – יהודי המזרח בארץ ישראל חלק שני
ישעיה אג׳ימאן
מגדולי ההשפעה בעדת יהודי קושטא. בשנת תק״פ עלה לירושלים על מנת להשתקע בה. והאיש עשיר ונכבד מאד בעירו, כי היה השולחני לראש חיל היאניטשרים מחנה צבא מיוחד אשר הקים לו בזמנו שולטן מחמוד. בראותו כי היהודים העולים לארץ והבאים דרך יפו נאלצים להתאכסן בבית אחד הערלים, קנה בכספו חצר אחת נאה על שפת הים ויקדישה לבית הכנסת אורחים, הן בשביל העולים לאה״ק והן לאלה הבאים להתרחץ בים או לנסוע לחו"ל. חדר אחד מהבית קבע לבית כנסת. בעת ההיא נמצא ביפו מנין מצומצם של יהודים. חצר זו נרשמה בערכאות על שם עדת הספרדים בירושלים.
דוד חי אדרעי
יליד צפת ת״ו, ביום ח. אייר תרמ״ח. את חנוכו התורני קבל בישיבות העיר. בסיון תר״ע נסע לערי בוכרה. בעברו דרך כותאייס הוזמן שם לראש ישיבה בבית מדרשו של הגביר יצחק אליגולי. ימי רבנותו כאן לא ארכו והוא עבר לסחיניול. מפאת בריאותו הרופפת לא יכל להשלים עם מזג האויר הקר ויחזור לצפת. בשנת תרע״ב היה שליח כוללות צפת לערי גורג׳יסטאן. באדר תרע״ג עבר דדך תורקסטאן ובהיותו בתאשקנד נתקבל שם למורה ודיין.
בעיר זו נשאר עד שנת תרע״ז. עם חלופי השלטון וערבוב הרשויות סבל הרבה ביחוד בזמן המהפכה הבולשבית. בין הזמנים יסד סניפים להסתדרות המזרתי, אגודות לתרבות וספריות עבריות לקהל. בראשית תרע"ח יצא לארץ, ובדרכו התעכב בבגדד, עד פסח תר״פ. אז חזר לצפת, ועם הגיעו אליה נמנה למנהל הת״ת. בו בזמן נתבקש ע״י הרב ישועה ואעיש ז״ל להצטרף כחבר לבית דינו. אח״כ העתיק דירתו למירון, ובמשך העתים התעסק בצרכי צבור
של כוללות צפת. בהיותו במסעיו בעיר ציפרו שבמרוקו נלב״ע לפתע, ביום כ' אייר תרצ״ב ושם מנוחתו כבוד.
ח ב ו ר י ו : א. בד דוד, קונטרס שו״ת נדפס בצפת ח״א שנת תרפ״ב, ח״ ב עודנו בכ״י. ב. חיי דוד, דרשות על התנ״ך כ״י. ג. שושנים לדוד ושושן יפה על שיר השירים כ״י. ד צפרן דוד על האגדות כ״י. ה. מעשה חיא כ״י. ו. רוח חיים, כ״י.
חיים אדרעי
נולד בשנת תרי״ג. ת״ח רשום וגדול בתורה והתפרנס מיגיע כפיו. השתתף עם הערבים בסביבות צפת באכרות – חקלאות, עבודת אדמה, חוואות. עתים הוצע לו להיות שד״ר הכוללות לחו"ל וסרב. שנים אחדות לפני מלחמת העולם היה חבר בי״ד הצדק ושני להראב״ד חיים םתהון ז״ל. סמוך לימי המלחמה נאלץ להגר לאי קפריסין לרגלי נתינותו הצרפתית, ועם שביתת הנשק חזר לצפת. אז קבל עליו להיות ראש ועד הרבנים בעיר, וזה אחרי הפצרות רבות מצד חו"ר צפת. נפטר ביום כ״א תמוז תר״צ, והוא אז בן ע״ז, ובהתאם לצוואתו הובל לקבורה למירון.
משה אדרעי
מחכמי המערב. שמע לקח מפי ר״י הלוי מיגאש. רמב״ם באחת מתשובותיו מזכירו בשם הדרעי, ובאגרת תימן יכנהו ״איש חסיד ונעלה״. נבא על הגאולה הקרובה, ומאורעות תבל שונים שבחלקם נתקימו. בערוב ימיו עלה לאה״ק וכנראה שנלב״ע בה. סופו של איש נפלא זה לוטה בערפל.
משה ב״ר יצחק אדרעי
חי במאה ה"ט. מחכמי מוגאדור ומקובל. מתלמידי הרב יהודה אנהורי ברבאט. שנים מספר היה מורה ללשונות הקדם. נלב״ע בשנת התקפ״ט.
ח ב ו ר י ו : א. תורת חיים, למודים מהזהר הקדוש, לונדון תקנ״ב. אוצה"ס ת. סי׳ 493 ב.יד משה דרושים. אמשטרדם תקס״ט. ג. מעשה נסים ע ל אמתות נהר הסמבטיון ועשרת השבטים, אמשטרדם תקע״ח. נדפס גם בשם שארית ישראל. לבוב 1850
שמואל ב״ר יצחק אוזידה
נולד בצפת בשנת שט״ו לערך. למד קבלה מפי האר״י ז"ל, ואח״כ עם תלמידו הותיק מהרח״ו, ונזכר בין גדולי רבני התקופה. בשבחי האר״י סי ט. מסופר עליו כדברים האלה: יום א׳ נכנם הר״ש אוזידה לפני הרב ויקם הרב לפניו והושיבו לימינו ודבר עמו כל צרכו עד שהיה הדבר תמוה בעיני החברים, וכשיצא אמר לו מהרח״ו הסבה, וענה מפני שר׳ פנחם בן יאיר נכנם עמו.
ח ב ו ר י ו : א. מדרש שמואל. פירוש על פרקי אבות, מלוקט מכל המפרשים הקדמונים ורש״י נדפס בוינציאה שנת של׳׳ט. ב. אנרת שמואל. פירוש ע ל רות עם רש״י, נדפס בבית דפוסה של דונה ריינה נשיא בקורו נישמי שע״י קושטנדינא, שנת שנ"ו. ג. לחם דמעה פירוש על איכה עם רש״י. ויניציה שס״ו.
נסים בנימין אוחנא
בנו של הרב מסעוד אוחנא. נולד במדינה אשר באלג׳יר בשנת התרמ״ב. בהיותו בן שש הובא ע״י הוריו ירושלימה ובה למד והתחנך. חתנו של ההר"ג נחמן בטיטו ז״ל. לפני מלחמת העולם הוזמן לרב בארצות הברית ויסע לשם. אח״כ עבר למלטה. ויהי בה רב לעדה בשנות המלחמה. בתרע״ח בא לנמל סעיד ונתקבל לרב ומו״צ ומנהל ביה״ס המוחזק עיי משפחת בנין מעדן, ובמשרה זו כהן עד טבת תרצ״ה. כיום ראב״ד בקהיר. בשנים האחרונות התמסד
לבירור התלמוד משפתו הארמית, והוא מתרגם באהבה ובשקידה את כל מליו ומשפטיו לעברית בסגנון קל ומובן ובתוספת ביאור מן הצד, בכדי שיוכל כל קורא לרדת לעמקה של הלכה. וכתב לי הרב, שכבר השלים כל סדר נזיקין וקרא לחבורו זה בשם ״תורת אמת״. הוא השמיט כל באוד שאינו מוסכם למפרשי התלמוד. בין שאר ההקלות הציב סימני שאלה, תמיהה וקריאה פסיקים וכו', בהתאם לרוח הזמן למען יוכל כל חובב ספר לרוות צמאונו בתורה שבע״פ במקורה, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ה' יזכהו לסיים את עבודתו ולברך על המוגמר.
םלימאן אוחנא
מרבני פאס, שבצעירותו עלה לארץ והתישב בצפת. מגורי האר״י. הצטיין במלאכת הכתיבה כי היה סופר סת״ם ומסופר, כי יותר מאלף זוגות תפילין יצאו מתחת ידו. עוד היום נמצא בצפת ס״ת שנכתב בעצם ידיו, הנערץ ע״י ההמון. התפרסם כמקובל וכל ספר הזהר וכמה מחבורי גדולי המקובלים היו שגורים על פיו. נזכר בשו״ת מהר״מ גלאנטי סי׳ קכ״ד. חבר פירוש על ספרא וספרי ומכילתא ופ׳ תנ״ך.
ציון ב״ר שמעון אוחנא
מרבני צפת. מותיקי הלומדים בישיבת רדב״ז שם, וממנה מוצא פרנסתו בדחק. זמן מה היה גם ש״ץ בביהכ״נ מהר״ם אלשיך וסופר בד״צ שם. אחר מלתמת העולם היה שד״ר צפת לערי המערב הפנימי וכן נסע למדינות אחרות בשליחות עדות ומוסדות שונים. אביו ר׳ שמעון היה מחכמי צפת ת״ו, צדיק תמים ומתרחק מכבוד. מפאת חסידותו היתרה הסתלק מלקבל חלוקה דרבנן, והתפרנס מיגיע כפיו. בזמנו הפנוי ישב ולמד ביחידות.
הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה
דרישה להכריז על יהדות מרוקו כ " יהדות הצלה ".
ביוני 1955 דרש ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, מהנהלת הסוכנות להכריז על כפרי דרום מרוקו כ "עליית הצלה" ולהעלותם ללא סלקציה. אך לוי אשכול, גיורא יוספטל, ברל לוקר, אליהו דובקין ומשה גרוסמן התנגדו להצעה, והיא נדחתה.
באוגוסט 1955 חבר הנהלה מניו יורק, צבי לוריא, מהנהלת הסוכנות להכריז על יהדות מרוקו כ "יהדות הצלה", והדגיש : "הכרזה זו תגרום ליהודי אמריקה לתרום כסף. יהודה ברגינסקי תמך בהצעתו של צבי לוריא, אך נחום גולדמן, לוי אשכול, גיורא יוספטל, אליהו דובקין, ברל לוקר ומשה גרוסמן התנגדו לה וגם היא נדחתה.
לגבי הכרזה על "ארץ הצלה" אמר הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל במרץ 1952 :
" קשה לקבוע היכן ואיזה ארץ הצלה, ואיזו ארץ אינה ארץ הצלה. על זאת קשה להחליט בביטחון. אבל קיימת וודאות, וודאות זו אומרת שבארצות בהן השלטון המקומי אינו יכול או אינו רוצה לנקוף אצבע לשמירת היהודים – אלו הן ארצות הצלה, או ארצות בהן השלטון מתייחס בצורה אדישה לגבי פגיעה ביהודים מבחינה פוליטית ומבחינה כלכלית כאחת ".
קריטריונים אלה מראים בוודאות, כי יהדות מרוקו אכן נכללה במסגרת "יהדות הצלה" – קל וחומר כפרי דרום מרוקו ; אך הממשלה והנהלת הסוכנות סירבו להכיר בכך.
על פי הצעת זלמן שזר בדיון לתקנות הסלקציה בנובמבר 1951, לא נכללו יהודי ארצות מזרח אירופה, משום שהייתה סכנה שיינעלו שעריהן בפני יציאת יהודים. כלל זה לא חל על יהודי מרוקו – אף שברור היה לממשלה ולהנהלת הסוכנות, שגם שעריה עלולים להינעל בקרוב בפני יציאת יהודים.
כבר במאי 1954 התריע ראש מחלקת העלייה, שניאור זלמן שרגאי, ואמר :
אם לא נוציא את היהודים ממרוקו תוך שנה שנתיים, ייתכן מאוד שלא נוכל להוציא אותם משם.
ובדצמבר 1955 שלח שרגאי לראש הממשלה בן גוריון מכתב "אישי – פנימי – לא לפרסום". נכתב בו :
1 – הזמן העומד לרשותנו לאפשר יציאת יהודים הוא בין 4 – 6 חודשים.
2 – השלטון המרוקני לא ייתן ליהודים לצאת.
3 – כ-100.000 יהודים מוכנים לעלות מיד.
בתחילת שנת 1956 ניתן היה עוד אפוא להציל את רוב יהודי מרוקו ולהעלותם ארצה – אך הממשלה והסוכנות לא פעלו לשם כך מחששם לשינוי דמוגרפי לא רצוי בארץ.
הפסקת רישום המועמדים לעלייה במרוקו.
באוקטובר 1954 אמר יעקב צור, שגריר ישראל בצרפת, שכל יהודי צפון אפריקה – עני ועשיר, ללא יוצא מן הכלל – אינו רואה את עתידו שם. עם זאת הוסיף, שעלייה המונית תערער את שלטון צרפת שם, ולכן יש להיזהר מלהסתבך עם צרפת.
בספטמבר 1954 היו רשומים לעלייה כ-15.000 נפש, לאחר שעברו את תהליך הסלקציה.
ככל שהתקרבה מרוקו לעצמאות, כך גבר רצון היהודים לעלות לארץ, ובינואר 1955 הגיע מספר הרשומים לעליה מצפון אפריקה – רובם המוחלט ממרוקו ל-68.000. ואילו הנהלת הסוכנות תכננה לשנת 1955 את עלייתם של 28.000 בלבד משם.
ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, אמר שביכולת מחלקת העלייה לעלות משם כל חודש 5.000 – 6.000 יהודים לאחר סלקציה ; אך מאחר שהמכסות המוקצות נמוכות ביחס לגודלה ולרצונה של יהדות צפון אפריקה, נאלץ להורות למשרד העלייה בצפון אפריקה להפסיק זמנית את רישום העולים, שכן " אין ביכולתנו להעלותם…..אם לא הייתי מפסיק את הרישום, בעוד חודשיים מספר הרשומים לעלייה יגיע ל – 100.000 נפש.
ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, דרש בדיון זה מהנהלת הסוכנות לבטל את החלטתו של שרגאי :
מהי זכותנו לומר ליהודי שחושש מפוגרום שאין לו זכות לעלות? ואם עד היום הסתרנו את פרשת צפון אפריקה מידיעת הציבור, הרי אין להסתיר יותר את העובדה שיהודים נהרגים שם בכל שני ולחמישי .
אך הנהלת הסוכנות סירבה לקבל את דרישת ברגינסקי והחליטה :
ההנהלה מקבלת לתשומת לבה את הודעתו של שניאור זלמן שרגאי על הפסקה זמנית של רישום מועמדים לעלייה בצפון אפריקה ומשאירה לשיקולו מתי לחדש את הרישום.
באוגוסט 1955 דיווח ראש מחלקת העלייה בדיון ב "מוסד לתיאום, שבמרוקו רשומים לעלייה 60.000 יהודים, ומתוכם נבדקו על ידי חוליות המיון 35.000. עוד הוסיף שרגאי : "לולא חטאנו בקצב ההרשמה היו נרשמים עוד 40.000 איש. בדיון בהנהלת הסוכנות על תכנון עלייה לשנת 1956 באוגוסט 1955 אמר שרגאי, שבמרוקו רשומים לעלייה 60.000, מתוכם עברו מסלקציה של חוליות המיון, ועוד 40.000 יהודים תובעים את רישומם לעלייה ; וכי בתוניסיה רשומים לעלייה 20.000 יהודים, ומתוכם אושרו 5.000 לאחר סלקציה. ממרוקו ומתוניסיה ניתן אפוא להעלות תוך זמן קצר 120.000 יהודים.
אבל הנהלת הסוכנות החליטה, שבשנת 1956 יעלו רק 45.000 עולים, ומתוכם 40.000 מצפון אפריקה – 36.000 ממרוקו ו-4.000 מתוניסיה. במילים אחרות : הנהלת הסוכנות החליטה להעלות רק את 40.000 העולים שכבר עברו את הסלקציה, ושום מועמד חדש לא יעלה בשנה זו.
בישיבה משותפת של ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות בדצמבר 1955 דיווח שרגאי, כי בחצי השנה האחרונה הופסק רישום מועמדים חדשים לעלייה מצפון אפריקה. עוד ציין את מצבם הביטחוני החמור של יהודי מרוקו ואת דרישות מנהיגי הקהילה להעלותם ארצה ומוכנותם להיקלט במעברות.
לכן דנו בישיבה זו על הקלות בסלקציה ועל הגדלת מספר העולים ממרוקו, המתוכננים לעלייה בשנת 1956. בעד ההקלה והגדלת מספר העולים ממרוקו תמכו מצד הממשלה : שרת העבודה גולדה מאיר, שר המשטרה בכור שטרית, שר הפנים י' בר יהודה, שר הפיתוח מ' בנטוב ; ומנהלת הסוכנות : ראש מחלקת העלייה ש"ז שרגאי, ראש מחלקת הקליטה יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הנוער והחלוץ משה קול, ראש מחלקת החינוך ותרבות זלמן שזר.
התנגדו להצעה : ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות לוי אשכול, הגזר וראש מחלקת הקליטה גיורא יוספטל, ראש המחלקה בכלכלית משה גרוסמן.
למרות התמיכה הרחבה הן בקרב חברי הממשלה והן בקרב חברי הנהלת הסוכנות – נדחה ההצעה להקל בסלקציה ולהגדיל את מספר העולים ממרוקו. במרץ 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה ונעלה את שעריה בפני הרוצים לעלות. ביוני 1956 היו רשומים בה לעלייה 100.000 יהודים, מתוכם 50.000 לאחר סלקציה ולאחר שחיסלו את עסקיהם או שהיו בתהליך חיסול. אלה נותרו אפוא במרוקו בגלל סירובן של הממשלה ושל הסוכנות להעלותם – אף שיכלו לעשות זאת.
הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה-עמ'153-149
רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-הוצ' אורות המגרב
התפשטות האנטישמיות האירופית
החשש הגדול של יהודי מרוקו היה מהתפשטות האנטישמיות האירופית, יותר מגילוי העוינות המסורתית של ההמון המוסלמי. אנטישמיות המתיישבים הצרפתים במרוקו, גם אם לא התקרבה לממדים שלבשה הגרסה האלג׳ירית, מצאה בנסיבות הזמן תנאים נאותים להתגברותה. ביטוייה העיקריים היו תקריות רחוב ומסעי שטנה בעיתונות הכתובה. ברם, עם כל חומרתה לעתים של אנטישמיות זו, היא נותרה נחלת חוגים מצומצמים, לא הצליחה להתפשט לרוב המתיישבים הצרפתים וגם לא לגרור את רובה של האוכלוסייה המוסלמית.
השופר הבולט ביותר בתעמולה האנטישמית הארסית היה רוב הזמן השבועון הימני הקיצוני 'לה סוליי דו מרוק ״Le Soleil du Maroc. עיתון זה חזר ואימץ ללא בושה טענות מיובאות מאלג׳יריה כנגד האמנציפציה הבלתי נסבלת והמהירה מדי של יהודים מרוקאים, על חשבונם כביכול של המתיישבים והילידים המוסלמים, שלהם צרפת צריכה להיות מחויבת יותר. דוגמה לעמדה זו עולה ממאמר המערכת מ־8 ביוני 1933 :
״בזמנו המבורך של המרשל ליאוטי (Lyautey), חיו היסודות הילידים והמהגרים המגוונים, המרכיבים את האוכלוסייה המרוקאית, בהרמוניה שלמה, תוך שיתוף פעולה קולקטיבי שאפשר לכל אחד את מקומו תחת השמש. הוא עמד על המשמר נגד כל מה שהיה עלול לשבש הרמוניה זו. המרשל הכיר טוב את היהודים ולא הרשה להם כל סטייה מהדרך המשותפת. אולם לדאבונה של מרוקו, האדון אדולף סטג Adolphe Steg ירש את מקומו של האיש הדגול.
האדון סטג והפוליטיקאים המזיקים שבפמלייתו, המונעים רק על ידי שאיפותיהם האישיות והאינטרסים הפרטיים שלהם, והמשועבדים להון הבינלאומי, היהודי ברובו, העניקו חופש מלא במרוקו לבני עמם… כך, הודות לתמיכתו של אדון סטג ייסד ב-1926 מר יונתן טורש, יהודי קוסמופוליט ופעיל ציוני, את הירחון ׳לאבניר אילוסטרה״. מספר יהודים ממוצא אלג׳ירי ותוניסאי ניצלו תקדים זה, ולמרות ניסיונם בתחום הרגיש הזה לא היו זהירים מספיק וייסדו כמה שנים אחר כך את הירחון ״לוניון מרוקן״ L'Union Marocaine. עיתון זה הכריז תחילה על כוונתו לחסום את הדרך ליהודים הקוסמופוליטיים של ׳לאבניר אילוסטרה״ ולהפיץ תעמולה צרפתית. אך הוא עושה עבודה גרועה מהעיתון הציוני, ומתיימר להעלות את היהודים המרוקאים מעל המוסלמים המרוקאים, למרות שאלה ואלה נתיני הסולטאן, ובאותה מידה בני חסותה של צרפת״.
על תסמין נוסף לעליית העוינות כלפי היהודים בקולוניה הצרפתית מצביע מאמר שפרסם העיתון היומי ילה רפש דה פאס״ (La Dépêche de Fès), הנחשב מתון, ב-20 ביוני 1933 :
״אחת המגרעות העיקריות בהן מאשימים את היהודים, היא נטייתם להתפשט, לשכוח מהר מדי את מצבם לפני בוא צרפת, ולהפגין בהתנשאות את עושרם הגאה במרוקו. כל המקצועות פתוחים בפניהם. הם יכולים לעסוק בכל ענפי המסחר, אבל אל להם לשאוף לתפוס את כל המקום. עליהם להבין כי מרוקו רחוקה מלהיות נחלתם הבלעדית, וחובתם הראשונה, כלפי צרפת שהצילה אותם, היא לא להפריע לצרפתים שבאו למרוקו כדי לעבוד ולחיות בה. אנו לא מעיזים לטעון שהשלטונות לא חשבו כבר על זה. ואם כך, למה הם מחכים? כי כשמכריחים את המתיישב לגרור את המשא הנעשה כבד משנה לשנה, הוא עלול ליפול לבסוף, ולא להתרומם עוד. לפני מספר ימים הזדמנה אישה פריזאית המתארחת בקזבלנקה לשיחה עם יליד יהודי, ושמעה אותו אומר: ׳מרוקו כפי שאת רואה אותה, זה רק הודות ליהודים!׳ אמנם מילים הן רק מילים, אך הן משקפות הרגשה. מה הטעם לנסות להסתיר זאת? בזמן התקריות האחרונות ברבאט ובקזבלנקה, חלק מהציבור (הצרפתי) לא כל כך הצטער לראות את היהודים הילידים סופגים מכות מידי הערבים. מדוע? בדיוק מפני שיש יהודים חסרי מתינות בתאוותם, אשר אינם מוכנים להסתפק במקומם הטוב תחת השמש, ורוצים להשתלט על כל הארץ לטובתם הבלעדית. צרפת אינה מבדילה בין היהודים והתושבים האחרים במרוקו, כנראה בצדק, אך עליהם להוכיח בהתנהגותם החברתית שהם ראויים לכך וכי צרפת אינה טועה״.
לא לקונגרס היהודי העולמי
באווירה זו לא בא בחשבון ששלטונות הפרוטקטורט יתנו את ברכתם לקהילה היהודית המרוקאית – שממנה נשללה הזכות להקים גוף מייצג ברמה הארצית – להצטרף לניסיון הגיוס הכללי של העם היהודי במסגרת הקונגרס היהודי העולמי. הם הורו לאיש אמונם יחיא זגורי, המפקח על המוסדות היהודיים, לא להיענות להזמנה להשתתף בכינוס היסוד בז׳נבה ב-1933, בנימוק שמדובר בהתארגנות פוליטית שממנה יש להתרחק כמו מאש:
״ההחלטות שהתקבלו חותרות לתת לקונגרס אופי של נציגות לגיטימית של העם היהודי, תוך בחירות המאורגנות ברחבי העולם כולו. לא יעלה על הדעת, בנסיבות אלה, לאפשר לנתינים מרוקאים בני הדת היהודית להיענות לקריאות כאלה ולבחור נציגים אשר ייטלו חלק בדיונים בז׳נבה״.
שלוש שנים לאחר מכן, בהיעדר אישור השלטונות ליציאת משלחת ארצית, הסמיכו מספר אישים מקזבלנקה את איש העסקים הבינלאומיים, ז'ק פינטו יליד טנג׳יר, לייצג כאדם פרטי את יהדות מרוקו במושב השני של הקונגרס היהודי העולמי שהתכנס בז׳נבה ב-1936. מבלי להתחשב בהיעדר מעמד רשמי הוא התחייב בשם יהדות מרוקו כולה:
״יהדות מרוקו מוכנה לתאם את מאמציה יחד עם הקבוצות היהודיות השונות מהעולם, תוך נאמנות למדינות של כל אחד מאתנו…אנו נמשיך לחזק את מפעלו של הקונגרס למען ההבנה ההדדית בין ישראל ואומות העולם. במרוקו יתבטא הדבר במאמצים לשמר ולפתח את היחסים הטובים והכנים הקיימים בינינו לבין המוסלמים. אנו מבקשים להצהיר בהזדמנות חגיגית זו על נאמנותנו העמוקה לממשלת הוד מעלתו הסולטאן ולצרפת, המעצמה החוסה״.
רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-הוצ' אורות המגרב
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
La défaite
Quand en mai 1940, Hitler ayant achevé ses conquêtes à l’Est, lança son offensive éclair sur le front Ouest, avant même la déroute totale de l’armée française et l’armistice, L'Avenir Illustré fut une des premières victimes et connut une interdiction de parution pour "tendances sionistes". L’éditorial de sa dernière livraison, datée de mai-juin 1940, constituait un pathétique testament :
«Ne croyons pas à nos mérites éminents, n’attendons pas de témoignages particuliers de reconnaissance parce que nous avons offert nos biens et nos personnes, à la cause de la justice et de l’humanité. Soyons fiers de ne pas être rejetés dans un coin du monde quand le monde entier flambe de notre propre flamme…
Quel est notre devoir à présent ?
Au point de vue intérieur, adopter une attitude générale digne et qui nous attire l’estime de tous ; éviter les discussions politiques aussi bien que les démonstrations trop visibles d’une oisiveté qui fait scandale ; travailler avec ardeur et désintéressement en songeant que le travail est déjà un commencement de relèvement matériel et moral. Au plan extérieur, garder à la France et au Makhzen la fidélité traditionnelle que notre population leur a vouée depuis le début…»
Au Makhzen, cela ne devait pas poser de problème, mais à la France, elle n’en aurait cure — c’est elle qui allait trahir.
L’autre organe de presse juif paraissant à Casablanca, L’Union Marocaine, eut droit à un sursis, en raison de son orientation assimilationniste profrançaise et ne fut interdit qu’en octobre 1940, dans le cadre de la nouvelle législation antijuive. Il laissa le même testament pathétique comme si les Juifs du Maroc pouvaient encore être maîtres de leur destin :
« II y a plusieurs moyens de servir la cause commune. Les uns donnent leur sang, leur jeunesse ; d’autres, leur travail, leur intelligence ; d’autres encore leurs biens. A ceux qui ne peuvent offrir tout cela, il n’est demandé que d’avoir patience, confiance et courage. Ce sont là de belles armes de défense passive, Dieu est avec les patients — s’ils savent patienter … »
A l’heure des plus grandes épreuves, le judaïsme n’avait plus de voix, ses deux organes étant désormais interdits. L’ancien directeur de LAvenir Illustré, Jonathan Thursz, resté au Maroc après la fermeture de son journal, comme correspondant de l’agence de presse américaine Associated Press, avait bien sollicité des autorités l’autorisation de faire paraître un organe, comme cela était permis au judaïsme tunisien avec le journal Le Pêtit Matin, et en Algérie, avec le Bulletin des Sociétés Juives d’Algérie. En vain.
Avant la tempête
Dans l’atmosphère routinière de la drôle de guerre, les autorités du Protectorat ne se départaient pas encore de leur bienveillance traditionnelle et de leur respect envers les institutions religieuses juives. C’est ainsi que le dahir du 4 mai 1940, 25 Rebia 1359, créa une institution originale, sans doute unique au monde, avec la formation dans le cadre du Haut Tribunal Rabbinique siégeant à Rabat, d’un tribunal dit de la Sérara. Il avait pour unique compétence de statuer en matière de questions délicates, liées aux privilèges revendiqués par certaines familles, dans l’exercice exclusif de certaines fonctions religieuses comme les sacrificateurs rituels de bétail, les rédacteurs des actes de divorce, les responsables des pèlerinages sur les tombeaux de saints et du partage de leurs dons, etc. Autant de problèmes de gestion financière, parfois aigus, opposant les intérêts des possesseurs de privilèges à ceux des gestionnaires de la caisse communautaire. La première composition d’un tel tribunal inclut, à sa présidence, rabbi Méir Hay Elyakim, un rabbin natif de Tibériade, qui présidait depuis des décennies le tribunal rabbinique de Casablanca et à ses côtés : rabbi Shlomo Cohen, Président du tribunal d’Oujda et rabbi Moché Zrihen, Président du tribunal rabbinique de Marrakech. Rabbi Yossef Messas, adjoint au Président du tribunal rabbinique de Meknès, qui fut appelé en 1944 à sa présidence, décrit ainsi sa procédure très particulière :
«En cas de revendication de privilèges auprès de la Sérara, le requérant doit adresser une supplique au Haut Tribunal Rabbinique à Rabat qui envoie une lettre de convocation à la personne assignée et fixe aux parties une date pour leur parution. Le Haut Tribunal convoque alors à Rabat les trois membres du tribunal de la Sérara pour cette même date, et le cas échéant, un suppléant. Les deux parties exposent oralement, devant le tribunal, leurs arguments et déposent leurs conclusions écrites. Les membres du tribunal les emportent avec eux et reviennent chacun dans sa ville. Il appartient ensuite au Président du tribunal de rédiger le projet de jugement qu’il envoie pour approbation à ses deux assistants. Une fois le jugement contresigné par les trois membres, son texte est transmis au Haut Tribunal qui le paraphe et en informe les deux parties qui ne peuvent faire appel…
Ce respect des institutions hébraïques ne devait jamais se démentir, même aux pires moments de la législation antijuive du régime de Vichy, comme nous le verrons par la suite.
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
שערי רצון – אלי שפר
מחלה מחשלת
מחלה זו חישלה אות׳ ולמדתי להתגבר על כאבים או על דחף להתגרד. כיוון שזו הייתה מחלה עונתית שפרצה בימים קרים , הקפדתי ללבוש מכנסיים ארוכים כדי שלא יראו את האבעבועות והמשכתי ללבוש אותם גם לאחר שהפצעים הגלידו והשאירו כתמים על רגלי. רק לאחר שהכתמים נעלמו הרשיתי לעצמי ללבוש מכנסיים קצרים , גם אם העונה שוב החלה להתקרר.
לימים הגיעה משלחת של יהודים מאמריקה הגדולה, שכללה אנשי חינוך , סעד ורפואה. המחנך הסב את תשומת ליבם על מקרים מיוחדים ובכלל זה דיבר גם על הפצעים שברגלי, למחרת כבר הייתי עם אמי במקום שנראה כמו מרפאה . הם הזריקו לי זריקת חיסון וציידו אותי בכדורים למספר ימים והטיפול התרופתי עשה את שלו . האביב חלף והקיץ עמד בימיו האחרונים , ומה עם הרגלים שבדקתי ומיששתי כל בוקר? הן היו חלקות ויפות יותר מתמיד.
מסתבר שזו לא הייתה מחלת הילדים היחידה במרוקו שהרופאים התקשו לרפא. שמעתי על מחלות קשות יותר שאפילו סיכנו ממש את חיי הילד שחלה בהן.
אחת המחלות שכמעט כל ילד חלה בה הייתה מחלת האדמת שהייתה ידועה בשם "בוחמרון", אך אסור היה לבטא אותה בשמה המפורש מחשש למזיקין. כך גם לגבי מחלת הצהבת או מחלת המעיים. רבים השתמשו בקמיעות או שעלו לקיברות צדיקים שהתפרסמו בחייהם כמרפאי מחלות. בעיתות כאלה ההורים המודאגים פנו גם למגידי עתידות ולרוקחי מרקחות שונות ומשונות.
מחלת האבעבועות הייתה מחלה קלה יחסית, שפקדה אותי בעונה מסויימת והשביתה אותי למספר ימים בבית והחזרה ממנה ללימודים הסבה לי קורת רוח רבה ומשנה מרץ על מנת לסיים את שנת הלימודים בהצלחה.
טקס סיום שנת הלימודים
מגרש המסדרים שקיבל מעמד חגיגי ביום האחרון לשנת הלימודים. לבוש הייתי חגיגית ככל יתר התלמידים, עמדנו , כרגיל, בטורים ובזוגות כדי לשמוע את דבר מנהל בית הספר האדון מרק אדרי ואת ברכות ראש העיר וכבוד רב העיר . גולת הכותרת של הטקס הייתה ההכרזה על התלמיד המצטיין מכל כיתה. כל תלמיד כזה זכה לקבל תעודת הצטיינות ופרס מיוחד שנקרא "פרס הצטיינות״. כל תלמיד שקיבל פרס לחץ את ידי המכובדים שעל בימת הכבוד, אך גם זכה לנשיקה לאות חיבה והערכה למרות שהתלמיד לא תמיד רצה שינשקוהו.
כאשר סיימתי כיתה ב', נקראתי אל הבימה לקבל את הפרס. הפרס כלל ספר קריאה ומשחק פאזל להרכבה, עם ציור של קטר רכבת. כמובן ששמחתי אך טרם הבנתי את משמעות המעמד. מי שכן התרגשה היתה אחותי , ניפנפה בפרס בפני חברותיה, צהלה ושרה כל הדרך הביתה "אחי הקטן קיבל את פרס ההצטיינות"!
בשנה שלאחר מכן, באותו תאריך ובאותו מעמד, עמדנו נרגשים מחדש כדי לראות את מצעד הזוכים השנה בפרס. הקראת שמות הזוכים בפרס החלה מן התלמיד בכיתה א' והסתיימה עם בוגר כיתה ח' התלמיד שזכה בפרס מן הכיתה שלי היה מאיר חברי הטוב. כל כך שמחתי בשבילו , רציתי שיְשמח את הוריו שמגדלים משפחה מרובת ילדים. זהו תם סדר הזוכים וחלוקת הפרסים. כל התלמידים התכוננו להיכנס לכיתות לקבלת התעודה של סוף שנת הלימודים.
לפתע המנהל שב אל קידמת הבמה, בידו אחז חבילת ספרים גדולה קשורה בסרט אדום. המנהל נטל את המיקרופון ופנה אל רב העיר, אל ראש העיר ואל יתר המכובדים וציין את המאמצים והמשאבים שבית הספר משקיע בתלמידיו והוסיף:
– ישנו כאן תלמיד שזכה לא רק בפרס ההצטינות בלימודים, אלא נמצא ראוי לקבל גם את ה״פרי דוהנר", כלומר "פרס הכבוד", שהוא דרגה אחת מעל פרס הצטיינות. מדובר בתלמיד שהתמיד בחריצותו במשך שלוש שנים רצופות ולכן החלטנו להקפיץ אותו כיתה. אני קורא לתלמיד מכיתה ג' , אליהו- מרדכי אָסרָף לגשת לכאן!
הייתי מופתע. רגלי כאילו נתקעו באדמה. כולם הביטו אלי, מחאו כפיים וקראו בקול: ״ אָסרָף ! אָסרָף ! המחנך ניגש אלי עם חיוך גדול על פניו, אחז בידי והביאני אל קידמת הבימה. המנהל הצביע עלי ואמר לפני כולם:
- אשריך ואשרי ההורים שלך. הרי לך הפרס היקר הזה. בית הספר מעניק לך שלושה כרכי אנציקלופדיה ושני ספרי קריאה להנאתך. בשנה הבאה אתה תדלג מכיתה ג' היישר לכיתה ה'! בהצלחה רבה!
כאשר אחזתי בחבילת הספרים הכבדה , הבנתי את כובד האחריות ששמו על כתפי הרכות . אהיה ילד קטן ליד ילדים ענקיים מכיתה ה'!
עודני מהרהר , ניגש אלי המחנך ולחש באוזני:
- אל תשכח להביא מחר את שלושת הכרכים של האנציקלופיה כי הם שייכים לספריית בית הספר. המנהל רצה להרשים את ראש העיר ולכן נתנו לך שי כה גדול. יתר הספרים הם שלך. אני מקווה שאתה מבין את המצב.
הבנתי גם הבנתי והנהנתי בראשי. שמחתי שנפלה בידי הזכות להחזיר טובה במשהו לבית ספרי. למחרת בבוקר צעדתי לבד לבית הספר כדי להחזיר את הפיקדון היקר.
פרק 2
אהבנו לשחק! כְּלוּם יש ילדים בעולם שאינם אוהבים לשחק? בואו נראה איך זה היה אצלנו.
משחקים מחוץ לבית
אהבתי לשחק לאחר שסיימתי להכין את כל שיעורי הבית. החברים שגרו בסביבה שלי , נהגו להיפגש אחר הלימודים , ברחבה השקטה שליד ביתנו. יכולתי לשמוע את מצהלותיהם ואף להשקיף עליהם בהערצה מלמעלה מחלון חדרי. תמיד שאלתי את עצמי, מתי הספיקו להכין את שיעורי הבית או שמא דחו אותם לשעה מאוחרת יותר. לעיתים רחוקות הרשיתי לעצמי לדחות את המשך הכנת השיעורים ולהצטרף אליהם .
היו לנו משחקים ידועים ומוסכמים , בהתאם לעונת השנה . בתקופת הסביבונים נהגנו להתגודד סביב חבורת ה״צלפים" וה״מפצחים" ולהביט בהם בהתפעלות מלווה במחיאות כפיים ובקריאות "בְּרָאבוֹ", הידד ! ה״צלף" נקרא כך משום שכאשר שיחרר בתנופה את סביבונו מן השרוך הדק והארוך, היה הסביבון ניתז ונוחת בעוצמה עם השפיץ של הסביבון הישר על הסביבון התורן שנח לו על צידו באמצע עיגול גדול מסומן על האדמה. אלה שלא היו מומחים בצליפה , הסתפקו בסחרור הסביבון והעלאתו על כף היד כדי לנַגֵח בעזרתו את הסביבון התורן. האחרון שהצליח להוציא את הסביבון מן המעגל היה רשאי לנעוץ את המסמר שבסביבון שלו בגוף הסביבון המסכן ולהשאיר עליו צלקת ראויה. לעומת זאת, מי שלא הצליח לסובב את סביבונו , או שלא הצליח לנגח את הסביבון שעל האדמה , היה נאלץ להניח , למגינת ליבו, את סביבונו במרכז המעגל , במקום הסביבון שהיה שם קודם לכן.
רציתי לעשות כמו הגדולים ולא רק להסתכל ולהתפעל. כאשר המגרש היה פנוי התאמנתי בלסובב סביבון. בהתחלה לא הצלחתי אבל לאחר הרבה תרגולים נעמד הסביבון על חודו וכירכר די הרבה זמן. קבעתי לעצמי מטרה וזמן, החלטתי להוכיח שגם אני מסוגל לשחק בסביבון ושאתחיל להתחרות כבר בעונה הבאה של הסביבונים. אז לא תיארתי לעצמי שהסביבון שלי יהיה ארוז עם שאר החפצים האישיים ואולי יסתובב לו על אדמת ארץ ישראל , ואם לא יכירו את המשחק אני אתנדב ללמד את ילדי ארץ ישראל איך מסובבים סביבון כראוי.
נשוב ל״מפצחים", שהיו לא רק "צלפים", אלא גם בעלי סביבון קטלני. מהסביבון הם שלפו את המסמר שבחוד ושתלו במקומו מסמר חד ואימתני, מסמר שנועד מלכתחילה להיות נעוץ בפרסה של סוס. ה״מפצחים" היו אימת המשתתפים וזכו לייראת כבוד. לעיתים הם פירקו את הסביבון הקורבן ולפעמים הותירו עליו צלקת כזו שלא הסתובב כראוי ונפסל. כלל מקובל היה שאם ה״צלף" לא פגע שלוש פעמים, היה נאלץ להניח את סביבונו על הרצפה וכל המשתתפים היו רשאים "להתעלל" בסביבון ואף לעקור ממנו את המסמר החד.
אהבתי גם את המשחק "כיבוש ארצות" . בעונת הגשמים , לאחר שהאדמה ספגה מי גשמים ונהייתה רכה , יכולנו לנעוץ בה מכשיר חד כמו אולר, סכין שלקחנו בלי רשות מן הבית או בעיקר מסמר ארוך ונוח לשימוש. העיגול שסומן על האדמה הרטובה חולק לחלקים שווים לפי מספר המשתתפים. המשתתף הראשון שעלה בגורל היה זורק אוז המסמר ונועץ אותו באדמת השכן . מן הנקודה בה ננעץ המסמר מתח המתחרה קו ישר מקצה אחד לקצה השני וסיפח לעצמו את החלק שסימן. לאחר מכן עבר התור למתחרה האחר. ככל שחלקת האדמה של השכן הצטמקה כך היה לו קשה לעמוד עליה. המנצח היה מי ש״כבש" את כל השטח או את רובו. כדי לשחק משחק נוסף מחקנו את כל הקווים והתחלנו משחק חדש. גם למשחק זה נקבעו כללים וגם הוא נמשך עד לשעות החשיכה.
עד שעות החשיכה? לא בדיוק… כל אימת שהחשיך, ידעתי שזה הזמן לרוץ הביתה בטרם אחי אמיל , אחי הגדול ישוב מן העבודה. לעיתים נטשתי מבעוד מועד ולעיתים בשנייה האחרונה לאחר שראיתיו מגיח מקצה הרחוב שנקרא "אָנְטוּאָן שִיאַרוֹני". בעיניו לא התקבל על הדעת להשחית זמן על משחקים. פעם היה לו זמן פנוי , ליווה אותי לבית הספר, הלכנו יד ביד ואז אמר לי :
– אני אחיך אך אני גם החבר הטוב שלך. אני מצפה ממך, שכאשר אתה הולך לבית הספר או בחזרה ממנו , תחזיק חזק בידית של התיק ותחשוב שהוא החבר הטוב ביותר שלך.
הנהנתי בראשי להסכמה והמשכנו עד לשער בית הספר.
שערי רצון-אלי שפר 14-8
נוהג בחכמה להרה"ג יוסף בן נאיים זצ"ל-הרב משה עמאר תשמ"ז-
מנהג בחודש תשרי ובחודש אב אין מברכיו הלבנה עד אחרי הצום,
כדי שיהיה האדם שמח. עיין מהריק״ש, סי׳ תנו. ומקרוב קמו איזה אנשים להתחסד ומברכין תוך י׳ ימי תשובה. ועיין ס׳ נהר מצרים, הלכות ר״ח, אות ו, ומה שדיבר על האנשים הללו. והביא משם ש״ת, שכ׳ שאין הפסד בזכות המצוה הזאת מכיון שהוא ממתין מלברר עליה לכבודה מגינה עליו תיכף. ובס׳ משמרת שלוט, אות יו״ד, ב׳ מנהג אבותינו הקדושים שאין לקדש הלבנה עד מוצאי יום הכפורים בדעת רמ״א. ובפירושו כ׳ וז״ל: ידוע דהלבוש כ׳ לקדש קודם יו״כ כדי שתבוא מצוה זו ותוסיף על זכויותיו, וכמובא בבאה״ט סי׳ תרב, עיי״ש. ובאשר מנהג אבותינו הקדושים כדעת רמ״א באתי לעשות סמוכות לדיעה זו. כי הנה נפסק בשו״ע אין מקדשין הלבנה אלא במו״ש. והוא ממ״ש מלשון שתתבשם מ״ש שאין מקדשין הלבנה עד מוציוה״כ שהעולם בפחד עד מוציוה״כ. גם כי אז נקיים מחטא ומסוגל לקבלת פני השכינה. ועל טעם הלבוש כ"כ במטה אפרים, שמזה שממתינים ג״כ יש זכות. ואני מוסיף כי בזה מקיימים מצוה לשמוע דברי חכמים וכלשון רז״ל כשם שמקבלים סדר יוה״כ ומקדשיו הלבנה, נראה מזה שאין לקדשה מקודם. וכלשון רז״ל כשם שמקבלים שכר על הדרישה כך מקבלים שכר על הפרישה. וכן בס׳ הק׳ ב״ש אחר סדר יוה״כ ומקדשין הלבנה, נראה מזה שאין לקדשה מקודם. ומלשון הזוה״ק, אמור, דף ק ע״ב, ת״ח בהאי יומא אתכסיא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחודש, עכ״ל. נראה דאין לקדש הלבנה עד אחר יוה״כ. ועוד דבכל מקום שיש פלוגתא, שוא״ת. מ״מ במקום שנהגו לקדשה קודם יוה״כ יש להם על מה שיסמוכו, עכ״ל. (וידידי מו״ה ידידיה מונסונייגו נ״י כתב מן הצד, וז״ל: ואני הכותב ראיתי להרב הגאון עוזינו מאריה דאתרין כמוהרשב״ד זלה״ה שבירר בין כסא לעשור ולא ידעתי טעמו, ואולי מפני הטעם הנז'. או אפשר לומר הטעם כדי שיברר במיתון ובכוונת הלב כראוי, לא כן במוצאי יוה״כ נחוצה כמו חי כמו חרון וכו׳ כידוע, ולכך בחרה החכמה בברכה ממותנה יותר מלברר באותו שמחה, ע״ה ידידיה מונסונייגו ס״ט).
מנהג לנער שולי בגדיהם כשגומרים ברכת הלבנה, ואומרים שלום עליכם שלשה פעמים. והטעם שמנערים שולי בגדיהם, מצאתי בס׳ כתר שם טוב, דרף תצג, סי׳ יט, דכל זה נתייסר מפי המקובלים שהוא מסוגל להבריח הקליפות. (ועל עזיבת החטא שעושיו כן ביום ראש השנה כשהולכין אל הנהר לומר סדר ותשליך, מנערים בגדיהם ואומרים ותשליך במצולות ים כל חטאתם). ויש רמז מהפסוק (נחמיה ה, יג) חצני נערתי ואומרה בכה ינער האלקים את כל האיש אשר לא יקים את הדבר הזה. וטעם אמירת שלום עליכם, כתב שם משם הרב כנה״ג, בשיורי הגה״ט, סי׳ תכז, לפי שאמרו ג׳ פעמים תפול עליהם אימתה ופחד, ונראה כמקלל, מטעם זה אומר ג׳ פעמים שלום עליכם. ובמט״ט, כ׳ סי׳ תקס, שלפי ס׳ מוהריב״ל, שאומרים שלום עליכם משום שמחה, הואיל וקיבלו השכינה. וכתב עוד בשם מהרי״ל הירץ, שקבל מהראשונים, אחר כי קלל ואמר תפול וכו׳ ראוי לומר לחבירו לא עליך כי אם שלום, עיי״ש. ואין הטעם הזה מספיק כי לפי נוסח ספרד ברכת השלום מוזכרת בסוך הפורמולא הזאת, ואחר תפול עליהם מפסיק בדוד מלך ישראל, אמן, סלה וכו׳ ואח״כ מברר שלום איש את רעיהו. ולפי נוסח אשכנז שנוהגים לומר השלום עליכם סמוך להפסוק של תפול, יבוא על נכון הטעם של כנה״ג ומוהרי״ל הירץ.
ובס׳ אוצר מנהגי ישורון נתן טעם משום שהלבנה קטרגה על החמה, ואעפ״כ החמה תאצל אורה ותשפיע אורה ללבנה ועושה שלום עמה. וממנה ילמד האדם לעשות שלום עם כל אדם, ואפי׳ לחבירו שעשה עמו רעה. ומפני זה אומר שלום לחבירו. ולפי דעתו נוכל לאמר באופן זה, מפני שהלבנה קטרגה נתמעט אורה כידוע, וכשאנו מברכיו את הלבנה עלינו לזכור עניינה שנתמעט אורה משום שקטרגה. ובזה נזכרים אנו שלא לקטרג איש על חבירו, ואומרים זל״ז בשלום ובמישור אנחנו, עכ״ל. וראיתי להרב החבי״ף זצ״ל, בס׳ כף החיים, סי׳ לח, אות כב, שכ׳ הטעם לנעירת הבגדים להבריח החיצונים והקליפות שנבראו מקטרוג הלבנה. ויאמר ב׳ פעמים שלום עליכם, ויכויו שלא יהיה עוד קטרוג כמו שקטרגו בראשונה דאי אפשר בשני מלכים ונתמעטה, דמכאן ואילך יהיה שלום, עיי״ש דף קנו, ע״ג. ועוד טעם אחר על כי אמרינו תפול עליהם וכו׳. ועיין במ״ז וש״ח וקשל״ה ואש״ל וא״ז וכו׳ עיי״ש. ופר״ח סי׳ תכו, כ׳ הטעם לפי שקלל ואמר תפול וכו׳, לכן ראוי לומר לא עליך כנז״ל.
נוהג בחכמה להרה"ג יוסף בן נאיים זצ"ל-הרב משה עמאר תשמ"ז-עמ'מא-מב
קהלת צפרו-ר' דוד עובדיה-כרך ג' –תשל"ו-מקוה בבנין קבוע רחוק מהנהר.
מקוה טהרה בעיר צפרו
השתלשלות המקוה מימים הקדמונים, כפי שציין על זה רב העיר בשנת התק"ן בספרו "אבני שיש" הייתה הטבילה בתוך הנהר הסמוך לשכונת היהודים וזה לשונו : פסק הקדמונים, נוחי נפש על ריב שהיה בין הקהל הקדמונים, ובין בעלי החצרות שעובר עליהם הנהר בכללותם, שלא הניחו בעלי החצרות לנשי הקהל לטבול מטומאתן בנהרות העוברים בתוך החצרות שבהאלמללאח. וטענו הקהל שקודם שנבנו החצרות היו טובלות הנשים באותה אמת המים העוברת שם, והמקום היה מוקף בגדר של קוצים, והיו הנשים פורסות סדין וטובלות מתחתיו, והבית דין הרשו להם לטבול בכל חצר שהשוקת עוברת בה.עכ"ל
בניית מקוה סמוך לנהר.
בשטר מכר כתב יד בשנת תרל"ב – 1872- שנמצא אצלי, ומסומן באוסף התעודות שלי במספר 270, נזכר בנין מקוה טהרה שהיה כנראה הראשון בקהלה, מתי נבנה לא ידוע, המקוה נבנה בחצר הסמוכה לנהר הנזכר ומימיו היו מתמלאים ישר מן הנהר שבצדו, וזה לשון בשטר הנזכר. האלפוקי הפנימי שבחצר הנקראת בן עדי הוא האלפוקי העמוס מקצתו על הנהר ועל מקוה מים חיים שבחצר הנזכרת והמקוה הנזכר עם בית אחד פנוי שאצל המקוה הנזכרים בחזקת עניי העיר על כן לומר, ויש להניח שהבנין והמקוה הנזכרים שמשו כמקוה קבוע לקהלה אחרי שחוסלה הטבילה בתוך הנהר כבימין הקדמונים, והנשים היו מוכרחות לחצות ברגל את הנהר ולהגיע למקוה שבצדו.
מקוה בבנין קבוע רחוק מהנהר.
המקוה הנ"ל שמש כמקוה לקהלה כאמור, עד שהופיע העסקן הציבורי שנשא דגל התורה והיראה הרב הגדול רבי רפאל מאמאן הראשון זצ"ל באמצע המאה החמישית ונלב"ע בשנת התרכ"ג, עם רבנותו שנשא ברמה, היו לזכותו הרבה פעולות צבוריות, ואחת מפעולותיו הרבים למען הקהלה לבנות מקוה טהרה בחדרים מרווחים, ואספקת מים נקיים מתחילת זרימת המים קודם כניסתן לשרותי בתי החצרים. בהשתדלותו הנמרצת, הביא אומנם מעיר פאס להעברת המים בצנורות חרס ממקום רחוק, וסמוך לחדרי המקוה העמיד שורה של ברזי מים שמקלחים יום ולילה לשרותי נשי הקהלה רחיצת כלים וכיוצא המקוה הזה עמד במקום המקוה הראשון שנסגר כליל וכל נשי העיר פנו לטהרתם במקוה החדש הזה. כמו שהזכרנו למקוה החדש הזה כאמור הגיעו מים זכים ונקיים, אך עם זה היו המים קרים כמובן, ובימי החורף שהאקלים היה קר ושלג יורד עד ששטח המים מלמעלה מכוסה בקרח, הטובלות היו צריכות לשבור גלדי הקרח, לרדת ולטבול וכל זה היה במסירות נפש ממש. וכך המשיכו נשי הקהלה הטהורה לאחוז בדרכי אמותיהן הקדושות לטבול מטומאתן בחרוף נפש, עד לדורו שלאבא מארי ז"ל, שאחדות, בפרט הכלות שלא הורגלו, מבנות העיר התחילו להתרחק ממקור מים חיים לחשוב להן בורות נשברים, ובפרט לאלו שהתחנכו בבתי ספר של הממשלה וחברת כי"ח שאכלו עוד מעץ הדעת, ותפקחנה עיניהן, והיה החשש למכשול בועלי נדות וכדומה.
תקנת המקואות להפיג את צנתן.
אבא מארי ז"ל בספרו "ישמח לבב" כתב וזה לשונו הטהור מה מאד היינו נבוכים מצטערים על טבילת הנשים במקוה מים צוננים בזמנינו זה שירדה חולשה לעולם, ונתמעט יראת חטא בעוונותינו הרבים, והנשים שהולכות לטבול במקואות כאלה, לשמע אוזן הם מזלזלים בטבילה ואין עוצרים כדי לעשות הטבילה כהלכתה. ומה גם שהנשים החכמניות אשר בילדי נכרים יספיקו ותפקחנה עיניהן, וכמו זר נחשבת הטבילה אצלן, ותמיד באזנינו שמענו דרכיהם ומעשיהם, ונשמע וימס לבבנו וכו' עכ"ל, ולכן עמד הוא ז"ל ודאג לזה להחם את מי המקוה, וכמו שסיים שם וזה לשונו ולעשות המקוה ממים חמין היינו חוששים לגזירת מרחצאות כמו שכתב , ולפי חומר העניין חשבתי דרכי שלא לחשוש לגזירה זו במקום שיש מכשול גדול כזה להיות בועלי נדות. עד שהאיר ה' את עיני ומצאתי בספר "ארץ החיים" הסכמת רבני חברון וצפת, ומרן בכללם, להתיר לכתחילה לחמם מימי המקוה וכו'….ואז השתדלתי להסיר את המכשלה וכו'….ועשיתי חבית גדולה מאבץ שהייתה משוקעת במקוה ובתוכה סככה של ברזל עומדת על ג' רגלים כג' טפחים סמוך לקרקעתה ובשכבה ההיא קבועה שפופרת גדולה ארוכה יוצא ממעל לפי החבית בדי לשאוב אויר כמפוח לתחת השכבה ומבפנים, סביב לשפופרת הנזכרת מדליקין אש על ידי פחמין וכו'… ותהלות לאל יתברך הצלחתי במעשי וסרה המכשלה לגמרי וכו' עכ"ל.
בנתיים הצליחו עשירי עם לבנות דירות מפוארות בעיר החדשה ובהשפעת רבני העיר כל אחד ייחד בדירתו מקום למקוה טהרה, ומספר המקואות היה כמספר הדירות, וכך נמשך העניין עשרות בשנים, עד שהתחילו בנות העיר לראות בעין רעה ולסלוד מלרדת לתוך בריכת מים כזו שכותליה שחורות ומאפילות על המים.
שיפוץ ותקונים ובניית מקוה עם השקה מימי הגשמים.
ולכן היה מהצורך לבנות מקוה גבוהה מהרצפה וקירות חרסינה, ועם זה הזרמת מים בצנורות מתכת מאספקת המים העירונית , וגם חימום המים מדוד מים חוץ לבנין והבאתו בצנורות , וכדי לצאת מדין מים שאובין היה מהצורך לבנות מקוה של מי גשמים, וכמובן שכל זה כרוך בתקציב גדול.
תכנית כזו הייתה מתרוצצת במוחי בתור מחשבה תחילה, והגעתי למעשה אחרי פטירתו של אבא מארי זצ"ל, שרציתי להנציח שמו על פעולה חשובה כזו, טהרת בנות ישראל שעליה דאג כל ימיו.
בדרשה שלי לשבת פקידת החודש, הבאתי הצעה לפני הציבור, הם יש"ץ נענעו ראשם ובליתם לספר תורה התחילו לתרום לזכרו ז"ל תרומות חשובות, ביניהם היה נמצא כאן המנוח הנדבן רבי יוסף שקרון ז"ל מעיר קזבלנקה שתרם גם הוא סכום חשוב למטרה זו תנצב"ה. אחרי השבת ניגשתי לעבודה, לשיפוץ המקוה טהרה הקיים ולהוציא לפועל את כל התוכנית בעזרתו של יו"ר הועד מר רחמים טובאלי שהקדיש לזה תשומת לב מיוחדת אחרי שחתמתי כערב על ההוצאות, וסידרתי שני מקואות ומקוה של מי גשמים באמצע שישמש לשניהם, ומים קרים וחמים נמשכים לתוכן, ומקלחות עם זרימת אדים חמים לחדרים.
הקירות צופו בחרסינה לבנה והכל היה לתפארת, וזה משך כל נשי העיר באין יוצא מן הכלל לקיים מצוה זו כהלכתה. כמובן שזה היה המקוה הראשון במינו עם השקה ממי גשמים, בכל המדינה כולה, ולכסוי ההוצאות פרסמתי בזמנו חוזר לכל האוהבים והידידים וזה לשונו.
אל אחינו שלומי אמוני ישראל די בכל אתר ואתר !
אנחנו חברי ועד לקהלה היהודית בעיר צפרו מגישים לפני מעלתכם הצעה אחת העומדת לפנינו על הפרק, לרגלי פטירתו של אותו צדיק רבנו מחמד עינינו, ופאר קהלתנו, הרב הגדול סבא דמשפטים וכו' וכמוהר"ר שמעון חיים עובדיה זלה"ה שאישיותו של האדם הגדול הזה, וערך אבדתנו בהסתלקותו, קשה לנו להביעם ולתארם לפני מעלתכם. ונוכל להגיד ביד רמה כי רבנו הנזכר משיירי הרבנות הגדולה בדור שלפנינו, וממנה שאב אומץ ורוחניות איתנה, להקים ולהרים דגל התורה, שעליה הקדיש מיטב חייו, ומלבד גדולתו וקדושתו בתורה, מסר עצמו וכוחו לגזברות לעסקי הציבור בהתמרות נאמנה, הטיף למתנדבים בעם לרחם על אחיהם המדוכאים בעוני ובמחסור, ולא חדל מעבודתו זו עד יומו האחרון בו השיב את נשמתו הטהורה יום ו' אלול תשי"ב זלה"ה.
קהלתינו בכלל מתוך צערם ואבלם על אהובם הנעלה, עלה ברצונם לגלות ולפרסם אהבת מצפון לבם אליו, ולתת לו הכרה נצחית בהגשמת אחת משאיפותיו הדתיות, לבנות ולהקים, מקוה טהרה על פי חוקי ההיגינה שיקרה על שמו הקדוש "מעייני הישועה" למנוחת נפשו בעולם הגמול. הרבה פעמים ביקש לבנות מקוה כזה, שבו תלויה שמירת הטהרה שהיא יסוד קדושת משפחתו עם ישראל בכלל, וחסרון האמצעים היה בעוכרינו שלא הגשמנו אז את רעיונו הקדוש הזה, ורק היום חלה עלינו החובה לתת לו שם לעולם, החלטנו לקיים דברו הטוב וצוואתו הדתית הטהורה והנחוצה.
כמובן שההוצאות יעלו לממדים גדולים שקהילתנו לא תוכל לעמוד בהם, אך ידענו נאמנה כי שמו של רבנו ז"ל היה נערץ בפי הרבה מאחינו אנשי קהלות מרוקו, כאשר העידה הלוית מטתו, מברקים ומכתבי נחמה לרוב מאנשי שם מכל הערים והמקומות, כי על כן ברצוננו לשתף אותם עמנו במפעל כה הכי קדוש כזה, כל ידידיו ומעריציו וכל ידידי הדת והתורה הקדושה.
אחינו היקרים הושיטו יד עוזרת למפעל הגון וקדוש כזה וזכות התורה הקדושה וזכות רבנו הנעלה תגן בעדכם וה' יעזרני ויעזרכם על דבר כבוד שמו אמן.
קהלת צפרו-ר' דוד עובדיה-כרך ג' –תשל"ו
בוכוולד בסהרה-אתרי מחנות עבודת כפייה בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו
התחנה הבאה שלנו, כמאה קילומטר נוספים דרומה, היתה העיירה טֶנְדְרָרָה, תחנת הרכבת הבאה בדרך לבו ערפה. מכיוון שנותרו לנו הרבה אתרים לבדיקה, לא ציפינו לשהות ארוכה שם. מצאנו עיירה עגומה ותשושה שלעומתה עין בנימתר נראתה שוקקת חיים. החלטנו לבקר קצרות בתחנת הרכבת ולהמשיך הלאה.
מפת רכבות משנות החמישים הראתה שהתחנה נמצאת מזרחית לעיירה, אבל לא ידענו אם העיירה עצמה לא נדדה מאז מערבה. ביקשנו הנחיות משני גברים לבושים־נאה בשדרה הראשית של טנדררה, והם הסבירו לנו שהתחנה נמצאת במרחק עשרה קילומטרים ממזרח לעיירה. אחד מהם שלח נער על אופניים להראות לנו היכן מתחילה הדרך שהוליכה, לדבריו, אל התחנה הישנה. לאחר כמאתיים וחמישים מטר, הצביע הנער על שביל מטושטש שהתפתל סביב גבעה, הורה לי להיצמד לשמאל ונפנף לשלום. מעבר לגבעה לא ראינו דבר חוץ ממדבר של אדמה דחוסה ומלאה חצץ ועקבות ישנים של צמיגים גלמודים. איש לא עבר בדרך הזו זה זמן רב.
כעבור כמה דקות של חרדה, עקיפת סלעים גדולים וחצייה של ואדיות רדודים, התברר לנו שתעינו בדרך. ביצענו סיבוב שלם ולא ראינו דבר מלבד אבנים וחול. פתאום הופיע בראש גבעה טנדר פורר ישן והתקרב אלינו מדרום־מזרח. סימנתי לטנדר לעצור, החלפתי ברכות שלום בערבית עם יושביו ושאלתי אם אנחנו בדרך הנכונה לתחנת הרכבת הישנה של טנדררה. ארבעת הגברים השזופים בתא הנהג ירדו מהטנדר ללחוץ את ידינו. הם הנהנו, הצביעו מזרחה, חזרו אל הטנדר, והמשיכו בדרכם. רק אחרי שעברנו עוד קילומטר או שניים הבנתי שהם היו ככל הנראה ספסרי שוק שחור אלג׳ירים וכי בהיותנו יחידים באמצע שום־מקום שיחק לנו המזל שהם לא שדדו אותנו מכל מה שהיה לנו. אולי הם ראו את ויליאם, אז בן שלוש, מנמנם במושב האחורי.
לא חלף זמן רב והתחלנו לראות כמה מבנים באופק. אחר כך הגענו לקבוצת בנייני אבן נטושים ועזובים נטועים לאורך המסילה. כל הבניינים, חוץ מאחד, היו בצד המערבי של הפסים, ופנו מזרחה. במרכז היה בית תחנה מט־לנפול: הגג קרס פנימה והקורות היו תלויות על בלימה. מאחורי התחנה היו שני בניינים נמוכי־גג, כל אחד מחולק לתאים קטנים. כתמי הפחם השחורים המתרוממים לקצות הקירות בפינות החדרים הגדולים בקדמת הבניינים לימדו כי אלה היו פעם מטבחים. בירכתי המתחם היו מבנים פרימיטיביים יותר, עשויים מאבנים מסותתות בצורה גסה. גם אלה היו מחולקים לתאים קטנים. במרחק מאתיים מטר מדרום לתחנה ניצב בית גדול מעוטר בגמלונים. בכל אשר הלכנו היו שברים של רעפים אדומים, חתומים בשם היצרן ממרסיי, מפוזרים על דרכנו.
בדממה המדברית, במקום שאין בו שום דבר חי נראה לעין, מצאנו את מה שנרשם באטלס השואה של מרטין גילברט בשם ״מחנה עבודת כפייה״ טנדררה. לא נותר שם שום פריט של האסירים, אבל היה ברור שהבניינים נועדו לשימושם של החיילים או של המשגיחים הכמו־צבאיים של הרכבת המרוקנית המזרחית והרכבת הטרנס־סהרית. אפשר שהבתים ״הנאים״ הקרובים למסילה הוקצו לאירופים. בבתי האבן שבירכתיים גרו כנראה השומרים הערבים. האסירים שעבדו שם – יהודים מוורשה, לייפציג, זלצבורג ובוקרשט וכן מספרד וממקומות אחרים – גרו באוהלים.
טנדררה היא האתר השמור ביותר שמצאנו במסענו. על פי ההיסטוריה הרשמית של חברת הרכבות המרוקנית הפתיחה הפורמלית של תחנת טנדררה היתה ב־1945, אבל שלוש שנים לפני כן היה שם מחנה עבודת כפייה. הרוחות כבר שטפו את כל הגרפיטי מהקירות ופיזרו שברי רעפים וזכוכית על פני השטח, אבל היסודות של הבניינים נותרו איתנים. נראה היה כאילו ניסה המדבר לטהר את האתר, אבל שורשי המחנה שהעמיקו להינעץ בסלע ובחצץ סירבו להתעופף עם הרוח.
נספח: אתרי מחנות עבודת כפייה בתוניסיה, באלג׳יריה ובמרוקו
להלן רשימה מקיפה של אתרי מחנות עבודת כפייה גרמניים, צרפתיים ואיטלקיים בתוניסיה, באלג׳יריה ובמרוקו. נכללים בה 93 מחנות שמשרד האוצר הגרמני כבר הכיר בהם ו־11 מחנות שוועידת התביעות ממשיכה לדרוש הכרה בהם. בדיונים שנערכו ב־2002 קיבלה על עצמה גרמניה את האחריות ליהודים שנכלאו בשישה מחנות בלוב: סירי עזאז, בוג בוג, ג׳אדו, ר׳ריאן, ג׳פרן וטיגרינה.
תוניסיה
אל־גטאר – לה־כף – אנפינדוויל – בוצ׳ה – בורג׳ פרג׳ – ביזרט – ביר מכרגה – ג׳ביביניה – ג׳בל־שמבי – גובלאט – ג׳וגאר – ג׳לולה – ג׳פנה – גפצה גאר – דימרג־פרתיה – דריג׳ה, וד דריג׳ה – זג׳ואן(זר׳וראן) – כפ סרט – מאטר – מאסיקו – מאעה־אביוד – מוחמדיה – מישו – סאואף – סאף־סאף – סביחה – סדג׳ננה סוס(ארדן או פיק, ארדן דה פיק) – סידי־אחמד גאר(סידי אחמד) – סן מרי דו זיט – עין־זמיט – צפאקץ קאטאש־באיה – קונדאס (קונדאר) – קסאר־טיר – קצרין – רוסיניול – שיילוס
אלג׳יריה
אבדאלה, אבאדלה – אל־גר, אל גרה – אל־עריכה – אל־ערישה; אל ערישה – בדו – בוגארי, בוגאר בוסואט, בוסואט – בן־שיקאו – בני עאבס – ברואר׳יה – בשאר, קולון בשאר – ג׳בל פלטן – ג׳לפה – ג׳ניאן בו־רזג, ג׳נין־בוארג׳ – ג׳ריוויל חג׳ראת מגיל – הנשלה – לאגואט – לה קרדר – מאגנטה מרידיג׳ה, אל מריג׳ – משריה סעידה – עין־צפרא – פור קפרלי – קארנו קד־ג׳רח, – קד ג׳ר – קוארגלה* – קונסטנטין קנאדזאן, קנאדסה – קראמפאס – קראמפל – קרסאס* -רזאלין, רליזאן‘ – שראגאס – שרשל
מרוקו
אגדז – איט עמאר(ביי קד זם) – אין־פוט(אים פוט; אין פור אימפוט) – אל קריב(אל קריט) – ארפוד – בו דניב(בודניב) – בו ערפה(בור עפרה; באוערפה) – ברגנט – ג׳ראדה – ד׳ימוזר* – וד אקרוח(אורד אקטש; וד אנקרה) – וד זם – וד מונוד; מונוד* – טאמאנאר – מוליי בו עזה* – מידלי* – מיסוד – מנגוב – סחיראט סטאט(סטטאט) – סירי אל עיאשי(עיאשי ביי אזמור) עזמור(סידי־אל־עיאשי) – עין־אל־אוראק (עין אל אוזאק; עין אל־קאראק) – עין גונפונדה – פום דפלה(פום אל פלח) – פקיח בן סאלח – קאנאדאסה, קנדאסה קאסבאח טדלה* – קזבלנקה – טנדררה (טנדררה; טנדארה)
*מחנות שמשרד האוצר הגרמני נתבע להכיר בהם, 18 בינואר 2006.
נספח זה מבוסס על http://www.claimscon.org/forms/N_Africa.pdf 31 במאי 2006.
בין צלב הקרס לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רוברט סטלוף
בוכוולד בסהרה-עמ'93-91
אתרי מחנות עבודת כפייה בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו עמ' 259-257
שרשים-יהדות, מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי
האם היהודיה
אשה יהודיה מיניקה תינוק, מנענעת ברגלה את העריסה של התינוק השני, ומסביבה שני ילדים נוספים. כן נראים חתול ואביזרי המטבח: המדוכה, המפוח, קרש הכביסה וכר… אשה נאה נחשבת בעלת סנטר כפול, צחה, בריאת בשר ובעלת גומת חן, ואם למספר רב ככל האפשר של ילדים, זכרים בפרט.
LA MERE JUIVE
Le tableau représente une mère allaitant son bébé, tout en balançant du pied le berceau d’un second bébé, et autour deux autres enfants en bas âge. On voit aussi un chat et des ustensiles de cuisine: le soufflet, le mortier, la planche à laver, le tamis…
Le canon de la beauté traditionnelle: de l’embonpoint, un double menton, le teint clair, la bonne santé, les fossettes et la …fertilité: avoir beaucoup d’enfants — surtout des garçons!
THE JEWISH MOTHER
A Jewish woman is nursing her child, rocking the cradle of a second child with her foot, and around her are more children. We also see a cat and kitchen utensils; the pestles, the mortar, the bellows, the washboard, and so on… a beautiful woman is considered one with a double chin, clear complexion, full bodied, and with a beauty spot, and the mother of as many children as possible, expecially male.
חכמת ערב-1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים-רחמים רג'ואן
جابوا الخبر من ابو زعبل ، ان العجايز تحبل
גַאבּוּ־(א)לְח׳בּר מִן אבּו־זַעְבַּל, אַן־(א)לְעַגַאִיז תִחְבַּל.
העבירו ידיעה מאבו־זעבל, שהזקנות החלו להרות.
אבו־זעבל = כפר ליד קהיר.
נאמר על ידיעה כוזבת, שאין לה שחר.
לא מינה ולא מקצתה! (מארמית: לא כולה ולא מקצתה. סוטה ה׳).
לא דובים ולא יער (סוטה מ״ז).
לתלות בוּקי סְריקי(מארמית: לתלות במאן דהוא בקבוקים ריקים. בבא בתרא ז׳).
לא היה ולא נברא! (בבא בתרא ט״ו).
השקר המוגזם: הבקבוק נשבר, והשמן (שהיה בו) נשאר תלוי ונשמר (חנניה דהן, אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו).
إذا كنت كذوب ، فكن ذكور
אִדַ׳א כֻּנְת כַּד׳וּבּ, פַכֻּן דַ'׳כּור.
על השקרן, בזיכרון טוב להיות ניחן.
שקרן חייב להיות בעל זיכרון טוב, כדי שיזכור את כל אשר אמר קודם לכן.
إلساكت في الحق ، زي الناطق في الباطل
אִ(ל)סאכּת פי־(א)לחק זַיִ־(אל)נַאטֵק פי־(א)לְבַּאטֵל.
השותק על אי הצדק, כמוהו כאומר דבר שקר.
אסור לעבור בשתיקה על דברי עוולה.
המצדיק שקר, כמוהו הוא שקר (ראב״ע, ערוגת החכמה ופרדס המזימה).
חכמת ערב-1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים-רחמים רג'ואן