שערי רצון – אלי שפר

מחלה מחשלת

מחלה זו חישלה אות׳ ולמדתי להתגבר על כאבים או על דחף להתגרד. כיוון שזו הייתה מחלה עונתית שפרצה בימים קרים , הקפדתי ללבוש מכנסיים ארוכים כדי שלא יראו את האבעבועות והמשכתי ללבוש אותם גם לאחר שהפצעים הגלידו והשאירו כתמים על רגלי. רק לאחר שהכתמים נעלמו הרשיתי לעצמי ללבוש מכנסיים קצרים , גם אם העונה שוב החלה להתקרר.

לימים הגיעה משלחת של יהודים מאמריקה הגדולה, שכללה אנשי חינוך , סעד ורפואה. המחנך הסב את תשומת ליבם על מקרים מיוחדים ובכלל זה דיבר גם על הפצעים שברגלי, למחרת כבר הייתי עם אמי במקום שנראה כמו מרפאה . הם הזריקו לי זריקת חיסון וציידו אותי בכדורים למספר ימים והטיפול התרופתי עשה את שלו . האביב חלף והקיץ עמד בימיו האחרונים , ומה עם הרגלים שבדקתי ומיששתי כל בוקר? הן היו חלקות ויפות יותר מתמיד.

מסתבר שזו לא הייתה מחלת הילדים היחידה במרוקו שהרופאים התקשו לרפא. שמעתי על מחלות קשות יותר שאפילו סיכנו ממש את חיי הילד שחלה בהן.

אחת המחלות שכמעט כל ילד חלה בה הייתה מחלת האדמת שהייתה ידועה בשם "בוחמרון", אך אסור היה לבטא אותה בשמה המפורש מחשש למזיקין. כך גם לגבי מחלת הצהבת או מחלת המעיים. רבים השתמשו בקמיעות או שעלו לקיברות צדיקים שהתפרסמו בחייהם כמרפאי מחלות. בעיתות כאלה ההורים המודאגים פנו גם למגידי עתידות ולרוקחי מרקחות שונות ומשונות.

מחלת האבעבועות הייתה מחלה קלה יחסית, שפקדה אותי בעונה מסויימת והשביתה אותי למספר ימים בבית והחזרה ממנה ללימודים הסבה לי קורת רוח רבה ומשנה מרץ על מנת לסיים את שנת הלימודים בהצלחה.

טקס סיום שנת הלימודים

מגרש המסדרים שקיבל מעמד חגיגי ביום האחרון לשנת הלימודים. לבוש הייתי חגיגית ככל יתר התלמידים, עמדנו , כרגיל, בטורים ובזוגות כדי לשמוע את דבר מנהל בית הספר האדון מרק אדרי ואת ברכות ראש העיר וכבוד רב העיר . גולת הכותרת של הטקס הייתה ההכרזה על התלמיד המצטיין מכל כיתה. כל תלמיד כזה זכה לקבל תעודת הצטיינות ופרס מיוחד שנקרא "פרס הצטיינות״. כל תלמיד שקיבל פרס לחץ את ידי המכובדים שעל בימת הכבוד, אך גם זכה לנשיקה לאות חיבה והערכה למרות שהתלמיד לא תמיד רצה שינשקוהו.

כאשר סיימתי כיתה ב', נקראתי אל הבימה לקבל את הפרס. הפרס כלל ספר קריאה ומשחק פאזל להרכבה, עם ציור של קטר רכבת. כמובן ששמחתי אך טרם הבנתי את משמעות המעמד. מי שכן התרגשה היתה אחותי , ניפנפה בפרס בפני חברותיה, צהלה ושרה כל הדרך הביתה "אחי הקטן קיבל את פרס ההצטיינות"!

בשנה שלאחר מכן, באותו תאריך ובאותו מעמד, עמדנו נרגשים מחדש כדי לראות את מצעד הזוכים השנה בפרס. הקראת שמות הזוכים בפרס החלה מן התלמיד בכיתה א' והסתיימה עם בוגר כיתה ח' התלמיד שזכה בפרס מן הכיתה שלי היה מאיר חברי הטוב. כל כך שמחתי בשבילו , רציתי שיְשמח את הוריו שמגדלים משפחה מרובת ילדים. זהו תם סדר הזוכים וחלוקת הפרסים. כל התלמידים התכוננו להיכנס לכיתות לקבלת התעודה של סוף שנת הלימודים.

לפתע המנהל שב אל קידמת הבמה, בידו אחז חבילת ספרים גדולה קשורה בסרט אדום. המנהל נטל את המיקרופון ופנה אל רב העיר, אל ראש העיר ואל יתר המכובדים וציין את המאמצים והמשאבים שבית הספר משקיע בתלמידיו והוסיף:

– ישנו כאן תלמיד שזכה לא רק בפרס ההצטינות בלימודים, אלא נמצא ראוי לקבל גם את ה״פרי דוהנר", כלומר "פרס הכבוד", שהוא דרגה אחת מעל פרס הצטיינות. מדובר בתלמיד שהתמיד בחריצותו במשך שלוש שנים רצופות ולכן החלטנו להקפיץ אותו כיתה. אני קורא לתלמיד מכיתה ג' , אליהו- מרדכי אָסרָף לגשת לכאן!

הייתי מופתע. רגלי כאילו נתקעו באדמה. כולם הביטו אלי, מחאו כפיים וקראו בקול: ״ אָסרָף ! אָסרָף ! המחנך ניגש אלי עם חיוך גדול על פניו, אחז בידי והביאני אל קידמת הבימה. המנהל הצביע עלי ואמר לפני כולם:

• אשריך ואשרי ההורים שלך. הרי לך הפרס היקר הזה. בית הספר מעניק לך שלושה כרכי אנציקלופדיה ושני ספרי קריאה להנאתך. בשנה הבאה אתה תדלג מכיתה ג' היישר לכיתה ה'! בהצלחה רבה!

כאשר אחזתי בחבילת הספרים הכבדה , הבנתי את כובד האחריות ששמו על כתפי הרכות . אהיה ילד קטן ליד ילדים ענקיים מכיתה ה'!

עודני מהרהר , ניגש אלי המחנך ולחש באוזני:

• אל תשכח להביא מחר את שלושת הכרכים של האנציקלופיה כי הם שייכים לספריית בית הספר. המנהל רצה להרשים את ראש העיר ולכן נתנו לך שי כה גדול. יתר הספרים הם שלך. אני מקווה שאתה מבין את המצב.

הבנתי גם הבנתי והנהנתי בראשי. שמחתי שנפלה בידי הזכות להחזיר טובה במשהו לבית ספרי. למחרת בבוקר צעדתי לבד לבית הספר כדי להחזיר את הפיקדון היקר.

פרק 2

אהבנו לשחק! כְּלוּם יש ילדים בעולם שאינם אוהבים לשחק? בואו נראה איך זה היה אצלנו.

משחקים מחוץ לבית

אהבתי לשחק לאחר שסיימתי להכין את כל שיעורי הבית. החברים שגרו בסביבה שלי , נהגו להיפגש אחר הלימודים , ברחבה השקטה שליד ביתנו. יכולתי לשמוע את מצהלותיהם ואף להשקיף עליהם בהערצה מלמעלה מחלון חדרי. תמיד שאלתי את עצמי, מתי הספיקו להכין את שיעורי הבית או שמא דחו אותם לשעה מאוחרת יותר. לעיתים רחוקות הרשיתי לעצמי לדחות את המשך הכנת השיעורים ולהצטרף אליהם .

היו לנו משחקים ידועים ומוסכמים , בהתאם לעונת השנה . בתקופת הסביבונים נהגנו להתגודד סביב חבורת ה״צלפים" וה״מפצחים" ולהביט בהם בהתפעלות מלווה במחיאות כפיים ובקריאות "בְּרָאבוֹ", הידד ! ה״צלף" נקרא כך משום שכאשר שיחרר בתנופה את סביבונו מן השרוך הדק והארוך, היה הסביבון ניתז ונוחת בעוצמה עם השפיץ של הסביבון הישר על הסביבון התורן שנח לו על צידו באמצע עיגול גדול מסומן על האדמה. אלה שלא היו מומחים בצליפה , הסתפקו בסחרור הסביבון והעלאתו על כף היד כדי לנַגֵח בעזרתו את הסביבון התורן. האחרון שהצליח להוציא את הסביבון מן המעגל היה רשאי לנעוץ את המסמר שבסביבון שלו בגוף הסביבון המסכן ולהשאיר עליו צלקת ראויה. לעומת זאת, מי שלא הצליח לסובב את סביבונו , או שלא הצליח לנגח את הסביבון שעל האדמה , היה נאלץ להניח , למגינת ליבו, את סביבונו במרכז המעגל , במקום הסביבון שהיה שם קודם לכן.

רציתי לעשות כמו הגדולים ולא רק להסתכל ולהתפעל. כאשר המגרש היה פנוי התאמנתי בלסובב סביבון. בהתחלה לא הצלחתי אבל לאחר הרבה תרגולים נעמד הסביבון על חודו וכירכר די הרבה זמן. קבעתי לעצמי מטרה וזמן, החלטתי להוכיח שגם אני מסוגל לשחק בסביבון ושאתחיל להתחרות כבר בעונה הבאה של הסביבונים. אז לא תיארתי לעצמי שהסביבון שלי יהיה ארוז עם שאר החפצים האישיים ואולי יסתובב לו על אדמת ארץ ישראל , ואם לא יכירו את המשחק אני אתנדב ללמד את ילדי ארץ ישראל איך מסובבים סביבון כראוי.

נשוב ל״מפצחים", שהיו לא רק "צלפים", אלא גם בעלי סביבון קטלני. מהסביבון הם שלפו את המסמר שבחוד ושתלו במקומו מסמר חד ואימתני, מסמר שנועד מלכתחילה להיות נעוץ בפרסה של סוס. ה״מפצחים" היו אימת המשתתפים וזכו לייראת כבוד. לעיתים הם פירקו את הסביבון הקורבן ולפעמים הותירו עליו צלקת כזו שלא הסתובב כראוי ונפסל. כלל מקובל היה שאם ה״צלף" לא פגע שלוש פעמים, היה נאלץ להניח את סביבונו על הרצפה וכל המשתתפים היו רשאים "להתעלל" בסביבון ואף לעקור ממנו את המסמר החד.

אהבתי גם את המשחק "כיבוש ארצות" . בעונת הגשמים , לאחר שהאדמה ספגה מי גשמים ונהייתה רכה , יכולנו לנעוץ בה מכשיר חד כמו אולר, סכין שלקחנו בלי רשות מן הבית או בעיקר מסמר ארוך ונוח לשימוש. העיגול שסומן על האדמה הרטובה חולק לחלקים שווים לפי מספר המשתתפים. המשתתף הראשון שעלה בגורל היה זורק אוז המסמר ונועץ אותו באדמת השכן . מן הנקודה בה ננעץ המסמר מתח המתחרה קו ישר מקצה אחד לקצה השני וסיפח לעצמו את החלק שסימן. לאחר מכן עבר התור למתחרה האחר. ככל שחלקת האדמה של השכן הצטמקה כך היה לו קשה לעמוד עליה. המנצח היה מי ש״כבש" את כל השטח או את רובו. כדי לשחק משחק נוסף מחקנו את כל הקווים והתחלנו משחק חדש. גם למשחק זה נקבעו כללים וגם הוא נמשך עד לשעות החשיכה.

עד שעות החשיכה? לא בדיוק… כל אימת שהחשיך, ידעתי שזה הזמן לרוץ הביתה בטרם אחי אמיל , אחי הגדול ישוב מן העבודה. לעיתים נטשתי מבעוד מועד ולעיתים בשנייה האחרונה לאחר שראיתיו מגיח מקצה הרחוב שנקרא "אָנְטוּאָן שִיאַרוֹני". בעיניו לא התקבל על הדעת להשחית זמן על משחקים. פעם היה לו זמן פנוי , ליווה אותי לבית הספר, הלכנו יד ביד ואז אמר לי :

– אני אחיך אך אני גם החבר הטוב שלך. אני מצפה ממך, שכאשר אתה הולך לבית הספר או בחזרה ממנו , תחזיק חזק בידית של התיק ותחשוב שהוא החבר הטוב ביותר שלך.

הנהנתי בראשי להסכמה והמשכנו עד לשער בית הספר.

שערי רצון-אלי שפר 14-8