אלי פילו

אֲחַוֶּה אֶת דְּעִי אֶתְכֶם-כתובת: תוכחת מעולה-לימי התשובה-רבי דוד חסין…מנוקד ומבואר

תאריך 2 בספטמבר 2019

לו. אֲחַוֶת את דעי אתכם

תוכחה. שיר בן כב מחרוזות. בכל מחרוזת שני טורים. כל טור מתחלק לשניים..

משקל: שמונה הברות בצלעית.

כתובת: תוכחת מעולה / יצתה ללמד תחלה / קריאתה זו הלילא / להשיב רבים מעון ולהדריכם בדרך הסלולה / מסיימת בראשי פרקים שפתי לא אכלא / ובסוף באו י״ג עיקרי תורתינו המעולה.

סימן: אני דויד בר אהרן בן חסין חזק. נעם ׳אראה יומי הוא מתרחק׳.

מקור: א־ יג ע״א; ק-א ע״א.

אֲחַוֶּה אֶת דְּעִי אֶתְכֶם / בְּנִיב שָׂפָה בְּרוּרָה
שִׁמְעוֹ נָא וּתְחִי נַפְשְׁכֶם / אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ יְשָׁרָה

נֵר מִצְוָה תִּשְׁמֹר תַּעֲשֶׂה / מִסְחָר כָּסֶף טוֹב סַחְרָהּ
תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה / קִבֵּל מִסִּינַי וּמְסָרָהּ

5- יִשְׂרָאֵל קְהַל וְעֵדָה / יוֹם וְלַיְלָה תִּהְיוּ שׁוֹקְדִים
עַל הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה / וְעַל גְּמִילוֹת הַחֲסָדִים

דִּרְשׁוּ עַל סֵפֶר הַתּוֹרָה / שָׁם כְּתוֹבוֹת חֲרוּתוֹת
דִּינִים לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה / שְׁלוֹשִׁים וָשֵׁשׁ כָּרֵתוֹת

וִיקַר רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה / תְּרֵי סַרְסוּרֵי עֲבֵרָה
10-יַכְנִיעַ לְבָא וְעֵינָא / תְּרֵי סַרְסוּרֵי עֲבֵרָה

יֵצֶר הַטּוֹב נָא אַל תִּבְזֶה / כִּי הוּא יֶלֶד מִסְכֵּן וָרָשׁ
אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוָּל זֶה / מָשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ

דְּבָרָיו הֶבֶל וָרוּחַ / אֲלֵיהֶם אַל תִּהְיֶה חוֹשֵׁשׁ
אִם אֶבֶן הִיא נִמּוֹחַ / וְאִם בַּרְזֶל הוּא מִתְפּוֹצֵץ

15 -בִּלְתִּי מֶלַח מָמוֹן חָסֵר / לֹא יוֹעִיל עֶזְרָה בְּצָרוֹת
עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר / כְּלָל אָמְרוּ בַמַּעַשְׂרוֹת

רֹב אָדָם יִקְרָא אִישׁ חַסְדּוֹ / וְנוֹתֵן לַדַּל מַחְסוֹרוֹ
וַאֲשֶׁר לֹא תַּשִּׂיג יָדוֹ / שׁוֹאֵל אָדָם מְחַבְּרוֹ

ביאורים

1. אחוה… אתכם: על-פי איוב לב, ו. שפה ברורה: על-פי צפ׳ ג,ט: ובקדושת יוצר ׳בשפה ברורה ובנעימה קדושה׳. 2. שמעו… נפשכם: ישעיה נה, ג. איזוהי דרך ישרה: אבות ב, א¡ ב, טו. 3. נר מצוה: מש׳ ו, כג. מםחר…סחרה: מש׳ ג, יד: ׳טוב סחרה מסחר כסף׳. 4. תורה… משה: דב׳ לד, ג. קבל מטיני ומטרה: אבות א, א. ומלת ׳משה׳ מן הפסוק הקודם נקשרת אף לכאן. 5. ישראל קהל ועדה: על-פי לשון המשנה בפסחים ה, ה: ׳הפסח נשחט בשלוש כתות, שנאמר: ׳קהל ועדה וישראל׳, ור״ל כל עם ישראל כולו. 6. על… חסדים: אבות א, ב. 7. דרשו: למדו והתבוננו. על ספר התורה: בספר התורה, ומילת ׳על׳ בהשפעת הערבית. כתובות: נמשך אל הטור הבא ׳כריתות׳. 8. דינים: עונשים קשים. שלושים ושש כריתות: ל״ו חייבי כריתות בתורה (כריתות א, א). 9. ויקר… תבונה: מש׳ יז, כז. רוח נשברה: תה׳ נא, יט. 10. לבא… עבירה: ירושל׳ ברכות: יכניע את הלב והעין, שני סרסורי העבירה. 11. יצר… ורש: על-פי נדרים לב, ע״ב. 13. דבריו: של יצר הרע. אל תהיה חושש: אל תתן דעתך עליהם. 14-12. אם… מתפוצץ: על-פי קידושין ל ע״א. 15. בלתי…חסר: בלי מלח הוא הממון ועל כן מתחסר הוא ונעלם, והלשון על-פי כתובות סו ע״ב. לא… בצרות: לא יועיל ואין בו עזרה בשעת צרה. עזרה בצרות: תה׳ מו, ב. 16. עשר… ובמעשרות: אם תרצה לשמר ממון, תן ממנו מעשר ואז תתעשר. על-פי שבת קיט, ע״א. כלל אמרו במעשרות: מעשרות א, א. 17. רב אדם: רב בני אדם כך הם נוהגים. יקרא… מחסורו: נותן צדקה לעני הקרוב אליו.

אֱמֶת וְשָׁלוֹם אָהֲבוּ / וְדִין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ
20-רַבִּים מֵעָוֹן הָשִׁיבוּ / אִם אֵינָם מַכִּירִין אוֹתוֹ

הֱוִי זָהִיר, מְאוֹד נִשְׁמָר / פֶּן, תּוֹכִיחַ לְרֵעֶךָ
טֹל קֵיסָם אִם לְךָ יֹאמַר / טוּל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ

רְדֹף תָּמִיד כָּל יָמֶיךָ / אֶת מִצְוַת הָ' כָּרָה
וְאַהֲבַת לְרֵעֶךָ / זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה

25-נְתִיבוֹת דַּרְכֵי חֲכָמִים / בָּהֶם תִּדְבַּק וְאֶל תִּשְׁעֶה
עִקָּרֵי דָּת יַחְדָּיו תָּמִים / רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי

בָּרָא עוֹלָמוֹת אַרְבָּעָה / מַלְכוּתוֹ בָּהֶם מְצוּיָה
תָּמִיד כָּל רֶגַע וְשָׁעָה / הֹוֶה וְיִהְיֶה וְהָיָה

נִמְנָע יָחִיד קַדְמוֹן בִּלְתּוֹ / וְאֵין לוֹ גּוּף כִּבְרִיּוֹתָיו
30-נֶעֱלַם הוּא מִצַּד מַהוּתוֹ / נִגְלֶה מִצַּד פְּעֻלּוֹתָיו

חַי חַי יַעַבְדוּ בְּשִׂמְחָה / שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל לֹא יָנוּם
שַׁחֲרִית וְעַרְבִית וּמִנְחָה / תְּפִלּוֹת אָבוֹת תִּקְּנוּם

18. ואשר… ידו: העני, והוא על־פי ויה, א. שואל ארם מחברו: גם העני לווה ונותן לצדקה, כדברי התלמוד ׳אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה׳ (גיסיו ז ע״ב). 19. אמת ושלום אהבו: זכ׳ ח, יט. דין אמת לאמתו: פאה ח, ט. 20. רבים מעון השיבו: על-פי מל׳ ב, ו. אם: גם אם. 21. זהיר מאד נשמר: זהיר ונשמר עד מאד. 21-22. פן… עיניך: היזהר שלא תוכיח על חטאים קטנים בשעה שבידך חטאים חמורים יותר. טול… עיניך: ב״ב טו, ע״ב. 23. את: אחר. מצות ה׳ ברה: תה׳ יט, טו. 24. ואהבת… בתורה: כדברי רבי עקיבא בבר״ר כד, ז. 25. ואל תשעה: לדברים אחרים. 26. עיקרי… תמים: י״ג עיקרי הדת כולם שלמות אחת, ואין להבדיל ביניהם. רחמנא לבא בעי: הקב״ה מבקש מן האדם לב טוב ושלם לעבודתו, על-פי סנהדרין קו ע״ב. 27. עולמות ארבעה: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. מכאן ואילך הוא מונה י״ג עיקרים על־פי מניין הרמב״ם בהקדמתו לפרק חלק. הוה היה ויהיה: על-פי עיקר ראשון מי״ג עיקרים. 29. נמנע… בלתו: הוא עיקר שני שהקב״ה יחיד. ואין לו גוף: עיקר שלישי. 30. נעלם… פעולותיו: שהקב״ה נעלם מעין כל, אך פעולותיו מגלות ומלמדות על מציאות, על דרך ׳השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע׳ (תה׳ יט, ב). רעיון זה חוזר בשירים רבים בשירת ספרד, כגון ׳יה אנה אמצאך׳, לרבי יהודה הלוי(שירמן, השירה העברית, עמי 524-525). 31. חי… בשמחה: עניינו העיקר החמישי שאין עבודה לזולתו. שומר… ינום: על-פי תה׳ קכא, ד. 32. שחרית וערבית ומנחה: זו עבודתנו אליו, שאנו מתפללים ג׳ פעמים ביום. תפילות אבות תקנום: כדברי חז״ל במסכת ברכות כו ע״ב

סִתְרִי מַצְפּוּנִי לִבֵּנוּ / מַבִּיט יוֹדֵעַ וְצוֹפֶה
תּוֹרַת אֱמֶת נָתַן לָנוּ / שֶׁבִּכְתָב וּבַעַל פֶּה

יְסוֹד מוּסָד בָּרִיא אוּלָם / בְּמוֹ פֹּה וְשָׂפָה אַפְטִיר
כִּי לֹא יִשְׁלֹט בֵּךָ לְעוֹלָם / חָסִיד וְחָלִיף יַתִּיר

נְבִיאָיו גִּלָּה אֶת סוֹדוֹ / הַמֻּפְלֶה וְהַמְּכֻסֶּה
כֻּלָּם יָעִידוּ נֶגְדּוֹ / מִי לָנוּ גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה

חוֹטְאִים יִשְׁלַח בָּם זַעְמוֹ / וּמְשַׁלֵּם שָׂכָר וּמְעוֹדֵד
לִירֵאָיו וּלְחוֹשְׁבֵי שָׂמוּ / בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד

זִיו מְשִׁיחֵנוּ יְגַלֶּה / יַחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים
מִי חָכָם וְיָבִין אֵלֶּה / שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה הֵם עִקָּרִים

קוֹלִי שְׁמָעָה וְאַל תְּבַזֶּה / בְּאַהֲבָה וּבְחִבָּה
אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה / וְטוֹב לְךָ לְעוֹלָם הַבָּא.

33. סתרי… וצופה: הוא העיקר הששי, והלשון על-פי הפיוט ׳יגדל אלוקים חי׳: ׳צופה ויודע סתרינו׳. 34. תורת… פה: הוא העיקר התשיעי שהתורה מן השמים. תורת… לנו: על־פי ברכת התורה ׳אשר נתן לנו תורת אמת׳. 35. יסוד מוסד: על-פי הלשון ביש׳ כח, טז ועניינו עיקר ויסוד איתן. בריא אולם: יסוד איתן וחזק, והוא לשון הפסוק בתה׳ עג, ד. במו… אפטיר: אומר בפי ובשפתי יסוד חשוב זה. 36. כי… יתיר: הוא העיקר שהתורה לא תשתנה בשום זמן חס ושלום. הסיר: שלא יחסר דבר מן התורה. חליף: שלא יתחלף בה דבר. 37. נביאיו… סודו: על-פי עמ׳ ג, ז. 38. כולם… ממשה: העיקר השביעי והשמיני שנבואת משה אמת והוא אדון הנביאים. מי… ממשה: על-פי המשנה בסוטה א, ח. 31-40. חוטאים… מודד: והוא העיקר האחד עשר: שהקב״ה מעניש לרשעים, ומשלם שכר לצדיקים. 40. ליראיו ולחושבי שמו: על־פי מל׳ ג, טז. במדה שאדם מודד: על-פי סוטה א, ז והמשכו ׳בה מודדים לו׳. 41. זיו משיחנו ישלח: הוא העיקר הי״ב, שיבא המלך המשיח. יחזיר נשמות לפגרים: העיקר הי״ג, שהמתים עתידים להיחיות. 42. מי… אלה: על-פי הו׳ יד, י. מי שמבין אלה עליו אומר המשורר דבריו בטור האחרון. 44. אשריך… הבא: אבות ו, ד.

פורסם בקטגוריה ר' דוד חסין - אנדרי אלבז וא.חזן | עם התגים תוכחת מעולה-לימי התשובה-רבי דוד חסין

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי- מנחה וערבית של חול וקריאת שמע שעל המיטה

תאריך 2 בספטמבר 2019

פרק שלישי

תפילות מנחה וערבית של חול וקריאת שמע שעל המיטה

א. תפילת מנחה

1-מתפללים מנחה קטנה, ולא מנחה גדולה.

הערת המחבר: ראה ישראל סבא, עט׳ 125. יש שתי שיטות בזמן תפילת מנחה: מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה ומנחה קטנה מתשע שעות ומחצה ולמעלה(בבלי ברכות כו ע״ב). על הגדר של שני הזמנים והמקור להם כתב הרמב״ם: ׳תפלת מנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנו זמנה…

לפי שהיה קרב כל יום מתשע שעות ומחצה, והיא הנקראת מנחה קטנה, ולפי שבערב פסח שחל להיות בשבת היו שוחטים את התמיד בשש שעות ומחצה, אמרו שהמתפלל מאחר שש שעות ומחצה יצא, ומשהגיע זמן זה זמן חיובה, וזוהי הנקראת מנחה גדולה׳(הלכות תפילה, פרק ג, הלכה ב). המנחה הרצויה לכתחילה על פי הרמב״ם היא אפוא מנחה קטנה. דעה זו מקבלת תימוכין במקורות שונים: מחזור ויטרי, המאירי, שבלי הלקט והגהות מיימוני. לעומת זאת בשו״ת הרי״ף, סימן שב, נכתב שמותר לכתחילה להתפלל מנחה גדולה, ורק מי ששכח יתפלל מנחה קטנה. בשיטה זו הולכים גם סידור רב סעדיה גאון, שו״ת הרא״ש, הטור, ספר המנהיג ושלחן ערוך. להלכה נפסק כרמב״ם ושו״ע או״ח, סימן רלג, סעיף ג. מנחה קטנה היא מנהג כל קהילות מרוקו, תוניס וג׳רבא(ראה עטרת אבות, פרק י, סעיף א ומקורות שם, ובהרחבה – דברי שלום ואמת ג, עט' 201 סעיף א).

2-מתפללים מנחה מוקדם, הולכים הביתה ולאחר כשעה וחצי חוזרים לערבית.

הערת המחבר: כן המנהג גם בקצר א־סוק, אבל בתקופה האחרונה היה ר׳ אברהם לעסרי מעביר שיעור בהלכה בין מנחה לערבית על פי שלחן ערוך או בן איש חי לאלה שנשארים בבית הכנסת(מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי).

3-מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאין אומרים ׳פתח אליהו׳ לפני מנחה, אלא מתחילים מיד ׳למנצח על הגתית׳.

הערת המחבר: שלא כשאר קהילות מרוקו שבהן אומרים ׳פתח אליהו׳ לפני שחרית ולפני מנחה (נתיבות המערב, עט׳ מז סעיף ט; עטרת אבות, שם סעיף ג: משולחן אבותינו, שער א, עט׳ 94 סעיף קצו). ׳פתח אליהו׳ היא מסוג התוספות לסידור התפילה שנקבעו על פי הקבלה(שפרבר, מנהגי ישראל, ג, סוף עט׳ קעה). חלק ממנהגי התפילה על פי הקבלה נתקבלו בתאפילאלת וחלקם לא נתקבלו(ראה להלן).

4-בתקופה קדומה לא הקפידו לומר בארפוד במנחה לא חזרת הש״ץ ולא תחנון, אבל מרא דאתרא יש״א ברכה תיקן שיאמרו חזרה ותחנון.

הערת המחבר: מפי אדוני אבי ומפי ר׳ אברהם מלול, וכמנהג קהילת צפרו(נהגו העם, עט׳ ח סעיף יח ומקורות שם). בעניין חזרת הש״ץ על תפילת ׳שמונה עשרה׳ יש שתי דעות: א. דעתו של הרמב״ם בתשובותיו, סימן רנו, היא להימנע מחזרה כדי למנוע דיבור בעת החזרה, זלזול בתפילה ותקלות חמורות כמו ברכות לבטלה כו׳. תקנתו של הרמב״ם במצרים להתפלל בלי חזרה נהגה ללא ערעור במשך כ־350 שנה עד ימי הרדב״ז, בשנת רצ״ט, שערער עליה ודחה את טענות השוללים את חזרת הש״ץ אחת לאחת. ב. בנוסף לערעור של הרדב״ז וחידוש החזרה על ידו פעלו גורמי השפעה נוספים: השפעת האשכנזים והרמ״א (אורח חיים, סימן רלב, סעיף א) והשפעת האריז״ל. המנהג בתאפילאלת הוא להקפיד על חזרה בשחרית ולהקל במנחה של חול ובמוסף של שבת. בקהילות אחרות במרוקו נהגו להקפיד על חזרת הש׳׳ץ רק בשחרית של שבת ויום טוב ובתפילות ימים נוראים, ובשאר התפילות נהגו להקל(דברי שלום ואמת א, עמ׳ 81; ב,עמ׳ 23; ג, עט׳ 212-207; עטרת אבות, שם סעיף פג, במקור אבות).

5-בריסאני השתדלו לעשות חזרה ותחנון במנחה, וכשלא עשו חזרה גם תחנון לא אמרו.

הערת המחבר: בריסאני הקפידו על חזרה במנחה ועל תחנון(מפי ר׳ יצחק ב״ר מכלוף שטרית מריסאני), וגם בג׳רבא הקפידו על חזרת הש״ץ כמו בשחרית(ברית כהונה, או״ח ח״א, מערכת מ׳, סעיף ג, ערך מנחה).

6-בכל מקום שהמניין היה מצומצם, או במצב שבו היה חשש שהמתפללים לא יכוונו את דעתם לחזרת הש״ץ, היה מרא דאתרא יש״א ברכה מורה להתפלל רק עמידה אחת.

הערת המחבר: מפי ר׳ יצחק ב״ר מכלוף שטרית, ושלא כמנהג שאר קהילות מרוקו שלא עשו לא חזרה ולא תחנון במנחה (דברי שלום ואמת ב, עט׳ 23). בתוניס הקפידו תמיד על חזרה בשחרית, במנחה ובמוסף(עלי הדס, עמ׳ 148 סעיף לח). בג׳רבא משום שהקפידו על חזרה והזמן התארך כי פנה היום אמרו וידוי ו׳מי אל כמוך׳ וקדיש ׳תתקבל׳ בלי י״ג מדות ובלי נפילת אפיים(ברית כהונה, מערכת מ׳, סעיף ד, ערך מנחה).

7-בקצר א־סוק הקפידו על חזרת הש״ץ רק בשחרית, אבל לא במנחה ולא במוסף.

8-כשאין עושים חזרה, עומדים הכול עם החזן. החזן מתפלל בקול, והקהל יחד אתו בלחש. גם ׳נקדישך׳ החזן אומר לבד בקול, ורק בעניות הקהל עונה ׳קדוש׳. כשהחזן מגיע ל׳רצה׳ הוא אומר בקול עד סוף ׳שים שלום׳, והמסיים תפילתו לפני החזן עונה על הברכות ואומר ׳מודים דרבנן׳,⁹ והחזן ממשיך ׳אלהי נצור׳ בלחש ופוסע ב׳עושה שלום׳.

9-אחרי קדיש ׳תתקבל׳ אומרים ׳למנצח בנגינות׳ ואחריו קדיש ׳יהא שלמא׳.

10-אומרים תמיד קדיש ׳יהא שלמא׳ אחרי ׳עלינו לשבח׳, גם במנחה.

ב. תפילת ערבית

1-מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת לא לומר מזמור כלשהו לפני ערבית, אלא פותחים ב׳ה׳ צבאות עמנו׳ ואחר כך קדיש ו׳והוא רחום/ ו׳ברכו/^.

הערת המחבר: זהו המנהג גם בתוניס (עלי הדס, עט׳ 293 סעיף ו), שלא כשאר קהילות מרוקו שבהן אומרים מזמורים שונים לפני ערבית(משולחן אבותינו, שער א, עמ׳ 97-96 סעיפים רב-רג).

2-בתקופה קדומה בדרום תאפילאלת נהגו לומר לפני ערבית קטע קצר בן ארבע מילים: ׳רחם עלינו מן השמים/ שהוא ממנהגי ארץ ישראל.

3-בתקופה קדומה נהגו לומר ביישוב הקרוי ׳לקסבה׳ הסמוך לארפוד בערבית כל יום אחרי ׳השכיבנו׳ את הקטע ׳ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן׳ שיש בו ח״י אזכרות, ואחריו ׳יראו עינינו/

4-לאחר קדיש ׳תתקבל׳ אומרים ׳שיר למעלות/ קדיש ׳יהא שלמא/ ׳ברכו/ ׳עלינו לשבח׳ ו׳על כן נקוה לך׳ ושוב קדיש ׳יהא שלמא/

5-בחודש אלול נהגו לומר ׳לדוד ה׳ אורי וישעי׳ לפני ׳ה׳ צבאות עמנו/

ג. קריאת שמע שעל המיטה

1. נוסח קריאת שמע שעל המיטה הוא על פי ׳תפילת החודש׳ ו׳בית עובד

2-ברכות קריאת שמע אומרים בלי הזכרת שם ומלכות, הן בתחילה והן בחתימה: א. ׳השכיבנו אבינו לשלום… ברוך שומר את עמו ישראל לעד אמן/ ב. ׳ברוך המפיל חבלי שנה על עינינו… ברוך המאיר לעולם כולו בכבודו. אל מלך נאמן…׳.

3-סדר קריאת שמע שעל המיטה: א. וידוי. ב. ׳רבונו של עולם הריני מוחל וסולח…׳. ג. ׳השכיבנו׳. ד. ׳המפיל חבלי שינה׳. ה. ׳שמע ישראל׳ כולה. ו. ׳יעלזו בכבוד׳. ז. ׳יושב בסתר עליון׳(תהלים צא). ח. ׳אנא בכח׳ הכולל שבע שורות. ט. אחר כך בלילה א׳ חוזר על שורה א׳ ׳אנא בכח… צרורה׳ פעמיים, בלילה ב׳ חוזר על שורה ב׳ ׳קבל רנת… נורא׳ פעמיים, וכן בכל יום. י. ׳למנצח… בבוא אליו נתן הנביא׳(תהלים נא). יא. ׳שיר למעלות׳(תהלים קכא). יב. הפסוקים ׳גד גדוד יגודנו… תורה צוה… קהלת יעקב׳.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי– מנחה וערבית של חול וקריאת שמע שעל המיטה-עמוד 55

פורסם בקטגוריה אוצר המנהגים והמסורות לק.תאפי.וסג'ל.מאיר נזרי | עם התגים אוצר-המנהגים-והמסורות-לקהילות-תאפלאל-

מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא

תאריך 2 בספטמבר 2019

השירה בתימן

השירה בתימן כרוכה בראשיתה עם שירת ספרד בתכניה ובנושאיה, בלשונה ובמשקליה. משורריה הראשונים הבולטים הם ר׳ אברהם בן כלפון מן המאה ה-14 ור׳ זכריה אלצ׳אהרי מן המאה ה-16. נושאיה ידידות ופירוד, אהבה ויין. מן המאה ה-16 ואילך פוחתת ההשפעה הספרדית על שירת תימן, שמעתה מושפעת מן הקבלה ומן השירה נוסח ר׳ ישראל נג׳ארה. נושאיה הם גלות וגאולה, ציון וירושלים, הקב״ה וישראל, המשווים לה צביון של שירה אלגורית דתית לאומית. רבדיה הלשוניים הם שלושה: עברית, ארמית, ערבית. האסכולה האלגורית החדשה נציגיה הם יוסף בן ישראל ור׳ שלום שבזי הגדול מכולם, שמספר שיריו בדיואן שלו עולה על 800. שירת שבזי היא שירה חברתית המושרת במסגרת אירועים חברתיים ומשפחתים, בחתונות ובתהלוכות זפא.

השירה העברית בצפון אפריקה

השירה העברית בצפון אפריקה נחקרת על ידי אפרים חזן זה כ-50 שנה, ובמהלכן התעשרה בכמה מאמרים וספרים פרי עטו: א) שירי פרג׳י שוואט׳ מתוניס, ירושלים תשל״ו, מהדורה מדעית ראשונה של קובץ שירים מצפון אפריקה; ב) פיוטי ר׳ משה בוג׳נאח איש טריפולי/ ירושלים תשל״ט; ג) השירה העברית בצפון אפריקה, ירושלים תשנ״ה, ספר המשמש במה נכבדה עבור ארבעים פייטנים מכל צפון אפריקה, תולדות חייו של כל פייטן, שירתו ומדגם מפיוטיו. במבוא נסקרות תחנות השירה בכלל ונושאי השירה העברית בצפון אפריקה למעגליה על צדדיה הפואטיים ודרכיה הסגנוניים והלשוניים של שירה זו; ד) השירה העברית באלג׳יריה, לוד תשס״ט, אנתולוגיה של כעשרים משוררים באלג׳יריה, ובו מדגם נכבד מיצירתם מן המאה ה-14 ועד לתחילת המאה ה-20. הספר מתאפיין בחידושים רבים של השירה באלג׳יריה.

השירה העברית במרוקו

א. סקירה מחקרית

השירה העברית במרוקו היא הענף הגדול והחשוב של השירה העברית בצפון אפריקה. ספר ראשון על השירה העברית במרוקו חיבר חיים זעפרני(ירושלים תשמ״ד), ובו סקירה של משוררים, קבצים וכתבי יד. קובץ הבקשות והפיוטים של יהודי מרוקו, ׳שיר ידידות/ זכה למהדורה חדשה בשם ׳אעירה שחר׳ על ידי ר׳ חיים רפאל שושנה (באר שבע תשל״ט-תשמ״ז). מהדורה זו כוללת פירוש קצר – ׳כנפי שחר/ ופירוש מקיף – ׳מעשה חרש/ במפעלו זה הוכיח המהדיר ששירה זו היא גם מקור עיון והגות מלבד ייחודה המוזיקלי והזמרתי. יוסף שטרית הקדיש ספר בשם ׳שירה ופיוט ביהדות מרוקו/ ירושלים תשנ״ט, ובו כמה חידושים, כמו שירתם של שלמה חלואה, שירי אירועים היסטוריים והצעה של מודל חדש לתיאור השירה העברית במרוקו כשירה קהילתית וכשירה משיחית. שירתו של ר׳ דוד בוזגלו זוכה בספר זה לבחינה פואטית לצד תרומתו הייחודית לשירה במרוקו. שירים עבריים מסוג הקצידה זוכים לראשונה למחקר מוזיקלי ועיוני על ידי אבי עילם אמזלג בחיבוריו.

השירה העברית במרוקו התעשרה בשנים האחרונות גם במהדורות מדעיות על קובצי פיוטים. קובץ ראשון שלם לר׳ דוד בן חסין הוציא לאור אפרים חזן בחלקו העברי ואנדרה אלבאז בחלקו הצרפתי. אלבאז חיבר ספר נוסף בצרפתית על שירת ר׳ דוד בן חסין והשירה העברית במרוקו. מהדורה שנייה של פיוטים היא שירת הרמ״א – הרב רפאל משה אלבאז מצפרו. היא יצאה לאור במכון ללשונות היהודים וספרויותיהם באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת תשע״ג. מהדורה שלישית של פיוטים במרוקו היא שירת ר׳ רפאל אהרן מונסוניגו שהוציאה לאור תמר לביא, ׳בנאות מדבר׳(לוד תשע״ז). מהדורה רביעית היא זו שלפנינו: ׳היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא/ והמהדורה המקיפה ביותר היא של ר׳ יעקב אבן צור, הכוללת ב-400 פיוטים ונתונה בהכנה סופית להוצאה לאור על ידי בנימין בר-תקווה. מגוון קבצים אחרים זכו למחקר כדיסרטציות בהנחיית אפרים חזן ובנימין בר תקווה, דוגמת עבודתו של שלום אלדר על פיוטי ר׳ שמואל אלבאז, שירי יעקב בן שבת ור׳ דוד בוזגלו על ידי יוסי בן שבת.

דִּיסֶרְטַצְיָה

^ל (נ') [לטינית: disscrtatio דיון] עֲבוֹדַת מֶחְקָר, חִבּוּר מַדָּעִי הַנִּכְתָּב עַל יְדֵי מֻסְמָךְ שֶׁל בֵּית סֵפֶר גָּבוֹהַּ לְשֵׁם קַבָּלַת תֹּאַר אָקָדֵמִי ("דּוֹקְטוֹר" וְכַדּוֹמֶה).

ב. ציוני דרך היסטוריים בשירה העברית במרוקו

השירה העברית במרוקו הוא בת אלף שנה ויותר. אמנם לעצמאות ולאסכולה משלה הגיעה רק לקראת המאה ה-8ו, אולם הייתה קיימת גם לפני כן, אך בדרך כלל סמוכה הייתה על אסכולות קודמות ולפעמים נבלעת בתוכן. בראשיתה במאה העשירית נכתבה השירה העברית במרוקו במתכונת הפיוט העברי הקדום דוגמת ר' יהודה בן קורייש, ראשון המשוררים במרוקו. בתקופת השירה העברית בספרד התחברה השירה במרוקו נקבצים מקורות ולשונות מכל ענפי התורה והתלמוד, זורמים וממלאים את בתיה, כאלו חפצים כולם להשתתף בהספדו של החכם, לספר בשבחיו ובגדולתו ואגב כך גם להעיד על גדולת המספיד. הקינה העברית במרוקו היא פינה ויצירה יהודית טהורה, שאינה מושפעת מן השירה הערבית כאחותה בספרד. הקינה האישית על חכמים במרוקו מושתתת על הקינה הלאומית לתשעה באב, והמשוררים מציבים בראש קינותיהם לחכמים שמה של קינה לאומית, ועל פיה בונים את קינתם ושוקלים אותה במשקלה הריתמי והסגולי ככבוד והערכה לחכם, שעם פטירתו אבלים הם עליו כעל החורבן בבחינת ׳שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו׳. מכאן הקריאה בקינות רבות לחכמים ׳בכו לאובדים (=האבלים) ולא לאבדה כי היא למנוחה ואנו לאנחה׳. אבל לעולם אין הקינה נחתמת באנחה אלא בנחמה ובעילוי נשמה, שלקראתה יוצאים המלאכים לקבל פניה בשירה.

ג. נושאים ייחודיים אחרים: עוד נושאים ייחודיים למשוררי מרוקו הם שירי חברות המוקדשים לכבוד חברות גמ״ח למיניהן ומוסדות תורה וחינוך. ישנם פיוטים גם על נושאים נדירים כמו על ׳מחזור החמה׳או ליבם ויבמה. לצידם נכתבים גם שירים אישיים היסטוריים וחברתיים נוסח ר׳ שלמה חלואה, פיוטים על בעיות כלכליות, תברואתיות וחברתיות כמו העלאת מחירים, מכת הפשפשים ושירי ויכוח למיניהם: בין האיש לאישה ובין היום ללילה. כל אלה, מלבד שירי גלות וגאולה, מוסר ותוכחה, טבע והשגחה, שבחי צדיקים ושד״רים ופיוטים הקשורים במעגל חיי האדם והשנה. עם העלייה לארץ מתווספת סוגה חדשה לאומית על ידי העולים, וביניהם רבנים המחברים פיוטים לכבוד הקמת המדינה, יום העצמאות וניצחונות צה״ל במערכות השונות, שחלקם מתחברים בארץ המוצא.

ד. איגרות מליציות על דרך המקאמה? עוד סוגה ספרותית שבה הצטיינו רבנים ומשוררים במרוקו היא האיגרות הכתובות בסגנון המקאמה. אלו הן יצירות אמנותיות הנכתבות במיטב הרטוריקה הקלמבורית ובבקיאות שיבוצית תלמודית ומקראית עם שפע חידודי לשון ומשמע והרבה הומור וחן. קובץ ׳לשון לימודים׳ לר׳ יעקב אבן־צור הוא דוגמה לשרשרת איגרות שופעות רטוריקה קלמבורית ובקיאות מקראית ותלמודית ודוגמה לפער שנפער אצל המשורר, בעת שעובר משירה לספרות חרוזה ולהיפך. ריכוז מכתבים ואיגרות אמנותיות מצוי גם בברכי ׳קהילת צפרו/ לר׳ ר׳ דוד עובדיה ובמהדורה מ״נאות מדבר״ – איגרות מחורזות לר׳ רפאל מונסוניגו (ירושלים תש״ע) מאת תמר לביא ורחל חיטין־משיח. מאמר חדש בנושא האיגרות המליציות, ובו איגרות חדשות מוהדרות בצירוף מבוא, פרסם אהרן ממן בתשע״א.

קָלַמְבּוּר

^ל (ז') [צרפתית: calembour] מִשְׂחַק מִלִּים מְשַׁעֲשֵׁעַ, שִׁמּוּשׁ בְּהוֹרָאוֹתֶיהָ הַשּׁוֹנוֹת שֶׁל מִלָּה מְסֻיֶּמֶת אוֹ שֶׁל מִלִּים דּוֹמוֹת בַּהֲגִיָּתָן לְשֵׁם בְּדִיחָה אוֹ חִדּוּד; לְמָשָׁל, הַמֵּימְרָה הַהֲלָצִית כִּי בְּשַׂר עוֹף אֵינוֹ בְּחֶזְקַת בָּשָׂר, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּפֵרוּשׁ בַּתּוֹרָה בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים (בראשית טו יא): "הַצִּפֹּר לֹא בָתָר" (= בָּשָׂר, לְפִי הַמִּבְטָא הָאַשְׁכְּנַזִּי!), אוֹ הַמֵּימְרָה כִּי לְכָל גַּנָּב יֵשׁ תֵּרוּץ לְמַעֲשָׂיו, שֶׁכֵּן כָּתוּב מְפֹרָשׁ הוּא: "אִם-רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ" (תהילים נ יח) [וַתִּרֶץ= וְתֵרוּץ].

השירה העברית בתקופת ההשפעה של השירה הערבית: ואולם לאחר שהקצידה הערבית המוגרבית מסוג המלחון הגיעה לפרקה, ומשעה שנזקקה לה השירה העברית, מגיעה שעתה היפה של השירה העברית לחולל תמורות וצורות חדשות בתוכה. מעתה היא תיחלק לשתי קבוצות דנריות: הפיוט והקצירה. הפיוט ימשיך להישען על פיוטים קדומים, כמו פיוטי נג׳ארה, והרבה חידוש לא יתחדש כאן. המשקל הוא משקל ההברות המצומצם בגווניו ובו בדרך כלל שמונה הברות בטור. גם בתבניות אין חדש. התבניות המקובלות הן המרובע או מבנים מעין אזוריים בחריזה שגרתית. אולם שירים הנכתבים מעתה בהשפעת הקצירה הערבית מקבלים צורות מפתיעות בתבנית, בחריזה ובמשקל. בתבנית יתגוון הבית ויתרבה מבתים בחריזות קבע דו-טוריים, משולשים, מרובעים ומחומשים ועד ליחידות סטרופיות גדולות עם גוני חריזה ומשקל. עשרות משקלים של הקצירה הערבית חודרים לשירה העברית ונורמות של חריזה מתחדשות בה. גם במוטיבים ובנושאים תתעשר השירה העברית במרוקו.

מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-עמוד 27

פורסם בקטגוריה היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא | עם התגים מאיר-נזרי-היצירה-הפיוטית-לחכמי-אביחצירא

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

תאריך 3 בספטמבר 2019

ארגונים ללימוד השפה העברית עברית במרוקו. שלושה מאמרים שפורסמו ב'עם וספר' על התפתחות השפה העברית העידו על היקף לימוד העברית במרוקו ובטנג'יר. פנחס חסין, מורה לעברית מקזבלנקה שלימד בשעורי ערב של החברה להפצת התרבות העברית, 'חובבי השפה', פנה בעברית ל'ברית' וציין שאין בידיהם ספרים ללימוד השפה "אם המכשירים חסרים במה יעבוד האמן?"

להערכתו, המחסור במשאבים לא סייע להפצת השפה והתרבות העברית ואף מנע הקמת מוסדות נוספים בערי מרוקו בהן נהג לבקר. המצב הטריד אותו ובלשונו הציורית ]…[ "כי מעיינות אין בנמצא ומאיפה ישאבו מים זכים לרוות צמאונם?" הוא ביקש "ספרי לימוד ומדע, מילונים בעברית, מילון צרפתית עברית ועיתונים". הוא אפילו בירר על התנאים לקבלת סיוע כספי לקידום מטרות אלה. ]…[ – ש"ימהרו וישלחו ספרים ועיתונים בכול יום כקרבן התמיד!" אלמלח סאלומון כתב ל'ברית עברית עולמית' וקיווה שבקשות תלמידיו ב'מגן דוד' לא ישכחו למרות שהוא פרש מאגודת 'מגן דוד' והקים "עם הרבה בחורים ובחורות את 'ברית החשמונאים' והכשיר שלושה מורים לעברית" ]…[ "ועתה השבח לאל אפילו הבנות יודעת לדבר עברית". הוא ביקש מילון עברי צרפתי עברי וספר תנ"ך. יוסף ועאקנין, מאגודת 'מגן דוד' בקזבלנקה פנה אל הסתדרות הציונית וביקש לקבל ספרי קריאה של י.ל. גורדון, מיכה לבנזון, שירי ביאליק, לוח הארץ לשנת תש"ה ואת השבועונים 'העולם' ו'עתידות'. במכתב נוסף הביע נכונות לשלם תמורתם. למכתב נוספה הערה בכתב יד שיש להפנות את ועאקנין לפדרציה הציונית בקזבלנקא" ]כך במקור, ב.ד[.הערה זו הייתה מהצעדים הראשונים שנקטה הסוכנות היהודית במטרה לרכז את הפניות אליה בנושאים אלה לכתובת אחת בקזבלנקה משרדי הפדרציה הציונית. חנניה דאהאן, מסאלי, תיאר את מערכת החינוך בעירו כולל נתונים על מספר התלמידים, המורים ושכרם. בבית ספר 'אליאנס' )כי"ח( לימדו שנים עשר מורים 550 בנים ובנות בעשר כיתות. בתלמודי תורה לימדו תשעה מורים 500 בנים בתשע כיתות ובישיבה מורה אחד ל- 12 תלמידים. 283 שמואל אלמאליח שלח דוח מפורט על הוראת העברית הפורמלית בבתי הספר של 'כל ישראל חברים' )'כי"ח'( בקזבלנקה בפרט ועל מערכת החינוך העברי במרוקו בכלל. להערכתו, "נחוץ שהמורים יהיו מוכנים למלא תפקיד זה". המורים היו חסרי הכשרה וניסיון וחלקם הסתפקו בתרגום פרשת השבוע לערבית. הוא הזכיר שבסאפי יש בית ספר שצויד בכל האמצעים, אך לא היה מנהל מתאים שיפקח על לימודי העברית. אלמאליח קבע נחרצות ]…[ ש"שעת האימפרוביזציה כבר חלפה ונחוץ לרכז את לימודי העברית". לצורך זה ביקש ספרים וחומרי לימוד ]…[ "בהם משתמשים בבתי ספר בארץ ישראל", בעלות של מאה לא"י והבטיח שכשיתאפשר יועבר התשלום. דיווחים אלה העידו על ההיבט הפורמלי של לימוד העברית בסטנדרטים גבוהים שהציב אלמאליח ללימוד השפה, קרי, שימוש בחומרים שנלמדו בבתי הספר בארץ ישראל. אך ניכר חסרונו של סמינר להכשרת מורים.

יוסף סבאג ממכנאס, חבר בתנועת 'ברית חלוצים דתיים' )'בח"ד'(, הודה לורפל ]יצחק רפאל[ מהמדור הדתי, על קבלת החומר "שישמש מכשיר חשוב להפצת רעיונותינו". הוא דיווח על 600 חברי 'בח"ד' במכנאס שהשתלמו בלימוד השפה העברית והוסיף שאומברטו שלמה נכון, נציג הסוכנות היהודית, ביקר בבית הספר העברי בעיר. סבאג ציין, ש'ירושלים במרוקו' ]מכנאס, ב.ד[ זקוקה לספרים בעברית ובצרפתית ]…[ "ובפרט על נושאים דתיים". ד"ר קורץ השיב לו שכל בקשותיו ימולאו. סבאג אישר את קבלת הספרים והחומרים שהרוו את ]…[ "צימאוננו הרוחני במקצת".

שמעון זאבאלי ניהל ההתכתבות אינטנסיבית עם מחלקות הסוכנות היהודית ו'ברית עברית עולמית'. לפני שעבר למאזאגן הוא דיווח בפרוטרוט על לימודי השפה העברית בשיעורי ערב לבחורים ובחורות באגודת 'מגן דוד' בקזבלנקה. הוא ציין, ש"האשה לא פחות מהאיש לוקחת רשות הדבור ועומדת על הבמה ומדברת" בבית הכנסת בו התקיים מועדון עברי בכל שבת. זאבאלי שאף לאחד את החברות 'חובבי השפה' ללימוד עברית בערב, 'נעים זמירות' 'אם הבנים' שארגנה עונג שבת – ולימוד עברית, 'שארל נטר' שהתמקדה בפעילות ספורט ו'אליעזר בן יהודה' שקידמה את הפצת השפה והתרבות. כאמור, השליחים 'התאומים' פרידמן וכהן ששהו במרוקו בתקופה זו, טענו שהם הצליחו בכך כבר בשליחותם הראשונה. אך לפי זאבאלי, הפדרציה הציונית בקזבלנקה לא נקטה כול פעולה כדי לאחד אגודות אלה. הוא הטיח בה ביקורת ]…[ "יש לנו נוער נלהב ואין לנו בעלי השפעה – והמשפיעים הם ציונים כשיש להם פנאי". זאבאלי ביקש, שיזכרו אותו וישלחו לו ספרים לקריאה ואת עיתון 'הארץ'. הוא אישר קבלת גיליונות העיתון 'העולם' בצרפתית וציין בתשובתו שהתכוון לארגן בביתו במאזאגן ספרייה בסכום 50 לא"י לרכישת הספרים. המעבר למאזאגן היה תוצאה של יחסיו עם הנהלת מועדון 'שארל נטר'. מאזאגאן קהילה שהייתה לדבריו קהילה יהודית קטנה ]…[ "שביקה מכל התנועות" כלומר, לא היו בה חברות או אגודות ללימוד עברית, למעט לימודי קודש, שירה ופיוט. הוא הקים בה תנועה ללימוד עברית כדי לקיים מנהג 'עונג שבת'. זאבאלי היה מתוסכל מתשובותיה של הסוכנות היהודית ]…[ "אין אנו יכולים לקיים קשרים עם יחידים, אלא רק עם גופים ציוניים ז.א. ]זאת אומרת, ב.ד[ בראש וראשונה הפדרציות של הארצות השונות". על מכתבו השלישי, מיום 1.5.44 , נענה ]…[ ש"אין אנו יכולים לספק באופן פרטי את דרישותיו של כל יחיד" והופנה לראשי הפדרציה היהודית בקזבלנקה שמואל דוד לוי ופול קלמרו. תגובתו הייתה חריפה וגדושה בנאצות כנגד ראשי הפדרציה הציונית. כשזאבאלי הבין שלא יעלה בידו לשנות את החלטת הסוכנות היהודית, הוא פנה ל'ברית עברית עולמית' וביקש לשלוח אליו קתלוג ]קטלוג, ב.ד[ ספרים ישנים וחדשים להפצה לכול דורש. אך ניסיונו לתמרן בין גופים שונים של הממסד הציוני לא צלח.

הסוכנות היהודית העדיפהלפעול מול ארגונים שבחסותה ולא מול יחידים. ואכן, דניאל לוי, ממועדון 'שארל נטר' פנה ל'ברית עברית עולמית', כשבוע לאחר שזאבאלי קיבל את תשובת הסוכנות היהודית, וציין שהחומר שהתקבל מ'ברית' סייע לארגן את האירוע בתשעה באב במועדון. פרט חשוב הוזכר במכתבו והוא שמועדון 'שארל נטר' החליט לרכז את הפניות ממרוקו ולהעבירן במרוכז ל'ברית'. בכך התייצב המועדון לימין הסוכנות היהודית. שבועיים לאחר מכתבו הראשון שלח לוי מכתב נוסף בו הודה ל'ברית' על החלטתה לקדם את התרבות היהודית בגולה ותיאר את הפעילות במועדון 'שארל נטר' שהסתייעה בגרשון אדומי, חבר קיבוץ עין גב, וביקש להמשיך לשלוח חומרי לימוד למועדון את החשבון על הספרים שהתקבלו. בכך למעשה ניתק לוי את קשריו של זאבאלי עם ה'ברית'.

קלוד מראלי מקבוצת 'ביאליק' מסניף הצופים בפאס, ביקש ממערכת 'רביבים' ספרי שירה ותמונה של ביאליק עבור חברי הקבוצה. בקשה סמלית ורלוונטית ללימוד השפה העברית. אברהם ימין לכריץ, מתנועת 'בני עקיבא' במכנאס, פנה אף הוא למערכת 'רביבים' וביקש לשלוח מספר עותקים של 'הצופה לילדים' כדי "להשליט שלום בין חברינו הצעירים המתאבקים כמעט לקחתו", וציין של 'בני עקיבא' קשר מיוחד עם ]…[ "המזרחים בבח"ד". ההתכתבות עם 'בח"ד' מכנאס נמשכה גם במהלך מלחמת העצמאות וי. הלוי לוין, מהמדור הדתי, עדכן את לכריץ במתרחש בארץ ובתנועה הקיבוצית הדתית. עם זאת, הלוי התלונן שחומרים שנשלחו למרוקו לא הגיעו ליעדם ואף הוחזרו לארץ, ודרש לקבל ]…[ "לא רק אישור על קבלת החומר, אלא גם דין וחשבון מלא על הפעולות השוטפות הנעשות לפחות אחת לחודש". מעניין מדוע לכריץ ציין ש'לבני עקיבא' יש קשר מיוחד עם ה'מזרחיים' ב'בח"ד'. סתם ולא פירש.

מואיז סבאג וחבריו, שייסדו ה'חברה' להפצת השפה והספרות העברית בעיר סאפי, כתבו ל'ברית' וביקשו לשלוח ספרי מדע, מילונים כדי "ללחום בהתבוללות ולשמור על הגחלת שלא תכבה". גם 'החברה' הייתה מוכנה לשלם עבור הספרים אם תימצא דרך להעברת התשלום. משה אדרי, יו"ר ועד התנועה הציונית בטנג'יר, הודה על קבלת דברי דפוס מ'הקיבוץ המאוחד' ונימק את הפעילות המצומצמת בעירו בכך ש"התנועה צעירה ורכה ועבודתנו קשה מפני טעמים וסיבות מדיניות מובנים". פנייתו באה ערב סיום מלחמת העולם השנייה.

שלמה דאדון, מזכיר 'קבוצת בן יהודה' בקזבלנקה שפעלה במסגרת אגודת 'מגן דוד', ]אגודה שפעלה בחסות מועדון 'שארל נטר' בקזבלנקה, ב.ד[ דיווח ל'קיבוץ המאוחד' שקיבל את הסכמת האגודה לנהל שיעורי ערב וללמד עברית לתלמידות ותלמידים כאחד ואישר קבלת דברי הדפוס מ'הקיבוץ המאוחד'. אגודת 'מגן דוד' הפעילה בקזבלנקה בית ספר בו למדו עברית לצד צרפתית כשפה שנייה.

פנייה ל'ברית עברית עולמית' מטעם 'חובבי השפה', החברה להפצת השפה והתרבות העברית, שנוסדה בחודש אייר תש"ד בכאזא ]כך במקור, ב.ד[, הגדירה את מטרת לימוד השפה העברית במלאח – לתקן ולהשלים את החסר בלימוד עברית לדור הצעיר. "הנוער העברי התועה ונודד בחוצות חפצה החברה הזאת להביא לחיקה ולחממו בתרבות העברית ]…[ דור הולך בלא שפה ודור בא ועושה מה שעשו אלה שקדמוהו". החברה ביקשה לשלוח ספרים, חוברות, עיתונים, מילונים למתחילים ולמתקדמים והייתה מוכנה לשלם עבור חומרים אלה. הכמיהה לעברית ביטאה את ה'עשייה' הציונית במרוקו במונחים של לימוד עברית ולא של הגשמה. פעילות עונג שבת בערים שונות במרוקו מהדהדת עם פעילות 'שבת תרבות' שביאליק ייסד בתל אביב.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

פורסם בקטגוריה ההעפלה ממרוקו | עם התגים דניאל-ביטון-בר-אלי-מי-אתה-המעפיל-הצפון

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית-סוף פתח דבר

תאריך 3 בספטמבר 2019

אשר למבנים הפרוזודיים של השירים, דומה שמאז גירוש ספרד, ובמידה רבה גם לפני כן, השפיע המשקל המלודי של הלחן שליווה כמעט תמיד את השירים שנכתבו בצפון־אפריקה גם על ביטול המבנה הכמותי בשירה העברית. שרידיו במרוקו ניכרים עד למאה ה־18 ביצירתם של המשוררים בני משפחת אבן צור – ר׳ שלום אבן צור, ר׳ משה אבן צור ור׳ יעקב אבן צור (יעב״ץ). הביצוע המוסיקלי הקולי של השירים הצריך שימוש במנגינה מפותחת ומגוונת המשתרעת על גבי טורים רבים בעלי חריזה מורכבת. דבר זה תרם במידה רבה לעיצוב המבנה הסטרופי המעין־ אזורי של השירים והמבנה ההברתי־הפונטי של הטורים בשירה העברית (והערבית היהודית) במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל. הצורך הליטורגי לשיר את השירים במסגרת התפילות של השבתות והמועדים ובמסיבות המשפחתיות והקהילתיות וכן ברצפים המוסיקליים של מסורות הפיוטים והבקשות הקהילתיות הוביל בעצם ליצירת מה שמכונה כאן משקל פואטי כפול – משקל מוסיקלי מכאן ומשקל סטרופי־ הברתי מכאן. מקורו של מודל פרוזודי זה כנראה בשירת האזור הערבית של ימי הביניים באנדלוסיה. הוא מתקיים בשירת הפיוטים של יהודי מרוקו עד עצם היום הזה, ובכלל זה בפיוטים הנכתבים בימינו. לכן מעטים ביחס הם השירים החרוזיים בשירת יהודי מרוקו, או לפחות במה ששרד ממנה.

משקל כפול זה כללי לכל תת־הסוגות המסורתיות של השירה העברית שנכתבה במרוקו – הפיוטים, הבקשות, התוכחות והקינות. תת־הסוגה המורכבת מ״פיוטים״ כוללת מגוון רב של שירים מבחינת המוקדים התמטיים שהם נושאים, החל בתינוי מוראות הגלות והתפילה לגאולה וכלה בתכנים ההלכתיים של שירים לימודיים

רבים, דרך מערכי שבח לבורא, לקדושים, לאנשי שם, לחתנים למיניהם, לארץ ישראל ולאתריה, וכן תיאור אירועים ותהליכים קהילתיים ואישיים כפי שמובא כאן. בכולם חוזר הקשר הבלתי אמצעי לאלוהי ישראל והצורך להאדיר את שמו וגבורתו, וכן הכמיהה היוקדת לגאולה. לבד מן הנימה העתרנית המוגברת והשאיפה לחזרה בתשובה שלמה ולטיהור הנשמה שונות ה״בקשות״ ־ כתת־סוגה מובחנת – למעשה אך מעט מן הפיוטים מבחינת הנושאים המועלים בהן. שירי הבקשה נכתבו ברובם כדי להיאמר בתיקון כרת ובתיקון לאה של המקובלים ולפני תפילת שחרית של ימי חול. רק מיעוטם יועדו למעשה לסדרות הפיוטים שהושרו בשבתות הסתיו והחורף בטקסי השירה בציבור, הנקראים גם הם בקשות, על שם השירים הפותחים את רצף הסדרות. גם התוכחות מרבות לדון בחובות הדתיות והמוסריות של האדם היהודי ובשמירת המצוות לסוגיהן, כאשר הפנייה הישירה היא אל בני הקהילה ואל חרדתם מיום הדין. שירים כאלה מרובים במיוחד ביצירתו של רבי שלמה חלואה, אך רוב המשוררים עסקו בחיבורן כחלק מתפקידם הרבני הכללי. אשר לקינות, אלה נכתבו עקב אסונות משפחתיים, קהילתיים או לאומיים. אין כנראה פזורה נוספת שחיברה קינות עבריות במספר רב כל כך כמו יהדות מרוקו, בסך הכול מאות רבות של קינות לאומיות לתשעה באב, עשרות קינות קהילתיות עקב אסונות טבע ופרעות, כמו קינותיו של רבי שלמה חלואה המובאות כאן, ומאות רבות של קינות פרטיות על מותם של רבנים וראשי קהילות, בחורים ובחורות, גברים ונשים, שלא תמיד היו מבני משפחותיהם של המשוררים המקוננים.

במחצית השנייה של המאה ה־18 התחילו המשוררים העבריים במרוקו לסגל ליצירתם העברית מבנים פרוזודיים־מוסיקליים חדשים השאובים מן השירה הערבית המקצועית שנכתבה בידי משוררים מוסלמים בסוגי לשון בינוניים ונמוכים. המדובר בראש ובראשונה בסוגת הקצידה, שהפכה החל מן המאה ה־16 ליצירה החשובה והנצרכת ביותר בשירה הערבית המוסלמית במרוקו, ושמשוררים וזמרים מקצועיים חשובים הצטיינו בה. במסורת המוסלמית הוקדשה סוגה זאת בעיקר לנושאים חברתיים־תרבותיים ולנושאים אירועיים־היסטוריים וכן לנושאים שבינו לבינה ולנושאים דתיים, ואף מיסטיים־צופיים. המשקל של שירים אלה מגוון ביותר ומתאפיין בטורים הארוכים של הסטרופוח, בחריזה עשירה ומורכבת ובגיוון מבני הסטרופות, לעתים אף באותו שיר עצמו. המלודיה של שירים אלה מורכבת פחות מבחינה מוסיקלית, ובאה להבליט בעיקר את הווירטואוזיות של התמליל ואת הקצב המשתנה של הסטרופות. רבי שלמה חלואה היה, כנראה, במאה ה־18 בין המשוררים העבריים הראשונים שהטמיעו מבנים חדשים אלה ביצירתם השירית. במאה ה־19 הפכה סוגה זאת לסוגה המובילה בכתיבתם של החשובים שבמשוררים העבריים במרוקו, כגון רבי יעקב ברדוגו, רבי שמואל אלבאז, רבי רפאל משה אלבאז, רבי שמואל עמאר ורבי דוד אלקאים. סיגולה של סוגת הקצירה לשירה העברית היה גם כנראה אחד הגורמים העיקריים לפנייתה המאוחרת והברורה של יצירה זאת לעבר נושאים חברתיים־תרבותיים ולעבר נושאים אישיים־אירועיים. שירתו של רבי דוד אלקאים מיטיבה להדגים הדגשים חדשים אלה. בו בזמן הרבו המשוררים העבריים להשתמש במבני הקצירה גם לטיפול במוקדים המסורתיים של השירה העברית במרוקו, הנסבים על הזמן ההיסטורי של גלות וגאולה.

סוגה שירית נוספת אך מינורית בהרבה מבחינת מעמדה ביצירה המוסלמית הותאמה גם היא לשירה העברית. הכוונה לסוגת הבראוול (יחיד ברוואלה), שבמסורת המוסלמית הוקדשה בעיקרה לנושאים ליריים־רומנטיים ושובצה ברצפים המוסיקליים־השיריים של השירה האנדלוסית הביניימית. וו שרדה במרוקו עד עצם היום הזה. גם כאן הרכיב רבי דוד אלקאים ביודעין רבים משיריו המקראיים ומשיריו החברתיים־התרבותיים על מבניהם של שירי בראוול מוסלמים, והעשיר בכך את המשקלים של השירה העברית במרוקו.

מבין עשרות המשוררים המוצגים באסופה זו, אם בהרחבה ואם בדרך אגב בלבד, היה רבי דוד אלקאים חריג לא רק במודעותו הפואטית וביציריו הלשוניים. הוא כנראה היחיד בין המשוררים הנחשבים במרוקו שלא עסק ממש בעיסוק רבני מובהק, להוציא שני תפקידים שמילא במשך שנים: הוא שימש שליח ציבור וניהל חבורת פיוטים בבית הכנסת שלו. למחייתו התפרנס בדוחק רב מכישוריו האמנותיים והמקצועיים בענפי האיור, הציור, הנגרות והחריטה. רבות מהכתבות שכתב וצייר לבני קהילתו לרגל כלולותיהם נחשבות היום יצירות אמנות ממש. לאיתור כתב־היד של הדיוואן שלו נדרשו לי שנתיים תמימות, אך חיפושיי הקדחתניים לא היו לשווא, שכן שירתו מציגה את אחת היצירות המשמעותיות ביותר שנכתבו בעידן של תמורות תרבותיות ביהדות מרוקו. גם גילוי שירה הראשון ושירה השני של המשוררת היחידה שכתבה שירה עברית במרוקו – פריחא בת רבי אברהם בן אדיבה – הסב לי התרגשות רבה. כמה מסימני השאלה שהוצבו במאמרי הראשון על חייה וכתיבתה פוזרו עת גיליתי במקרה מאמר מערכת בעיתון ערבי־יהודי מתונים המביא פרטים על חייה ועל סופה הטרגי של המשוררת הצעירה, וכן את שירה השני; גם שמה הנכון נחשף במאמר מערכת זה.

שניים מבין המשוררים שיצירתם מוצגת כאן התפרנסו במידה רבה מעיסוקם בשירה. האחד הוא רבי שלמה חלואה ממכנאס, שחי במאה ה־18 וכתב שירי שבח ־ב־ם לכבוד אלה שסייעו בידו בקהילות הרבות שביקר בהן ותרמו לו תרומות כספיות. השני הוא רבי דוד בוזגלו, בן המאה העשרים, שידענותו הגדולה במסורות ־ד־סיקליות של צפון־אפריקה בכלל וביצועיו הקוליים בעלי העצמה היו לו מקור ד־ייתו היחיד לאחר שאיבד את מאור עיניו. שניהם היו שליחי ציבור ופייטנים

מבוקשים ביותר בקהילותיהם ובקהילות רבות נוספות שביקרו בהן – אם לקבלת נדבות, כפי שנהג לעשות רבי שלמה חלואה, ואם כהיענות להזמנות של בעלי בתים ופרנסי בתי כנסת, כבמקרהו של רבי דוד בוזגלו. כמו רוב המשוררים העבריים במרוקו נודעה לעיסוקם המקצועי־כמעט בפייסנות ובביצועיה המוסיקליים באירועים משפחתיים או קהילתיים השפעה מרובה על יצירתם השירית העברית (והערבית היהודית באותה המידה), וזאת הן בגלל הידע הרב שהיה להם במגוון הלחנים הן בגלל צורכי ההרכבה של הטקסטים העבריים על מבנים מלודיים מגוונים. כך גם שירתו המקראית הנשגבה של רבי דוד אלקאים קשורה במישרין למסורת הבקשות העשירה של קהילת מוגאדור ולעובדה שניהל בה חבורה של ״בקשות״. כל שיריו המקראיים נועדו להשלים את הסדרות השבועיות של הפיוטים שהושרו עם שחר בשבתות שבין פרשת בראשית לפרשת זכור, ולא הוסיף עליהם. אם כך, גם בהיבט מקצועי־טכני זה של היצירה השירית לא ניתן להפריד בין הפן המוסיקלי לפן הטקסטואלי של השירה העברית במרוקו. המשקל הכפול של השירים העבריים קבע מלכתחילה הן את טווח התקבלותם וביצועם בקהילה הן את תנאי יצירתם ועיצובם.

בחודש שבט תשנ״ט אוניברסיטת חיפה

י ״ש

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית-סוף פתח דבר

פורסם בקטגוריה שירה ופיוט במרוקו-יוסף שטרית | עם התגים שירה-ופיוט-ביהדות-מרוקו-יוסף-שטרית-סוף

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט

תאריך 3 בספטמבר 2019

ג. בין־טקסטואליות שקופה ועקרון ההעתקה: כתוצאה ממלאכת כתיבה זאת, המשייכת את עצמה למסורת תרבותית מוגדרת וממשיכה מסורת זאת ביודעין, רכש השיח השירי בשירתם של רש״ח ושל משוררי מרוקו(והמזרח, ואף בשירה העברית עד לעת החדשה בכלל) מבנה בין־טקסטואלי שקוף. בשירים החדשים דומה כאילו המצבים המתוארים, האירועים המסופרים, הדמויות המוצגות, העמדות הננקטות, המבנים הטיעוניים המפותחים והמשמעים הנארגים – כל מרכיבי השיח השירי ־מאזכרים טקסטים אחרים ומשחזרים חלקים מטקסטים קודמים, מקראיים במיוחד. אלא שאין כאן אזכור או שחזור לשמו, כי אם בניית עולמות סמנטיים־פרגמטיים חדשים על יסוד עולמות שיח ישנים שיש אליהם זיקה ישירה ומחויבת המציאות הן מבחינה אידאולוגית־תרבותית והן מבחינה לשונית. ההקשרים השיחיים החדשים מזוהים דרך הכתיבה עם ההקשרים השיחיים הטקסטואליים הקודמים ושואבים מהם את המבנים השיחיים התשתיתיים, את התכונות התיאוריות ואת הצורנים והמבנים הלשוניים המתאימים לבניית העולמות החדשים.

במלאכת הבנייה הסמנטית־הפרגמטית הזאת של הטקסט החדש מופעל אחד העקרונות הכלליים ביותר ביצירת משמעויות חדשות ועולמות משמעיים חדשים בשפות הטבעיות. זהו עקרון ההעתקה – במובן של העברה – שלפיו מעבירים תכונות הקשריות מהקשר מוכר אחד(או שמניחים שהוא מוכר לבני השיח בתרבות מוגדרת) להקשר חדש שהדובר או הכותב מזהה אותו או משווה אותו עם ההקשר הקודם. תכונות הקשריות (או פרגמטיות) הן כאן כל אותן יחידות משמעות הבונות את המבעים ואת האמירה ביחידת טקסט כלשהי המהווה הקשר טקסטואלי מוגדר או בנוי בידי הדובר או הכותב – דהיינו תיאורים (ולאו דווקא שמות תואר) של מצבים, של אירועים או של דמויות, אמירות, סַמָּנים טיעוניים, עמדות, אסטרטגיות שיח, מבני שיח – והמקבלות ביטוי לשוני מפורש או מובלע בתוך הטקסט. אלא שהעתקה זו של תכונות פרגמטיות להקשר החדש אינה נעשית במישרין מהקשר אחד להקשר שני. שעה שהעתקה זו פועלת כפעולה סמנטית בסיסית, חדל ההקשר המקורי לשמש כהקשר ספציפי, מוגדר היטב בתוך רצף טקסטואלי כלשהו, והוא מקבל מעמד של הקשר־על או של הקשר טיפוסי או מוטפם, ליתר דיוק. הטפסה זאת של הקשר ההתייחסות אינה יכולה לחול על כל הקשר והקשר מתוך רבבות ההקשרים שמזמנים לנו החיים או הטקסטים השונים, אלא על הקשרים ייחודיים, ציבוריים במהותם וידועים לכלל הדוברים או לקבוצה משמעותית בתוכם, שכל תרבות ותרבות מבררת לה. כאלה הם למשל ההקשרים השונים של עולם המקרא או של כל יצירה ספרותית, אמנותית או תרבותית שזכתה וקיבלה משקל תרבותי רב־השפעה בחברה ובתרבות כלשהי. זו הסיבה שתכונות מועתקות אלה יכולות להיות מיוחסות לדמויות שונות זו מזו או למצבים ולאירועים שונים זה מזה בידי אותו הכותב(המשורר) עצמו או בידי כותב (משורר) אחר. הטפסת ההקשר המקורי מאפשרת אוניברסליזציה של תכונותיו.

אולם מה שמאפיין את ההעתקה הבין־טקסטואלית בשירת יהודי צפון־אפריקה (ובשירת השיבוץ בכלל) הוא, שהעתקה זאת אינה נוגעת לתכונות ההקשריות המופשטות או המוסקות מהבנת הטקסט בלבד, אלא היא מבוססת גם ובאותו הזמן על חלק גדול מהיצגיהן הלשוניים והמבניים המקוריים של אותן התכונות המועתקות. כאן הלבוש הלשוני־הטקסטואלי שלהן הוא חלק בלתי נפרד, ולעתים נראה אפילו כאילו הוא החלק העיקרי, בתכונות המועברות מהטקסט המקורי לטקסט השירי החדש.

ד. מעתקים בין־טקסטואליים ויצירה לשונית בפיוט: כאמור, התכונות ההקשריות־ הפרגמטיות המועברות מהקשר טקסטואלי אחד להקשר טקסטואלי שני אינן תמיד אותן תכונות שקיבלו ביטוי לשוני מפורש בטקסט המקורי. אולם מה שמעניין אותנו כאן בהבנת השיטה הלשונית שביסוד יצירתו של רש״ח (ושל המשוררים העבריים בצפון־אפריקה בכלל) הוא אותם מעתקים בין־טקסטואליים שקופים או שקופים למחצה של לשונות המקרא, לשונות מספרות חז״ל או לשונות מכל מכלול טקסטואלי מאוחר, ההופכים את לשון הפיוט והשירה למעין תשבץ או מעשה רקמה שכל חומריו ומבניו, או כמעט כולם, נדלו כאילו ממקור אחר. אופי זה של הצמדה יתרה של הצורות הלשוניות והמבנים הלשוניים המקוריים לתכונות הפרגמטיות המועתקות אינו צריך להפתיע. הוא קיים בכל פעילות שיחית יום־יומית המבליטה

את האופי הסמכותני של האמירה, כגון בשימוש הטבעי בפתגמים ובאמרות כנף, שהם מבעים (בין־טקסטואליים מובהקים) המחייבים את אמירתם בפי הדובר בצורתם המקורית, או המפעילה את עשרות ואולי אף מאות הנוסחאות הטקסיות של חיי היום־יום – הברכות, הקללות והאמירות המוסגרות הכבולות. גם כאן, בתרבות הרבנית המסורתית ובשירת הפיוט הממשיכה אותה, אין עוררין על אמתותם וסמכותם הנצחית של מאמרי כתבי הקודש ואמרות ספרות חז״ל ועל אופיין הסגור והקבוע של גרסאות הטקסטים המייסדים.

מבחינה זאת כל שימוש ביסוד לשוני או בצירוף שיש לו הד במקורות הוא מעין ציטוט של המקור ופעולה פרשנית על מקור זה בו בזמן, גם אם נראה שהוא מתפקד בצורה עצמאית במסגרת הטקסט החדש. ברם אופי זה של ציטוט שהוא פירוש הוא רק חלקו השקוף של מעשה הכתיבה ובניית המשמעות בטקסט. חלקו האחר והחשוב של השימוש במעתק הבין־טקסטואלי הוא ביחסים הסמנטיים־הפרשניים הנוצרים דרכו בין ההקשר הטקסטואלי החדש לבין ההקשר הטקסטואלי המקורי, ולעתים גם בינם לבין הקשרי־ביניים פרשניים או טקסטואליים אחרים המתייחסים גם הם לאותו מקור של המעתק. שימוש סמנטי אחר משמש המעתק בשירים בעלי כוונה היסטורית־תרבותית. כאן אין תיאור ממשי, עצמאי, של המציאות ההיסטורית־ התרבותית החדשה שביסוד השיר, אלא רמיזה לאירועים ולמצבים העכשוויים דרך מעתקים בעלי פשר כפול בהקשר המקורי ובהקשר העכשווי, כאילו מה שהיה הוא מה שהווה. בלי ידיעת הנתונים ההיסטוריים־התרבותיים המתוארים או המרומזים ממקורות שמחוץ לשיר חלק גדול מאבני השיבוץ נראה כמעשה קישוט רטורי בלבד; ולא היא! אלא התייחסות מרומזת לפרטים משמעותיים במציאות המתוארת. קשר מסוג אחר – מעמת במקום לגשר או לרמוז – נוצר בין שני ההקשרים כאשר הם מנוגדים ביחס לכיוון הטיעוני, הרטורי או התוכני של הטקסט המקורי; או אז הניגוד יוצר מצבי צחוק ולעג, אירוניה והומור. הקשרים בין־ טקסטואליים אלה נפוצים בשירת הסטירה וההומור העברית, וניתן למצוא אותם גם בשיריו הסטיריים־הלעגניים של רש״ח, כגון שירו על זרש או על הנגיד המתחזה.

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט-עמוד 198

פורסם בקטגוריה שירתו ר' ש. חלואה-מכנאס ה-18 | עם התגים יוצרת-ויוצרים-בשירה-העברית-במרוקו-

נספח ד'-עליה מובחרת – הגדדות וצללים לביצוע יוני-1953

תאריך 3 בספטמבר 2019

נספח ד'

עליה מובחרת – הגדדות וצללים לביצוע יוני-1953

אחריות רפואית

א-משרד הבריאות יקבע סטנדרטים לבריאות, לפי ההחלטות הכלליות של ״המוסד לתיאום״.

ב-הטיפול הרפואי במועמדים לעלייה בחוץ־לארץ ייעשה על-ידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, לפי שיטות וסטנדרטים של טיפול אשר ייקבעו על-ידי משרד הבריאות ותחת השגחתו הישירה.

ג-הבדיקה הרפואית של העולים תיעשה על-ידי רופאי אימון של משרד הבריאות.

סלקציה משפחתית

א. משפחה העולה כולה ויש בה אדם אשר יש לפרנסו – מצב שכזה לא ישמש עילה לעיכוב עליית המשפחה.

ב-״איש אשר יש לפרנסו״ – פירושו: נכה אשר איננו זקוק לטיפול רפואי ולא יהיה זקוק בגלל נכותו זו לטיפול כזה בעתיד, אולם נכותו שוללת ממנו את האפשרות להתפרנס בכוחות עצמו(זקן, עיוור, גידם, קיטע וכו׳).

ג-איש החולה במחלה מדבקת (שחפת, צרעת, עגבת וכו׳) או במחלה אשר תדרוש טיפול רפואי ממושך במוסד (מחלות לב, כליות וכו׳) או מחלת רוח, לא יימנה על סוג ״איש אשר צריכים לפרנס אותו״ לפי ההגדרה דלעיל והוא ייפסל לעלייה. במקרה שאין המשפחה מוכנה להיפרד מעל חולה זה – לא תוכל לעלות. במקרים מיוחדים מסוג זה, אשר יהיו נימוקים בכל זאת להעלאתה יהיו טעונים אישור מיוחד מטעם משרד הבריאות בירושלים.

ד-חולים במחלות הניתנות לריפוי על-ידי טיפול קצר כגון גרענת, גזזת וכו׳, יקבלו את ריפויים במחנות הריפוי של מחלקת העלייה בחו״ל או ב״שער-העלייה״ בחיפה.

מפרנסים

א-״מפרנס״ – פירושו גבר או אשה במצב בריאות משביע רצון וגילו אינו פחות מ-18 שנה ולא עלה על 40.

ב-מועמד לעלייה שעבר את גיל ה ־40, ייחשב כמפרנס ויוכל לעלות עם משפחתו בתנאי:

1-הוא מסוגל לעבודה גופנית קשה, או,

2-יש לו מקצוע בו הוא מסוגל לעבוד ויוכל להתפרנס ממנו בארץ

זקנים

א-אין להעלות זקנים אשר אין מפרנסים במשפחתם העולים איתם, ואין להם קולטים בארץ.

ב-״זקן״ – פירושו: גבר או אישה בגיל למעלה מארבעים, אשר אינו נמנה על סוג ה״מפרנסים״ לפי הגדרת ״מפרנס״.

נדרשים

עולים הנדרשים על־קרוביהם בארץ, שבהם תלויה פרנסתם, יועלו רק לאחר שיוכח כושר קליטתם אצל הקרובים הדורשים את עלייתם.

בעלי אמצעים

עולים בכל הגילים אשר מחלקת העלייה תיווכח כי הם בעלי אמצעים המספיקים להבטחת קיומם בסידור עצמי – יוכלו לעלות ובלבד שלא יהיו חולים במחלות מדבקות. בעלי אמצעים החולים במחלה שתדרוש טיפול רפואי במוסד או אשפוז – אשורם לעלייה מותנה בהסכמת משרד הבריאות.

נספח ד'–עליה מובחרת – הגדדות וצללים לביצוע יוני-1953

עמוד 239

פורסם בקטגוריה הסלקציה - חיים מלכא | עם התגים נספח-ד-עליה-מובחרת-הגדדות-וצללים

פרק שלושה ע ש ר-יחסים בינקהילתיים-קהלת צפרו כרך ג' רבי דוד עובדיה

תאריך 5 בספטמבר 2019

פרק שלושה ע ש ר

יחסים בינקהילתיים

במקביל ליחסים החברותיים ההדוקים בין יחידי הקהלה, קיימים יחסים מפותחים בין בני קהלות שונות, במיוחד קהלות הקרובות זו לזו. כגון פאס מכנאס צפרו סאלי ותיטוואן. בין תושבי ערים אלו שררו יחסי ריעות וידידות. הם עזרו אלו לאו הן כגוף, והן כיחידים, בימי הטובה ובימי הרעה. חכמי הקהלות מבקרים אלו אצל אלו, מתכתבים ביניהם בענייני הלכה ושולחים אגרות שלומים ומתנות זה לזה. גם בקשרי מסחר באו חכמים אלו עם אלו. הסוחרים היו קשורים ביניהם בקשרי ריעות, שלפעמים התפתחו לקשרי חיתון. כיון שבתי הארחה כשרים לא היו במארוקו, כל סוהר כשהזדמן לעיר אחרת התאכסן אצל בן משפחה או רע וידיד. משפחות שימשו אכסניות קבועות זו לזו במשך דורות. קשרי הידידות עברו מאבות לבנים, דור אחר דור. כשהאורח בא, בעל הבית מכין עבורו כמכין לחג. אשתו מבשלת תבשילים מיוחדים, קבלת האורח היתה חמה. המארח לא חסך כל טורה ומאמץ על מנת להנעים לאורח את שהותו אצלו יש שהאורח היה נשאר שבועות, ובעל הבית מפציר בו להשאר עוד ימים, עד שהאורח נאלץ לפעמים לברוח כדי להשתמט מהפצרותיו ^. גם קשרי חיתון שכיחים היו בין אנשי קהלות שונות. בני צפרו לקחו להן נשים ממכנאס ופאס ותיטוואן בצפון, ולהיפך.

אף שצפרו עיירה קטנה ואנשיה אינם עשירים, במסחר הגדול לא שלחו ידם, ובעלי המלאכות עסקם קטן, עם זאת קשריה עם הקהלות האחרות מסועפים, והגיעו עד ערי המזרח הרחוקות ואפילו ארצות אירופה. בתעודות שנשארו לפליטה, והן בודאי חלק קטן ממה שהיה, מסופר על עשרות אנשים שבאו לעיירה ממקומות רחוקים וקרובים כדי לאסוף ״נדבה״ ולבקש עזרה. ר׳ ישועה די אבילה תלמיד ר׳ משה ן׳ חמו, מעתיק חידוש מספר כ״י ״של כה״ר יעקב בנבנישתי יזיי״א יחזור לביתו שוט״ל והוא מעיר מראכיש״; כן מביא חידושים ששמע מר׳ נפתלי הכהן אשכנזי נר״ו, מר׳ יוסף הכהן הדר בעיר מדיונא, ור׳ דוד אשכנזי. ר׳ שאול ן׳ דנאן כותב למנהיגי צפרו על שבוי מארץ אדום שנשבה בידי המלך וקהל פאס השתדל לפדותו ומבקשים עזרה מק״ק צפרו. כן מבוקשת עזרת יהודי צפרו לפדות שבויי ק״ק תינמילין ״. ר׳ יעקב סירירו פונה בשנת ת״ר לק״ק צפרו בבקשת עזרה ליהודי שישאוון!!. בשנת התק״ט מתבקשים אנשי צפרו לתת נדבה לר׳ שלמה אלגאז מתונס.

מכתבי קיבוץ רבים מופנים לצפרו. בין השאר חיים ארוואץ ממכנאס זקוק לעזרה ומפנים אותו לר^, שלמה אביטבול ».

ר׳ ראובן אוחנא ממכנאם המופנה לר׳ אהרן זכרי בשנת תק״כ ושמואל בן המו, אשר קורייאט ממראקש הרוצה לעלות לא״י וזקוק לעזרה. יהודי בעלום שם המבקש עזרה מק״ק צפרו; צבי שפירא שבא לקבץ לעצמו ור׳ אליהו צרפתי ואחרים מבקשים מק״ק צפרו לעזור לו; שמואל אלבאז מפאס נכדו של ר״ש אלבאז בעל ויאמר שמואל מבקש עזרה מחכמי צפרו ר״י אלבאז ור׳ עמור אביטבול; חכמי פאס ביניהם ר׳ חיים דוד סירירו, כנראה אחרי מרד אליאזיד, שולחים בקשתם לצפרו לעזור להם; ילד שמובא לצפרו ונמסר לבעל בית שיאמץ אותו לבן; הגר אברהם בן יצחק שעזב את דת אדום, ובנו גבריאל נמצאים בצפרו בשנת תקנ״ז ונתנו לו 350 מתקאל.

בעתות צרה טבעי שהקהלות מושיטות עזרה זו לזו: בשריפת נוואייל בפאס בסוכות תרנ״ז תרמו יהודי צפרו 50 דורו ספניול לעזרת אחיהם; בפוגרום שעשו הגויים ביהודי פאס בל׳ ניסן תרע״ב תרמו יהודי צפרו 750 רייאל כשהיה שטפון בז״ך אייר תר״ן, בצפרו והרבה בתים שקעו ואנשים נשארו ללא קורת גג, באו יהודי פאס לעזרת אחיהם בצפרו כאשר מונה נגיד מטעם המלך על כמה ערים היה שיתוף פעולה הדוק בין אותם הערים שתחת חסותו. יהודי צפרו מכירים תודה לשלמה ן׳ וואליד, הנגיד מטעם המלך, על פעולותיו לטובת הק״ק. ר׳ אברהם הלוי ממונה ק״ק פאס משתדל לטובת יהודי צפרו להקל מעליהם עול המס; בימי מולאי ישמעאל ומולאי מוחמד היה קשר חזק בין ק״ק פאם—מכנאס—צפרו עד שעלתה הצעה לקבוע סיג׳א משותפת לכסוי ההוצאות המשותפות בעיקר קיים היה קשר מפותח מאד בין חכמי הקהלות שכיון שבאו זה עם זה בקשרי הלכה, נמצאו מכירים יותר ויותר איש את רעהו, מזה התפתחה ביניהם ידידות חזקה, אם כי לפעמים גם מחלוקת כשעמדותיהם היו מנוגדות. המכתבים ביניהם הקיפו שטחים שונים ומגוונים. ק״ק תאזא כותב לר׳ דוד אראג׳יל ולחכמי צפרו בענין לעז על רצח. כאשר משה ן׳ סמחון נגיד פאס הכניס לבית הסוהר רבני מכנאס ר׳ חיים טולידנו ור׳ יוסף בירדוגו כתבו ר׳ עמור אביטבול ור׳ עמרם אלבאז לנגיד מכתב בקשה לשחרורם; ר׳ שאול אביטבול מוכיח את ר׳ יוסף אלמאליח מעי״ת רבאט על שהתריז כנגד ק״ק פאס; ר' שאול ישועה אביטבול כותב לר׳ נתן ג׳ייאן מחכמי אלג׳יר להשתדל בהדפסת ״משיח אלמים לר׳ יהודה כלץ הא׳; כששררה אי הבנה בין ר׳ יהודה אלבאז לבין קהלת צפרו, פונים חכמי פאס והנגיד שמואל ן׳ דנאן לקהל צפרו ודורשים מהם להשלים אתו; ר׳ אליהו צרפתי מפשר בין שני עשירי צפרו יצחק ן׳ שטרית וישראל ן׳ חמו, ומודיע על תוכן הפשרה לחכם העיר. הקשר המפותח בין הקהלות גרם לכך שכאשר רבני צפרו הסתכסכו עם אנשי קהלתם הם הולכים לפאס, ומתקבלים שם בכבוד. בסכסוך עם השר הם בורחים לפאס ולמכנאס. בייחוד היה הקשר בין פאס לצפרו הדוק ביותר. כי צפרו נמשכה בכל ענייניה אחר פאס והשפעת רבני פאם ניכרת שם ביותר. במקרים מסויימים אפילו מינוי דייגים בצפרו מתאשר על ידי רבני פאס. בהתגלע סכסוך בתוך קהל צפרו, חכמי ומנהיגי פאס מתווכים ומיישרים ביניהם את ההדורים. איגרות ניחומים נשלחו מקהלה לחברתה לרגל פטירת אישים דגולים ». כן נערכו הספדים עליהם בכל הקהלים אפילו בפטירת חכמים מחוץ למארוקו, בתוניס אובאלזיר, ואין צריך לומר בארץ ישראל ».הפייטנים חיברו קינות על פטירת אישים אף שאינם בני קהלתם. ולחיפה חיברו שירי תפארת לרגל ביקורם של אישים מקהלה אחרת בקהילתם. גם בין פשוטי העם קיימים חיו יחסים עם היהודים בקהלות אחרות, יחסי מסחר, עיסקות ושותפויות.

פרק שלושה ע ש ר-יחסים בינקהילתיים-קהלת צפרו כרך ג' רבי דוד עובדיה-עמוד 139

פורסם בקטגוריה קהלת צפרו - רבי דוד עובדיה ז"ל | עם התגים פרק-שלושה-ע-ש-ר-יחסים-בינקהילתיים-קהלת-צפרו

Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834

תאריך 5 בספטמבר 2019

L'autre juive – Said Sayagh.

Saïd Sayagh L'autre Juive Roman

Elle était très belle, Sol, Zoulikha en arabe, la jeune fille juive tangéroise. Elle s'était liée d'amitié avec une voisine musulmane, Tahra, chez qui elle se rendait quand elle n'en pouvait plus des remarques de sa mère. Un jour, Tahra informa le pacha que la petite Sol voulait se convertir à l'Islam. Devant le pacha, Sol nia toute intention de laisser la foi de ses ancêtres. Elle fut condamnée à mort pour apostasie.

Elle devait avoir entre quatorze et seize ans. Sa famille, ainsi que la communauté juive de Tanger, souhaitant la sauver, lui conseillèrent de se convertir en apparence et portèrent l'affaire devant le sultan.

Moulay Abderrahmane, le sultan du Maroc, à l'heure où la France conquit l'Algérie, plia sous la pression des faquihs musulmans et confirma la condamnation à mort.

Le courage de la jeune fille marqua les esprits de l'époque, musulmans compris. Ce roman s'inspire d'un fait historique : le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.

L'auteur est né à Meknès dans une famille aux origines complexes, descendants de juifs convertis à l'Islam, chez qui se mêlent les héritages de Fès, de Mogador, de Tétouan, de Tanger, d'al Andalous et de l'Atlas.

Historien, il a soutenu une thèse publiée aux éditions du CNRS en 1986. Agrégé d'arabe, il enseigne cette discipline à Montpellier.

Lalla Soulika La Tsadika.

SOL entreprit d’emprunter l'escalier, marche après marche, doucement et prudemment. Elle ne craignait rien de plus que de descendre ces marches étroites et tortueuses. Elle redoutait cela plus que les cris de sa mère.

– Soly, prends le séchoir… tu as fini d'éponger ? Shabbat ne va pas tarder… tu es en retard… malheureuse tu le fais exprès pour m embêter…

Simha projetait son hurlement en appuyant sur le bas de son ventre afin que sa voix arrivât à l'étage où Sol lavait et astiquait le sol de la pièce carrelée de zelliges blancs décorés d'arabesques et de dessins géométriques figurant, à l'infini, des étoiles de David. Simha voulait que sa fille apprenne tout ce que devait savoir une juive qui se respecte ; qu'elle sache tout faire à la maison, ménage, nettoyage,cuisine, agencement de la table et, surtout… la préparation du shabbat.

-J'ai fini,je descends… pourquoi tu hurles?

Elle se débattait avec le séchoir fait de roseaux torsadés, utilisé pour sécher le linge en hiver. Ce n'est pas son poids qui la gênait mais son envergure circulaire qui rendait malaisé son maniement.

Le zellige (arabe: ), carreau d'argile recouvert d’email, est un motif caracteristique de l'architecture marocaine. Il s'agit demosaiques geometriques utilisees principalement sur les batiments, a base de ceramique.

Elle commença sa descente chaotique, essayant de ne pas rater une marche pour ne pas dégringoler vers le bas, comme cela était arrivé à sa grand-mère qui, depuis qu'elle s'était cassé l'os du bassin, passait le restant de ses tristes jours, assise sur une peau de mouton.

Par-dessus tout, ce que craignait Sol dans les escaliers, c'était cette sensation de vide qui fait que les marches se dérobent sous les pieds au point que l'on ne distingue plus le haut du bas.

Une telle appréhension s'était souvent emparée d'elle comme un cauchemar qui l’empêchait de dormir et faisait battre son cœur comme un tambour. En plus de cette peur, elle cherchait à éviter les cris et les reproches de sa mère qui n'arrêtait pas de répéter

« Dès que dimanche et lundi passent, il faut faire tremper les pois chiches pour la skhina. ». Cela veut dire que toute la semaine tourne autour du Shabbat et que le ménage débute le dimanche pour finir la veille du samedi.

Elle se débarrassa du séchoir, le posa par terre, prit le brasero alors que le bleu de la flamme faiblissait, laissant place au rouge des braises. Elle souleva le séchoir et glissa le brasero avec son doigt de pied puis se mit à placer le linge humide.

Tout occupée qu'elle était, elle commença à chanter dans une hakétia où se côtoient hébreu, dialecte marocain hérité d'Al Andalous et du berbère du Rif :

Una matrica de ruda

Y una matrica de flor

Hija mia mi querida

Quien te la dio

Me la dio el mancebito…

Un bouquet de rue

Et un bouquet de fleurs

O ma fille, ma chérie

Qui te l'a donné

C'est le fiancé qui me l'a donné…

Le chant seul adoucissait sa rancœur à l'égard de sa mère, depuis que les rondeurs de son corps s'étaient affirmées, que le rose qui soulignait ses joues et ses lèvres avait pris une teinte plus ardente, que fructifiait ce qui bourgeonnait, et quelle commençait à ravir les regards comme la lumière. Pas de doute, elle préférait monter l'escalier. Chaque fois quelle le gravissait, elle l'imaginait d'or pur et d'ivoire et se voyait jeune mariée avec ses atours de grand apparat, pendant que résonnaient les youyous.

Elle plongea le seau dans l'amphore de terre cuite qui prenait tout l'angle droit du patio, juste en dessous d'une gouttière qui descendait de la terrasse tout droit dans la grande bouche où se déversaient les eaux des saisons pluvieuses. Eaux qui étaient utilisées pour le ménage, et autres activités en dehors de la boisson. Une fois le seau plein, elle le vida, dans un mouvement circulaire, sur le sol du patio, et commença à frotter et a Cliquer les azulejos.

Sol n'a pas pu se contenir après sa dispute avec sa mère. Elle ne se souvient pas exactement comment elle a fait pour sortir de la maison, ni comment elle a traversé la rue pour se retrouver chez Tahra qui filait la laine après l'avoir cardée. Cette dernière s'est aperçue de l'intense émotion qui agitait Sol.

Dieu te garde, ma fille, qu est-ce qui t'arrive ? Parle-moi ! Qu'est-ce que tu as ?

Ma mère m'a encore insultée, réprimandée. Elle m'a tiré les cheveux ; m'a dit que je ne suis qu'une misérable, et qu'elle ha pas de chance de m'avoir pour fille… Tout cela, parce que je n'ai pas fini le ménage avant Shabbat, que je n'ai pas allumé les bougies, que je n'ai pas fini de blanchir les murs à la chaux, que je n'ai pas enlevé les toiles d'araignées…

Elle se jeta sur la poitrine de Tahra, se mit à l’embrasser et dit en pleurant :

C est toi ma mère, moi je n'ai pas de mère. Ma mère veut me tuer… Elle ne m'aime pas… comme si je n'étais pas sa fille… Comme si jetais de trop pour elle… Comme si j'étais une étrangère, une ennemie… C'est toi ma mère et mon sort est lié au tien…

Sol débita sa plainte sans reprendre son souffle. Les sanglots écorchaient ses cordes vocales. Tahra prit la manche de sa tunique entre les mains, en essuya les larmes de Sol et couvrit de baisers son visage splendide :

Ne pleure pas, ma petite. Dieu fasse que tu ne sois jamais dans le besoin. Pourquoi toute cette peine? Tu es une gazelle, tu resplendis… Si j'avais une petite colombe comme toi ! Dieu te garde ma petite.
Que veux-tu que je fasse tante Tahra ? Que je me jette à la mer ? Je n'ai pas de chance. Je suis maudite… Je dois étendre mes pieds et pleurer, pleurer,jusqu'à en mourir…

Tahra la considéra d'un œil averti et lui dit:

Malheur! que le mal t'épargne! Si j'avais pu avoir une fille comme toi. Tu es belle comme une gazelle, dégourdie; tu cuisines bien, tu sais coudre et broder. Il te faut un mari à ta hauteur, riche, généreux… qui te loge dans un palais, entourée de serviteurs et d'esclaves. Tu ne mettras pas les mains dans l'eau froide; un caïd, un pacha ou…

Malheur ! Mon cousin Moshé veut m'épouser. Il habite à Gibraltar. Il est souvent en voyage en Angleterre, en Espagne, en France… Là, les chrétiennes sont belles et l'ensorcellent avec leurs robes et leurs ombrelles, alors que moi je suis ici comme morte. Si seulement j'étais musulmane, je pourrais sortir… aller au bain… soulager mon cœur…

Tahra vit que c'était là une occasion de faire une bonne action qui remettrait ses péchés, lui assurerait le paradis, en gagnant du même coup Sol à l'Islam tout en la libérant de ses disputes quotidiennes avec sa mère. Elle contempla son visage et fut convaincue que sa beauté angélique méritait l'hommage des rois. Elle, qui n'avait pas eu l'enfant dont elle aurait été fière, dit d'une voix voilée par la dissimulation : -J'ai fini de carder la laine… J'ai préparé les pelotes… Je les amène chez Sellam le tisserand… Lui, il aime mon travail… Il ne cherche pas à baisser le prix de la pelote… Attends-moi ici.

Sol eut l'étrange impression que quelque chose d'anormal était en train de se produire. Aurait-elle commis quelque acte dont les conséquences seraient terribles? Cela la perturba grandement. D'habitude, elle parlait avec Tahra sans esquive… Et, celle-ci ne la laissait pas seule à la maison… Elle sentit son cœur se serrer comme jamais auparavant.

Elle s’empressa de sortir et retourna chez elle en courant. Elle alla dans la pièce du premier étage, prit sa sacoche et en tira le livre d'Esther sous forme de rouleau de la Torah en miniature. Elle ne l'ouvrit pas. Elle se mit à prier dans son cœur:

Béni sois-Tu Adonaï et remercié.

Toi qui donnes à celui qui demande.

Mes entrailles s'agitent à ton souvenir.

Et, tant que Tu es à mes côtés, personne ne me vaincra

Tu es l’Unique, l’Un, drapé dans ta splendide et imperceptible lumière.

Tu es le Nom caché qu’aucun œil n’a aperçu et qu’aucun cerveau n’a cerné.

Tu es le Kether des couronnes, source de la sainteté et de la miséricorde.

Tu es le créateur de la lumière visible qui dévoile et éclaire tes voies inextricables.

Tu es celui qui dresse, redresse, dirige et veille.

Tu es le Vivant, le Roi de la vie, le créateur des piliers visibles de la beauté et de la splendeur.

Tu as établi un paéle avec toute une nation et non avec un individu susceptible de se tromper et de divaguer.

Tu es le Grand par la lumière de ta miséricorde palpable. Pardonne-moi et protège moi, Adonaï Ehad.

Sa prière terminée, elle sentit une sérénité douce et ardente dilater sa poitrine serrée.

Le caïd centurion Benabbou, accompagné de deux soldats coiffés de tarbouches rouges et armés de mousquets de fantasia, frappa à la porte. Il cria :

— Le pacha convoque Soulika Hachuel en urgence !

Il n’y avait que Simha et Sol à la maison. Haïm et Issachar étaient, comme d’habitude, à la boutique. La panique s’empara de Simha. Elle pâlit, mit sa main sur sa joue, se couvrit la moitié de la bouche; ses yeux s’élargirent comme si elle attendait une mauvaise nouvelle quelle craignait sans savoir pourquoi.

Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.Page12

פורסם בקטגוריה L'autre Juive-Said Sayagh | עם התגים said-sayagh-lautre-juive-le-martyre-dune-jeune-juive-marocaine-de-tanger-executee-a-fes-en-1834

Les veilleurs de l'aube-Victor Malka- Les yeux d’une génération

תאריך 5 בספטמבר 2019

Les yeux d’une génération

Durant les décennies qu’il a passées au Maroc, David Bouzaglo a été considéré par les membres de sa communauté à la fois comme un poète, un rabbi et un chantre religieux. Des fidèles demandaient, de temps à autre, au poète et à son équipe, de venir dans leur ville pour tenir ces veillées shabbatiques. David Bouzaglo acceptait alors de se « délocaliser ».

Il n’est pas, du nord au sud, un seul village à population juive de tout le territoire chérifien où son nom ne soit connu. L’époque n’est pas encore celle où un homme tel que lui s’illustrerait essentiellement par l’édition de disques. On a raconté plus haut que l’homme se méfiait comme de la peste du moindre appareil enregistreur. Plus d’une fois, il lui est arrivé (et spécialement au domicile du père du signataire de ces lignes) d’interrompre brutalement un chant parce que l’un de ses assistants lui avait chuchoté dans le creux de l’oreille que le micro d’un magnétophone de fortune était secrètement ouvert, non loin de lui. Il ne reprit ce jour-là le chant qu’il avait commencé qu’après que mon père lui eut remis en mains propres la bande magnétique extraite du magnétophone, imprudemment introduit dans la salle par un invité.

Un technicien du disque à Casablanca, Benitah (se prenommait-il Albert ou bien Robert ?), ayant entendu parler,

dans ces années 1960, du chantre religieux et de sa production poétique prend un jour l’initiative de lui proposer par mon intermédiaire un solide contrat pour la réalisation d’un disque. L’industriel, instruit des habituelles réticences du poète, déclare, noir sur blanc, accepter à l’avance toutes les conditions, financières notamment, que le chantre poserait à la signature d’un tel contrat. Le rabbin Bouzaglo refuse catégoriquement. Est-ce parce qu’il est aveugle et qu’il craint de n’être pas en mesure de défendre au mieux, le jour venu, ses intérêts et ceux de sa famille ? En vérité, ce qu’il craint surtout c’est que les fidèles cessent de participer aux veillées shabbatiques dès lors qu’ils pourront écouter chez eux et tout à loisir (sans être contraints à se réveiller avant l’aurore) leur vedette chantant ses compositions religieuses.

Installé en Israël, tout change pour le poète.

D’abord, me dit à Jérusalem le rabbin Méir Attias, lui- même auteur d’une anthologie de musique andalouse accompagnée de poèmes hébraïques, ceux des députés israéliens qui lui avaient promis de lui venir en aide, l’ont oublié. Les promesses en Israël comme ailleurs n’engagent que ceux qui veulent bien y croire. Le poète s’est trouvé alors confronté à de grandes difficultés matérielles.

Quand Bouzaglo reprend son activité de poète, c’est son inspiration qui n’est plus la même. Elle ne s’abreuve plus à la même source. Il a transformé ses thèmes et ses combats, son style et sa démarche poétique, son public et le message qu’il veut désormais lui transmettre. Il ne pensait naguère qu’en termes d’exil et d’humiliation : voici que les mots qui se présentent désormais à lui à l’heure d’écrire sont liberté et épanouissement, fierté et espérance. Il écrit un poème qu’il intitule A toi ma patrie, pensant non plus au Maroc mais à Israël. Il en consacre un aube, lui le juif marocain, à la mémoire de la Shoah, le meilleur sans doute qu’il ait jamais écrit. Il considère qu’en diaspora, l’histoire des juifs n’est faite que d’oppressions, d’injustice et de misère.

Il aborde dans un de ses écrits ce que la tradition religieuse juive appelle « la pureté familiale ». Il adresse un conseil à ses éventuelles lectrices : « Si ton mari te dit, obéis-moi ! Réponds-lui qu’il lui faut s’éloigner de ton corps. Car il serait souillé et c’est répréhensible. Ainsi le veut le Roi, Dieu le Grand et Puissant. » Il se penche sur une des célébrations les plus populaires des juifs du pays : la Mimouna, une petite fête célébrée à la fin des festivités de Pessah. Bouzaglo écrit :

C’est ainsi au Maroc, depuis les temps anciens,

Que s’expriment les juifs, bénissant leurs amis :

« Réussis donc, mon frère, sois heureux et prospère »

Les enfants du pays, selon leur tradition,

Jusqu’à nos jours encore, en terre marocaine,

Offrent aux juifs de beaux cadeaux. »

Juifs et Arabes, tous réunis Chantent en chœur, l’âme réjouie…

Il aborde également le thème de la repentance dans un texte que ses collègues musulmans auraient pu cosigner avec lui :

C’est vers toi mon Dieu, que je crie,

Tu es notre père, nous sommes tes enfants

Tu es notre roi, nous sommes tes serviteurs

Je viens te demander pardon.

Au Maroc, Bouzaglo s’attristait du silence de Dieu face aux épreuves de ses coreligionnaires, voilà qu’ici il lui exprime, au contraire, quand les circonstances nationales le justifient, gratitude et reconnaissance.

Les milliers de juifs marocains installés depuis les années 1950 en Israël et qui ont le sentiment de n’avoir jamais été réellement compris ni par l’establishment politique ni par leurs compatriotes d’origine ashkénaze, se sentent tout d’un coup heureux en écoutant, dans les synagogues, les compositions de leur rabbi. Ils se redécouvrent une sorte de fierté. Ils peuvent désormais aimer à nouveau sans complexe les chants orientaux de leur enfance. Ils recouvrent (et redécouvrent) une partie de leur identité. Ils ont, de plus, le sentiment d’avoir désormais trouvé en David Bouzaglo un véritable porte-parole. Ils commençaient à perdre leurs coutumes et leurs traditions ancestrales et voici que ce poète les invite non seulement à les apprécier à nouveau mais aussi à les revendiquer haut et fort.

David Bouzaglo écrit désormais également des poèmes à la veine nationaliste ou patriotique. Au lendemain de la guerre des Six Jours, il salue la gloire des « combattants de Sion ». Comme tous les juifs traditionalistes à l’époque dans le pays, il est convaincu que la victoire de Tsahal n’est pas celle des armes, de l’intelligence de ses généraux ou de l’excellence de ses services secrets, mais, au contraire, celle du miracle divin. Il célèbre sans citer son nom David Ben Gourion, le père de la nation. Il chante Jérusalem, « ville de la paix », en mêlant dans ses vers la cité du mythe et celle du réel. Et il salue les qualités (mythifiées) du peuple au sein duquel il vit désormais : c’est « un peuple studieux, attaché à la spiritualité et moral ». Ce qui ne l’empêche pas, paraphrasant une formule du commentateur biblique Rachi, d’écrire ailleurs que « la paix vaut plus que tout et que, pour elle, on peut tout sacrifier ». Il n’est pas loin de penser, à l’instar de tel de ses collègues poètes de l’islam, que « la terre entière, dans sa diversité est une, et les hommes sont tous frères et voisins ».

En Israël, installé à Kiryat Yam, au nord de Haïfa, la ville ouvrière, Bouzaglo reconstitue en partie son équipe marocaine. Deux de ses disciples, Haïm Louk et Ouaïch Cohen – devenus ses amis -, ayant tous deux des voix exceptionnelles, l’accompagnent dans la tournée des synagogues du pays où on lui manifeste respect et affection.

En Israël, nous dit Méir, le fils du rabbin Bouzaglo, qui enseigne aujourd’hui la philosophie à l’université de Jérusalem, mon père s’est passionné encore plus pour la grammaire hébraïque. Son amour de l’hébreu a pu, ici, se donner libre cours. Mon père est devenu peu à peu plus exigeant dans ses écrits. Il portait aux mots et à leur origine (venaient-ils de l’époque de la Mishna, du Midrash ou des temps modernes ?) une attention plus vive que par le passé. Il a accentué son enracinement dans la tradition de ses pères et de ses maîtres. Sa langue est devenue celle d’une terre reconnue et revendiquée, et ses poèmes des chants de célébration.

Le 27 janvier 2009, l’université de Tel Aviv organise une soirée d’études sur l’œuvre poétique du rabbin David Bouzaglo. Un universitaire, Almog Behar, propose au public une impressionnante analyse comparée entre les œuvres du rabbin-poète marocain et celles d’un autre poète, connu en Israël depuis les années 1960, Erez Bitton. Behar donne lecture d’un poème de Bitton, lui- même né en Algérie, dans lequel il salue Bouzaglo comme l’un de ses maîtres. Les deux hommes sont considérés aujourd’hui comme les deux plus grands poètes du judaïsme nord-africain en Israël, au xx^e siècle. Les deux hommes sont aveugles. Bitton invite dans son poème le rabbin Bouzaglo à « quitter son coin et à rejoindre le centre de la tribune ».

L’universitaire Almog Behar s’interroge : « Bitton souhaite-t-il faire du rabbin Bouzaglo un représentant et un symbole de la culture judéo-marocaine ? Veut-il en réalité l’installer au cœur de la conscience littéraire du nouvel Israël ? » Erez Bitton n’hésite pas à considérer Bouzaglo comme « un poète lyrique, moderne et profond ».

Itzhak Hafouta, un autre universitaire israélien, déclare : « Bouzaglo est un géant : poète, linguiste et musicien. Il maîtrisait toutes les sources de la connaissance du judaïsme. » Une autre personnalité, professeur d’université, Mme Habiba Pedaya, qui a consacré de longues années à analyser la production poétique de ces poètes religieux notamment dans le monde arabe, considère Bouzaglo comme étant « les yeux d’une génération ». Elle écrit : « Je n’ai jamais senti un chant sortir du point intérieur d’un homme, le lieu de sa vérité, comme chez David Bouzaglo. » Et elle ajoute :

Le kabbaliste' Moshé Cordovero dit de la sagesse qu’elle a deux aspects. Le premier est tourné vers le haut, tandis que le second est orienté vers le bas. Je découvre les deux aspects dans la personnalité du poète David Bouzaglo. D’un côté, il est passeur de traditions et, de l’autre, c’est un homme seul qui vit sur le mode tragique sa cécité.

Bouzaglo lui-même évoque ainsi le malheur qui l’a frappé au mitan de sa vie :

J’ai très tôt été familier avec le texte de la Torah et de ses commentateurs. J’ai également étudié durant des années avec nombre de spécialistes du Talmud, au point d’avoir été naguère considéré comme un excellent talmudiste. J’ai enfin consacré beaucoup de temps à l’étude de la halakha. Bref, si je n’avais pas perdu mes yeux, un long chemin s’ouvrait devant moi pour achever ma formation. J’aurais alors sans doute pu prétendre à un poste équivalent à celui qu’occupaient ceux qui, au Maroc, me considéraient en public comme un des leurs.

Le rabbin faisait sans doute ainsi allusion aux différents rabbins-juges qui, face à lui, ont, en effet, toujours manifesté respect et admiration pour ses connaissances.

Dans un autre de ses poèmes, Bouzaglo fait référence à l’amertume qui est la sienne quand il découvre que les différents ophtalmologues consultés ne peuvent, les uns et les autres, rien pour lui. Il se parle à lui-même :

N’es-tu pas privé de lumière ?

La flamme de ton œil est effacée

Pauvre misérable privé de tout…

Quel espoir a donc l’homme las,

Au parler amer, à la prunelle blessée

Et qui tâtonne le long d’un mur ?

Son fils Méir dit aujourd’hui de son père qu’il aimait beaucoup le mot lumière (or), et sa fille Rachel ajoute que cette cécité l’a conduit à pénétrer profondément dans la spiritualité des termes qu’il utilisait à l’heure d’écrire : « Il composait ses poèmes dans le silence, mais il se les récitait à voix haute afin de se les mettre en mémoire. Du moins est-ce ainsi que je l’ai toujours vu faire. »

L’industriel Jacob Danino et le chef d’orchestre Michel Abittan, interrogés à Casablanca, redisent l’admiration qu’ils ont toujours portée à l’activité et à l’œuvre, poétique et musicale, de David Bouzaglo : « Il était très apprécié de tous les grands experts marocains de la musique andalouse. Le prestigieux chef d’orchestre Ahmed Loukili, en particulier, aimait à le rencontrer. Il parlait de lui comme du cheikh Daoud. »

Quel fut le dernier poème de David ? Nul ne le sait. Et si on le savait, ce poème résumerait-il un parcours de vie ? Constituerait-il une sorte de testament ?

Avant de mourir, en 1975, le rabbin formule auprès des siens le souhait qu’aucun éloge ne soit prononcé sur sa tombe. Peut-être aurait-il été heureux, pourtant, de savoir que la ville la plus « marocaine » d’Israël, Ashdod, a décidé de donner son nom à l’une de ses grandes artères. A sa mort, le rabbin Bouzaglo devient sans vraiment l’avoir cherché une référence, un symbole, un modèle et peut-être aussi une légende. L’homme n’a laissé après lui -on l’a dit – ni mémoires ni correspondance. Comment imaginer alors que des zones d’ombre, des questions sans réponse ne subsistent pas lorsqu’on entreprend, auprès de sa famille, de ses anciens compagnons et des amis qui l’ont connu, un travail qui n’est pas en vérité une biographie, mais une approche impressionniste d’un personnage peu commun ?

Transmettre

Un récit talmudique (Brakhot 3 b) rapporte que la lyre du roi David, suspendue au-dessus de son lit, se mettait à jouer, seule, des mélodies et des chants à la louange de Dieu, quand, à minuit, le vent du nord soufflait à travers ses cordes. La voix du poète Bouzaglo, des décennies après sa mort, résonne encore dans la mémoire de bien des juifs originaires du Maroc, qu’ils soient aujourd’hui installés en Israël, en France, au Québec ou au Maroc. Quand un vent de nostalgie souffle sur leurs existences…

Bouzaglo inspire aujourd’hui un grand nombre de chantres et de poètes juifs appartenant à l’aire culturelle judéo-marocaine. Vivant, il refusait qu’on le considère comme poète et c’est pourtant comme tel qu’il est perçu par les différentes universités en Israël qui, désormais, lui consacrent des mémoires, des thèses et des soirées d’études. Face à cela, il aurait sans doute, s’il vivait, éclaté d’un grand rire, et cet humoriste à ses heures se serait, comme à son habitude, moqué de lui-même…

On raconte que l’un des grands cantors de la tradition ashkénaze Yehoshua Lerer, né à Jérusalem, devint hazzane (cantor) à Tel Aviv puis à Anvers. Dans un premier temps, il étudiait au collège talmudique (la yéchiva) de Hébron en même temps qu’il participait avec d’autres cantors à des concerts. De ce fait, il s’absentait beaucoup du collège et cette absence était fortement ressentie par le public qui la désapprouvait. Les directeurs de l’académie lui en firent donc l’observation. Lerer leur répondit :

« Il est vrai que je suis né pour être cantor. Et avec l’aide de Dieu, je le serai. Mais il est également vrai que je veux étudier pour être un docteur de la loi et un disciple des Sages. Que dois-je faire ? Eh bien, décidez vous- même ! »

Plus jamais, dit-on, on ne lui fit la moindre remarque.

Comme poète, David Bouzaglo aura fait la preuve que l’homme ne doit pas louer Dieu uniquement aux heures d’euphorie, mais également quand la détresse et la douleur frappent à sa porte.

Un universitaire spécialisé, à l’université Ben- Gourion de Beersheva, dans l’enseignement du poème religieux (le piyout), raconte au journal Maariv :

Je reçois beaucoup de jeunes originaires de villes de développement. On leur a naguère porté un tort considérable parce qu’on leur a appris à mépriser leur culture et les valeurs de leurs grands-pères. Aujourd’hui, quand je leur enseigne les poèmes religieux, ceux de David Bouzaglo en particulier, ces jeunes viennent me dire : « Mon grand-père avait l’habitude de chanter ce chant en telle circonstance. » Ainsi ces jeunes rétablissent le contact avec leurs ancêtres.

Et là est peut-être la grande réussite de cet homme, né dans le chant et la poésie, mort après avoir enseigné à ses disciples sagesse, amour et respect des traditions d’un vieux peuple. Ceux qui, aujourd’hui, sur quatre continents, gardent fidèlement son sou venir, savent que David Bouzaglo a assumé avec ferveur la mission et la tâche que le sort lui a, dès ses jeunes années, confiées : transmettre…

Passeur de grâces, disions-nous…-

Les veilleurs de l'aube-Victor Malka– Les yeux d’une génération

פורסם בקטגוריה Les veilleurs de l'aube-V.Malka | עם התגים les-veilleurs-de-laube-victor-malka-les-yeux-dune-generation

יוֹם בּוֹ דָּר עֲלִיּוֹת תוכחה.רבי דוד בן אהרן חסין

תאריך 5 בספטמבר 2019

144 – יוֹם בּוֹ דָּר עֲלִיּוֹת

תוכחה. שיר מעין אזור בן שש עשרה מחרוזות ומדריך בן שני טורים דו-צלעיים. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור מעין אזור. הטור השני במדריך משמש רפרין.

חריזה: א/בא/ב ג/גגב דדדב.

משקל: שתים עשרה הברות בטור.

כתובת: תוכחת מוסר תשיב אנוש מעברות שבידו שאדם דש בעקביו. והיא נועם ׳ממשכבי קמתי׳.

סי׳: אני דוד בן אהרן אמיץ חזק.

מקור: ק- ב ע״א.

יוֹם בּוֹ דָּר עֲלִיּוֹת / יָדִין כָּל נִבְרָא
אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת / מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה

אֱנוֹשׁ הַלֹּא תֵּבוֹשׁ תִּהְיֶה נֶחְפָּר נִכְלָם
עֵת יָבִיא בְּמִשְׁפַּט אֱלֹהִים חַי עוֹלָם
5-אֶ"ת בְּרוּאָ"יו עַ"ל כָּ"ל נִסְתָּ"ר וְנֶעֱלַם
יוֹכִיחַ לְגֶבֶר אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ נִסְתְּרָה
אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת / מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה

נָאֶה לָנוּ לִבְכּוֹת וְגַם לְהִתְעַנּוֹת
עַל דִּבְרִי הקצ"ף וְהַקַּפְּדָנוּת
וְלָשׁוֹ"ן מְדַבֶּרֶ"ת דִבְרֵ"י לֵצָנוּ"ת
10-כְּמִתְלַהְלֵהַּ אֲשֶׁר זִיקִים יָרָה