שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית-סוף פתח דבר

אשר למבנים הפרוזודיים של השירים, דומה שמאז גירוש ספרד, ובמידה רבה גם לפני כן, השפיע המשקל המלודי של הלחן שליווה כמעט תמיד את השירים שנכתבו בצפון־אפריקה גם על ביטול המבנה הכמותי בשירה העברית. שרידיו במרוקו ניכרים עד למאה ה־18 ביצירתם של המשוררים בני משפחת אבן צור – ר׳ שלום אבן צור, ר׳ משה אבן צור ור׳ יעקב אבן צור (יעב״ץ). הביצוע המוסיקלי הקולי של השירים הצריך שימוש במנגינה מפותחת ומגוונת המשתרעת על גבי טורים רבים בעלי חריזה מורכבת. דבר זה תרם במידה רבה לעיצוב המבנה הסטרופי המעין־ אזורי של השירים והמבנה ההברתי־הפונטי של הטורים בשירה העברית (והערבית היהודית) במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל. הצורך הליטורגי לשיר את השירים במסגרת התפילות של השבתות והמועדים ובמסיבות המשפחתיות והקהילתיות וכן ברצפים המוסיקליים של מסורות הפיוטים והבקשות הקהילתיות הוביל בעצם ליצירת מה שמכונה כאן משקל פואטי כפול – משקל מוסיקלי מכאן ומשקל סטרופי־ הברתי מכאן. מקורו של מודל פרוזודי זה כנראה בשירת האזור הערבית של ימי הביניים באנדלוסיה. הוא מתקיים בשירת הפיוטים של יהודי מרוקו עד עצם היום הזה, ובכלל זה בפיוטים הנכתבים בימינו. לכן מעטים ביחס הם השירים החרוזיים בשירת יהודי מרוקו, או לפחות במה ששרד ממנה.

משקל כפול זה כללי לכל תת־הסוגות המסורתיות של השירה העברית שנכתבה במרוקו – הפיוטים, הבקשות, התוכחות והקינות. תת־הסוגה המורכבת מ״פיוטים״ כוללת מגוון רב של שירים מבחינת המוקדים התמטיים שהם נושאים, החל בתינוי מוראות הגלות והתפילה לגאולה וכלה בתכנים ההלכתיים של שירים לימודיים

רבים, דרך מערכי שבח לבורא, לקדושים, לאנשי שם, לחתנים למיניהם, לארץ ישראל ולאתריה, וכן תיאור אירועים ותהליכים קהילתיים ואישיים כפי שמובא כאן. בכולם חוזר הקשר הבלתי אמצעי לאלוהי ישראל והצורך להאדיר את שמו וגבורתו, וכן הכמיהה היוקדת לגאולה. לבד מן הנימה העתרנית המוגברת והשאיפה לחזרה בתשובה שלמה ולטיהור הנשמה שונות ה״בקשות״ ־ כתת־סוגה מובחנת – למעשה אך מעט מן הפיוטים מבחינת הנושאים המועלים בהן. שירי הבקשה נכתבו ברובם כדי להיאמר בתיקון כרת ובתיקון לאה של המקובלים ולפני תפילת שחרית של ימי חול. רק מיעוטם יועדו למעשה לסדרות הפיוטים שהושרו בשבתות הסתיו והחורף בטקסי השירה בציבור, הנקראים גם הם בקשות, על שם השירים הפותחים את רצף הסדרות. גם התוכחות מרבות לדון בחובות הדתיות והמוסריות של האדם היהודי ובשמירת המצוות לסוגיהן, כאשר הפנייה הישירה היא אל בני הקהילה ואל חרדתם מיום הדין. שירים כאלה מרובים במיוחד ביצירתו של רבי שלמה חלואה, אך רוב המשוררים עסקו בחיבורן כחלק מתפקידם הרבני הכללי. אשר לקינות, אלה נכתבו עקב אסונות משפחתיים, קהילתיים או לאומיים. אין כנראה פזורה נוספת שחיברה קינות עבריות במספר רב כל כך כמו יהדות מרוקו, בסך הכול מאות רבות של קינות לאומיות לתשעה באב, עשרות קינות קהילתיות עקב אסונות טבע ופרעות, כמו קינותיו של רבי שלמה חלואה המובאות כאן, ומאות רבות של קינות פרטיות על מותם של רבנים וראשי קהילות, בחורים ובחורות, גברים ונשים, שלא תמיד היו מבני משפחותיהם של המשוררים המקוננים.

במחצית השנייה של המאה ה־18 התחילו המשוררים העבריים במרוקו לסגל ליצירתם העברית מבנים פרוזודיים־מוסיקליים חדשים השאובים מן השירה הערבית המקצועית שנכתבה בידי משוררים מוסלמים בסוגי לשון בינוניים ונמוכים. המדובר בראש ובראשונה בסוגת הקצידה, שהפכה החל מן המאה ה־16 ליצירה החשובה והנצרכת ביותר בשירה הערבית המוסלמית במרוקו, ושמשוררים וזמרים מקצועיים חשובים הצטיינו בה. במסורת המוסלמית הוקדשה סוגה זאת בעיקר לנושאים חברתיים־תרבותיים ולנושאים אירועיים־היסטוריים וכן לנושאים שבינו לבינה ולנושאים דתיים, ואף מיסטיים־צופיים. המשקל של שירים אלה מגוון ביותר ומתאפיין בטורים הארוכים של הסטרופוח, בחריזה עשירה ומורכבת ובגיוון מבני הסטרופות, לעתים אף באותו שיר עצמו. המלודיה של שירים אלה מורכבת פחות מבחינה מוסיקלית, ובאה להבליט בעיקר את הווירטואוזיות של התמליל ואת הקצב המשתנה של הסטרופות. רבי שלמה חלואה היה, כנראה, במאה ה־18 בין המשוררים העבריים הראשונים שהטמיעו מבנים חדשים אלה ביצירתם השירית. במאה ה־19 הפכה סוגה זאת לסוגה המובילה בכתיבתם של החשובים שבמשוררים העבריים במרוקו, כגון רבי יעקב ברדוגו, רבי שמואל אלבאז, רבי רפאל משה אלבאז, רבי שמואל עמאר ורבי דוד אלקאים. סיגולה של סוגת הקצירה לשירה העברית היה גם כנראה אחד הגורמים העיקריים לפנייתה המאוחרת והברורה של יצירה זאת לעבר נושאים חברתיים־תרבותיים ולעבר נושאים אישיים־אירועיים. שירתו של רבי דוד אלקאים מיטיבה להדגים הדגשים חדשים אלה. בו בזמן הרבו המשוררים העבריים להשתמש במבני הקצירה גם לטיפול במוקדים המסורתיים של השירה העברית במרוקו, הנסבים על הזמן ההיסטורי של גלות וגאולה.

סוגה שירית נוספת אך מינורית בהרבה מבחינת מעמדה ביצירה המוסלמית הותאמה גם היא לשירה העברית. הכוונה לסוגת הבראוול (יחיד ברוואלה), שבמסורת המוסלמית הוקדשה בעיקרה לנושאים ליריים־רומנטיים ושובצה ברצפים המוסיקליים־השיריים של השירה האנדלוסית הביניימית. וו שרדה במרוקו עד עצם היום הזה. גם כאן הרכיב רבי דוד אלקאים ביודעין רבים משיריו המקראיים ומשיריו החברתיים־התרבותיים על מבניהם של שירי בראוול מוסלמים, והעשיר בכך את המשקלים של השירה העברית במרוקו.

מבין עשרות המשוררים המוצגים באסופה זו, אם בהרחבה ואם בדרך אגב בלבד, היה רבי דוד אלקאים חריג לא רק במודעותו הפואטית וביציריו הלשוניים. הוא כנראה היחיד בין המשוררים הנחשבים במרוקו שלא עסק ממש בעיסוק רבני מובהק, להוציא שני תפקידים שמילא במשך שנים: הוא שימש שליח ציבור וניהל חבורת פיוטים בבית הכנסת שלו. למחייתו התפרנס בדוחק רב מכישוריו האמנותיים והמקצועיים בענפי האיור, הציור, הנגרות והחריטה. רבות מהכתבות שכתב וצייר לבני קהילתו לרגל כלולותיהם נחשבות היום יצירות אמנות ממש. לאיתור כתב־היד של הדיוואן שלו נדרשו לי שנתיים תמימות, אך חיפושיי הקדחתניים לא היו לשווא, שכן שירתו מציגה את אחת היצירות המשמעותיות ביותר שנכתבו בעידן של תמורות תרבותיות ביהדות מרוקו. גם גילוי שירה הראשון ושירה השני של המשוררת היחידה שכתבה שירה עברית במרוקו – פריחא בת רבי אברהם בן אדיבה – הסב לי התרגשות רבה. כמה מסימני השאלה שהוצבו במאמרי הראשון על חייה וכתיבתה פוזרו עת גיליתי במקרה מאמר מערכת בעיתון ערבי־יהודי מתונים המביא פרטים על חייה ועל סופה הטרגי של המשוררת הצעירה, וכן את שירה השני; גם שמה הנכון נחשף במאמר מערכת זה.

שניים מבין המשוררים שיצירתם מוצגת כאן התפרנסו במידה רבה מעיסוקם בשירה. האחד הוא רבי שלמה חלואה ממכנאס, שחי במאה ה־18 וכתב שירי שבח ־ב־ם לכבוד אלה שסייעו בידו בקהילות הרבות שביקר בהן ותרמו לו תרומות כספיות. השני הוא רבי דוד בוזגלו, בן המאה העשרים, שידענותו הגדולה במסורות ־ד־סיקליות של צפון־אפריקה בכלל וביצועיו הקוליים בעלי העצמה היו לו מקור ד־ייתו היחיד לאחר שאיבד את מאור עיניו. שניהם היו שליחי ציבור ופייטנים

מבוקשים ביותר בקהילותיהם ובקהילות רבות נוספות שביקרו בהן – אם לקבלת נדבות, כפי שנהג לעשות רבי שלמה חלואה, ואם כהיענות להזמנות של בעלי בתים ופרנסי בתי כנסת, כבמקרהו של רבי דוד בוזגלו. כמו רוב המשוררים העבריים במרוקו נודעה לעיסוקם המקצועי־כמעט בפייסנות ובביצועיה המוסיקליים באירועים משפחתיים או קהילתיים השפעה מרובה על יצירתם השירית העברית (והערבית היהודית באותה המידה), וזאת הן בגלל הידע הרב שהיה להם במגוון הלחנים הן בגלל צורכי ההרכבה של הטקסטים העבריים על מבנים מלודיים מגוונים. כך גם שירתו המקראית הנשגבה של רבי דוד אלקאים קשורה במישרין למסורת הבקשות העשירה של קהילת מוגאדור ולעובדה שניהל בה חבורה של ״בקשות״. כל שיריו המקראיים נועדו להשלים את הסדרות השבועיות של הפיוטים שהושרו עם שחר בשבתות שבין פרשת בראשית לפרשת זכור, ולא הוסיף עליהם. אם כך, גם בהיבט מקצועי־טכני זה של היצירה השירית לא ניתן להפריד בין הפן המוסיקלי לפן הטקסטואלי של השירה העברית במרוקו. המשקל הכפול של השירים העבריים קבע מלכתחילה הן את טווח התקבלותם וביצועם בקהילה הן את תנאי יצירתם ועיצובם.

בחודש שבט תשנ״ט אוניברסיטת חיפה

י ״ש

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית-סוף פתח דבר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר