אלי פילו
שְׂחִי לָאֵ-ל יְחִידָה הַחֲכָמָה – סי׳ שלמה חזק-פיוט מס 133 כרך א'
תולדות / פיוטים
קנב
אסתכבאר — בייתאיין
— פיוט — סי׳ שלמה חזק, ע״מ יב״ת יב״ת י״ת
שְׂחִי לָאֵ–ל יְחִידָה הַחֲכָמָה / וְרוֹּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּאֵימָה
לְעוֹלָמֵךְ פְּנִי יוֹמֵךְ וְלֵילֵךְ / וְלָמֶה תִּרְדְּפִי הֶבֶל וְלָמָּה ?
מְשׁוּלָה אֶת בְּחַיָּתֵךְ לְאֵ–ל חַי / וְכַאְשֶׁר נֶעֱלָם אַת נֶעֱלָמָה
הֲלוֹא אִם יוֹצְרֵךְ טָהוֹר וְנָקִי / דְּעִי, כִּי כֵן טְהוֹרָה אַתְּ וְתַמָּה
חָסִין נוֹשֵׂא שְׁחָקִים עַל זְרוֹעוֹ / כְּמוֹ תִּשְׁאִי גְּוִיָּה נֶאֱלָמָה
זְמִירוֹת קַדְּמִי נַפְשִׁי לְיוֹצְרֵךְ / אֲשֶׁר לֹא שָׂם דְּמוּתֵךְ בָּאֲדָמָה
קְרָבַי, בָּרְכוּ תָּמִיד לְצוּרְכֶם / אֲשֶׁר לִשְׁמוֹ תְּהַלֵּל כָּל–נְשָׁמָה:
כנפי שחר
(133) הנושא: מעלות הנפש, רשות ל״נשמת.
שחי – השתחוי. הבל ולמה — שמות נרדפים, ולמה — לא־מאומה. משולה את — בחמשה דברים לא-ל חי: א) בחייתך — שאין לפניו שינה, גם את כן. ב) וכאשר נעלם… — רואה ואינו נראה, גם את כן. ג) יוצרך טהור — בעולמו, ואת בגוף. ר) נושא… — סובל את עולמו, ואת את הגוף. לא שם דמותך… — שאת יחידה כמו שהקב״ה יחיד בעולמו וע״פ דב״ר ב, בו).
המשך נספח ה' – מדינת ישראל משרד הבריאות-כללי העליה- ירושלים תשט"ז ־ 1955
א. כושר לעליה.
האנשים הנכללים באחד הסוגים דלקמן יחולו עליהם
ההגבלות הבאות: משפחה העולה בשלמותה ויש בה נכה או זקן – לא ישמש הדבר סיבה למנוע עלית המשפחה בתנאי, שמספר הנכים והזקנים שבח, לא יעלה על מספר המפרנםים (זוג הורים זקנים נחשב כזקן אחד).
אדם הסובל מפגור שכלי קל. אשר אינו זקוק לטפול במוסד ואשר יכול להקלט בחיק המשפחה,” יורשה לעלות אך ורק בתנאי שהמשפחה עתידה לצאת להתישבות.
אדם שאינו בחזקת מפרנס או בעל אמצעים הנדרש ע״י קרוביו בארץ ופרנסתו תלויה בהם, יאושר לעליה רק לאחר בדיקת מצב הקרובים בארץ ולאחר שיתברר כי אמנם הם מסוגלים לקלטו; ובלבד שלא, יהיה חולה במחלה הדורשת טפול רפואי ממושך במוסד.
אנשים הנכללים באחד הסוגים דלקמן לא ייחשבו ככשרים לעליה ועליתם לא תאושר:
אדם בודד שאינו בחזקת מפרנס או אינו בחזקת בעל אמצעים;
משפחה שאין בה אף מפרנס אחד;
חולה במחלה הדורשת טפול רפואי ממושך במוסד(כגון: שחפת, צרעת, מחלות רוח, התמכרות, מחלות לב, מחלות כליות ועוד), נכים מרותקים למיטה, אידיוטים ואימבצילים.
מקרים מיוחדים שאינם עונים על הדרישות המפורטות לעיל, אך בכל זאת נמצאו נימוקים חזקים להעלותם, עליתם תהיה טעונה אישור מטעם משרד הבריאות בירושלים.
חולים במחלות מבדבקות הניתנות לריפוי ע׳׳ י טפול רפואי קצר ימוינו כדלהלן:
חולי גרענת יקבלו את טפולם הרפואי לפני עליתם, עד הגיעם לשלב בלתי מדבק. אולם חברי קבוצות העולות בשלמותן להתישבות יקבלו את הטפול במקום ההתישבות בארץ.
חולי גזזת יקבלו את טפולם הרפואי לפני עליתם. במקרה של משפחה המבקשת לעלות בשלמותה להתישבות 'ויש בה חולי גזזת יורשו החולים לעלות והטפול הרפואי ינתן להם בארץ, פרס למקרה שיש במשפחה אשה חולת גזזת שגילה עולה על 17 שנה. במקרה זה תעוכב עלית החולה עד לאחר מתן הטפול.
עגבת
נמצאת סרולוגיה חיונית בעת בדיקת המועמד לעליה ואין.הוא מוסר תולדות על עגבת, יש להיוועץ במומחה למחלות מין; אם לפי דעתו זהו מקרה של סרולוגיה בוגדת יורשה המועמד לעלות.
לא היתה אפשרות להוועץ במומחה והרופא הכללי לא מצא סימני עגבת יורשה המועמד לעלות; עם בואו ארצה יופנה .העולה למומחה.
נקבעה אבחנת עגבת טריה פעילה או חבויה שקיימת־ פחות מ- 4 שנים, ינתן טפול ספציפי בפניצילין (אם טרם נתן), ־ לפי הנוהג המקובל ביום והמועמד יורשה לעלות. הסרולוגיה עשויה להשאר חיובית זמן ממוסך אחרי גמר הטפול ודבר זה אינו צריך לקבוע את ההחלטה בדבר כשרו של המועמד לעליה.
נקבעה אבחנה של עגבת חבויה הקיימת יותר מ- 4 שניים או שנתן טפול קודם, תותר עלית המועמד.
נמצאה אצל המועמד עגבת ישנה, סימפטומטית עם שנויים במערכת הצירקולטורית, המוח וכו‘ כשרו לעליה לא נקבעה על פי מצב העגבת אלא על פי הפגיעה באברים.
במקרים של עגבת מלידה יש לנהוג כדלקמן: אם העגבת היא סימפטומטית או חבויה וגילו של הילד הוא פחות מ- 3 שנים יש לתת טפול רפואי. לפני העליה. מקרים אחרים יורשו לעלות ללא טפול.
נמצאה סרולוגיה חיובית אצל אשה הרה, יש לתת מיד- לפחות ששה מיליון יחידות פניצילין (לפני העליה),מבלי להביא בחשבון את האבחנה הקלינית והאפשרות סל סרולוגיה חיובית בוגדת.
לא בוצעה בדיקת דם מסיבות שונות יצוין הדבר במפורש בכרטיס הבריאות.
הערה: יש להקפיד על רישום מדויק בכרטיס הבריאות של כל הבדיקות שנעשו ותוצאותיהן וכל אבחנה שנקבעה והטפול שנתן. רשום מדויק יאפשר פעולה מידית להשלמת הבדיקות בארץ, וכן המשך הטפול ומעקב אחרי החולים.
מתוך ויקיפדיה: סרוֹלוֹגיה (באנגלית: Serology) הוא תחום בביולוגיה ובאימונולוגיה העוסק בחקר נסיוב הדם והתגובות בין נוגדנים ואנטיגנים.
בדיקות סרולוגיות עשויות להתבצע למטרות אבחון כאשר יש חשד לזיהום. סרולוגיה מאפשרת לקבוע האם התרחשה הדבקה בגורם מחלה מסוים וכן את שלב ההדבקה – הדבקה פעילה או זיהום ישן: על פי כמות וסוג הנוגדנים המתגלים בבדיקה.
המשך נספח ה' – מדינת ישראל משרד הבריאות–כללי העליה– ירושלים תשט"ז ־ 1955-עמ' 243
אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860
תפקידו של ספר הפרוטוקולים
ספר הפרוטוקולים, ששימש כלי לתיעוד כינוסי החונטה ולמעקב אחריהם, היה תוצר היסטורי של השיח שגיבש אותה והתגבש בה, ושהביא לכתיבתו. בתת–פרק זה אני מבקש לבחון את ספר הפרוטוקולים ככלי היסטוריוגרפי לחקר שיח זה.
כלי שלטוני
בתקנון החונטה נקבע הצורך בספר פרוטוקולים: 'על החונטה יהיה לשמור ספר על מנת לרשום בו את כל הפרוטוקולים שיוסכם עליהם בחונטה… במטרה שכל עניינינו והחלטותינו יתנהלו על פי סדר וכוחם יהיה יפה [que vayan en orden y fuerza
הפרוטוקולים שבספר היו ככלל רצף כרונולוגי של עניינים שבהם דנה החונטה, והם הוצגו בחלוקה לסעיפים. לרוב יוחדו לכל עניין שני סעיפים או שלושה במטרה להפריד בין הנושא שעלה לדיון ובין ההחלטה שהתקבלה או בין נושאים שונים שהועלו לדיון בכינוס. ספר הפרוטוקולים הונח לפני חברי החונטה בשעת הדיונים, ובמקרים רבים נפתח כינוס בהכרזה כי 'החונטה קראה את הפרוטוקול האחרון ואישרה אותו'. לפיכך לא פעם פרוטוקול הכינוס הקודם הנחה את החונטה בדיוניה, ולעתים הוזכרו בדיון פרוטוקולים של כינוסים קודמים.
כפי שהראה בנג'ו, ספר הפרוטוקולים דמה לפנקסים שניהלו חברות סוציאליות שונות בקהילה, ובסגנונו הוא דמה דמיון מסוים לפנקסי קהילה אחרים שנכתבו בזמנו. כמו כן הוא שימש בין היתר ספר החשבונות של
הקהילה ותועדו בו התשלומים והתרומות של כל אחד מנכבדיה, ומבחינה זו דמה לפנקסי חשבונות מאותה התקופה.
אולם על פי השיח בספר הפרוטוקולים דומה כי אין להבין את החלטת החונטה לנהל כלי מעקב כזה כפשוטה. ההחלטה נגעה לא רק לעצם השאיפה לייעול התנהלותה הפנימית של החונטה, אלא גם לשאיפה לפקח ולהטיל מרות על מנגנוני הקהילה. דומה כי כשם ששמו של מוסד החונטה מעיד על שינוי בתפיסת ייעודו של ועד הקהילה המסורתי, כך השם ספר הפרוטוקולים, על פי המקובל בספרדית מודרנית, Libro de actas , בלא להשתמש במונח המסורתי–העברי, כפי שעשו במקרים רבים כאמור, יכול ללמד על תפיסתם של כותביו.
ספר הפרוטוקולים שימש גוף פוליטי שראה עצמו חזק וחשוב בהרבה מרוב החברות הסוציאליות המסורתיות בעיר וכאחראי לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה כולה. החונטה, שביקשה להטמיע בתוכה את כלל החברות השונות, קבעה כבר בראשית ימיה כי ארבעת הפרנסים הממונים על גופי הצדקה יציגו לפניה את ספרי פעולותיהם, ואחת לשלושה חודשים יפרשׂו לפניה את דו"חות ההוצאות וההכנסות שלהם. דו"חות אלו הועתקו לספר הפרוטוקולים. משנת 1864 הוצג ספר הפרוטוקולים בכל ראש חודש לעיונם של יחידי
הקהל, 'לכל החפץ לבוא ולהתעניין'. במקביל אפשרה החונטה לקהל לכתוב לה את הערותיו בספר נוסף שיועד למטרה זו. מהלך זה נועד לחזק את יכולת השליטה של החונטה ולעורר מחדש את הלגיטימציה שזכתה לה מנכבדי הקהילה זה ארבע שנים, והוחלט עליו כאשר היא חשה ביטחון ביכולתה השלטונית ולאחר שהגשימה רבות משאיפותיה.
ספר הפרוטוקולים נכתב ונערך בסגנון רשמי. יש בו שימוש מרובה בצורת סביל, שמציגה את הספר כמוצר מוגמר וכנרטיב המסופר על ידי גורם שלישי. אף שבשנותיה הראשונות, עד 1864 , לא פתחה החונטה את הספר לעיונם של שאר נכבדי הקהל, נראה כי היא פעלה מתוך מודעות לאפשרות של ביקורת ומעקב מצד יחידים בקהילה. על כן עודדה את חבריה לשמור על סודיות באשר לדיוניה ותיעדה בספר אך ורק החלטות שנראו ראויות לפרסום. הימנעות מחשיפת תהליך קבלת ההחלטות אפשרה לחונטה לחדד את תפיסתה העצמית כגוף מגובש ויציב, במיוחד כאשר נחשף ספר הפרוטוקולים שלה לעיני כול.
לעתים קרובות צוין בפרוטוקול כי 'לאחר דיון נרחב החליטה החונטה על…', או כי 'החונטה הסכימה פה אחד כי…'. הספר לא הותיר מקום רב למחלוקות, שוודאי צצו מפעם לפעם בכינוסיה, ובוודאי לא הותיר מחלוקות ללא פתרון שהשביע את רצונה של החונטה. הנרטיב העצמי שהציגה החונטה בספרה שיקף את השיח שלה ובה בעת סייע להמשך עיצובו.
עוד על אופיו של הספר כמסמך רשמי המציג את החונטה כגוף ייצוגי ניתן ללמוד אולי מאזכור תפקידיהם הרשמיים של חברי החונטה. למשל בפרוטוקולים רבים נכתב כי 'האדון פרנס העניים הציג בפני החונטה…', או כי 'האדון נשיא החונטה הציג בפני החונטה…', אף שאישים אלה היו חברי חונטה וסביר להניח כי בכינוסים פנו אליהם עמיתיהם בשמם הפרטי או לכל היותר בשם משפחה אך ללא ציון תפקידם. ביטויים לשוניים רשמיים כאלה מחזקים את הסברה כי חברי חונטה הועידו את ספר הפרוטוקולים לא רק לשימושה המידי והבלעדי של החונטה.
אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:
הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Histoire de la mahia au mellah- Les facéties du sieur Chriqui
El-hlam- d-Chriqui/le rêve de Chriqui
Hlemt wahd l-lila bas ana motet / u men hit kont ma‘rof f-Meknas ‘abbauni l-gan‘eden. Ferhet wahd-el-ferha di ma‘andha qyas ‘la ‘qibal dak-el-kabod di ‘amloli. /
Wahd-en-nhar / ana daiz f-es-soq / wana ka nra mol-liqama / huwwa wahd-er-rebbi kbir di Meknas. Zidet si khalfat / wana ka nra ‘aud wahd-er-rebbi akhor d-el blad / gales ka ibe‘ f-wahd-el- hwinta.
T‘azzebt m- dak-essi di ka nra . Khammemt m ,a rase u qolt “ Was kain si sra ‘ f-gan ‘eden / bas-el-hakhamim el kbar d-el-blad i‘iso f-had d-della ? Ana hakdak / baqe ka-nkhemmem / wana ka- nra wahd-el kerrosa / ka-izerroha setta d-el-khil m ‘azzbin / u-n-nas kellhom ka-itba ‘do hetta ka-d-oz.
Qolt skon mol had-el-kabod kello wana ka-nra f-el kerrosa sahbe Béton /di konna dima f-el-‘rasat u-l- miali / u mahia gher qebb ‘liya nqebb ‘lik Bqit dahes men dak -essi di ka-nra. Zit ana qolt-lo : “ Kifas a Béton oselt l-had -el-kabod kello ? qal-li : dak-essi-li ka tra / ‘la qibal mahia llah ibark fiha !
Za S-Sreqi qal-lo : hetta ana m-di nmot i‘amloli had-el-kabod ? qal-lo : l-la ! men hit ana / bdit nesreb men seghri / men di ka-nqom f-es-sbah bekkri/u-mma ntin /kont ka-tsenna d-dhor / ‘ad ka tebda tesreb. ”
Iwa hadi hiya ‘las m-en-nhar di hlem dak-el-hlam / S-Sreqi bda isreb hetta huwa men di ka-iqom f-es-sbah fhal sahbo Béton.
Traduction
Une nuit, je fis un rêve étrange. J’ai rêvé que j’étais mort et comme j’étais bien considéré à Meknès, je fus naturellement dirigé vers le Paradis . En me promenant dans les rues, je cherchais des visages connus .Mais ce que je vis me laissa ébahi :le marchand de menthe n’était autre que le grand rabbin de ma ville.Quelques pas plus loin, une autre surprise m’attendait : une petite échoppe était tenue par un grand rabbin. Tout à mes pensées sur les mystères de la justice divine, je vis arriver un magnifique carrosse tiré par six superbes chevaux et tout le monde s’écartait sur son passage. Je voulus savoir qui en était l’heureux passager et ma surprise fut encore plus grande. Ce dernier n’était autre que Betton, mon compagnon de toutes les saoûleries dans les mariages et les fêtes! Je lui dmandai ce qui lui avait valu tant d’honneur. “ Je dois tout à la mahia, bénie soit-elle ! ”
Alors, moi aussi quand je serai mort j’aurai droit à de tels égards ?
Ah ! non, toi tu seras à un degré moindre, parce que moi je commençais à boire très tôt le matin, alors que toi tu attendais l’après-midi ”.
Voilà pourquoi Chriqui s’était mis à boire lui aussi dès le lever du jour comme le faisait son ami Betton.
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014– Histoire de la mahia au mellah– Les facéties du sieur Chriqui-page 75
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי- שבת קודש
ה. הקידוש
משקה הקידוש: רוב העם מקדשים במאחיא (=עראק), הנחשב לחַמַּר מדינה, לפי שהיין היה מצרך נדיר באזור זה, ואפילו בליל פסח היה קשה להשיגו.
מטעם זה, כנראה, לא נהגו לעשות ׳שבע ברכות׳ בבית החתן בתאפילאלת, אפילו כשיש ׳פנים חדשות', אלא בליל החופה ובמוצאי שבת.
נוהגים לאחוז את הקערית של הקידוש ביד שמאל ואת הכוס המונחת עליה ביד ימין.
נוסח הקידוש כולל ל״ה תיבות בכל חלק, כמצוין ב׳תפילת החודש׳.
הקידוש נפתח במילים ׳שבת מקודש שבת שלום' ואחריהן ׳יום הששי׳…
נוסח הקידוש נאמר כולו במקהלה על ידי בני הבית יחד עם המקדש, חוץ מברכת ׳בורא פרי הגפן׳ וחיתום ברכת ׳מקדש השבת׳ הנאמרות על ידי המקדש בלבד.
בני הבית עונים ׳ברוך הוא וברוך שמו׳ ו׳אמן׳ על הברכות הנ״ל, וכן ברוב הברכות שבהן המברך מוציא את השומעים ידי חובה.
מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת שאין מפסיקים בין הקידוש לבין הסעודה על ידי ברכות על טעימות, לא בלילה ולא ביום. אבל מרא דאתרא יש״א ברכה נהג לברך בשביל להשלים מאה ברכות, וכן נהגו בקצר א־סוק.
בסעודות ימות החול נוהגים לברך ׳שהכול׳ על המים לפני נטילת ידיים.
נטילת ידיים לסעודה
נוטלים ידיים בכלי, מגביהים את הידיים ומברכים ׳על נטילת ידים׳.
ברכת ׳על נטילת ידים׳ נאמרת בישיבה סמוך לשולחן, ולא במטבח או סמוך לברז.
לאב המשפחה ולאורחים מגישים קערה ונטלה ליטול ידיהם ליד השולחן.
בנטילת ידיים לסעודה אין מקפידים על שלוש פעמים רצופות ביד ימין ואחר כך ביד שמאל, אלא נוטלים לסירוגין יד ימין אחר כך יד שמאל, שתי פעמים, ואת המים הנותרים בכלי שופכים על שתי הידיים כאחת.
מנגבים את הידיים כל אחד במפית שלידו.
הערת המחבר: זה היה גם מנהגו של מרן יש״א ברכה (מפי נכדו, ד משה ב״ר ברוך אביחצירא, בהילולת יש״א ברכה בפתח תקוה בביתו של ר׳ אלון בן סימון, מוצ״ש בא תשע״ו). במנהג זה מופיעים פרטים שונים בישראל סבא, תשע״ה, עט׳ 36. בבירור עם הרב יצחק יהודיוף, העניין אינו מוכרע לחלוטין ולא כל העתים שוות, ועל פי הידוע לו ממסורת בעל פה גם מפי אחיו ר׳ ברוך הי״ו, הנטילה הייתה לסירוגין. באירועי שמחות שבהם האורחים מרובים והישיבה צפופה והגשת המים לא הייתה קלה ונוחה, השמש שלקח על עצמו לחלק מים לנטילה שפך את המים על הידיים של האורחים פעמיים לסירוגין, ויש שהשמש שפך מים של חצי נטלה סבירה על שתי הידיים כאחת של אדם אחד, והמחצית השנייה על שתי ידיים של אדם אחר וחוזר חלילה. מן הדין אם שופך רביעית מים על שתי הידיים כאחת – דיו. אכן מן הלשון בשו״ע שם, סעיף ב, משמע ששופך את המים על שתי הידיים כאחת שלוש פעמים או בפעם אחת אם יש במים רביעית, ולא נזכר שם כיצד תהיה הנטילה שלוש פעמים, האם לסירוגין או שלוש פעמים רצופות על כל יד. המנהג בשאר קהילות מרוקו הוא ששופך מים על יד ימין ואחר כך על יד שמאל, ואחר כך מה שנותר על שתי הידיים כאחת(דברי שלום ואמת ג, עט׳ 86).
אמירת הפיוט ׳למבצע על ריפתא׳ וברכת ׳המוציא׳
לאחר סיום הנטילה וברכת ׳על נטילת ידים׳ אומרים ׳למבצע על ריפתא׳ במקהלה ובנעימה.
מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת לא לומר ׳מזמור לדוד ה׳ רועי לא אחסר׳ לפני 'למבצע על ריפתא׳ אף לא באחת משלוש סעודות השבת.
הערת המחבר: שלא כמנהג קהילות אחרות במרוקו(נתיבות המערב, עט׳ עז סעיף סד; עטרת אבות, שם סעיף סו: זוכר ברית אבות, עט' 68 סעיף י), ונראה הטעם אם משום הפסק מרובה ואם משום כפילות המזמור, שהרי אומרים אותו לפני הקידוש בשלוש הסעודות, ויש מקום לעשות היכר לשבת על ידי ׳למבצע על ריפתא׳. אכן ׳מזמור לדוד' אינו מופיע בסידורים לפני'המוציא׳ לא ב׳בית מנוחה' ולא ב׳סידור החיד״א׳. גם ב׳תפילת החודש׳ אין הוא מופיע, אבל מופיעה הערה לומר גם 'מזמור לדוד' לפני'המוציא׳.ע"כ
האב נוטל את שתי הכיכרות, מניח את התחתונה הפוכה ועל תחתיתה מניח את תחתית העליונה, אחר כך מגביהן בשתי ידיו. משמיט את העליונה, מברך ׳ברכת המוציא׳ ופורס מן התחתונה, ועונים אחריו גם כאן: ׳ברוך הוא וברוך שמו׳ ו׳אמן.
בלילה בוצעים מן הכיכר התחתונה וביום – מן העליונה.
בוצע פרוסה בעין יפה, מטביל במלח שלוש פעמים, טועם ראשון ואחר כך מחלק למסובים בלי הטבלה במלח שנית, בהושטה ובעדינות ולא בזריקה.
אין אומרים לפני ׳המוציא׳ ׳ברשות מלכא עילאה קדישא׳.
אין פורסים את החלה אלא לאחר ברכת ׳המוציא׳, אבל לפני הברכה אין פורסים וגם אין מסמנים בסכין.
סעורה ראשונה – תפריט של קהילות דרום תאפילאלת
סעודות השבת עשירות בתפריטן, ולכל סעודה תבשילים מיוחדים. להלן התפריט לסעודה ראשונה.
סלטים: בקיץ – סלט עגבניות חי, סלט עגבניות מבושל, חצילים מטוגנים וטבולים ברוטב לימון עם פפריקה.
בחורף – צנוניות, סלק אדום, גזר ולפת מבושלים.
מנות ראשונות: דגי נהר מטוגנים וטבולים ופשטידה העשויה מתפוחי אדמה וביצים (=מגינה). בחורף: יש שמגישים גם רגל קרושה הקרוי ׳למריעד.
מנה עיקרית: קציצות בשר העשויות מבשר טחון בתוספת תפוחי אדמה טחונים הקרויים ׳ליאפראג׳, אותן מטגנים במחבת ואחר כך מבשלים עם גרעיני חומוס שלוקים, קלופים וחתוכים לחצאים, או כדורי בשר טהור מבושלים ללא תוספות הקרויים ׳לתרתוב/ ובעלי יכולת מוסיפים עוף ומרק עוף(למרקה).
לפתן: פרות העונה.
ההנהגה על השולחן
את הלחם אין נוגסים בפה, אלא חותכים ביד ואוכלים קמעא קמעא.
את הדגים נוהגים לאכול בידיים, וסימנך: ׳ובכל דגי הים – בידכם נתנו׳(בראשית ט, ב).
הכול מקפידים ליטול מים אמצעיים לאחר אכילת דגים על ידי שמש המטיל מים על אצבעות המסובים.
נוהגים לסלק סכינים מהשולחן לפני ברכת המזון, לכסות את העצמות, להותיר פת על השולחן ולכסותה.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי– שבת קודש–עמוד 72
מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא
קובץ פיוטים מריש: מדובר בקובץ פיוטים שנמצא באוצרו של ר׳ מכלוף לעסרי מריש שבצפון תאפילאלת. הקובץ מכיל פיוטים של ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ דוד בן חסין, ר׳ משה דהאן, משוררים ממשפחת אלבאז ועוד. בקובץ פזורים גם 15 פיוטים למשוררים קדומים מתאפילאלת, יהודה בן יעיש סוסאן וסלימאן בן דוד חמו, לצד פיוטים רבים בחתימת השם יהודה וב-20 פיוטים למשורר ר׳ מסעוד ארוואח, שפעל כנראה בתאפילאלת בתקופת ר׳ דוד בן חסין ונחשב לידידו. אחדים מפיוטי המשוררים הנ״ל נכללים ב׳יגל יעקב/ נתיבות תשס״א/תשס״דו.
להלן סקירה של הפיוטים ששימשו רפרטואר שירי בתאפילאלת שלפני ׳יגל יעקב׳ על פי כתב היד הנ״ל. פיוטי התקופה הקדומה ומשורריהם נחלקים לשניים: א) פיוטים למשוררים מתאפילאלת נוסח יהודה בן יעיש סוסאן וסלימן בן דוד חמו, נציגי השירה הקדומה במקום זה; ב) פיוטים אחרים למשוררים שאינם מתאפילאלת, כמו ר׳ דוד בן חסין ואחרים, שהיו חלק נכבד מן הרפרטואר הפיוטי בתאפילאת הן במעגל האדם והן במעגל השנה בתקופה שלפני ר׳ יעקב אביחצירא וגם במהלכה עד לסוף המאה ה-20. להלן סוגי הפיוטים למעגלותיהם.
בקשות: בקשות קדומות נוסח סלימאן בן דוד חמו, איש תאפילאלת: ׳אעירה שחר לצלצל׳, ׳אלהא די תלת אבהתא/ ׳אזרני אלי׳, ובקשה לי״ג עיקרים ׳כל הנשמה תהלל׳ מאת יהודה בן סוסאן. מקצתן מופיעות בסוף ׳יגל יעקב׳, נתיבות תשס״ח, ואחרות עדיין בכתב יד.
פיוטים למעגל השנה מאת יהודה בן סוסאן, איש תאפילאלת: לסוכות – ׳יה שבות יוסף׳; לפורים – ׳אני אשירה׳; למקרא מגילה – ׳הללו אמוני בסוד עם סגולה׳; לפסח -׳אודה לאל חי נורא׳, ׳בליל שימורים נגאלו המוני׳; לשבועות – ׳אזכור בפי׳; לרשב״י וחבריו – ׳אערך זמרת שבחי׳, ׳אפצחה פי בשיר נעים׳; לי׳ ספירות – ׳אל חי האציל טל אורות׳.
פיוטים הקשורים במעגל השנה למשוררים מחוץ לתאפילאלת: לפסח – ׳לצור גואלנו אשר במלצתים׳, ׳מלכי מקדם אלהים/ מאת ר׳ דוד בן חסין; ׳אל מעוז מחסי׳ לפייטן בשם חיים; לטובות – ׳אסדר תושבחתא… אושפיזין קדישיך, ׳לולב ומיניו׳ – שניהם לר דוד חסין ו׳סוכה ולולב׳ למשה דהאן.
פיוטים הקשורים במעגל האדם: פיוטים אלה רובם אינם למשוררי תאפילאלת והם הושרו בקהילות תאפילאלת עד כמעט סוף המאה ה-20 כמפורט להלן:
פיוטים ללילות בר יוחאי שלפני יום ברית מילה: ו. ׳בר יוחאי נמשחת׳ [לר׳ שמעון לביא], 2. ׳אודה למארי די ברא נשמתא׳ [סימן א״ב], 3. ׳ארץ הקדושה, [לאברהם סלאמה], 4. ׳שיר לאילת אהבים׳ [לשלמה בן מזל טוב], 5. ׳חנון עד מה׳ [סימן חנניה], 6. ינון גואלנו [אנונימי]. לשבת שלפני ברית מילה: ׳יגל ישמח קהלנו׳ [לר׳ יעקב אבן צור].
ליום ברית מילה: 1. ׳יחיד היה אזרח בין לאומים/ 2. ׳אשרי מואסי ערלה/ 3. ׳אז מכל אשמה מאוסה ערלה׳ ושלושתם אנונימיים/ 4. ׳יאיר בחיי צור נתיבי׳ [יוסף] 5. ׳אל ברית׳ [חקון] 6. ׳יחונן צור׳ [יוסף]7. ׳יהי חתני׳ [אנונימי] 8. ׳שמחו וצהלו׳ ואנונימי/ 9. ׳פצחו בדנה׳ [יוסף] 10. ׳אערך מהלל ניבי׳ [ר׳ דוד בן חסין]
לטקס חופת הנעורים: ׳יום זה ארנן ברנני׳ [יושף]
המסקנה: הרפרטואר של כל קהילות תאפילאלת וסג׳למאסא רב בו המשותף עם שאר קהילות מרוקו מן המפריד, ופיוטי יעב״ץ, רדב״ח, נג׳ארה ועוד הם המרכיבים את הרפרטואר המשותף במעגל הגאולה, במעגל האדם ובמעגל השנה, אלא שלקהילות סג׳למאסא פיוטים נוספים של משוררי המקום, כמו: סלימאן בן דוד חמו, יהודה בן סוסאן ושלמה דיין ונוספו עליהם גם פיוטים רבים נוסח ר׳ מסעוד ארוואח. שני הקבצים שנסקרו לעיל מלמדים גם על הרפרטואר הפיוטי של כלל קהילות מרוקו, ששימש גם לקהילות תאפילאלת.
- 2. השירה העברית בתאפילאלת במאה ה-20
במאה ה-20 כלל הרפרטואר של השירה הפילאלית מגוון רב של פיוטים, אלה הכלולים ב׳יגל יעקב׳ למשוררי אביחצירא ולאחרים, פיוטים מקובץ ׳תהילה לדוד׳ לר׳ דוד בן חסין, פיוטי המשוררים הקדמונים של תאפילאלת, פיוטים לר׳ מסעוד ארוואח ובראשם ׳בר יוחאי ה׳ עמך' מגוון פיוטים שמקורם בכתבי יד שונים או שהיו ידועים בעל פה דוגמת ׳חזיתי ואספרה׳ למשורר בשם יחייא, ׳ידידי ובחיי נפשך׳ ליצחק רוואטשאן, ופיוטים לברית מילה וללילות בר יוחאי שלפניהם המיוחסים כולם למשוררים קדומים מחוץ לתאפילאלת. חלק מן הפיוטים הללו מופיע ב׳יגל יעקב׳ במהדורות מאוחרות דוגמת המהדורה של ר׳ ברוך אביחצירא, נתיבות תשס״א ותשס״ח, הכוללת גם למעלה מ-20 פיוטים חדשים פרי עטו של ר׳ ברוך המשלימות כמה מן החסר, כמו פיוטים לכבוד אביו ר׳ ישראל, פיוטים לסוכות.
במאה ה-20 כתבו כמה פייטנים מקומיים קבצים של פיוטים: כמו: ר׳ מכלוף פדידא, ר׳ יחייא אדהאן ור׳ יהודה סמחון ועוד, שאחדים מפיוטיהם זכו להיכלל ברפרטואר הפיוטי ואחדים נשארו בכתובים. להלן סקירה כללית.
ר׳ מבלוף פדידא
ר׳ מבלוף מריסאני הקרוי בבא עזיזי מלא תפקיד של רב בתאפילאלת במקום ר׳ מימון מלכא, שעלה ארצה. הוא חיבר ספר דרושים בשם כתם פז, ובסופו מדור של פיוטים (ירושלים תשב״א).
שירתו של ר׳ מבלוף כוללת פיוטים במעגל האדם ומעגל השנה במפורט להלן: במעגל האדם הוא חיבר פיוטים לציצית (עבר צח); לתפילין(קט) וקינות משפחתיות: לאשתו (קבג); למרת זקנתו שתי קינות (קכג-קכד) ולחמיו(קבו).
מעגל השנה והתפילה כולל פיוטים לשבת – ׳מזמור שיר ליום השבת׳(קיא); לסוכות – ׳אל אדון עולם׳(קטו); לפסח – ׳אל גדול עצה, (קיג); לה׳ מלך – ׳אל… עוטה אורה׳ (קטז) ולכבוד התורה ארבעה פיוטים (צה-צח): ׳אפצחה בשיר/ ׳אשיר בשירה/ ׳שבח חדש/ ׳אשיר בשירה חדשה/
מדור שבחי צדיקים כולל שלושה פיוטים לרשב״י(צט-ק); שלושה פיוטים לר׳ מאיר בעל הנם (קא-קג); שני פיוטים לר׳ דוד אביחצירא (קג-קד) ופיוט אחד לר׳ יצחק אביחצירא (קי).
מדור שבחי ידידים כולל פיוטים לאיש בשם שלמה(קיב); לדודו(קי); לר׳ יהודה מעטי (קטז) ולכבוד משפחת שטרית (קה).
שלושה שירי מוסר ותוכחה (קיג-קכא), ושיר הודיה לחולה (קטז).
המדור האחרון במעגל האומה כולל חמישה פיוטים מסוג גלות וגאולה (קה-קח) ושלושה פיוטים מסוג בקשה (קיח – קבה).
ר׳ יחיא אדהאן
ר׳ יחיא אדהאן נולד בעיירה תאפילאלת בשנת תרכ״ו\1865 לאביו ר׳ מכלוף אדהאן ולאמו מרת אסתר, בתו של ר׳ יעקב אביחצירא. מקטנותו היה נוטה לחסידות ולפרישות ומאס בענייני העולם הזה. ר׳ יחיא נהג לעשות הפסקה שבועית רצופה בכל שנה. על פרישותו ועל תעניותיו זכה לשבחים מר' ישראל אביחצירא. היה קשור כולו לר׳ דוד אביחצירא הי״ד, ולאחר הוצאתו להורג חיבר לכבודו קובץ בשם ׳אני לדודי׳ המכיל קינות רבות על ר׳ דוד. להלן סקירת הקובץ.
שימש בתקופת ר׳ דוד אביחצירא חזן, שוחט, מלמד תשב״ר ומורה דיני שחיטה לתלמידים. הוא ידע את רוב הגמרות של חוק לישראל בעל פה ורש״י על התורה. לימד את אדוני אבי שליחות עיבור וסליחות למעלה משנה אחת.
שבחי צדיקים: לרשב״י(עבר סד); לר׳ מאיר בעל הנס (סו); ולחכמי אביחצירא: לר׳ יעקב(נ, סח); לר׳ מסעוד(מה); לר׳ יצחק(נג) ולר׳ דוד אביחצירא – 5 פיוטים (מג/ בלח/ עט-פא).
קינות אישיות ומשפחתיות: קינה אחת על בנו יצחק (קסז); שתי קינות על אמו (קמג-קמה); שבע קינות על ר׳ דוד אביחצירא(קיד-קכח); קינות על אישים שונים(קמו, קמח-קנב).
מעגל האדם: לציצית (פב); לתפילין (עג); לציצית ותפילין(עב); לחופה (עד-עו); להכנסת ספר תורה (עז-עח) ודרוש לתפילין(כז-לט).
מעגל השנה: לשבת(נד-נה); לפסח(גה); למתן תורה(סא).
מעגל התפילה: לפני ה׳ מלך (מז); לפני ברוך שאמר (שם).
בקשות אישיות: שבע בקשות על חטאים, וידוי ותשובה(עמ׳ נב, פד-צא, ק-קג).
מוסר ותוכחה (צב-צו).
גלות וגאולה: אליך נפשי אשא (מ); אל אבי(מא); אלי ודודי(מב); אני בגלותי(קד); אבי ראה(קו); אבקשה ממך יוצרי(קי); אליך נפשי אשא (קיג).
בתחילת הספר נכלל הספד על ר דוד אביחצירא(כ-כו), ובסופו מופיעה קינה היסטורית על מצב תאפילאלת בערבית יהודית (קכו-קלד) ותרגומה העברי(קלד-קסב). ג. ר׳ יהודה סמחון
ר' יהודה סמחון, בנו של ר׳ יעקב ונכדו של ר׳ יחיא, מתלמידיו של ר׳ יעקב אביחצירא, מוצאו מקהילת ׳שיפא׳ בתאפילאלת ומתייחס ל-26 דורות של תלמידי חכמים. ר׳ יהודה התגורר בארפוד וייסד בית כנסת בשם ׳צלאת בא-יהודה׳ ששימש גם חברת ר׳ מאיר בעל הנס ללימוד משניות. ר, יהודה שימש בארפוד שוחט, מוהל, חזן, דרשן, מלמד תשב״ר וסופר בית דין; חיבר קובץ פיוטים עממי בעברית ובערבית יהודית בשם ׳שבח ורנה' שכולו שבחי צדיקים על אליהו הנביא, רשב״י, ר' מאיר בעל הנס, דוד המלך, ר׳ אפרים אלנקאווא, ר׳ יעקב ור׳ יצחק אביחצירא ושיר שבח לכבוד נשיא קהילת ארפוד, מר אליהו תרג׳מן.
נוסף למשוררים הנ״ל אפשר למנות אחרים שכתבו פיוטים בחיבוריהם, כמו ר׳ יחיא שניאור, ר׳ מכלוף אביחצירא ור׳ מכלוף לעסרי, ותלמידי חכמים אחרים מארפוד, שכתבו פיוטים אחדים, כמו ר, אברהם ב״ר מסעוד מלול מטבריה ור׳ יחיא ב״ר אברהם שטרית ממרכז ספיר שבאשקלון.
- 3. השירה הפילאלית נוסח קובץ ׳יגל יעקב׳
השירה הפילאלית נוסח ׳יגל יעקב׳ במהדורות האחרונות מכילה כ-250 פיוטים, מחציתם למשוררי משפחת אביחצירא ומחציתם למשוררים אחרים מתאפילאלת ומחוצה לה. נושאי הפיוטים למשוררים שרובם מתאפילאלת הם פיוטי שבח לחכמי אביחצירא, לר׳ יעקב ולצאצאיו. הנושאים האחרים ממשוררים מחוץ לתאפילאלת כמו ר׳ דוד בן חסין שייכים לפיוטי החגים. במהדורה זו אנו מתמקדים רק ב-124 פיוטים שחיברו משוררי אביחצירא. נושאיהם גלות וגאולה, בקשות, שבחי ה׳, מוסר ותוכחה, פיוטים לציצית, פיוטים לשבת, לפסח, למתן תורה בשבועות ופיוטים בשבחי צדיקים: לכבוד אליהו הנביא, ר׳ מאיר בעל הנס, ר׳ שמעון בר יוחאי, ולכבוד ר׳ יעקב אביחצירא וצאצאיו. בולטים בהיעדרם פיוטים הקשורים במעגל האדם: ברית מילה, תפילין וחתונה ופיוטים לפורים ולסוכות. פיוטי יגל יעקב הם הנפוצים, הפופולריים, האהובים והמושרים בכל אירועי הקהילות של תאפילאלת הן במעגל האדם והן במעגל השנה, והשירה ביגל יעקב על מגוון נושאיה נהפכה לשירה חברתית המושרת באירועים משפחתיים וקהילתיים, ורק מעט ממנה בבית הכנסת. להלן טבלה המתארת את ההתפלגות של הפיוטים של חכמי אביחצירא לפי נושאיהם ומשורריהם.
מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא- עמוד 35
קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013- אירועי הכלולות-החתונה-סיכום
סיכום
אירוע הכלולות בקהילות דרום תאפילאלת ובכללן בודניב ובצאר הוא המרכזי ביותר בין האירועים הקשורים במעגל האדם והמשפחה מבחינת משך החגיגות, גודל ההוצאות והיקף השמחה. אירועי הכלולות הקדומים עד קרוב ל־1950 נמשכו שלושה שבועות. קדמו להם בקשת ידה של הכלה והאירוסין. לאחר תקופה של כמה חודשים או שנים מן האירוסין נקבע מועד החופה, וניתן האות לפתיחת אירועי הכלולות ובמרכזם — ארבע שבתות של שמחה. שלוש מהן לפני החופה: ׳שבת־אלפאל׳ (=שבת הבשורה) בבית הכלה ושבת־לגטא (=שבת הפשטידה) — בבית החתן ושבת ׳לבראזאת׳ (=שבת שושבינות או שבה כלה) בבית הכלה. בין שבת לשבת מתקיימים אירועים נלווים: טקס ׳טרוח אזרע׳(=הנחת זרעוני חיטה) — ביום חמישי לאחר שבת הבשורה. בשבוע השני נערכת החינה בבית הכלה בליל שני, ותהלוכת המתנות מבית החתן לבית הכלה מתקיימת למחרת בבוקר. בליל שלישי נערך אירוע הסלכ׳ה בבית הכלה, שבוע לפני החופה, ולמחרת בבוקר — אכילת קוסקוס.
לאחר שבת־השושבינות נפתחים אירועי שבוע החופה: ביום ראשון בין הערביים נכתב שטר הנדוניה בבית הכלה, ובלילה נערכת ה׳חינה׳ בבית החתן. יום שני למחרת רצוף אירועי שמחה: הובלת הנדוניה, תהלוכת הכלה לבית המרחץ ותהלוכת החתן לבית הורי הכלה לפתיחת הצום. אור ליום שלישי מתקיימת סעודת הנישואין בבית הכלה, אחריה — תהלוכת החתן לבית קרובות הכלה ומשם לבית החתן לעריכת החופה. לאחר החופה באים האירועים שלאחריה: יום הכלולות, שבת חתן וטקס שבע ברכות במוצאי שבת. ביום הראשון של השבוע הרביעי נערך טקס קשירת קשרים בשמלת הכלה כסמל לחיזוק הקשר שבין החתן וכלתו על ידי הולדת ילדים, ולמחרת טקס לבישת ה׳גרון׳ (קישוטי שער הראש בצורת ברדסים) כמעמד של ׳כלה מקושטת׳.
השנה הראשונה לכלולות מלווה באירועים חגיגיים כמו שפיכת מים על החתן והכלה בשבועות בבית החתן בליווי סעודה משפחתית וברכת החזן לחתן ולכלה בליל שמחת תורה וחלוקת רימונים לקרובים.
אירועי הכלולות בקהילות דרום תאפילאלת בנוסח זה נערכו עד שנת תש״ח/1948 בקירוב. מאז חלו תמורות במנהגי החתונה בארפוד ובבצאר בסימן של צמצום מטעמים כלכליים: צמצום כשושבינים ובשושבינות, מיעוט במתנות באירוסין, ביטול טקס ׳הנחת זרעי חיטה', ׳שבת השושבינות׳ וחבישת ה׳גרון׳ בראש הכלה. חלו גם תמורות של עיתוי באירועי הכלולות: הסמכת אירוע ה׳סלכ׳ה׳ לערב החופה, העתקת יום החופה לליל חמישי והעתקת סעודת הנישואין לאחר החופה בבית החתן.
מסלול הכלולות מעתה הצטייר כך: 1. שבת ראשונה ׳שבת לפאל׳ בבית הכלה.
- 2. שבת שנייה ׳שבת לגטא׳ בבית הורי החתן. 3. יום ראשון — החינה הגדולה בבית הכלה. 4. יום שני בערב — אירוע הסלכ׳ה בבית הורי הכלה. 5. יום שלישי — ארוחת ׳כוסכוס׳ בבית הורי הכלה. 6. יום רביעי — הובלת הנדוניה לבית החתן, אחריה הובלת הכלה למקווה ועריכת החופה בערב בבית החתן. 7. יום חמישי הקרוי ׳צבאח ארואח׳ — הכנת סופגניות בבית הכלה והובלתן לבית החתן יחד עם שמלה לבנה וכל תכשיטי הכלה, שענדה באירוע הסלכ׳ה. 9. שבת חתן.
במהלך הזמן חלו גם תמורות תרבותיות: הגדלת גיל הנישואין והצורך באישור השלטונות לקיום הנישואין, שיתוף הבת בהחלטה על הנישואין וכיסוי פני הכלה בהינומא בלבד.
גם בתחום שירת הכלולות העממית של הנשים חלו תמורות פואטיות, והחלו לשבח את הכלה הלומדת בבית הספר ואת החתן, שאינו נמשך למנהגי העישון ומשחק קלפים.
גולת תאפילאלת בבצאר ידעה אף שינויים מהפכניים: באירוסין נפגשו החתן והכלה על שולחן אחד והמשיכו במפגשים גם לפני החופה, החופה הועתקה מן הבית לבית הכנסת, ורחבת הריקודים הפכה זירה לתערובת גברים ונשים הרוקדים יחדיו.
אירועי הכלולות הקדומים בקהילות דרום תאפילאלת שונים מאלה של צפון תאפילאלת בקצר א־סוק, ריש, גוראמה, תאלסינת וקרראנדו, ואילו אירועי הכלולות בתקופה החדשה יש בהם מנהגים דומים ומנהגים שונים. המנהגים הדומים הם טקס האירוסין הקרוי ׳לכטבה׳; טקס ׳טרוח אזרע׳ (הנחת זרעוני חיטה), השושבינים המלווים את החתן במשך כל ימי הכלולות, קיומן של שתי חגיגות של חינה, וקיומן של שלוש שבתות הדומות בשמן ובצביונן הם שבת לפאל, שבת כלה ושבת החתן. המנהגים, שאינם ידועים בקהילות קצר א־סוק וסביבותיה, הם ׳שבת לגטא׳ (שבת פשטידה), אירוע הסלכ׳ה, וסדר החופה הייחודי הקדום. שתי חגיגות החינה בקהילות קצר א־סוק ובנותיה נעשות אצל הורי הכלה: החינה הגדולה והחינה הקטנה בשונה מן המנהג של קהילות דרום תאפילאלת הנעשות אחת אצל הורי הכלה והאחרת אצל הורי החתן. הווי השמחה, הריקוד והרפרטואר השירי העממי עשירים יותר בקצר א־סוק וסביבותיה וכוללים גם כמה תהלוכות לכיוון נהר היישוב ומסיבות אוכל בסביבתו.
הפרק נחתם בתיאור של מסלול הכלולות בקצר א־סוק וריש, גוראמה ותאלסינת.
קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013– אירועי הכלולות-החתונה – עמ' 111
שירי ויכוח והתנצחות-אֶעֱרֹךְ תְּחִנָּה -פיוט ידבר צחות על הפרעושים הנק׳[ראים] אלבק׳ וענייניהם בלילות הקיץ-מאיר נזרי
שירי ויכוח והתנצחות-269
א. אֶעֱרֹךְ תְּחִנָּה
כתובת: פיוט ידבר צחות על הפרעושים הנק׳[ראים] אלבק׳ וענייניהם בלילות הקיץ, והוא
מעין השיר שחיבר הראב״ע (=הרב אברהם אבן עזרא) על הזבובים הנדפס בסוף ספר חי בן מקיץ להראב״ע ז״ל. וירמוז גם כן אל אויבי ה׳ אוכלי עמי לחם ה׳ לא קראו.
סימן: אני רפאל.
לנועם: ׳שלתך בלאה יא סמאעא מאלךּ מנכּובא׳ [מקור השיר ופרטיו: ראה נזרי, קשרים אלגוריים, בתוך: יוסף טובי, מטוב יוסף, חיפה תשע״א, עמ׳ 392].
התבנית: מעין אזורית במבנה חטיבתי במתכונת הקצידה מסוג המלחון.
השיר כולל שתים עשרה מחרוזות בתבנית מעין אזורית דו ענפית המחולקות לשלוש חטיבות: א-ז; ח-ט; י-יא. המחרוזות א-ז; י-יא מאת המשורר הרמ״א, ואלו מחרוזות ח-ט מאת אבנר ישראל הצרפתי המשיב על מליצת הרמ״א. טור האזור בחטיבה א׳ מתחלף בשתי החטיבות האחרות. בכל מחרוזת – שני בתים משולשי טורים (או שני טורים ארוכים משולשי צלעות) ענף א׳; שני בתים דו טוריים (או שני טורים דו צלעיים) ענף ב׳ ובית משולש טורים (טור תלת צלעי) אזורי, ששני טוריו הראשונים נחרזים עם טורי הענף שלפניו.
החריזה: אאב.אאב.גד.גד//דדה (מחרוזת א). ווז. ווז. חט.חט//טטה (מחרוזת ב)…
המשקל: 12/6/12 בטורי הבתים המשולשים ו- 7/7/7/7 בטורי הביניים. הנוסחה כולה היא:
112/6/12 החרור / 12/6/12
תשתית: הפיוט נשען על שיר הלחן במשקלו המקורי 12-12 בתוספת הטור האמצעי(6). מקורות
כתבי-יד: כ״י בית הספרים הלאומי ירושלים 5384, דף לד ע״א; כ״י כנ״ל 5091, דף לא ע״ב; כ״י סינסיניטי 320 MIC, דף ה ע״א; כ״י בימ״ל 3182 MIC, דף צז ע״א; כ״י צפרו תרפ״ט, דף טו ע״א.
דפוסים: שיר חדש, ירושלים תרצ״ה, דף י ע״ב [נוסח היסוד]; כנ״ל, ירושלים תשמ״ו, עמ׳ יא; כנ״ל, הוצאת ר״ש בן הרוש, עמ) כו; כנ״ל, לוד תשנ״ה, עט׳ יז.
א
אֶעֱרֹךְ תְּחִנָּה לִפְנֵי מֶלֶךְ עֶלְיוֹן / נַעֲלָה דָּר חֶבְיוֹן
אַחַת שָׁאַלְתִּי הַצִּילֵנִי מְדַמִּים
אֲשֶׁר שָׁכְנוּ בְּאָהֳלֵי יֶחֱסָיוּן / מִדִּשְׁנִי יִרְוְיֻן
אוֹכְלֵי לַחְמִי מִכָּל מַחְמַדִּי טוֹעֲמִים
5- בִּי הֵנִיקוּ גּוּרֵיהֶם / בְּצֵל קֹרָתִי בָּאוּ
לִי אָסְפוּ מַחֲנֵיהֶם / יָדַי דָּמִים מָלְאוּ
טִנְּפוּ בְּגָדַי מִכְתְּמֵיהֶם נִרְאוּ / רָאוּנִי נֶחְבָּאוֹ
בְּבָתֵּי גְוַאי וְרַבִּים עָלַי קָמִים
נָדְדָה מִבַּת עֵינִי שֵׁנָה גַּם תְּנוּמָה / בְּשִׂיחִי אָהִימָה
10- אֶזְעַק עַד מָה מִבְּשָׂרִי לֹא תִּשְׂבָּעוּ
נַמְתִּי אֵשֵׁב עַל הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה / וְאֵשׁ לֹא אָשִׂימָה
אָנֹכִי קַרְתִּי וְכָל אֵיבְרֵי זָעוּ
לַאֲלָפִים וּרְבָבוֹת / הִקִּיפוּ עָלַי יַחַד
1-אערך תחנה: על פי תה׳ ה, ד. מלך…נעלה: הקב״ה. דר חביון: כינוי לה׳ השוכן בשמים כמו ’ושם חביון עזו׳(חב׳ ג,ד). 2. אחת שאלתי: בקשה אחת אני מבקש, על פי תה׳ כז,ד, ומהי הבקשה? הצילני מדמים: שמוצצים ממני הפשפשים, על פי תה׳ נא,טז ׳הצילני מדמים אלהים׳. כאן: ׳דמים׳ משמש גם כינוי לפשפשים על שם צבעם החום־אדום ועל שם שמוצצים דם האדם בלילות (ראה אנציקלופדיה עברית, כרך כה, ערך פשפש, עמ׳ 457). 3. שכנו באהלי: בבתים
ובחדרים. יחסיון מדשני ירויון: מסתתרים בביתי ונהנים מכל טוב ומאכל שבבית, עדה״ב תה׳ לו,ח-ט. 4. אוכלי לחמי: עדה״ב תה׳ מא,י. לחמי: כאן גם במובן בשרי ראה רלב״ג ומצודות איוב ו,ז, והשוה ראב״ע במ׳ כח,ב (בשם אהרן ממן). ומכל מחמדי טועמים: מכל מאכל ערב ונחמד. 5. בי הניקו גוריהם: מלחמי ומדמי הניקו הפשפשים גם את ילדיהם, על פי איכה ד,ג. בצל קורתי באו: לחסות ולהסתתר, על פי בר׳ יט,ח. 6. לי אספו מחניהם: באו בהמוניהם כאילו למלחמה. ידי דמים מלאו: מפצעיהם ומן הדם שמוצצים ממני בלילות, עדה״ב יש׳ א,טו ׳ידיכם דמים מלאו׳. שם: במובן רצח והרג. 7. טנפו בגדי מכתמיהם: מלכלכים את בגדיי מכתמי הדם שמוצצים. ראוני נחבאו: עדה״ב איוב כט,ח ׳ראוני נערים נחבאו׳. כאן: לא מטעמי כבוד, אלא על מנת לבוא אליי בסתר ולהזיקני. 8. בבתי גואי: בחדרים הפנימיים(בבלי קידושין לג ע״א). כאן: במקומות מסתור. רבים עלי קמים: רבים הפשפשים הקמים נגדי להזיק לי,על פי תה׳ ג,ב. 9. נדדה…תנומה: מחמת טרדת הפשפשים. בשיחי אהימה: אספר תלאותיי ואזעק, על פי תה׳ נד״ג. 10. אזעק עד מה: אצעק, עד מתי לא תשבעו מבשרי. מבשרי לא תשבעו: על פי איוב יט,כב. 11. נמתי: צורה דקדוקית על דרך הפיוט הקדום במקום נאמתי. כאן: במובן אמרתי לעצמי. והשוה ׳נמתי לבן עזאי׳(בבלי חולין ע ע״ב). אשב…נעמה: עדיף לשבת על הארץ בחשיכה, לפי שהחום והמזרון מושכים אליהם את הפשפשים. הארץ כי נעמה: על פי בר׳ מט,טז. ואש לא אשימה: עדה״ב מ״א יח,כג. כאן: לא אדליק נר ולא אש, כי החום מושך הפשפשים. 12. אנכי קרתי: על פי מ״ב יט,כד. שם משורש קור ובמובן חפרתי. כאן: משורש קרר במובן התקררתי במקום קרותי, על דרך הפיוט הקדום. וכל אברי זעו: רעדו. 13. הקיפו עלי יחד: סבבוני בהמוניהם, על פי תה׳ פח,יה.
בָּם זְכָרִים וּנְקֵבוֹת / עֹצֶם מִסְפָּרָם נִכְחַד
15- אַחַר מִי אֶרְדֹּף אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד / קְרָאַנִי פַּחַד
בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם רַעְיוֹנִי הוֹמִים
יוֹדְעֵי סְגֻלָּה לְכוּ חָזוּ מִפְעֲלוֹת / בְּשֵׁמוֹת וּפְעֻלּוֹת
הֵן תֵּהְוֵי אַרְכָא לַמַּחֲלָה הַקָּשָׁה
נִלְאֵיתִי נְשֹׂא עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת / וְלִמְלֹל מְלִילוֹת
20- לֹא יָכֹלְתִּי אֵימָא מִשּׁוּם דִּמְאִיסָא
כָּרִים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי / לָקְחוּ לָהֶם לְמָנָה
אָמַרְתִּי אֵצֵא חָפְשִׁי / הֵן עַרְשָׂם רַעֲנָנָה
- 14. זכרים ונקבות: צירוף זה מצוי בהקשר אחר (בבלי זבחים קג ע״א). כאן: הפשפשים נוהרים בהמוניהם משני המינים, ראה על כך גם באנציקלופדיה עברית שם, עמ׳ 458. עצם מספרם נכחד: עדה״ב תה׳ קלט,טו. כאן: מספרם עצום, עד שקשה להעריכו. 15. אחד..אחד: לא אוכל אף לרדוף אחריהם מחמת ריבויים, ואם ארדוף אחרי פרעוש אחד, מה זה יועיל? זהו שיבוץ אמנותי על פי ש״א כד,טו ׳אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רודף אחרי כלב מת אחרי פרעש אחד. כאן: פרעוש – כפשוטו: פשפש. קראני פחד: אחזני פחד על פי איוב היד. 16. בנשף…הומים: כבר משעות הערב מחשבותיי מפני הפשפשים גוברות ומטרידות אותי. בנשף בערב יום: על פי משלי ז,ט. 17. יודעי סגֻלה: פנייה, אתם המבינים בסגולות נגד המזיקים. לכו…ופעֻלות: על פי תה׳ מו,ט ׳לכו חזו מפעלות ה׳ אשר שם שטות בארץ׳ ועל דרך בבלי ברכות ז ע״ב ׳אל תקרי שמות (מלשון שממה) אלא שמות׳(ריבוי של שם1. כאן: לכו ועיינו בפעולות, לעשות איזו סגולה ופעולה נגד מכת הפשפשים על ידי שימוש בשמות וקמיעות וכיו״ב. 18. הן תהוי ארכא: הנה אם תעשו איזו סגולה תהיה תרופה למכה הקשה של הפשפשים. הביטוי על פי דג׳ ד,כד ׳הן תהוה ארכה לשלותך׳. תהוי: ביוד סופית, צורה דקדוקית על פי הארמית הבתר מקראית, והשווה בבלי סוטה כא ע״א. 19. נלאיתי נשא: עייפתי מלשאת את עול הפשפשים, על פי יש׳ א,יד. על משכבי בלילות: בזמן שינה, על פי שה״ש ג,א. ולמליל מלילות: לשפשפן כדי להתיש כוחן. השווה שו״ע או״ח הלכות שבת, סימן שטז, סעיף ט, הגה שם: ׳פרעוש – לא ימללנו בידו שמא יהרגנו׳. 20. לא יכלתי: לשפשפן. אימא משום דמאיסא: אמור, משום שמאוס הדבר עליי. ראה שו״ע שם סעיף יא ׳שרי משום מאיסותא׳. והשווה בבלי שבת כט ע״ב ׳אבל חרם דמאיסא אימא׳. אימא משום: נוסח תלמודי נפוץ כמו ׳אימא משום ביעתותא׳(בבלי פסחים ג ע״ב). 21. כרים…למנה: הכרים, שבהם אני מרפד את מטתי,לקחו לעצמם, על פי משלי ז,טז מרבדים רבדתי ערשי׳. 22. אמרתי אצא חפשי: חשבתי להשתחרר מהם בגלל טרדתם, עדה״כ שט׳ כא,ה. ערשם רעננה: על פי שה״ש א,טז. כאן: מיטתם מלאה ולחה בדם.
פָּשַׁטְתִּי כֻּתָּנְתִּי אֵיכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה / מַתָּנָה נְתוּנָה
לָהֶם אוּלַי יָשׁוּבוּ מִבֹּוא בְּדָמִים
25- רֵיחָם עָלָה בְאַפִּי הָיָה לְזָרָה / יָשִׂימוּ קְטוֹרָה
רֵיחַ עַז וְקָשֶׁה מַבְהִיל הֲרַעֲיוֹנִים
מֵאֲכֹל לַחְמִי מָאַסְתִּי עֵת אֶזְכְּרָה / אַחֲרִיתוֹ מָרָה
סָחִי וּמָאֹם וְכֻלּוֹ קִמְּשׁוֹנִים
חָזְקוּ עָלַי בִּגְאוֹנָם / כִּנְטִיעִים מְגֻדָּלִים
30- עָלָה בָּאְשָׁם וּשְׁאוֹנָם / בְּגַנִּים וּמִגְדָּלִים
כַּמָּה רַבּוּ הַנּוֹטְפִים עַל הַזּוֹחֲלִים / בָּם יוֹרְדִים וְעוֹלִים
בָּעֶרֶב יוֹצְאִים וּבַבֹּקֶר נֶעְלָמִים
- 23. פשטתי…אלבשנה: על פי שה״ש ה,ג. קשה לי ללבוש את הבגדים שפשטתי לפני שינה, משום שמלאים כתמי דם. מתנה נתונה: בגדיי כאילו נתונים להם במתנה, לאחר שאני פושטם מעליי ומניחם על ידי, עדה״כ במ׳ יח,ו ׳מתנה נתונים׳. 24. אולי…בדמים: אולי ישובו מדרכם הרעה ויימנעו מלמצוץ דמי. מבוא בדמים: על פי ש״א כה,כו. 25. ריחם עלה באפי: נאלצתי גם להריח את ריחם הרע. באפי היה לזרה: היה לי לריח זר ומאום, עדה״כ במ׳ יא, כ. ישימו קטורה: כאלו מקטירים הם קטורת, על פי דב׳ לג,י. 26. מבהיל הרעיונים: ריח המבהיל ומטריף את המחשבות כמו ת׳ ז,כח ׳רעיוני יבהלנני׳. 27. מאכל…קמשונים: לא יכולתי לאכול את לחמי מחמת מיאוס, מאחר שעברו עליו הפשפשטים וטינפוהו. מאכֹל לחמי: על פי תה׳ קב,ה. עת אזכרה: בזמן שאני זוכר. אחריתו מרה: סופו מר, עדה״כ משלי ה,ד. 28. מחי ומאום: טינוף ולכלוך, על פי איכה ג,מה. וכולו קמשונים: כולו קוצים על דרך ההפלגה, אולי משאריות החרקים המתים על פי משלי כה, לא. 29. חזקו עלי: גברו עליי, על פי מלא׳ ג,יג. בגאונם: בגודלם ובגאוותם. כנטיעים מגֻדלים: כנטיעי אילנות גדולים, על פי תה׳ קמד,יב. 30. עלה באשם: סרחונם וריחם הרע, על פי יש׳ לד,ג ׳וחלליהם ישלכו ופגריהם יעלה באשם ונמסו הרים מדמם׳. ושאונם: ורעשם. 31. רבו…הזוחלים: התיאור כאן הוא על פי מקואות ה,ה וטור ושו״ע יו״ד סימן ר״א. הנוטפים כינוי למי גשמים והזוחלים – למי נהר ומעיין. כאן: זוחלין־פשפשים הזוחלין על הארץ, ונוטפים־כינוי לפשפשים הקופצים ועפים ואלו מרובים על הזוחלין והמהומה רבה, והמשורר חש עצמו כאלו טובל בתוכם ומוקף בהם כמו במי מקווה. בם: בגנים ובמגדלים. בם יורדים ועולים: היינו נוטפים וזוחלים, עדה״כ בר׳ כח,יב. 32. בערב…נעלמים: כי עיקר פעילותם בלילה בחשיכה.
פִּיהֶם פָּתְחוּ עָלַי לִבְלֹעַ דָּם נָקִי / וְעַד בִּלְעִי רֻקִּי
אֵין בִּי כֹּחַ נְשִׁיכָתָם נֶעֱתָרָה
35- גַּם סְבָבוּנִי הַנְּהוּ בּוּקֵי סְרִיקִי / לְכַלּוֹת אֶת עוֹרְקִי
הִדְרִיכוּנִי כִתְּרוּנִי כַּעֲטָרָה
וְאַף כִּי אֲשַׁוֵּעַ / נֶגְדָּם סוּרוּ מִמֶּנִּי
הָיִיתִי כִּמְתַעְתֵּעַ / קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה
יָדַעְתִּי כִּי שִׂנְאַת חִנָם שְׂנֵאוּנִי / כַּצִּפּוֹר צָדוּנִי
40- שָׁאֲפוּ צוֹרְרַי כִּי רַבִּים לִי לוֹחֲמִים
אִם אָמַרְתִּי אוֹדִיעַ בִּכְתָב וְחִידָה / בְּקָהָל וְעֵדָה
חֶטְאָם וּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי
כָּל שׁוֹמֵעַ עִנְיְנֵיהֶם כִּי אֲגִידָה / יֶחְרַד חֲרָדָה
יַסְתִּיר פָּנָיו מֵהֶם / יִבְרַח בְּהֵחָבֵא
- 33. פיהם פתחו עלי: כמו ׳פצו עלי פיהם׳(תה׳ כד, יד). לבלע דם נקי: למצוץ דם מבשרי כדרכם. על פי יש׳ נט,ז. ועד בִלעי רֻקי: אינם מרפים ממני אפילו למשך זמן מועט של בליעת רוק, על פי איוב ז,יט. 34. אין בי כח: על פי יש׳ נ,ב. נשיכתם נעתרה: שנואה עלי וזהו חידוד לשוני: נשיכתם במקום נשיקתם, עדה״ב משלי כז,ו ׳נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא׳. 35. גם סבבוני: על פי תה׳ קיח,יא. בוקי סריקי: מקור הביטוי בבלי חולין נ ע״ב ופירש רש״י שם ׳כדים ריקים כלומר דברים שאינם׳. והשווה יב״ע שו׳ ט,ד שתרגם ׳ריקים: סריקין׳. כאן: זהו ביטוי אמנותי וחידוד לשוני: ׳בוקי׳ רמז לשמם הערבי של הפשפשים ׳בק׳, ראה כתובת לשיר. סריקי: אדומים מלשון ׳לא כחל ולא שרק׳(כתובות יז ע״א). רש״י שם: ׳שרק – צבע המאדים את הפנים׳. (בשם רבי שלמה בוחבוט) על פי כל האמור, הצירוף ׳בוקי מריקי׳ הוא דו משמעי: א) יצורים פחותים. ב) פשפשים אדומים. לכלות את עורקי: לכלות את הדם הזורם בעורקי. 36. הדריכוני כתרוני: השיגוני, הטרידוני והקיפוני ככתר עדה״כ שו׳ כ, מג. 37. אף כי אשוע: עדה״כ איכה ג,ח. סורו ממני: הסתלקו מעליי, על פי תה׳ ו,י. 38. הייתי כמתעתע: כמרמה את עצמי ביודעי את חוסר התועלת שבזעקה, על פי בר׳ כז,יב. קראתי ואין ענה: על פי יש׳ נ, ב. 39. שנאת חנם שנאוני: על לא עוול בכפי, עדה״כ תה׳ כה,יט. חנם…צדוני: על פי איכה ג,נב. 40. שאפו…לוחמים: לעגו עליי אויביי, עדה״כ תה׳ נו,ג. 41. אם אמרתי אודיע: כמו ׳אם אמרתי
אספרה׳(תה׳ עג,טו). בכתב וחידה: במפורש או בדרך משל ומליצה. בקהל ועדה: בפומבי עדה״כ משלי ה,יד. 42. חטאם…בי: העוול אשר עשו לי, עדה״כ ויק׳ כו,מ. 43. כל שומע עניניהם: כל מי שישמע תלאותיהם ונזקיהם שגרמו לי. כי אגידה: עת אספר ואתאר. יחרד חרדה: ירעד וייבהל עדה״כ בר׳ כז,לג. 44. יסתיר פניו מהם: עדה״כ דב׳ לב,כ. יברח בהחבא: עדה״כ דנ י,ז׳
45- בְּתוֹךְ סִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ / עָשׂוּ לָהֶם חֲדָרִים
כָּל יוֹם חֵילָם יִתְחַדֵּשׁ / חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים
אֹזֶן חֲכָמִים אִוּוּ בֵּית הַסְּתָרִים / לִסְתֹּם הָאֲוִירִים
וּבְחַדְרֵי הַשֵּׁמַע כַּכְּפִיר נוֹהֲמִים
לְאֵל נִשָּׂא נַפְשִׁי אֶשָּׂא בִּתְפִלָּתִי / בַּלַּיְלָה צָעַקְתִּי
50- נָא כַלֵּה בְחֵמָה כַלֵּה וְאֵינֵמוֹ
בְּחַסְדְּךָ הַט אָזְנְךָ אֶל רִנָּתִי / לָתֵת שְׁאֵלָתִי
מְחֵה זִכְרָם מֵאֶרֶץ אַבֵּד פִּרְיָמוֹ
כִּי רְשָׁעִים יֹאבְדוּ / וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי
מִגֶּשֶׁת לִי יִפְחֲדוּ / יִבְרְחוּ מִנְּוָתִי
55- אֲזַי אֶשְׁקֹט אָנוּחַ וְאִם שָׁכַבְתִּי / וְעָרְבָה שְׁנָתִי
אָקוּם לְהוֹדוֹת לִפְנֵי חַי הָעוֹלָמִים
- 45. עשו להם חדרים: מקומות מחבוא ומסתור. 46. חילם: כוחם וגדודיהם. חדשים לבקרים: כאן: מחדשים פעילותם כל לילה, על פי איכה ג,כג. 47. אזן חכמים אוו: חשקו להיכנס גם לתוך אוזני חכמים. אִוו בית הסתרים: בדרך כלל זהו כינוי למקום הערווה בגוף (בבלי נדה מב ע״ב), אבל כאן במובן כל מקומות מסתור שבגוף כמו אוזן, אף, פה ובית השחי. לסתם האוירים: לסתום חללי האוויר. 48. ובחדרי השמע: בתוך האוזניים. ככפיר נוהמים: משמיעים קול כקול האריה, עדה״כ משלי כ,ב. 49. לאל נשא: לאל רם. נפשי אשא: על פי תה׳ פ,ד. בתפלתי: על
פי יב״ע שם: נפשי אשא -׳נפשי אזקוף בצלו׳. בלילה צעקתי: כי פעילות הפשפשים היא בלילה, על פי תה׳ פח, ב. 50. כלה…ואינמו: השמידם בחמתך, על פי תה׳ נט, יד. 51. הט אזנך: לשמוע תפילתי, על פי תה׳ יז,ו. אל רנתי: אל תפילתי על פי תה׳ קמב,ז ׳הקשיבה אל רנתי כי דלותי מאד הצילני מרידפי כי אמצו ממני׳. לתת שאלתי: למלא את בקשתי, על פי אם׳ ה, ח. 52. מחה זכרם מארץ: כמו ׳תמחה את זכר׳(דב׳ כה,יט). מארץ אבד פריָמו: אבד זרעם מן הארץ, על פי תה׳ כא,יא. 53. כי רשעים יאבדו: על פי תה׳ לז,כ. זאת נחמתי: בכך אתנחם, על פי תה׳ קיט,ב. ותהי נחמתי: על פי איוב ו, י. 54. מגשת לי יפחדו: יפחדו מלגשת אליי, עדה״ב שמ׳ לד, ל. מנותי: מביתי. 55. אזי אשקט אנוח: עדה״בכ איוב ג,יג ׳כי עתה שכבתי ואשקט ישנתי או ינוח לי׳. ואם…שנתי: עדה״כ משלי ג,כד ׳אם תשכב לא תפחד ושכבת וערבה שנתך׳. 56. אקום להודות: על פי תה׳ קיט, סב.
שירי ויכוח והתנצחות-אֶעֱרֹךְ תְּחִנָּה -פיוט ידבר צחות על הפרעושים הנק׳[ראים] אלבק׳ וענייניהם בלילות הקיץ-מאיר נזרי-עמ' 269
הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי- תשמ"ד- 1984-הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים
בישיבה הראשונה, שבה נכחו כל החברים, נידון בעיקר נושא ההכנסות מההילולות במקומות הקדושים. הרב הראשי דנאן הציע שלאחר ניכוי ההוצאות תנוצל היתרה לבניית מקוואות ולאחזקתם. לאחר דיון ממצה נקבעו ההחלטות הבאות:
- בהתאם לתקנות של מועצת הרבנים מ־947 1 תתקיימנה ההילולות רק באישור בית־ הדין המקומי ואישור בית־הדין הגבוה הרבני;
- ההחלטות האלה תושמענה בכל בתי־הכנסת;
- הרבנות מתבקשת לסייע בחינוך החוגגים ביחס להתנהגותם בזמן הזיארה. לפני ההילולות יושמעו עצות של חכמה והוראות משמעת כדי להפסיק מנהגים בלתי רצויים (כגון דריסת הקברים וכד);
- סוכם שלא ייבנה אף בניין חדש על־ידי הועדים האחראים לזיארה מסביב או בתוך גבולות הקבר, אלא אם בנייתם תמומן במלואה על־ידי אנשים פרטיים. רק התיקונים של הבניינים הקיימים מותרים על חשבון הועדים;
- תודפס חוברת למען החוגגים ושם תינתנה עצות בהתאם לסעיף 3. כדי לעודדם לתרום יוסבר להם הייעוד המועיל של התרומות;
- ייעשה פרסום בכל הקהילות המזהיר את העניים לבל יעברו מעיר לעיר כדי לבקר בקברים הקדושים, וכי אם יעשו כן, לא יקבלו שום עזרה — במזון או במימון חזרתם — מטעם הועדים של הקברים הקדושים; [העניים נהגו ללכת מהילולה להילולה באותם הימים כדי לזכות במזון וכן בעזרה כספית.]
- מחודש חשוון הקרוב ייעשה ריכוז של כל ההכנסות של ההילולות, לאחר ניכוי ההוצאות, ובישיבה הבאה של הועדה יוחלט על החלוקה בין הערים השונות ביחס לבניית המקוואות.
- לגבי החלק שיש להפריש למקוואות מהכנסות ההילולות באיזור מראכש, הסכימו מר אלמליח ומר לעסרי על 40% מההכנסה ברוטו, כשהיתרה תחולק לעניים המקומיים, כמו בעבר. היות שההכנסות מההילולה בסאלי מפרנסות במידה רבה את תקציב ועד הקהילה היהודית, הוחלט לאחר ויכוח, ולפי הצעתו של מר בן אודיס, שיופרשו 10% מן ההכנסות למקוואות.
אלה הן התקנות הנקראות כעת לקיים:
בכל ערי מארוק, אין לעשות שום הילולא בפרסום רק ברשיון הב״ד המחוזי ובאשור הב״ד הגבוה;
גם ההילולות הנוכחיות בכלל זה, וצריכות רשיון;
יזהרו הרבנים ברשיונם זה רק בדבר מוכשר ומועיל להנאת הציבור, ומובטח בשמירת הדת.
וזה סדר ההילולא:
קברי הצדיקים יוגבלו ובל יבואו בגבולם רבים יחד, ור״ש אנשים על הנשים רק א׳, א׳, או ב׳, ב׳,
ייכנסו להשתטח ויצאו להם דרך אחרת;
שומרים יעמדו לפני הגבול לשמור משמרת;
אין להקים שום אוהל בבית החיים רק ברשות הרב הדיין של העיר, ורשותו תינתן רק בדבר הכרחי;
כל הבאים יתקעו אהליהם חוצה מבית־החיים;
אין מכירת שום דבר של אכילה ושתייה בבית־החיים כלל;
חוצה מב״ה יעשו החונים כרצונם, לאכול ולשתות ולשמוח, גם למכור בדברים הצריכים להם;
כל המחנה החונה חוצה יהיה נקי מכל לכלוך וצחנה;
בב״ה יסודר שם ישיבת למוד מת״ת שילמדו אותו היום בזה״ק ומשניות בקבלת פרס;
גם ועד הקהילה הרשות בידם לסדר שם הכנת סעודה, משתה, תה וכו׳ לקרואים ושרי הממשלה;
אם חל יום ההילולה בא׳ בשבת, אין להם רשות להכנס לב״ה רק אחר הערב שמש של יום השבת. אם עברו ראשי הקהילה של אותו מקום על אחד מהתנאים הנז׳ יוסר להם הרשיון של ההילולה.
כל וה נתקבל בהסכמה.
הערת המחבר: כדאי לציין שבהחלטות האסיפה הראשונה של מועצת הרבנים במרוקו בשנת תש״ז, הופיע (בעמ׳ יז) נאומו של הרב שאול אבן דנאן על ההילולות, ובו החלטות בדבר ההילולה, כפי שהתקבלו באסיפה.
להלן נוסח דבריו [המקור בעברית]: ״רבותי! חגי נדבה ומועדי קודש הלולים היו למקרא לכל עם הארץ. המה עצמם אומרים מקודש והם עונים מקודש.
באמת ההתעוררות ברוח חזקה מפעמת אנשים רבים לקדש מועדי חול אלה בכל מחוז ובכל עיר ובכל כפר. ממציאים צדיק יסוד בארץ אשר יהיה למו למרכז ועליו יסובבו עיר.
תוצאות המפעל הזה, טוב ורע, טוב גמור ורע מוחלט.
בראשית התהוות המוסדות האלה פה מארוק, היו למוסדי פתאום וגם לתמימי דרך. אכן עתה, קיבל הענין צורה אחרת. גם ניתן ביד הציבור, ויהי לעסק תחבולי של מו״מ להביא כסף למוצא לעניינים שונים, דברים חשובים באמת. עזרת דלים, ת״ת וכדומה. גם להוצאות מופרזות על המידה לסלול מסילות ולהישיר דרך הר וגבעה, ולבניין בתים, להכשרת המקום להרבות הבאים והנאספים. והתוצאות המופרזות האלה עולות בחשבון על ההוצאות העקריות. זה צד הטוב. ומצד אחר הרע המוחלט בכל עקרי הדת; כבוד האלוהים הסתר דבר, אין רצון לבארם. באמת, ראוי לאומר על זה המשל שאומרים לצרעה: ״לא מעוקצך ולא מדובשך״ וגם אל תקרי הלולים אלא חלולים, אבל, מה נעשה כבר הרגש הזה נסתפח בלב ההמון, ונעשה להם כיסוד האמונה.
גם הדת נתנה ביד תועלת הממון וקשה לעצור הדבר מכל וכל. ובכן, אין לנו רק לצמצם העניין ולקבוע בו נדרים ומשמרות מבלי יוסיף לקדוש, ויהיה לשחוק והתול לפני חרדי הדת ולפני בעלי השכל והמדע. עד כאן
בדיקת החלטות אלה מראה עד כמה הן היו תלושות מן המציאות. חלוקת יתרת ההכנסות מקבר קדוש מסוים למקום אחר לא יכלה להתבצע באופן מעשי. אולי משום שההצעה באה מן הרב הראשי לא העזו החברים, מפאת כבוד המציע, להתנגד לה, אבל היא לא היתה אפקטיבית. אף הכוונה לחנך את הקהל ולהכתיב לו התנהגות מסוימת בהילולה, לא היתה מציאותית. כל מי שנכח בהילולה כזאת ידע שלא ניתן היה לפקח על ההמונים. אי־אפשר היה להעמיד מנגנון, שיכול היה לשלוט על המונים אלה. מגמה זו של תלישות מן המציאות הופגנה גם בישיבה השנייה שהתקיימה ב־9 במרץ 1949. מר עמרם יוסף, נשיא הועד שליד קברו של ר׳ עמרם בן־דיוואן בואזאן, הציע תחילה לבטל ועד זה, שבראשו עמד, תוך העברת סמכותו לועד הקהילה. לאחר מכן חזר בו והתנגד שחלק מן ההכנסות של ההילולה יועברו למקום אחר, דהיינו למקוואות. לאחר שהוסבר לו, שעד כה ניתנו לועד הקהילה למען העניים 20% מן ההכנסות של ההילולה, ושעם ההחלטה לבטל את הבנייה ישתחרר כסף רב, הסכים מר עמרם יוסף לנסות לשכנע את חבריו כדי שיפרישו עד 25% למען בניית המקוואות. באותה ישיבה ניסו להשכין שלום בין מר י׳ אלמליח ובין מר אוחיון, נשיא ועד הקהילה בדמנאת. לפי הפרוטוקול השלימו הצדדים ביניהם, אבל למעשה הסכסוך בין מר אלמליח ומר אוחיון עתיד היה להימשך שנים רבות, עד אמצע שנות הששים.
אף אחת מהחלטות אלה לא בוצעה. הטיפול בבעיות הקשורות להילולות חייב התארגנות ופעילות יומיומית רצופה, דבר שלא היה כנראה בכוחה של הועדה המרכזית, ולכן אין אנו שומעים עליה לאחר מכן.
על הפעילות הכלכלית הענפה שנוהלה ליד קבריהם של הקדושים הגדולים ועל מורכבותה ניתן ללמוד מהמסמכים שניהלו הועדים המתאימים. כמידגם מייצג לפעילות זו בחרנו במסמכים הכלכליים הקשורים לר׳ דוד הלוי דראע בין השנים 1928 ל־1946. מבחינה טכנית אמורה היתה כל הכנסה וכל הוצאה להירשם במחברת בכתב־יד. עיון במחברות אלה מראה, שהרבה פעמים נרשמו התרומות תוך כדי הכרזתן, ולפעמים הן רוכזו בדפים בודדים, שהועברו אחר־כך על־ידי הרושם למחברת. מדי שנה סיכמו את ההוצאות וההכנסות. זריזים מבין הפקידים, שניהלו את הקבר הקדוש, פירסמו תוצאות אלה על דפים בודדים שחולקו בהילולה, כדי להגביר את אמון החוגגים בועד ולהגביר על־ידי כך את התרומות. גם העובדה שבהרבה מקרים קמה אופוזיציה לועד המנהל זירזה אותם לנהוג כך.
במסמך שהוגש על־ידי תובע רבני, הרב מנחם גבאי, בשם תושבי הכפרים דראע ותידילי, ואושר בבית־ המשפט, נאמר: ״… שולחי המסכנים תמהו על פסק־הדין, כי הם יודעים בוודאות, כמו שכל יהודי מרוקאי יודע, שזה למעלה מעשר שנים שהועדה העליונה למקומות הקדושים אינה קיימת יותר… (בפסק הדין נטען כאילו ועדה עליונה זו מינתה את מר ד״א לעמוד בראשה…) המסמך נכתב באפריל 1961.
עיון בתקציב הקשור לפעילות ליד קברו של ר׳ דוד הלוי דראע בשנים 1928 עד סוף 1946 מצביע על הוצאות בסך 2,075,538.95 פרנקים צרפתיים ועל הכנסות בסך 1,511,940.95. סכומים אלה מגלים את היקף הפעילות הכלכלית החשובה שהיתה קשורה באותו מקום. תופעה זו מסבירה את ההתעניינות הגדולה של אנשים ומוסדות בפעילות זו וכן את העובדה, שאלה שנטלו בה חלק זכו לעוצמה כלכלית וגם ליוקרה רבה.
מן הראוי לציין שחוץ משנת 1946, שבה סכומי ההכנסה וההוצאה היו זהים, המאזן התקציבי היה שלילי. חוץ מכמה שנים בודדות (1929, 1935, 1940) שבהן סכום ההוצאה היה נמוך מזה של ההכנסה, בשאר השנים הגרעון היה תמידי. אם נמדוד את המאזן באחוזים, נגלה כי פעמים היתה ההוצאה גדולה פי שמונה מן ההכנסה. לא התעוררו בעיות של תפעול המקום, כי אפשר היה לרכז הוצאות שלא נועדו לעניין לקראת סוף השנה התקציבית, ולפעול בעזרת ההכנסות של אותה שנה. יש ותקציב ההוצאה נופח בצורה מלאכותית, בגלל סיבות אישיות, כמו בשנת 1945, שבה חייב הפקיד אלמליח את התקציב בסכום של 128,000 פרנקים עבור הוצאות נסיעה שהיו לו ולאחיו במשך 16 שנה, שכללו 64 נסיעות בסך הכל. הצגת תקציב גרעוני היתה, מן הסתם, אינטרס של מגיש התקציב, היינו להוכיח לקהל שתפעול המקום כרוך בהוצאות גדולות מאוד, ושעל הפקידים הוטל תפקיד לא קל שהיה יכול לסבך אותם באופן אישי.
עד שנות השלושים היתה הכנסה יחסית גבוהה, ומ־1932 עד 1939 היתה ירידה ניכרת ואילו החל משנת 1940 ההכנסות הן שוב כקו עלייה מתמיד. הקפיצה הגדולה היא בין 1941 (27,865) לבין 1942 (152,204), וכן בין 1945 (102,004) לבין 1946 (560,588). בשנות החמישים והשישים הגיעו ההכנסות למיליונים רבים.
השוואה בין ההכנסות וההוצאות בשנים 1946-1928 מצביעה על גרעון של 563,598 פרנקים. הנתונים, כפי שהם מוצגים במסמך, מצביעים על כך שאץ לפנינו תעודה מפורטת, המסתמכת על נתונים שנתיים מלאים, אלא על סכום כוללני שהוכן באופן פזיז ולמטרות פולמוסיות.
הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי- תשמ"ד- 1984-הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים-עמ' 165
סיום הפרק מתוך הספר של יששכר בן-עמי "הערצת הקדושים"
הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי
תכונה חשובה בעיני המעריצים היהודים והמוסלמים היא כושר הנבואה של הקדושים. אצל המוסלמים כושר הנבואה מיוחס במיוחד למג׳דוב, קדושים בעלי הפרעה נפשית, והאנשים פונים אליהם בשאלות על העתיד. בשתי הקבוצות, מנבאים הקדושים גם במישור האישי, וגם בקשר להתקפות על המלאח או הכפר, או למלחמות הקשורות לאיזור או לארץ כולה.
גם האמונה שהקדוש למעשה לא מת ויכול להופיע לאנשים לא רק בחלומות אלא גם במציאות, משותפת ליהודים ולמוסלמים. במיוחד מופיע הקדוש לאדם הנמצא בסכנה ומציל אותו, או שהוא מציל את המלאח או את הכפר, בדרך כלל, כשהוא רכוב על סוס וחמוש, נלחם נגד האויב. תחושה זו של בטחון שהקדוש מגן על היהודי הבודד ועל המלאח נגד המוסלמים, שאנו מוצאים במסורות כה רבות, מצויה גם אצל המוסלמים ביחס לשבט עוין או אויב אחר מבחוץ, כמו הנוצרים.
גם הקדושים המוסלמים נפגשים לאחר מותם ולומדים, כמו הקדושים היהודים, ואנשים יכולים לראותם בלימודיהם או לשמוע את קולם. אצל היהודים אלה קבוצות קטנות, בדרך כלל הקדושים שקבורים באותו מקום, אבל אצל המוסלמים זוהי מועצת הקדושים, הנפגשים במקומות קבועים ומחליטים על עתיד העולם או הולכים ביחד למכה. לא נראה לנו שקיימת אצל המוסלמים תופעה של קדוש הלומד את הקוראן עם דמות ידועה מהאיסלאם, בדומה לתופעה של הקדוש היהודי הלומד עם אליהו הנביא.
בדומה ליהודים, יש קדושים מוסלמים שלפי האמונה קבורים ביותר מאשר מקום אחד. קדוש מוסלמי אחד מכונה ״סידי טאהר בו קבראיין, דהיינו, בעל שני הקברים, וכן ידועה גם קדושה בשם ״לאלה אזו או אום קבראיין״. לפעמים המסורת אומרת שגופו של הקדוש נמצא בכל המקומות, או שבכל קבר מצוי רק חלק מגופו, כמו במקרה של סידי מוחמד לחאדג׳, הפטרון של טנג׳יר. דבר מעין זה אין להעלות על הדעת אצל היהודים, כיוון שזה מנוגד לעקרונות היהדות.
תופעה נוספת אצל המוסלמים, שאין דומה לה אצל היהודים, מתייחסת למקומות קדושים, כמו מבנים, עצים או ערימות אבנים, המוקמים במקום שבו הקדוש נח או התפלל בדרכו. מקומות אלה משמשים כשלעצמם מקום לעלייה לרגל והדלקת נרות, אף־על־פי שידוע שהקדוש לא קבור שם.
באופיים של הקדושים היהודים והמוסלמים יש הרבה קווים משותפים. התודעה שהקדושה נושאת בתוכה כוח דו־משמעי שיכול להתבטא בטוב וברע בדיוק באותה מידה, משותפת לשתי הקבוצות. לכן יפנו יהודים ומוסלמים לקדושים בצורה הולמת וייזהרו שלא לפגוע בהם ולא לעורר את רוגזם פן ייפגעו. קללתם של הקדושים קשה ופוגעת גם ביחיד וגם בקהילה. אצל המוסלמים יכולה הקללה לגרום לנפילת העיר בידי האויב, כמו נפילת העיר אורן בידי הספרדים לאחר קללה של סידי בל עבס אס סבטי, דבר שקדוש יהודי לא יעשה.
בפנייה לקדוש משתמשים המוסלמים הרבה יותר מאשר היהודים בפנייה תחת לחץ, ב״עאר״, המחייבת את הקדוש לענות לבקשה. במקרה זה עושה המוסלמי שחיטה לקדוש, אך משמעות שחיטה זו שונה מהשחיטה אצל היהודים אשר כוונתה להודות לקדוש על נס שחולל או עתיד לחולל.
רוב הקדושים היהודים והמוסלמים הם קדושים מקומיים, המוכרים רק לתושבי הכפר. כשהם מתפרסמים יותר הם זוכים להערצה מצד מספר כפרים בסביבה. אצל המוסלמים מדובר אז בקדוש הנערץ על־ידי כל השבט ואפילו על־ידי שבטים מספר. אמנם קדוש כזה ימשיך להיות קדוש מקומי ובלתי ידוע באזורים אחרים, אך השפעתו אצל המוסלמים יכולה להיות גדולה, כמו במקרה של סירי בן דאוד בתאדלה, שהברברים הכירו רק בסמכותו ולא בסמכות השלטון. מעטים הקדושים בשתי הקבוצות שזכו להכרה ופרסום בכל מרוקו. בהקשר זה ראוי לציין שהקדוש הלאומי של כל המגרב, סירי עבדלקאדר אל־דג׳ילאני, קבור בבגדד ולעולם לא ביקר בצפון־אפריקה.
אחד המאפיינים החשובים והמכריעים במסגרת פולחן הקדושים אצל היהודים והמוסלמים במרוקו, הוא ללא ספק הכמיהה לקדוש. אצל שתי הקבוצות חזקה הרגשת הצורך להתקשרות לקדוש, שיהווה מקור לעזרה ולבטחון הן לפרט והן לקהילה. כמיהה זו יכולה להסביר את תופעת היווצרותם של קדושים בדרכים שונות, ובמיוחד באמצעות החלום בשתי הקבוצות. כמו כן, היא יכולה להיות הגורם לאיסלום של קדושים יהודים ונוצרים על־ידי המוסלמים. אצל המוסלמים, זה יכול להגיע לקרב על גופו של קדוש שנפטר או אפילו לרציחת קדוש כדי לקבור אותו אצלם.
גם ליהודים וגם למוסלמים כיחיד או כתא משפחתי, יש קדוש אחד שהקשר אליו במיוחד חזק, מבלי שהדבר ימנע מהם להתקשר גם לקדושים אחרים ולשטח בפניהם בקשות. גם ליישובים — עיירה, איזור או עיר — יש הקדוש הפטרון, הידוע בשתי הקבוצות בכינוי ״מול אל־בלאד״, השולט על הסביבה ומגן עליה. גם קדושים אחרים הקבורים באותה סביבה כפופים לקדוש הפטרון. בשמו קוראים תושבי המקום בכל הזדמנות, ונותנים לילדיהם את שמו כדי שיזכו בחסותו. בקזבלנקה, ר׳ אליהו הוא הפטרון של היהודים וסידי בליות של המוסלמים; במראכש, ר׳ חנניה הכהן הוא הפטרון של היהודים וסידי בל עבס של המוסלמים; בפאס, ר׳ יהודה בן־עטר הוא הפטרון של היהודים ומולאי אידריס של המוסלמים.
תופעה מעניינת שקיימת אצל המוסלמים אך אינה מצויה אצל היהודים קשורה לקדוש הפטרון של גילדות ומקצועות שונים. בפאס, סידי עלי בן־חראזם נערץ על־ידי המורים, סידי יעקב אד־דבאג על־ידי מעבדי־עורות, סידי עלי בו גאלב על־ידי הספרים, סידי מוחמד אבן עבאד על־ידי הסנדלרים וכו'. בכל עיר יש קדוש אחר שהוא פטרון לאותו מקצוע.
הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד 198
הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם
ר׳ אליעזר טורי־זהב (תאמערוף)
נקרא גם ר׳ אליעזר בן־ירושלים.
כל יהודי האיזור נהגו להשתטח על קברו ואת ההילולה השנתית ערכו בפורים. לפי המסורת, הוא היה שד״ר שבא לאסוף כספים לארץ־ישראל ודאג לחלק ציציות ותפילין לאנשי האיזור.
הוא נערץ גם על־ידי המוסלמים.
העדות והסיפורים 1.85 ו־2.85 נמסרו מפי מר מסעוד א, (תאמערוף). ראה גם וראנו, עמ׳
Elaizir Tourizahab… Cette fois, il s’agit d’un personnage que des gens encore vivants ont connu, car il serait décédé aux environs de 1905. Rabbi Elaizir ne portait, paraît-il, que des vêtements de cuir; il avait le don de lire dans l’avenir. Les juifs le considèrent comme un grand saint; ils comptent sur lui pour obtenir des nombreuses grâces, notamment la guérison des malades.
Chez les musulmans, on trouve une foi identique dans la puissance du santon; dès qu’ils ont besoin de son appui, ils lui présentent leurs requêtes dans les formes habituelles”.
- "… ר׳ אליעזר, הוא נפטר בכפר שלנו. כאשר התכוננו לעלות ארצה, באו הציונים לכפר שלנו כדי לרשום אותנו. אנחנו לא חיכינו להם. בא הקדוש בחלום לכל אחד מאתנו ואמר לנו: קומו, אני עד עכשיו טפלתי בכם, ועכשיו הגיע הזמן שגם אני אעלה לעיר שלי. אני לא יכול להישאר יותר. כל יום בא לאחד מאיתנו. כולם פחדו. קמנו ונרשמנו ובאנו לקזבלנקה. כל אחד מאיתנו השאיר את כל רכושו. יהודי אחד השאיר כמאתיים פרות וגם בתים. השאיר הכל וברח לקזבלנקה. אף אחד לא נשאר. כולנו פחדנו. לא חיכינו עד שנמכור את הרכוש, כי בגלל החלום של הקדוש עליו השלום, אם הוא יאמר משהו בחלום, למחרת זה מתקיים. עליו השלום. פחדנו, רעדנו כולנו. אותו יהודי פחד גם הוא, ברח עם בניו, השאיר אותם בקזבלנקה, חזר לכפר ומכר את כל רכושו ורק אז עלה ארצה״.
״הוא מארץ־ישראל. בא מטעם הכולל. הוא לא היה אוכל בשר, רק תפוחי־אדמה שלוקים. גם הביצה של התרנגולת לא היה אוכל אותה, עד שהוא בדק את התרנגולת שהטילה אם היא אינה שבורה. הוא היה מחכה עד שהיתה מטילה ואז היה בודק אותה. הוא הביא כמה תפילין. סיפרו לנו אבותינו. [כשהיה חולה] אמרו לו: חכם, אולי תאכל בשר כבש? והוא ענה להם שאם יוכל לאכול ולהתרפא, היה מוכן לאכול אפילו נבלה, כדי להחזיק מעמד ולשוב ארצה. אבל אם הוא עתיד להיקבר שם, למה לו לאכול בשר, כי הוא ידע שייקבר באותו מקום. הוא נפטר בכפר שלנו. כאשר נפטר, עליו השלום, ונקבר בבית־ הקברות שלנו, אף אחד אינו יכול להיכנס לבדו. רק שלושה אנשים ומעלה מעיזים להיכנס לבית־הקברות״. . . .
- ״זה חכם שהגיע מארץ־ישראל. הוא נפטר בתאמערוף [האזור מאוד חם ולפי אחת המסורות ר׳ אליעזר מת מצמא] ונקבר שמה. [אם] בא אדם שאינו נקי, לא טהור, אינו יכול להיכנס לבית־הקברות בו קבור הקדוש הזה. יום ששי אחד, היינו מוזמנים אצל מישהו באותו כפר, ושמענו שאדם אחד נכנס לבית־הקברות הזה, וקמה רוח סערה והפילה אותו ארצה. כאשר באו אנשי העיירה לראותו, טיפלו בו ונוכחו לדעת שאותו אדם לא היה נקי, ועליו היה לעשות טבילה לפני שייכנס להשתטח על הקבר של אותו חכם. אני נכחתי וראיתי במו עיני. אותו יהודי הזהירו אותו אנשי העיירה לפני כן ואמרו לו שהוא צריך להיות נקי וטהור ולפני שייכנס לבית־הקברות צריך לעשות טבילה״.
ר׳ אלעזר בן־ערך (איגיניסאין)
״ר׳ אלעזר בן־ערך. מן התנאים הראשונים, קבור אצלנו. כך סיפרו לנו בימיו של מור
אבי ז״ל, סיפרו את המעשה הבא: ליהודי עשיר מקזבלנקה, בא אליו ר׳ אלעזר בן־ערך בחלום וביקש ממנו שיבנה ציון. הוא היה קבור מתחת לעץ חרוב. האנשים נהגו לבוא לזיארה במקום, ולהדליק נרות. כאשר חלם אותו יהודי, ראה אותו וביקש ממנו שיבנה לו ציון כדי שיראה את זכותו. בא אותו עשיר והתארח אצל מור אבי. שאל אותם: האם קבור אצלכם ר׳ אלעזר בן־ערך? ענו לו שכן. שאל אותם: האם אתם יודעים את מקום קבורתו הקבוע ? ענו ששמעו מפי אבות אבותינו. לקחו אותו למקום קבורתו. הגיע. ביקש שיקחו את האבנים מן המקום, כדי שיבנה מעליו. באו העובדים. כל היום עבדו ומהבוקר עד הלילה הצליחו לגלגל את האבן שכיסתה את המקום. גילגלו אותה לוואדי לעומק [מרחק] של אלף מטר ויותר. בלילה לא הספיקו לבנות וחשבו להתחיל בבנייה למחרת בבוקר. הביאו את הלבנים וחומרי הבנייה. בבוקר כאשר באו לבנות מצאו את האבן במקומה. עלתה מן הוואדי וחזרה למקומה. התפלאו. חשבו מה לעשות? איך לעשות? אמרו לו שאם החכם לא רוצה שיבנו, מה לעשות? ושוב ניסו לגלגל באותו יום את האבן ולמחרת מצאו אותה במקומה״.
ר׳ אלעזר הכהן(איגיניסאין)
קבור בבית־הקברות המקומי. נקרא גם ר׳ עזר כהן. נולד ב־1834ונפטר ביום ששי כ״ה בכסלו תרע״א (1919). זוהי דוגמה מעניינת, שיכולה להאיר מקרים אחרים, של רב מקומי שהפך לעיני בני קהילתו לקדוש מכוח התנהגותו וסמכותו. קברו שימש מקום עלייה לרגל של בני אותו כפר.
״ר׳ אלעזר הכהן קבור בבית־הקברות שלנו. הוא נהג לצום [כל הזמן]. עשה רק שתי
הפסקות בשנה: בשבת יתרו ובראש השנה. הוא היה צדיק גמור. הוא ובניו ר׳ שלמה כהן ורבי משה כהן. הוא נולד בעיירה אחרת. הוא היה מלמד ילדים והתחתן בעיירה שלנו״.
ר׳ אלעזר הכהן (איוניל)
ההילולה שלו נערכת בעשרה בטבת. לפי מסורת אנשי המקום, הוא שד״ר מארץ־ישראל שבא למרוקו לפני מאות בשנים.
ר׳ אלעזר הכהן הוא קדוש שזכה להערצתם לא רק של אנשי המקום אלא גם של אנשים מאזורים אחרים.
״מספרים שפעם הציפו מים את האיזור, ולא הגיעו למקום איפה שהיה קבור וכך שמר על המקום של היהודים״.
ר׳ אלעזר הכהן(תאגאנת)
חי במאה הנוכחית. נהפך לקדוש מכוח התנהגותו וסמכותו.
״אספר לך את סודו. כאשר קברנו אותו, בנינו מציבה. בא מוסלמי ורצה להשתין עליו. אותו מוסלמי נפל בערב על אבן ומת. בא אחר, קילל את הקדוש. הלך ושבר את המציבה משיש. בערב הגיע לביתו ונפטר. מוסלמיה הביאה שתי פרות לרעות ליד הקבר של הקדוש. הזהרנו אותה ולא שמעה. פרה אחת נפלה בנהר ומתה. בלילה מת השור. מאותו יום אף אחד לא מעז להתקרב לבית שלו״.
״כשהקדוש היה הולך לבית־הכנסת, היה מתעטף בציצית בביתו, מכסה את ראשו כל הדרך, עד שמגיע לבית־הכנסת וכך בחזרה. מוריד את הציצית רק בביתו, כך שלא יראה נשים ברחוב. כאשר הוא ישב ליד ביתו, המוסלמיות נזהרות מלעבור לידו וכל אחת מזהירה את השנייה, וכך גם לגבי היהודיות העוברות כדי להביא מים. כששומעות שרב אלעזר ליד ביתו, לא עוברות ליד ביתו. הוא היה עשיר, בנה את בית־הכנסת שלו עם ספר תורה. היה עוזר לאנשים. הם עשו כך דורי דורות. הוא קבור בבית־הקברות בצד של הכהנים. פחדו להתקרב לקברו״.
ר׳ אלעזר הכהן (תאגמות)
נקרא גם אלחדאד.
ר׳ אלעזר הלוי (מראכש)
נקרא גם ר׳ עזר לוי. קבור בבית־הקברות בעיר. קברו זוכה לביקורים רבים מאנשי העיר
ומחוצה לה.
ר׳ אלעזר כהן(סכורה)
אמין ווא מומן (קרמאזדאתין)
זהו בית־קברות גדול שבו קבורים על־פי המסורת המקומית, רבנים רבים מארץ־ישראל
שהגיעו למרוקו עם חורבן בית המקדש. זוכה להערצה גם מצד המוסלמים.
עדות של מר שמעון ו, (מראכש). ראה גם וואנו, עמ׳ 77-76: Imi n Oua Moumen… Un grand
nombre de rabbins y seraient inhumés… ils n’en seraient partis [de Jérusalem] qu’au moment de la destruction de la ville dans l’antiquité; après avoir atteint le Sud-Marocain, ces saints
hommes se dispersèrent dans la montagne. C’est pourquoi ce cimetière est très visité par les juifs. De leur côté, les musulmans, tout comme ces derniers, s’y rendent
souvent en pèlerinage
אסקלילה (תודרה)
שבעה קברים של שבעה אחים הקבורים אחד ליד השני. השם אסקלילה הוא שם המשפחה של האחים. לא ידועים שמותיהם הפרטיים וגם לא התקופה בה הם חיו. לפי מסורת המקום, אין לעלות לקברם לפני שעורכים טבילה וגוזזים ציפורניים.
ר׳ אפרים הכהן (תאזנאכת)
שייך לקבוצת כהנים שלפי המסורת קבורים שם בבית־הקברות היהודי, מהם ידועים עוד ר׳
אהרון הכהן, ר׳ יעקב הכהן ור׳ יוסף הכהן.
הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 276
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל
מואֶט על מצבם של היהודים
במקום זה מן הראוי להביא קטע מדברי מואט על מצבם החברתי של היהודים במארוקו, כפי שהוא ראהו בשנים 1670—1681, כלומר בסוף ימי אל־רשיד ובהתחלת שלטונו של אסמאעיל. לאמיתו של דבר משקף תיאורו מצב שלא חל בו שינוי במשך מאות שנים.
׳היהודים נמצאים במספר גדול בפרבריה, ואין מכבדים אותם יותר מאשר במקומות אחרים; להיפך, אם יש זבל לשפוך החוצה, הם יהיו הראשונים לעבודה זו. מחובתם לעבוד במלאכתם בשביל המלך כשהם נקראים לכך, תמורת מזונם בלבד, והם מזומנים לסבול מכות ועלבונות מכל העולם, מבלי שיעזו לומר דבר אף לילד בן שש המיידה בהם אבנים. בעוברם ליד מסגד, בכל תקופה ובכל עונה שהן, עליהם לחלוץ את נעליהם, ואינם מעיזים לנעול אותן אפילו בערים הממלכתיות כמו פאס ומארוקו, מחשש שיהיו סופגים חמש מאות מלקות ומושלכים לבית־הסוהר, שיוצאים ממנו רק לאחר תשלום קנס גדול.
לבושם הוא לפי המנהג הערבי, אבל גלימותיהם וכובעיהם שחורים, כדי להבדילם. בפאס ובמארוקו הם שוכנים לבדד מיתר התושבים, בשכונות מיוחדות, מוקפות חומות, ששעריהן שמורים על־ידי אנשים שהוצבו על־ידי המלך, כדי שיוכלו לנהל את מסחרם בשלום ולקדש את שבתם ושאר החגים. בערים אחרות הם מעורבים עם הערבים. אין להם עיסוק מלבד המסחר ומלאכותיהם. רבים מביניהם עשירים ביותר, ועם זה אין מעמדם גבוה משל הפשוטים שבהם. הם מתכתבים עם היהודים הגרים באירופה, ששולחים להם נשק ותחמושת בהסכמת הקונסולים.
יש להם בכל עיר שייך וראש, שהם בוחרים בו, או שהמלך ממנה מתוכם; שייך זה הוא הקובע את המסים שעל כל בית לשלם למלך. רק לעיתים רחוקות הם יוצאים יחידים מחוץ לעיר, כיוון שהערבים והברברים רוצחים אותם על־פי־רוב.
בארצות אלה אין כמעט צדק בשבילם. אם הם מרבים לדבר לפני המושל כדי להגן על זכויותיהם (מפני שבברבריה אין משתמשים בעורכי־דין ובתובעים, וכל אחד טוען לעצמו), הוא מצווה על שומריו לתת להם מכות. בקוברם אחד משלהם, מעתירים עליהם הילדים מכות, יורקים בפניהם ומקללים אותם אלף קללות. עם זאת, הם גומלי חסד להפליא לענייהם, כדי שלא יבקשו נדבה; והשייך מטיל מם על כל אחד לפי אמצעיו כדי לספק את צורכיהם של אלה. הנה במלים ספורות הצרות שסובל עם זה, שהיה לפנים כה אהוב לה, וכיום הוא משחק ופסולת של כל האומות, כדברי פרק כו בספר ויקרא׳ ״
שלטון אסמאעיל
דמות השנויה במחלוקת הוא מולאי אסמאעיל, שירש את כיסא אחיו רשיד, האריך בשלטונו(1672—1727), והתפרסם במעשי־האכזריות שלו. המקורות הערביים רואים בו את מייצבה של שושלת העלווים, שליט בעל מרץ, שהצליח לאחד ולגבש את המדינה ולהשליט בה סדר וביטחון. סופר־החצר של העלווים מסכם את ימי שלטונו במלים: ׳העניינים הסתדרו, הנתינים נחו, הארץ שקטה והסולטאן התעסק בבניין טירותיו ונטיעת פרדסיו; והארץ בביטחון ובשלום. יצאו האשה והיהודי (במקור: אל־ד׳מי) מן וג׳דה עד אל ואדי נון ולא ייתקלו במי שישאל אותם ׳מנין ?׳ ולא ׳לאן ?׳. המטבע בשפע ואין מחיר לחיטה (מחמת הזול) ולא לצאן. הגובים גובים את המס והנתינים משלמים ללא כפייה׳.
לעומת זאת מדגישים ומבליטים המקורות האירופיים בני־הזמן את אכזריותו של אסמאעיל כלפי נתיניו וכלפי השבויים הנוצריים; ולפי דבריהם לא היה כמוהו בתולדות המגרב לשפוך דם נקי. האמת היא, כי לראשונה היה מצבו קשה בשל התקוממויות והתמרדויות של אחיו ובן־אחיו. וגם כשניצח אותם, לאחר קרבות שנמשכו שש שנים, עדיין לא תמו מתנגדיו ומתחריו. במחצית השנייה של שלטונו צפוי היה למרידות של בניו, שהוא עצמו הושיבם במשנים בחבלים שונים של ארצו. בתנאים אלה, כשנשקפה בכל עת סכנת התקוממות מזוינת, המשען הבטוח היחיד היה צבא חזק וממושמע שאפשר לסמוך עליו. לשם כך אירגן אסמאעיל גיס מורכב מעבדים שחורים; אלה היו ה׳עביד אל־בּוּח׳ארי, המפורסמים. נאמנותם התבטאה במשמעת עיוורת, שהם נשבעו לשליט לא בנקיטת הקוראן, כי אם בנקיטת אוסף־החדית׳ים המעולה של אל־בוח׳ארי, שהיה מקודש בעיניהם יותר מספרו של מוחמד הנביא. אסמאעיל נוכח גם לדעת, כי אין הוא יכול לסמוך על אוכלוסיית שתי הבירות: פאס ומראכּש, ולכן ניגש להקמת בירה חדשה, היא מכּנאס, שכמה מבנייניה הקדומים נאלץ לפנות, כשבנה את ארמונו, את המבצר ואת רובעי המינהל והצבא. וכן ייסד את ה׳מלאח הישן' שכונת היהודים, שהוקמה במרחק מן הארמון המלכותי, לאחר שפינה את היהודים ממקום־מושבם הקודם בעיר הערבית. ברור שלכל זה דרושים היו אמצעים כספיים רבים וכוח־אדם עצום, ואותם צריכה היתה לספק האוכלוסיה כולה וגם השבויים הרבים שבתוכה.
מנקודת תצפיתם בפאס לא ראו חכמיה, או לא חשבו לנכון לרשום בכתב, את אשר התרחש אז במכנאס ובמדינה כולה. עם זה ראוי להביא לראשונה את רשימותיהם כלשונן, מאחר שמשתקפת בהן הערכה אובייקטיבית׳ שאינה מתעלמת מפראיותו ואכזריותו של אסמאעיל, ממצוקת המסים וממעשי העריצות, ובכל־זאת אינה שלילית.
(21 ב) ובימיו [של אל־רשיד] היה מולאי ישמעאל כליפא פמקנאם ופצפרו וכשמת מולאי ארציד ומיד בא מולאי ישמעאל יר״ה והמליכוהו עליהם אהל פאס אג׳דיד. ואח״כ הלך המלך מסיר"א [מולאי סמאעיל יפיק רצון אל ] במחנהו למראקס להלחם עם מולאי מחמד ן׳ מולאי זידאן והלכו עמו ארמא די פאס לבאלי ונלחם עמו ובא לשלם. אח״כ רצה מסיר״א לילך במחנהו להלחם במקום אחר ושאל מן פאם לבאלי ארמא לילך עמו ושלח להם לקאייד זידאן לפנקס ארמא. מה עשו הל פאם ? תכף ומיד בבוא לקאייד זידאן אצלם הרגוהו וחתכו ראשו ושלחו אותה למלך מסיר״א ומרדו במלך ושהו במרדם שנה ומחצה. והיה נלחם עמם בכל יום פדהר רמכא ופדהר אזאווייא והיו עולים אהל פאס לבאלי עד קרוב לבסטיון של באב לג׳וואד והיו נופלים בבתים של האלמלאח רצאץ [כדורי עופרת] והיו אהל פאם מחריפים (!) ומגדיפים(!) את מסיר״א. ועד היום מזכיר עליהם את החירופים ומטיל עליהם מס גדול, ובכל שנה הוא פוקד עליהם את עונם. אח״כ השלימו עמו ועשו שלום ביניהם והמליכוהו עליהם פעם אחרת. אח״כ המלך מסיר״א הלך לעיר תארודאנת להלחם עם מולאי מחמד ן׳ מולאי זידאן הנז׳ למעלה, שנלחם כבר פעם אחת במראקם וברח לתארודאנת. ועכשיו הלך להלחם עמו בתארודאנת והלך במחנה כבד והלכו עמו יהודים הרבה מכל המדינות והרויחו ממון רב במחנה הנז׳. והיה זה בש׳ התל״ח (1678) ליצי'
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל
-עמוד 262
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012-
שני אבן עזרא
עוד משורר נודד המסמל את התקופה הוא משה אבן עזרא, ידידו של יהודה הלוי, שהיה קשיש ממנו. גם חייו שלו התחלקו לשניים, אבל במובן אחר. הוא נולד למשפחה עשירה ומשכילה בגרנדה המשגשגת ושורר על גנים פורחים באביב ועל אהבה לנשים ולגברים(״דַדֵי יפת תואר לַיל חֲבוֹק״ ו״בוא, הצבי [נער מאהב]… מצוף שפתיך השביעני״), אבל גם על חוכמה וקוצר החיים. ואולם אז ניפצו המוראביטון את גרנדה היהודית ושילחו אותו למסע נדודים עד סוף ימיו. הוא נע ונד בספרד הנוצרית, מר נפש, מלא תרעומת, אינו יכול (מסיבה לא ידועה) לחזור לגרנדה אבל מסרב להיטמע בצפון, שם הרגיש ״כגבר בין פראים / ושחל עם עדת קופים ותוכים״. בחיי היהודים הוא רואה סמל לכאבה של ספרד המוסלמית הנסוגה מפני הצפון הנוצרי – כמין העתק יהודי של הרקונקיסטה.
נע ונד עוד יותר היה קרוב משפחתו הצעיר ממנו, אברהם אבן עזרא, היהודי רב־הפנים ביותר בדורו – משורר, מתמטיקאי, אסטרונום, פרשן ומבקר מעמיק של המקרא (הנועז ביותר לפני שפינוזה). כל חייו היה עני מרוד ולמעשה חי בדרכים. ב־1140, כשהפליג יהודה הלוי למצרים, שבע שנים לפני שואת המוואחידון, יצא אברהם אבן עזרא מספרד לצמיתות ופנה אל העבר האחר. הוא ביקר ברומא, פיזה, מנטובה, נרבון, בורדו, אנדה, רואן, לונדון וערים אחרות באירופה הנוצרית, כתב מאמרים ושירים, הפיץ את תרבות ספרד בקרב היהודים ורדף אחרי מזלו, אבל כמעט מעולם לא השיגו. ועם זה כמעט לא ניכרה בו מרירות והוא שמר על אירוניה עצמית נפלאה והתנחם במחשבה שאינו זקוק לכבוד חיצוני, ל״מקום״ במובן המילולי והחברתי, מפני ש״אני הוא המקום והמקום אתי״. בביטחון שלא הוכתם בהתנשאות הוא מבטיח לעצמו, ״כבודי במקומי, ואם אשפיל שבתי לא אבחר מקום כנקלים בגאונם.״ אין הוגה אחר לפני הרנסאנס המאוחר באירופה שהיטיב להביע ממנו את הרגשת ערכו הפנימי של האדם, ההרגשה שמעלותיו וסגולותיו האישיות באות במקום תוארי הכבוד החיצוניים.
מאלף להתבונן בשיאי היצירתיות שהשיגו אנשי הרוח הנודדים האלה, ובאמצעותם יהודי ספרד שנטמעו בתרבות הערבית, בתקופת שקיעתם הפוליטית והדמוגרפית הגדולה. במאה השתים־עשרה כבר עברה התרבות המוסלמית (ובייחוד השירה) את שיאה, והיא הלכה ושקעה בשגרה וקפאה על שמריה. אבל התרבות היהודית־הערבית ידעה אז תקופת בשלות וצמיחה, כמין פרץ אחרון של לבלוב על שפת התהום.
אנוסי האסלאם
הימים אכן היו קודרים. משהתרסק מעמדם הפוליטי של היהודים עם בוא השושלות הבֶּרבֶּריות החל גם מספרם לקטון במהירות בשל הגירה המונית אל הצפון הנוצרי וגלי המרה כפויה לאסלאם. כבר המוראביטון ניסו לאסלם את היהודים, והצלחתם היחסית ניכרת מתוך שורותיו העצובות של יהודה הלוי על ה״יונה״ (העם היהודי), ש״יסיתוה זרים באלוהים אחרים והיא במסתרים תבכה לבעל נעורים״. יש סיפור על כובש ספרד המוראביטוני, שאמר לרבנים שהנביא מוחמר התיר ליהודים להמתין עוד 500 שנה למשיח, ואחר כך יהיה עליהם לקבל את האסלאם. מאחר ששנותיהם של המוסלמים קצרות משל היהודים (בשבעה חודשים מדי 19 שנה) הודיע הסולטאן שהארכה שנתן להם מוחמר עומדת לפוג בקרוב. בסופו של דבר קנו היהודים את הצלתם בכסף – פתרון קלסי אבל ארעי בלבד, שיעילותו פחתה מאוד בימי המוואחידון. היסטוריונים חלוקים בשאלה אם דיכוי היהודים בידי המוואחידון היה מתוכנן או אקראי, רצוף או קטוע, אבל אין חולק שבימיהם השפילה ספרד את היהודים והמסתערבים יותר מבבל תקופה לפני כן. מפעם לפעם אוסלמו יהודים ונוצרים בכפייה, בכוח הזרוע, לפעמים במספרים גדולים. כך אירע שבימי הסהר האפל חזרו והופיעו בספרד מומרים בכפייה – אנוסים – בפעם הראשונה מאז ימי הוויזיגותים. לא כל האנוסים הם יצירת ספרד הנוצרית ויש מהם שהמירו את דתם בספרד המוסלמית, ומדובר אפוא בתופעה חוזרת ונשנית בתולדות ספרד.
המרות דת רבות היו שטחיות בלבד. חובתו של המומר הייתה לקבל ולדקלם בקביעות את האני מאמין המוסלמי (״אין אל מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו״) ועוד כמה תפילות יסוד. מומרים רבים היו מבטלים בלבם את מה שהגו בשפתיהם. מקצתם היו מקיימים את מצוות היהדות בבתיהם, עברה שעונש חמור בצדה – לפעמים אפילו עונש מיתה – אם התגלתה, אם כי החוק לא נאכף בקפידה. ואף על פי כן היה עליהם לנקוט זהירות רבה. בתוניסיה היו משפחות יהודיות שנמנעו מלקבל אורחים בימי חג עד המאה העשרים – בניגוד למסורת היהודית, אבל לפי כללי הזהירות שהשתרשו 800 שנה לפני כן, בתוניסיה ובאנדלוסיה כאחד.
חלק מהמרות הדת נעשו מרצון. דברי התנצלות נוגעים ללב של מומר כזה נשמעים בשיר מאת יצחק אבן עזרא, בנו של אברהם. כן, הוא אומר בהתרסה, חטאתי, אבל האם לא חטאו כל גדולינו? האם לא ניפץ משה את לוחות הברית שעשה אלוהים? האם לא נאף יהודה עם כלתו תמר, שמשון עם דלילה, המלך דוד עם בת־שבע? אני עצמי נמנעתי תמיד מלאכול בשר טרפה בהיותי מוסלמי, וכשהצהירו שפתי שה ״משוגע״ (מוחמר) הוא נביאו של האל השבתי בלבי תמיד במילים, ״מכזב אתה!״ עכשיו ״כבר שבתי לצל כנפי שכינה,/ אבקש ממך, האל, מחילה.״
[המשורר מודה שהמיר את דתו] השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן שיר מספר 287
יצחק בן אברהם אבן-עזרא
יְרִיבוּנִי עֲלֵי עִזְבִי בְּרִית אֵל / בְּצֵאתִי מִבְּרִית צֶדֶק לְעַוְלָה.
הַלֹּא שִׁבַּר בְּנוֹ עַמְרָם בְּאַפּוֹ / שְׁנֵי לוּחוֹת כְּתָב נוֹרָא עֲלִילָה,
וְגוּר אַרְיֵה יְהוּדָה בָּא לְתָמָר, / וְאַמְנוֹן עַל אֲחוֹתוֹ הַבְּתוּלָה,
וְגַם דָּוִד בְּחָנוֹ אֶל וְשָׁגַג / בְּבַת שֶׁבַע, וְשִׁמְשׁוֹן עִם דְּלִילָה.
טְרֵפָה לֹא אֲכַלְתִּיהָ, בְּעוֹדִי / חֲשַׁבְתִּיהָ בָּשָׂר פִּגּוּל נְבֵלָה,
וְאִם אֹמַר "מְשֻׁגָּע הוּא נָבִיא אֵל" / וְאוֹדֶנּוֹ בְּרֵאשִׁית כָּל תְּפִלָּה
בְּפִי אֹמַר–וְלִבִּי יַעֲנֵנִי: / מְכַזֵּב אַתְּ וְעֵדוּתְךָ פְּסוּלָה!
כְּבָר שַׁבְתִּי לְצֵל כַּנְפֵי שְׁכִינָה, / אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ, הָאֵל, מְחִילָה.
תשובה לאנשים המאשימים אותו בהמרת הדת. — משקל השיר: המרובה.
2—4. דוגמות מן המקרא המראות, בי גם גדולי האומה פשעו וחטאו. 5. בעודי — כל זמן חיי. 6. משוגע — מוחמד; ואותו — בזה מודה המחבר שהתפלל לפי דת האסלאם.
משה בן מימון והאנוסים
עוד איש רוח נודד מגלם את רוח התקופה. הרמב״ם (משה בן מימון, אבו עִמראן מוסא) היה עילוי צעיר בקורדובה שהתקרב לגיל בר מצווה כשאירע אסון המוואחידון ושילח אותו לנדוד ברחבי אנדלוסיה עם אחיו ואביו הדיין. למרות חיי הנדודים המשיך בלימודיו וקנה לו השכלה מעולה, מן התנ״ך והתלמוד וספרות חז״ל ועד כל דבר שהצליח להניח עליו את ידו בפילוסופיה היוונית־הערבית, בבלשנות, במדעים (ובכלל זה רפואה, מקצועו לעתיד), וגם בשירה. זה היה שילוב אופייני לספרד – לימודי קודש וחול, אבל בעיני הרמב״ם, על כל פנים בבגרותו, לבשו גם לימודי החול ממד מקודש; הפילוסופיה ומדעי הטבע, טען, אינם חורגים מן התחום הדתי; נודעת להם חשיבות דתית עמוקה כשהם לעצמם, חשיבות יסודית כל כך עד שהצדדים האחרים של הדת – הנבואה, ההתגלות, המשל העממי, האגדה ומערך המצוות – כל אלה מושתתים בסופו של דבר על היסודות הרציונליים־הפילוסופיים האלה.
סמוך לשנת 1160 עברה משפחתו של הרמב״ם את הים התיכון למרוקו – היישר אל לוע הארי, אל לבה של הממלכה הרודפת. לא ברור למה עשו זאת. ייתכן שעיר הבירה הייתה מתונה יותר מן המחוזות, או שבאותו הזמן כבר המירה המשפחה את דתה לאסלאם, גם אם למראית עין בלבד(הראיות לכך ממשיות אבל אינן מכריעות). על כל פנים, זמן מה לאחר מכן כתב הרמב״ם את איגרתו הידועה בזכות האנוסים, שבה יצא בחריפות נגד דבריו של אחד הרבנים, שגינה את המומרים מכול וכול, יהיו מה שיהיו נסיבותיהם ומניעיהם. הרמב״ם גייס את מחשבתו ההגיונית לניתוח הסוגיה הבוערת (ואולי האישית) הזאת, הבדיל בין כמה צורות ודרגות של המרה, ופסק שעל האנוס לצאת מארצו ולהשתדל להגיע למקום מבטחים: ״אסור לעמוד באותו מקום, אלא יצא ויניח כל אשר לו, וילך ביום ובלילה עד שימצא מקום שיהא יכול להעמיד דתו.״ ובינתיים עליו לקיים את מרב מצוות היהדות בסתר.
הרמב״ם פעל לפי עצתו שלו, וב־1165 חצתה משפחתו את גבולות ממלכת המוואחידון אל מצרים והשתקעה בפוסטאט (Fustat, קהיר העתיקה). הוא שימש רופא בחצרו של צלאח א־דין, ולאחר זמן היה לרב ראשי(נגיד) לכל הקהילות היהודיות במצרים. אף על פי שזמנו החופשי היה מועט, עלה בידו, בזכות כושר מחשבה וריכוז נדיר וזיכרון יוצא דופן, לחבר שני ספרים שונים בתכלית ולא תלויים זה בזה, שעשו אותו לסמכות הרבנית והמשפטית העליונה של יהודי התפוצות, ולפילוסוף היהודי החשוב ביותר לפני שפינוזה.
עליו נאמר הפתגם ״ממשה [הנביא] עד משה [בן מימון] לא קם כמשה״. בספרו משנה תורה(1180) הרמב״ם מציג בארבעה־עשר פרקים את ההלכה היהודית בניסוחה המקיף, השיטתי והמאורגן ביותר. הספר נועד לשים קץ לרוח התלמוד, לפלפולים ולפרשנות האינסופית על כל מצווה והלכה, ולהחזיר את ההלכה למה שנועדה להיות ביסודו של דבר – שורת הנחיות לפעולה. בכך התכוון הרמב״ם לשחרר את מרצם האינטלקטואלי של היהודים ולכוון אותו אל המקום שבו ראוי להשקיעו: חקר האל ובריאתו, כלומר המטפיזיקה הרציונלית ומדעי הטבע, שהנביאים עצמם, לטענתו, חקרו וביטאו בדרכים אלגוריות ברובד הלשוני הנסתר של המקרא. על המהפכה הזאת הצהיר הרמב״ם בלשון חשאית למחצה ביצירתו הפילוסופית הגדולה מורה נבוכים (1190). הספר אמנם הורה את הדרך למביני דבר אבל בה־במידה הטיל במתכוון מבוכה בלבותיהם של אחרים, מפני שהוא מכוון למיעוט משכיל ונאור, ולא פעם נוקט ביטויים כפולי משמעות וסתירות שנועדו להסתיר את כוונתו ממי שכונו בפי הרמב״ם ״המון הרבנים תופסי התורה״.
מפעלו של הרמב״ם היה נועז ככל שיכול אליטיסט יהודי ספרדי־מסתערב להעלות על דעתו, אבל מן הבחינה ההיסטורית נחל כישלון. ״המון הרבנים״ הם שגברו בסופו של דבר. אמנם משנה תורה זכה למעמד רב יוקרה וסמכות ביהדות, אבל מורה נבוכים, משלימו הלא־נפרד, נתקל ביחס חשדני מראשיתו. בשיא הפולמוס הוא אף הוחרם ונשרף, ולבסוף נדחק לקרן זווית של חיי הדת היהודיים, שבה הפילוסופיה והרציונליזם נאבקים על מקומם הלגיטימי נגד העליונות המוחלטת והתקיפה של לימודי הגמרא ונגד התפרצותה המחזורית של המיסטיקה. בסופו של דבר, לא זו בלבד שהתלמוד שמר על עליונותו בלימודי היהדות, אלא – אירוניה כפולה ומכופלת – גם משנה תורה עצמו היה לנושא לפלפולים בנוסח התלמוד ולתלים של פרשנות.
כך נותק הקשר הקרוב ביותר ללבו של הרמב״ם – בין יצירתו הרבנית ליצירתו הפילוסופית. זה היה כישלונו האישי, אבל גם עוד ניסיון כושל של יהודי אנדלוסיה להקנות לשאר העולם היהודי את השילוב המיוחד של קודש וחול שאפיין בכל צירוף שהוא את תרבותם הייחודית ורבת־הפנים.
ואולם בתוך חצי האי האיברי עדיין היה השילוב הזה תקף ופעיל, ועכשיו עשה את דרכו אל צפונה של הארץ, שם התכוננו הספרדים הנוצרים לשלב המכריע של הרקונקיסטה, ולשם הועתק עתה מרכז החיים היהודיים. הכוכב היהודי פנה עורף לסהר המקדיר ונע לעבר הצלב.
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012-עמ'- 54