האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012-

שני אבן עזרא

עוד משורר נודד המסמל את התקופה הוא משה אבן עזרא, ידידו של יהודה הלוי, שהיה קשיש ממנו. גם חייו שלו התחלקו לשניים, אבל במובן אחר. הוא נולד למשפחה עשירה ומשכילה בגרנדה המשגשגת ושורר על גנים פורחים באביב ועל אהבה לנשים ולגברים(״דַדֵי יפת תואר לַיל חֲבוֹק״ ו״בוא, הצבי [נער מאהב]… מצוף שפתיך השביעני״), אבל גם על חוכמה וקוצר החיים. ואולם אז ניפצו המוראביטון את גרנדה היהודית ושילחו אותו למסע נדודים עד סוף ימיו. הוא נע ונד בספרד הנוצרית, מר נפש, מלא תרעומת, אינו יכול (מסיבה לא ידועה) לחזור לגרנדה אבל מסרב להיטמע בצפון, שם הרגיש ״כגבר בין פראים / ושחל עם עדת קופים ותוכים״. בחיי היהודים הוא רואה סמל לכאבה של ספרד המוסלמית הנסוגה מפני הצפון הנוצרי – כמין העתק יהודי של הרקונקיסטה.

נע ונד עוד יותר היה קרוב משפחתו הצעיר ממנו, אברהם אבן עזרא, היהודי רב־הפנים ביותר בדורו – משורר, מתמטיקאי, אסטרונום, פרשן ומבקר מעמיק של המקרא (הנועז ביותר לפני שפינוזה). כל חייו היה עני מרוד ולמעשה חי בדרכים. ב־1140, כשהפליג יהודה הלוי למצרים, שבע שנים לפני שואת המוואחידון, יצא אברהם אבן עזרא מספרד לצמיתות ופנה אל העבר האחר. הוא ביקר ברומא, פיזה, מנטובה, נרבון, בורדו, אנדה, רואן, לונדון וערים אחרות באירופה הנוצרית, כתב מאמרים ושירים, הפיץ את תרבות ספרד בקרב היהודים ורדף אחרי מזלו, אבל כמעט מעולם לא השיגו. ועם זה כמעט לא ניכרה בו מרירות והוא שמר על אירוניה עצמית נפלאה והתנחם במחשבה שאינו זקוק לכבוד חיצוני, ל״מקום״ במובן המילולי והחברתי, מפני ש״אני הוא המקום והמקום אתי״. בביטחון שלא הוכתם בהתנשאות הוא מבטיח לעצמו, ״כבודי במקומי, ואם אשפיל שבתי לא אבחר מקום כנקלים בגאונם.״ אין הוגה אחר לפני הרנסאנס המאוחר באירופה שהיטיב להביע ממנו את הרגשת ערכו הפנימי של האדם, ההרגשה שמעלותיו וסגולותיו האישיות באות במקום תוארי הכבוד החיצוניים.

מאלף להתבונן בשיאי היצירתיות שהשיגו אנשי הרוח הנודדים האלה, ובאמצעותם יהודי ספרד שנטמעו בתרבות הערבית, בתקופת שקיעתם הפוליטית והדמוגרפית הגדולה. במאה השתים־עשרה כבר עברה התרבות המוסלמית (ובייחוד השירה) את שיאה, והיא הלכה ושקעה בשגרה וקפאה על שמריה. אבל התרבות היהודית־הערבית ידעה אז תקופת בשלות וצמיחה, כמין פרץ אחרון של לבלוב על שפת התהום.

אנוסי האסלאם

הימים אכן היו קודרים. משהתרסק מעמדם הפוליטי של היהודים עם בוא השושלות הבֶּרבֶּריות החל גם מספרם לקטון במהירות בשל הגירה המונית אל הצפון הנוצרי וגלי המרה כפויה לאסלאם. כבר המוראביטון ניסו לאסלם את היהודים, והצלחתם היחסית ניכרת מתוך שורותיו העצובות של יהודה הלוי על ה״יונה״ (העם היהודי), ש״יסיתוה זרים באלוהים אחרים והיא במסתרים תבכה לבעל נעורים״. יש סיפור על כובש ספרד המוראביטוני, שאמר לרבנים שהנביא מוחמר התיר ליהודים להמתין עוד 500 שנה למשיח, ואחר כך יהיה עליהם לקבל את האסלאם. מאחר ששנותיהם של המוסלמים קצרות משל היהודים (בשבעה חודשים מדי 19 שנה) הודיע הסולטאן שהארכה שנתן להם מוחמר עומדת לפוג בקרוב. בסופו של דבר קנו היהודים את הצלתם בכסף – פתרון קלסי אבל ארעי בלבד, שיעילותו פחתה מאוד בימי המוואחידון. היסטוריונים חלוקים בשאלה אם דיכוי היהודים בידי המוואחידון היה מתוכנן או אקראי, רצוף או קטוע, אבל אין חולק שבימיהם השפילה ספרד את היהודים והמסתערבים יותר מבבל תקופה לפני כן. מפעם לפעם אוסלמו יהודים ונוצרים בכפייה, בכוח הזרוע, לפעמים במספרים גדולים. כך אירע שבימי הסהר האפל חזרו והופיעו בספרד מומרים בכפייה – אנוסים – בפעם הראשונה מאז ימי הוויזיגותים. לא כל האנוסים הם יצירת ספרד הנוצרית ויש מהם שהמירו את דתם בספרד המוסלמית, ומדובר אפוא בתופעה חוזרת ונשנית בתולדות ספרד.

המרות דת רבות היו שטחיות בלבד. חובתו של המומר הייתה לקבל ולדקלם בקביעות את האני מאמין המוסלמי (״אין אל מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו״) ועוד כמה תפילות יסוד. מומרים רבים היו מבטלים בלבם את מה שהגו בשפתיהם. מקצתם היו מקיימים את מצוות היהדות בבתיהם, עברה שעונש חמור בצדה – לפעמים אפילו עונש מיתה – אם התגלתה, אם כי החוק לא נאכף בקפידה. ואף על פי כן היה עליהם לנקוט זהירות רבה. בתוניסיה היו משפחות יהודיות שנמנעו מלקבל אורחים בימי חג עד המאה העשרים – בניגוד למסורת היהודית, אבל לפי כללי הזהירות שהשתרשו 800 שנה לפני כן, בתוניסיה ובאנדלוסיה כאחד.

חלק מהמרות הדת נעשו מרצון. דברי התנצלות נוגעים ללב של מומר כזה נשמעים בשיר מאת יצחק אבן עזרא, בנו של אברהם. כן, הוא אומר בהתרסה, חטאתי, אבל האם לא חטאו כל גדולינו? האם לא ניפץ משה את לוחות הברית שעשה אלוהים? האם לא נאף יהודה עם כלתו תמר, שמשון עם דלילה, המלך דוד עם בת־שבע? אני עצמי נמנעתי תמיד מלאכול בשר טרפה בהיותי מוסלמי, וכשהצהירו שפתי שה ״משוגע״ (מוחמר) הוא נביאו של האל השבתי בלבי תמיד במילים, ״מכזב אתה!״ עכשיו ״כבר שבתי לצל כנפי שכינה,/ אבקש ממך, האל, מחילה.״

[המשורר מודה שהמיר את דתו] השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן שיר מספר 287

יצחק בן אברהם אבן-עזרא

יְרִיבוּנִי עֲלֵי עִזְבִי בְּרִית אֵל / בְּצֵאתִי מִבְּרִית צֶדֶק לְעַוְלָה.
הַלֹּא שִׁבַּר בְּנוֹ עַמְרָם בְּאַפּוֹ / שְׁנֵי לוּחוֹת כְּתָב נוֹרָא עֲלִילָה,
וְגוּר אַרְיֵה יְהוּדָה בָּא לְתָמָר, / וְאַמְנוֹן עַל אֲחוֹתוֹ הַבְּתוּלָה,
וְגַם דָּוִד בְּחָנוֹ אֶל וְשָׁגַג / בְּבַת שֶׁבַע, וְשִׁמְשׁוֹן עִם דְּלִילָה.
טְרֵפָה לֹא אֲכַלְתִּיהָ, בְּעוֹדִי / חֲשַׁבְתִּיהָ בָּשָׂר פִּגּוּל נְבֵלָה,
וְאִם אֹמַר "מְשֻׁגָּע הוּא נָבִיא אֵל" / וְאוֹדֶנּוֹ בְּרֵאשִׁית כָּל תְּפִלָּה
בְּפִי אֹמַר–וְלִבִּי יַעֲנֵנִי: / מְכַזֵּב אַתְּ וְעֵדוּתְךָ פְּסוּלָה!
כְּבָר שַׁבְתִּי לְצֵל כַּנְפֵי שְׁכִינָה, / אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ, הָאֵל, מְחִילָה.

תשובה לאנשים המאשימים אותו בהמרת הדת. — משקל השיר: המרובה.

2—4. דוגמות מן המקרא המראות, בי גם גדולי האומה פשעו וחטאו. 5. בעודי — כל זמן חיי. 6. משוגע — מוחמד; ואותו — בזה מודה המחבר שהתפלל לפי דת האסלאם.

משה בן מימון והאנוסים

עוד איש רוח נודד מגלם את רוח התקופה. הרמב״ם (משה בן מימון, אבו עִמראן מוסא) היה עילוי צעיר בקורדובה שהתקרב לגיל בר מצווה כשאירע אסון המוואחידון ושילח אותו לנדוד ברחבי אנדלוסיה עם אחיו ואביו הדיין. למרות חיי הנדודים המשיך בלימודיו וקנה לו השכלה מעולה, מן התנ״ך והתלמוד וספרות חז״ל ועד כל דבר שהצליח להניח עליו את ידו בפילוסופיה היוונית־הערבית, בבלשנות, במדעים (ובכלל זה רפואה, מקצועו לעתיד), וגם בשירה. זה היה שילוב אופייני לספרד – לימודי קודש וחול, אבל בעיני הרמב״ם, על כל פנים בבגרותו, לבשו גם לימודי החול ממד מקודש; הפילוסופיה ומדעי הטבע, טען, אינם חורגים מן התחום הדתי; נודעת להם חשיבות דתית עמוקה כשהם לעצמם, חשיבות יסודית כל כך עד שהצדדים האחרים של הדת – הנבואה, ההתגלות, המשל העממי, האגדה ומערך המצוות – כל אלה מושתתים בסופו של דבר על היסודות הרציונליים־הפילוסופיים האלה.

סמוך לשנת 1160 עברה משפחתו של הרמב״ם את הים התיכון למרוקו – היישר אל לוע הארי, אל לבה של הממלכה הרודפת. לא ברור למה עשו זאת. ייתכן שעיר הבירה הייתה מתונה יותר מן המחוזות, או שבאותו הזמן כבר המירה המשפחה את דתה לאסלאם, גם אם למראית עין בלבד(הראיות לכך ממשיות אבל אינן מכריעות). על כל פנים, זמן מה לאחר מכן כתב הרמב״ם את איגרתו הידועה בזכות האנוסים, שבה יצא בחריפות נגד דבריו של אחד הרבנים, שגינה את המומרים מכול וכול, יהיו מה שיהיו נסיבותיהם ומניעיהם. הרמב״ם גייס את מחשבתו ההגיונית לניתוח הסוגיה הבוערת (ואולי האישית) הזאת, הבדיל בין כמה צורות ודרגות של המרה, ופסק שעל האנוס לצאת מארצו ולהשתדל להגיע למקום מבטחים: ״אסור לעמוד באותו מקום, אלא יצא ויניח כל אשר לו, וילך ביום ובלילה עד שימצא מקום שיהא יכול להעמיד דתו.״ ובינתיים עליו לקיים את מרב מצוות היהדות בסתר.

הרמב״ם פעל לפי עצתו שלו, וב־1165 חצתה משפחתו את גבולות ממלכת המוואחידון אל מצרים והשתקעה בפוסטאט (Fustat, קהיר העתיקה). הוא שימש רופא בחצרו של צלאח א־דין, ולאחר זמן היה לרב ראשי(נגיד) לכל הקהילות היהודיות במצרים. אף על פי שזמנו החופשי היה מועט, עלה בידו, בזכות כושר מחשבה וריכוז נדיר וזיכרון יוצא דופן, לחבר שני ספרים שונים בתכלית ולא תלויים זה בזה, שעשו אותו לסמכות הרבנית והמשפטית העליונה של יהודי התפוצות, ולפילוסוף היהודי החשוב ביותר לפני שפינוזה.

עליו נאמר הפתגם ״ממשה [הנביא] עד משה [בן מימון] לא קם כמשה״. בספרו משנה תורה(1180) הרמב״ם מציג בארבעה־עשר פרקים את ההלכה היהודית בניסוחה המקיף, השיטתי והמאורגן ביותר. הספר נועד לשים קץ לרוח התלמוד, לפלפולים ולפרשנות האינסופית על כל מצווה והלכה, ולהחזיר את ההלכה למה שנועדה להיות ביסודו של דבר – שורת הנחיות לפעולה. בכך התכוון הרמב״ם לשחרר את מרצם האינטלקטואלי של היהודים ולכוון אותו אל המקום שבו ראוי להשקיעו: חקר האל ובריאתו, כלומר המטפיזיקה הרציונלית ומדעי הטבע, שהנביאים עצמם, לטענתו, חקרו וביטאו בדרכים אלגוריות ברובד הלשוני הנסתר של המקרא. על המהפכה הזאת הצהיר הרמב״ם בלשון חשאית למחצה ביצירתו הפילוסופית הגדולה מורה נבוכים (1190). הספר אמנם הורה את הדרך למביני דבר אבל בה־במידה הטיל במתכוון מבוכה בלבותיהם של אחרים, מפני שהוא מכוון למיעוט משכיל ונאור, ולא פעם נוקט ביטויים כפולי משמעות וסתירות שנועדו להסתיר את כוונתו ממי שכונו בפי הרמב״ם ״המון הרבנים תופסי התורה״.

מפעלו של הרמב״ם היה נועז ככל שיכול אליטיסט יהודי ספרדי־מסתערב להעלות על דעתו, אבל מן הבחינה ההיסטורית נחל כישלון. ״המון הרבנים״ הם שגברו בסופו של דבר. אמנם משנה תורה זכה למעמד רב יוקרה וסמכות ביהדות, אבל מורה נבוכים, משלימו הלא־נפרד, נתקל ביחס חשדני מראשיתו. בשיא הפולמוס הוא אף הוחרם ונשרף, ולבסוף נדחק לקרן זווית של חיי הדת היהודיים, שבה הפילוסופיה והרציונליזם נאבקים על מקומם הלגיטימי נגד העליונות המוחלטת והתקיפה של לימודי הגמרא ונגד התפרצותה המחזורית של המיסטיקה. בסופו של דבר, לא זו בלבד שהתלמוד שמר על עליונותו בלימודי היהדות, אלא – אירוניה כפולה ומכופלת – גם משנה תורה עצמו היה לנושא לפלפולים בנוסח התלמוד ולתלים של פרשנות.

כך נותק הקשר הקרוב ביותר ללבו של הרמב״ם – בין יצירתו הרבנית ליצירתו הפילוסופית. זה היה כישלונו האישי, אבל גם עוד ניסיון כושל של יהודי אנדלוסיה להקנות לשאר העולם היהודי את השילוב המיוחד של קודש וחול שאפיין בכל צירוף שהוא את תרבותם הייחודית ורבת־הפנים.

ואולם בתוך חצי האי האיברי עדיין היה השילוב הזה תקף ופעיל, ועכשיו עשה את דרכו אל צפונה של הארץ, שם התכוננו הספרדים הנוצרים לשלב המכריע של הרקונקיסטה, ולשם הועתק עתה מרכז החיים היהודיים. הכוכב היהודי פנה עורף לסהר המקדיר ונע לעבר הצלב.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012-עמ'- 54