הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי

תכונה חשובה בעיני המעריצים היהודים והמוסלמים היא כושר הנבואה של הקדושים. אצל המוסלמים כושר הנבואה מיוחס במיוחד למג׳דוב, קדושים בעלי הפרעה נפשית, והאנשים פונים אליהם בשאלות על העתיד. בשתי הקבוצות, מנבאים הקדושים גם במישור האישי, וגם בקשר להתקפות על המלאח או הכפר, או למלחמות הקשורות לאיזור או לארץ כולה.

גם האמונה שהקדוש למעשה לא מת ויכול להופיע לאנשים לא רק בחלומות אלא גם במציאות, משותפת ליהודים ולמוסלמים. במיוחד מופיע הקדוש לאדם הנמצא בסכנה ומציל אותו, או שהוא מציל את המלאח או את הכפר, בדרך כלל, כשהוא רכוב על סוס וחמוש, נלחם נגד האויב. תחושה זו של בטחון שהקדוש מגן על היהודי הבודד ועל המלאח נגד המוסלמים, שאנו מוצאים במסורות כה רבות, מצויה גם אצל המוסלמים ביחס לשבט עוין או אויב אחר מבחוץ, כמו הנוצרים.

גם הקדושים המוסלמים נפגשים לאחר מותם ולומדים, כמו הקדושים היהודים, ואנשים יכולים לראותם בלימודיהם או לשמוע את קולם. אצל היהודים אלה קבוצות קטנות, בדרך כלל הקדושים שקבורים באותו מקום, אבל אצל המוסלמים זוהי מועצת הקדושים, הנפגשים במקומות קבועים ומחליטים על עתיד העולם או הולכים ביחד למכה. לא נראה לנו שקיימת אצל המוסלמים תופעה של קדוש הלומד את הקוראן עם דמות ידועה מהאיסלאם, בדומה לתופעה של הקדוש היהודי הלומד עם אליהו הנביא.

בדומה ליהודים, יש קדושים מוסלמים שלפי האמונה קבורים ביותר מאשר מקום אחד. קדוש מוסלמי אחד מכונה ״סידי טאהר בו קבראיין, דהיינו, בעל שני הקברים, וכן ידועה גם קדושה בשם ״לאלה אזו או אום קבראיין״. לפעמים המסורת אומרת שגופו של הקדוש נמצא בכל המקומות, או שבכל קבר מצוי רק חלק מגופו, כמו במקרה של סידי מוחמד לחאדג׳, הפטרון של טנג׳יר. דבר מעין זה אין להעלות על הדעת אצל היהודים, כיוון שזה מנוגד לעקרונות היהדות.

תופעה נוספת אצל המוסלמים, שאין דומה לה אצל היהודים, מתייחסת למקומות קדושים, כמו מבנים, עצים או ערימות אבנים, המוקמים במקום שבו הקדוש נח או התפלל בדרכו. מקומות אלה משמשים כשלעצמם מקום לעלייה לרגל והדלקת נרות, אף־על־פי שידוע שהקדוש לא קבור שם.

באופיים של הקדושים היהודים והמוסלמים יש הרבה קווים משותפים. התודעה שהקדושה נושאת בתוכה כוח דו־משמעי שיכול להתבטא בטוב וברע בדיוק באותה מידה, משותפת לשתי הקבוצות. לכן יפנו יהודים ומוסלמים לקדושים בצורה הולמת וייזהרו שלא לפגוע בהם ולא לעורר את רוגזם פן ייפגעו. קללתם של הקדושים קשה ופוגעת גם ביחיד וגם בקהילה. אצל המוסלמים יכולה הקללה לגרום לנפילת העיר בידי האויב, כמו נפילת העיר אורן בידי הספרדים לאחר קללה של סידי בל עבס אס סבטי, דבר שקדוש יהודי לא יעשה.

בפנייה לקדוש משתמשים המוסלמים הרבה יותר מאשר היהודים בפנייה תחת לחץ, ב״עאר״, המחייבת את הקדוש לענות לבקשה. במקרה זה עושה המוסלמי שחיטה לקדוש, אך משמעות שחיטה זו שונה מהשחיטה אצל היהודים אשר כוונתה להודות לקדוש על נס שחולל או עתיד לחולל.

רוב הקדושים היהודים והמוסלמים הם קדושים מקומיים, המוכרים רק לתושבי הכפר. כשהם מתפרסמים יותר הם זוכים להערצה מצד מספר כפרים בסביבה. אצל המוסלמים מדובר אז בקדוש הנערץ על־ידי כל השבט ואפילו על־ידי שבטים מספר. אמנם קדוש כזה ימשיך להיות קדוש מקומי ובלתי ידוע באזורים אחרים, אך השפעתו אצל המוסלמים יכולה להיות גדולה, כמו במקרה של סירי בן דאוד בתאדלה, שהברברים הכירו רק בסמכותו ולא בסמכות השלטון. מעטים הקדושים בשתי הקבוצות שזכו להכרה ופרסום בכל מרוקו. בהקשר זה ראוי לציין שהקדוש הלאומי של כל המגרב, סירי עבדלקאדר אל־דג׳ילאני, קבור בבגדד ולעולם לא ביקר בצפון־אפריקה.

אחד המאפיינים החשובים והמכריעים במסגרת פולחן הקדושים אצל היהודים והמוסלמים במרוקו, הוא ללא ספק הכמיהה לקדוש. אצל שתי הקבוצות חזקה הרגשת הצורך להתקשרות לקדוש, שיהווה מקור לעזרה ולבטחון הן לפרט והן לקהילה. כמיהה זו יכולה להסביר את תופעת היווצרותם של קדושים בדרכים שונות, ובמיוחד באמצעות החלום בשתי הקבוצות. כמו כן, היא יכולה להיות הגורם לאיסלום של קדושים יהודים ונוצרים על־ידי המוסלמים. אצל המוסלמים, זה יכול להגיע לקרב על גופו של קדוש שנפטר או אפילו לרציחת קדוש כדי לקבור אותו אצלם.

גם ליהודים וגם למוסלמים כיחיד או כתא משפחתי, יש קדוש אחד שהקשר אליו במיוחד חזק, מבלי שהדבר ימנע מהם להתקשר גם לקדושים אחרים ולשטח בפניהם בקשות. גם ליישובים — עיירה, איזור או עיר — יש הקדוש הפטרון, הידוע בשתי הקבוצות בכינוי ״מול אל־בלאד״, השולט על הסביבה ומגן עליה. גם קדושים אחרים הקבורים באותה סביבה כפופים לקדוש הפטרון. בשמו קוראים תושבי המקום בכל הזדמנות, ונותנים לילדיהם את שמו כדי שיזכו בחסותו. בקזבלנקה, ר׳ אליהו הוא הפטרון של היהודים וסידי בליות של המוסלמים; במראכש, ר׳ חנניה הכהן הוא הפטרון של היהודים וסידי בל עבס של המוסלמים; בפאס, ר׳ יהודה בן־עטר הוא הפטרון של היהודים ומולאי אידריס של המוסלמים.

תופעה מעניינת שקיימת אצל המוסלמים אך אינה מצויה אצל היהודים קשורה לקדוש הפטרון של גילדות ומקצועות שונים. בפאס, סידי עלי בן־חראזם נערץ על־ידי המורים, סידי יעקב אד־דבאג על־ידי מעבדי־עורות, סידי עלי בו גאלב על־ידי הספרים, סידי מוחמד אבן עבאד על־ידי הסנדלרים וכו'. בכל עיר יש קדוש אחר שהוא פטרון לאותו מקצוע.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד 198