אלי פילו
זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי
אילא יקדר עלא פאס – יח'ליהא
תרגום – אם יתגבר על פאס [עיר הבירה] – יחריב אותה.
הסבר – פאס היא עיר הבירה הגדולה והיפה של מרוקו שבה גר המלך. ואם אתה כבן אדם אחד יכול להשתלט עליה לבד אז הרוס אותה.
זאת אומרת, אין חוק צדק. אין צדק בעולם. הצדק מטאפורי כמו העיר פאס.
*הערה: [של ד״ר משה כהן] מאז הגירוש, השושלות המוסלמיות שרצו לכבוש את כל מרוקו, השתדלו להציג את פאס כעיר הראשונה במרוקו.
אילא כּבּרת בלע'אתו קדד בלע'את בּוה-ירזאע עדו
תרגום – אם גדלה הנעל [של הבן] כנעלי אביו – יהפוך [הבן] לאויבו.
הסבר – הפתגם נאמר לבנים ואבות. האבא לא מסתדר עם בנו לאחר בר המצווה של הבן ומתחילים הוויכוחים ביניהם. הבן והאב לא מסתדרים. הבן יהפוך לאויבו של האבא. הבן בדרך כלל מכבד את האימא כל הזמן יותר מהאבא. גם בלידתם הם נולדים עם הפנים למטה כדי לא לראות את ערוותה של האם.
הוכחה [לדברי המפתגמת] – בימי פרעה שידע את סוד הלידה, הוא ביקש להרוג את הבנים לפני בכיים הראשון על פי פניהם המופנים כלפי מטה.
מיילדות [אמא דינה ז״ל המטפלת של המפתגמת] לפני בכיית הילד אמרה לו ״ברוך הבא באליהו הנביא״
וכשנולדה הבת לפני בכייה הייתה אומרת ״אללאה יסתארךּ״ אי ״יסתארךּ אל אללאה״.
המפתגמת טוענת שהיא הייתה מתלווה אליה ושומעת את דבריה.
אילא כּון מא חבּבּית הדאךּ די הווא בצנעייתו – תחבּבּ האדךּ די הווא בחמארתו?
תרגום – אם היא לא רצתה את בעל המקצוע [המלאכה] – תאהב / תרצה בעל חמור?
הסבר – אם לא רצתה את ההוא שיש לו עבודה והוא פועל ומתפרנס בכוחות עצמו – תרצה את זה עם החמור?
זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי עמ' 84
עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו-הרב ד"ר רפאל עמרם ממן-ייחודיותה של תורת ארץ ישראל
ייחודיותה של תורת ארץ ישראל
כידוע, אין לך דבר בלתי טבעי לישראל כמו הגלות. כפי שכותב המהר״ל מפראג(נצח ישראל, פ״א) ״אין ספק, כי הגלות היא שינוי ויציאה מן הסדר, שהשי״ת סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שינוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי, כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם היה הבלתי טבעי נעשה טבעי. ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי… וכן ישראל בעצמם אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם. כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות: להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם ולא ברשות אחר… כמו שאמרו חז״ל ״אין לך דבר שאין לו מקום״… וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי… וכל פיזור עומד להתכנס יחד, ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע. שמאחר שהם אומה אחת ראוי שיהיו עומדים יחד להיות אחד… ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצין יחד. ומזה נראה כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל״.
והרב אלימלך בר שאול זצ״ל בספרו ״מערכי לב״ (פ׳ י״ח) ממשיך ואומר:
״ושמא יאמר אדם, יש תורה בגולה, אף אתה אומר לו בלשון חז״ל: ״אין תורה ־ כתורת ארץ ישראל <ב״ר, ט״ז>. שמא יאמר, יש חכמה בגולה, אף אתה השב לו: ״ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל״(שם>.
וכך מטעים הראי״ה קוק זצ״ל את הנושא בכותבו: ״תורת חו״ל אינה מכרת רק לדאוג בעד הנפש הפרטית, בעד השלמתה הרוחנית והחומרית, הזמנית והנצחית. לא כן היא תורת א״י: היא דואגת בעד הכלל, בעד האומה. בעד נשמתה ורוחה. בעד גופה ונפשה. בעד ההווה של כולה ובעד העתיד של כולה. ובעד הרושם החי של העבר של כולה כאחד. הפרטים כולם הם מתכנסים בקרבה ומתעלים בעילויה. זהו כלל החדוש הפנימי, העסוק והמרהיב, של תורת ארץ ישראל״(משנת הרב, מבוא). ובמקום אחר מרחיב הראי״ה קוק זצ״ל וכותב: ״בא״י שפע רוח הקודש מתפרץ לחול על כל ת״ח שמבקש ללמוד תורה לשמה, וקל וחומר על קבוץ של תלמידי חכמים. והרוח הכללי, השופע בנועם והולך ומתפשט, הוא הרודד את הפרטים, הוא המרחיב את ההלכות. הכל מלמעלה למטה. מה שאין כן בחו״ל. רוח כללי קדוש אי אפשר לשאוף באויר טמא ועל אדמה טמאה. אלא כל פרט ופרט מן התורה מעלה איזה ניצוץ, איזו הארה, להתקרב אל רוח אלקים חיים, השוכן על עמו בארץ חיים״(אגרות ראי״ה סהדו״ק, ז).
אכן א״י היא ארץ הקודש, היא הנקראת ״נחלת ה׳״(שמואל א/ כ״ו) ולכן אסרו חז״ל: ״כל הדר בחו״ל כאילו עובד עכו״ם, וכן בדוד הוא אומר: ״כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלקים אחרים״, וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלקים אחרים, אלא לומר לך: כל הדר בחו״ל כאילו עובד אלקים אחרים(כתובות, ק״י) וכפי שמפרש המהרש״א במקום, ״דומה כמי שאין לו אלוה, כאילו אינו מקבל את הקב״ה לאלוה, אלא עובד עבודת כוכבים כשאר גויי הארצות עובדי עכו״ם״.
והגראי״ה קוק זצ״ל מפרש את הדברים בזו הלשון: ״אי אפשר לאדם מישראל שיהיה מסור ונאמן למחשבותיו הגיונותיו רעיונותיו ודמיונותיו בחוץ־לארץ, כתכונת הנאמנות הזאת בארץ ישראל. הופעת הקודש, באיזו מדריגה שהן, נקיות הן בארץ ישראל לפי הערך. ובחוץ לארץ מעורבות הן בסיגים וקליפות מרובים. אמנם לפי גודל התשוקה והקישור של האדם לארץ ישראל, הרי רעיונותיו מזדככים מיסוד אוירא דא״י החופף על כל מי שמצפה לראותה״(אורות).
וכך מבאר ״החתם סופר״ בתשובותיו(יו״ד רל״ג-רל״ד) שעדיפותם של יושבי א״י על פני יושבי חו״ל, אינה רק מפני שמקיימים כאן עוד מצוות התלויות בארץ. אלא מפני שכאן בא״י, ישנה קדושה גדולה מאז ומעולם, ואפילו בזמן שהכנענים שלטו בה. ואם כן קל וחוסר בימינו, שכבר נבנו בה שני בתי מקדש וישראל ירשו אותה ירושת עולמים.
ורק כך ניתן להבין את דברי הנביא: ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״ (ישעיה ב/ ג׳) כי קדושה עצמית זו של א״י מתגלית ומופיעה ע״י ההתיישבות של עם ישראל עליה. וכך מבאר הרמב״ם בספר המצוות, במצוות קידוש החודש <מצוה קנ״ג> שכל קדושת החודשים, וממילא החגים והמועדים, נובעת מכך שישנם יהודים שנמצאים בארץ ישראל. יהודים אלו, הם למעשה המקיימים את המושג ״כלל ישראל״, וכוחם ככחו של בית הדין הגדול, אם חלילה לא ישארו יהודים בא״י, כותב הרמב״ם, יתבטלו כל החגים והמועדים בכל תפוצות ישראל, כל כוחם ויכולתם של יהודי חו״ל לקיים חלק גדול מהתורה, נובע ממציאותם של יהודים – יהיו אשר יהיו – בארץ ישראל. ומעיר הרמב״ם, שחלילה לקב״ה מעשות כדבר הזה, שלא ישארו יהודים בא״י, שהרי זה כאילו נמחה עם ישראל ח״ו – והרי הקב״ה הבטיח שלא ימחה את ישראל לעולם.
דברים אלו, מבטאים את מרכזיותה של ארץ ישראל כמרכז רוחני לכל עם ישראל, כי אוצר הטבע של ארץ ישראל החשוב ביותר, הוא קדושתה ורוחניותה. על כן, אוירא דא״י מחכים, נבואה, אמונה בשלמותה ושכינה חלים רק בארץ ישראל. ניתן להגיע אל השלמות בתלמוד תורה וקיום מצוות רק בארץ ישראל. ואכן היהודי היחיד יכול להגיע אל שלמותו כיחיד, והעם כולו ככלל רק בארץ ישראל.
סמליה של האומה העברית וההסטורית על אלפי שנותיה קיימים בישראל, כגון הר הבית ושריד בית מקדשנו, הכותל המערבי, עיר דוד, קברות האבות וכו'. בסמטאות הללו הלכו שופטים, מלכים ונביאים עבריים. כאן לחם דוד בגוליית, כאן צעדו לוחמי המכבים. ורק כאן אפשר להתרפק בדמעות על אתרים מקודשים המעוררים השתייכות והתפעמות גם בנשמתו של יהודי הרואה עצמו, רחוק מאמונה.
לא ייפלא אם כן, שמאז שגלו מארצם, ראו יהודי הגולה את א״י כמולדתם וכמרכז חייהם הדתיים והרוחניים, והתפללו יום יום לשיבת ציון ולקיבוץ גלויות.
וא״כ ברור לנו, איך הרמב״ם מגיע אל פסיקה הלכתית מדהימה באוסרו: ״לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו״ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל״. (הל׳ מלכים פ״ה י״ב>. ומציין שם הרמב״ם ש״גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל, ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אוסר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו״ <שם הל׳ י׳).
ומכח זה, יובנו לנו בחדות דברי הגמרא במסכת חגיגה <ה:> על הפסוק שנאמר בנביא ירמיה ״ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה״׳ (ג, יז) ואמר ר׳ אלעזר שלש דמעות הללו למה, אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומן. ואיכא דאמרי אחת על ביטול תורה. בשלמא למאן דאמר על ישראל שגלו היינו דכתיב כי נשבה עדר ה׳, אלא למאן דאמר ביטול תורה מאי כי נשבה עדר ה׳, כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה.
וכן מלמדנו רבנו יהודה הלוי זצ״ל, בספרו הכוזרי (ב׳, כ׳) כי קדושת ארץ ישראל הינה קדושה עצמית באוסרו: ״והנה ידיעת שבתות ה׳ וסועדי ה׳ תלויה בארץ שהיא נחלת ה׳,… כי מציון תצא תורה … וממה שזכרו רבותינו ממעלתה, יארך סיפורו״. ואכן הכל מעלין לארץ ישראל. וכפי שמפרש הרה״ג שלמה אבינר שליט״א בפירושו לכוזרי ״שקדושת הזמן קשורה לארץ ישראל ושבמשך כל הדורות השתוקקו בני ישראל לארץ הזאת מעבר לכל חשבון, אפילו היתה שטופה בעבודה זרה, משום שארץ ישראל היא בעבורנו ארץ החיים, ״אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים״ (תהלים קט״ז ט׳) זו ארץ ישראל (רש״י שם, ילקוט שמעוני ח״ב תתעד). אנחנו עם ישראל, יונקים חיים מהארץ הזאת… אכן, בזמן בית שני, סירב רוב עמנו לעלות. הרי בבבל, ב״ה, היו ישיבות אדירות ועצומות, ובארץ ישראל היתה מצוקה כלכלית ורוחנית, רדיפות, התנכלויות והשפעות זרות. על כן עלו עם זרובבל ״עשרה יוחסין״(קידושין ס״ט א׳) אנשים ריקים ופוחזים ומקולקלים בעריות. אבל היא הנותנת, כל זה הוא חשבון לטווח קצר. לטווח ארוך, ראינו מה נותר מיהדות בבל ־ מאומה לא. בארץ ישראל פרחו התנאים והחשמונאים, וכל התורה שבעל פה, המשנה והגמרא, צמחו מאותם ״עשרה יוחסין״, מן החוטאים המקולקלים שעלו לארץ ישראל(אגרות הראיה, א, עס׳ שסח). הירושלמי גדול לאין ערוך מהבבלי, הלכה כבבלי רק ספני שהוא מאוחר לירושלמי, ו״הלכה כבתראי״ (רי״ף סוף עירובין,). וכן חלק הבבלי על הירושלמי רק במקום שראה צורך ובדרך כלל לא העיר כלום, ובכלל, לגבי התלמוד הבבלי נאסר בגמרא: ״במחשכים הושיבני״ – זה תלמודה של בבל. (סנהדרין כ״ד א/ ואגרות ראיה, א, עמ׳ קכ״ג״.
ולכן חז״ל הרחיקו לכת וקבעו ״הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מורידין״ ודנו האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל שתצא שלא בכתובה, והפכו, כאשר האיש אינו רוצה לעלות עם אשתו לארץ ישראל שיוציא ויתן כתובה. (כוזרי ב/ כ״ב). וממשיך הרה״ג שלמה אבינר שליט״א ומבאר: ״עניינה של ארץ ישראל הולך ומתבאר באופן כללי. ניתן להגדירה במילה אחת: ״ארץ החיים״,… ארץ של מילוי חיים ישראליים בעבורנו, ואפילו נבואה, ארץ ישראל היא הארץ המתאימה לנו מטבע יצירתנו. הדבר הגדול, הנשגב והכללי, האידיאלי, המופשט והאבסולטי הזה, מתפרט בפרטי המצוות, התורה אינה מתחילה מן המצוות, אלא מהעניינים העליונים האלקיים המופשטים, ולעניינים אלו חייב להיות ביטוי ממשי במציאות עולם־הזה – אלו הן המצוות. המצוות הן האחיזה הארצית, הממשית, המציאותית של התורה המופשטת האבסולוטית. ומתוך כך ראינו שתי דוגמאות לפרטי מצוות שעניינן ארץ ישראל: א. ״הכל מעלין לארץ ישראל״, ענין זה דוחה את הקשר היותר עליון של חיבור בין איש לאשתו, שהוא קשר בניינו של עולם, ״פרו ורבו״. ב. מעלת ארץ ישראל גוברת על מעלות רוחניות- ליסודיות-חינוכיות- דתיות, עד כדי כך, שדירה בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים, עדיפה על דירה בחוצה לארץ אפילו בעיר שרובה יהודים. כלומר, ארץ ישראל מתנשאת בערכה מעל ההתגדלות הרוחנית־חינוכית-השפעתית של הפרט. אמנם כבר נפסק ברמב״ם(הלכות מלכים ה׳, ט׳), שסותר לצאת לחוצה לארץ לשאת אישה או כדי ללמוד תורה, אך כל זה רק באופן זמני״.
מכל הנאמר, למדים אנו, על עליונותה החד משמעי, של תורת ארץ ישראל על פני תורת חוץ לארץ.
עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו-הרב ד"ר רפאל עמרם ממן-ייחודיותה של תורת ארץ ישראל-עמ' 21
La famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide
Le Rav Shalom Ben Màmâne,
de mémoire berne.
Le premier que nous connaissons, est le Rav Shalom Ben Mamane, qui vécut à la fin du 17ème et au début du 18ème siècle. Il fut l’un des sages de la ville, notaire auprès du tribunal rabbinique et l’un des shohatims les plus experts de sa génération, on retrouve son nom cité dans le livre «Avné chaïch» au sujet d’un problème concernant la «chehita», de même nous retrouvons son nom dans le livre «Divrei Mordehai», posant quelques questions à l’auteur.
Le Rav Shlomo Ben Mamane,
de mémoire bénie.
Il est le fils du précédent. Le Rav Shlomo Ben Mamane qui vécut au 18ème siècle, est décrit en ces termes : «Président du de la communauté israelite, un grand Sage, dont les bonnes actions sont nombreuses.»Il fut un des dirigeants de sa communauté et fut nommé «président de la ville de Sefrou», et depuis il fut surnommé, «président d’Israël». Il était un exemple de bonté et de générosité, très actif dans les activités de Tsedaka, et notamment au sein des collecteurs de fonds en provenance d’Israël, dont le but était de maintenir les institutions religieuses en Terre Sainte. Nous possédons encore aujourd’hui les lettres qui témoignent des liens forts qui l’unissaient aux Rabbins d’Israël.
Le Grand Yehoshoua Haim Aaron Ben Mamane
de mémoire benie.
Un Grand nom de la Thora
Il est le fils ainé du précédent .Le Rav Yehoshoua Haim Ben Mamane, célèbre en tant que Grand Rabbin, poète, commentateur, vécut au 18ème et début du 19ème siecle, décède en 1858. durant la fête de Souccot, il la passait entièrement dans sa Souccah, accompagné de ses livres, et ne s’autorisait à en sortir uniquement pour se rendre à la synagogue.
President de la communaute
Ainsi, outre sa grande sagesse en Torah, il agit énormément pour sa communauté, dans le domaine matériel. De par sa richesse et sa sagesse, il fut choisi pour présider communaute et on le nommait communément : «Président d’Israël». Il prit la défense des juifs,et fut jeté en
prison, puis torturé à cause de sa rébellion face au gouverneur de la ville. Toutes ses richesses et ses terres furent confisquees.
La famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide.page 13
העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים
שארית הפליטה במ.
לפי הערכתנו הזהירה, לאחר עלייתם של כ־10 אלפים (כולל 6,000) מאירמה ״מתאחרים״ וכו' ישנם בוודאי ובוודאי עוד כ-10 אלפים מועמדים. אם המצב המדיני והכלכלי היה כיום במ. כפי שהיה באוקטובר 1961 היו בוודאי עולים בהזדמנות הראשונה. אלה יהודים העולים ״בכוח״ ובראותם את משרדי ״של״ פתוחים ונהנים מחסדי השלטון – אינם מוצאים לנחוץ כעת להרשם. הם יודעים שאם יירשמו לעלייה וירצו להפך ל״מתאחרים״ ־ ״של״ תתחיל לנדנד ולאיים.
מלבד זאת ישנם כ-20 אלף יהודים רובם מאירמה והשאר מטנג׳יר ומאז שדרכוניהם בכיסם ורוצים לעלות רק כשירגישו בימים ״מעוננים״. אלה בחלקם המעמד הבינוני אשר יהוו בחודשים הקרובים מטרה ישירה בה נשתדל לפגוע.
אם נעריך את מספר היהודים הנשארים, מלבד שני סוגים אלה, לעוד 50 אלף (הערכות במספרים הן שונות), הרי כ-30 אלף עד 40 מביניהם אינם חושבים כלל לעלות וכ-10 אלפים הנותרים חושבים לעלות מאוחר יותר. ייתכן שיזוזו אם ירגישו בבדידות ושהם האחרונים על כן חייבים לצאת.
ביקוד במרוקו 1965
ביקרתי במרוקו בימים כ״ט בשבט-ג׳ באדר א׳ (1-4.2.65). קדמו לביקור שיחות עם החברים בפאריס, ולאחריו היו לנו דיונים ממושכים עם החברים ועם אנשי היא״ס בפאריס.
בביקורי זה הקדשתי יום אחד לסיור באזור הדרום ושלושה ימים לעיר הראשית.
הסיכומים והרשמים הבאים בדין־וחשבון זה הם מסקנות הן מההסתכלות במקום והן מהשיחות עם מנהלי האזורים, מנהלי הפעולה במקום ובפאריס.
כללי
המגמה הכללית של יחסינו עם השלטונות, בדרגים השונים, היא לטובה ולחיוב. כל עוד נכון האיש על כיסאו, אין, לכאורה, סכנה לעבודתנו ואין חשש לחופש היציאה.
בשדה התעופה כבנמל, אצל השלטונות במקומות כבמרכז, חשים רוח של ״שיתוף פעולה״.
עם כל זה גברה אצל אנשי השלטון האחראים לעבודתנו הרגישות לנושא העלייה. מי שהיה הממונה על ענייני הביטחון בכפיפות לשר הפנים [ הכוונה למוחמד אופקיר], נתמנה עצמו לתפקיד שר הפנים ועודנו מחזיק בידיו את ניהול ענייני הביטחון, והוא מגלה – אולי מסיבה זאת של קבלת תוספת אחריות – רגישות נוכח כל פרסום, שאילתא בפרלמנט וכדומה.
כך חוזרת ועולה מפעם לפעם הדרישה ליתר דיסקרטיות, להפסקות ביציאה מסיבות שונות, וכך עדים אנו למצב, שתוך המגמה הכללית של הקלות ישנן תקלות והחמרות בעבודה יומיומית. ביטוי לכך – ההפסקות המסורתיות ביציאה כל אימת שהאיש יוצא את גבולות המדינה והדרישה האחרונה להחלטת משרדי היא״ס לבל יבלטו כל כך לעין הציבור.
הרגישות הזאת של ידידינו מחייבת אותנו, והחלטנו, על כן, להיענות למשאלות שונות – לרבות המשאלה בדבר העברת המשרדים – ובלבד שלא יהיה להם פתחון־פה שאין העבודה מתנהלת על-פי מושגי הדיסקרטיות שלהם. במידה שאנו מסוגלים למנוע התקפות אופוזיציה או פרסומן מחוץ לגבולות מ. ־ הרינו עושים זאת.
רצון היציאה
מספר היהודים שנשאר במדינה נאמד בכ־70 אלף נפש, מהם כ־45 אלף נפש בקאזה.
מתוך ציבור זה כ־30 אלף הנם מועמדים לעלייה ועוד כעשרת אלפים מועמדים ליציאה לצרפת ולקנדה. יתרם רואים את עתידם במקום.
אין ספק, כי הגענו לשכבות אוכלוסייה שאינן ״זזות״ מהיום למחר, שתכניות היציאה שלהן מותנות מצד אחד באפשרויות של חיסול רכוש וכדומה, ומצד שני באפשרות של קליטה וסדור בארץ. ועל כן, כשמדובר על 30 אלף מועמדים, אין המדובר על מועמדים לשנה הקרובה, כי אם תוך שנתיים־שלוש, תוך ירידה מספרית משנה לשנה עקב דלדול המקורות.
רצון היציאה של היהודים הוא אפוא כללי (הישארות קהילה של 25־30 אלף יהודים, שרידי קהילה שמנתה למעלה מרבע מיליון נפש, איננה סותרת הנחה זו), והסיבות לכך שונות: א) חרדה לגורלם היהודי; ב) קשרי משפחה עם רבע מיליון היהודים יוצאי מ. שבארץ; ג) המצב הכלכלי המחמיר; ד) החששות מפני זעזועים מדיניים שיפגעו בביטחונם ובמעמדם.
שני גורמים אחרונים אלה פועלים גם בקרב חלקים אחרים של האוכלוסייה, שאינם נמנים על אדוני הארץ. הצרפתים עוזבים את המדינה וחוזרים למטרופולין. זו ודאי תוצאה של ערביזציה במינהל הציבורי ושל המצב הכלכלי המחמיר, ובחלקם מושפעת יציאה זו גם מיציאת היהודים, וכל אלו סיבות להרעה נוספת במצב הכלכלי – שרשרת סיבות ותוצאות, מעגל קסמים ללא מוצא.
ובעוד שהצרפתים חוזרים לצרפת, מתחלקים היהודים היוצאים, לעולים ולמהגרים לצרפת ולקנדה. המגמה האחרונה גברה בתקופה האחרונה, ובעיקר מגמת היציאה לצרפת. פונים לשם בעיקר אלה אשר נפגעו כתוצאה מהערביזציה, כגון עורכי-דין, והמשפחות הגרורות אחריהם. אין נתונים מדויקים על תנועה זו. אומדים את מספר היוצאים לצרפת באלפים לשנה. מספר היוצאים לקנדה מוגבל למאות אחדות בשנה.
היציאה בתקופה הקרובה
החודשים ינואר, ובעיקר פברואר, היו חודשי שפל ביציאה. מספר היוצאים איכזב אותנו, אף־על-פי שגם בינואר-פברואר 1964 היו ממדי היציאה דומים. אוכזבנו, מפני שבחודשי הקיץ והסתיו שקדמו לינואר, היינו עדים להתעוררות ליציאה בממדים שלא שיערנו בראשית השנה. מתברר, שהחודשים האלה הם חודשי שפל בנסיעות אל מעבר לים; אף הצרפתים אינם יוצאים בתקופה זו.
כאמור, רצון היציאה עודנו קיים ולקראת האביב והקיץ, ובעיקר לקראת סוף שנת הלימודים, יש לצפות שוב לגידול במספר היוצאים. בעוד שבשנה שעברה פעלו הגזרות שהוטלו על הוצאת כסף והמצב הכלכלי הכללי לגידול פתאומי במספר היוצאים, הרי עתה, אף שאין שינוי במצב, ניטל העוקץ הדרמטי ואין בהלה ברחוב היהודי.
חברינו מעריכים, כי השנה תסתכם בכ-12 אלף יוצאים, דהיינו אלף לחודש בממוצע.
בביקורי זה נתקלתי בתופעה שלא היינו רגילים לה בעבר: חוסר כל אפשרות לצפות מראש את תחזית היציאה. בגלל ההרכב והאופי של תנועת היוצאים מגששים חברינו באפלה ואין להם כל אפשרות לקבוע מראש מי וכמה יפליגו, או ייצאו בדרך אחרת, אף תוך השבועות הקרובים ביותר. הננו נתונים לכוונותיהם ולרצונותיהם המשתנים של המועמדים ליציאה.
בחודש מרץ צפויה יציאה של כ-800 נפש; חודש אפריל הינו חידה בגלל חג הפסח. יש אומרים שהחג ממעיט את מספר היוצאים ויש אומרים שרבים יעדיפו לצאת לפני פסח.
חוסר הוודאות בנוגע למועדי היציאה של היהודים, אף של אלה שהם מועמדים ודאיים לעלייה, בולט במקומות הקטנים.
בעיות הטיפול בעלייה
בפגישה שקיימנו עם מנהלי האזורים, ואשר בה השתתפו כל השליחים הפועלים בשטח, נסקרו בעיות הטיפול בעלייה זו.
עובדינו זוכרים בחלקם את ימי היציאה ההמונית וכולם כאחד מדגישים את ה״מהפכה השקטה״ שהתחוללה באופי תנועת היציאה, עד שאין להשוות את העבודה היום כלל וכלל לזו שלפני שנה-שנתיים, וזאת על אף העובדה שחלק מבין העולים עדיין בא מקרב השכבה הדלה חסרת האמצעים. אף הללו אינם זזים באותה קלות.
יש לפתח יותר תכניות המכוונות לקבוצות-עולים, כגון:
עליית נוער. במסגרת זאת עלו תוך השנתיים האחרונות כ-450 צעירים. לפי ההערכה עלו תוך הזמן הזה כשלושים אחוז של הורי הילדים. הרחבת פעולתה של עליית הנוער פירושה חדירה לחוגים נוספים ו״הזזת״ הורים, קרובים וכר.
סטודנטים. לעליית הסטודנטים בקיץ 1964 היה הד חיובי רב. מבלי לציין את האספקטים השונים של מפעל המילגות לסטודנטים יוצאי צפון־אפריקה, יש לראות מפעל זה כמנוף לעלייה. הניסיון מוכיח שסטודנטים אשר עלו ״גוררים״ אחריהם אחים, הורים, קרובים. הרחבת מפעל זה פירושה – תוספת עלייה של בעלי השכלה, העלאת קרן העלייה, עידוד עליית קרובים. כאן יש להדגיש, שלגבי הסטודנטים שעדיין נמצאים בצפ״א עת לעשות עכשיו, שהרי בעוד שנה-שנתיים יתדלדלו המקורות.
מורים. בשנה האחרונה עלו כעשרים מורים ובני משפחותיהם, ועליית המורים לא כדי ללמד על עצמה יצאה; יציאתם עושה רושם. זו קבוצה המונה כשלוש מאות בתי-אב. תקן המקצוע ידוע וניתן לתיאור מדויק; הצורך במורים בארץ ידוע. אם יש ענף שבו אפשר להבטיח לבעל תעודה בעודו בחו״ל תעסוקה – זה הענף. התרכזות בהעלאת מאה מורים פירושה, מבחינת עלייה (שלא לדבר על התרומה לחינוך בארץ), מאה משפחות ואות לתלמידי בתי-הספר, להוריהם…
נוסף על קבוצות מוגדרות אלו יש ליזום עליית קבוצות אחרות, כפי שיעלו הצורך והאפשרות מפעם לפעם, וכן יש להתרכז בטיפול כולל ויסודי בעלייתם של אנשי מפתח, כגון רבני קהילות.
מקרים סוציאליים
לאחר הגלים הראשונים, כשהפעולה התרכזה יותר בקהילות הגדולות, באה הקפדה יתרה על כללי הבחירה. עם זאת נמשכה היציאה ה״בריאה״ במספרים ניכרים. יציאה זו הבליטה ומבליטה את המשקע של נחשלים שנשאר בקהילות קטנות ובינוניות, ואף־על-פי שעדיין לא הגיעה השעה להסיר כל הגבלה ולהעלות מקרים סוציאליים וקשים, יש לדעת שבעייה זו תלך ותחריף, כי לא כל המקרים ניתנים לסידור בתוך המדינה וחלקם קשורים באיזה אופן שהוא למשפחות המבקשות לעלות.
המילוי הקפדני אחר ההוראות של הבחירה מביא לידי כך שהיום אין מעלים בדרך־כלל גם מקרים שאינם בגדר מקרים הזקוקים לסידור קבע על חשבון הציבור, כגון חולים הזקוקים לאשפוז, נכים וכד׳. היום נמנעת עלייה גם ממשפחה בריאה שראשה בן 52, אשתו בת 50, וחמשת ילדיהם בגיל 15-1. לפי הכללים אין כאן מפרנס, והווריאציות של משפחות כאלו מרובות ובעייתן היא היעדר מפרנס (בגלל גיל מעל 45, או אלמנה צעירה שצריכה לדאוג לשניים־שלושה ילדים).
הגבלה זאת, לא זו בלבד שהיא מונעת עליית אותן המשפחות הבריאות, המבורכות בילדים, אלא אף עלייתן של משפחות קרובות וקשורות. מן ההכרח למצוא פתרון הדרגתי לבעייה זו, שאם לא כן תלך ותחריף.
לסיכום
בשנה הקרובה יעלו, כפי שמקווים, כשנים־עשר אלף נפש. דמות העלייה משתנה מתקופה לתקופה, הדגש עובר מעניין לעניין ועלינו לבדוק מפעם לפעם הן את הכלים הארגוניים והן את שיטות הפעולה. החומר שאנו עוסקים בו היום אינו אחיד בטיבו ובטבעו ועלינו להתאים עצמנו לתנאים המתחדשים ומשתנים.
יהודה דומיניץ, אישיות בכירה במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בירושלים,
יהודה לייב דוֹמיניץ (Dominitz); 20 באפריל 1926 – 30 במאי 2009) היה פעיל ציוני ואיש ציבור שעסק רבות בנושאי העלייה לארץ ישראל. היה מנכ"ל המחלקה לעלייה וקליטה של הסוכנות היהודית. יקיר ירושלים.
העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים
02/02/2020
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-מש' אלישר
חיים ירוחם וילנא
בן הרב יעקב וילנא בע״ס ״מאורות נתן״. מגדולי רבני ירושלים. נתמך בה מתוך לחץ ועוני. הכניס עצמו בתור ערב על אביו שהתחיב לישמעאלי אחד בשם חסן ג׳עוני, סך 1137 זהובים לפדיון קהלת האשכנזים בירושלים, ונתוםף לזה רבית על רבית שעלתה לכדי 2200 זהוב. מתוך היותו שרוי בפחד ובדאגה לכסוי החוב הנ״ל, נאלץ לצאת לחו"ל לכלכל שיבתו בלחם צר ומים לחץ, כי לא השיגה ידו גם את זה בעיה״ק ירושלים ת״ו. הרא״ל פרומקין בספרו תח״י, מביא דברי הרב יש״א עליו. — ״ונכדו ידי״נ הגאון הרב יעקב שאול אלישר כתב לי שזקנו החסיד ר' חיים ירוחם קבל בסוף ימיו שליחות חברון, והלך לערי פרס ובעונות לא זכה לשוב לאה״ק כי נטבע בנהר חדקל, ובנו הרב הגדול ר' יעקב וילנא הוא אשר השלים שליחותו בערי פרס ובבצרה.״
חיים הלוי פולאקו
מרבני חברון באמצע המאה הששית לאלף זה. מסופר כי ידע כל תלמוד ירושלמי בעל פה. הרב יש״א מסר עליו לרא״ל פרומקין שר' חיים נפסד בשנת ת״ר. וברשימת תולדותיו שנדפסה בלוח א״י לשנת תרס״א מזכירו בשם: הרב הגדול סבא דמשפסים ר״מ ור״מ בעיה״ק חברון, כמהר״ר חיים הלוי פולאקו. והלאה: מזה חמש ושבעים שנה ואני הייתי אז בן ס״ו, זוכר שהרב הקדוש המקובל האלקי כמהר״ר יעקב אלישר היה תושב עיה״ק חברון ת״ו, והיה לו קרקע ובתים שם. מעדות זו מתחור, כי הוא אחיו של ר׳ אליעזר ירוחם וילנא אלישר, אבי הרב יש״א ברכה ז״ל. גס בהסכמת הרה״ג הראש״ל אברהם אשכנזי לס' בני בנימין, לאביו חורגו של הרב יש״א יזכר הרב ז״ל: … ראב״ד מקודש שקדשוהו שמים, יעקב שאול המכונה בכור אלישר הי״ו זרע קדושים אראלים ותרשישים, כאשר ראיתי כתב יחוסו ומאן גברא רבא קמסהיד עליה הרב הגדול חמופלג בזקנה ר״מ ור״מ דעיה״ק חברון תו' כמהר״ר חיים הלוי זלה״ה ואנא נפשאי הכרתי תתימתו וחותמו״. ר״א ריבלין בס׳ תחיי מעיד, כי ראה תעודה שבה העיד הרב חיים הלוי פולאקו בתורת עדות גו״ש, ביד הרב יעקב שאול אלישר, האומרת שהוא הנהו מגזע היחס בן הרב המופלא יעקב מוילגא, בן הרב ירוחם מוילנא בן
להאשל הגדול ר׳ יעקב וכו', ותתום שם פולאקו. תאריך התעודה הזו הוא מחדש סיון שנת ״כי אנשים אחים אנחנו״ לפ״ג תר״ה. ובמכתב מירושלים שכתבו ר' מנחם מנדל בשנת תקפ״ג והוסיף עליו בשוליו ר׳ נתן נטע בהרב סעדיה, נזכר שמו של ר׳ חיים זה מתוך דאגה וחרדה:… ולמען השם לכתב אלינו תמיד הכל בפרטות ע״י הטאטאר ההולך מסטאמבול לעכו, או אם יודע לו דרך אחרת לשלוח לידינו לפה לירושלים יעשה זאת, ורק יזהר וישמר, לבל תגע בהם — חינו בכתבים — יד ר״ח אלישר…
חיים משה אלישר
מכונה חמ״א. בנו בכורו של הרה״ג יעקב שאול אלישר. נולד בירושלים ביום ג׳ שבט תד״ה ונפטר בה ביום ד. שבט תרפ״ד. עודו בגיל רך ראו בו הוריו סימנים של חריצות, כשרון ושקידה. את חגוכו קבל בחדרים ובישיבות. אח״כ שמע לקח מפי הרה״ג הדאב״ד יוסף נםים בודלא ז״ל, וכן מאביו הרה״ג יש״א ברכה ז״ל. בין חבריו נמנו הרב רפאל אהרן בן שמעון, הרב יצחק מולכו ואחדים. בהיותו בן י״ד שגה גשא לאשת את בת הרה״ג רפאל מאיד פאניזייל, ראש״ל בירושלים בעת ההיא. מתוך שאיפה להתפרנס מיגיע כפיו התל מתעסק בימי צעירותו במסתר׳ אך קבע עתים לתורה, ועד מהרה התפרסם כאחד מטובי הלמדנים בעיה״ק. בשנת
תרנ״ג עלה אביו על כסא הרבנות, וימנה אז את בנו ר' חיים למ״מ במג׳ליס אידרה. הוא מלא את תפקידו בתור בא כח צבור היהודים במוסד הנ״ל בחריצות ובנאמנות, משנת תרנ״ג עד תרם״ו. בין שאד סגולותיו אשד חונן בהן יצוין, כי שלט בשפות המדינה ערבית ותורכית, ועקב היותו מספיק מזון וצידה לצבא התורכי בא״י היה מכובד מאד בעיני גדולי הרשות. בגלל כל הטובות אשר עשה עם תושבי העיר בלי הבדל דת ולאום, כבדתו הממשלה באות כבוד עוםמאניה מדרגה רביעית. הרבה מזמנו הקדיש לצרכי צבור, וישתתף ביסודם ובהנהלתם
של כמה מוסדות חסד, ביניהם שעדי צדק, משגב לדך, ועוד. אחר כבוש הארץ ע״י הבריטים השתדל ועבד לטובת אחוד העדות השונות בירושלים ותוך כדי כך, כהן כשנתים ימים במשרת ראש״ל וראש הרבנים באה״ק. לזכותו יש לזקוף את יסוד ועד הרבנים המאוחד שהוא היה אחד מנשיאיו, ואשד שם לו למטרה ״לעיין ולפתור בהסכמה הדדית שאלות במילי דשמיא ודמתא הנוגעות לחזוה התורה וכבוד ישראל״, וכעבור זמן מה, את משרד הרבנות לעדת ישראל. בעת ובעונה אחת עמד בראש ועד הרבנים לעדת הספרדים שהתקים כשנה אחת בערך, בין תרע״ט לתר״פ. בין הזמנים הדפיס אחדים מספרי אביו ז״ל בהם, שאל האיש, שו״ת ופסקים
על הטורים, תרם״ו, הכולל גם פני חמ״א, תשובותיו וחידושיו הוא, ובשנת תר״פ הדפיס את חבורו הגדול ״משה האיש״ שהוא שו״ת על כל חלקי השו״ע. מדברי הקדמתו בם, ״שאל האיש ופני חמ״א״ תתבלט אישיותו הצנועה, שהאמת היא נר לרגליה בכל הליכותיה.— וזה ודויו שם: ״מדרך האמת כפי כחי לא נטיתי, ולהתלבש במעטה שאינו שלי מעודי מאסתי, רק מרוחי וראשית אוני לפי מעוט שכלי פעלתי שויתי. מעולם לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ולא להתפאר ולא להתיהר ולא לקנות שם, עשיתי את מה שעשיתי.״ בדרושו אשר נדפס
בראש חלק ב. מספר בני בנימין, תותם שמו במלים אלו: הקול היה מן העפר שועל יוצא מקודש הקדשים, דל ורזה וניבו נבזה, אנא עבדא בדיה קלה הצעיר וכו'. מלבד חבוריו הנ״ל, השאיר הרב אחריו קונטרסים אחדים בכ״י.
צ י ו נ ו : וי לארעא דישראל דחסרא נברא רבא, זה האיש אדוני הארץ מגזע היחס ורם המע ל ה
נהנה מיגיעו וישנא ע ו ל ת מפ ורסם בדורו לש״ט ולתהלה, ברח משררה ועסק בתורה השיב לשואליו
ההלכה ברורה ספריו המלאים רוח חכמה משה האיש, שאל האיש ופני חמ״א יזכירו א ת שמו לתפארת
הרה״ג הראש״ל חיים משה אלישר נדכה ביסור' וכל מכאובים, ויצתה נפשו בטהרה ביום ד. שבט
תרפ"ד ליצירה ת נ צ ב ״ ה
יוסף ב"ר אברהם אלישר
מן הראשונים מבני משפחה דמה זו. הוציא לאור ס , ״גגיד ומצות״ להרב המקובל יעקב חיים צמח ז״ל הרופא. היה באמשטרדם בשנת תע״ב, כנראה בשליחות הכוללות, ואגב אורחא הדפיס שם את הספר הנ״ל וחתם בהקדמתו ״תושב עיה״ק ירושלים״.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-מש' אלישר
יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט
ג. בין־טקסטואליות שקופה ועקרון ההעתקה: כתוצאה ממלאכת כתיבה זאת, המשייכת את עצמה למסורת תרבותית מוגדרת וממשיכה מסורת זאת ביודעין, רכש השיח השירי בשירתם של רש״ח ושל משוררי מרוקו(והמזרח, ואף בשירה העברית עד לעת החדשה בכלל) מבנה בין־טקסטואלי שקוף. בשירים החדשים דומה כאילו המצבים המתוארים, האירועים המסופרים, הדמויות המוצגות, העמדות הננקטות, המבנים הטיעוניים המפותחים והמשמעים הנארגים – כל מרכיבי השיח השירי ־מאזכרים טקסטים אחרים ומשחזרים חלקים מטקסטים קודמים, מקראיים במיוחד. אלא שאין כאן אזכור או שחזור לשמו, כי אם בניית עולמות סמנטיים־פרגמטיים חדשים על יסוד עולמות שיח ישנים שיש אליהם זיקה ישירה ומחויבת המציאות הן מבחינה אידאולוגית־תרבותית והן מבחינה לשונית. ההקשרים השיחיים החדשים מזוהים דרך הכתיבה עם ההקשרים השיחיים הטקסטואליים הקודמים ושואבים מהם את המבנים השיחיים התשתיתיים, את התכונות התיאוריות ואת הצורנים והמבנים הלשוניים המתאימים לבניית העולמות החדשים.
במלאכת הבנייה הסמנטית־הפרגמטית הזאת של הטקסט החדש מופעל אחד העקרונות הכלליים ביותר ביצירת משמעויות חדשות ועולמות משמעיים חדשים בשפות הטבעיות. זהו עקרון ההעתקה – במובן של העברה – שלפיו מעבירים תכונות הקשריות מהקשר מוכר אחד(או שמניחים שהוא מוכר לבני השיח בתרבות מוגדרת) להקשר חדש שהדובר או הכותב מזהה אותו או משווה אותו עם ההקשר הקודם. תכונות הקשריות (או פרגמטיות) הן כאן כל אותן יחידות משמעות הבונות את המבעים ואת האמירה ביחידת טקסט כלשהי המהווה הקשר טקסטואלי מוגדר או בנוי בידי הדובר או הכותב – דהיינו תיאורים (ולאו דווקא שמות תואר) של מצבים, של אירועים או של דמויות, אמירות, סַמָּנים טיעוניים, עמדות, אסטרטגיות שיח, מבני שיח – והמקבלות ביטוי לשוני מפורש או מובלע בתוך הטקסט. אלא שהעתקה זו של תכונות פרגמטיות להקשר החדש אינה נעשית במישרין מהקשר אחד להקשר שני. שעה שהעתקה זו פועלת כפעולה סמנטית בסיסית, חדל ההקשר המקורי לשמש כהקשר ספציפי, מוגדר היטב בתוך רצף טקסטואלי כלשהו, והוא מקבל מעמד של הקשר־על או של הקשר טיפוסי או מוטפם, ליתר דיוק. הטפסה זאת של הקשר ההתייחסות אינה יכולה לחול על כל הקשר והקשר מתוך רבבות ההקשרים שמזמנים לנו החיים או הטקסטים השונים, אלא על הקשרים ייחודיים, ציבוריים במהותם וידועים לכלל הדוברים או לקבוצה משמעותית בתוכם, שכל תרבות ותרבות מבררת לה. כאלה הם למשל ההקשרים השונים של עולם המקרא או של כל יצירה ספרותית, אמנותית או תרבותית שזכתה וקיבלה משקל תרבותי רב־השפעה בחברה ובתרבות כלשהי. זו הסיבה שתכונות מועתקות אלה יכולות להיות מיוחסות לדמויות שונות זו מזו או למצבים ולאירועים שונים זה מזה בידי אותו הכותב(המשורר) עצמו או בידי כותב (משורר) אחר. הטפסת ההקשר המקורי מאפשרת אוניברסליזציה של תכונותיו.
אולם מה שמאפיין את ההעתקה הבין־טקסטואלית בשירת יהודי צפון־אפריקה (ובשירת השיבוץ בכלל) הוא, שהעתקה זאת אינה נוגעת לתכונות ההקשריות המופשטות או המוסקות מהבנת הטקסט בלבד, אלא היא מבוססת גם ובאותו הזמן על חלק גדול מהיצגיהן הלשוניים והמבניים המקוריים של אותן התכונות המועתקות. כאן הלבוש הלשוני־הטקסטואלי שלהן הוא חלק בלתי נפרד, ולעתים נראה אפילו כאילו הוא החלק העיקרי, בתכונות המועברות מהטקסט המקורי לטקסט השירי החדש.
ד. מעתקים בין־טקסטואליים ויצירה לשונית בפיוט: כאמור, התכונות ההקשריות־ הפרגמטיות המועברות מהקשר טקסטואלי אחד להקשר טקסטואלי שני אינן תמיד אותן תכונות שקיבלו ביטוי לשוני מפורש בטקסט המקורי. אולם מה שמעניין אותנו כאן בהבנת השיטה הלשונית שביסוד יצירתו של רש״ח (ושל המשוררים העבריים בצפון־אפריקה בכלל) הוא אותם מעתקים בין־טקסטואליים שקופים או שקופים למחצה של לשונות המקרא, לשונות מספרות חז״ל או לשונות מכל מכלול טקסטואלי מאוחר, ההופכים את לשון הפיוט והשירה למעין תשבץ או מעשה רקמה שכל חומריו ומבניו, או כמעט כולם, נדלו כאילו ממקור אחר. אופי זה של הצמדה יתרה של הצורות הלשוניות והמבנים הלשוניים המקוריים לתכונות הפרגמטיות המועתקות אינו צריך להפתיע. הוא קיים בכל פעילות שיחית יום־יומית המבליטה
את האופי הסמכותני של האמירה, כגון בשימוש הטבעי בפתגמים ובאמרות כנף, שהם מבעים (בין־טקסטואליים מובהקים) המחייבים את אמירתם בפי הדובר בצורתם המקורית, או המפעילה את עשרות ואולי אף מאות הנוסחאות הטקסיות של חיי היום־יום – הברכות, הקללות והאמירות המוסגרות הכבולות. גם כאן, בתרבות הרבנית המסורתית ובשירת הפיוט הממשיכה אותה, אין עוררין על אמתותם וסמכותם הנצחית של מאמרי כתבי הקודש ואמרות ספרות חז״ל ועל אופיין הסגור והקבוע של גרסאות הטקסטים המייסדים.
מבחינה זאת כל שימוש ביסוד לשוני או בצירוף שיש לו הד במקורות הוא מעין ציטוט של המקור ופעולה פרשנית על מקור זה בו בזמן, גם אם נראה שהוא מתפקד בצורה עצמאית במסגרת הטקסט החדש. ברם אופי זה של ציטוט שהוא פירוש הוא רק חלקו השקוף של מעשה הכתיבה ובניית המשמעות בטקסט. חלקו האחר והחשוב של השימוש במעתק הבין־טקסטואלי הוא ביחסים הסמנטיים־הפרשניים הנוצרים דרכו בין ההקשר הטקסטואלי החדש לבין ההקשר הטקסטואלי המקורי, ולעתים גם בינם לבין הקשרי־ביניים פרשניים או טקסטואליים אחרים המתייחסים גם הם לאותו מקור של המעתק. שימוש סמנטי אחר משמש המעתק בשירים בעלי כוונה היסטורית־תרבותית. כאן אין תיאור ממשי, עצמאי, של המציאות ההיסטורית־ התרבותית החדשה שביסוד השיר, אלא רמיזה לאירועים ולמצבים העכשוויים דרך מעתקים בעלי פשר כפול בהקשר המקורי ובהקשר העכשווי, כאילו מה שהיה הוא מה שהווה. בלי ידיעת הנתונים ההיסטוריים־התרבותיים המתוארים או המרומזים ממקורות שמחוץ לשיר חלק גדול מאבני השיבוץ נראה כמעשה קישוט רטורי בלבד; ולא היא! אלא התייחסות מרומזת לפרטים משמעותיים במציאות המתוארת. קשר מסוג אחר – מעמת במקום לגשר או לרמוז – נוצר בין שני ההקשרים כאשר הם מנוגדים ביחס לכיוון הטיעוני, הרטורי או התוכני של הטקסט המקורי; או אז הניגוד יוצר מצבי צחוק ולעג, אירוניה והומור. הקשרים בין־ טקסטואליים אלה נפוצים בשירת הסטירה וההומור העברית, וניתן למצוא אותם גם בשיריו הסטיריים־הלעגניים של רש״ח, כגון שירו על זרש או על הנגיד המתחזה.
יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט-עמוד 198
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19
נמל יפו
נמל יפו הוא אחד העתיקים בעולם. הוא שימש את תושבי ארץ ישראל והכובשים השונים שצבאותיהם חנו בארץ במהלך אלפי שנים. אחת העדויות הראשונות על נמל יפו היא של תחותמס ה-3, מלך מצרים, שכבש את יפו וארץ ישראל בשנת 1488 לפני הספירה. עדות ידועה לנו יותר מופיעה בתנ״ך, בספר יונה פרק א׳: ״ וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי יְהוָה; וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה…״
במשך דורות היה נמל יפו הנמל המרכזי של הארץ ותפקד כ״שער ירושלים״. כמעט כל העולים היהודים ועולי הרגל שביקשו להגיע למקומות הקדושים, בעיקר ירושלים, נכנסו לארץ דרך נמל יפו. מעטים הגיעו דרך נמלים אחרים – חיפה, עכו ועזה, והיו שהגיעו לארץ דרך ביירות.
הבעיה הגדולה של נמל יפו הייתה, במשך כל השנים, שלמעשה לא היה זה נמל כלל. היו בו אומנם מתקני מכס, קבלת קהל ואחסון סחורות על החוף, אולם הספינות לא יכלו להיכנס לנמל כמו בנמלים מתוקנים, אלא נאלצו לעגון בלב ים, במרחק כמה מאות מטרים ממתקני הנמל, וסירות נשלחו אליהן כדי להוריד נוסעים ולפרוק משאות. כך היה גם בעת ההפלגה. ואם לא די בכך, סלעים ושוניות שבלטו בים שמול יפו היוו סכנה גדולה, הן לאוניות הנוסעים והמשא והן לסירות של ספני יפו, שהורידו והעלו נוסעים ומטענים מהאוניות ואליהן. כמעט כל הפלגה, בוודאי במזג אוויר סוער, הייתה כרוכה בסכנה.
הורדת הנוסעים לסירות, שבוצעה על ידי מפעילי סירות ערבים (״בחרג׳ים״ – מלשון בחר, ים בערבית), לרוב בעלי גוף, משופמים ומפחידים, הייתה לא אחת טראומטית. דיווחים המספרים על הסכנות בירידה בחוף יפו חזרו על עצמם בזיכרונות עולי רגל נוצרים ועולים יהודים. בדיווח עיתונאי משנות ה־70 של המאה ה-19, התקופה שבה כבר התגוררה משפחת מויאל ביפו, נכתב: ״חוף יפו הוא רע, כי אין בו מסתור ומחסה להאוניות והחוף פרוץ לכל עבריו. האוניות תעמודנה הרחק מאד מאד מהיבשה, כי תוכלנה לברוח אם יתנשא רוח לנפצם ככלי חרס על הסלעים״."
עולה חדש יהודי, ששמו כהנוב, סיפר על הרפתקאותיו בשנת 1877: ״בעלי הסירות התחילו מטילים את חפצינו לתוך הסירות. הים סער מאוד ואי אפשר היה לשלשל את כבל האונייה. לפיכך הושיבו את הנוסעים אחד אחד מעל למעקה האונייה, וערבי אוחזו לבל יחליק. ובעלות הסירה בגל עד לגובה, תפסו המלחים הערבים אשר בסירה את האיש והורידוהו לתחתית הסירה, שהייתה יורדת בינתיים בגל. ונדמה היה לו, למודד האומלל, שהוא יורד תהומות ושם תהיה קבורתו. מרוב סבל ובהלה לא ידענו נפשנו עד שבאנו אל המנוחה (אוי לאותה מנוחה!) באכסניה ביפו…״
אפילו בתחילת המאה ה-20 עדיין הייתה אוחזת חרדה את היורדים בחוף יפו. דוד גרין בן ה־20 חשש ב-1906 בעיקר מסלעי החוף, שהסירות תמרנו ביניהם: ״הים ביפו סוער תמיד כי הוא מלא סלעים גדולים ונוראים… נדמה שבכל רגע הסירה מתהפכת…״ אותו דוד גרין שינה את שם משפחתו לאחר שנים אחדות לבן־גוריון.
הסערות בים והסלעים בחוף גרמו לא אחת לאסונות: ספינות בים הסמוך ליפו וסירות, שהוליכו נוסעים מהחוף ואליו – התנפצו וטבעו. בדיווח משנת 1863 נמסר כי אוניית קיטור אוסטרית הגיעה לחוף יפו, וקברניטה עם כמה מלחים ירד לחוף כדי לאסוף משלוח דואר. בדרכו חזרה נקלעו לסערה. הסירה שבה הפליגו התהפכה ונוסעיה ״נפלו בתחתית הים״, בהתאם למסופר. אנשי הים של יפו חשו לעזרתם ״וימהרו אל המקום אשר בו החיים והמוות נלחמים״. הם הצילו את רב החובל, אך המלחים ״הובלו לחצר מוות״, כלומר טבעו. שמואל אביצור, בספרו ״נמל יפו״ (1972), כתב כי רק בתקופה מאוחרת מאוד, בשנת 1935, שופרו תנאי הירידה בנמל. עד אז, ״הנוסע שבא ליפו נאלץ היה לרדת בסולם האונייה לסירה, לחוש בטלטולים שמזכים אותה ואת נוסעיה גלי הים, לספוג ממי הים שהתיזו עליו משוטי הספנים או הגלים שהתנפצו אל דפנות הסירה, להתבונן בחרדה בצוקי השוניות ולהרהר על מה שצופן לו הגורל לקראת המעבר ביניהן״.
במהלך המאה ה-19 הועלו מדי פעם תוכניות לשיפור הנגישות לנמל. הדבר החל בתקופת השלטון המצרי בארץ בכלל וביפו בפרט (1840-1831). במשך תשע שנים אלה החזיקה מצרים של מוחמד עלי את ארץ ישראל, שאותה כבשה מידי הטורקים, והקשר איתה היה דרך נמל יפו(עכו הייתה הרוסה ברובה בעת ההיא). המצרים הזרימו לארץ רבבות חיילים, נשק ותחמושת ויפו מלאה פעילות.
בתקופה זו פקדו את הארץ כ-15 אלף צליינים, גידול משמעותי לעומת התקופה הקודמת, העות׳מאנית. השלטון המצרי מצא לנכון לבנות קרנטינה ביפו. ב-1840 חזרה יפו ונתפסה על ידי העות׳מאנים, שהסתייעו במעצמות אירופה. נמל יפו הוחזר אל הסדרים הישנים.
בימי השלטון המצרי, ולאחר מכן משחזרו העות׳מאנים, הועלו תכניות לשיפור פניו של נמל יפו. אחד מחוקרי ארץ ישראל באמצע המאה ה-19, קפטיין ויליאם פרנסים לינץ׳ האמריקני, נתבקש בהגיעו ליפו ב-1849, לחוות דעה על הקמת ״נמל פנימי״ בעיר, שיחסוך את תלאות ההפלגה בסירות מן האוניות ואליהן. הוא נחשף ל״תכנית גרנדיוזית״, לפיה תיהפך ה״באסה״, הביצה הגדולה שממזרח ליפו דאז(בימינו שטח אצטדיון בלומפילד) למעגן פנימי, שיהיה מחובר לים בתעלה באורך של כ-750 מ׳.
לינץ׳ כתב כי כשהגיע ליפו, לאחר סיום מסע המחקר שלו לאורך הירדן ובים המלח, החליטו פרנסי העיר להיוועץ בו, שכן לא לעיתים קרובות הזדמן לעיר החוף הנידחת קצין־צי המתמחה במחקר ימי. הוא בדק את התכנית הנוגעת ל״באסה״ ונתן לה את אישורו. לינץ' קבע כי מבחינה טכנית ניתן לבצעה, וכי המבצע לא יחייב השקעות גדולות מדי. הערכתו הייתה כי בסכום של 20 אלף לירות שטרלינג (100 אלף דולר), אפשר להשלים את המלאכה. אם מביאים בחשבון – כך כתב – כי מדי שנה גובים שלטונות הנמל מכס בגובה של 10 אלפים ליש״ט, הרי שהפניית תקבולי המכס של שנתיים בלבד לפרויקט – תפתור את כל בעיות המימון. ועם זאת, הוא הניח שהתוכנית טובה לספינות שהקיבולת שלהן היא עד 160 טון.
בחוף ימה של יפו, מול הנמל, הופיעו לא אחת אוניות מלחמה להפגנת כוח. אוניית מלחמה מארצות הברית הופיעה לאחר רצח משפחת מתיישבים אמריקנים במושבה הסמוכה ליפו, והקונסול של ארצות הברית קיבל הבטחה להגנת נתיניו ביפו(1858). גם רוסיה שלחה אוניית מלחמה כאשר גבר מספר הצליינים הרוסים שהגיעו לעיר, שעלה על עשרת אלפים לשנה. הקונסול הרוסי, הברון יוסטינוב, קיבל הבטחה להגנה על עולי הרגל בדרכם לירושלים וספינת מלחמה מול חוף יפו, שלעיתים ירתה פגז או שניים מתותחיה לעבר האופק, עשתה בשבילו את העבודה.
נמל יפו היה גם מרכז היבוא לארץ ישראל והיצוא ממנה. מהארץ נשלחה בעיקר תוצרת חקלאית (ירקות, אבטיחים ויותר ויותר פירות הדר) והיבוא היה של חומרי גלם לתעשייה הזעירה שהייתה אז, וסחורות מוגמרות. לפי דיווח של יעקוב אסעד חאייט, סגן הקונסול הבריטי ביפו, ב-1862 יוצאו מנמל יפו, בין השאר, 2,098 טון של שמן זית, 125 טון סבון, 25 טון ירקות, 4.5 טון אבטיחים, 8 מיליון תפוזים ו-3,000 מחצלות. ערך היצוא באותה שנה הגיע ל-172.000 ליש״ט – סכום גבוה מאוד.
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'-20
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו
תקופה ג׳
הרב שאול ישועה אביטבול (ת״ע—תק״ע— 1810—1710)
מצב החינוך
בתקופה זו הלך החינוך והתפתה, עד כדי כך, שלא היה בית כנסת בעיר שלא שוכנו בו חדרים ללימודים, ובכל מקום שאדם עבר בשכונת היהודים, שמע קול תינוקות של בית רבן הבוקע ועולה דרך פתחיהם וחלונותיהם של בתי הכנסת.
הישיבה היתה מרכז התורה לאלה שרצו לעשות תורתם אומנותם. שם למדו אברכים מצויינים שגמרו את חוק לימודיהם בחדרים בהתמדה ובשקידה רבה, ואף הפנו שאלות בד׳ חלקי השו״ע לרבנים אחרים המפורסמים בערים אחרות.
הרב שאול ישועה אביטבול תצ״ט—תקס״ט (1739—1808), רבה של הקהלה, אשר שמע חכמתו ויראת חטאו יצא למרחקים סמך את ידו על כמה אברכים ומינה אותם לרבנים ולדיינים לפסוק הלכה ולהורות משפט. ביניהם גם תלמידו הרב שלמה אביטבול שהיה לפני כן מלמד תינוקות
להלן התעודה המתייחסת לנושא המדובר:
תעודה מספר 19
בה"ו
אבי אבי רכב ישראל ממנו יתד ממנו פנה, דיינא ונחית לעומקא דדינא, גלי עמיקתא ומסתרתא. מתון ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. אבן הראשה, אב החכמה ומקור היראה, ומעין הקדושה…הרב הגדול מורינו ורבינו הח׳ הש׳ הדו״מ והכולל כמוהר״ר משיח׳ נר״ו יאיר ויזהיר אכי״ר.
מחוינא קידה קמיה דמרן בפשוט ידים ורגלים ועייפנא ושדרנא ניהליה אלומות שלומות וכל דסמיך אפתורא דמלכא משולחן גבוה קא זכו יהא להון שלמא רבא… וחיי וצבא וחולקא טבא אכי״ר, שתי אותותי אלה בלכתם ילכו תסובינה תבואינה בהיכל מלך לשאול קמיה דמרן בדין שמעון שהיה נושה בלוי סך מה ובא ליפרע מנכסיו שלא בפני לוי שהיה במקום אחר רחוק מכדי שילך השליח ויחזור תוך ל׳ יום ושטרו מקויים בידו וכתוב בו נאמנות עליו ועב״ך[ועל באי כוחו] כשע״ך[כשני עדים כשרים] וכתב מרן בחומ״ש סי׳ קו׳ דכי האי גוונא גובה שלא בפניו בלא שבועה יעו״ש, ומצאתי כתוב בחדושים שכתב הח' הש׳ כמוהר״ר שמואל אבן דנאן ז״ל וז״ל נהגו רבותינו שבפאס יע״א במלוה הבא ליפרע שלא בפני לוה שמשביעין אותו בנק״ח[בנקיטת חפץ] אפי׳ יש נאמנות בשטרו כי הנאמנות אינה אלא לגבי פירעון דלא מצי למימר פרעתי אבל יוכל לומר מחלת לי השטר וכיון דמצי טעין מחלת לי אנן טענינן ליה כיון דליתיה קמן וכר עכ״ל ושמעתי אומרים שמוהר״ר יעב׳יץ זלה״ה היה אומר שאין לסמוך על כל החידושין שכתב מוהר״ר שמואל אבן דאנאן ז״ל כי לא נתפשטו המנהגים ההם כלל, יוריני מורה צדק וינחני באורח מישור הלכה למעשה, אם צריך המלוה שבועה על שטרו שלא מחל ולא נפרע אף שיש בו נאמנות בפרטיה, או אינו צריך שבועה כלל וכמו שפסק מרן בשלחנו הטהור״.
ומפיל אני עבדך תחנתי ובקשתי לפני משי״ח שיקיים לי אדוני הדבר שהבטחתני לסמוך את ידך על עבדך להתברך מפי המלך הקדוש׳ ולא יחסר לי כל טוב לעולם וכמו שסמך כת״ר ידו עלי ג״כ בענין הלכות שחיטה וטריפות שסדרתי ההלכות בכלל ופרט לפני משיח׳ וכתב לי משיח׳ הקבלה בכתב יד הקודש עלי אף שהייתי שוחט כבר כמו ג׳ שנים והנה היא כמוסה אצלי חתומה באוצרותי ומאותה שעה לא הסר לי כל טוב ותהלות לאל יתברך שמעולם לא יצאת שום תקלה ע״י כי הנה בשמים עדי וסהדי במרומים והכל גלוי וידוע לפגי כת״ר, וכ״ש שבשעה שהעמיסו עלי הקהל יש״ץ לשרת בקדש אמרתי להם בתנאי וע״מ אם יסכים משיח׳ ע׳׳י מה טוב ואם לאו אני פטור ומותר והנה צדתי לכהר״א אפרייאט שיזכיר משיח׳ ומעולם לא הביא זכרוני לפני משיח׳ לכן אל תשיבני ריקם מלפניך, ויגיע ליד כת״ר ב׳ תרנגולות ושלושים ביצים לשמחת פורים וחצי מדה של זרע קנבוס ואין להאריך כי אם בשלום כת״ר שירבה ויגדל מאת שוכן זבול… נאם עבדך
שלמה אכיטכול
ב״ד.
אחר שראיתי שהחכם השלם הדו״מ כהה״ר שאול ישועה אביטבול נר״ו סמך להחכם כהה״ר שלמה אביטבול נר״ו לדיין בהסכמת בני קהלם ישצ״ו, אף ידי תכון עמו לסומכו יורה יורה ידין ידין ומהלכות דרך ארץ שקדמה לתורה, אני מזהירו שלא יהיה חולק על רבו ואם יהיה להם פס״ד יהיה נושא ונותן עמו ויחתום עמו בשיטה אחת, וגם לכהה״ר שאול הנז׳ אני מזהירו לקיים מלי דאבות, יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך ורב השלום.
אליהו הצרפתי סי״ט
עד כאן לשון ההודעה
כמו הרב משה בן חמו בשעתו, פיקח גם הרב שי״ש אביטבול על ענייני החינוך «. על פיו נקבעו כל סדרי הלימוד בחדרים ובישיבה. הוא עמד על משכורתם הדלה של המורים ומלמדי התינוקות, והשתדל בכל כוחו להגדיל את הכנסתם הן על ידי מענקים מיוחדים מדי פעם והן על ידי העלאת משכורתם לפרקים. לא אחת הסתכסך עם פרנסי הקהלה שהתנגדו לדעתו בהגנו על המורים, עד שלבסוף, כאשר ראה שאין ביכולתו עוד לעמוד בפרץ, הוכרח להסתלק מצרכי צבור, כאשר יעידון יגידון דבריו בכתב ידו.
בתקופה זו בעיקר גובשה שיטת הלימוד בכתות הנמוכות שנמשכה עד ימינו.
שנת הלימודים הראשונה לגיל הרך, לימוד הקריאה בארבעה שלבים:
שלב א ׳: (תביזארא ?) הילד מתחיל לקרוא את שמות האותיות (חרוף) והתנועות (נקוט).
שלב ב ׳: (תכמים = מחשבה) הילד לומד להגות את האות עם תנועתה: שלב הנקרא, ״אסאקאר(?) סג׳יר ולפביר״.
שלב ג ׳: (זדי = צירוף מלים) הילד לומד לקרוא את האות עם התנועה בהוספת אות אחרת בלי תנועה (או אות שואית) כלומר הברה סגורה.
שלב ד ׳: (מטלוק = לאט) הילד מתחיל לקרוא את המלה בשלמותה או קבוצת מלים. שלב זה נקרא גם ״פרשה דתביזארה״: ו— יא— מר.
שנה שניה: לימוד פרשה (תורה) בשלשה שלבים:
שלב א ׳: (מטלוק) כעין חזרה על מה שלמד בשנה ראשונה. קריאה זו נעשית מתוך ספר פרשה. התלמיד רוכש לו מהירות בקריאה.
שלב ב ׳: (טעם) קריאת הפסוק עם הטעמים (בתחילה את שמו ונגינתו של הטעם ולבסוף כל הפסוק בשלמותו).
שלב ג ׳: תורה עם תרגום בערבית. הילד קורא קבוצת מלים ומתרגמה לערבית 12,
הערת המחבר: זכורה לי האגדה שמספרים משמו של רבי רפאל בירדוגו ז״ל מעיר מקנאס שנסע אל הדרום ובביקורו בכפרים מצא שמלמד תשב״ר היה עם הארץ ושמע שמתרגם בערבית תרגום מוזר את הפסוק או גבן או דק או תבלול בעינו (ויקרא כ״א כ׳) אוו למגבון דקו, אוו בלבל צבעך ודחיהולו פעינו״, (״אם דל הוא, הכהו; או הכנס לו אצבע בעינו״) וזה מה שהביא את הרב בירדוגו לתרגם את כל התנ״ך לערבית; השוה לזה מעשה המלמד תשב״ר בלבוב — ומעשה שהיה כך היה, איש אחד ירא שמים ויודע לשון ושמו כהן. אליו שלחו בשבת את הילדים על מנת שיבחון אותם. בפרשת שמיני תרגם הילד את השם ״השלך״ — דג משוגע. כהן הזמין את המלמד וביניהם התנהל הדו־שיח הבא: ״למה שלך הוא דג משוגע ? המלמד: התרגום אומר — שלינונא, נונא זה דג ״שלי״ בפולנית זה משוגע. כהן: אם דג הוא מה מקומו בין העופות הטמאים י המלמד: ״מכאן ראיה כי משוגע הוא (ראה החסידות אהרן מרקום הוצאת נצח,
תל אביב ענד 35).
מצבו החומרי של המלמד
עברו כמה שנים והגיעו ימים שהקהלה זכתה לקצור את אשר זרעה. תלמידי חכמים רבים רשומים, מהם היו רבנים, דיינים, חזנים, סופרים, מוהלים, שוחטים וכו'. אך כיוון שזכה האחד במשרה צבורית, בפרט אם היתה בעלת ערך, החזיק בה הזוכה והעבירה לבניו אחריו, מדין השררה, אם בכדי להנחיל לזרעו זכר טוב ויחס נכבד או בכדי להמציא לו ממנה פרנסה הגונה, והאיש אשר היתה בידו משרה כזאת בירושה מאביו ומזקנו נהנה ממנה לבדו ולא הרשה לאיש ליהנות אתו גם אם היה לקהילה צורך במישהו אחר בלעדיו. כנוהג בדין ה״שררה״ .
גם בחינוך היה ראוי לנהוג כן אלו מצאו בו מלמדי התינוקות עסק טוב. אם נמצאו מבין המורים אברכים ותלמידי חכמים, הרי אלה, רובם ככולם, עסקו בחינוך רק באופן ארעי, עד להשגת מקור פרנסה אחר מכובד יותר.
בתקופה זו התעוררו לפעולה המורים שלא הסכימו להשאיר את עצמם ואת מקצוע החינוך בשפל המדרגה. הם ידעו, כמובן, ששפלות זו באה מצד שפרנסתם היתה תלויה תמיד בחסדם של ההורים ופרנסי הקהלה. לכן התכנסו באסיפת מורים ושוחטים והחליטו שלא ללמד כי אם אחרי שיקבלו אנשי הקהלה את דרישותיהם כדלהלן:
שלא יהנו מקופת הצבור משוה פרוטה ומעלה.
ששכר הלימוד יהיה הגון כנהוג בערים הגדולות.
שהתשלום יהיה בהקדם ומדי חדש בחדשו.
שכל המורים יהיו בשותפות אחת בלימוד הנערים.
וזה נוסח ההסכם שעליו חתמו המורים בשנת תקמ״ג(1783) :
גם הרב שי״ש אביטבול הסכים אתם ואישר את החלטותיהם בהסכמה שכתב וחתם להם 3ת וכנראה מאבקם של המורים הוכתר בהצלחה ותנאיהם התקבלו.
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ'-208
קצידת רבי דוד קיים לפרשת בשלח-אעירה שחר לרבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-קצידה מס 416 כרך ג'
(416) — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק חזק
בשקל ״אל־היפה״
א־ל פָּדָה אֻמָּה / וּלְצָרָתָם דַּיָּם, / אָמַר, וּלְעָנְיָם
מֵרָהָב חוּלִי, גֹּחִי / עַם חוֹבָב בֵּן־אֶזְרָחִי / רִפְאוּת חָלְיוֹ בְּמָרְחִי —
גְּאֻלַּת עוֹלָם, וּמוֹסְרוֹתָיו אֲפַתַּח / דַּם אוֹיְבָיו אַרְתַּח
אָמַר: לְכָה זֹעֲמָה / אַכְבִּיד לֵב פַּרְעֹה וּרְדָפוֹ בְּמִרְמָה
וְאַחַר יִרְאוּם יֶחֱזוּם:
כנפי שחר
416 — הנושא: מתוך פרשת בשלח (שמי יג, יז — יז, טז>.
ולצרתם… — שיעורו: ולצרתם ולענים אמר דים; די להם לסבול גלות מצרים מרהב חולי גוחי — שב אל ״אומה״, צאי במחול ממצרים. בן אזרחי — בן אברהם הנקרא ״איתן האזרחי״. רפאות… — רפואת חוליו תהי כאשר אמשח פצע גלותו בממרח הנקרא ״גאולת עולם״, וכאשר אפתח ואנתק את כבלי שעבודו. דם אויביו ארתח… — אחמם דמם שירדפו אחריהם בזעם. אכביד… — שיעורו: במרמה אכביד לב פרעה ורדפו, בחכמה אפרוש לו מלכודת, כמבואר להלן, ואחזק את לבו לרדוף; ורדפו, שב אל ״עם חובב״. ואחר… — אחר שאושיעם מיד מצרים, יראו אותם מתים מושלכים על שפת הים; יראום יחזום פעלים נרדפים.
מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —
מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה
וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:
נָחָם בִּמְזִמָּהּ / פֶּן לְאֶרֶץ שִׁבְיָם / יָשׁוּבוּ בַּעְיָם —
קְשִׁי עָרְפָם, אִם רָאוּ / מִלְחָמוֹת־עַם יִצְבְּאוּ / לָכֵן אַתְעֶה מוֹצָאוֹ
דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם־סוּף אֲעַקֵּם מִשְׁטָח / אוֹלִיכֵם מִבְטָח
אוֹרֵם דֶּרֶךְ נֶעְלָמָה / וַחֲמוּשִׁים עָלוּ הוֹלְכִים בִּתְקוּמָה
לֹא־בּוֹרְחִים לֹא־מִי־יַחְפְּזוּם:
מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —
מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה
וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:
יוֹם צֵאתָם דִּמָּה / מֹשֶׁה, כִּי רֹב חֶלְיָם / יַתְעֵם, בְּנִשְׁיָם —
מִשְּׂאֵת אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף / עַל כֵּן הוּא כָסַף אֹסֶף / טוֹב מִזָּהָב וָכָסֶף
בְּנָסְעָם, וְאוֹר עֵינֵיהֶם מַרְאוֹת לֹא־טַח, / הָלְכוּ דֶּרֶךְ טַח —
מֵעִיר סֻכּוֹת אֵיתָמָה, / מִשָּׁם שָׁבוּ כֹּל־מַחֲנוֹת בְּעָרְמָה
מַשְׁגִּיא לַגּוֹיִם יְגָזּוּם:
כנפי שחר
משפיל… — כנוי להקב״ה. רם קומה — בעל גאוה, כאן: פרעה; קומה, קו״ף־חולם וטעמו מלרע. כי הוא שם. עליון… מיום רד… — מיום שהקב״ה הכניע את פרעה וחילו הכירו הכל שהוא עליון שוכן שמים. בן־אמה — מצרים בנו של חם (ברא׳ י, ו) עבד העבדים (שם ט, כה), ואמר בן־אמה לצוה״ח. אף על קמי קומה… — כשם שהכנעת את המצרים כן גם עתה התקומם על אויבי והראה רוממותך על המתנשאים עלי; קמי־קומה רמי־רומה, לשון נוע״ל; קומה רומה, קו׳׳ף ורי׳׳ש בשורק וטעמם מלעיל, כי הם צווי בעל נימה של בקשה ותחנה. רוחם כלתה עד תום — מרוב תקוה זו רוחם עמדה על סף הכיליון; וכתב רוחם במקום רוחנו לצוה״מ. נחם — ניהגם. במזמה — בחכמה. פן לארץ שבים — פן ישובו למצרים שם היו שבויים. בעים… — בחוזק ערפם הקשה ישובו למצרים, לכן התחכם להם ואמר: אתעה מוצאו… — אשנה הדרך ממנה יצאו. אעקם משטח — ואוליכם בדרך עקומה במדבר, לא בדרך שטוחה וישרה, באופן שלא יוכלו לחזור לארץ שבים. וחמושים… — מזויינים ומצויידים בנשק עלו ביד רמה, קוממיות ובריש גלי, לא כבורחים ולא כדפוקים ונחפזים לצאת במנוסה. יום צאתם… — שהיו טרודים ועוסקים בכלי זהב ששאלו ממצרים דמה וחשב משה כי עלולים הם לשכוח ולא יקחו עצמות יוסף. על כן הוא כסף אסף… — נפשו איוותה לעסוק באסיפת העצמות ההן יותר מלעסוק באסיפת זהב וכסף. חליים — תכשיטי זה וכסף. בנשיים — ל׳ שכחה. כסף, כצ״ל וכ״ה בשי״ד־תרפ״א, ל׳ תאוה. אסף, ל' אסיפה וקיבוץ
מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —
מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה
וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:
דָּאָה לִנְקָמָה, / פַּרְעֹה, קָרָא: אַיָּם / מִצְרִיִּים? אוֹיָם !
כִּי בָּרְחוּ נֶאֱסָרִים / הָעִבְרִים הַנִּבְעָרִים / הַבּוֹנִים הָעֲיָרִים
שִׁלַּחְנוּ עַם עֲבָדוּנוּ כֹּל־טוֹב נֵתַח / הֵן מָגֵן תּוֹתָח
וְיָדֵנוּ רוֹמֵמָה / נָשִׁיב שְׁבוּת הוֹנֵנוּ נַפְשִׁי עָגְמָה
וּבָזֶה פָּחַד יֹאחֵזוּם:
מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —
מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה
וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:
וּבְנֵי אֲיֻמָּה / נָשְׂאוּ אֶת קוֹל בִּכְיָם / זֶה רֵאשִׁית מִרְיָם
עַל מֹשֶׁה הִתְאוֹנְנוּ: / מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ־לָּנוּ? / שֶׁבֶר בָּא עַל כֻּלָּנוּ!
לָכֵן טוֹב מִמָּוֶת בְּאֶרֶץ כַּחֲלַח / מָוֶת בַּשֶׁלֲח
וְיַעַן בְּנֶחָמָה: / אַל־תִּירָאוּ ! יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה
וְאַתֶּם עִמְדוּ וַחֲזוּם:
כנפי שחר
בנסעם… — בעוד אור עיניהם לא טומטם מיראת רדיפת פרעה וחילו אותם, הלכו ללא מורא. ״דרך טח״ — כשיעור השלכת חץ מקשת, שהוא שיעור המרחק שיש מעיר סוכות לאיתם. משם שבו… — מאיתם חזרו לאחוריהם כדי להטעות פרעה לומר ״נבוכים ומבולבלים הם כבורחים״ וירדוף אחריהם. ועליו נאמר(איוב יב, כג) משגיא לגוים ויאבדם, שהקב׳׳ה מטעה לגוים, כאן: פרעה וחילו, כדי להטביעם בים סוף. לא טח, ל׳ אטימה וסתימה. דרך טח — ל׳ כמטהוי קשת (ברא׳ בא, טז). בערמה — בחכמה. משגיא — בשי״ן ימנית, כצ׳׳ל כאן, ל׳ שגגה. יְגָזּוֹם — (קרא: יגזום), יגזוז אותם, יכריתם. דאה… — כצ״ל, דאה כנשר ועף לנקום. ראה מעשה חרש. אוים… — אוי להם לעברים כי ברחו. הנבערים — הטפשים, שלא ראו את העונש המחכה להם על כך. הָעֲיָרִים — כצ״ל, וכ״ה בשי״ד־תרפ״א, וכן מחייב המשקל. נתח — חתיכה מבהמה שמנה, ר״ל עבדים חרוצים. הן מגן תותח… — יש לנו כלי נשק וגם כוח להחזירם ולהשיב רכושנו, כי צר לי על כל זה. איומה — כנוי לעדת ישראל. מרים — מרדם. התאוננו — התלוננו. לכן… —שיעורו
מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —
מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה
וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:
דִּבֶּר רַב־עָצְמָה: / הַט יָדְךָ עַל הַיָּם, / מַיִם וְדָכְיָם,
בַּמַּטֶּה וּבְקָעֵהוּ / לְעַמֵּי תַּעַבְרֵהוּ / וּפַרְעֹה יִרְדְּפֵהוּ
עַמִּי יַעֲלֶה, לֹא־עוֹד פָּסוֹחַ יִפְסַח / וְעָלָיו אֶפְסַח
בְּמִצְרַיִם אֱלָּחֲמָה / אוֹרִיד חֵילוֹ וְסוּסָיו אַשְׁכִּין דּוּמָה
וְאַחֲרֵי־כֵן יְבַזּוּם:
מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —
מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה
וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:
קַיָּם, בְּחֵמָה / בְּתוֹךְ יָם גְּוִיָּם / הֵבִיא בִצְדִיָּם
בְּאַשְׁמֹרֶת־הַבֹּקֶר / בֵּין הַמַּחֲנוֹת בִּקֵּר / אוֹפֶן־מֶרְכַּבְתּוֹ עִקֵּר
יִשְׂרָאֵל פָּלַט, עָלָה וְשַׂר בְּפֶה צַח / פַּרְעֹה מַר פָּצַח
הוֹי בִּמְהוּמָה כְּדֻמָּה / צָלְלוּ הַמִצְרִים, כְּאֶבֶן דּוּמָה —
סוּס וְרֶכֶב וּמָעֻזּוֹם:
כנפי שחר
טוב מוות בשלח ממוות בארץ כחלת — טוב למות מות גבורים במלחמה מלמות בארץ כמו חלח; כחלח, כצ״ל, והוא כנוי אצלנו למדבר שממה. ובטעות אומרים ״שילכו ללחלח וחבור!״. ראה מעשה חרש. עמדו וחזום — שתוקו וראו אותם במפלתם. רב־עצמה גדול כוח, כנוי להשי״ת; עצמה, קרא: עצמה. ודכים — שאון ורעש גליהם; ודכים, קרא: ודימם. לא עוד פסוח יפסח — לא יהסס עוד, כי היו פוסחים על שתי הסעיפים אם ישוב אל מצרים או ימשיך בדרכיו למדבר סיני. ועליו אפסח… — אחוס על עמי ויעלה שלם מן הים; אבל את המצרים. אשכין דומה — אוריד אותם לקבר, כלומר יטבעו בים. יבזום — יבזזו אותם, יקחו מה שעליהם. יבזום — קרא: יְבֹזוּם. גויים — גויותיהם, גופם. בצדיים — הטביעם במים כמדת צדייתם, רשעתם, שהשליכו ילדי ישראל במים. באשמורת הבוקר — בחלק השלישי של הלילה, לפנות בוקר. עיקר — הסיר. ביקר — הבדיל והפריש, ל׳ לא יבקר בין טוב לרע (ייק׳ כז, לג), ״ישראל פלט, המצרים צללו בים״. פלט — ניצול. בפה צח במלים צחות וברורות. מר פצח — פתח ביללה מרה. במהומה כְּדֻמָּה צללו… — במבוכה ובהלה שקעו המצרים בים כדמה, כמו ?דמה, והוא כלי ברזל כעין עוגן כפול לשלות בו דברים שנפלו לתוך הבור
מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —
מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה
וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:
חָזוֹן בִּנְעִימָה / הַגּוּ אָז בְּלֶחְיָם / וַתָּשַׁר מִרְיָם
שִׁירָה תַּמָּה וּנְקִיָּה / זִמְרַת רַעְיָה כְּצִבְיָה / עִם כֹּל־אִשָּׁה עִבְרִיָּה
בָּאוּ מָרָתָה וּלְשׁוֹנָם בַּצָּמָא צָח / יָרְאוּ מֵרֶצַח
צִוָּה הָאֵ־ל: הַמַּיְמָה / הַשְׁלֵךְ עֵץ וְנִמְתְּקוּ. וְעַל אַשְׁמָה —
צִוָּה: עֲוֹנוֹת יִרְחָצוּם:
מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —
מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה
וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:
זַךְ קַיָּם־רוֹמָה / לְרַפֹּאת אֶת חָלְיָם / דְּבָרוֹ קְיָם:
הִמְטִיר מָן מִשָּׁמַיִם / וּשְׂלָו בֵּין הָעַרְבַּיִם / רוֹבֵץ בֵּין מִשְּׂפָתַיִם
נֹפֶת־צוּף אָכְלוּ בְּלִי עָמָל וָטֹרַח / כֹּל־יוֹם־יוֹם יִפְרָח —
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה / לַגֻּלְגֹּלֶת עֹמֶר, עַד עֲשׂוֹת פִּימָה
שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ עַד חֵטְא רָצוּם:
כנפי שחר
כאבן דומה — במקום ״דומם״ לצוה״ח, והיא צור החלמיש, להבדיל מאבן טובה. ומעזום — וחיילותיהם. חזון בנעימה… — בשירת הים יש ,גם נבואות לעתיד שאמרו אותם דרך רמז בשפתם. לשונם… — התייבש בצמא עד כדי יראת מוות. ועל אשמה… — ר״ל כשם שהמים נמתקו ע״י העץ וסר הצמא, כן העונות יתלבנו ויכופרו ע״י קיום מצות התורה שהיא ״עץ חיים למחזיקים בה״ (משי ג, יח); הכנוי ״ירחצום״ שב לשבים בתשובה. זך — טהור. קיים־רומה — השי״ת המקיים ומחיה את השמים וכל צבאם, קיים את דברו וריפא את מחלתם, שהיו רעבים כי כלה הבצק שהוציאו אתם ממצרים. רובץ… — השליו נח מסביב לגבולות המחנה. נופת צוף — לשד דבש. יפרח המן היה פורח כעוף ויורד מן השמים ומוצאים אותו כאילו פרח וצץ מן האדמה; הפועל ״יפרח״ משמש בשתי הוראות. פימה — כפל בבשר מתחת לסנטר, או בבטן. שמנו עשתו פעלים נרדפים, ויש שפירשו בשרם היה חלק ומבהיק מרוב שומנם, ל׳ עשת שן(שה״ש ה, יד). עד חטא ריצום — עונש חטא האכילה שיבר ומחץ אותם. קצב בשימה… — קבע להם חלק קצוב לאכילת היום, והוא עומר לגולגולת.
מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —
מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה
וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:
קָצַב בְּשִׂימָה / אֶת כּוֹסָם רְוָיָם / רַק חַד בְּבִרִיָם
לֹא תּוֹסִיפוּ לַחְטוֹא / וּבְיוֹם שִׁשִּׁי תִּלְקְטוּ / לֶחֶם מִשְׁנֶה: מַלְּטִוּ,
כִּי בְּיוֹם שַׁבָּת אֶתְכֶם זָנוֹחַ יִזְנַח / בַּל יִמָּצֵא נָח
שְׁבוּת־פֹּה נֶאֶלְמָה / הַהוֹלְכִים לִלְקוֹט לֹא מָצְאוּ בִּכְלִמָּה
וּלֹא־עוֹד פָּנִים יְעִזּוּם:
מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —
מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה
וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:
חָזָק, צוּר, עַד מָה / בָּנֶיךָ אֶת עֶדְיָם / עָדָה, וְעֶטְיָם?
בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ / עֵץ הַדַּעַת יַצְמִיחַ / מִקִּרְבֵּנוּ יַפְרִיחַ
וְיָקִים צַו־"זֵכֶר־עֲמָלֵק יִמַּח" / וְעַמִּי יִשְׂמַח
מִקֵּדְמָה עַד הַיַּמָּה / יִחְיוּ מֵתֵינוּ, עִיר יְרוּשָׁלַיְמָה —
יַעֲלוּ, לֹא־עוֹד יַרְגִּיזוּם:
מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —
מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה
וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:
כנפי שחר
כוסם רויים — כאן: חלקם המספיק להם לשובעם. רק חד בבריים — רק עומר אחד לאכילתם. לא תסיפו לחטוא — להתלונן. מלטו… — כלומר נצלו את ההזדמנות עכשיו, כי מחר שבת ולא ירד המן. ההולכים… — אותם שהלכו ללקוט ביום שבת חזרו בכלימה ובושה, וזה מראה בעליל שיש לשבות אפילו מדיבור חול בשבת, ומעתה לא יעיזו פנים שוב. חזק. צור — תוארי פניה להשי״ת, תוארים נרדפים. עד מה… — שיעורו: עד מה עדים ועטים עדה? עדים — כאן: הוד מלכותם. ועטים — עצתם, כאן: שופטיהם ויועציהם. עדה — עבר ובטל. יפריח יצמיח — שב אל ״חזק, צור״. ויקיים צו… — שב אל ״המשיח״; צו — כצ״ל לצוה״מ. לא עוד ירגיזום — ושוב לא יצערום ולא יפחידום אותם העמלקים למיניהם.
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Presence diploma tique de l'Angleterre
Au XIXe siècle, l'influence de l'Angleterre fut considérable
Edward William Auriol Drummond Hay avait été consul de Grande- Bretagne à Tanger de 1829 à 1845. À cette époque, la politique britannique visait à encourager le commerce avec le Maroc, à empêcher les Français d'occuper la Tunisie et le Maroc et également à empêcher la Russie de prendre des territoires du Levant de l'Empire ottoman. Lorsqu'en 1831 la ville de Tlemcen prêta allégeance au sultan du Maroc pour éviter d'être occupée par les Français, la Grande-Bretagne resta neutre car cette ville avait été occupée par les Ottomans. Edward Drummond Hay sut combiner des conseils judicieux à des positions de fermeté : lorsqu'en 1828, le sultan Abderrahmane voulut pratiquer à nouveau la piraterie que son père Slimane avait abolie en 1818 (Moulay Slimane avait également libéré tous les captifs chrétiens en 1816), la Grande-Bretagne décréta le blocus de Tanger pour dissuader le Maroc de se lancer dans de tels projets. Les problèmes de piraterie ne disparurent pas pour autant. Une protestation fut transmise au sultan en 1834, et la véhémence de celle-ci fut telle que le clerc qui devait remettre la missive en craignît pour sa propre vie. Edward Drummond Hay proposa ses bons offices pour régler de nombreux différends : arrestation d'un ancien soldat français à Mogador et libération d'un navire espagnol capturé par les Marocains en 1840. Les états de service d'Edward Drummond Hay facilitèrent de beaucoup la tâche à son fils John Edward qui lui succéda dans sa fonction de 1845 à 1886.
L'Angleterre eut en effet une influence considérable à la Cour marocaine par l'entremise de son habile envoyé, le consul John Edward Drummond Hay. Il fut conseiller du sultan en matière de politique extérieure en 1850 et maintint son influence pendant trente-cinq ans. Le traité anglo-marocain de 1856 fixa enfin les droits de douane qui, par le passé, étaient modifiés au gré du sultan. Les conseillers britanniques en poste à la Cour marocaine furent nombreux et, au milieu du XIXe siècle, la majorité du commerce marocain se fit avec l'Angleterre. En 1861, l'Angleterre accorda au Maroc un prêt de 426 000 livres sterling remboursable en prélevant 50% des droits de douane sur l'ensemble des ports du Maroc. Un an plus tard, il fut précisé que ces prélèvements s'appliquaient également sur l'intérêt du prêt, soit 75 176 livres sterling. Ce prêt servit avant tout à payer l'indemnité de guerre que le Maroc dût verser à l'Espagne. Des contrôleurs espagnols veillèrent à la perception des droits et taxes de douanes dans les ports marocains, ce qui ne manqua pas de susciter des animosités. Le contrôleur espagnol Mantilla, ancien colonel de l'armée espagnole en charge des douanes marocaines à Safi fut assassiné dans des circonstances obscures.
Par ailleurs, Drummond Hay convainquit le sultan de mettre le flamboyant militaire Harry Aubrey de MacLean en charge de l'entraînement d'une armée marocaine moderne. La rumeur voulait que ce dernier fût démis de la fonction qu'il avait occupée à Gibraltar car il se serait aliéné son supérieur de qui il aurait séduit la femme. Il se promenait au Maroc avec un garde du corps en burnous fait en toile écossaise et se faisait également accompagner d'un joueur de cornemuse.
Dans la première moitié du XIXe siècle, après la conquête de l'Algérie, l'Angleterre avait, par l'entremise de Lord Aberdeen, déclaré que l'expansion militaire française au Maroc constituerait un casus belli. N'eut été l'opposition de l'Angleterre qui tenait absolument à protéger Gibraltar, il eut été probable que la France aurait pris avantage de la bataille d'Isly en 1844 pour occuper le Maroc beaucoup plus tôt. L'Angleterre protégea la souveraineté marocaine contre les ambitions françaises et espagnoles. Il fallut donc attendre jusqu'en 1881 pour que la France étendît son Protectorat à la Tunisie et qu'elle réclamât le contrôle du Maroc « pour maintenir la sécurité en Algérie.» Par ailleurs, le consul britannique Kirby Green qui succéda à Drummond Hay déclara en 1887 à un ministre espagnol : « Si l'intégrité du Maroc venait à être sérieusement menacée, l'affaire serait traitée comme une affaire d'importance vitale aux intérêts britanniques.»
Evan Smith succéda à Kirby Smith et proposa en 1893 des réformes au sultan Hassan Ie : l'établissement de moyens civilisateurs tout comme le télégraphe et aussi l'abolition de l'esclavage, la création de tribunaux mixtes et la fin de la protection consulaire. Toutefois, son manque de tact l'aliéna à la Cour marocaine. Le Maroc n'était plus, comme par le passé, avide de bons conseils des consuls britanniques tout comme Drummond Hay. La compétition était grande entre les puissances européennes. L'objectif premier de l'Angleterre était de conserver Tanger et de créer de bonnes conditions commerciales avec le Maroc. Or, en 1900, la France lança l'idée d'une « neutralisation » de Tanger. Cette même année, la France occupa le Touat saharien qui avait été jusque-là considéré par les puissances européennes – la France exceptée – comme marocain. Le Maroc ne pouvait donc plus compter sur la politique britannique traditionnelle de défense de l'intégrité du Maroc qui, par le passé, n'excluait pas le Touat. La souveraineté marocaine ne prédominait plus dans la politique britannique et par ailleurs, il semblait que Ton désespérât du succès des réformes. L'ambassadeur anglais Nicolson déclara : « Je ne crois pas qu'il soit possible de réformer ce pays de l'intérieur.»
Comment se fit-il que l'Angleterre finit par laisser la France occuper le Maroc?
Il faut avant tout souligner que, pour l'Angleterre du XIXe siècle, l'importance du Maroc était essentiellement stratégique, la garantie de passage dans le détroit de Gibraltar primant toute autre considération. Suite à l'incident de Fachoda au Soudan en 1898 durant lequel les armées française et anglaise se retrouvèrent nez à nez, la France et l'Angleterre signèrent en 1904 l'Entente cordiale. L'Angleterre finit par accepter la prépondérance française au Maroc pour autant que la France renonçât à ses droits sur l'Égypte et sur Terre-Neuve au Canada. Le 8 avril 1904, La France et l'Angleterre entérinèrent un accord qui dans les faits laissait l'Égypte dans la zone d'influence britannique et le Maroc dans la zone d'influence française. Les deux pays s'entendirent sur la circulation libre dans le canal de Suez et le détroit de Gibraltar, tout en limitant la construction de fortifications qui pourraient entraver le passage de navires dans le détroit de Gibraltar. Des clauses secrètes prévirent des réformes visant à moderniser la gouvernance de ces pays.
Les intérêts de la Grande-Bretagne ne coïncidaient plus avec ceux du Maroc…
Ajoutons qu'en 1900, une entente similaire fut signée avec l'Italie qui reconnaissait à la France le droit d'ingérence au Maroc et, de son côté, la France accepta que la Tripolitaine fasse partie de la zone d'influence italienne.
En 1908, la majorité des échanges commerciaux du Maroc se fit avec la France, alors que jusque-là, elle avait été faite avec l'Angleterre.
Chose surprenante considérant la compétition que se livraient traditionnellement le Coq gaulois et la Perfide Albion : Lyautey remercia vivement le consul britannique à Fès James MacLeod pour ses conseils inestimables lors de l'occupation de Fès en 1912.
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010– Presence diploma tique de l'Angleterre-page 155
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה
ואם לחשך אדם לומר, ניחא לאסור את המותר, שהרי המחמיר תבוא עליו ברכה, ובזה דברי מרן אמורים, שהרי כתב ״ואם בקצת ארצות נהגו איסור״, אבל מנין לו להתיר מכח מנהג, את האסור בשלחן ערוך. הנה גם זה נתבאר בבית יוסף (יורה דעה סימן ל״ו) בד״ה נימוק: ולענין הלכה, כיון שהרי״ף והרמב״ם הסכימו לאסור [במים עכורים וסרוחים בריאה] להם שומעים, אם לא במקום שנהגו כדברי המתירים עכ״ל, וכדברים הללו כתב גם בספרו הנ״ל (אורח חיים סימן רמ״ח) עיי״ש.
ובספר ארץ החיים למהר״ח סתהון ז״ל, שהביא את הדברים הנ״ל בקונטרס הכללים שלו, בו רצה להוכיח, שאפילו בצפת ת״ו עירו של מרן, לא הכל נהגו כוותיה, וכתב שם שמתוך דברי מרן בבית יוסף הנ״ל, מוכח שגם מרן עצמו מסכים, שהמנהגים ישארו במקומם, ואין עליהם עוררים.
וגדולה מזו מובא בתשובות מהר״ם גלנטי (סימן י׳ וסימן י״ט), (הביאה שם בארץ החיים), שמרן רבי יוסף קארו אמר לו פה אל פה, על איזה מנהג נוהגים שהיה בצפת, שהיה נגד מה שנפסק בשלחן ערוך, שימשיכו במנהגם.
ובספר תיקון יששכר (דף ס״א) הביא, ששאלו את מרן, בענין קריאת ס״ת ועל הנסים בט״ו באדר (שושן פורים) בצפת, ותשובתו היתה, שאמנם מנהג טוב לומר על הנסים בתפלה, וכן להוציא ספר תורה בעיה״ק צפת בט״ו באדר, אלא שקהילתנו הספרדים לא נהגו להוציא ספר תורה, ״ואני כמו שמצאתי המנהגות מזמן רב נוהגים, הנחתי להם״ עכ״ד. והדברים מדברים בעד עצמם.
וגדולה מזו כתב אחד מתקיפי ארעא דישראל, הלא הוא רבינו חיים אבולעפיא ז״ל (הביאו בספר מנהגי החיד״א בהקדמתו), שאפילו מנהג שנתייסד אחרי מרן נגד מה שנפסק בשו״ע, אין למחות ביד הנוהגים כן, ואפילו במילי דברכות שפסק מרן לא לברך, ונהגו לברך, אין למחות בידם של המברכים, כי יש להם על מה לסמוך עכ״ד.
ואם הדברים נאמרו בצפת אתריה דמרן, הרי על אחת כמה וכמה בשאר המקומות, ואם במנהגים מאוחרים כן, כ״ש וכ״ש במנהגים קדומים.
והמהרי"ט אלגזי בספרו שמחת יום טוב (סימן י״ב) כתב, שאף שאנו פוסקים כמרן, בענייני אישות נוהגים בכל ארץ ישראל לתפוס כל החומרות של כל הפוסקים עכ״ד.
ובספרי חקרי לב (מהדו״ב חו״מ סימן ד׳) בשם מהר״י סודן ז״ל כתב, שברוב דיני יורה דעה ואבן העזר, אנו מחמירים בא״י נגד מה שפסק מרן בשולחן ערוך עב״ד.
והחיד"א בספרו חיים שאל (ח״ב סימן ל״ה) הביא כמה עניינים, אשר בהם לא נהגו כפי שפסק מרן בשלחנו הטהור, והטעם לזה, כתב הרב, משום שהם מנהגים קדומים, ויש שמרן כתב ״נהגו כן׳/ ובצפת לא נהגו כן עכ״ד.
ובמחזיק ברכה (או״ח סימן ל״ח) הגדיל בענין זה יותר, שכתב, אם מרן כותב שהעולם נוהגים כן, זמנין דמשכחת אחרי פטירת מרן נשתנה איזה דבר, וזמנין אפילו בעודנו חי עיי״ש.
ועוד אחרת צריך להודיע שהרבה דברים נהגו בהם על פי הזוהר וספרי האריז״ל, ואפילו בצפת אתריה דמרן, נהגו בכמה דברים על פי האריז״ל. וראה בזה בברכי יוסף (או״ח סימן מ״ו) בענין ברכת ליעף כח, עיי״ש (וראה באורך בזה בקונטרס הכללים ארץ החיים (כלל י״ג).
ועוד זאת תא שמע, מה שמובא בש״ך, (יו״ד סימן רמ״ב) שאף שמרן השו״ע לא הזכיר בשלחנו הטהור מנהגים, כשמביא ״סתם ויש״, כוונתו בכך ללמדנו, שבמקום שנהגו כסברת היש אומרים, יש להם על מה שיסמוכו, ומשום כך מצא לנכון להביאם עיי״ש, וראה עוד בזה בט״ז (או״ח סימן מ״ו סק״ז), ובזכור לאברהם (דיני ברכות אות ס׳).
והנה ידוע, שהסידורים הישנים אשר בהם התפללו מאז בארצות המערב, ואשר נדפסו בליוורנו, כגון תפילת החודש, בית עובד, בית מנוחה וכדומה, הם סודרו על פי מרן החיד״א ז״ל, אשר הרבה מהפוסקים כתבו עליו, שנתקבלו הוראותיו כקבלת הוראות מרן הבית יוסף, על פיו יחנו ועל פיו יסעו, והוכחה לזה שרוב הסידורים והמחזורים הישנים ושאר ספרי התחינות, שמו הגדול של החיד״א מתנוסס עליהם, וראה בספר מנהגי החיד״א במבוא בענין זה באורך, ובספר המזהיר יביע אומר(ח״ב יו״ד סימן י״ג סוף אות ח׳).
ואחרי כל אלה הדברים, אין כל תימה, איך נהגו במרוקו וסביבותיה דלא כמרן, שכבר מלתנו אמורה מפי סופרים וספרים, שכל היכא שהמנהג קדום, או נתייסד על פי גדולים, הולכים אחריו, וכבודו של המנהג במקומו מונח.
והנה הדבר ידוע ומפורסם, שהקהלה היהודית במרוקו נחשבת לאחת הקהילות העתיקות ביותר, עד שיש אומרים שתחלתה מחרבן בית שני, כאשר הגיעו אליה פליטים ושבויים רבים, שנשלחו על ידי הרומאים מארץ ישראל לצפון אפריקה, וכאשר אירע גירוש ספרד המפורסם נתוספו אליה חכמים רבים מבין המגרושים, אשר ביניהם היו חכמים שנחשבו חכמי כל הדורות, כמו רבי יהודה בן קריש, המדקדק הנודע דוניש בן לברט, רבינו נסים, רבי שמואל בן חפני, רבי יהודה חיוג, רבי יונה בן ג׳אנח, רבי יצחק אלפסי (הרי״ף), רבי שלמה בן פרחון בעל ספר הערוך, רבינו משה בן מימון הרמב״ם), ואחרים רבים. ומאוחר יותר רבי יעקב בירב, רבי חיים בן עטר, ועוד רבים ועצומים במשך כל הדורות, ראה לקמן בשמות החכמים, וראה בספר מלכי רבנן כהנה וכהנה, עד שיש לומר יכלה הזמן והמה לא יכלו. רבנן ותלמידיהון, ותלמידי תלמידיהון, די בכל אתר ואתר בכל הארץ, מצפון ועד דרום, וממזרח ועד מערב.
ומכאן שחלק נכבד מהמנהגים נתבססו על פי פסקי הרמב״ם, שמקום משכנו היה במרוקו זמן מה, וידוע מש״כ הרשב״ש (סימן רנ״א) שבכל המערב והצבי נוהגים על פיו(הביא זה בקונטרס הכללים לר״ח סתהון), וגם השפעת חכמי אשכנז לא חסרה, החל מהרא״ש שהיה בספרד, וחכמי קסטיליא שנהרו למרוקו הלכו על פיו. וכלה בשדרי״ם הרבים שהיו באים למרוקו, שחלקם נשתקעו שם והפכו למורי דרך כידוע.
ולכן במשך כל הדורות, לא פסקה התורה ממרוקו, וחיי הקהלה פעלו נמרצות, ובאף מקום לא חסרו רועים ומנהיגים רוחניים, אשר הנחילו מורשת האבות לצאן מרעיתם, ומשום כך כל מנהגיהם והליכותיהם ברובם המכריע, יסודתם בהררי קודש, ואף אותם התמוהים שביניהם, חזקה על הבודקם נכונה שימצא להם יסוד ועיקר בקדמונים, וזאת אשר עשיתי בס״ד בספרי זה, ככל אשר ידי יד כהה מגעת, ואם טעיתי אתי תלין משוגתי, וה׳ יכפר בעד.
ואולם זאת צריך לציין ולהזכיר, שבמרוקו עצמה היו כמה וכמה מנהגים לא מעטים, שבהם היו האיזורים שונים זה מזה, מנהגי פאס ומקנס, מנהגי ט־טואן וטנג׳יר, מנהגי תפילאלת ותארודאנת, מנהגי ערי הדרום והאטלס, וכדי להקיף ולברר את המנהגים בצורה ברורה ומקיפה, דרוש לכך עבודה רבה. וכולי האי ואולי, וידעתי כי לא אוכל, ואף על פי כן לא מנעתי עצמי מזה, מתוך הסתמכות על דברי חז״ל באבות (פ״ב): לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה, ומשום כך אמרתי בס״ד, אחיל במלאכה זו, וברבות הימים בודאי יקומו מן החכמים, מרבני העדה המבורכת ביותר בחכמים ורבנים משכמם ומעלה כ״י, וישלימו את המלאכה, ועליהם תבוא ברכת טוב, וכבר אמרו חז״ל קנאת סופרים תרבה חכמה.
ולסיום לא אמנע עצמי, מלהביא מעשה נורא, שהיה בעירו של הרמ״א (הביאו בספר שמו יוסף לרבי יוסף בן ואליד ז״ל), ואשר ממנו נלמד כוחו של מנהג, והוא מוסר השכל לשמירה על מנהגי ישראל:
בעירו של הרמ״א היה המקוה לטהרת נשים בחצר ביתו של שמש בית הכנסת, והבלנית היתה אשתו של השמש עצמו, והיה מנהג שם, שהבלנית היתה מוסרת יום יום דיווח לבעלה על האשה שטבלה באותו לילה, ולמחרת היה השמש ניגש אחרי התפלה לבעל האשה שטבלה, ומאחל לו לעיני כל הקהל ״בסימן טוב״, וכשנודע דבר זה להרמ״א, נתמלא כעס גדול על מנהג הרע הזה, שגובל בפריצות גדולה, ומיד גזר אומר לבטל את המנהג, וגזר על השמש בכל תוקף, כי לא יוסיף לעשות זאת, ומאותו יום נתבטל המנהג לגמרי, והנה באחד הימים הגיע אחד מתושבי המקום אשר חזר לעירו, ולא שמע על ביטול המנהג, וכשאשתו הלכה למקוה טהרה, המתין למחרת אחרי התפילה לברכת השמש, וזה לא מגיע אליו, והאיש חשב כי השמש מזלזל בו, והחיל לחרפו ולגדפו, והשמש פתח פיו ואמר לו, אחי היקר, אשתך לא טבלה אתמול, ולכן אין מקום לברכה, ואף אם היתה באה לטבול גזירה היא מלפני רבינו הרמ״א שאין להמשיך במנהג זה. וכששמע הרמ״א את המעשה קרא לאשה וחקרה והודתה בפה מלאה, כי המים קרים ונתעצלה ולא טבלה, ובשמוע הרמ״א את הדברים, מיד קרע שמלותיו וזעק זעקה גדולה ומרה, על התקלה שבאה על ידו באיסור תורה, שהרי כל זמן שהמנהג ההוא היה קיים, לא העיזה שום אשה לטעון שטבלה, אם היא לא טבלה באמת, שהרי זה יתגלה על ידי השמש, אם יבוא לאחל בסימן טוב או לאו, ועכשיו שנתבטל המנהג, פרצה קוראת לגנב, ותיכף אסף הרמ״א את הקהל, וביקש מהם להחזיר את המנהג למקומו כקדמת דנא, ע״כ המעשה.
ומשום כך כתב הרמ״א (באו״ח סימן תר״צ סי״ג) שאין לשנות ולבטל שום מנהג, כי לא לחנם הוקבעו, ובהרבה מקומות, מביא מנהג ומוסיף ״ואין לשנות״ (וראה ברמ״א יו״ד סימן צ״ג ס״ג.ותבין מה כוחו של מנהג), וזה ״כיהודה ועוד לקרא״ לכל מה שנכתב עד הלום.
ואסיים בדברי חז״ל: תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות ע״כ. וכבר מובא בראשונים שפעמים ״אל תקרי״ רוצה לומר ששניהם צריכים (ראה בזה בשדי חמד מער׳ א׳ סימן קכ״ב). ולענינינו י״ל בס״ד, הלכות הם הפסקים והדינים, והליכות הם המנהגים, ובאו חז״ל ורמזו לנו כי שניהם צריכים לקיומו הרוחני של הפרט והכלל, בבחינת ״טובים השנים מן האחד״, מפני שהכל בא להיות במשמרת למשמרת לתורתנו הקדושה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, וה׳ לא ימנע טוב להולכים בתמים.
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-עמ'-34
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Histoire de la mahia au mellah- El kas-d-Chriqui /Le verre de Chriqui
El kas-d-Chriqui /Le verre de Chriqui
Chriqui ma hebs iqadi m ‘a mahia. Zat ‘aud mrato qalt-lo :
daba safi masi ntelleq / u nertah mennek.
‘abbato ‘aud l-trebonal u hlef qeddam l-hakhamim / bas ma ibqas isreb kter men kas wahed f-en- nhar.
Iwa Chriqui u mrato rez‘o f-halhom -l-ddar.
Dazo siyamat / Chriqui rza ‘ l-el bliya dialo / dima sekran sbah u ‘siya.
Zat mrato d‘ato ‘aud l-trebonal.
Za l-hakham qal-lo : ma hleft-s bas ma tkon tesreb gher kas wahed f-en-nhar ?
Za S-Sreqi qal-lo : f-hiati a sidi /ma ‘ammri ma khalft dak-si-l li qolt lek n-noba l-okhra.
Za huwwa worra-l-hakhamim wahd-el-kas kbir d-s sla u qal-l-hom : was hada ma si kas ?
Iwa huwwa l-li ka nesreb kel nhar.
El hakhamim ma sabo ma iqolo / Bqau ger idehko m-l-mlagha u-tetwirat-d- Chriqui
Menacé encore une fois de divorce par sa femme, Chriqui fit le serment devant le tribunal rabbinique de limiter sa consommation de mahia à un verre par jour. Pas plus, jura-t-il ! Son épouse s’en retourna alors chez elle rassurée. Mais au bout de quelque temps, son mari se remit à boire. Il était saoûl du matin au soir. Sa femme, décidée cette fois de divorcer de son ivrogne de mari, le traduisit dvant les Hakhamim. Le juge lui reprocha de n’avoir pas tenu sa promesse de ne boire qu’un seul verre par jour.
– Sur ma vie, que je tiens ma promesse à la lettre ! Regardez vous- même, je ne bois pas plus d’un kas (un verre) Et il montra aux rabbins, interloqués, un kas d-sla. N’est-ce pas un verre celui-là ? C’est celui que je bois tous les jours.
Les rabbins en restèrent coi et ne purent s’empêcher de rire de cette nouvelle facétie du sieur Chriqui.
Kas d-sla : récipient en forme de grand verre servant de luminaire dans une synagogue, et dont la capacité peut atteindre jusqu’à cinq litres
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014– Histoire de la mahia au mellah– El kas-d-Chriqui /Le verre de Chriqui-page 76
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
הכשרה מקצועית. משה קולודני (משה קול) ממחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, הגיש הצעה משותפת לסוכנות היהודית ול'וועד למען גולי קפריסין' להכשיר בכפר הנוער, מחנה 65 נערים במקצועות: נגרות, נפחות, חייטות, מסגרות, סנדלרות, תפירה, אריגה, סריגה, בישול, טיפול בילדים ורקמה. ההצעה התבססה על סקר מומחים שביקרו במחנות. ההצעה הייתה אמורה להכשיר מאות מעפילים בוגרים ובני נוער. ההצעה נתנה לגיטימציה ל'עבודת ידיים' שעסקו בה יהודי הגולה במזרח אירופה ובמגרב שלא הייתה שונה בשתי קהילות יהודיות אלה. ההשתתפות בקורסי ההכשרה בקפריסין הייתה לפי השתייכות תנועתית. והתנועות התבקשו לשלוח מועמדים לקורסים בבנאות וחשמלאות, "היות והקורסים מוקדשים למפעלים קונסטרוקטיביים בארץ, אנו ממליצים לכם לשלוח לקורס הראשון חברי קיבוצים".
שירותי בריאות ורווחה. מרפאות במחנות קפריסין טיפלו במגוון בעיות רפואיות, התאמת משקפיים, טיפולי שיניים וטיפול בנשים הרות. במקרים שהצריכו טיפול רפואי מורכב החולים הועברו לבית החולים הצבאי הבריטי (BMH) בפמגוסטה. עליית חולים קשים ארצה הוקדמה עקב מצבם הרפואי שלא ניתן היה לטפל בו בקפריסין. לפי המאגר אושפזו בבית החולים הצבאי הבריטי 20 מעפילים מוגרבים.
נתוני הג'וינט הראו ש- 277 נשים בחודש החמישי להריונן שהו במחנות הקיץ ו- 209 נשים במחנות החורף. השלטונות הבריטים שסירבו להעלות צעירים וצעירות בגיל גיוס למדינת ישראל שהוקמה לא מכבר לא מנעו עליית נשים הרות. לפי המלצת רופאי הג'וינט נשים בחודש החמישי להריונן קיבלו עדיפות בעלייה לארץ. הסיבה לכך הייתה החשש שתנאי המחנה לא התאימו לשאת הריון בשלב מתקדם כזה. הג'וינט המליץ להעלותן לאחר העלאת מכסת הילדים המיוחדת הראשונה בנובמבר 1947 אך 'עליה וקוץ בה' – – עליית נשים בהריון עשויה הייתה להכביד על מערכת הבריאות של – היישוב בגלל העלויות הכרוכות בכך.
ל- 19 צפון אפריקאים עם בעיות ראייה הותאמו משקפיים. היקף מחלת הטרכומה ]גרענת, ב.ד[ בקרב המעפילים במחנה 55 שרובו היה מאוכלס צפון אפריקאים היה שולי. 83 חולי טרכומה טופלו ו- 65 מהם נרפאו. דיווחי השליחים הארץ ישראליים על תפוצת מחלת הגרענת בקרב יהודי צפון אפריקה היו, כנראה, מוגזמים, כמו הדיווחים על מחלת הסיפליס ]עגבת, ב.ד[. כל העולים ארצה מקפריסין נבדקו בידי רופא שאישר את תקינות בריאותם, זאת כדי לאפשר להם לקבל את שירותי קופת החולים. 20 מעפילים מוגרבים קיבלו טיפולי שיניים. ברשימות הביטוח הרפואי של קופת חולים היו 3,250 שמות של מבוטחים ומתי מעט היו בעלי שמות צפון אפריקאים. בכל הקשור לשירותי רווחה דווח על שני מקרים שהוזמנו ללשכה הסוציאלית של הג'וינט סעאדה – סימון וביטון ג'אק מעפיל צפון אפריקאי מהספינה 'נחשון/קסטל'.
השתייכות פוליטית של מעפילים במחנות קפריסין. אחד הנתונים שצוין ברשימות המעפילים שעלו מקפריסין לפלשתינה א"י ומשהוקמה המדינה גם לישראל היה השתייכותו הפוליטית של המעפיל. – נתון זה היה משמעותי עבור התנועות הפוליטיות מפני שהיה מדד למעורבותם וכוחם הפוליטי במחנות. אפילו בכפר הנוער, מחנה ,65 נרשמו ילדים לפי תנועות. גם יתומים נרשמו בתנועות הפוליטיות, 'דרור', 'השוה"צ', 'בני עקיבא', 'גורדוניה', 'בית"ר', 'אגודת ישראל' ו'הבונים'. התנועה הגדולה ביותר בקרב מעפילי צפון אפריקה מחוף אלג'יר הייתה 'הפוהמ"ז' עם 139 חברים, אחריה אגו"י עם 66 חברים. למפא"י הצטרפו 44 מעפילים.
ההשתייכות הפוליטית של המעפילים נקבעה כבר במחנות המעבר באירופה. מעפילי 'שבתאי לוז'ינסקי' ו'מולדת' זוהו פוליטית עם עלייתם לספינות שהפליגו לפלשתינה א"י. – כול מפלגה פעלה לקדם את מטרותיה בקרב אוכלוסיית המעפילים. והתחרות בין התנועות הפוליטיות על כול מעפיל בין אם יוצא אירופה ובין אם יוצא צפון אפריקה החלה במחנות המעבר באלג'יר ובצרפת לפני הגירוש לקפריסין. היו צפון אפריקאים שהעפילו במסגרת 'ברית חלוצים דתיים' )'בח"ד'(.אלפרד ללוש, השליח, לאלג'יר כתב לחבריו בקיבוץ המאוחד שיש תחרות על לבם של בני הנוער באלג'יריה בין 'השוה"צ', 'הפוהמ"ז', 'בית"ר' ו'דרור' תולדה מהמודל המפלגתי שחלחל למגרב מהמערכת המפלגתית בארץ ישראל, בעוד שבצפון אפריקה לא הייתה משמעות מפלגתית לציונות במובן הפוליטי של המושג. הוא הסביר זאת ש- "חלומה של התנועה בצפון אפריקה, לקראת זה גם הדרכנו אותה, היה ]…[ תנועה מאורגנת המקיפה את רוב הנוער, הרעיון היה למשוך לשורות התנועה את הנוער גם אם הוא לא מצטרף למועדון. להביא אותו לתודעה ציונית חלוצית ועל ידי כך גם לחנך אותו לעלייה".
ההשתייכות לתנועות הייתה כלי באמצעותו 'ניהלו' השליחים את מחנות קפריסין. טופס ההצטרפות לתנועה היה בעברית, שפה שרוב מעפילי שארית הפליטה ויוצאי צפון אפריקה לא שלטו בה. המתפקד היה צריך להכיר את "עקרונות המפלגה ויסודות הארגון והחברות". בנוסף, כול מצטרף היה צריך לשלם 100 מיל א"י 'דמי כניסה' לתנועה. למעפילים הצפון אפריקאים, כנראה, לא היה סכום כזה כדי להצטרף לאחת התנועות הפוליטיות בקפריסין מפני שהם לא הועסקו במחנות.
כשמאגדים את התנועות לפי האידאולוגיות שלהן . בתנועות הסוציאליסטיות היו יותר מעפילים מנמלי אירופה – 61 חברים ורק 15 חברים מחוף אלג'יר. המצב היה הפוך בתנועות הדתיות עם יתרון למעפילים מחוף אלג'יר – 201 חברים, לעומת 39 חברים מנמלי אירופה. זאת מאחר והמעפילים מחוף אלג'יר רוכזו במחנה 55 ועלו כגוש אחד בעוד שהמעפילים המוגרבים מנמלי אירופה עלו בקבוצות קטנות או יחידים ופוזרו במחנות שונים בקפריסין ואפשר שהושפעו אידאולוגית מחבריהם למחנה. ריכוז השתייכות מעפילי צפון אפריקה לפי תנועות פוליטיות.
לחלק ממעפילי צפון אפריקה יש לשער הייתה 'זהות פוליטית' טרם עלייתם וגירושם לקפריסין. עם זאת, לא נמצאו הוכחות שמעפילי 'יהודה הלוי' ושיבת ציון' היו רשומים ב'הפוהמ"ז' בארצות מוצאם. 'הזהות הפוליטית' 'הדתית' התבססה על הופעתו החיצונית של המעפיל המוגרבי. יומיים לאחר גירוש 'יהודה הלוי הודיע 'המדור הדתי של מחלקת העלייה לאחד משליחיו ש"בין מעפיליה שגורשו לקפריסין נמצאים עשרות של חברינו יוצאי התנועה בצפון אפריקה". פנייתו למדור הדתי של אליהו וזיפה מזוז, מתנועת 'הפועל המזרחי' מסאפקס, תוניס, שיש "משפחות שונות חברי תנועה באוניה 'שיבת ציון' הגיעו לעת עתה רק לקפריסין". במקביל הופנתה תשומת לבו של מרדכי חיות, שליח 'הפוהמ"ז' בקפריסין, ]…[ "שיטפלו באופן מיוחד באנשים אלה ובעיקר במזוז "שהעפיל עם חבריו מתוניס בספינה 'בן הכט'. כזכור, קבוצה מצפון אפריקה של 70 חברים מ'הפועל המזרחי' ו'הפורשים' בראשותו של הרב משה פרג'ון, העפילה בספינה זו.
מעפילים הצפון אפריקאים זוהו כמסורתיים על ידי תנועת 'הפוהמ"ז', אף שלא עמדו בדרישת הפוהמ"ז לשמירת מצוות. ההודעות של 'הפוהמ"ז לשליחיה בקפריסין נועדו לקדם את האינטרסים של התנועה ולשמר את החלוקה בין המפלגות הארץ ישראליות שפעלו בקפריסין. לעומת זאת ההודעות על העפלת רוויזיוניסטים מסורתיים מצפון אפריקה על ה'בן הכט' אולי נועדו להזהיר את השליחים מפני – פרובוקציות שעשויות להתפתח בגינם במחנות. ההתפלגות לפי תנועות פוליטיות מחזקת את ההשערה שההשתייכות התנועתית הייתה יותר מדומה מאמיתית. אמנם רק 365 ( 14.4% ( מעפילים מתוך 2,525 מעפילים צפון אפריקאים השתייכו לתנועות אך לא ברור אם הרישום בוצע בטופס ההצטרפות או שההזדהות עם התנועות הדתיות הייתה מובנת מאליה. 240 חברים הצטרפו לתנועות הדתיות, 82 הצטרפו לתנועות הסוציאליסטיות ו- 43 חברים הצטרפו לתנועה הרוויזיוניסטית. החשש מעליית רוויזיוניסטים, אם כן, לא היה מוצדק, כפי שדיווחו השליחים מצפון אפריקה.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון