מורשת יהדות מרוקו

טבעת־ציפור

ציור מתוך : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 12, מס׳ 52 (463)

טבעת־ציפור — ״כאתם טיר״ (ראה גם תמונת השער)

מכנאס; המאה הי״ח או הי״ט דגם הציפור מיוחד ליהודיות, אך לאחרונה ענדו גם מוסלמיות עירוניות טבעות מסוג זה זהב ; מעשה ריקוע וחיקוק ; אבני־אגרנט בכנפיים, אבני־אזמרגד בזנב ואבן־קווארץ במרכז נובה הציפור : 2 ס”מ מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 12, מס׳ 52 (ראה מס׳ 463) ; הנ״ל, תלבושות, לוח ס, מס׳ 44 (462)

מדאליון־ציפור — ״צרדוך״

תטואן; סוף המאה הי״ח

זהב ; עבודת־פיליגראן; פנינים ואבני איזמרגד

הגובה : 13 ס״מ ; הרוחב : 9 ס״מ אוסף פרטי, פאריס

ראה : אידל, מילון, עמ^׳ 207 (מייחס אותו לתוניסיה בלבד) (464)

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

אברהם אלמושנינו

מרבני ירושלים בראשית המאה הששית ליצירה. הסכים בענין העזבונות בכ״ח מדחשון תצ״ז! בימי נשיאותו של הרה״ג אליעזר נחום בע״ם ״חזון נחום״. וחתומים עמו חבריו: ישראל מאיר מזרחי, יצחק ערוך, מיוחס בכר שמואל, יהודה בכר עמרם דיואן, יצתק זרחיא אזולאי, עובדיה משה גואקיל, דוד יקותיאל הכהן, מנחם חביב, נסים חיים משה מזרחי. תקנות ירושלים הוצאה א. עמ. כ״ת. ירושלים תר״ב.

משה ב״ר ברוך אלמושנינו

נולד בשלוניקי ש' רע״ו. נלב״ע בקושטא שנת ש״מ. מיוצאי משפחה השובה בארגון. שנים מקרוביו דון אברהם אלמושנינו ודון אברהם קונמבריאל נשרפו על קדוש השם במשפט האינקויזיציה. למד תכונה, פסיקה ומדעי היהדות. אח״כ היה רב ומארי דאתרא בשלוניקי, לקהלות נוה שלום ולוית חן. בימי דון יוסף נשיא בשנת שכ״ה, נסע לקושטא, בכדי להשיג מהשולטן סלימאן זכויות, לטובת יהודי שלוניקי. בניו אברהם ואבשלום לא השאירו רשומם בתולדות ישראל. אחד מחבוריו בשם ״הנהגת ההיים״ זכה לפרסום רב בזמנו הואיל ונמנה בין

הראשונים בשפה האשפניולית לאדינו שנועד לשדרות הרחבות של גולי ספרד. מהר״י כולי בהקדמה לספרו ״מעם לועז״ בראשית הזכירו בהערצה, וציינו בין טובי חבורי התקופה.

אברהם ב״ר חיים אלנדאף

נולד בקרית אלקאבל מהלך ג' שעות מצנעא, בירת תימן, בחדש סיון שנת תרכ״ו. הוריו גלו לכפר הנ״ל מפני חמת המציק, אך בהכבש תימן ע״י ממשלת תוגרמא (טורקיה א.פ) חזרו לצנעא. בשנת תרנ״א עלה לירושלים ויתישב בה. בימי ישיבתו בעיה״ק, פרסם כמה מאמרים והדושי תורה בעתוני א״י, ירחונים ספרותיים ותורניים, כגון תורה מציון, מזרת ומערב, וכו'. בתמוז תרפ״ה העתיק דירתו לתל אביב ושם מתעסק במקצוע השו״ב. בין השאר כותב שטרות, הצהרות, עוסק בממכר ספרים ישנים, וקובע עתים לתורה. נוהג לתתום את שמו כדלקמן: כה דברי קל ונרדף, אברהם בכה״ר חיים אלנדאף.

יעיש בן ראובו אלנדאף

עלה מתימן ארץ מולדתו לירושלים בשנת תרס״א. שנים אחדות היה פועל בבית דפוס ומזה התפרנס. עסקן צבודי צנוע וחרוץ ונודע לשם בין חוגי התימנים. נמנה בין מגהיגי עדת התימנים בארץ ישראל. השתתף ביסוד שכונת ״נחלת אחים״ בירושלים, בית עולים ליהודי תימן, בפעולות הועד לעזרת יהודי תימן וכו'. בשנת תרצ״א פרסם דו״ת על תולדות מוסדות התימנים בירושלים ובהקדמתו יסקור את עברו הצבורי: ״השתתפתי באפן פעיל בכל הענינים הכלליים של הקהלה, החל משנת תרע״ד עד היום. טרדות הצבור גזלו ממני עפי״ר את שעות המנוחה המעטות מעבודתי הקשה. את עתותי בלילות הקדשתי, לסדור חשבונות של התברות וגם לאספות וישיבות בועדים שונים. בכל עבודתי זו שמתי נר לדגלי את האמת והצדק. עלי להעיד, כי עסקי הצבור שאליהם הקרבתי את מיטב שנות חיי השביעוני אך רוגז ותמרורים, ורק רגש האחריות וההכרה המפעמים בקרבי נתנו לי עצמה ועוז להתגבר על כל המכשולים״. — בין יתד פעולותיו תזכר גם זו: בשנת תרע״א הדפיס בירושלים את שלש המגילות — שיר השירים רות וקהלת לג' רגלים, הכוללות תרגום יונתן בן עוזיאל עם פירש״י, תפסיר ערבי של רס״ג ובתוספת ביאור של המלים הקשות למהר״ר יחיא צאלח. ספר זה נפוץ הרבה בין התימנים והוא עתה יקר המציאות. וראיתי בידו, אני הכותב, כ״י מתוקן ומוגה של ספר המוסר הגדול לר׳ זכריה בן סעדיה בן יעקב מצנעא, המכונה מארי יחיא אלצ׳הרי, הכולל מ״ה מחברות, והוא ספר שירים ומליצות ודברי מוסר השכל, כעין חקוי לס׳ תחכמוני לר״י אלחריזי. זה כמה שנים שהוא מטפל בכ״י זה, מגיהו ומכשירו לדפוס.

אפרים אלנקוה

בנו של ר׳ ישראל בן יוסף, שנודע בשם הקדוש. נתפרסם בזמנו כרב ומחבר. אחר מות אביו גלה למרוקו, ובשנת קנ״ג התישב בתלמסאן. לפי המסורה היה רופא מומחה ורפא את בת מושל המדינה. נלב״ע בשנת 1442 . ובע״ס מלכי רבנן כתב עליו: כי בנוי על קברו ציון מפואר למאה ומכל הערים הסמוכות באים להתפלל ע״י קבר בעל הנס. לא ישאו את שמו על שפתותיהם אלא יכנוהו, אדוננו הרב סיד אראב. נשארו כמה פיוטים ממנו.

בכור אהרן אלנקוה

נולד בקושטא בשנת תר״ז. היה מצעירי הרבנים שם. בשנת תרמ״ב עלה לירושלים. ויהי לו שם כאחד הגדולים. עד מהרה התפרסם, ורבני דורו מנוהו לראב״ד של עדת הספרדים. שנים אחדות מלא משרה דמה זו יחד עם הרב וידאל חנוך אנג׳יל. מתוך היותו בורח מן הכבוד, ותר לזכות חברו הנ״ל, ומאז נשאר מכהן בביה״ד הגדול כדיין בלבד עד יום מותו. נודע לשם בין רבני ירושלים, בבקיאותו הרבה במשנה. היה מקובל וממנהיגי ק״ק חסידים בית אל, ש״צ בו, ושני להרב פריסיאדו בכר משה. ערך לדפוס ס׳ ״ברוך מבנים״ לר׳ ברוך ירושלמי, שנדפס בירושלים בשנת תר״ס. ושמעתי מקרוביו, כי ג׳ ירחים לפני פטירתו הודיע לבני ביתו, שבחדש אלול עליו למות, ולכן ברצונו להשיא את בתו היחידה בטרם בוא עתו. חלה בדלקת הריאות ונלב״ע ביום י״ט אלול תרס"ו ״

דוד ב״ר נםים אלנקוה

נולד בקושטא בשנת תרמ״ב. למד תורה בישיבות העיר. בהפתח בשנת תרנ״ז ביהמ״ד לרבנים שם ע״י ר״א דאנון, נמנה בין ראשוני תלמידיו, בין מוריו המובהקים יצוינו: ר׳ יצחק מנשה חסיד, ר׳ אברהם דאנון, ד׳ חיים נחום ואחדים. בהשלימו חוק למודיו הורה עברית בבתי הספר של חברת כי״ח אשד בפרברי העיד, בלאט וגלאטה. זמן מה היה בדימוטיקה הסמוכה לאדרינופולי, בתור רב ומטיף ומורה לעברית, ואח״כ הוזמן כמנהל ת״ת הגדול בקהלת מונסטיר. בעיר זו פתח פעולה תרבותית רחבה וענפה, הרצה בבתי התפלה, יסד ספריות

וכו'. בו בזמן התל מושך בשבט סופר, וישתתף בפרי עטו בעתוני קושטא ואזמיר, ודבריו התמים עודדו את תשומת לב הקוראים. היה בהם משום סתירת המוסכמות, מן החריפות והתוכחת הגלויה, מן הפולמוס והוכוח על עניני דת וספרות מדע וכו'. עליתו על הבמה היתה בבטחה, נשען על דעותיו הברורות כזקן ורגיל. חונן בכשרון של הרצאה והסברה מפליא בע״פ ובכתב. בסוף תרס״ז חזר לקושטא, ומיד לאחר המהפכה התורכית בשנת תרס״ח יסד את העתון ״איל ז׳ודייו״ -היהודי-במגמה להטיף מעליו את רעיון הלאומיות, ותנועת תחית ישראל בארצו ההיסטורית. בעת ההיא ארגן חברה ציונית בשם ״בני ישראל״ יחד עם חברו עובדיה קמחי. עתון זה יצא תחלה ג׳ פעמים בשבוע, ואח״כ התבסס וקבל צורה בתור שבועון ספרותי רב תכן וענין, אשר עזר וסייע הרבה להשכלתם ולהרחבת ידיעותיהם של בני הדור הצעיר. במשך תקופה ידועה, הוכר מטעם ההסתדרות הציונית העולמית כאורגנה הרשמי בבירת תוגרמא. בהיותו בן כ״ה שנה נבחר אל המיג׳ליס עומומי, ויהי יו״ר קבוצת הדימוקרטים בתוכו. פרטי מלחמותיו במוסד זה, כתובים בעתוני הזמן ההוא. בימי מלחמת העולם עבד

הרבה לטובת הצבור. ועד העזרה הכללי מנהו ליועץ בועד הסיוע. לאחר שביתת הנשק יצא למסע תעמולה בשליחות קרן הגאולה ויבקר בכמה מערי תורכיה, רומניה ועוד. תוך כדי נדודיו הוצעו לו משרות של רבנות. בשנת תרפ״א היה ציר עדת יהודי קושטא בכנסיה הציונית הי״ב בקרלסבד. בצאת צבאות ההסכמה את קושטא בראשית תרפ״ג העתיק דירתו לוארנה. יריביו המדיניים מגזע ישראל, מצאו אז את שעת הכשר להעליל עליו בפני הרשות, ובנס ניצל מידיה. איש ריב ומדון בכל מקום בואו בעד הצדק, ועם נר האלהים שבלבבו יחפש

את דדך האמת. הוא נלחם כנגד הרב והחכם באשי ר' משה הלוי, נגד הרב חיים נחום, הרב חיים ב׳יג׳אראנו ז״ל, הרב ד״ד חננאל בםופיא וכו'. לכלם גלה מומיהם בפניהם בלי חת, ולא נסוג אחור. בכל תחנותיו השונות הכניס תנועת חיים והתעודדות לאומית אמתית, היונקת ממקורות היהדות הצרופה ורוח ישראל סבא. בקר באה״ק פעמים, אך לא נאתז בה. עתונו ״איל ז׳ודייו״ יצא כשנתים בוארנה ואח״כ בסופיא ומקץ כ״א שנה לקיומו נפסק. עורכו העתיק אז את דירתו לבואינום איירם אשר באמריקא הדרומית, ומראשית תרצ״א החל

מוציא שם שבועון ספרותי חדש בשפה הקשטילית, שהיא שפת הארץ בשם,לה לוז״ (האור)

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

^{ר׳ שלמה כהן — ארבי לקביר}

^{בזמן הרב הושם במעצר יהודי עשיר גדול בשם דוד אנפאח, הוא נעצר על ידי משה אל־הרהאר — ר׳ שלמה כהן הלך אצל משה הנ״ל וביקשו לשחרר את העצור. משה ענה לרב שלא הוא עצר אותו אלא מושל העיר אל חג׳־אחמד. הרב הלך אצל המושל וביקש ממנו לשחרר את דוד אנפאח. ענה לו המושל: לך למשה אל הרהאר הוא שביקש שאעצור אותו, אם משה רוצה שאשחרר אותו כך אעשה. הלך הרב אצל משה אל הרהאר וזה נתן לו תשובה כבפעם הראשונה. הרב הרים מקלו נפנף בו באויר ומשה אל הרהאר נפטר על המקום. נפטרו בני משפחתו, עשרה, בתוך זמן קצר.}

^{ר׳ דוד הכהן ראב״ד ווהראן}

^{יהודי נכנס אצל הרב לספר שבתו ב״מ לפי סיפור הרופאים עומדת עוד אותו יום להיפטר מהעולם. הרב עודד את רוחו וחיזקו, נתן לו מים בשביל בתו. היהודי רץ לביתו, הבת שתתה המים, והחלימה וניצלה.}

^{ר׳ שלמה כהן, חכם דצבאן}

^{גנב שנכנס באמצע לילה לבית הרב, סידר את החפצים שגנב ועמד לצאת אך הדלת הראשית אינה נפתחת. הגנב השתדל והתאמץ לפתוח אך הדלת לא נפתחת. החזיר את החפצים למקומם והדלת הראשית נפתחה מאליה. ניסה שוב הגנב לקחת סחורתו והדלת במקודם אינה נפתחת. הבין הגנב והסתלק כלעומת שבא.}

^{פעם אחת נסע ר׳ שלמה עם מושל העיר בדרכם למראקיש. ר׳ שלמה אמור היה להצטרף לדיינים שהיו צריכים לשבת על כסא המשפט לפסוק דין במשפט אחד. באמצע הדרך עברו לכפר בן חמד כי המושל צריך היה לשפוט שם בדיני ממונות בערכאותיהם וכשגמר המשפט ביקש המושל מר׳ שלמה שיצטרף שוב להמשיך בדרכם למראקיש אך הר׳ שלמה סירב בתוקף להצטרף להמשך הנסיעה. מיד בצאתו את העיר קרה אסון המכונית התהפכה ועלתה באש עם המושל ביחד וצדיק ממוות נחלץ. ובהגיע השמועה למראקיש, יצאו כל נכבדי העיר להקביל פני הצדיק ועשו לו סעודת הודיה בשיר ותהילה לנורא עלילה (מעלות לשלמה עמ׳ י״ג).}

^{הרשב״ש והריב״ש}

^{שני הרבנים הגיעו לעיר אלג׳יר ללא אישור השלטונות. מלשינים הביאו אל חצר המלכות ידיעה שהגיעו שני רבנים והיהודים ערכו להם קבלת פנים רועשת. עד מהרה הובאו שני הרבנים לפני המלך, ונחקרו. בתום החקירה התברר שהרבנים פרצו גבול המלכות ללא אישור, הופנו והוכנסו אל הכלא שהשהיה בו היתה קשה ופגעה בהם ובכבוד תורתם. באחד הימים בשעת הבוקר נשבו רוחות חזקות, וירד גשם זלעפות וענני אבק פרשו עלטה על אלג׳יר. עצים נעקרו, גלי הים התרוממו, ונחשולי המים היכו זה אחר זה, גל התנגש בגל ומים רבים הגיעו לבתים ראשונים בקרבת החוף. המהומה והסערה גברה בעיר מחשש שטפון העיר. המלך השקיף מחלון ארמונו וחשב כי סוף העולם קרב. ההמון ברח מהבתים והתאסף קרוב לארמון. עתה בקע קול המשרת הערבי של הכלא וסיפר כי מה שקורה הוא תוצאת מאסרם של 2 רבנים יהודים — בלי לשאול הרבה, רץ המלך לכלא ופנה אל הרבנים לעשות משהו להרגעת הרוחות והים. אמרו הרבנים: יהודים אנחנו ועיסוקנו בדת ה׳, אין אנו אויבי הארץ ולא לרגל אותה באנו. התפללנו לה׳ על העול שנגרם לנו וקרה את אשר קרה. מיד שוחררו הרבנים. הם קראו למשרת ואמרו לו: לפני זמן מה שמנו בידך נייר רשמנו מה שרשמנו, ובקשנו אותך להשליך אותו לים, עכשיו אנו נותנים בידך כתב נוסף, לך לאותו מקום והשלך אותו המימה. וכך עשה. נטל את הנייר והשליכו במקום האמור. הרוחות שקטו, הגלים נחו, והים נח מזעפו.}

^{(מתוך ״במחיצת חכמים ורבנים, באר שבע, עמ׳ 53, יעקב לסרי)}

^{שבט לקרארמא:}

^{בסוף המאה התשע עשרה נודע ששבט מכפר זא עומד להגיע לדבדו ובכוונתו להתנפל על שכונת היהודים. התוקפים הגיעו רוכבים על סוסים ופרדות לקרבת נהר דברו, ועליהם לחצות הנהר, אחרי כן, הדרך פתוחה לדברו.}

^{בני הקהילה הסתגרו בבתיהם ומתכוננים לגרוע ביותר ב״מ… והנה ליד נהר דבדו קורא נס: הסוסים לפתע נעצרים, מסרבים להתקדם לתוך הנהר. כאשר הבהמות הופנו לצד כפר זא, הם הולכים! אך לצד דבדו, לחצות את הנהר, הם מתעקשים ולא זזים!}

^{ראשי התוקפים ניסו להוליך הבהמת בכה, משך יומיים ולא הצליחו! אז עמד ראש התוקפים, הודה, והכריז: אחי! זכות אבותם הקדמונים של יהודי דבדו עומדת להם! חיזרו בכם!}

^{המוסלמים קלטו המסר ושבו למקומם, והגזירה נתבטלה!}

^{(שמעתי ממרת זקנתי נ״ע)}

^{מקרה מוזר של מלחמה גדולה סמוך לדבדו בין שני מיני עופות העורב והחסידה על פני רקיע השמים עד אשר כסו את עין הארץ בהמוניהם הרבים ויתקבצו וילחמו יחד שלושה ימים רצופים ובכל יום בבקר השכם התאספו שני מחנותיהם וילחמו יחד כל היום ויפלו מהם לאלפים. ובשני הימים הראשונים נצח העורב את החסידה. אך ביום השלישי נצחה החסידה את העורב והפילה ממנו הרוגים במספר רב, והערבים אמרו שסיבת מלחמתם היתה לרגלי עורב אחד שהמית חסידה אחת. החסידות הזעיקו את מחניהם על העורבים.}

^{(תולדות אליהו, לר״י ילה, עמוד 39)}

^{דבדו עיר הכהנים-אליהו מרציאנו-שבחי צדיקים עמ'173}

בריאות. ההודעה להתייצב במרפאת של מחנה 68 נמסרה ביידיש למעפילי 'לא תפחידונו' ממחנה 65 , שביניהם היו גם מעפילים מוגרבים. כשהגיע תורם של מעפילים שעבדו בבית החולים הצבאי הבריטי לעלות ארצה התפנו שם מקומות עבודה. ועד העובדים בבי"ח פנה למזכירות מחנות החורף בבקשה לגייס בחורות רווקות ולא נשים הרות ולא נמצאו ברשימות המועמדות מוגרביות. במחנות החורף מניין המעפילים המוגרבים היה בטל בשישים, ויתכן וזו הסיבה שלא הוצב אף אחד מהם לתפקידים בבית החולים הצבאי. שני מעפילים צפון אפריקאים עבדו בבית החולים הצבאי הבריטי (BMH ) בניקוסיה גבריאל אזולאי מ'המעפיל האלמוני' ויצחק דובש מ'שיבת ציון'. –אזולאי 'עבד' מטעם שורות המגנים במעקב אחרי מלשינים בין החולים בבית החולים וגם אחר פעילות הבריטים.  במהלך ינואר 1948 הופנו מעפילים נוספים לעבודה בבית החולים הצבאי הבריטי ולא נמצא ביניהם מעפיל צפון אפריקאי גם כשלא היה ברור מה ההכשרה הדרושה לעבודהת זו. חלק מהם עבדו כמתורגמנים ברומנית ואנגלית. בין הצפון אפריקאים היו שדיברו צרפתית ויתכן שאפשר היה להעסיקם גם אותם כמתורגמנים.

חינוך. ההתעלמות הנחרצת ממעפילי צפון אפריקה דוברי ובעלי ניסיון בלימוד השפה העברית לא פסחה גם על רשימת המורים והמדריכים. בין מורי בית הספר הכללי במחנות קראולוס לא היה ייצוג למעפילי צפון אפריקה שידעו ולימדו עברית במרוקו. מרדכי חיות, שליח התנועה 'תורה ועבודה' פתח כיתת לימוד לילדים במחנה 55 , וניסה להפעיל מורים צפון אפריקאים. אך פועלו התמקד בכפר הנוער במחנה 65 והוא לא התפנה להקדיש זמן לפעילות במחנה 55  צפון אפריקאים לא הועסקו בהוראה בבית ספר במחנה שבו היו רוב.

הסוכנות היהודית ראתה בסמינר רוטנברג למדריכים  אמצעי לזיהוי כוחות שעשויים לסייע בידה להתמודד עם המתח בין יוצאי צפון אפריקה ליוצאי אירופה בקפריסין. המחלקה לשליחים ביקשה להתעדכן על הכשרתם של הצפון אפריקאים בסמינר. "הסוכנות תלתה תקוות רבות בסמינר הדרכה עבור הצפון אפריקאים של 25- 20 אשר מחיצות של מקומות המוצא אינן מפרידות ביניהם ובין הציבור בו הם צריכים לפעול, זהו נכס יקר".  במילים אחרות הסמינר נתפס בעיניה כחלק מתהליך הקואופטציה שהמוגרבים עברו בקפריסין.

הדיווח של אלי מויאל, שליח הסוכנות היהודית, על השתלבותם של צפון אפריקאים במזכירויות מחנות הקיץ, לקה בחסר. הוא ציין, כי מעפילי צפון אפריקה שולבו בוועדות שונות במחנות קיץ ולא כך היה. מגוון התחומים מהם הודרו מעפילי צפון אפריקה באופן מוחלט יצר תסכול וניכור שלא הקלו על מצוקתם החברתית. למעשה הם היו בחזקת 'נוכחים נפקדים'. ניתן להניח, שניצנים של ההדרה החברתית כלפי יהודי צפון אפריקאים בישראל בצבצו כבר במחנות הגירוש בקפריסין. המחאה הייתה באופק וחיכתה להתפרץ.

דפוסי מחאה של מעפילי צפון אפריקה במחנות קפריסין

התסכול והניכור הובילו את הצפון אפריקאים למחות על הדרתם משיגרת החיים וקבלת ההחלטות במחנות. מחאתם של מעפילי צפון אפריקה התבטאה במספר דרכים והעידה על מאמציהם להתמודד עם חיי היום יום ומעל לכול עם ממסד שלא השכיל להכילם במחנות. המחאה התאפיינה בכתיבת מכתבים למזכירויות המשותפות של מחנות הקיץ והחורף. היו מחאות שהופנו לשלטונות המחנה הבריטיים ולקונסול הצרפתי בניקוסיה והיו שהופנו לסוכנות היהודית והביעו כעס על התנהגות בלתי הולמת של שליחי הממסד כלפי המעפילים המוגרבים. הייתה מחאה לגבי אספקת צורכי הדת של המעפילים הצפון אפריקאים כשהגיעו מים עד נפש. הייתה הפגנה – – מחאה נגד נציגה בכירה של — הסוכנות היהודית. היה איום 'לכבוש' את משרדי המחנות. האיומים לחזור לארצות המגרב נשזרו בחלק ממחאות אלה. היו מחאות אישיות וקבוצתיות. במידה מסוימת המנגנון הניהולי היה ער למחאות וכמוהו הממסד הוולונטרי שהופעל בידי הג'וינט. הממסד הבריטי לא התערב כול עוד נשמר – הסדר במחנות. לא לכול המחאות במחנות נמצאו תגובות של הממסד.

200 מעפילים מארצות שונות, ממחנה 66 , שלחו מכתב בצרפתית למושל הבריטי בקפריסין וביקשו להעבירם לאחת ממושבות האימפריה הבריטית כי לאכזבתם הם לא הגיעו לפלשתינה א"י. הכותבים – ציינו, שצעירים רבים שותפים למחאתם וביקשו שתוקם ועדה שתדון בעניינם. המכתב האנונימי נשלח גם לקונסול הצרפתי בניקוסיה. החותמים לא הזדהו מחשש לחייהם ממעפילים שלא הסכימו עמם. כיוון שלשון המכתב הייתה בשפה של הגירה ולא של העפלה או עלייה לא ברור מה עלה בגורלו ולא נמצאה אסמכתה לפעולה ספציפית שנקט ממסד המחנות שפעל בחסות הסוכנות היהודית. המחאה ביקרה את רעיון העלייה לארץ ואף הגדילה לעשות עד כדי דרישה להגר למושבה אחרת ברחבי האימפריה הבריטית. מחאה שהייתה בסתירה לחזון הציונות. המכתב נכתב יום לאחר גירוש מעפילי 'יהודה הלוי' לקפריסין שמעפיליה שוכנו במחנה 55 , לכן לא ברור עד כמה מחאה זו ייצגה את מעפילי 'יהודה הלוי'. לפי המאגר, עד תאריך המכתב, העפילו 215 צפון אפריקאים בספינות המעפילים הבאות מורדי הגיטאות'- 6-, שבתאי לוז'נסקי' – 1-, 'בן הכט' – 47 -, 'המעפיל האלמוני'  -62-, 'לנגב' – 52 – ו'תאודור הרצל' -7 -, 'מולדת 14 –שאר ישוב'- 3 -, 'התקווה'- 1 – ו'חיים ארלוזורוב' – 7 -. כיוון שאין נתון על מספר המוגרבים ששהו במחנה 66 , במחצית הראשונה של שנת 1947 , אין אפשרות לדעת כמה מוגרבים וכמה

מעפילים מארצות אחרות חתמו על המכתב. בעדותו של מוריס לאוב, מנהל הג'וינט בקפריסין, נרמז שהיו פניות אנונימיות בצרפתית להגר לאמריקה אך "מחשש שיתפסו אותם ויגלו אותם יענישו אותם בתוך המחנות". לאוב הניח שהם היו מצפון אפריקה.

כשביקרה בנובמבר 1947 גולדה מאירסון במחנה 55 שהיה מאוכלס ברובו בצפון אפריקאים הם קיבלו את פניה במטח עגבניות וביצים. מאירסון, הייתה האישיות הבכירה ביותר שביקרה בקפריסין, שניהלה משא ומתן עם השלטונות הבריטים על עליית תינוקות וילדים עם הוריהם מקפריסין. ניתן לשער שחלק מהמעפילים וביניהם גם מוגרבים חששו שההסדר שנקבע 'ראשון נכנס ראשון יצא' עמד בפני שינוי. במקביל מעפילי 'רפיח' עם מעפילים צפון אפריקאים מ'המעפיל האלמוני' הפגינו כנגד ההסכם מסיבה דומה. בנוסף להדרתם ממקורות תעסוקה והדימוי השלילי שדבק בהם, בצדק ושלא בצדק, המעפילים הצפון אפריקאים ששהו במחנה התייאשו והתמרמרו גם על תנאי החיים הלא אנושיים במחנות החורף והקיץ.

מחאה בעלת אופי אישי הביעו, בשם יהודי טריפולי, שני מעפילים מלוב פאולינו חביב ונחום סבירה – – חברי תנועת 'דרור' ממחנה 62 פנו במכתב לגב' מאירסון, במהלך ביקורה בקפריסין, והביעו דאגה נוכח מצב הקהילה שלהם בטריפולי, "יהדות טריפולי אם תמשיך ככה בחיים בלי עלייה תאבד ]…[ ואז תהיו אשמים כלפי היהדות וכלפי ההיסטוריה היהודית".  המחאה שמה את גורל קהילת טריפולי על ראשם של מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית שנתפסו כאחראים לגורל העם היהודי והשאירו להיסטוריה לשפוט את התנהגותם. המחאה זכתה לתגובה נדירה מהממסד שהייתה שבלונית וציינה ש"המצב בטריפולי ידוע לסוכנות והוא אינו שונה ממצבן של קהילות שונות בארצות דומות".  תגובה זו התעלמה מניסיונם האישי של הכותבים בפוגרום שהתחולל בטריפולי, בשנת 1945 , בו נהרגו ונפצעו מאות יהודים. מחאתם לא הייתה על החיים במחנות קפריסין, אלא על מצב אחיהם בטריפולי. הסוכנות היהודית אף העזה להטיח בהם ביקורת ]…[ "אולם אין אנו מניחים כי במשך שהותכם בקפריסין לא למדתם לדעת על מצוקת העלייה שאנו נתונים בה עד היום הזה ואת המאבקים הקשים למענה".  כזכור, החשש מפני 'פרהוד', כדברי בן גוריון, היה המניע להצלת יהודים ותשובת הסוכנות היהודית אפילו לא התייחסה לכך.

מחאה דרישה של – 70 מעפילים מוגרבים, מספינות וממחנות שונים, הוגשה למזכירות המשותפת של המחנות למנות מטעמם את המעפיל בוייני לוסיאן כאיש קשר לצורכי קבלת דואר. דרישה זו כוונה כנגד השליטה הריכוזית שהייתה בידי הסוכנות היהודית בקבלת ומשלוח דברי דואר. הדואר עבר דרך המסננת הבריטית בקפריסין אך היה באחריות וניהול הסוכנות היהודית ששימשה 'כשומרת סף' על תוכנם של המכתבים. דאגתם של מעפילי צפון אפריקה הייתה שמכתבים שנשלחו מהמגרב לא הגיעו אליהם ומכתביהם למשפחותיהם במגרב לא הגיעו ליעדם. הדרישה העידה שהתקיים קשר מכתבים בין מעפילים מהמגרב לבני משפחותיהם בארצות מוצאם. פנייתו של המעפיל ואזנה שמעון, להקדמת עלייתו ארצה, מרמזת על התכתבות ישירה בין מעפילים לבין בני משפחתם במרוקו. אמנון בן שושן – מלנגב' התכתב בעקיפין עם משפחתו באסווירה ]מוגדור[ שבמרוקו באמצעות משפחת קרוביו בירושלים. ניתן להניח, שמכתבים שביטאו מרירות, עוגמת נפש ואכזבה מצד המעפילים לא הגיעו ליעדם. אבל, מחד גיסא, הסוכנות לא עודדה עלייה מהמגרב לפלשתינה א"י אחרי כישלון 'הפורצים'. – מאידך גיסא, יתכן שהסוכנות היהודית חששה מהשפעת תוכן מכתביהם על ההתייחסות אליהם במחנות קפריסין על היקף העלייה משם. מאחר והסוכנות היהודית לא עשתה מאמצים יוצאי דופן בכל הקשור לעלייה מהמגרב לכול מכתבים של מוגרבים לבני משפחתם בעלי תוכן שלילי לא הייתה השפה על זרם העולים משם.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

יותר מ׳אשת חבר׳

אף שלא למדה לימודים תורניים במוסד מסודר, הייתה הרבנית ידענית גדולה בכל הנוגע להלכות הבית, הן מצד היותה בת תלמיד חכם והן בזכות ההתבוננות בהוראותיו ופסיקותיו של בעלה הגדול. היא ידעה לצפות מראש בשאלת טריפות איזה יכשיר רבינו ואיזה יפסול. היא ידעה מה ישיב לכל שאלה בהלכות שבת וברכות ובתחומים נוספים. מבחינה זאת הייתה לא רק ׳אשת חבר; אלא בעצמה ׳חבר׳ במלא מובן המילה.

את הידע המקיף הזה שרכשה הרבנית ניתן לזקוף גם לזכותו של רבינו עצמו שהיה בבחינת ״שולחן ערוך״ חי. מי שהתבונן בהנהגותיו במהלך יום שלם יכול היה לראות את השולחן ערוך קם לתחיה לנגד עיניו, סימן אחר סימן, סעיף אחר סעיף. כל פסיעה, תנועה, ותזוזה שלו היו מנוהלים באופן מדויק על פי ההלכה.

אבידה כואבת

ניסיון קשה פקד את הרב והרבנית כאשר נלקח מהם בדמי ימיו הבן היקיר בן העשר – שלום – שהיה קרוי על שם זקנו רבי שלום עמאר. האסון אירע בחודש כסליו שנת ת״ש 1940). הכאב היה נורא, צורב ומפלח, אך רבינו קיבל על עצמו את הדין באהבה והצדיק דין שמים.

בהקדמה לספר ׳מנחת יהודה׳ שכתב באותה העת, מעלה רבינו את רחשי ליבו המיוסר: ולהבדיל בין החיים תהי צרורה בצרור החיים נפש אור עיני, כוחי ואוני, מרגלית יקרה, שלם בני שנלקח ממני בעווני בכסליו דהאי שת״ה, לפ״ג, והיו ימיו עשר שנים. עודנו באבו ולא ימוש מתוך האהל אהלה של תורה, ולומד גמרא ודינים וכו', עד שהגיע זמן המקרא קראו רבו ואיננו, כי לקח אותו אלוקים. אוי לי על שברי! נחלה מכתי! צדיק הוא ה׳ כי פיהו מריתי! יהי רצון שיחשב לי לקרבן כפרה כעולה ושלמים וכקטורת הסמים, ויזכה ללמוד תורה בישיבה של מעלה, והוא ברחמיו ית״ש יגדור פרצותינו ופרצות עמו ישראל, ולא נחזי כהאי סימנא אלא סימנא טבא, ויראיני בשמחת ובחופת בני ובנותי ובני בניהם, אמן כן יהי רצון.

אחרית ימיה

את יראת השמים העצומה שפיעמה בה, החדירה הרבנית רחל לילדיה. בנוסף, השרישה בהם גם הערצה עצומה כלפי אביהם הגדול כדי לעורר בהם שאיפה להדמות לו. לאחר פטירתו של רבינו, היא הציבה תמיד את דמותו לנגד עיני צאצאיו. תמיד הייתה מזכירה מה היה אבא אומר, איך אבא היה נוהג, ומתוך כך לימדה את ילדיה ונכדיה כיצד הם עצמם צריכים לשאוף לנהוג.

בצלילות הדעת ובתבונה עמוקה העניקה גם עצה ותושיה לכל בני המשפחה, כישרון שהיה חבוי אצלה בכל שנותיה אבל התבלט עוד יותר לעת שיבה לאחר שנפטר רבינו. פיקחותה הייתה ידועה בכל המשפחה ולא אחת היו נכדים ונינים עולים לביתה על מנת לשמוע את עצתה. ואילו היא מצידה זכרה בזיכרון מפליא את שמותיהם וסיפוריהם של כולם עד שיכלה לזהות בעיה מסוימת אף בטרם פצה השואל את פיו.

הרבנית האריכה ימים עשרים ושתים שנה לאחר הסתלקות בעלה הגדול. באותן שנים ארוכות נעשתה לאבן שואבת שממנה נוטלים בני המשפחה עצה ותושייה. תמיד הייתה שמחה ומודה על חלקה בעודה אומרת: ״אם כך רצה הקדוש ברוך הוא – הרי שזהו הטוב ביותר!״

באחרית ימיה התייסרה במשך שלוש שנים ביסורים קשים. אולם גם אז המשיכה שוב להודות לבורא עולם על כל רגע של חיים תוך שהיא מקבלת את יסוריה באהבה. באותן שנים קשות הייתה הרבנית מוצאת את אושרה כל אימת שזכתה לברך ברכה או לענות על ברכתו של אחר. זכות זו הסבה לה שמחה כה רבה עד שדי היה לה בכך בכדי להודות על מתנת החיים.

במוצאי השבת האחרון לחייה של הרבנית, כאשר כוחותיה אזלו כמעס לחלוטין, נערכה עבורה הבדלה. וראה זה פלא: את ברכות ההבדלה היא שמעה מיד תוך שהיא מקפידה לענות 'ברוך הוא וברוך שמו׳(כמנהג קהילת יהודי מרוקו) ו׳אמן', ואף להודות לעורך ההבדלה לאחר שסיים להבדיל.

אם כל חייה של הרבנית היו מסכת אחת ארוכה של דבקות בה׳ ומסירות נפש למען שמו ויראתו, הרי שאותן שנים אחרונות עלו על כולנה. ניכר היה בה כי גופה עדיין נמצא בארצות החיים אולם נשמתה כבר מקושרת למקורה העליון בעולם האמת. לא פעם הייתה מכריזה לפתע באמצע היום: ״שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״, או קוראת ׳וידוי׳ כמי שעומדת להפרד מהעולם הזה. בשנה האחרונה לחייה, חיה כל רגע מתוך תחושה כי עליה לייחד את שמו של מלך מלכי המלכים ולהתוודות לפניו.

הרופאים התפלאו לנוכח מצבה הגופני החלוש, והתקשו להאמין כי ניתן להמשיך לחיות במשך שנים בצורה כזאת על פי דרך הטבע. אולם לאמיתו של דבר לא היה בכך חידוש, שכן הרבנית מעולם לא חייתה על פי דרך הטבע. כל מציאותה הייתה למעלה מן הטבע, כך במהלך כל חייה וכך גם באחרית ימיה.

הרבנית הסתלקה לעולמה ביום כ׳ אייר תשנ״ג, מוקפת בבניה שאמרו אתה פסוקי ווידוי וקריאת שמע בעת יציאת נשמתה. אחר מיטתה הלכו קרוב לארבע מאות מצאצאיהן!) יחד עם המוני בני ישיבות וגדולי תורה, ובראשם ראש הישיבה הגרא״מ שך שאף בא לנתם את המשפחה בימי השבעה. בדברי ההספד עמדו בניה ונכדיה על גדולתה שהייתה בבואה של האימהות הצדקניות בדור הקודם שכולו קדושה, טהרה, צניעות ואצילות. היא נטמנה בבית החיים פוניבז', בסמוך ונראה לקבר בעלה הגדול.

לאחר פטירתה הוציאו נכדיה וניניה את הספר ״מפרי ידיה״ בו נקבצו עשרות מאמרים תורניים שכתבו צאצאיה וכן מילי דהספידא שנאמרו לזכרה.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– עמוד 65

״אלישע אחר השני״ להבדיל מאלישע בן אבויה שחי בתקופת המשנה, וחז״ל הוקיעו אותו בכינוי ״אלישע אחר״ מפאת התפקרותו. הרומן מתאר קהילה כפרית באזור סוס שבמרוקו השונה בתרבותה ובמנהגיה מכל הקהילות שבמרוקו, לרבות הקהילות הכפריות שבהרי אטלס. בקהילה זו נולד ילד מחונן בשם אלישע שכל חייו היו שרשור של עליות ומורדות, החל מהמשבר הנפשי שחווה עם הגירתו לעיר, ושממנו הוא חולץ בעזרת אישה נדיבה שסללה לפניו נתיב לתרבות צרפת, ובו בזמן נתיב לתנועת נוער ציוני. עם עלייתו לארץ הופנה בטעות לישיבה חרדית שבה נתקל בניכור עד כדי נידוי.

בקהילה כפרית זו נולד אלישע למשפחת בן שבת בכ״ה בתשרי, שנת: ״ופועל ידיו תרצ״ה(דברים, לג יא)״. היה זה במוצאי שבת בשעה שהקהל בירך על ״מאורי האש״, קריאות שמחה (זג׳ארט) שבקעו מבית משפחת בן שבת, בישרו לרפאל שנולד לו בן זכר. ברכת ״מזל טוב״ נשמעה מכל עבר לאחר התפילה. רפאל נחפז להגיע לביתו עם כמה מידידיו ובני משפחתו, אך חמותו שעמדה אותה שעה בפתח לא הרשתה להם להיכנס לחדר הנפישה שהיה עדיין הומה מנשים. הם התיישבו ליד השולחן ופתחו בזמירות ההבדלה, ועד שסיימו התרוקן החדר מהנשים שפנו כל אחת לביתה, למעט המיילדת ושתי הסבתות הטריות, היולדת עלתה על ערשה שבו תבלה שמונה ימים. בערבו שלמחרת הלידה לאחר תפילת ערבית מגיעים אנשים אחדים, בעיקר ידידים וקרובים, לשם עריכת טקס"אתחדיד", שלפי האמונה הוא מגן על הנפישה והתינוק מפני השדים. הטקס נפתח בקריאת מזמור קד. אחד הקרואים שולף פגיון מנדנו ומעביר את חודו על אחד הקירות תוך מלמול דברי נחש לשם גירוש לילית הרשעה. עם תום הטקס פוצחים בזמר פיוטים שנושאם הוא אליהו הנביא. כך נוהגים בכל לילה עד הברית. ביום שלישי לחייו של הנולד עורכים טקס ״פתיחת פה״. אחת הסבתות אוחזת את התינוק בחיקה, והאיש שנבחר על ידי המשפחה טובל את אצבעו בכוס מים ומורח על שפתיו של התינוק כשהוא מברך אותו, שיהיה חכם, צדיק וכו', בו בזמן הפייטן מזמר את הפיוט: ״בסימן טוב״. ונועלים את הטקס בתקרובת של סופגניות ותה.

לאחר ברית מילה נמוגה החגיגיות על כל מנעמיה ומפנה מקום לשגרת החולין בחיי המשפחה. כל חובתה של האם שמחה כרוכה בדדיה בלבד. מעתה חמותה רחל תהיה האומנת הבלעדית של התינוק שבו תמצא נוחם ליגונה כאלמנה, וכאם שכולה מבנה הבכור. למזלה היה זה תינוק כה רגוע שאינו מגלה עניין בשום דבר מהעולם שאליו הגיע. בהתחלה היא ראתה בכך סימן לבריאות תקינה, אולם משמלאו לו שלושה חודשים בלי שום סימן של פעילות כדרכם של תינוקות, החלה לחשוש שמשהו אינו כשורה בבריאותו. בוקר אחד אחרי שאמו סיימה להניקו והושיבה אותו בעריסה כדרכה, סבתו רחל הוציאה אותו לחצר. היה זה יום חורפי בהיר שלאחר כמה ימי סגריר. השמש הפזה את הנוף בקרניה הזהובות והאלכסוניות שהפיחו נופך של רעננות בחי ובצומח. רצועת האדמה שבשולי הגדר התקשטה בפרחי בר ססגוניים: נורית, חרצית, כלנית ועוד, ובגינה שבזווית פורחות ערוגות של פלפל, כרוויה, נענע וקוסברה. לאחר שרחל הזינה את עיניה ממראה צנוע זה השטוח לפניה, היא שלפה מחוצנה מכחול שחור ומרחה על מצחו של התינוק קו דק כסגולה נגד עין הרע. שיהוק רועם נפלט מקיבתו של התינוק: "אסותא, עביבאסק״, קראה רחל בנימה של שביעות רצון וטרדה את הזבוב מעל חוטמו. לפתע הוא החל לזמזם תוך חיוך רחב כשהוא בוטש בידיו אנה ואנה. לבה של רחל נפעם לרגע כלא מאמינה. ״כפרה, מה אתה רוצה מתוקי״,פנתה אליו בנימה מתפנקת כשפניה אורו מהבעה של אושר. היא הוסיפה לפטפט אתו כגירוי לפעילות רצופה עד שלפתע הגיחה מזל חברתה לביקור שגרתי: ״את שומעת איך הוא מזמר״, היא פנתה כלאחר יד לחברתה בלי להשיב על ברכת הבוקר שלה ובלי להסיט את מבטה מהתינוק. ״שבח לאל, אמרתי לך כל הזמן שאין לך מה לחשוש״. השיבה מזל, והתיישבה על המחצלת הפרושה. עוד הן שואלות זו לשלומה של זו כשהתינוק מנסה להגות הברות סתמיות. ״הנה הוא כבר מתחיל לדבר, כַמְסָה עְלִיהּ״, (כמסה באות כ' רפויה היא סגולה נגד עין הרע) קראה מזל בחיוך רחב. ״יאללה תפסיקי לדאוג וקומי להכין לנו תה״, הוסיפה בתנועת יד של זירוז. ״וואכה אכתי (בסדר אחותי), צייתה רחל והתרוממה כשפניה מועדות לתוך הבית. מזל ממשיכה לשחק עם התינוק תוך גרגורים ועוויות פנים עד שהגיעה רחל כשבידה ״מקרז״ (קומקום) תה וכוסות. הן גומעות את התה תוך שירוקים כביטוי להנאה מבלי להסיר את מבטן מן התינוק שעדיין מייבב. מזל עמדה לומר משהו על ניחוחו של הנענע, אך רחל שסימני דאגה ניכרו על פניה וכוס התה קפאה בידה, היסתה אותה. ״הביטי בו״, פנתה אליה בהבעת חרדה. מזל ראתה שהתינוק מהדק שפתיו עד כדי התפשטות אודם על פניו כאילו מתאמץ לעשות צרכיו, ״אווייה כלאס(ביטוי המביע יחם של ביטול), זה שום דבר, הוא פשוט עושה את צרכיו״. הרגיעה אותה מזל בתנועת יד של ביטול. אלא שלפתע נפלטה מפיו של התינוק המילה מאמא. ״האי, האי, מאמה״, קראו שתי הנשים בבת אחת תוך התרגשות רבה. ״כמסה עליה״, התפעלה מזל מהעובדה שלתינוק מלאו אך שמונה חודשים וכבר מדבר, ואילו רחל רוחשת בלבה דברי נחש נגד עין הרע. מאותו יום ואילך פטפט אלישע ללא הרף. כאילו מישהו ניקה את מוחו מסתימה בת שבעה חודשים.

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור

טז. נהגו כגמר ברכת המזון להניח את היד על הלחם ולנשקו:

יז. נהגו כשאורח מסיים ברכת המזון, מברך את בעל הכית: ״להניה ברכה אל ביתך״ ובעל הבית משיבו ״רפואה וחיים״:

יה. נהגו לברך על ״לחמניות מתוקות״ בורא מיני מזונות, כשלא אוכלים שיעור קביעות סעודה, ויש נהגו לברך עליהם המוציא כלחם גמור:

יט. נהגו לברך על ״כוסכוס״ בורא מיני מזונות, ועל הירקות שבו בורא פרי האדמה, ועל הבשר שבו שהכל, ויש נהגו שמברכים על הכוסכוס ופוטרים הכל, ויש נהגו לברך על הירקות ואח״כ על הכוסכוס, ויש נהגו לערבבם יחד ומברכים על הכוסכוס ופוטרים את הירקות, והדברים אמורים גם בכוסכוס הנעשה מלחם יבש ששמו ״אֵמְפוּיאָר״:

כ. נהגו לברך אל ״אורז מבושל״, בורא מיני מזונות, ואחריו בורא נפשות, אף כשגרעיניו שלמים:

כא. נהגו כשאוכלים עוף ממולא בפירורי לחם או בדגן, שלא בתוך הסעודה, מברכים על המילוי ״מזונות״ ועל העוף ״שהכל״:

טז. כן המנהג פשוט, והביאו בספר אוצרות הפוסקים (ברכות), והטעם פשוט לכבד את הלחם שהוא עיקר מזוננו, ולהוכיח את הכרת הטוב כלפי הבורא ית״ש, המוציא לחם מן הארץ:

יז. כן המנהג, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש תינו, ועל דרך הכתוב טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך, והמברך יבורך מפי עליון:

יח, כן הביא בספר יפה שעה להג״ר מכלוף אביחצירא ד״ל (בר׳ הנהנין), וכן דעת הגר״ש משאש בשו״ת שמש ומגן (ח״ב השמטות ס״א), וכן מובא בחוב׳ אור תורה אדר תשנ״ג (סימן ע״ו), ומאידך בספר יחוה דעת להגר״י חזן ז״ל, ובספר והשיב משה להגר״מ משה מלכה ז״ל, כתבו לברך המוציא, ונהרא ונהרא ופשטיה וראה בזה באוצרות הפוסקים (ברכות):

יט. הנה בספר אורחות מישור הביא בזה מחלוקת הפוסקים, בין הנוה שלום לבין השער שלמה, והסיק שיש לפטור את הכוסכוס והירקות בדברים אחרים, ואם אין לו יערבבם יחד ויפטרם, ובספר אוצר המכתבים פסק, שאין הכוסכוס פוטר את הירקות כלל, וכ״כ בספר הגאון רבי נתן ג׳יאן מאלג׳יר, ובשו״ת שופריה דיוסף כתב שיאכל מעט ירקות תחלה ואח״ב כוסכוס לבד, ואח״ב יערבבם, ומדברי הגאון רבי יהושע ממן יש ללמוד שנפטרים, וראה בכ״ז בספר אוצרות הפוסקים !הל׳ ברכות):

כ. כן כתב החיד״א בברכ״י(סימן ר״ח סק״א) שכך המנהג מזמן זקן זקננו מהר״א אזולאי, וראה באורך בזה במנהגי החיד״א !עמוד ק״כ):

כא. כן כתב בספר אוצר הברכות להר׳ ר׳ מיכאל פרץ (עמוד קמ״ו) וראה בשו״ע (סימן קס״ח ס״ו):

כב. נהגו לברך על המאכלים דלהלן, בורא מיני מזונות: ואלה שמותם בערבית א) עַצִידָה. ב) בֵרְכּוֹכְּס. ג) לְחְרָאבֵּל. ד) פְדָאוְוֹשְּ. ה) מוֹפְלְיטַה. ו) רְגְ׳יבַּה. ז)

סְבַקִיָה. ח) פַסְטְילִים. ט) סִיגַרִים:

בג. נהגו לברך על המאכלים דלהלן׳ שהכל נהיה בדברי ואלה שמותם בערבית: א) מְחָאמֵר. ב) זְמִיטָה. ג) תֵרְפָאש. ד) בַּקְלָאוָאה:

כד. נהגו שאין הנשים מקפידות לברך הגומל, ויש שנהגו שמברכות במעמד נשים ואיש אחד:

כה. יש נהגו כשאשה יולדת, בעלה עולה לתורה ומברך הגומל במקומה:

כו. נהגו שאין קטן מברך הגומל, ויש נהגו לברך כשהקטן הגיע לחינוך.

בז. נהגו כשאדם רוכש ספר תורה חדש, בעלותו לראשונה לברך עליו, פותח בברכת שהחיינו, ויש שנהגו ללבוש בגד חדש:

כח. יש נהגו לענות אמן אחרי ברכת עצמם בברכה בורא נפשות, והמנהג פשוט שאין עונים:

כט. נהגו בברכת על המחיה, לסיים ״על המחיה ועל הכלכלה״:

כב. ראה בספר מנחה בלולה להרה״ג ר׳ ברוך סבאג ז״ל (דיני ברכות), ובספר אהל יצחק (סימן ר) ובספר ויאסוף שלמה (סימן כ״ח), ובאוצר הברכות(ברכות הנהנין), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (הל׳ ברכות הנהנין), ומשם בארה:

כג. ראה בזה בספר מים חיים (או״ח סימן נ״ז), ובמקורות הנ״ל ומשם בארה: כד. כן הביא בספר עשה לך רב להגר״ח הלוי(ח״ה עמוד שמ״ט), וראה בברכ״י(סימן רי״ט סק״ב), ובמשנה ברורה (שם), ובספר נר לעזרא (סימן ל״ג), ובשו״ת הלק״ט(ח״ב סימן קס״א), והטעם לזה משום כל כבודה בת מלך פנימה, והמנהג השני מובא בסידור תפלת החודש:

כה. כן כתב בספר טוב עין למרן החיד״א (סימן י״ח), וראה בזה באורך בספר מנהגי החיד״א (עמוד קל״ד), ודלא כנפסק בשו״ע (בסימן רי״ט):

כו. כן כתב בברכ״י למרן החיד״א (סימן רי״ט סק״א) ובספרו לדוד אמת (סימן כ״ג), וראה בזה באורך בספר מנהגי החיד״א (עמוד קל״א), וכן בספר גאולי כהונה (מער׳ ב׳), ואמנם בספר ויאמר יצחק (ליקוטים) כתב שקטן שהגיע לחינוך מברך, וכן הביא בספר לקט הקציר (עמוד קצ״ז):

כז. כן כתב בספר נהגו העם בשם ספר פקודת אלעזר (סימן רכ״ז) ובשם ספר בית יהודה עיי״ש: כח. כן הביא בספר נהגו העם (ברכות) וציין לב״י(סימן רט״ו), ואנצקלופדיה תלמודית (ערך אמן), והנה בשו״ע (שם) פסק שאין לענות אמן, ובספר נר לעזרא (סימן ס״א) ראיתי שדן בזה, ומסקנתו לכתחי' יש להורות על פי הנפסק בשו״ע, ואלו העונים יש להם ע״מ לסמוך עיי״ש:

כט. כן המנהג של רוב קהלות ישראל, וכמובא בספר אוצר פסקי הסידור להר״מ פרץ (עמוד רפ״ד), וכן כתב בספר נהגו העם (ברכות), עיי״ש:

ל. נהגו רבים לאכול לפני כל סעודה מיני ירק וסלטים, ויש שהחמירו בדבר:

לא. יש נהגו לברך על שמן זית בורא פרי העץ, אפילו כששותים אותו לבדו:

ל. כן כתב בספר מקוה המים (ח״ה עמוד ל׳) ובשו״ת תבואות שמש, וביחו״ד להר״י חזן, וראה בשו״ת ויאסוף שלמה (סימן א׳), ובשו״ת מים חיים (ח״א) ובאוצרות הפוסקים (דיני ברכות):

לא. כן כתב בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(דיני ברכות עמוד ר״ל), וכן הביא בספר אוצרות הפוסקים (דיני ברכות), אלא שמרן הגרע״י שליט״א הביא דעה זו בספרו הגדול יביע אומר (ח״ו סימן מ״ח) וחלק עליו עיי״ש:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה- מנהגי ברכות הנהנין