"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

יותר מ׳אשת חבר׳

אף שלא למדה לימודים תורניים במוסד מסודר, הייתה הרבנית ידענית גדולה בכל הנוגע להלכות הבית, הן מצד היותה בת תלמיד חכם והן בזכות ההתבוננות בהוראותיו ופסיקותיו של בעלה הגדול. היא ידעה לצפות מראש בשאלת טריפות איזה יכשיר רבינו ואיזה יפסול. היא ידעה מה ישיב לכל שאלה בהלכות שבת וברכות ובתחומים נוספים. מבחינה זאת הייתה לא רק ׳אשת חבר; אלא בעצמה ׳חבר׳ במלא מובן המילה.

את הידע המקיף הזה שרכשה הרבנית ניתן לזקוף גם לזכותו של רבינו עצמו שהיה בבחינת ״שולחן ערוך״ חי. מי שהתבונן בהנהגותיו במהלך יום שלם יכול היה לראות את השולחן ערוך קם לתחיה לנגד עיניו, סימן אחר סימן, סעיף אחר סעיף. כל פסיעה, תנועה, ותזוזה שלו היו מנוהלים באופן מדויק על פי ההלכה.

אבידה כואבת

ניסיון קשה פקד את הרב והרבנית כאשר נלקח מהם בדמי ימיו הבן היקיר בן העשר – שלום – שהיה קרוי על שם זקנו רבי שלום עמאר. האסון אירע בחודש כסליו שנת ת״ש 1940). הכאב היה נורא, צורב ומפלח, אך רבינו קיבל על עצמו את הדין באהבה והצדיק דין שמים.

בהקדמה לספר ׳מנחת יהודה׳ שכתב באותה העת, מעלה רבינו את רחשי ליבו המיוסר: ולהבדיל בין החיים תהי צרורה בצרור החיים נפש אור עיני, כוחי ואוני, מרגלית יקרה, שלם בני שנלקח ממני בעווני בכסליו דהאי שת״ה, לפ״ג, והיו ימיו עשר שנים. עודנו באבו ולא ימוש מתוך האהל אהלה של תורה, ולומד גמרא ודינים וכו', עד שהגיע זמן המקרא קראו רבו ואיננו, כי לקח אותו אלוקים. אוי לי על שברי! נחלה מכתי! צדיק הוא ה׳ כי פיהו מריתי! יהי רצון שיחשב לי לקרבן כפרה כעולה ושלמים וכקטורת הסמים, ויזכה ללמוד תורה בישיבה של מעלה, והוא ברחמיו ית״ש יגדור פרצותינו ופרצות עמו ישראל, ולא נחזי כהאי סימנא אלא סימנא טבא, ויראיני בשמחת ובחופת בני ובנותי ובני בניהם, אמן כן יהי רצון.

אחרית ימיה

את יראת השמים העצומה שפיעמה בה, החדירה הרבנית רחל לילדיה. בנוסף, השרישה בהם גם הערצה עצומה כלפי אביהם הגדול כדי לעורר בהם שאיפה להדמות לו. לאחר פטירתו של רבינו, היא הציבה תמיד את דמותו לנגד עיני צאצאיו. תמיד הייתה מזכירה מה היה אבא אומר, איך אבא היה נוהג, ומתוך כך לימדה את ילדיה ונכדיה כיצד הם עצמם צריכים לשאוף לנהוג.

בצלילות הדעת ובתבונה עמוקה העניקה גם עצה ותושיה לכל בני המשפחה, כישרון שהיה חבוי אצלה בכל שנותיה אבל התבלט עוד יותר לעת שיבה לאחר שנפטר רבינו. פיקחותה הייתה ידועה בכל המשפחה ולא אחת היו נכדים ונינים עולים לביתה על מנת לשמוע את עצתה. ואילו היא מצידה זכרה בזיכרון מפליא את שמותיהם וסיפוריהם של כולם עד שיכלה לזהות בעיה מסוימת אף בטרם פצה השואל את פיו.

הרבנית האריכה ימים עשרים ושתים שנה לאחר הסתלקות בעלה הגדול. באותן שנים ארוכות נעשתה לאבן שואבת שממנה נוטלים בני המשפחה עצה ותושייה. תמיד הייתה שמחה ומודה על חלקה בעודה אומרת: ״אם כך רצה הקדוש ברוך הוא – הרי שזהו הטוב ביותר!״

באחרית ימיה התייסרה במשך שלוש שנים ביסורים קשים. אולם גם אז המשיכה שוב להודות לבורא עולם על כל רגע של חיים תוך שהיא מקבלת את יסוריה באהבה. באותן שנים קשות הייתה הרבנית מוצאת את אושרה כל אימת שזכתה לברך ברכה או לענות על ברכתו של אחר. זכות זו הסבה לה שמחה כה רבה עד שדי היה לה בכך בכדי להודות על מתנת החיים.

במוצאי השבת האחרון לחייה של הרבנית, כאשר כוחותיה אזלו כמעס לחלוטין, נערכה עבורה הבדלה. וראה זה פלא: את ברכות ההבדלה היא שמעה מיד תוך שהיא מקפידה לענות 'ברוך הוא וברוך שמו׳(כמנהג קהילת יהודי מרוקו) ו׳אמן', ואף להודות לעורך ההבדלה לאחר שסיים להבדיל.

אם כל חייה של הרבנית היו מסכת אחת ארוכה של דבקות בה׳ ומסירות נפש למען שמו ויראתו, הרי שאותן שנים אחרונות עלו על כולנה. ניכר היה בה כי גופה עדיין נמצא בארצות החיים אולם נשמתה כבר מקושרת למקורה העליון בעולם האמת. לא פעם הייתה מכריזה לפתע באמצע היום: ״שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״, או קוראת ׳וידוי׳ כמי שעומדת להפרד מהעולם הזה. בשנה האחרונה לחייה, חיה כל רגע מתוך תחושה כי עליה לייחד את שמו של מלך מלכי המלכים ולהתוודות לפניו.

הרופאים התפלאו לנוכח מצבה הגופני החלוש, והתקשו להאמין כי ניתן להמשיך לחיות במשך שנים בצורה כזאת על פי דרך הטבע. אולם לאמיתו של דבר לא היה בכך חידוש, שכן הרבנית מעולם לא חייתה על פי דרך הטבע. כל מציאותה הייתה למעלה מן הטבע, כך במהלך כל חייה וכך גם באחרית ימיה.

הרבנית הסתלקה לעולמה ביום כ׳ אייר תשנ״ג, מוקפת בבניה שאמרו אתה פסוקי ווידוי וקריאת שמע בעת יציאת נשמתה. אחר מיטתה הלכו קרוב לארבע מאות מצאצאיהן!) יחד עם המוני בני ישיבות וגדולי תורה, ובראשם ראש הישיבה הגרא״מ שך שאף בא לנתם את המשפחה בימי השבעה. בדברי ההספד עמדו בניה ונכדיה על גדולתה שהייתה בבואה של האימהות הצדקניות בדור הקודם שכולו קדושה, טהרה, צניעות ואצילות. היא נטמנה בבית החיים פוניבז', בסמוך ונראה לקבר בעלה הגדול.

לאחר פטירתה הוציאו נכדיה וניניה את הספר ״מפרי ידיה״ בו נקבצו עשרות מאמרים תורניים שכתבו צאצאיה וכן מילי דהספידא שנאמרו לזכרה.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– עמוד 65