מורשת יהדות מרוקו

אם הנער היה יתום, המלמד הכין לו דרשה נוספת ומיוחדת ״דרשה דליתים״ הוא לימד אותו לומר את הקדיש בע״פ ביום הבר-מצווה. והוא עלה, ל״עליית שלישי״ ואמר ״קדיש״.

הווי ומסורת –רפאל בן שמחון

דרשת יתום — דוגמה טיפוסית מקור ערבי

ועלא קיד בעונות הרבים נלקח ממני אדוני אבי ולא זכה לעשות לי האד זוז דלמצות די כאן במחשבתו הטובה לעשותם לי, וענדנא מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ולזכור זכותו היום נפשרו האד לפסוק ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״. נחבו נערפו אס הווא טעם די קאל ״אשר יצַוֶּה״, די משמע דציווי בעלמא די כאן אברהם מצוה לבניו ביהא באס עזו הקב״ה ולא קאלסי אשר ילמֵד את בניו? אלא לכוונה הייא, אלוואחיד די יכון מחשב לעשות המצוה ונאנס ולא עשאה בא יחשב עליה הקדוש ברוך הוא כאלו עשאה בפועל, לפי שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה וכא יכלסו שכר דלמצוה כאמיל, פחאל האד נדון די אדוני אבי נוחו עדן, די כאן במחשבתו הטובה באס יעמללי האד זוז דלמצות, גיר בעונות, נאנס באונס מיתה ולא זכה לעשותם לי, בודאי באיין הקב״ה יחשבלו כאלו עשה אותם לי. והיינו טעמא די קאל לפסוק ״כי ידעתיו״ די הייא לשון חיבה, למען אשר יצוה את בניו, דהיינו בציווי בעלמא די כאן אברהם מצוה לבניו לשמור דרך ה׳, כליה למצוה מאזאל מא עמלהא, כליה האדסי, ידעתיו, דהיינו הווא עזיז ענדי, לאיין מחשבה טובה די כאנת פבאלו, מניין תך למצוה לידו ותבתהא, הווא מצוה אותם, אני מצרפה למעשה, ומעלה אני עליו כאלו טרח ויגע בקיום המצוה.

תרגום עברי

ולפי שבעוונות הרבים נלקח ממני אדוני אבי ולא זכה לעשות לי את שתי המצוות [ציצית ותפילין] שהיה במחשבתו הטובה לעשותן לי, וקיימא לן ״מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה״, [לכן] לזכור זכותו היום נבאר את הפסוק ״כי ידעתיו למען אשר יצַוֶּה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״. אנחנו רוצים לדעת מה הטעם שאמר הפסוק ״אשר יצוה, שמובנו שבשביל הציווי לבדו שהיה אברהם מצוה לבניו חיבבו הקב״ה, ולא אמר למען ילמד את בניו? אלא הכוונה היא, שמי שחשב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הקב״ה כאילו עשאה בפועל, לפי שמחשבה טובה מצרפה הקב״ה למעשה ומשלם לו שכר המצווה בשלמותו, וכמו הנדון הזה של אדוני אבי נוחו עדן שהיה במחשבתו הטובה לעשות לי את שתי המצוות האלו, אלא שבעוונות נאנס באונס מיתה ולא זכה לעשותן לי, בוודאי הקב״ה יעלה עליו כאילו עשה אותן לי. וזהו הטעם שאמר הפסוק ״כי ידעתיו״ שהוא לשון חיבה, למען אשר יצווה את בניו, דהיינו בציווי בעלמא שהיה אברהם מצווה לבניו לשמור דרך ה^׳, אף שעוד לא עשה את המצווה, אעפי״כ ידעתיו, דהיינו הוא חביב עלי, בשביל המחשבה הטובה שהייתה בלבו, שכשתבוא המצווה לידו הוא יקיים אותה. הוא מצווה אותם, ואני מצרפה למעשה, ומעלה אני עליו כאילו טרח ויגע בקיום המצווה.

דברי סיום לדרשת יתום

אחלה פני אל איום ונורא, יקבוץ שה פזורה, ויחזיר ליושנה עטרה, בעגלה ובמהרה, ונפש אדוני אבי בצרור החיים צרורה, אמן כן יהי רצון.

39. 39. דרשת יתום המובאת כאן הועתקה בסוף הדרוש של תפילין של אברהם לענקרי בכתב־היד המתואר למעלה בהערה 32.

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי-דרשת יתום

עמוד 113

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ מֹשֶׁה

וַאֲנִי נֶהֳנָה לִכְתֹּב אֶת זֶה

סוֹף סוֹף אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

עִם כָּל מָה שֶׁעָשִׂיתָ

עִם כָּל מָה שֶׁנִּכְשַׁלְתָּ

וְעִם כָּל מָה שֶׁפִשַּׁלְתָּ

וְעִם כַּמָּה שֶׁאַתָּה מְגֻחָךְ

וְעִם כָּל הָרִיצוֹת שֶׁלְּךָ

בּוֹרֵחַ מִכָּאן וְשׁוּב בּוֹרֵחַ

וְשׁוּב בּוֹרֵחַ, וּבְכָל זֹאת לֹא זָז

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

 מָרוֹקָאִי, סְפָרַדִּי, אֵירוֹפֵּאִי,

נִרְאָה אַשְׁכְּנַזִּי, מַעֲרָבִי, מִזְרָחִי

יָם תִּיכוֹנִי, אַסְיָאתִי, מִזְרַח תִּיכוֹנִי

פַלַסְטִינִי, אַפְרִיקָאִי, צָרְפָתִי

עִם כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁהִנְּךָ וְשֶׁאֵינְךָ

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

מְגַחֵךְ וּמְטֹרַף וַהֲכִי שָׁפוּי

אֲבָל זֶה אַתָּה

זֶה כָּל הָאַתָּה שֶׁעָשׂוּ אוֹתִי

וַאֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-המשך…

הוא התחיל להללני בפני הא' טויל את חרוצתי והתנהגותי ושלא נמצא עלי שום עוון כלפי בית הספר במשך זמן למודי, גם מוסר הטיף לי, לבל אדחוק את הקץ ואחוס על בריאותי, כי צר לו לשלחני לבית הורי ופני עיפים ונרגזים. הוא הפציר בי לבל אשאר אלא אסע הביתה לנוח ולשוב בכחות חדשים. מהרתי וספרתי את הדבר לחברי ראובן יחזקאל ולמחרתו נפרדתי ממנו בעל כרחי ובצער רב. יומים לפני ראש השנה באתי ליפו ונתקבלתי באהבה על ידי הורי, שראו בי איש אחר לגמרי אבל רזה וכחוש. התעצבתי מאד על מות זקנתי החביבה, שהייתי ישן בחיקה. הורי אמנם נחמוני, אבל על לבי שלטה תוגה כבירה. את ימי החופש בליתי ברובם בבית. מאין אתי ספרים חדשים הייתי משנן בספרים הישנים וכשנמאסו עלי, הייתי נח לגמרי ומרבה לישון. כשהעיקה עלי הבטלה, הפצרתי באחי המנוח אברהם חיים שימציא לי את הספרים הדרושים לי למחלקה הרביעית ובין ספריו מצא בשבילי חלק מהם, שעליהם התחלתי לשקוד בהתמדה. גם הוא כמנהל בקשני לבל אעשה זאת, כי מוטב שאנוח מעמלי, אבל אחר שהודיעני בבטחה, כי אין משנים בבית הספר את שטת הלמודים, אלא זאת היתה רק תואנה מצד המנהל, כדי לאלצני להנפש, מצאתי שעלי להתכונן למחלקה הרביעית. הספרים החדשים היו מוזרים וקשים בשבילי, אבל אחי המנוח נעתר לבקשתי והורני מדי לילה קטעים שונים, למרות היותו עסוק וטרוד כל היום במשרר [במשרד] או בהנהלת הקורספונדציה.

הגיעו הימים של אחרי החגים והתחלת הלמודים. הורי עשוי לי בגדי חורף חדשים וטרם הפרדי מהם, צלמוני ותמונתי זאת שנשארה לי לזכרון מימי-נעורי הנה נתונה בזה.

אחרי ימים מצער, נפגשתי שוב בבירות עם חברי הבגדדי שהשתעמם מאד בלעדי. הראיתי לו את ספרי החדשים שקבלתי מאחי והוא שמח עליהם שמחה רבה בקראו: אלה הם באמת הספרים הדרושים למחלקה הרביעית, אך חסר אתה עוד איזה חלק מהם. שאלתיו מאין ידוע לו כל זאת, ענני, כי בימי החגים הוזמן לחוג אצל מכירים ונפגש באחד הבתים עם המורה הערבי שספר לו כי אין מחליפים בעונה חדשה את הלמודים, אלא המנהל ברצותו שהתלמיד שלוש ינוח מעמלו, מלמודיו, המציא זאת רק בתור תואנה. למחרתו קבל חברי ספרים חדשים ואני החלק החסר לי ונכנסנו למחלקה הרביעית. סדרנו לפנינו תכנית מראש כיצד לשקוד בלמודים, בלי לעבור על חוקי בית הספר. בלילה לא למדנו וגם בהפסקות הקטנות נחנו כיתר התלמידים. אבל השתדלנו לפני ההנהלה שתותר לנו על שעות הלמודים בעברית, כי לפי הדרגה הנהוגה בבית הספר ידענו את השפה יותר מכל התלמידים, ואחרי הפצרות רבות נענתה ההנהלה לבקשתנו וזה עזר לא במעט להתקדמותנו. ידיעותינו בשפה הערבית עלו בהרבה על ידיעותינו בשפה הצרפתית, משתי סבות: אחת – שהשפה הערבית היתה שפת ארצנו ושנית – שהמורה הערבי הסביר ובאר יפה את שעוריו, בעוד שהמורה הצרפתי למד יותר באופן שטחי.

בכדי לפתח בקרב התלמיד רוח תשוקה ללמודים ואף גם להעצל ביותר, הנהיגו בבית הספר סדרים מיוחדים, שלא ראיתים כיום אף בבתי הספר המודרניים שלנו.

כפי שכבר כתבתי לעיל, נכנסים בבוקר התלמידים לאולם הגדול ומכינים שעורים שהמורים הטילו עליהם. המורה בוחן את התלמידים ומציין לכל אחד מהם את ציונו. אחרי הבחינות מוציא מארונו את יומנו שבו נרשמים שמות התלמידים, מסמן על יד כל תלמיד את ציונו הן לטובה או לרעה, כמו כן כל יתר המורים לכל סוגי הלמודים וגם המשגיח הראשי ביחס להנהגתו של התלמיד. ביום ששי עובר פקיד מיוחד על כל המחלקות, אוסף מידי המורים את כל הרשימות, רושם בטבלא את שמות התלמידים המצטיינים והציון על ידי כל למוד לחוד ובטבלא מיוחדת המסומנת מסביב בקוים שחורים את שמות התלמידים העצלים והמפגרים ומדביקן באולם הגדול. על טבלא בפני עצמה נתלים כל אותות הכבוד מכסף שעל כל אחד מהם מצויר מגן-דוד ומודפסות המלים: "תפארת ישראל". לאותות האלה נקשרים סרטים בעלי גון שונה כגון: לשפה העברית – צבע כחול, לשפה הערבית – צבע ירוק, להנהגה טובה – צבע לבן וכו . ' אחרי הצהרים נפסקים הלמודים, התלמידים מתרחצים לכבוד שבת ומתלבשים. בשעה שלש נכנסים לאולם הגדול ומוצאים שם את המנהל והמשגיחים קוראים לכל תלמיד בשמו והוא נגש למנהל, אם הוא בין המצטיינים נענד באות כבוד, לוחץ את יד המנהל וחוזר למקומו. ובאותו הזמן עומד התלמיד העצל לנגדו מצד שמאל. על פי הרוב אני וחברי הבגדדי היינו עונדים בכל ימות השבוע אותות כבוד כחמשה ששה במספר ולפעמים גם שבעה כי הרשות בידי התלמיד להשאיר אצלו את אות הכבוד לכל השבוע ורק ביום הששי בבקר להחזירהו להפקיד הממונה על אוסף הציונים והרשימות במחלקות. מלבד זה יש לכל תלמיד בגד מיוחד המסמל את בית הספר שהוא מתחיב לעשותו טרם נכנס ללמוד. הבגד הזה נעשה בצורה כללית, עם כפתורי נחושת, כובע כחול כצבע הבגד, מעוטף בסרט-זהב שעליו כתוב "תפארת-ישראל" ובהם השתמשו רק בימות השבת, יום ראשון אחרי הצהרים לשעתים ויום רביעי אחרי הצהרים לשעתים לשם טיול מחוץ לבית הספר, זולת הזמנים הקבועים הקבועים לקבלת פני הממשלה. התלמידים המצטינים היו מחויבים לשאת על חזיהם את אותו הכבוד במלבושים הרשמיים האלה ולעומת זאת, לתלמידים העצלים אסרו באותו שבוע ללבוש את בגדיהם הרשמיים והלכו בבגדיהם הרגילים כדי שיובלטו לעיני הרואים, שיבדילו בין התלמידים הטובים והרעים. על ידי זה היו מתמעטים התלמידים המפגרים ומתקדמים גם הם בלמודיהם.

בסוף שנת 1887 בגמר הלמודים, עברנו אני וחברי הבגדדי את הבחינות בהצלחה. במעמד המנהל, המורים ואורחים נכבדים, חלקו מתנות לתלמידים, ספרים בכריכות הדורות ושעל כל ספר היה מודפס שם התלמיד והמקצוע שבו הצטיין, ספר ספר לכל מקצוע על ידי שלחן גדול, שעליו הונחו ספרי המתנות, ישב המנהל. אחד הנכבדים שנתכבד על ידי המנהל, נגש לשלחן לחלק המתנות והיה קורא מכל ספר את שם התלמיד ואת סוג הלמוד שקבל בעדו את המתנה. התלמיד היה נגד ביראה ובכבוד, מקבל את מתנתו ולוחץ את ידיהם. זכורני, שאני וחברי הבגדדי התכבדנו בשבעה ספרים, בשעה ששאר התלמידים קבלו משנים עד ארבעה. יומים אחרי קבלת הספרים היו מציגים בבית הספר חזיון היסטורי מתקופת החשמונאים שאותו בקרו כל התלמידים, המורים ומשפחותיהם הגרים בבירות. כשישבתי והסתכלתי בחזיון, נתקבלה טלגרמה מאבא למנהל ובקשני לשלחני ליפו עם ילדי מויאל באניה "הכדוית" לחג הפסח. למחרתו הפלגנו ליפו אני ובני מויאל, יחד עם חפצי, המתנות והתעודה שקבלתי מבית הספר. בשמחה רבה רבה נתקבלתי בבית הורי, אבי התפאר בי לפני מבקריו על התקדמותי בלמודים ויש שהיה מראה לאורחיו גם את הספר שנתכבדתי בהם.

בית הספר הזה התקים במשך עשר שנים תמימות והרבה הצטערו על סגירתו. המנוח זכי כהן בראותו שנוהרים לבית ספרו צעירים לרוב מהארצות הסמוכות, וגם מאירופה, חפץ בכל נפשו לשכלל את בית ספרו ולהביאו אל הקדמה שהוא ראה אותו בחזון מרוחו. אולם כונתו היתה טובה, אך לדאבוננו לא הצליח בדרכו. הוא רכש לו כברת אדמה על אחת הרמות מחוץ לעיר בירות והשקיע בה הרבה כספים ונכנס גם בחובות של כמה אלפי פונטים והרבית הגדולה היתה בעוכריו, ולמרות התלבטויותיו המרובות וצערו הכביר על שעליו להפרד מילדו הרוחני הזה שטפל בו בכל כך מסירות ואמונה היה מוכרח לסגור את בית ספרו מה שגרם לו עגמת נפש מרובה, והוכרח למכור את הבית הבנוי בסכום מצער כדי לסלק את החובות, ויחד עם משפחתו עזב את בירות ונסע בחוסר כל למצרים. אנשי מצרים שידעו להוקיר את המנוח זכי כהן התיחסו אליו בתשומת לב מרובה ומנו את ארבעת בניו במשרות הגונות שפרנסו בכבוד את המשפחה ואביהם נשאר בבית סגור בחדרי חדריו הוגה בתורה ומתעצב על בית ספרו עד יום מותו. ישמש נא דברי המועטים האלה זכרון לנשמתו העילאית.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

מויאל ממש ״הפציץ״ את קרן ״מזכרת משה״ ואת הנהגת חובבי ציון בתביעות להגביר את סיוען למושבות בארץ ישראל, ובראש וראשונה לפתח־תקווה. הוא ביקש – בעצם דרש – לא לשים לב לסיכומים מתקופת ביקורו של ויסוצקי, מכיוון ש״אין בכה הקומץ הזה להשביע. מעתה תשימו לב לסכום יותר רב וכן תואילו אפוא לחשוב בדבר שלוח איזה סכום הגון לטובת המושבות״. על הדרוש לפתח-תקווה כתב: ״המושב הזה לא ידרוש רק תמיכה כי אם יסוד חדש מהמסד עד הטפחות. כל בית עולה למחיר אלף פרנק(עד היום נבנו מכסף חובבי ציון 15 בתים), והננו מוכרחים למלא חסרוניהם עד אשר יעלה בידם לחיות מעבודתם״. מקבלי הדיווחים של מויאל לא הסתירו את התפעלותם מהתנופה שהכניס: ״בין כה וכה וה׳ מויאל לא שקט במכונו ויחל לעבוד את עבודתו הקדושה ברוב אונים… בפתח תקווה נבנו ששה עשר בתים, המושב כלו פשט צורתו הראשונה וילבש מעטה גיל: סוסים ופרדים, כלי מחרשה וזרע השדה נקנו בעד העובדים היוצאים לפעלם בשדה ברוח נכון. כאשר חזינו מראש, כן היה. התרחבות הישוב הועילה להבראת האוויר והקדחת עוד לא שלטה שם בימי הבציר בשנה זאת, ובשנה הבאה, כאשר עצי הקאליפטוס [אקליפטוס] אשר יטעו אותם עתה, יגדלו, יתהפך האוויר… מלבד הזרע והמקנה וכלי המלאכה נתן לעובדים ועושים בסכומים קצובים לעיתים מזומנים. ה׳ מויאל עשה גם את שלו לשכך כעס וחמה מצד השלטון המקומי, ועמלו לא שב ריקם״.

מנתונים סטטיסטיים על פתח־תקווה שהתפרסמו כשנה לאחר מותו של מויאל, עולה כי בנוסף לכל האמור לעיל בנה בריכת מים ומקווה בתפקידו כנציג חובבי ציון. ברשימת ״בנינים וחפצים הנמצאים בפתח תקווה השייכים להקאלאניע בכללה״ וערכם בפרנקים נמצאים: ״ברכה להמשיך [למשוך] אליה מי הבאר, נבנתה על ידי נדבת חובבי ציון בהנהגת מויאל ז״ל״ בשווי של 1,000 פרנק, וכן ״בית למקווה בנוי מאבנים גגו מרעפים, נדבת חובבי ציון על ידי מויאל ז״ל״, בשווי של 1,350 פרנק.

מויאל היה מעורב גם בשגרה, בפרטים הקטנים שבחיי מתיישבי פתח-תקווה. מעידים על כך הדברים הבאים שמספר דב חביב־לובמן, מאנשי ראשון־לציון שבשנותיו הראשונות בארץ היה ממתיישבי פתח-תקווה: ״כשנעשיתי, מיד בבואי לארץ, לאיכר בעל חלקת אדמה בפתח תקוה והייתי זקוק לסוס לחרישה, זכיתי שבא־כוח חובבי ציון ר׳ אברהם מויאל, ששכב אז על ערש דווי, היה ה׳מבין׳ – בהביטו מבעד לחלון על הסוס, שצווה לקנות בשבילי, סוס צעיר, יפה, אציל ואמוץ, וכך נקרא הסוס בשם ׳אמוץ״׳.״

וכרגיל בארץ ישראל של הימים ההם, חלק ניכר מזמנו נדרש מויאל להקדיש למערכת היחסים הסבוכה עם השלטון העות׳מאני. לא תהא זאת טעות לקבוע שהוא היה ״מתיר פלונטרים״ מקצועי ומיומן, ודומה ששום מכשול לא עמד בפניו בתחום הזה. להלן אחד מתיאוריו, במכתב לפינסקר: ״כנחש לטש הפחה [מושל ירושלים] לשונו על פתח תקוה בעת שנודע לו, כי הוקמו בתוכה בתים רבים לתלפיות ומערכת מבקרים(קאמיסיאן) אחרי מערכת שלח להעיד בנו, כי לא נזיד [נפעל רע לדעתו] לבנות הלאה, וגם הושיב אחר כך אנשי חיל בפתח תקוה לשמור את אחינו לבל יבנו, אבל כל עמלו נשאר מעל, כי ברוך השם בנינו גם בעת ישבו בני החיל וכן נבנה גם עתה אם כי איש חיל יושב שם, וכבר נקראו אחינו למשפט הממשלה פה עבור עברם את מצוות המלך. אבל ברוך השם גם לזה מצאנו עצות, והפחה יודע את כל זאת ויודע גם כן כי הנעשה אין להשיב, והעצה שהצילה את יהודית היא היא אשר תושיענו גם בפתח תקוה״.

ב״עצה שהצילה את יהודית״, מושבת הבת של פתח-תקווה ליד הכפר הערבי יהודיה, התכוון מויאל לגזרה שגזרו השלטונות להרוס את הבתים שנבנו, והוא ואחרים סובבו את הדברים כך שהבתים נשארו על כנם: ״הפחה נטה להכחיד את יהודית מהיות מושבה ולהשים את נויה. אבל אחינו לא טמנו את ידיהם בצלחת, ועל ידי הצירים [הקונסולים] של אשכנז [גרמניה] ואוסטריה, היושבים בקושטא [איסטנבול] שהמייסדים חוסים בצלם, השתדלו למנוע את ממשלת תוגרמה [טורקיה] לעוות משפט. הצירים האלה חזקו דבריהם על הממשלה, עד כי הבטיחה להם לבלי להזיז אף אבן אחת ממקומה״.

במסגרת המאמץ לשמור על הרכוש היהודי עשה מויאל מאמצים לא לאבד שום חלקה שנרכשה על ידי יהודי בארץ ישראל. לילינבלום מצטט מתוך מכתב שקיבל ממויאל, שבו הוא מבקש שבעלי קרקעות בפתח-תקווה המתגוררים בחו״ל, ישלחו את מסיהם לארץ בטרם תופקע הקרקע על ידי השלטונות. ״ישנו חוק אחד אשר כל בעל אחוזה שאינו משלם מס אדמתו(ורקו) משך חמש שנים רצופות, אבד זכותו שיש לו על אחוזתו, והאחוזה נכנסת לרשות הממשלה. והנה אחינו בפתח תקוה, כאלה היושבים פה – מלבד מעטים – וכאלה מחוץ לארץ, שיש להם אחוזות בפתח תקוה, לא שלמו זה כארבע שנים וחצי אף פרוטה מהמס, וכבר החל הפחה לנעוץ ציפורניו בהפצע הזה… ובעל כורחו יאלץ להשתמש בהחוק הידוע אשר כל מפקיעי מסים יאבדו זכותם בהקרקע״.

מויאל זכה בדרך כלל ל״עיתונות טובה״ על פועלו ותרומתו לפיתוח המושבות החדשות בארץ. אך לא תמיד הוא זכה רק לשבחים. אחד ממבקריו היה זרח ברנט, ממייסדי המושבה פתח־תקווה, שפעל תוך שיתוף פעולה עם מויאל, אך במכתב ששיגר לפינסקר בתחילת דצמבר 1885, לא הסתיר את ביקורתו עליו. מצבה של המושבה קשה, ובכך אשם במידה לא מבוטלת מויאל, שבשל מחלתו אינו מגיע כלל אל המושבה, אלא שולח את מזכירו במקומו – והלה אינו מבין דבר. ברנט הציע שעד שיבריא מויאל ימונה מנהל מקווה ישראל הירש במקומו.

ברנט ציין כי פנה כמה פעמים אל מויאל, ושטח בפניו את טענותיו לגבי מצבם הקשה של האיכרים, אך לא נענה. למרות שהחורף כבר החל, לא נעשו הכנות לעונה החקלאית הנמצאת כבר בעיצומה, והרי ״תכלית כל מגמתנו ותקוות האנשים הבאים עד הלום היא עבודת האדמה״.

ברנט העיד על עצמו כי לא רצה בתפקיד ניהולי במושבה, והוא שלם עם בחירתו של מויאל: ״רחקתי מבקשת הכבוד והשררה, ועל-כן נערתי חוצני לקחת כסף תועפות תחת ידי מכבוד ציר אמונים הרק״ז ויסוצקי הי״ו ובלב שלם ונפש חפצה הסכמתי לבחור בהאדון אברהם מויאל הי״ו לסוכן כללי על קופת המעות הבאות אל הקודש פנימה, ואך את נחלת פתח־תקווה לבדה, אשר גם אני נמניתי בין מייסדיה הראשונים, ולכן ידעתי עם כל מחסוריה וצרכיה אמרתי להשגיח עליה לתועלת הישוב, ולא למען קבלת פרס או כבוד ותהילה…״

ברנט התלונן שוב ושוב על מצבה הקשה של פתח-תקווה ועל כך שבוטלה הגעתו של שליח חובבי ציון, יוסף סטרבולסקי. בתארו את המתרחש בה, קבל שרוקח פועל בה שלא כהלכה במקום מויאל החולה: ״אך עתה, כיום, לפני החרישה קנה בהמות דקות בשר ורעות מראה, אשר לא יוכלו למשוך בעול. מספוא אין, זריעה יקנה כעת במחיר יקר ונורא, ואין זרע לעשרים משפחות, ולחמש עשרה מהם גם אין עבודה, ועניין הנטיעות לזכך האוויר [נטיעת עצי אקליפטוס] וגם כרמי גפן ועצי פרי לא יעלה על לב גבר. האדון בעצמו [מויאל] לא בא פעם על הנחלה לראות בעיניו ולהתבונן בשכלו על כל מחסוריה, כי איש ידוע חולי הוא וגם בעל עסקים רבים ושונים, ואין נפשו להזדקק להם בעצמו כי אם כל הדחיות וההבטחות הכל על ידי סופרו ועוזרו הרוקח הידוע [אלעזר רוקח]… בדברים כאלה מוכרח להיות איש מוכשר ונבון דבר כהדירקטור הירש ולא סופר ליטראטורי [ספרותי] כרוקח… והאיש המוכשר צריך לבלות כל עתו על הקולוניה. ולכן שמחנו לקראת בוא הא׳ סטרבולסקי בשמענו שהוא איש נבון ומבין ענין וגם אוהב עמו וחובב ארצו, ואיש כמוהו נצרך למטרתנו. אבל עתה, שבושש האיש ההוא מלבוא פה, וגם מחלת מויאל הולכת וקשה מיום ליום, וגם צעקת האיכרים עלו למעלה ראש, אמרתי, לא אחשה הפעם… וניועץ יחד איך להקדים פני הרעה. כפי ראות עיני נצרך לבקש את פני ה׳ מויאל שימסור משמרתו על זמן מועט – עד אשר יתרפא ממחלתו – להדירקטור הירש״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 89

משפחת טבאבא

משפחה נכבדת מוזכרת בשטרות הקהילה, והיא מתייחסת לענף בני דאביד.

איש רם ונעלה, ראש פנה וראש בית אב, בנן של גדולים, גומל חסדים הצדיק ר׳ אהרן הניח ברכה: יוסף, משה.

הרב המצויין, פיו מפיק מרגליות, בעל חסדים, ירא ה׳ ושלם, הזקן הכשר הרב יוסף הוליד: אברהם, יצחק, אהרן, מרים, עישא.

היקר ובר לבב, מכבד תורה ולומדיה, נושא ונותן באמונה, נודב נדבות הצדיק ר׳ אברהם הניח ברכה: יוסף, אהרן.

זקן ונשוא פנים, אוהב שלום ורודף שלום, משכיל אל דל, משכים ומעריב לבי בנישתא, הצדיק ר׳ יצחק הוליד: אברהם, שלמה, שמואל, יוסף, נונא, סתירא.

המרוחם, מחזיק בדרך ישרה, רץ למצוות ולמעשים טובים, הצדיק ר׳ אהרן הוליד: יוסף, לוויהא, סאעודא.

גבר מרומם, אור יומם, נעים הליכות, חזרן במצוות ובמעשים טובים, הצדיק ר׳ משה (בן ר׳ אהרן הנד) הוליד: אהרן, עישא.

חכם ותיק, חמר עתיק, יקר רוח איש תבונה, זכה וזיכה את הרבים, גומל חסדים טובים עם החיים ועם המתים, מתחסד עם קונו, יראת ה׳ היא אוצרו, החסיד הרב אהרן (נתבש״מ שנת תרצ״ט) הניח ברכה: שמעון, משה.

משפחת בזיזח

משפחה נכבדה מוזכרת בשטרות הקהילה.

גברא רבא יקירא, אבן יקרה, נעים הליכות, אוצר כלי חמדה, ענף עץ עבות, הצדיק ר׳ יצחק (הנק׳ בזיזח) הניח ברכה: אברהם, דוד.

הנכבד, יקר רוח איש תבונה, נושא ונותן באמונה, רודף צדקה וחסד, גומל חסדים טובים, הצדיק ר׳ אברהם הניח ברכה: יצחק, דוד, שלמה, מאחא, אסתר, ג׳וויהרא.

המרוחם, יקר ונכבד, נעים הליכות, בעל מדות טובות, בעל צדקה וחסד, נגיד נאמן, הצדיק ר׳ יצחק (בן ר׳ אברהם הנד) הוליד: אהרן, אברהם, שמעון, יעקב.

הזקן הכשר, מתהלך בתומו, יראת ה׳ היא אוצרו, משבים ומעריב לבי כנישתא, גומל חסדים, הצדיק ר׳ דוד (בן ר׳ אברהם הנד) הוליד: אברהם, שמעון, יוסף, אסתר, יאקות.

המנוח העניו, מאושר בכל ענייניו, ירא אלהים וסר מרע, הצדיק ר׳ שלמה (בן ר׳ אברהם הנד) הוליד: דוד, מרים, אסתר.

אין בידינו ידיעות על בנים של המנוח ר׳ דוד הנז׳ (אח של ר׳ אברהם

הנזכר).

משפחת הווירן

איש צדיק, ירא ה׳ ושלם, מאנשי תמימי דרך, מדותיו מדות יוצרו, הזקן הכשר ר׳ יצחק הניח ברכה: אהרן, עווישא, מרימא.

בן איש חיל, צדיק תמים, מתפרנס וחי מיגיע כפיו, בעל צדקות, משכים ומעריב, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אהרן הוליד: יצחק.

המרוחם, זקן ונשוא פנים, טוב לה׳ וטוב לבריות, ענף עץ עבות, ענוותן ושפל ברך, גומל חסדים טובים הצדיק ר׳ יצחק הוליד: אהרן, משה, יהודה, שמעון, סתירא.

משפחת שגרא

משפחה נכבדה המוזכרת בתעודות הקהילה.

פרי עץ הדר, מזר״ק טהור, ראש בית אב, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ שלמה הניח ברכה: יצחק, אהרן.

המנוח, מתפרנס מעמל עשר אצבעותיו, משכים ומעריב, גומל חסדים, הזקן הבשר ר׳ יצחק הנד הוליד: יוסף, דוד, שלמה, אהרן, יעקב, אברהם, סתירא, מרימא, זמילא, סליטנא, פריחא, נונא.

המנוח, טהור לב ועדין נפש הצדיק ר׳ יוסף ה׳ ינקום דמו ודם זרעיותיו לא הניח זרע ב״מ.

המרוחם, איש תם וישר, משכים ומעריב, עושה צדקות, הזקן הבשר ר׳ אהרן לא הניח זרע ב״מ.

אין בידנו פרטים על בניו של הצדיק ר׳ יעקב שנסע לאלג׳יריה.

המנוח, טהור לב ועדין נפש הצדיק ר׳ אברהם נפטר צעיר ולא הניח זרע ב״מ.

הזקן הכשר, מתהלך בתומו, בעל מדות טובות, משכים ומעריב, ירא אלהים, בעל צדקה, ר׳ דוד הוליד: יוסף, שמעון, עווישא, סאעודא, פריחא.

המרוחם, זקן ונשוא פנים, צנוע, גומל חסדים, משכים ומעריב לבי כנישתא, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: יוסף יצחק, אהרן, משה, סאעודא, פריחא, נוואני, עווישא.

המרוחם, תם ועניו, בעל חסדים, משכים ומעריב לבי כנישתא הצדיק ר׳ אהרן הוליד: דוד, יוסף, שלמה, לוויהא, עווישא (הנק׳ שגרא).

הזקן הכשר, ירא אלהים וסר מרע, רודף צדקה וחסד, משכים ומעריב לבית כנסת, ר׳ משה הוליד: מכלוף, קמילל, בלאנש, פורטון.

המנוח, איש ירא אלהים, השם טוב, בעל צדקה, חי מיגיע כפו, הצדיק ר׳ אהרן (גר באלג׳יריה הוא ואחיו ר׳ משה הנ״ל) הוליד: יעקב, מכלוף, רחל.

משפחת בוזעיט

בן איש חי, ענוותן ושפל ברך, ירא את ה׳ וסר מרע, גומל חסדים הצדיק ר׳ משה הניח ברכה: דוד, שלמה, יעקב.

הזקן הכשר, תמים דרך, יראת ה׳ היא אוצרו, עושה צדקה וחסד הצדיק ר׳ דוד הוליד: סעדיה, שמואל, יעקב, שמחה, אסתר.

המרוחם, טוב וישר, מכבד תורה ולומדיה, נודב נדבות, טוב לה׳ וטוב לבריות, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: אליהו, משה, מאחא, סתירא, עישא.

אין בידינו פרטים על בניו של הצדיק ר׳ יעקב.

משפחת בן נאיים

תולדות המשפחה

משפחה נכבדה ומיוחסת ומהוותיקות שבמשפחות דבדו והיא ידועה שם לפחות מאז ראשית המאה השבע עשרה, כי כבר בשנת שס״ט (1609 למניינם) עסקה משפחת ר׳ שמואל בן נאיים במכירת קרקעות ובתים בתוך המללאח של דבדו.

בני משפחה רבים יצאו מדבדו במאה השמונה עשרה לערים תלמסאן ופאס. שני ארזי לבנון חכמים מובהקים שהעשירו בתורתם ובחכמתם אוצר ישראל הם מבני המשפחה הרמה בן נאיים, שמקורה הראשון הידוע הוא דבדו, ומשם נפוצו לקהילות אחרות: הראשון הוא הגאון העצום הרב יעקב חיים בן נאיים זצ״ל אשר היה מו״ץ בעיר מסכרא (אלגייריה), וכן אב״ד בעיר ואם בישראל אלג׳יר, בשנת 1782 נסע לעיר ליוורנו באיטליה ושם מנוחתו כבוד, הרב יעקב חיבר ספרים רבים כגון שו״ת זרע יעקב שם נראית חכמתו הנפלאה, ובקיאותו בים התלמוד, הרב חיבר ספר ישועות יעקב ועוד.

השני הוא הגאון המאור הגדול, חוקר ספונות ישראל במערב מחבר ספר מאן מלבי רבנן (תולדות חכמי ישראל במרוקו) ספר עצום הפותח לפנינו חלון דרכו ניתן להציץ בהערכה, בהערצה, בכבוד, ביראת כבוד על גדולי הצדיקים והחכמים שחיו ופעלו במרוקו באלף שנים האחרונות; ושמעתי מפי מגיד אמת, ששמע מפיו של הגאון הרב יוסף בן נאיים ז״ל מספר ואומר: ״אבות אבותי יוצאי דבדו הם״, מאור שלישי שהאיר שמי ארץ ישראל והמערב הוא הגאון החריף הרב רפאל חיים משה בן נאיים ז״ל מחבר ספר שרית רחמים פשוטים וכן ספר קול תחנה וקול טחנה, ועוד.

בדברו, בדורות האחרונים, עסקו בני המשפחה בגמילות חסד של אמת במסירות עצומה ובכל התחומים הקשורים למצוה נשגבה זו: אם בסיעוד חולים קשים ב״מ בשעות היום והלילה, אם בחציבת אבני המצבות או בכריית קבר, בטהרת הנפטרים, או בכל שלב הקשור למצוות גמ״ח עם הנפטרים. החסיד ר׳ יעקב בן נאיים בדבדו שימש שנים רבות נגיד חברה קדישא וידע לזהות כל ציון בבית עלמין החדש, ציונים שאין עליהם שום כיתוב, והרי זה רוב רובם של הקברים בבתי העלמין של דבדו, החסיד רבי יעקב זצ"ל ידע גם כן שם הנפטר הראשון שנטמן בבית העלמין החדש !

הפירוש המקובל בקהילה לשם המשפחה קשור למלאכת הבניה, זכר לאבות הראשונים שעסקו בבנין.

משפחת בושחטא

הצדיק, הולך בתומו חי מיגיע בפיו, משכים ומעריב לבי בנישתא, הזקן הכשר ר׳ יחיא הניח: אליהו, מזל טוב.

פרי עץ הדר, מזר״ק טהור, בנן של קדושים, קנה שם טוב קנה לעצמו, ירא ה׳ בתכלית, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, הצדיק ר׳ מרדכי (הנק׳ מרדוך), הניח ברכה: יעקב, מרדכי.

הגבר המרומם, אור יומם, מלא מצוות כרמון, איש חסד ורחמים, נגיד חברה קדישא, זוכה ומזכה, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, ראשון לכל דבר שבקדושה ושל חסד עם הנפטרים, החסיד ר׳ יעקב (די מרדוך) הוליד: מרדכי, אברהם, יצחק, עישא, ג׳וויהרא, לוויהא.

הצדיק, נכבד ועניו, מאושר בענייניו, חי מיגיע כפיו, עושה צדקות הצדיק ר׳ מרדכי הוליד: שמעון, מאחא, סאעודא.

המרוחם, דחיל חטאין ועביד טבין, איש חברה קדישא, חזרן במצוות ובמעשים טובים הצדיק ר׳ אברהם הוליד: יעקב, דוד, אהרן, מאיר, אסתר, מרימא.

הצדיק, תם וישר, עושה צדקות, מוקיר רבנן, ר׳ יצחק הוליד: שלמה, יעקב, שושנה, אסתר.

בן איש חיל, מזרע היחס והמעלה, גומל חסד ביום ובלילה, איש חברה קדישא, הצדיק ר׳ אהרן הוליד: שלמה, יוסף, דוד, מרימא, אסתר, מאחא, עישא.

הזקן הכשר, מנא דכשר, צנוע, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, חבר בחברה קדישא, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: יצחק, אברהם, סעדיה, אהרן, חיים, מאחא.

איש צדיק, נקי כפים ובר לבב, מוקיר רבנן ותלמידהון הולך בדרכי ה׳, זריז במעשים טובים, מרבה להטיב עם החיים ועם הנפטרים, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: דוד, סעידא (מזל).

המנוח, תם ועניו, משכים ומעריב לבית אל, בעל צדקה, הזקן הכשר ר׳ דוד הוליד: אהרן, אליהו, נונא, מזל-טוב, נונא.

פרי צדיק עושה חיים, זקן ונשוא פנים, ירא ה׳ ושלם, נוח לה׳ ונוח לבריות הצדיק ר׳ דוד (הנק׳ די בושחטא) הוליד: יצחק, יעקב, פריחא.

הזקן הישיש, נבון ויודע ספר, ידיו רב לו בתורת ה/ אוהב תורה ולומדיה, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יצחק הוליד: דוד, אברהם, אהרן, מרדכי, יעקב, שמעון, אסתר, זהארי.

נכבד ויקר, מיראי ה/ עובד ה׳ נאמנה, עושה חסדים טובים הזקן הכשר ר׳ יעקב הוליד: דוד, אברהם, פריג׳א (פליקס), סלטאנא, מרימא, ליזא, פורטון.

אין בידינו פרטים על זרעו של הצדיק ר׳ אהרן (אח ר׳ דוד הנז׳ אביהם של יצחק, יעקב, הנזכר.

יחס דבדו –אליהו רפאל מרציאנו-משפחות טבאבא-בזיזח-הווירן-שגרא-בוזעיט-בן נאיים-בושחטא

^{דבדו עיר הכהנים-תעודות-אליהו מרציאנו}

^תעודות

^א.

^{אהללה שם ה׳ בשיר ואגדלנו בתודה על כל הטוב אשר עשה עמי, מנעורי עד היום הזה, הייתי לומד בבית מדרשו של הר׳ מו״ר כמוהר״ר חיים דוד בן סוסאן זלה״ה, ותמיד היה מקרב אותי הרה״ג מו״ר כמוהר״ר אביו רבי אברהם בן סוסאן זלה״ה באמרותיו הנעימים והיה מאיר עיני, ובאותו הזמן היתה עירנו מעוטרת כרמון ברבניה, חכמיה וסופריה, ואחרי כן יצאו הרבנים החשובים לעיירות מאימת המתנכל ומחמת חסרון הפרנסה, מאז מצב תלמוד תורה הולך ומתמעט, אחרי כן הייתי לומד בבית מדרשו של הרה״ג הכהן הגדול כמוהר״ר שלמה הכהן מחבר ויאסוף שלמה, ובשנת התרפ״א בא אצלנו הרב הגדול כמוהר״ר אברהם בן סוסאן זצוק״ל, בא לבקר מצב ת״ת, ומצא מצב ת״ת הולך מתמעט, ונצטער צער גדול, שלח אחרי מר אבי עם איזה יחידי סגולה, ואמ״ל מה זה שאני רואה ת״ת מתמעט, תכף שלח אחרי, ואמר לי צריך אתה ליכנס ללמוד עם התלמידים, אמ״ל אדוני איני יכול כי אני חלוש המזג, ואיני יכול ללמד עם התלמידים, אמר לי מוכרח אתה ליכנס ואזור נא כגבר חלציך ושלמה ע״ה אמר רפאות תהיה לשורך ובמקום שאין אנשים וכו' וברך אותי ברכה המשולשת והסכמתי לדבריו כי לא יכלתי להמרות על דבריו, וברוך ה׳ נתקבלה ברכתו ברצון, ונכנסתי ללמוד עם התלמידים משנת התרפ״א עד זמן ש״ש התשכ״ג שעליתי לארץ ישראל ת״ו, ואני לומד עם התלמידים כיד ה׳ הטובה עלי. וברכתו של מורנו ורבנו היתה מגן וצנה עלי, ב״ה.}

^ב.

^{בעבור תהיה לעדה ביד ידידנו חכו ממתקים וכולו מחמדים חכם לב ואמיץ כח האי צורבא מרבנן שוקד על לימודו החר״ש יפה במדות כמה״ר שמואל מרציאנו שליט״א אשר רוחו נכספה ונפשו איותה לעקור דירתו ממקומו ולשכון כבוד בארצנו ומבקש מי יתן לו אבר כיונה לעוף ולעופף לבוא ולקפוץ בקרבה השם אלקים יעזור לו. חלותינו היא לעמוד לימינו ולהיות לו לעזרה בכבל מקום אשר תדרוך כף רגלו כי הוא ראוי והגון לבל דבר שבקדושה אשר בעודו בעירו דבדו היה מלמד תלמידים גמרא ויצאו מתחת ידו תלמידים הגונים גם שמש בקדושה שהיה משרת בקודש בתוך קהל ועדה החותם פה אוג׳דה ט״ו טבת תש״ט.}

^{ע״ה שלמה הכהן}

^{מחבר שו״ת ויאסוף שלמה, ויחל שלמה ועוד}

^ג.

^{קבלה בידנו מאבותינו ז״ל על מקרי השנה:}

^{אם ירדו גשמים בשבת תרומה תהיה השנה מבורכת.}

^{אם יעלו עננים ביום י״ג תמוז, או ביום י״ד, או ביום ט״ו תמוז תהיה השנה מבורכת.}

^{מראש חודש מנחם אב עד יום תשעה באב הימים מורים על חדשי השנה: יום א׳ לחודש מנ״א מורה על תשרי, יום ב׳ לחודש מנ״א מורה על חודש חשון, יום ג׳ לחודש מנ״א מורה על חודש כסלו וכו', אם יעלה בהם עננים יהיה בחודש שכנגדו גשם.}

^{יש לי קבלה ממר זקיני ר׳ שלמה מרציאנו ז״ל: יום ששי בש״ק לפני שבוע שחל בו ר״ח אם יעלה בו עננים אז אותו החודש הנכנס יהיה גשום. וכמה פעמים עמדתי על הדבר הזה. שמעתי מפי הר׳ משה טולידאנו ז״ל:}

^{בשנה שקורין בה שמונה פעמים פרשת שמיני תהיה השנה מבורכת. כאשר יחול פסח בשבת קורין בשבת הגדול במנחה פרשת שמיני, ויום ב׳ ויום ה׳ קודם חג הפסח, וג״כ ביום שבת שהוא יום א׳ של פסח במנחה וביום אחרון של פסח קוראין במנחה פרשת שמיני, ובשבוע שאחר הפסח יום ב׳ ויום ה׳ קוראים בהם פר׳ שמיני. וביום שבת קודש שחרית קורץ פרשת שמיני, ס״ה שמונה פעימים וסימנך שמונה שמיני שמנה.}

^ד.

^{שנה זו שהיא שנת תרצ״ג לבריאת העולם היא:}

^{281 שנה לחרבן בתי כנסיות אשר בעיר פאס.}

^{102שנה להריגת הנערה על קידוש ה׳ בעיר פאס.}

^{34 שנה לבוא הצרפתים לערי מרוקו וכבשו תחילה העיר ברגנט בחודש סיון תרס״ד.}

^{29 שנה ללכידת המכשף המורד בוחמארה.}

^{26 שנה לבוא הצרפתים לעירנו דברו ביום ד׳ לחודש אייר תרע״א.}

^{דבדו עיר הכהנים-תעודות-אליהו מרציאנו}

104-אַס יִעְבִּבי לְמְבְרְד מֵן לְמְבְרְד, ג'יר סְלָאבָא ווּקְּלְת לְעְרד

מה תקח הפצירה מן הפצירה, זולת עזות־פנים וקלות־ראש

105-אַס יִעְמֵל לְכְרּרָאז פְסְבּבָאת בְנוֹ

מה יעשה הסנדלר בנעלי בנו

106-אַס עְבְאָק ווּזָאבְק יָא כָארְז טְרִיק

מה מביא אותך משוטט ברחוב

נאמר על אדם המתערב בעניינים שאינם שייכים לו.

107-אַס תְעְבִּבי לְמוּת, מֵן דָאר לְכָאלִייָּא

מיה יקח המוות מבית הרום

נאמר על אדם החייב כסף ואין לו אפילו מה לאכול, לא־כל־שכן להחזיר.

108-אס תקדי דבזא פדי עטאה אללאה סחתו

מה יועיל אגרוף נגד מי שאלוהים נתן לו כוח!

109-בָּא כְנָאפוֹ מְסָא, ווּכְללָּא דִייָּאפוֹ

אביו של כנאפו הלך והשאיר את אורחיו [לבדם]

נאמר על אדם המזלזל באחרים.

110-בָּאבָּא עְמֵלְנִי סֵללּוֹם, בָּאס טֵלְעוֹנִי לְעְדָאמָא

אבא עשה סולם באמצעותו הגיעו אלי האויבים

נוסח ידוע יותר של הפתגם גורם ״עדייאן (אויבים) במקום ״עדאמא״ (עניים).

הכוונה היא, שדווקא הקרוב אלי ביותר הוא שהביא למפלתי.

111-בָּאבָּא פְסְעְבָּא, ווּיִמָּא פְסְווָארִי

אבי בגבעה ואמי על הסלים

המובן של הפתגם סתום. נראה, שהוא רוצה להצביע על המרחק הרב הקיים בין האב והאם.

112-בָּאס זִית יָא רָאזֵל, ווּבָּאס מָאסִי

במה באת, איש, ובמה אתה הולד ?

113-בָּאם מָא סָארְקְ, רְבֵח

כדרך שהגנב מכר, הוא מרוויח

114-בָּאס מָאָת בוּק אֵלְמְרָא, קָאלוֹ מֵרְד וּמָאת

במה מת אביך ? אשה! הוא חלה ומת

מספרים על אשה שהיתה רגישה באופן מיוחד. לאחר שמת אביה היה בעלה מציק לה ושואל אותה, בעיקר בזמן הארוחות, ממה מת אביה. היא היתה בוכה ובוכה, ומשאירה את האוכל. לאחר זמן־מה שאלו אותה שכנותיה לסיבת בכייה, והיא סיפרה להן את הדבר.

ענו לה: טיפשה, בפעם הבאה, כשבעלך ישאל אותך, השיבי לו, שאביך חלה ומת.

115-בָּאס תְגְ'לֵב זָארְתֵק, בְּכְמִירְתֵק אַוְו בְּעָאפִיתֵק

במה תנצחי את שכנתך ? בשמריך או באשך ?

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

14/11/20

יהודה שלמה חי אלקלעי

נולד בשנת תקנ״ח בשאראיו בירת בושנא. נפטר בירושלים ד׳ תשרי תרל״ט. ראשית למודו היה בישיבות אשר בעיר מולדתו. כאחד ממוריו יצוין ר' אליעזר פאפו בע״ס ״פלא יועץ״. בעודו נער הובא ע״י קרוביו לירושלים ללמוד תורה ובה התחנך. בהיותו בן כ״ה, הוזמן לעיר זמלין הסמוכה לבלגרד כרב ומו״צ לעדת הספרדים. רושמי קורותיו יציגוהו כאחד מאלה המעטים אשד סללו דדך לרעיון הציוני, והכשירו את הלבבות לתנועה לאומית מדינית בישראל. הוא הראשון והיחיד בבני דורו שרעית תקומת עמו משפלותו שמש לו לתכן חיים, אף עבד בענין זה תכנית ברורה ושלמה. בימי שבתו בירושלים עמד קרוב למחיצתם של מקובלי העיר, ומאז החלו תוססות בו מחשבות על דבר שחרור עמו

. יכונה בצדק חלוץ הציונות המדינית בזמנו. הוא לא צמצם את הגשמת הרעיון במעשים קטנים אלא הלך בגדולות. בנסיעותיו השונות בערי אירופא, בגרה בו ההכרה שאפשר לעשות הרבה, בכדי להגיע אל המטרה. יתכן לומדר כי מעטים הם העסקנים הצבוריים בדור ההוא אשר הרבו לנוד ממדינה למדינה כמוהו, לשם הסברת הרעיון הנעלה שהיה לו הכבוד להיות נושאו. נלחם כל ימיו בחריפות מיותרת עם הרבנים הריפורמיים שבגרמניה, אלה שנהגו קלות ראש בנוסח התפלות המקובל, ושאפו להשמיט מתוכו את זכרון ירושלים, מלכות בית דוד וקבוץ גלויות. בשנת תרי״ב יצא למסע תעמולה אל מרכזי הטמיעה, ברלין, ליפסיה וכו'. בדרכו שהה ימים מספר בלונדון, ייסד שם חברה לישוב א״י בשם ״שלום ירושלים״ שלא נתקימה זמן רב. בשנת תרי״ט בקר באמשטרדם. בוינה, ברסלוי, פריז ועוד. נפגש ובא בקשר מכתבים עם סיר משה מונטיפיורי, אדולף כרימיה קרל נטר, בני בית רוטשילד, אלברט כהן ואחרים. לכלם באר ביד כשרונו הטובה עליו, את גודל תפקידם בתתית האומה. בכדי לעשות פומבי לדעותיו כתב כמה ספרים בעברית ובספרדית, שנדפסו תוך כדי נדודיו בארצות אירופה. אחדים יצאו במהדורות שונות ועשו בשעתם רשם רב באחד מספריו קובל ומתמרמר: ״כי נסך ה' עלינו רוח תרדמה. ובעונותינו אין רואה ואין יודע ואין מקיץ כי כלם ישנים באשר תרדמת ה' נפלה עליהם. ואפילו כשאנו דורשים בנחמות ויעודי הגאולה, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים הרי כל אחד מתאר לעצמו את הגאולה כאשר עולה דמיונו, איש כפתרון חלומו, ואין אתנו יודע עד מה״. מקיצי נרדמים עם. ב נראה הדבר, כי תלה תקוות רבות בחברת כי״ח, ויתשב ויאמין שביכלתה לתת מהלכים לרעיונו הנעלה ולעזר לממושו. בטוי לתקותו זו נתן במכתבו אל מו״ל ״התבצלת״ שנדפס עוד בהיותו בזמלין. ואלה דבריו שם: ״אנו חייבים להודות להלל ולשבח ולפאר את החברה ״כל ישראל חברים״ על כל הטוב אשר עשתה במוסד הישוב אצל יפו, ותפתח פתח כחודו  של מחט ואבינו שבשמים ירחיבו עד שיהיה כפתחו של אולם״. חבצלת שנה א. כ״ח חשון תרל״א גליון ו. רוב שנותיו עברו עליו בגולה, ובשנת תרל״א עלה לא״י בכדי ללמוד מקרוב את שאלות ישובה.

אז בא לידי מסקנא, כי חברה מרכזית ארץ ישראלית אחת עם סניפים לה בכל העולם צריכה להוסד בא״י עצמה במקום המעשה. לתכלית זו הקהיל קהלות ביפו ובירושלים וידרוש ברבים בענין הנדון, ודבריו נתקבלו בהסכמה מצד רבים. בהתאם להצעתו, התאחדו בירושלים הספרדים והאשכנזים מכל הכוללים לסוגיהם ולפלגותיהם, ויסדו אגודה כללית בשם ״כל ישראל חברים לישוב א״י״, עם ועדים ארציים במרכזי היהודים בחו״ל. באספה המיסדת נבחר ועד בן שבעה חברים שכלם היו מנכבדי ירושלים וטובי עסקניה, ועליו הוטל התפקיד לנהל את כל עבודת התעמולה שהצטרכה להעשות בחו״ל

. במאמרו בנין ירושלים, כותב בין השאר: ״והסירותי את שמות הבעלים… ולא יזכרו עוד ספרדים ואשכנזים כי אם בשם ישראל יכונו, למען יתנהגו באהבה ובאחור. כנימוס הקיבוץ. והלאה: הסכימו ליםד את החברה בתנאי מפורש כי תכלית פעולתנו תהיה ישוב הארץ בעבור פרנסת העניים כי באמת תדאב נפש האיש הישראלי מצרת העניות הגדולה השוררת בירושלים. ואני עבד נרצע… הקדשתי כחי ומסרתי נפשי על קדושת שמו ועליתי אל המקום אשר בחר בו, ליסד פה ישוב ולכונן את בית חיינו.״ 2 ישוב הארץ לדעתו, הוא בית החולים הגדולהכולל, באשר יעלה ארוכה ומרפא לכל תתלואי בית ישראל, חולי אהבת ה׳ אהבת התורה ואהבת האחוה. ואם יש אנשים גדולים צדיקים וכו' המנדבים תרומות גדולות להקים בתי חולים, הכנסות אורחים, מושבי זקנים, מעונות יתומים ומוסדות צדקה, למה לא ירימו כעת את תרומתם לה' ליסד את בית החולים הגדול הכולל. מנחם ציון פרק ג. מבשר סוב סרק ד.

שבועות אחדים ישב הרב הנ״ל בירושלים ויאמץ ויעודד את הועד לקראת עבודתו העתידה. אף הוא עצמו יסד לו לשכת סופרים מיותרת, בה ערך המון מכתבים ומגלות בענין ישוב הארץ אל בעלי ההשפעה והיכלת הכספית מבני ישראל אשר בכל הארצות. זמן קצר אחר זה יצא את א״י בהיותו חדור אמון בעוזריו והכרה כי צעדיו הצליחו, ושעליו שומה מעתה להתמסר לארגון העבודה בגולה. ואולם הוא טעה בזה. אך יצא יצא מירושלים ולפתע עברה רוח אחרת במחנה. בעלי החלוקה לשבטיהם החלו מעוררים את הצבור למרד, ומפיצים שמועות כי כל ענין ישוב א״י אינו מכוון למטרה אחרת אלא בכדי לסתום את צנורות השפע של פרנסתם, וכי המשתדלים בדבר יניאו את לב העם מהרים את נדבותיו לטובת חו״ר אה״ק, וכתוצאה מזה כל אלה הנזונים מחלוקה עתידים לגוע ברעב. רבות אלו וכיוצא בהן השפיעו על האנשים באין הבדל עדה, ומקץ שבועות אחדים התפוררה החברה הנ״ל בירושלים, בטרם הספיקה לעשות דבר. עוד זאת. גם את מחולל הרעיון ונושאו, העסקן החרוץ והישר באדם לא נקו אנשי החלוקה מדפי, ויעלילו עליו כי עינו רק אל בצעו, ולפיהם כל חפצו הוא לנצל את כספי הקדשים אשרירים העם בתפוצותיו לטובת ישוב א״י, ויחד עם זה לטובתו ולהנאתו הוא.! ידיעות אלו דכאו את רוחו, ומאז לא מצא מרגוע בגולה. בשנת תרל״ג עזב את זימלין לחלוטין, ויעלה לירושלים על מנת להשתקע בה. במאמריו שפרסם בעת ההיא ב״המגיד״ כונן חצים כלפי יריביו ויודיע: כי כל הטובל עטו בדיו לכתב נגד חברת ישוב א״י כאילו טובלו בדם אדם, ולא של פרט רק בדם אומה שלמה״. למרות זקנותו המופלגת לא נרתע מהכנס בפולמוס חריף עם מנהלי הכוללים השונים בירושלים וינהל נגדם מלחמת דעות נמרצת עד יומו האחרון. נפטר ביום ד. תשרי תרל״ט.

צ י ו נ ו : וי להאי שופרא דבלי בארעא הרב המובהק כמו״ה יהודה אלקלעי זיל נלב״ע ד״ תשרי חרל״ט, וזה שמו יהודה שלמה חי אלקלעי ז״ל בעל ס׳ שמע ישראל, וס׳ שלום ירושלים ת״ו זמלין. — על ידו קבר אשתו שנלב״ע עשרה ימים אחריו. וזה נוסח הכתבת: האשה. הכבודה הרבנית אסתר אלקלעי נ״ע, אשת הרב יהודה שלמה חי ז״ל. נלב״ע יום י״ד תשרי תרל״ט.

מתוך ויקיפדיה: הרב יהודה בן שלמה חי אלקלעי (תקנ"ח, 1798 – ד' בתשרי תרל"ט, 1878) היה רב בסרביה, מבשר הציונות המעשית והמדינית הראשון, וחלוץ הציונות הפוליטית המודרנית. הקדיש את חייו להתיישבות בארץ ישראל, ולשם כך גיבש תוכנית מדינית להקמת בית לעם היהודי בארץ ישראל, כ-50 שנים לפני בנימין זאב הרצל.

נולד לשלמה חי אלקלעי בסרייבו, שבבוסניה, אז תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, וחונך בחינוך דתי יהודי על ידי אביו. עלה ארצה בגיל 11. בגיל צעיר הוסמך לרבנות בירושלים, כתלמידו של רבי אליעזר פאפו, ה"פלא יועץ". בשנת 1825, בגיל 27 נשלח לשמש רב בזמון (בסרבית: Земун, בגרמנית זמלין), שהייתה עיירה בקרבת העיר בלגרד שבסרביה, ונשלטה באותה עת על ידי האימפריה האוסטרית.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני– יהודה שלמה חי אלקלעי

נג. הרה“ג אברהם דוד הורוויץ זצ“ל כתב בספרו קנין תורה בהלכה (ח“א סי‘ פח אות ב, ס“ק ז) וזו לשונו: ”ולעניות דעתי אין בזה כדי תפיסה דע‘ בשו“ת מהר“ם שיק או“ח סי‘ נ“א לעניין עניית ברוך הוא וברוך שמו על ברכת שופר דהביא שבבית מדרשו של מרן החת“ס היו עונין ולא מיחה בהם, וכן לענין ברוך הוא וברוך שמו בברכת שהחיינו דשופר כיון דשייך לשופר לא הוי הפסק“.

נד. כן כתב הרב חנניא בוגיד סעדון זצ“ל שהיה מנהג תוניס כן כפי שהובא בעלון אור תורה (תשרי תשל“ג, עמ‘ קעח) עיין שם.

נה. פדה את אברהם לגאון הרב אברהם מונסה זצ“ל (ח“ב ע‘ שג- דש) כתב וז“ל: ”וזכורני שראיתי למהר“ח פלאג‘י ולבנו רבי אברהם פלאג‘י זיע“א שכתבו שיש לענות ברוך הוא וברוך שמו גם על מה שצריך לצאת י“ח, וברור לכולי עלמא אם ענה ב“ה וב“ש שיצא יד“ח חובה, וכל האומר שלא יצא וצריך לחזור (כי שמעתי מי שהורה כן) אינו אלא מן המתמיהים וגורם לברכות לבטלה, ע“כ הנח להם לישראל… אני על משמרתי אעמודה שהעונה ברוך הוא וברוך שמו אינו מן המתמיהין חס וחלילה, ויש לו על מי לסמוך. וכבר נפיק חורבא וברכות לבטלה. ומזקנים אתבונן בדור שלפנינו, שכל הקהל היו עונים ברוך הוא וברוך שמו על ברכות ההבדלה והיה מצוי אז מו“ר חו“ב וכו‘ דיין באותו הדור זיע“א ולא מיחה כלל, ע“כ הנח להם לישראל“.

נו. נהגו העם- לרבי דוד עובדיה זצוק“ל רבה של צ‘פרו ועוד, (הלכות ברכות סעיף יג) כתב כי כן הוא המנהג בכל המערב והסברא והמנהג הם עמודי הוראה שראוי לסמוך עליהם, עיין שם וישמח לבך.

נז. הראשל“צ מורנו הרב מרדכי אליהו זלה“ה כתב בספרו מאמר מרדכי )ח“א סי‘ ד‘) וז“ל: ”ושמעתי מהאדמו“ר רבי ישראל אביחצירא זיע“א שאמר בשם סבו האדמו“ר אביר יעקב זיע“א, שחייב לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכות ששומע, גם כאלו שיוצא בהן ידי חובתו. ובספרו שערי תשובה הביא רמזים רבים לעניית ברוך הוא וברוך שמו. על כן אנו (כוונתו ז“ל לנוהגים כהבן איש חי זיע“א וקהילות קודש הבבליים) איננו עונים ברוך הוא וברוך שמו בברכה שיוצאים בה ידי חובה, אך מי שנוהג, יש לו גדולים לסמוך עליהם ולא הוי הפסק“ עכ“ל. הרי ברור מדבריו שיוצאי צפון אפריקה ואחרים, שנהגו לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהן יד“ח, מנהגם מיוסד ובנוי על דברי

הפוסקים, וצריכים הם להמשיך במנהגם. ועוד אוסיף סיפור אחד ששמענו מהגר“מ אליהו זיע“א: סידנא בבא סאלי זיע“א (רבי ישראל אבוחצירא זצ“ל) הזמין את הגר“מ אליהו זלה“ה לערוך חופה וקידושין בחתונת ביתו, עם הרה“צ רבי דוד יהודיוף זצ“ל. לפני ברכות האירוסין הרב אליהו זצ“ל הזהיר את החתן שלא יענה ברוך הוא וברוך שמו, מכיוון שהוא מתכוון להוציאו ידי חובה בברכות אלו, כששמע כך סידנא בבא סאלי זצ“ל היכה במקלו על גבי הרצפה בחוזקה ואמר שהוא לא מוכן להשאר במקום שלא עונים ברוך הוא וברוך שמו כששומעים שם ה‘ (כי יש בזה חילול ה‘, לשמוע שם ה‘ ולא לקיים את הפסוק הבו גודל לאלהינו), וחשב בבא סאלי לעזוב את המקום, אך חכם אליהו זצ“ל ריצהו מיד ובקש מהחתן לומר ברוך הוא וברוך שמו, כפי המנהג.לאחר החופה שאל הגר“מ אליהו זצ“ל את רבי ישראל זיע“א מה מקור המנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח, ורבי ישראל זיע“א ענהו שסבו מרן אביר יעקב זלה“ה כתב את זה באחד מספריו, הרב אליהו זצ“ל הקשה לשאול: ”והיכן כתב זאת?“, רבי ישראל זצ“ל ענהו ”חפש ומצא!“. לאחר כמה חיפושים שערך הרב אליהו זצ“ל הוא הצליח למצוא את המקור בספר שערי תשובה אופן כ“ג (ראה לעיל דעת מרן אביר יעקב זיע“א) ששם העלה שמי שלא ענה ברוך הוא וברוך שמו באיזו ברכה שכיוון לצאת בה צריך לעשות תשובה. בפגישה הבאה שנערכה בין שני הרבנים סיפר הרב אליהו זצ“ל לרבי ישראל זצ“ל שהוא מצא את המקור ועיין בדבריו של רבי יעקב זיע“א, בבא סאלי ע“ה שמח מאוד וברך את הרב אליהו: ”ברוך המשיב אבדה לבעליה“. (סיפור זה פורסם פעמים רבות וראיתיו בעלון קול צופיך של הגר“מ אליהו זצ“ל, ובספר דורש טוב לעמו, בעמ‘ 104 ועוד).

נח. גם יזכר לטוב הרה“ג דוד משאש זלה“ה רבה הראשי של פאריז (אויה לנו כי שקעה השמ“ש בצהריים, ואי על ארעא דישראל דחסרא גברא רבא, בעודנו עסוקים בכתיבת המאמר, התבשרנו על הסתלקותו הפתאומית מן העולם, עין במר תבכה, על צאת צדיק מן חיי העולם, פנה זיוו פנה הדרו של עולם, תנצב“ה), פרסם ברבים וחזר ושנה את דברי מו“ר אביו מרנא ע“ה, דחובה איכא לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה וברכה, וכן נהגו אחריו רבים מבני קהילתו– יהדות צרפת בארץ ובחו“ל.

ויבדלו לחיים טובים ולשלום

נט. הרה“ג כמוהר“ר דוד חיים שלוש שליט“א (רבה של נתניה) כתב בשו“ת חמדה גנוזה (ח“ב סי‘ ו‘), ושם העלה טעמים נוספים וראיות חדשות ויצירתיות לענות ב“ה וב“ש גם כשיוצאים יד“ח, ואין זה חשיב הפסק כלל. וסיים בזה“ל: ”הסר ממנהג נכון וטוב של אבותיו פוגע בכבודם ועונשו גדול, ולכן אסור להורות לבטלו ולסור ממנהג אבותינו הקדושים שיסודם בהררי קדש, חכמי המערב המפורסמים בחכמתם, וביראתם הקודמת לחכמתם, ולהעבירם על מנהג אבותיהם ככתוב: אל תטוש תורת אמך“ ע“ש.

ס. הרה“ג כמוה“ר חיים שמעון פינטו שליט“א (רבה הראשי של אשדוד וקרית מלאכי) כתב בספרו נטפי חיים (בדרוש לפרשת בא עמ‘ קכ“ה) וזל“ה: מנהג אבותינו בקהילות מרוקו לענות ברוך הוא וברוך שמו בקול רם ובכוונה עמוקה גם באמצע ברכה הבאה להוציא אותם ידי חובה, ואם כי יש על כך ערעור בהלכה, והדברים ידועים, מ“מ כך היה מנהגם. זאת נהגו על פי הוראת גדולי הפוסקים במערב, אשר הורו להלכה שאין לחוש לכך, ואין בזה הפסק, וכך היה המנהג מדורי דורות. ובדורנו קמו כמה תלמידי חכמים, וכמו מצאו מציאה חדשה שלדעת רוב הפוסקים אין נכון לעשות כן, ולכך הולכים ומפרסמים בין המון העם לחדול ממנהגם. על כך אנו אומרים לאחינו יוצאי מרוקו: אל תשיתו לבכם לכך כלל וכלל! כי מנהגנו זה, מנהג אבות הוא, וקדושי המערב לדורותיהם נהגו כך, ובודאי משום שסברו להלכה, שאין באמירת ברוך הוא וברוך שמו הפסק בברכה. גם הם ידעו כי יש מחלוקת בכך, ואדרבה עלינו לתת שבח והודאה לשמו הגדול יתעלה לעד גם באמצע  ברכה. לכן אין לנו לחוש לאותם המערערים, המזלזלים בנו וקוראים עלינו תגר, אלא עלינו לחוש ולהחמיר במקומות אחרים, בם יש מקום רחב יותר להחמיר, אם בזלזול תלמידי חכמים וכדומה, ולא במקום בו החמירו אבותינו מתוך יראת שמים ואהבת ה‘ שבערה בקרבם“, ע“כ לשונו הזכה.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

ויגזול את החנית מיד הצרפתי

הרב זאב הלפרין מלונדון

במרוצת השנים העמיד מקרבו ה׳צלאח׳ תלמידים שנעשו לתלמידי חכמים מופלגים בחכמה ובקדושה אך התנאים הגשמיים ששררו בו היו דלים. הלימוד נעשה באותו הסגנון ובאותם כלים כבימי קדם, זאת בשעה שהפיתויים והניסיונות של התרבות הצרפתית היו מלווים בכל שכלולי הטכנולוגיה. לחכמי מרוקו, שחשו בסכנה אל מול תקציבי העתק והיכולת הארגונית המשוכללת של האליאנס, חסרה אלטרנטיבה של ממש אותה יציעו להורים. צריך היה לשנס מתניים ולהקים מוסדות לימוד מאורגנים כדבעי שבהם יינתן חינוך יהודי בתנאים המעולים ביותר מבלי להתפשר על קוצו של יוד.

בשעת ערב מאוחרת, בח׳ בכסלו תרע״ב (1912), הופיע הרב זאב וולף הלפרין בשערי מקנס, הקהילה השמורה ביותר במרוקו שטרם נפגעה מרוח ההשכלה. הוא היה תלמיד חכם בעל שיעור קומה, יליד רוסיה שחי באותם הימים בלונדון. בנעוריו למד הרב הלפרין בישיבת וולוז׳ין. הוא הכיר היטב את שיטות הפעולה ההרסניות של המשכילים ואת הדרכים בהן הצליחו גדולי התורה בארצות ליטא ופולין להדוף אותם.

רבי זאב מצא אכסניה במעונו של יהודי מקומי, וכבר למחרת לאחר תפילת שחרית התחיל את סיורו במלאח על שלל סמטאותיו הרבות וי״ט בתי כנסיותיו. הוא תהה על קנקנם של בני המקום ובירר את זהותם של הרבנים ובעלי ההשפעה. ביום שבת קודש בחר להתפלל בבית הכנסת של הרב שלום עמאר, חמיו של רבינו. הרב עמאר כבר לא היה בין החיים ואת מקומו בהנהגת בית הכנסת תפס בנו, רבי מרדכי.

בתום התפילה הציג את עצמו הרב הלפרין בפני רבי מרדכי, וביקש ממנו כי יקהיל את תלמידי החכמים הצעירים שבעיר אל בית הכנסת בשעות אחר הצהריים. בשעה היעודה התקבצו הצורבים הצעירים כאשר בין הבאים היו רבינו ורעיו רבי יוסף משאש, רבי יצחק סבאג ועוד. הרב הלפרין הציג בפניהם את תוכניתו: להעתיק למקנס את מודל הקהילה החרדית, כאשר רק היא מסוגלת לחסום את השפעת ההשכלה.

הרב הלפרין ביקש להתחיל בהקמת כולל אברכים ללימוד ש״ס ופוסקים בו ילמדו מבוקר עד ערב. היה זה הכולל הראשון במקנס שהוקם במתכונת הכוללים המוכרים בימינו. את ההשראה לכך שאב הרב הלפרין מהדוגמה שראה לנגד עיניו בוולוז׳ין המעטירה. הניסיון שנצבר במאבק נגד נגע ההשכלה ברוסיה לימד אותו שהצעד הראשון בבלימת הסחף הרוחני הוא הקמת מעוז של תלמידי חכמים שכל עתותיהם קודש ללימוד התורה ללא הפרעה חיצונית וטרדות פרנסה. רק מתוך מבצר תורה ניתן לצאת ולהשפיע לטובה על הצביון הרוחני של הקהילה כולה.

נאה דורש היה הרב הלפרין ונאה מקיים. כבר באותו שבוע נפתח ׳בית המדרש לרבנים׳ בשם 'בית א-ל ועץ חיים׳ בו התקבצו כעשרים אברכים מטובי למדני העיר. הללו קיבלו מלגה שבועית בסך חמשה פראנקים אותם אסף הרב הלפרין מקרב סוחרי העיר.

מתכונת הלימודים המקובלת עד אז במרוקו הייתה של ׳בית מדרש׳ ־ צורבים צעירים היו לומדים בעצמם בחברותא בבית הכנסת או בקבוצה קטנה שהסתופפה בצלו של אחד מתלמידי החכמים המופלגים בעיר. כדי לכלכל את עצמם היו האברכים צריכים למצוא פרנסה כ׳כלי קודש׳ או מלמדי דרדקי. את תכנית הלימוד קבעו הלומדים על דעת עצמם, ולעיתים צריך היה לשנותה מפאת עיסוקיו האחרים של הרב שעל פי רוב שימש במקביל גם כדיין, פוסק וכדומה.

הרב הלפרין ביקש לשוות למסגרת שלו מתכונת מגובשת, מאורגנת ושיטתית יותר. לשם כך קבע חוקים נוקשים שהיו בבחינת מהפיכה לימודית. הלומדים נתבעו לעמוד בהספק קבוע שיוביל אותם במהרה לבקיאות רחבה בש״ס ופוסקים. בשעות הבוקר למדו גפ״ת עם ראשונים ובשעות אחר הצהריים ׳ארבעה טורים׳ עם בית יוסף.

הלומדים נדרשו למשמעת עצמית גבוהה, הן בהגעתם הקבועה לסדרים והן בצורת הלימוד עצמה:

הלימוד בבקיאות יהיה בלי פלפול ובלי איבוד זמן על איזה קושיה ואיזה פירוש בדברי רש״י והתוספות. רק כל דבר הקשה אחר מעט עיון ישאר כמות שהוא לעיין בו כל אחד בביתו, ולא יאבד בו הזמן בישיבה. (מתוך תקנון הישיבה)

רבינו נמנה עם קבוצת האברכים הראשונה שלמדו בכולל החדש. במשך כשלוש שנים למד בבית היוצר הזה שבו התחשלה דמותו הרוחנית. לימים נוהג היה רבינו לומר כי היו אלו השנים הטובות והמאושרות ביותר בחייו. רבי יצחק סבאג שהיה חברותא של רבינו באותם הימים, סיפר כי בלימודם המשותף סיימו את הש״ס ארבע פעמים וכמה פעמים את השולחן ערוך…

רווחה כלכלית לא הייתה בביתו של רבינו באותם ימים. חמשת הפראנקים הספיקו אך בקושי לצרכי המחיה הבסיסיים. אולם גם באותם ימים לא שכח רבינו את עניי העיר. מדי יום ביומו הייתה הרבנית אופה שני ככרות לחם: האחד – להשביע את רעבון בני המשפחה, ואת השני חילקה לעניים.[ הנהגה זו נלמדה מתקנות עזרא(ב״ק פב ע״א) שתהא אשה משכמת ואופה כדי שתהיה פת מצויה לעניים.]

אם הבנים – נשות מקנס מתגייסות למערכה

לאחר שהעמיד את ה׳כולל׳ על תילו, ניגש הרב הלפרין לשלב הבא בתכניתו: הקמת תלמוד תורה ברוח ישראל סבא שישמש תריס בפני השפעת בית הספר של ה׳אליאנס׳.

הרעיון היה מהפכני.

עד אז ה״מחדשים״ היחידים בתחום החינוך היו אנשי ה׳אליאנס; ואילו הנאמנים לדבר ה׳ לימדו בתנאים דחוקים. בעיני רוחו של הרב הלפרין הצטייר תלמוד תורה מסוג חדש שיהיה נאה ברוחניות והדור בגשמיות: יהיו בו כיתות מחולקות לפי גילאים, ורמה לימודית בהם ילמדו מלמדים יראי שמים בחדרים מרווחים מאווררים ומוארים כהלכה, המצוידים באביזרי הוראה חדישים כדוגמת לוח וגיר. בעיקרו של דבר, ביקש הרב הלפרין לכונן מערכת לימודים רשמית ומאורגנת שבה הלימודים יתנהלו תחת פיקוחם של אנשי חינוך מובחרים.

החזון היה מרנין לב ומרחיב דעת. אולם מנין יימצאו האמצעים הכספיים המופלגים הנחוצים כדי להוציא אותו לפועל? תחילה פנה הרב הלפרין לסוחרים ולגבירים האמידים, אך התקשה למצוא אצלם אוזן קשבת. הללו היו מרוצים מהתמיכה הנדיבה שהעניקו לכולל ולבית המדרש, ולא ראו צורך בהוספת סכומים מופלגים עבור תלמוד תורה מסוג שכמוהו לא ראו מעודם. צריך היה אפוא למצוא מאגר חדש של תורמים להקמת תלמוד תורה.

ואז התנוצץ במוחו של הרב הלפרין רעיון: כלום יש מי שדואג לעתידם הרוחני של ילדי החמד כמו האימהות המסורות? הלוא המה משכימות בטרם יעלה עמוד השחר לאפות פת עבור בני המשפחה, להכין את בגדיהם, לשלוח אותם ל׳צלאה׳ כשהם מסודרים ומאורגנים כהלכה. הן כבר בדור יציאת מצרים היו אלה הנשים הצדקניות שבזכותן נגאלו אבותינו, ובכל עת צורך היו הנשים הראשונות לנדב את עדייהן ותכשיטיהן למען דברים שבקדושה. האימהות המסורות תדענה להעריך את החזון הגדול של הקמת תלמוד תורה חדש.

״שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך״.

מהאימהות המסורות תצמח הישועה!!

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– כניסת הצרפתים