מורשת יהדות מרוקו

נג. הרה“ג אברהם דוד הורוויץ זצ“ל כתב בספרו קנין תורה בהלכה (ח“א סי‘ פח אות ב, ס“ק ז) וזו לשונו: ”ולעניות דעתי אין בזה כדי תפיסה דע‘ בשו“ת מהר“ם שיק או“ח סי‘ נ“א לעניין עניית ברוך הוא וברוך שמו על ברכת שופר דהביא שבבית מדרשו של מרן החת“ס היו עונין ולא מיחה בהם, וכן לענין ברוך הוא וברוך שמו בברכת שהחיינו דשופר כיון דשייך לשופר לא הוי הפסק“.

נד. כן כתב הרב חנניא בוגיד סעדון זצ“ל שהיה מנהג תוניס כן כפי שהובא בעלון אור תורה (תשרי תשל“ג, עמ‘ קעח) עיין שם.

נה. פדה את אברהם לגאון הרב אברהם מונסה זצ“ל (ח“ב ע‘ שג- דש) כתב וז“ל: ”וזכורני שראיתי למהר“ח פלאג‘י ולבנו רבי אברהם פלאג‘י זיע“א שכתבו שיש לענות ברוך הוא וברוך שמו גם על מה שצריך לצאת י“ח, וברור לכולי עלמא אם ענה ב“ה וב“ש שיצא יד“ח חובה, וכל האומר שלא יצא וצריך לחזור (כי שמעתי מי שהורה כן) אינו אלא מן המתמיהים וגורם לברכות לבטלה, ע“כ הנח להם לישראל… אני על משמרתי אעמודה שהעונה ברוך הוא וברוך שמו אינו מן המתמיהין חס וחלילה, ויש לו על מי לסמוך. וכבר נפיק חורבא וברכות לבטלה. ומזקנים אתבונן בדור שלפנינו, שכל הקהל היו עונים ברוך הוא וברוך שמו על ברכות ההבדלה והיה מצוי אז מו“ר חו“ב וכו‘ דיין באותו הדור זיע“א ולא מיחה כלל, ע“כ הנח להם לישראל“.

נו. נהגו העם- לרבי דוד עובדיה זצוק“ל רבה של צ‘פרו ועוד, (הלכות ברכות סעיף יג) כתב כי כן הוא המנהג בכל המערב והסברא והמנהג הם עמודי הוראה שראוי לסמוך עליהם, עיין שם וישמח לבך.

נז. הראשל“צ מורנו הרב מרדכי אליהו זלה“ה כתב בספרו מאמר מרדכי )ח“א סי‘ ד‘) וז“ל: ”ושמעתי מהאדמו“ר רבי ישראל אביחצירא זיע“א שאמר בשם סבו האדמו“ר אביר יעקב זיע“א, שחייב לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכות ששומע, גם כאלו שיוצא בהן ידי חובתו. ובספרו שערי תשובה הביא רמזים רבים לעניית ברוך הוא וברוך שמו. על כן אנו (כוונתו ז“ל לנוהגים כהבן איש חי זיע“א וקהילות קודש הבבליים) איננו עונים ברוך הוא וברוך שמו בברכה שיוצאים בה ידי חובה, אך מי שנוהג, יש לו גדולים לסמוך עליהם ולא הוי הפסק“ עכ“ל. הרי ברור מדבריו שיוצאי צפון אפריקה ואחרים, שנהגו לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהן יד“ח, מנהגם מיוסד ובנוי על דברי

הפוסקים, וצריכים הם להמשיך במנהגם. ועוד אוסיף סיפור אחד ששמענו מהגר“מ אליהו זיע“א: סידנא בבא סאלי זיע“א (רבי ישראל אבוחצירא זצ“ל) הזמין את הגר“מ אליהו זלה“ה לערוך חופה וקידושין בחתונת ביתו, עם הרה“צ רבי דוד יהודיוף זצ“ל. לפני ברכות האירוסין הרב אליהו זצ“ל הזהיר את החתן שלא יענה ברוך הוא וברוך שמו, מכיוון שהוא מתכוון להוציאו ידי חובה בברכות אלו, כששמע כך סידנא בבא סאלי זצ“ל היכה במקלו על גבי הרצפה בחוזקה ואמר שהוא לא מוכן להשאר במקום שלא עונים ברוך הוא וברוך שמו כששומעים שם ה‘ (כי יש בזה חילול ה‘, לשמוע שם ה‘ ולא לקיים את הפסוק הבו גודל לאלהינו), וחשב בבא סאלי לעזוב את המקום, אך חכם אליהו זצ“ל ריצהו מיד ובקש מהחתן לומר ברוך הוא וברוך שמו, כפי המנהג.לאחר החופה שאל הגר“מ אליהו זצ“ל את רבי ישראל זיע“א מה מקור המנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בהן יד“ח, ורבי ישראל זיע“א ענהו שסבו מרן אביר יעקב זלה“ה כתב את זה באחד מספריו, הרב אליהו זצ“ל הקשה לשאול: ”והיכן כתב זאת?“, רבי ישראל זצ“ל ענהו ”חפש ומצא!“. לאחר כמה חיפושים שערך הרב אליהו זצ“ל הוא הצליח למצוא את המקור בספר שערי תשובה אופן כ“ג (ראה לעיל דעת מרן אביר יעקב זיע“א) ששם העלה שמי שלא ענה ברוך הוא וברוך שמו באיזו ברכה שכיוון לצאת בה צריך לעשות תשובה. בפגישה הבאה שנערכה בין שני הרבנים סיפר הרב אליהו זצ“ל לרבי ישראל זצ“ל שהוא מצא את המקור ועיין בדבריו של רבי יעקב זיע“א, בבא סאלי ע“ה שמח מאוד וברך את הרב אליהו: ”ברוך המשיב אבדה לבעליה“. (סיפור זה פורסם פעמים רבות וראיתיו בעלון קול צופיך של הגר“מ אליהו זצ“ל, ובספר דורש טוב לעמו, בעמ‘ 104 ועוד).

נח. גם יזכר לטוב הרה“ג דוד משאש זלה“ה רבה הראשי של פאריז (אויה לנו כי שקעה השמ“ש בצהריים, ואי על ארעא דישראל דחסרא גברא רבא, בעודנו עסוקים בכתיבת המאמר, התבשרנו על הסתלקותו הפתאומית מן העולם, עין במר תבכה, על צאת צדיק מן חיי העולם, פנה זיוו פנה הדרו של עולם, תנצב“ה), פרסם ברבים וחזר ושנה את דברי מו“ר אביו מרנא ע“ה, דחובה איכא לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה וברכה, וכן נהגו אחריו רבים מבני קהילתו– יהדות צרפת בארץ ובחו“ל.

ויבדלו לחיים טובים ולשלום

נט. הרה“ג כמוהר“ר דוד חיים שלוש שליט“א (רבה של נתניה) כתב בשו“ת חמדה גנוזה (ח“ב סי‘ ו‘), ושם העלה טעמים נוספים וראיות חדשות ויצירתיות לענות ב“ה וב“ש גם כשיוצאים יד“ח, ואין זה חשיב הפסק כלל. וסיים בזה“ל: ”הסר ממנהג נכון וטוב של אבותיו פוגע בכבודם ועונשו גדול, ולכן אסור להורות לבטלו ולסור ממנהג אבותינו הקדושים שיסודם בהררי קדש, חכמי המערב המפורסמים בחכמתם, וביראתם הקודמת לחכמתם, ולהעבירם על מנהג אבותיהם ככתוב: אל תטוש תורת אמך“ ע“ש.

ס. הרה“ג כמוה“ר חיים שמעון פינטו שליט“א (רבה הראשי של אשדוד וקרית מלאכי) כתב בספרו נטפי חיים (בדרוש לפרשת בא עמ‘ קכ“ה) וזל“ה: מנהג אבותינו בקהילות מרוקו לענות ברוך הוא וברוך שמו בקול רם ובכוונה עמוקה גם באמצע ברכה הבאה להוציא אותם ידי חובה, ואם כי יש על כך ערעור בהלכה, והדברים ידועים, מ“מ כך היה מנהגם. זאת נהגו על פי הוראת גדולי הפוסקים במערב, אשר הורו להלכה שאין לחוש לכך, ואין בזה הפסק, וכך היה המנהג מדורי דורות. ובדורנו קמו כמה תלמידי חכמים, וכמו מצאו מציאה חדשה שלדעת רוב הפוסקים אין נכון לעשות כן, ולכך הולכים ומפרסמים בין המון העם לחדול ממנהגם. על כך אנו אומרים לאחינו יוצאי מרוקו: אל תשיתו לבכם לכך כלל וכלל! כי מנהגנו זה, מנהג אבות הוא, וקדושי המערב לדורותיהם נהגו כך, ובודאי משום שסברו להלכה, שאין באמירת ברוך הוא וברוך שמו הפסק בברכה. גם הם ידעו כי יש מחלוקת בכך, ואדרבה עלינו לתת שבח והודאה לשמו הגדול יתעלה לעד גם באמצע  ברכה. לכן אין לנו לחוש לאותם המערערים, המזלזלים בנו וקוראים עלינו תגר, אלא עלינו לחוש ולהחמיר במקומות אחרים, בם יש מקום רחב יותר להחמיר, אם בזלזול תלמידי חכמים וכדומה, ולא במקום בו החמירו אבותינו מתוך יראת שמים ואהבת ה‘ שבערה בקרבם“, ע“כ לשונו הזכה.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ