מורשת יהדות מרוקו

יום הבר-מצווה

ביום הבר־מצווה בבוקר השכם, מגיעים ראשונים לבית החתן, המלמד שהכין את הדרשה, רב בית־הכנסת, הפייטן והשמש, והם מעירים את החתן ובני ביתו. בינתיים מגיעים הנגנים עם כלי הזמר שלהם.

הנער קורא את ברכות־השחר בקול רם ומגיעה העת להנחת התפילין. יש כל מיני מנהגים. במכנאס, רב בית־הכנסת או תלמיד־חכם קרוב משפחה והמלמד שהכין את הדרשה, מניחים לנער את התפילין. אחר כך הנער מתעטף בטלית גדולה כמו זו של תלמידי חכמים.

יש מקומות שכאשר הנער קורא את ברכות־השחר ומגיע לברכה ״עוטר ישראל בתפארה״, המלמד שהכין אותו עוטף אותו בטלית ועוטר אותו בתפילין. קרובי משפחה מצטרפים אליו וכל אחד כורך כריכה אחת סביב זרועו ברצועה של התפילין ואביו של החתן מניח לו את התפילין של הראש. בכפרי האטלאס, המלמד משגיח על הנחת התפילין הראשונה ומשנן בפעם האחרונה עם החתן את הדרוש שעליו לדרוש בבית־הכנס.

מעיין שיבילייה

בדבדו המנהג הוא שבבוקר השכם לפני שהנער יניח את התפילין, באים קרובים וידידים ולוקחים אותו למעיין מיוחד הנקרא מעיין שיביליה, ורוחצים לו את ידיו ורגליו. כשהנער חוזר מהמעיין, הרב עוטף אותו בטלית והאב מכבד את הקרובים בקשירת התפילין לחתן. מנהג נוסף בדבדו הוא שבין הנחת התפילין של היד לזו של הראש, שואל הרב את הנער: ״מי קנה לך את התפילין״! הנער עונה לתומו, ואז נוצר הפסק, היינו דיבור באמצע. מאחר שאסור לדבר בזמן הנחת התפילין, חוייב התלמיד לברך את הברכה הנוספת ״על מצות תפילין״.

הערת המחבר: דבדו, עמ׳ 104. (מסורת עתיקת יומין אצל יהודי דבדו היא שלאחר גירושם משביליה שבספרד, הם באו ישר לעיירה דבדו והביאו עימם גם מברכת ארץ ספרד, בה הם חיו. היה להם שם מעיין מים זכים וטובים, ועד היום יש מעיין בדבדו הנקרא מעיין שיביליה).

הנחת התפילין אחרי הדלת

יש משפחות שקבלה בידן להניח את התפילין לבן, מאחורי דלת הכניסה של החדר. למנהג זה פירושים רבים ואחד מהם הוא שהתורה היא פתח לשער לבוא ליראת ה׳. לכן מניחין את התפילין לנער מאחורי הדלת כי עתה הוא נכנס בפתח יראת ה׳. יש מקומות שבהם אבי הנער בעצמו מניח את התפילין לבנו. במקומות אחרים, ראש הרבנים מניח לנער את התפילין של הראש ואביו מניח לו את התפילין של היד.

תפילת שחרית

לאחר שהבר־מצווה התעטף בטלית, הניח תפילין וקרא את ברכות־השחר, הוא יוצא מביתו כשבני המשפחה והקהל הרב שבאו לכבד את המאורע מלווים אותו. גם הנשים לא תוותרנה על ההזדמנות. הן מצטרפות לשיירה כשהן משמיעות קריאות של יל יל יל.

הבר מצווה נישא על כסא מרופד ונשען על כרית. גם האיש הנושא אותו מניח כרית על ראשו ועליה הכיסא לפני החתן צועדים שני שושבינים מזה ומזה, כשכל

הערת המחבר: בגב של הכיסא, תלו תמיד את תיק הטלית של חתן הבר-מצוה, ובתוכו תיק התפילין. שני סבלים מיוחדים היו במכנאס ותפקידם היה: נשיאת הכלות ונשיאת חתני הבר־מצווה, גם שמותיהם היו מיוחדים: אחד בשם מחחו והשני קסיעו, בלעדיהם לא ירים סבל את ידו ואת רגלו. את הכלה הם נשאוה מבית אביה לבית חתנה, וכשהיא על כיסא מרופד ואת חתן הבר־מצווה מביתו לבית הכנסת ובחורה.

הבר מצווה נישא על כסא מרופד ונשען על כרית. גם האיש הנושא אותו מניח כרית על ראשו ועליה הכיסא לפני החתן צועדים שני שושבינים מזה ומזה, כשכל אחד מחזיק נר־שעווה צבעוני ארוך בתוך פמוט נחושת. אחרי מול-תפללין (החתן) צועדים אל-עוואדין (הנגנים). להקת הנגנים הייתה מורכבת מ-קאמאנזי (כנר), נגן העוד, והנגן האחרון עם סונאזה (תוף־מרים). לכל השיירה הזאת מצטרפים הפייטן, צעירות ממשפחת החתן המחזיקות בידיהן תופים מיוחדים (אגוואוויל) והולמות בהם, ה-זג'ראתאת שלא חדלות מקריאותיהן הרגילות ויתר המלווים מקרובי־המשפחה.

תפילת שחרית עוברת כולה בחגיגיות רבה. תפילת ״ה׳ מלך״ נאמרת בלחן מיוחד על ידי הפייטן אשר לא חוסך בשירים ובפיוטים מתאימים למאורע.

לכבוד חתן הבר־מצווה, אין אומרים ״תחנון״ בתפילה, ומכבדים את מול- תפללין בפתיחת ההיכל. הוא גם יושב ליד ההיכל יחד עם שושביניו. חתן הבר־מצווה עולה לתורה וקורא בעצמו את הקטע מפרשת השבוע ואם הוא יתום, הוא גם אומר קדיש ולפעמים זהו הקדיש הראשון בחייו. מיד אחר קריאת התורה, הוא מדקלם את הדרוש שהכין לו המלמד. וכשגומר הדרשה, הוא מופגז בסוכריות הנזרקות עליו מכל עבר. אחר־כך הוא מנשק את ידי כל המתפללים.

נוויגאדו

לקראת סוף התפילה, מחלק השמש לקהל המתפללים, מין ״נוגט״ (Nougat) מיוחדת הנקראת: נוויגאדו (מילה ספרדית): זהו ממתק עשוי מתערובת של שקדים, צימוקים, סוכר, מעט שמן ולימון. מטגנים את הכל, חותכים את הנוגה לריבועים, קטנים, עוטפים כל ריבוע בפס־נייר ומחלקים לציבור המתפללים.

בגמר התפילה, הבר־מצווה אינו חולץ את תפיליו ונשאר איתן. רק בבית מותר לו לחלוץ אותן.

מושיבים אותו שוב על כיסא ומחזירים אותו לביתו כשהנגנים, הפייטנים ורוב באי בית-הכנסת מלווים אותו בשירים ובזמירות. בחזרה מבית־הכנסת, שיירת הבר־מצווה מתעכבת בהרבה מקומות, משום שמשפחות רבות נהגו לקבל את פני החתן בדרכו חזרה ולהגיש לו ולמלוויו חלב, עוגות ותה. הם גם זורקים עליו סוכריות ואורז למזל־טוב, כדי להמתיק את חייו ועתידו. האיש שנושא את הבר־מצווה על ראשו, נוהג לרקוד כשחתן הבר־מצווה יושב על הכיסא, והנגנים והפייטנים מצטרפים אליו בשירה. וככל שמרבים בשירה וריקוד הם מקבלים יותר ג'ראמא (מתנה כספית).

כאשר הבר־מצווה מגיע לביתו, לא נותנים לו לחלוץ את התפילין ולהחזירן לנרתיקן. חבריו הנערים חוטפים לו אותן, ומסכימים להחזירן לו רק תמורת סכום כסף. אביו היה פודה אותן או מחלק להם מתנות תמורתן. בכפרי הדרום נוהג החתן, אחרי שחוזר מבית-הכנסת, לצאת בלווית חבריו כשהוא עוד עטור בתפילין ומבקר בבתי הקרובים. כל קרובת משפחה מתירה לו כריכה אחת מרצועת התפילין ונותנת לו מתנה.

גם בצפו־ו, חבריו השושבינים חוטפים לו את תפיליו ואביו פודה אותן תמורת תשלום כסף. כמו כן, החכם שלימדו את הדרשה מזמינו לביתו יחד עם חבריו הנערים, ומכבד את כולם בכוסות יין שרף (עראק). ההורים מחזירים לרב את הכוסות הריקות כשבתוכן סכום כסף כנדבה. במכנאס, הבר־מצווה מתיר בעצמו את תפיליו לאחר שחוזר מבית־הכנסת, ואביו מעניק לו סכום כסף לבזבוז. גם האורחים נוהגים לכבד את הנער המאושר במתת כסף.

בקהילות הדרום, כאשר חוזר חתן הבר־מצווה מבית־הכנסת, הוא קורא שוב את הדרשה בביתו כשקהל המוזמנים יושב מולו. אחרי הדרשה כל הנוכחים מתכבדים במשקה וכל אחד משלשל סכום כסף במתנה, לתוך תיק התפילין שתולים במיוחד על מזוזת הכניסה של החדר.

רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

עמוד 234

זרמים רפורמיסטיים־מערביים

אליאנס – ״כל ישראל חברים״

אם לשפוט לפי הקריטריון של הנכונות לגור מחוץ לגבולותיה של השכונה היהודית המובהקת, הרי שזירת התמורות של קזבלנקה פעלה את פעילותה, וגרמה בהדרגה להתרופפות חישוקיו של הציבור היהודי־המסורתי. מעניין, שגם תהליך זה התרחש בהתערבותן של קבוצות הנהגה יהודיות, אם כי מגמות פעילותן היו שונות מאלה של הציונים. בסיכום התרשמותו מהמלאח, כותב הירשברג: ״כזה הוא מלאח קאזא. אלה המצליחים לצאת ממנו, לאחר שצברו קצת הון פונים מערבה – אל שכונה חדשה בחציה, שגם היא מאוכלסת רובה ביהודים. בסביבה זו בתי־הכנסת החדשים והמרווחים, הישיבות, בתי־הספר של כל־ישראל־חברים״(הירשברג, תשי״ז, עמוד 179).

במוסד האחרון שמזכיר הירשברג, בית הספר של ״כל ישראל חברים״(כי״ח) – יותר מאשר בארגונים שהפעילו הציונים בקזבלנקה – טמון המפתח העיקרי להבנת תהליכי התמורה בקרב יהודי העיר. גם מאחורי בית־ספר זה, שעשרות כמוהו היו פזורים ברחבי מרוקו, עמדה עילית יהודית, לא ציונית, ובעבר שרר מתח ברור בין אנשי הארגון היהודי־הצרפתי שעמד מאחוריו, לבין אנשי העילית הציונית במרוקו. מעניין, שבשהותו בקזבלנקה, הירשברג התאכסן דווקא אצל אחד מראשי כי״ח, ז׳יל ברונשוויג, מגדולי עשיריה היהודיים של מרוקו וממקורבי משרד הנציבות הצרפתית במדינה; אחד הדברים שננסה לברר הוא, כיצד קרה שהירשברג הציוני בחר להתארח דווקא אצלו.

כשנוסד כי״ח, בשנת 1860, ובעשורים הראשונים לקיומו, עד סמוך למלחמת העולם הראשונה, ייעד לעצמו הארגון, שלא לייצג את יהדות צרפת בלבד, כי אם את כלל יהודי התפוצות. מייסדי הארגון, קומץ אינטלקטואלים ונדבנים יהודים־צרפתים, ראו עצמם חיל־חלוץ של היהדות האמנציפטורית, יהדות המערב אשר השתחררה מכבלי מעמדה המסורתי, השתלבה בחברה המקומית והגיעה להישגים שאיפשרו לה לסייע לאחים־לדת שטרם עברו תהליכים דומים.

במבט ראשון נראה היה, כי הסיוע שהם נכונו להעניק לאחיהם נבע מפילנטרופיה, מנדיבות־לב, שמקורה בעקרונות של סולידריות יהודית. ואולם, ספק אם במבט לטווח ארוך ראוי להבליט דווקא היבט זה של פעילותם. מודל ההתפתחות הרצוי ליהודי התפוצות, כפי שראו זאת ראשי אליאנס, היה המודל שלהם שהכריע לגבי התפתחותם ומעמדם; משמע, מודרניזציה והשתלבות בחברה הסובבת. מטרתם המוצהרת היתה לסייע ליהודים, ובעיקר לילדים ולבני־נוער, דרך כינון מוסדות חינוך אירופיים־מודרניים, במטרה שהללו יכשירו אותם להיות אזרחים טובים השואפים לשוויון זכויות מלא (אמנציפציה) בארצות הולדתם. הם ניסו אפוא לחולל תנועה שהיא בעיקרה תנועת רפורמה, שמטרתה לחזק את הפרט היהודי בתפוצות על־ידי תיקון ערכיו המסורתיים.

המגמה הרפורמיסטית, יותר מאשר המגמה הפילנטרופית, עמדה אפוא באותה עת ביסוד פעילותה של עילית יהודית־מערבית זו. ואולם, יש להדגיש כי מדובר בתנועה ששורשיה קדמו להופעת כי״ח ואותות פעילותה ניכרו בדרכי פעולתם של אישים וארגונים במקומות שונים, לאו־דווקא בקרב יהודים־צרפתים. בתנועה יהודית־חברתית זו פעלו גם יהודים בריטים, גרמנים, אמריקנים ואחרים, ביניהם אנשים בשלוחותיה של יהדות אירופה בארצות המזרח. בפעילותם, בתקופות השונות, התבלטו מאפיינים מגוונים: לעתים בלט בהם ההיבט הסולידרי, או הפילנטרופי יותר מאשר הרפורמיסטי. אף־על־פי־כן, ביסוד פעילותם עמדה, יותר מכל מגמה אחרת, המגמה המתקנת, הרפורמיסטית. לכן ראוי להגדיר את העילית היהודית הזו ״רפורמיסטית״; באשר לתואר ״מערבית״, הרי שהוא נבע מכך שתנועה זו התפתחה לראשונה בקרב יהודי המערב וייצגה את מודל התמורה שעמד ביסוד פעילותה.

לא קשה להבין את המתח ששרר בין מנהיגי כי״ח לבין מנהיגי התנועה הציונית בקזבלנקה כמו במקומות אחרים בעולם. פעילי כי״ח – ובעצם התנועה היהודית־המערבית שעמדה מאחוריו – קדמו לציונות בתפיסתם כמבשרי עידן חדש בחיי הציבור היהודי בעולם ותבעו לעצמם את כתר ההנהגה של היהודים בעידן זה, כפי שעשתה הציונות אחריהם. כי״ח גם קדם לציונות כארגון יהודי בינלאומי – או נכון יותר בין־תפוצתי – ארגון אשר הקים לעצמו אגודות שתמכו בו כמעט בכל קהילה יהודית ופרש רשת מוסדות שפעלו בהשראתו בתפוצות, בעיקר בבלקנים ובארצות האסלאם. נושאי דגלו באו מהשכבות הגבוהות של החברה היהודית והם ייצגו את היסודות המתמערבים ביותר בתפוצות היהודיות השונות. משהופיעה הציונות, נולדה ביניהם מערכת יחסים דיאלקטית הן במישור האידיאולוגי והן במישור הארגוני־הפוליטי ובחלק מהתפוצות, אף במישור החברתי. יתרה מזו, לתנועה היהודית־האוניברסלית הוותיקה, בעלת האוריינטציה הרפורמיסטית־המערבית, כבר היתה שליטה ברבות מן התפוצות היהודיות, בו־בזמן שהציונות עשתה רק את צעדיה הראשונים.

״אבותינו הגאלים״

אם נרצה פעלו בכי״ח שתי מגמות סותרות: מצד אחד, פעל הארגון בשם העיקרון לפיו יש לשלב יהודים במקום מושבם, ובכך החליש את העיקרון של ההיבדלות הדתית־האתנית; מצד שני, בעצם הקמתו ופעולתו למען יהודי העולם מודגשים הקשרים הבין־תפוצתיים והסולידריות היהודית.

מאמציו של הארגון להבקיע את חומת ההסתגרות של היהודים והעובדה שהוא פעל לטובת היהודים ולאו־דווקא לטובת הקבוצות האתניות שסבבו אותם – שתי מגמות סותרות אלה ניכרו היטב בסדר העדפותיו. כך, באזורים רבים נמנעו חברי הארגון מלהדגיש את לימודי הדת, או השפה העברית, ובזה תרמו לעידוד תהליך החילון ולהתערערות היסודות החשובים לכל קיום אתני, במיוחד לזה של היהודים: דת־מיוחדת, לשון־קודש, וכן זיכרון קולקטיבי של מורשת הנמסרת מדור לדור. ואולם, בכך שבתי הספר של הארגון ופעולותיו הדו לקדם את האוכלוסיה היהודית, הם יצרו לה מסלול קידום משל עצמה, שונה בקצב ובאיכות מזה של האוכלוסיה הסובבת, והדבר עלול היה להגביר את השוני בין היהודים לסביבתם. במרוקו היה הדבר ניכר ביותר, כמו גם במקומות רבים בארצות האסלאם.

הסולידריות ואחדות העשייה היהודית־הרפורמיסטית היתה עלולה, מצדה, להיפגע מסתירה פנימית נוספת בקרב העילית היהודית שעמדה מאחוריה. ציבור זה השתלב בחיי הכלכלה והממשל בארצות המערב וראה עצמו אזרח נאמן ופטריוט של ארצות מושבו השונות. מנקודת מבט זו אי־אפשר לראות בו גוף הומוגני, כי אם ציבור המחולק לאגפים לאומיים־אירופיים שונים. כידוע, בתקופת כינונו של כי״ח נכנסו המעצמות האירופיות לתחרות קולוניאלית חריפה שהובילה לשורת קונפליקטים נוספים שהגיעו לשיאם במלחמת העולם הראשונה. ברור, כי הסולידריות של העילית היהודית־המערבית הרפורמיסטית הועמדה אז בסימן שאלה. ואכן עוד לפני פרוץ מלחמת העולם פרשו מכי׳׳ח רוב האגפים הלאומיים הלא־צרפתים והקימו בהדרגה ארגונים רפורמיסטיים נפרדים משל עצמם: ״אגודת־אחים״ הבריטית (Angio-Jewish Association) ו״חברת העזרה״ הגרמנית (Hiifsverein). מאוחר יותר הקימה לעצמה גם יהדות ארצות־הברית ארגונים דומים, ביניהם, הג׳וינט, שמילא, כפי שנראה בהמשך, תפקיד חשוב ביותר בחייה של הקהילה היהודית בקזבלנקה. כי״ח איבד פחות או יותר את היומרה לייצג עילית יהודית בין־תפוצתית, ונצבע באופן מוחלט וסופי בצבעי הטרי־קולור – צבעי דגלה של צרפת.

* הג׳וינט – השם האמריקני המקוצר של American Jewish Joint Distribution Committee. הארגון נוסד בשנת 1914 ומטרתו המקורית היתה הגשת סיוע לפליטים יהודים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הוא קיבץ את נציגי כל הזרמים המרכזיים של יהודי ארצות־הברית ועל כן כונה בקיצור ״ג׳וינט״(משותף, איחוד). מכאן ואילך שימש ארגון פילנטרופי מרכזי של יהדות ארצות־הברית וסייע ליהודים בארצות מצוקה ברחבי העולם. הארגון מילא תפקיד חשוב מאוד בטיפול בשארית הפליטה לאחר השואה, וכן בהגשת עזרה למדינת ישראל בשנותיה הראשונות.

בארצות שבהן ההזדהות הלאומית עם מרכז כי״ח (בפריז) היתה עלולה להוות קושי, נהגו ראשי הארגון להצניע את הנטייה הלאומית־הצרפתית, כדי שלא תישמט הקרקע מתחת לרגליהם. שם, בלי לוותר על הוראת השפה הצרפתית ועל המגמה הפרנקופילית של מוסדות החינוך שלו, התאים הארגון את מגמותיו הציבוריות ואת תוכניות הלימודים שלו לדרישות השלטון ולנטיות הלאומיות המקומיות. דוגמה בולטת לכך היא תורכיה העות׳מאנית, שלצד הוראת הצרפתית טיפחה כי״ח בתחומיה גם את האוריינטציה הפרו־תורכית. ואולם, חשוב לזכור, כי היו מקומות שבהם הקנה החותם הלאומי־הצרפתי יתרון לפעילות של כי״ח. המקומות הללו היו בראש ובראשונה בתחומי ההתפשטות הקולוניאלית של צרפת, דהיינו, בנחלותיה עתירות האוכלוסיה היהודית של צפון־אפריקה. שלוחות הארגון בתוניסיה ובמרוקו העניקו ליהודים חינוך פרו־צרפתי, חינוך שנמשך לאורך דורות, ושאפשר לראות בו ניסיון להכשיר ציבור זה להזדהות עם השלטון הקולוניאלי ולשמש מעוז לאומי־צרפתי במקום מושבם.

מאמציו של כי״ח נתקלו בקשיים משני עברי המתרס: מצד השלטון הקולוניאלי הצרפתי ומצד החברה היהודית. הקושי מצד השלטונות נבע מכך שלא היה להם עניין להעניק ליהודים־הילידים סטטוס אירופי ואזרחות צרפתית. השלטונות הצרפתיים בתוניסיה חרגו מעט ממדיניות ההגבלה ואיפשרו ליהודים בעלי השכלה גבוהה להשלים את תהליך ״צירפותם" ולקבל אזרחות צרפתית. ברם, חריגה זו – שנגעה רק לעילית היהודית – לא הופעלה במרוקו. כאן נחסמה דרכם של יהודים שנשאו סטטוס "ילידי״ לקבלת אזרחות צרפתית, תהא אשר תהא מידת הזדהותם התרבותית והפוליטית עם השלטון. היהודים המקומיים נשארו, כמעט כולם, נתיניו של הסולטן.

המאמצים ״לצרפת" את יהודי תוניסיה ומרוקו נתקלו בקושי גם מצד החברה היהודית, שכן בד בבד, ובאופן חלקי אף בתגובה למאמצים הללו, פרץ הקונפליקט בין המנסים לקרב את -ציבור היהודי לצרפת לבין התומכים בקיומו הנפרד ובטיפוח תנועתו הלאומית שהתגבשה בציונות. הקונפליקט ניכר גם בין הכתלים של מוסדות החינוך בחסות כי״ח ואפילו בקרב ס־רות מנהליהם ומוריהם. ועוד, אגודות הבוגרים של הארגון היו עד מהרה לזירת ־ממודדות בין מגמות ציוניות לבין מגמות רפורמיסטיות־מערביות קלאסיות.

אומנם, בשנת 1870 הם העניקו ליהודי אלג׳יריה אזרחות צרפתית, אך מנקודת מבטם היתה זו טעות שלא התכוונו לחזור עליה במקום אחר.

מלחמת העולם השנייה הנחיתה מהלומה קשה ביותר על ראשי הרפורמיסטים המערביים וחיזקה את הנטייה לציונות בקרב העילית הרפורמיסטית. אם נרצה, כאן נולד המפגש בין פרופי הירשברג לז׳יל ברונשוויג, מי ששימש סגן נשיא כי״ח העולמי וראש הפלג הפטריוטי־הצרפתי ביהדות מרוקו ערב קבלת העצמאות. ברונשוויג היה מיוזמי ההיענות לדרישה להגביר את לימודי היהדות במוסדות הארגון, דרישה שהיתה בולטת בעוצמתה דווקא בשורות בוגרי הארגון ותנועת הנוער ״שארל נטר״ שהם הקימו.

יהיו מגמות ההתקרבות בין רפורמיסטים פרו־צרפתים לבין ציונים אשר יהיו, אף אחת מהעיליות היהודיות הללו לא ויתרה על לוז האידיאולוגיה שלה ולא על היומרה להנהיג לפי תפיסתה את אוכלוסיית היהודים המקומית. כמו בקרב הציונים, גם בקרב נאמני כי״ח, בעלי האוריינטציה הפרו־צרפתית, היתה קזבלנקה מרכז פעילותם וצומת עצביהם באותה עת. כפי שקראנו אצל דיבון, ניצב בעיר בית המדרש למורים של כי״ח־מרוקו(Ecole Normale Hebraique), ומלבדו פעלו בה ששה בתי־ספר, שלא לדבר על מוסדות חינוך נוספים שהיו קשורים לארגון. עם צוות המורים, המנהלים והפעילים של כי״ח בעיר נמנו כמה מאות אנשים שהרביצו תורה בשמונת אלפים תלמידים בקירוב. מלבד פעילות חינוכית ממוסדת זו פעלה בעיר תנועת־הנוער הגדולה, שהקימו בוגרי כי״ח ושנקראה על שמו של אחד ממייסדי הארגון, שארל נטר. על אף התמיכה שמצאו הציונים בקרב חברי הארגון, הרי שהם נמנעו מלראות בה תנועת נוער חלוצית. יתרה מזו, גם ביחסים שנרקמו בין ראש הארגון במרוקו, ז׳יל ברונשוויג, לאישים ישראלים אין לראות מודל קבוע ליחסים בין פעילי הארגון לבין התנועה הציונית.

אגב, רעייתו של ברונשוויג, גלאדיס, ממשפחת טולידנו המרוקנית, גילתה נטיות ציוניות עוד לפני נישואיה. הזוג ביקר בישראל זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות ולא הסתיר את התרגשותו מהתחייה הלאומית־ היהודית. בביקורם התוודעו גם לפרופ' הירשברג, וזה היה אפוא הרקע לקשרים שנטוו בינם לבין ההיסטוריון הציוני, הדתי־הלאומי.

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל זרמים רפורמיסטיים־מערביים

עמוד 40

פרשת קרח רפי בן דוד

יעיש היה יהודי טוב. מעט עם־הארץ, אבל היה לו זקן מרשים כל-כך שאנשים היו נגשים אליו כדי לנשק את ידו. כשנאלץ לסגור את חנותו, חיפש דרך להרויח את לחמו. אמרה לו אשתו:

"יעיש למה לא תהיה דרשן? השבת היה דרשן בבית הכנסת שקבל נדרים רבים…" ״אבל איני יודע לדרוש.״ ״לך אל יצחק הדרשן שילמד אותך לדרוש." הלך ליצחק הדרשן שלימד אותו דרשה על פרשת קרח.

יעיש החל להסתובב בין הכפרים ודורש את הדרשה היחידה שידע לדרוש. תשאלו איך עשה? הנה:

כאשר הגיע זמן הדרשה, הגבאי שידע כי נמצא איתם "דרשן ידוע ומפורסם,״ היה מזמין אותו לדרוש לפני הציבור. אז יעיש היה עולה לאטו אל התיבה, מכעכע בגרונו ומכריז בקול בוטח:

״מוריי ורבותיי, קהל קדוש! בפרשתנו, פרשת בהעלותך (למשל) מדובר על.״״ ואז היה מוציא באופן מופגן את תיבת טבק ההרחה שלו, מנסה לפתוח אותה וכאילו בלי משים מפיל אותה ארצה. אז היה מתכופף מחזיר אותה לכיסו בלי שאיש ירגיש, מתרומם בחזרה ושואל בקול רם:

״לאן נעלמה התיבה הארורה הזאת? כאילו בלעה אותה האדמה כפי שבלעה את קרח ועדתו!״

ואז היה מצהיר בקול חגיגי:

"קהל קדוש, אם כבר דברנו על קרח, אנצל את ההזדמנות ואדבר אתכם על מעשה קרח ועדתו…"

אתפלל עליך ערבית

מִרְדוֹךְ ה׳חֵמָּר׳ מעולם לא היה מבאי בית הכנסת. מדי פעם, אמרה לו אשתו:

״מה? אתה לא יהודי? תעשה כמו כולם, לך לבית הכנסת…״

ופעם, כדי לרצות אותה, השכים בבוקר והלך להתפלל שחרית. כשחזר מבית הכנסת, אחד משלושת החמורים שלו היה מוטל מת באורווה. אחרי תפילת מנחה, ראה שחמור נוסף מת.

״גמרתי עם בית הכנסת!״ אמר בזעף אל אשתו.

לימים, כאשר הוביל סחורה עם החמור היחיד שנותר לו, הגיע למעלה תלול והחמור סרב לטפס. לא הועילו לא הדחיפות ולא המכות, החמור לא זז. כאשר ראה מרדוך שכלו כול הקיצין, צעק לעבר חמורו:

"אני מזהיר אותך! אם לא תטפס אתפלל עליך ערבית…"

רסידיביסט רבי מאיר עמר

יִסָּאן לא ראה את בית הכנסת מאז הבר מצווה שלו. הוא אדם פשוט המשתכר בקושי כדי מחייתו. אשתו לוחצת עליו:

"איזה מין יהודי אתה? למה כולם הולכים לבית הכנסת ואתה לא?״ כאשר ראתה שהלחץ שלה לא מועיל, אמרה לו: "לך לבית הכנסת לכול הפחות בשבת!״

לבסוף נעתר לה יסאן והלך לבית הכנסת. באותה שבת, קראו בפרשת ׳וישב׳. בזמן קריאת התורה ביקש מהאיש שישב לידו שיסביר לו מה קוראים.

אמר לו:

״מדברים על יוסף הצדיק.״ "ומה אומרים על יוסף הצדיק?״ ״אחיו מכרו אותו ופוטיפר הכניס אותו לבית הסוהר.״ חזר יסאן לביתו ופרץ בבכי תמרורים. ״יסאן אהובי,״ אמרה אשתו, "למה אתה בוכה?״

״את יודעת מה קרה? מסכן יוסף הצדיק! אחיו מכרו אותו למצרים ושם הכניסו אותו לבית סוהר! את רואה למה לא רציתי ללכת לבית הכנסת?״ אמרה לו אשתו:

״לך גם בשבת הבאה ותתעניין מה מצבו…״

בשבת הבאה, בשעת קריאת התורה שאל שוב על מה קוראים בספר התורה. ענו לו שיוסף יצא מבית הסוהר והיה למלך מצרים. לשמחת יסאן לא היה גבול. הוא חזר לביתו ובישר לאשתו:

״טוב שאמרת לי ללכת שוב לבית הכנסת! יוסף השתחרר מהכלא ועכשיו הוא מלך מצרים!״

שנה עברה בלי שיסאן ילך שוב לבית הכנסת. לחצי אשתו גברו והוא שוב נעתר לבקר בבית הכנסת בשבת. ובמקרה, זאת הייתה שוב שבת פרשת ׳וישב׳. שוב שאל יסאן את שכנו על מה מדברת הפרשה, וזה ענה לו שאחיו של יוסף מכרו אותו למצרים ופוטיפר הכניס אותו לבית הסוהר.

״מה זה?״ קרא יסאן, ״שוב נמכר ושוב נשלח לבית הסוהר? למה בכלל הלך לאחיו? מה הוא לא למד לקח?״

הכול תלוי בַּשְׂכִינָה – חמין הרב מנחם הכהן, מפי הרב יוסף עזרן

נקדים ונאמר שבמוסף של שבת במרוקו, יש שני מנהגים: יש אלה שקוראים ׳למשה ציוית׳ ויש שקוראים ׳תכנת שבת׳.

החזן של בית כנסת מסוים בקזבלנקה גר בדיוק מעל בית הכנסת. אחרי קריאת התורה נהג לעלות לביתו כדי לבדוק את מצב השכינה. אם היא נראתה עסיסית ואפויה היטב, כמעט ללא נוזלים, היה אומר בשעת החזרה של המוסף את הקטע ׳תכנת שבת, רצית קרבנותיה׳.

אם השכינה הייתה חיוורת ומימית היה חוזר לתיבה ומטיל את האחריות על משה רבנו באומרו את הקטע ׳למשה צוית על הר סיני'…

חְמִידוֹ יִקְרָא אמיל זריהן

מוסטפא שמע שבבית הכנסת מוכרים מצוות. ״למה שלא נעשה מזה עסק?״ שאל את יהודה חברו. "יא מוסטפא על מה אתה חושב?" ״אתה מכיר את האולם שירשתי מאבי?״

"כן.״

״נקים שם בית כנסת, נמכור מצוות ונתחלק ברווחים.״״ אמרו ועשו, אלא מה? המכירות לא כל-כך הלכו. מוסטפא היה מיואש, אבל יהודה אמר לו: "מחר חג, אולי נצליח יותר.״

בשעת מכירת המצוות עמד יהודה על התיבה ומכר מצווה אחר מצווה. מוסטפא עקב אחרי המכירות מאחד החדרים. כשביקשו למכור את ההפטרה הכריז יהודה: "מפטיר! מפטיר!״

אמר מישהו, עשרה ריאל! הוסיף אחר, חמישה עשר ריאל! אחר העלה לעשרים ריאל. ״הפטרה בעשרים ריאל״! הצהיר יהודה, ״מי מוסיף? עשרים ריאל, עשרים ריאל פעם ראשונה…״

״מה עשרים ריאל״? הזדעק מוסטפא, ״הפטרה של חג רק בעשרים ריאל? אם כך אני אקנה אותה בשביל בני חמידו…"

מָא קָאי יִמְסִי לְחְמָר גִ׳יר בְּתְקִּיל

אין החמור צועד אלא כשמשאו כבד

אל תנסה להקל כשצריך להקשות

שנתן את המצוה

הקללות של פרשת ׳כי תבוא', נמצאות בעליית ׳חמישי'

 גבאי בית הכנסת הצהיר בחגיגיות: ״יעלה סלאם בן שבת לכבוד התורה, חמישי, בכבוד…" ממקומו, ענה לו סלאם:

"שנתן את המצוה לגבאי שלא קרא לי לתורה כול השנה…״

תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו-עמוד 24

בתי־כנסת בבעלות נשים, מכירתם וגעיית הזמת להורשת השררה

בתי־כנסת רבים במרוקו היו בבעלות פרטית של משפחות, עברו מדור לדור והיו מקור הכנסה.

אישה ששיעבדה את חלקה בבית־כנסת

הרב יהודה אבן עטר מפאס דן בבית־כנסת, שיהודים מספר היו שותפים בו וכן אלמנת

ישועה הרוס ובעלה. גוי רצה לסגור את בית־הכנסת בשל חוג, שבעלי בית־הכנסת היו חייבים לו. כדי למנוע זאת ולבל יחולל ספר התורה שיעבדה האישה את חלקה בבית־הכנסת(אבן עטר, תשמ״ט, סימן עז).

במאה ה־18 זכתה אלמנה במחצית בית־כנסת שהניח בעלה (בן מלכא, תרצ״ב-תרצ״ה, חלק א, סימן כד).

אישה שבנתה בית כנסת

בשאלה ממראכש משנת תקפ״ה (1825) מסופר על ״אלמנה שהניח לה בעלה חלק בבית־כנסת, וגזר המלך על יושבי העיר שהיו דרים מתחלה עם הגוים שיעשו אלמלאח שידורו בו היהודים לבדם. ומכלל הגזירה ההוא אמר המלך, שכל מי שיש לו שום קרקע שישומו אותו השמאים ויטיל שומתו מהמלך. וכן היה ומכללם האלמנה שנתנו לה שומת המלך שבבית־הכנסת ועמדה האשה וקנתה מקום ובנתה בו בית־כנסת״ (בירדוגו תר״ע, חלק א, אהע״ז, סימן לד).

הרב רפאל בירדוגו כתב על ״מעשה באלמנה שמכרה בית־כנסת״(בירדוגו, תרנ״א, חלק

סימן רפו). ומעשה נוסף: ״אשתו של שמעיה סונבאל היא ובעלה מכרו החצר ובית־הכנסת שירשו מבית אביהם בעיר אצווירה״(מוגדור; אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק סימן מו).

יהודי מראכש הועברו למלאח כבר בימי הסולטאן הסעדי השני עבדאללה, ששלט בשנים 1574-1557

שררה בבית־הכנסת

ה״שררה״, שתבעו אלמנות, הייתה נושא, שחכמים עסקו בו. ה״שררה״ היא הזכות העוברת בירושה לתפקידים בקהילה, המבוססת על הפסוק ״למען יאריך ימים על־ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל״ (דברים יז:כ). בדומה למלוכה, העוברת בירושה, כך גם תפקידים אחרים. לדוגמה: לאדם הייתה שררה על בית־המטבחים, ואלמנתו רצתה ליטול את חלקה בהכנסות, כנהוג בפאס. הרב שאול ישועה אביטבול מצפרו פסק, כי זכות זו אינה שמורה לה, אך ״בהנאת בית־כנסת שתקנו הקדמונים האלמנה תטול מפני כבוד בעלה, היינו מחמת שיש לה אחיזה בגוף הקרקע״(אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן מב; עובדיה, תרצ״ד, קו ע״ב). אולם גם חזקה זו מוגבלת. על פי אותו חכם: ״אין לה שררת בית־הכנסת כי אם שכירות מקום״, כלומר: ההכנסות מהשכרת המקומות(אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן ח).

בעקבות מכירת רביע בית־כנסת ״עם שררתו לעולם״ על־ידי אלמנה פסק הרב יוסף בן עיוש אלמאליח בשנת תקס״ז(1807), שיש לאישה זכות שררה על בית־הכנסת רק בעוד בעלה חי מפני כבודו. אך אם בעלה נפטר והיא נישאת לאחר, או אם נפטרה האישה אין לה זכות להורשת השררה. רק הבן יורש את השררה, כמו שניתן ללמוד מן הכהונה ומהמלכות מהפסוקים ״והכהן המשיח תחתיו מבניו״(ויקרא הטו) וכן ״ואשר ימלא את־ידו לכהן תרות אביו״(ויקרא טז:לב). כלומר אם הבן ראוי הוא קודם לכל אדם (אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן ס. ויכוח בין בן לאלמנה על ירושת השררה על בית־הכנסת: בן מלכא, תרצ״ב-תרצ״ה, סימן מב).

בשנת תרח״ץ (1938) ניתן פסק דין על־ידי הרב שלמה הכהן אצבאן בנושא זה. בעל שררה על בית־כנסת נפטר והניח רק בנות. החכם פסק, כי הן זוכות בשררה אם הייתה אדוקה על הקרקע (כלומר כל הקרקע שייכת לה) כשאר ירושות, ושוכרות להן שליח ציבור. אם כל קרקע בית־הכנסת שייכת להן, יכולות הבנות לשכור לעצמן שליח ציבור (אצבאן, תשמ״ה, חו״מ, סימן י).

אישה שחייתה אפוטרופוס על רכוש הבעל

אישה מונתה על־ידי בעלה לשמש אפוטרופוס על רכושו, שכלל בניין ובו בית־כנסת על־שם בעלה. הבת קיבלה את חלקה, המגיע לה מעזבון אביה, הן מן הבית והן מהכנסות בית־הכנסת, אך היא ביקשה מאמה שתעביר אליה חלק מן ההכנסות מדמי השכירות מאז שנפטר אביה. הרב שמעון דיין, שנשאל בנדון, הצדיק את הבת והאם חויבה לתת לה את חלקה בהכנסות מאז נישואי הבת(דיין, תשל״ז, סימן כג).

עצמאות האישה בשיקולים כספיים

אישה שהתנגדה שבעלה יתן מכספו לצדקה

הרב ישועה בן חמו פנה בשאלה זו אל הרב יהודה אבן עטר בפאס (1733-1655): יהודי מתיטואן בשם דוד בן שטרית ציוה לפני פטירתו באמצעות סופר על חלוקת כספו. סכומים מסוימים הקציב לקופת ביקור חולים, לעניי העיר ולשני חכמים. לאחר פטירתו ״אלמנתו צווחת ככרוכיא שלא תתן ממחציתם כלום, והנכסים בעוונות הרבים מועטים, ואם יותן הכל ממחצית, יתומתו תשאר היא עירום ועריה״. החכם שלל את זכותה למנוע מהבעל לתת על פי רצונו ״ואין לה אלא החצי המצוי״(אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק א, סימן קעד).

אישה שלא הסכימה לפעולה כספית של בעלה

בשנת קני״ת (1800) התרחש המעשה הבא: הרב ש״י אביטבול נכנס לביתו של החולה, אברהם דוד שלוש, שאמר, שהוא מקדיש סכום מסוים מנכסיו לעניי פאס. אחד הנוכחים אמר, שלא יוכל לעשות דבר ללא הסכמת אישתו וקרא לה, אך זו לא רצתה להסכים לכך. ״אז חרה אפו ואמר לה אם תרצה להסכים מוטב, ואם לאו בה שעתא יגרשנה ויפרע לה כתובתה ויעשה מה שלבו חפץ בנכסיו. והרבה הפצרנו בו עד בוש שלא לעשות דבר זה כדי שלא תטרף דעתו עליו ולא אבה שמוע עד שנתרצית אשתו, וסלקה עצמה מנכסיו שלא תיטול כי אם שיעור כתובתה והשאר ליורשים״(אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן נד).

אך אם הבעל רוצה למכור את הנדוניה יש צורך בהסכמת אישתו. לדוגמה: לקראת עלייתו לארץ־ישראל מכר הבעל את כל רכושו, כולל הקרקע שהכניסה אישתו בנדונייתה,  אולם חזר בו מרעיון העלייה. האישה טענה, שלא הסכימה למכירת הקרקע והרב מימון בירדוגו פסק, שהמכירה בטלה(בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן עב).

אישה שסירבה לאשר_׳ שחלקה ברכוש בעלה יוקדש לתלמוד תורה

הרב פתחיה בירדוגו דן בוויכוח בין אישה לבעלה, שהקדיש ספרים לתלמוד תורה. תחילה שתקה האישה אך לאחר מכן ערערה ודרשה, ״כי לא יוקדש חלקה שהוא המחצית״. החכם שדן בסכסוך הצדיק אותה, שכן על פי תקנת טולידו וקסטיליה ״נהגו לתת לאלמנה חצי הנכסים חלק כחלק בכל הנכסים״(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן סב).

תביעות של נשים על רכוש

בתשובותיו של חכם זה נדונה אשת דניאל שומר, שערערעה על מרדכי אחיה ועל חסאן בוטבול, שהחזיקו בקרקע שלה, שבאה לה מכוח אמה ועדיין מצויה ברשותה. ומקרה אחר: יתומה מאמה, שאביה השיאה, תבעה את חלקה בקרקע שזכותה לרשת מאמה.

אישה שרצתת לקחת לעצמת מסחורח שמכר בעלה לשם פרעון כתובתה

אותו חכם דן באישה, שבעלה הרחיק נדוד זה כמה שנים ולא נודע מקומו. אישתו תבעה את כתובתה וכן רצתה לקחת מהרכוש שמכר בעלה או משכן בהיותו עמה.

במקור אחר דן החכם באישה, שערערה על מכירה משותפת שלה ושל בעלה. האישה טענה שהסכימה למכירה רק כדי לעשות נחת לבעלה מפני שלום בית. כאשר רצה הבעל למכור את המתנות, שקיבלה ממנו בעת ארוסיו, הביעה האישה התנגדות, משום שלדבריה נשאה לו בשל מתנות אלה, שהיו כנראה בעלות ערך רב.

הרב רפאל בירדוגו דן במעשה הבא: ״בהיותו בריא נתחייב ראובן לבניו חיובים גדולים ועוד נתחייב לנשיו כל אחת חוב קצוב ואחר כך נפטר לבית עולמו וערערו נשיו על החיובים הנזכרים״(בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן קסג).

אישה שלא גילתה פרטים על נכסי בעלה

חכם מרבאט נשאל במחצית הראשונה של המאה ה־19 על מי שהתמנה לשמש אפוטרופוס על פי המלך ועל פי בית־הדין על נכסי הנפטר הן על חלק היורשים והן על חלק האלמנה, שיש לה על פי התקנה מחצית מהנכסים, אך אשת הנפטר לא רצתה לגלות לו שום דבר מנכסי הנפטר(בירדוגו, תשכ״ט, חו״מ, סימן רכח).

אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו– עצמאות האישה בשיקולים כספיים

עמוד 82

47-45 תעודות

התעללותם של המושל ושל האטפטוף בדמנאת בנשים יהודיות

ב־1884 הגיעו ידיעות לאירופה על התעללותו של מושל דמנאת ביהודים וביהודיות. כפי שפורסם באותה השנה על ידי כי״ח, ׳אגודת אחים׳ ובעיתונות, נשים יהודיות נדרשות לבוא לביתו כדי לעשות עבודות שונות, והמסרבות מולקות לעיני כול. יותר ממאה יהודים נמלטו משם למקומות אחרים, ואולם המושל אינו מניח לנשותיהם לילדיהם להצטרף אליהם. היו נשים שנאנסו בידי המוסלמים, ושנרצחו לאחר שהמושל הסיר את השמירה מהמלאח. ההשתדלות של כי״ח ושל ׳אגודת אחים־ וההתערבות של דיפלומטים ממדינות אחרות הביאה את הסולטאן להצהיר בספטכב־ 1884 הצהרה ובה 17 סעיפים, וניתן ללמוד ממנה על סוגי ההתנכלויות שמהן סבלו היהודים. שני סעיפים מתוכה ( = ההצהרה) נגעו לנשים: (א) אין לאלץ נשים לעבוד ללא הסכמת בעליהן; (ב) אין לאלצן לעבוד תמורת מחצית השכר המקובל.

תעודה 45

מ׳ דויטש לגלדטטון — על מצוקתם של נשים, ילדים וזקנים בדמנאת

11 Northampton Park, London February 9^th 1885

The Right Honforable] W. Y. Gladstone Esq[uire] M. P.

First Lord of the Treasury Sir,

I humbly beg to lay before you the enclosed cuttings from the Jewish Chronicle, and the Jewish World; commenting upon, and relating to the sad news; the Jewish Community of London have received from their co- religionists at Tangier, (Morocco).

The heartrending accounts that have come to hand of the atrocities committed upon the unfortunate and helpless Women & Children, and Aged Men, are painful in the extreme; and it seems that the entire community of Demnat have been massacred or driven from their homes, the Children Butchered, and the women subjected to the grossest dishonor. Should these persecutions not be shortly checked, I fear the terrible consequences, for all the Jews of Morocco.

I appeal to you, Sir, to use your great influence on behalf of my oppressed brethren in Morocco, to use the Moral weight and effect of an identic note from the British Government presented by their representative at Tangier.

Appealing to your humane Consideration I beg to remain Sir, your humble & obedient servant M. Doitsh

תרגום

9 בפברואר 1885

אני מצרף את העמודים מ־yy\ Jewish Chronicle־Jewish Wor1d הקשורים לידיעות העצובות שאנשי הקהילה היהודית בלונדון קיבלו מאחיהם בטנג׳יר. ההתנכלויות לנשים, לילדים ולזקנים חסרי אונים מצערות לאין שיעור. נראה שאנשי קהילת דמנאת כולה נשחטו או גורשו מבתיהם, הילדים נטבחו, ונתחלל כבודן של הנשים. אם לא ייבלמו התנכלויות אלה בקרוב, אני חושש שהתוצאות יהיו איומות לכל יהודי מרוקו. אני פונה אליך, אדוני, לנצל את השפעתן למען אחי המדוכאים במרוקו, וכן את משקלה המוסרי של ממשלת בריטניה, כדי להעביר הודעה בנדון מממשלה זו באמצעות השגריר שבטנג׳יר.

הערת המחבר: מידע זה אינו מדויק. לא כל הילדים נטבחו, וההפרזה — כדי לזרז את התערבותה של ממשלת בריטניה.

תעודה 46מכתבה של אשתי אמסלם לבעלה, משה אמסלם, שברח מדמנאת לטנג׳יר

Esther, the wife of Moses Amsalem, writes to her husband, one of the Jews of Demnat who fled to Tangier, to obtain succour and redress:

Even if you could witness our distress this day you would weep tears of blood. We left Demnat, even as our forefathers left Egypt, we escaped only with our lives, but we left weeping as we went out, bringing nothing with us. The Governor took away our guards, and last night the rabble from the streets entered our houses and sacked them, and ravished the women, and subjected the children to horrible abuse; we were helpless, and therefore obliged to submit to the worst passions of the mob.

Even the Jews who were in Sanctuary under the friendly Shereefs were attacked and robbed, notwithstanding the rules of sanctuary. Rabbi Yusuf Elmalikh, 98 years of age, has been liberated from his horrid chains, and being afraid that he would be seized again, he fled to the Shereefs Sanctuary, but he was there seized and stripped, laid on the ground and subjected to 980 lashes, and left for dead; but he recovered a little, and is still alive, though it is impossible for him to live long.

Isaac Cohen (a merchant) who was with him in sanctuary, was beaten nearly to death. All this has been done by the cruel orders of the Governor. I was fortunate enough to escape with four other women to Oolad Khuloof, where we are now. The women that were left behind were subjected to the most shocking outrages. They were ravished by negroes and others in the employ of the Governor young and old, and these women are unable to escape from their tormentors. If any are found attempting to get away, they are immediately brought back and lodged in the common prison.

You wrote to me to get our Moorish partners to sell some of our property and send the money to you. You must know by this time that any Moor found assisting us in any way will be deemed a traitor and cut in pieces.

The Governor has ordered that if any Moor has a grudge against a Jew he may kill him. You told me to sell all the leather we had in stock, and the ploughs, & c., and live upon the proceeds. You do not seem to know that everything we had has been taken by the Governor, and you may be thankful that I escaped without being dishonoured like the rest of the women. If I were to write all I could tell you, I should never finish.

By order of the Governor, all the houses occupied by the Jews have been sacked, and every article of value taken. My brother Yacoob went to Casablanca to purchase some merchandise, and was bringing it to Demnat,but on arrival everything was taken from him, and he was lodged in prison; this is all I know of him.

Your distressed wife Esther Amsalem

תרגום

לו יכולת לראות את מצוקתנו היית בוכה בדמעות של דם. את דמנאת עזבנו כמו :ואבותינו עזבו את מצרים, אבל אנו – רק את נפשותינו הצלנו, והלכנו הלוך ובכה,נקיים מנכסינו. המושל סילק את שומרינו ואמש נכנס האספסוף מהרחוב אל בתינו, בזז אותם וחילל את כבוד הנשים והתעלל בילדים. היינו חסרי אונים ונאלצנו להיכנע להמון. אפילו היהודים שמצאו מקלט במקום קדוש בחסותו של שריף ידידותי הותקפו ונשדדו מתוך התעלמות מהכללים המקובלים באשר למקום כזה. רבי יוסף אלמאליח בן 98, שוחרר מכבליו, ומחשש שייתפס שוב ברח למקום הקדוש של השריף, אבל נתפס, הופשט מבגדיו, הושלך ארצה והולקה 980 מלקות עד שכמעט נפטר; לאחר זמן התאושש מעט, הוא עדיין חי אבל לא לזמן רב.

הסוחר יצחק כהן, שהיה אתו במקום הקדוש, הוכה כמעט עד מוות. כל זה בוצע בהוראת המושל האכזר. הצלחתי לברוח עם ארבע נשים לאולאד חולוף, ושם אני נמצאת עתה. הנשים שלא ברחו היו נתונות להתעללות מזעזעת. צעירות וזקנות נאנסו על ידי כושים ואחרים בשירותו של המושל, ואין הן יכולות לברוח ממעניהן. כל המנסות לברוח ונתפסות בכך — נכלאות.

כתבת לי שאנסה למכור מרכושנו באמצעות שותפינו המאורים ואשלח את הכסף אליך. עליך לדעת שכל מאורי שיימצא מסייע לנו ייחשב לבוגד וייקרע לגזרים. המושל קבע שאם יש למאורי טינה כלשהי נגד יהודי, הוא רשאי להרגו.

כתבת לי למכור את כל העורות והמחרשות אשר בחנותנו ולחיות על דמי המכירה. כנראה אינך יודע שכל רכושנו הוחרם בהוראת המושל, ועליך להיות אסיר תודה . שברחתי בלא שחולל כבודי כנשים האחרות. לו היה עלי לכתוב כלמה שיכולתי לומר לך, לא הייתי מסיימת לעולם.

בפקודת המושל נשדדו כל הבתים שבהם גרים יהודים, וכל חפץ בעל ערך נלקח. אחי יעקב נסע לקזבלנקה לקנות סחורה והביאה לדמנאת, אך כשהגיע נלקח ממנו הכול והוא נאסר. זה כל מה שאני יודעת עליו.

נשים יהודיות במרוקו

תעודה 47

מבמבו של א׳ בהן, נשיא ועד שליחי הקהילומ באנגליה, לשר־ החוץ

July 24^th 1885

London Committee of Deputies of the British Jews

To the R[igh]t Hon[oura]^ble

The Marquis of Salisbury K. G.

Secretary of State for Foreign Affairs

Foreign Office – Whitehall

My Lord,

I have the honor to acknowledge the receipt of your Lordship’s letter of the 20^th instant informing me that it appeared from a Telegram received by your Lordship from Her Majesty’s Minister at Tangiers that the Sultan of Morocco had ordered the Jews of Demnat to be placed under the jurisdiction of another Governor and that an officer of high rank had been sent to conduct a deputation of Jews to the Court, where all their complaints would be inquired into.

I thank your Lordship for this communication which I will submit to the Board at its meeting.

I have the honor to be, Your Lordship’s Obedfien]' Servfan]'

Arthur Cohen, President.

[FO 99/226]

תקציר

הכותב מאשר את קבלת מכתבו של השר, שבו מודיע השר על הפתרון שנמצא למצבם של יהודי דמנאת. הם יהיו כפופים למושל חדש בדמנאת שימונה על ידי הסולטאן. וכן מודיע השר על שליחת פקיד בדרגה גבוהה, שיעמוד בראש משלחת יהודים לחצר הסולטאן שיציגו את תלונותיהם.

נשים יהודיות במרוקו-התעללותם של המושל ושל האטפטוף בדמנאת בנשים יהודיות

47-45 תעודות

עמוד 120

וארא / פיוטים

דודי ירד לגנו — עסאק

ידיד נפש — נועם ״אדון רעיה״

בקשה — מה טוב יום שמו שבת

(337) — בקשה — סי׳ מימון חזק

נועם ״מה טוב יום שמו פורים״

מָה טוֹב יוֹם שְׁמוֹ שַׁבָּת / כִּי הָאֵ-ל בְּרֹב חִבַּת

בּוֹ שֶׁקֶט וְגַם שַׁבָּת / מִמְּלָאכָה:

יוֹם קָדוֹשׁ וְגַם בָּרוּךְ / לִפְנֵי אֵ־ל, שְׁמוֹ בָּרוּךְ, —

שֻׁלְחָנְךָ יִהְיֶה עָרוּךְ / כַּהֲלָכָה:

מִכֹּל־מַעֲדַנִּים קַח / יַיִן מַעֲשֵׂה רֹקַח

בּוֹ תּוֹסִיף וְגַם תִּקַּח / הַבְּרָכָה:

וּלְבַשׁ כֹּל־כְּלִי חֶמְדָּה / תּוֹךְ קָהָל וְגַם עֵדָה —

תֵּן שֶׁבַח וְגַם תּוֹדָה / לְיוֹצְרֶךָ:

נָא הָאֵ־ל אֲשֶׁר נָעְלָה / עַל כָּל שֶׁבַח וּתְהִלָּה

קָרֵב קֵץ הַגְּאֻלָּה / לְעַמְּךָ:

חוֹסָה יָ־הּ וְגַם רַחֵם / וּלְעַמְּךָ תְּנַחֵם

וּלְבֵית קָדְשְׁךָ תַּנְחֵם / הַהֲפוּכָה:

זִכְרָהּ יָ־הּ בְּרִית אַבְרָם / וּזְכוּת מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

חַדֵּשׁ אֶת יְמֵיהֶם, רָם / בִּמְלוּכָה:

קָרֵב קֵץ פְּדוּת מַהֵר / הַשֵּׁפֶל נָא לְזֵר יָהִיר

דַּל מַשְׂכִּיל יִהְיֶה מַזְהִיר / בְּאוֹרֶךָ:

מָשִׁיחַ בְּנוֹ יִשַׁי / יַקְרִיב לְךָ קְטֹרֶת שַׁי

אָז נָשִׁיר בִּמְקַדְּשַׁי / שִׁירָה לְךָ:

חוּשָׁה יָ־הּ וְגַם קַבֵּץ / עָמְךָ לִנְוֵה מַרְבֵּץ

הַלְבֵּשׁ אַהֲרֹן תַּשְׁבֵּץ / לְפָנֶיךָ:

כנפי שחר

337 — הנושא: שבת ועתירה לגאולה.

מה טוב — כמה טוב. חיבת — חיבה, אהבה יתירה. בו שקט… — הפסיק וחדל מלברוא עוד. יום קדוש… — יום השבת קדוש וברוך הוא לפני השי״ת ולכן סדר שולחנך בראוי; או שולחנך יהיה ערוך לפני הא־ל יתברך שמו. מעדנים — מאכלים ערבים ומתוקים. יין מעשה רקח — מפוטם, מעורבים בו מיני בשמים. ולבית קדשך… — שיעורו: ולבית קדשך ההפוכה תנחם, תוליכם לבית מקדשך אשר הוא עתה חרב. בית בלע״ז ל׳ נקבה. לזד יהיר — רשע מתגאה. דל משכיל — ישראל. בנו ישי — בן ישי. שי — מנחה. לנוה מרבץ — מקום מנוחה לצאן, כאן: ארץ ישראל, שהם צאן מרעיתו יתב׳ ע״ד בנאות דשא ירביצני(תה׳ בג, ב), תשבץ — כתונת תשבץ (שמי כת, ד) שיש בה מושב לקביעת אבנים טובות (רש״י ע״ש)

אעירה שחר כרך ב'-פרשת וארא-רבי חיים רפאל שושנה וצוק"ל

ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו

תולדות חייו: ר׳ ישראל אביחצירא הידוע בשם בבא־סאלי הוא בנו של ר׳ מסעוד ב״ר יעקב אביחצירא זלה״ה. נולד ברה״ש תר״ן/1890 בריסאני שבמחוז תאפילאלת עשר שנים לאחר פטירת סבו ר׳ יעקב. לר׳ ישראל שני אחים: ר' דוד הי״ד המכונה ׳עטרת ראשנו׳ ור׳ יצחק הידוע בשם בבא־חאקי ואח חורג בשם ר׳ מסעוד שטרית המכונה ׳בבא סידי׳.

מגיל צעיר נתחנך ר׳ ישראל לסדר יום, שכולו עבודת ה׳: השכמה לתיקון חצות, טבילה במקווה, תפילת ותיקין וקריאת חק לישראל, טעימת בוקר קלה ולימוד תורה כל היום. מגיל צעיר רכש לו את ההסתפקות במועט וחיי צנע. סמוך לגיל בר מצווה עשה לראשונה תענית הפסקה שבועית רצופה ממוצאי שבת ועד ליל שבת, שחזר עליה כמה פעמים בימי חייו. בנעוריו למד תורה מאביו ר׳ מסעוד ומר' יחיא אדהאן, נכדו של ר׳ יעקב מסטרא דנוקבא. בגיל שש עשרה נשא את אשת נעוריו מרת פריחא לבית אמסללם, שממנה נולדו ר' מאיר הידוע בFינוי בבא־מאיר ושתי בנות: רחמא ושרה. בשנות העמידה נשא אישה נוספת בשם מרים למשפחת אמסללם, שממנה נולדו ר׳ ברוך ואחיותיו. עם פטירת ר׳ מסעוד אביו עוברת ההנהגה לאח הגדול ר׳ דוד, שהיה גם ראש בית מדרש ללומדים נבחרים יחד עם ר' משה תרג׳מן, שר׳ ישראל ראה בו את רבו המובהק. בתקופה ההיא פרץ מרד בתאפילאלת נגד הצרפתים הכובשים, ובשבת י״ד כסליו תר״ף נהרג ר׳ דוד על קידוש ה׳ בחשד של שיתוף פעולה עם הצרפתים. מאורע זה היכה בהלם את ר׳ ישראל, שהתאבל עליו זמן רב, חיבר לזכרו שתי קינות חרוזות רבות רושם והקדמה מקיפה לספרי אחיו המעידות על האוצר התורני לענפיו, שבו מילא ר׳ ישראל את כרסו. לרגל מאורעות תר״ף עברו ר׳ ישראל ומשפחתו לבודניב, שבה כיהן עד תרצ״ג. בתרצ״ד עבר לארפוד וכיהן בה כמרא דאתרא של קהילות תאפילאלת עד תש״י. החל מתשי״א מינה במקומו את בנו ר׳ מאיר, והוא עבר לריסאני מקום הולדתו. שלוש פעמים עלה ר׳ ישראל לירושלים: בתרפ״ג/1923, בתרצ״ג/1933 ובתשי״א/ 1951. בתשכ״ד/1964 עלה סופית ארצה וקבע את מושבו האחרון בנתיבות. במקום זה נתפרסם ר^׳ ישראל כאיש מופת, שרבים שיחרו לפתחו. בפסח תשמ״ג/1983 נפטר לבית עולמו בנו בכורו ר׳ מאיר, ובכ׳ טבת תשמ״ד נסתלק גם ר׳ ישראל לישיבה של מעלה. במשך ביקוריו בארץ נפגש עם חכמי ירושלים וזכה לכבוד רב כאיש מופת, כתלמיד חכם וכנכדו של ר' יעקב אביחצירא זצ״ל.

ר׳ מסעוד, אביו של ר׳ ישראל, נשא את מרת עישה לאחר התאלמנותה מבעלה בשם ר׳ מסעוד שטרית. בעת שבעלה נפטר הייתה עישה הרה, ולפיכך קראה לבן מסעוד על שם אביו, מכיוון ששם בעלה הראשון מסעוד וגם בעלה השני מסעוד החלו לקרוא לבן ׳בבא סידי' על שם אביו.

אנו מוסיפים באן עדותו של ראש ישיבת אופקים, הרב יעקב הורוביץ זצ״ל(תש״ג-תש׳ ע שכיהן בה 32 שנים(בשמו של חתני, ר^׳ אדיר ברטוב, שלמד שם ושמע ממנו את הדברים. ר׳ ישראל נהג לבקר בישיבה בשנות השמונים, לבחון תלמידים בתלמוד ולחלק להב פרסים כספיים. הרב הורוביץ ציין, שהוא לא הכיר מעולם תלמיד חכם הבקי כל ב־ בגפ״ת ורשב״א כמו הבבא סאלי. עוד סיפר הרב הורוביץ בגילוי לב על ניסיונו לבקש ברכה מבבא סאלי להיפקד בזרע של קיימא, אך ר׳ ישראל השיב לו ׳לא יהיו לך בנים תלמידיך הם בניך׳, ומאז הוחלט אצלו העניין, והחל להתמקד בריבוי תלמידים לישיבה.

 חכמתו התורנית: ר' ישראל היה תלמיד חכם המצוי בבל ענפי התורה, ונודע גם כשוחת מוהל, חזן ודרשן בתאפילאלת. אמנם לא הניח ספרים תורניים מסודרים מחמת טרדות של ההנהגה ומסעות תכופים, אבל הקדיש מעטו לכתיבת הקדמות והסכמות לספרים וקבצים בכתבי יד של מעשה בית דין. את הקדמתו הראשונה כתב לספריו של אחיו ר דוד בהיות ר׳ ישראל בן 31. הקדמה זו בת שישה עמודים צפופים בארמית רבי רושם ושופעים מקורות מכל ענפי היהדות. רק הקטע האחרון כתוב בעברית. ההקדמה נדפסד על פני תשעה עמודים ומלווה ב־214 מקורות. הנה מבחר קטעים קצרים ממנה: בתחילה מבקש הוא רשות לכתוב, כשהוא מבטא את הצער, שנגרם על ידי הרג אחיו ואומר צידוק הדין:

בריש הורמנותא דמלכא קדישא רישא דכל רישין… / מכל קהלא קדישא גזעין ושרשין / אימא מילתא בלחישי מכאבא דנפשין / אנן גוברין דפומין אתמלי חצץ ושנן גרוסין / דאתקפתגן עקא וכרוכין עקרבין ונחשין / מכד הוינא טליא דא לדא נקשן מסיפא לרישא כולהו קשין / לא ראי זה כראי זה ולא וכד.

בהמשך מונה הוא את שבחי אחיו ועובר לתאר את ספריו:

חזינן להני ספרי דבי רב דווקני וחמותי חזיתי אורה גדולה דבולהו יומי דרבי דרופקתא דאורייתא עבוד פרישה כחשיבה כאורה / כפרצידא דתותי קלא עד דנבע בהני מרגלאן דלית להו טימי דרב שימי טוביאנא דחבימי אדון הבירה…

ההקדמה נחתמת בעברית בקטע, שכולו הגיגים וערגה לארץ ישראל, כאשר הגיע להדפסת הספרים.

קראתי שמך ה׳ ותענני / כי חסדך גדול עלי ומה אני אשר זיכיתני / לבוא עד הלום אה״ק ת״ו ארץ מגיני / על קברי הצדיקים בחפצי ורצוני / כי מעודי עד הנה נפשי הציקתני / וברוב רחמיך הרבים לטובה הזכרתני /…

יצירתו הפיוטית: שירתו כוללת 12 פיוטים ו־ 12 קינות, נושאי דיוננו בהמשך.

ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי

עמוד 556

יב. יודו לך רעיוני

סוג השיר:         גאולה.

התבנית:            מעין אזורית. בשיר שש מחרוזות מרובעות טורים: שלושה טורי ענף

וטור אזור. כל הטורים דו צלעיים.

החריזה: אב.אב.אב.אג / דה.דה.דה.דג. / …

המשקל:            שבע הברות בצלע הראשונה ושש – בשנייה.

החתימה:           ישראל חזק.

הפזמון: טורים 6-5 – ׳אשמח בך… גאלת     עולם׳.

מקורות:            יגל יעקב, ירושלים תשב״ב/תשב״ח, עמ׳ סט; אשדוד תשמ״ז, עמ׳ רכה;

נתיבות תשס״א, עט׳ קב; תשס״ח, עמ׳ קה; נהריה תשע״ג, עמ׳ 182 .

יוֹדוּ לְךָ רַעְיוֹנִי / אֶל מִבֶּטֶן יוֹצְרִי

עַל קִרְבָתְךָ בְּסִינַי / לְהָאִיר אֶת נֵרִי

עַל כֵּן בְּתַחֲנוּנִי / אֲפָאֵר בְּשִׁירִי

בְּכָל יַמַּי וְשָׁנַי / עַד לָעַד לְעוֹלָם

5 אֶשְׂמַח בָּךְ / אֶשְׂמַח בָּךְ / אֶשְׂמַח בָּךְ אֶל עוֹלָם

אֶשְׂמַח בָּךְ גּוֹאֵל נַפְשִׁי / אֶת גְּאֻלַּת עוֹלָם

שָׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה / בְּזָכְרִי חֲסָדָיו

כִּי בָּחַר מִכָּל אֻמָּה / יִשְׂרָאֵל עֲבָדָיו

נֵצֶר נְטִיעָה תַּמָּה / הָאָבוֹת יְדִידָיו

10 אֶבֶן צֶדֶק שְׁלֵמָה / מִשֹּׁרֶשׁ גִּדְּלָם

רְצוֹנְךָ אֲשָׁאֲלָהּ / חַי בַּעַל הָרָצוֹן

כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה / נָהַגְתָּ אֶת הַצֹּאן

בְּמִרְעֶה טוֹב וְנִפְלָא / וְהָיָה כָּל עֶלְצוֹן

רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל סֶלָה / הַאֲזֵן אֶת קוֹלָם

15 אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים / הָעֵד וְהַדִּין

קוּם נָא לִקְרַאת גְּבָהִים / צְאֵה נָא מְזֻיָּן

לִנְקֹם נִקְמָתְךָ מֵהֶם / לְהַשְׁלִים כָּל עִנְיָן

שִׁמְךָ וְכִסְּאֲךָ שֶׁהֵם / מֵעֵין כָּל חַי נֶעְלָם

לְעֹשֶׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ / אֶת יְרִיבַי יָרִיב

 20 אַקְוֶה תָּמִיד חַסְדּוֹ / הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב

וְלֹא יָסָף בַּעֲדוֹ / אֶת טִירָתוֹ יַחֲרִיב

וְאָז נָשִׁיר לִכְבוֹדוֹ / הַשִּׁירִים בְּמֻשְׁלָם

חֲזֵה צִיּוֹן מוֹעֲדֵנוּ / אֲשֶׁר מְכֻוְנֶת

מוּל זְבוּל מִקְדָּשֵׁנוּ / שֶׁהִיא הַנּוֹתֶנֶת

25 כֹּחַ עֶלְיוֹן לְגַנּוֹ / עֵדֶן הַמְּכוֹנֶנֶת

אֲשֶׁר בָּם כָּל חֶפְצֵנוּ / הֵם מִקֶּרֶשׁ וְאוּלָם

זֹאת הָיְתָה לִי בְּעָנְיִי / גְּדוֹלָה הַבְטָחָה

לָאָב הֲמוֹן נִסְיִי / בֵּין בְּתָרִים זָרְחָה

לֵאמֹר מָתַי וְאַיֵּה / וּמְצֶאנָה מְנוּחָה

30 בְּךָ כָּל מַאֲוַיִּי / אֶל תַּאֲוַת עוֹלָם

קֵץ יָמִים לְעַם גַּלֵּה / עֲמוּסֵי תְּלָאוֹת

גָּדַל צַעֲרִי וַעֲמָלִי / בְּפִלְאֵי פְּלָאוֹת

מְצַפִּים אָבוֹת וְעוֹלָלִי / עָשָׂה לְטוֹבָה אוֹת

יָה כְּלִילֵי גְּדִילֵי / בָּנֶיךָ עַל תִּלָּם

1-רעיוני: הגיגי לבי. אל מבטן יוצרי: ה' שיצרני מבטן אמי. 2. על קרבתך בסיני: במעמד הר סיני, שבו ירד ה׳ לקרב אליו את ישראל. להאיר את נרי: להאיר את דרכי בשכינה ובתורה. 3. על בן בתהחוני: בדברי בקשותיי לה׳. אפאר: את יוצרי. בשירי: לכבודו. 4. בכל…לעולם: תמיד. 5. אשמח…אל עולם: הקדשת פיוט לה׳ הוא סוג של עבודת ה׳ בשמחה על דרך הכתוב ׳עבדו את ה׳ בשמחה׳(תה׳ ק,ב). 6. גואל…עולם: דבקות ה׳ בישראל על ידי התורה היא גאולה נצחית לנפש הפרט והכלל של ישראל. 7. ששון״.חםדיו: שיעורו: כאשר אני :זכר בחסדי ה׳ הם גורמים לי שמחה בלב. ששון לבי המה: על פי תה׳ קיט,קיא. 8. כי…עבדיו: על פי דב׳ ז,ו. ישראל עבדיו: עדה״ב יש׳ מא,ח. 9. נער…ידידיו: ישראל הם שתיל נטיעה טהורה של האבות. ידידיו: אברהם נקרא ידיד וישראל נקראו ידידים (ספרי דברים שנ״ב). 10. אבן צדק שלמה: כינוי לישראל השווה בר׳ מט,כד ׳אבן ישראל׳. משרש גדלם: השווה הה׳ פ,ט ׳גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה׳. ושם, טז ׳וכנה אשר נטעה ימינך׳. אבן צדק שלמה: על פי דב^׳ כה,טו. ו 1. רצונך אשאלה: אני מבקש למלא את רצונך. חי בעל הרצון: ־׳ מקור הרצון. 12 . כאשר…הצאן: בראשית ההיסטוריה של ישראל שהשגחת עליהם כרועה עאן במצרים, במתן תורה ובנדודי ישראל במדבר. 13. במרעה טוב ונפלא: השפעת עליהם. והיה כל עלצון: השמחה שרתה בכל מקום. 14 . רועה ישראל: כינוי לה^,. רועה…האזן: עדה״ב הה׳ פ,ב. 15 . אתה הוא האליהים: על פי שמו״ב ז,כה. העד והדין: על דרך אבות ד,כב. 16. גבהים: האומות המתנשאות. צאי נא מזין: מחומש להילחם בהן. 17. לנקם נקמתך מהם: עדה״ב במ׳ לא,ב. להשלים…וכסאך: השווה פסיקתא זוטרתא(לקח טוב) שמות יז ׳ויאמר כי על כס יה – כל זמן שהרשעים בעולם, כביכול אין כסאו שלם, ואין השם שלם׳. מעין…נעלם: ־שווה ׳זה שמי לעלם' לעלם כתיב (בבלי פסחים נ ע״א). 19. לעשה נפלאות לבדו: על פי תהלים קלו,ד.את יריבי יריב: יעניש את אויביי. 20. השכם והערב: בוקר וערב על פי שמו״א יז,טז. 21. ולא יסף בעדו: לא יסובך ויגן על האויב. את טירתו יחריב: יחריב את ארמונו. 22. ואז נשיר לכבודו: של ה׳. השירים במשלם: שירים מושלמים בעניינם. 23. חזה עיון מועדנו: השקף על ירושלים שבה אנו מתוועדים, על פי יש׳ לג,ב. אעזר…מקדשנו: ירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה(בבלי תענית ה ע״א). שהיא…המכוננת: ירושלים של מטה משפיעה על ירושלים של מעלה. שהיא הנותנת: ניסוח תלמודי חוזר כמו בבלי סוטה ז ע״א. 26. אשר…ואולם: שיעורו: המקדש והאולם הם כל חפצנו. 27. זאת…בעניי: בימי גלותי הייתי מתנחם בהבטחת ה/ כמו ׳זאת נחמתי בעניי׳(תה׳ קיט,נ). גדולה הבטחה: שהבטיח ה׳ לישראל (בבלי ברכות יז ע״א). 28. לאב…זרחה: הבטחת ה' לאברהם אבינו בברית בין הבתרים להיות עם ישראל. לאב המון: בינוי לאברהם על פי בר׳ יז,ד. נסיי: שנתנסה בעשרה נסיונות. זרחה: מוסב על הבטחה. 29. לאמר…מנוחה: הידיעה מתי תזרח הגאולה והיכן בדי שישראל יבואו אל המנוחה ואל הנחלה. ומצאנה מנוחה: על פי רות א,ט. לאמר מתי ואיה: שיבוץ מורכב על פי עמוס ח,ה ובר׳ לח,בא. 30. בך…אל: בך אני תולה את הגשמת בל משאלותיי. אל תאות עולם: אתה עבורי התאווה העולמית. השווה ׳ה׳ נגדך כל תאותי׳(תה׳ לח,י).            31. קץ…תלאות: גלה את זמן הגאולה לישראל מלאי הסבל. 32. גדל…פלאות:צער הגלות גדול הרבה. 33. מצפים אבות ועוללי: האבות ובניהם מצפים לגאולה. עשה לטובה אות: עדה״ב תה׳ פריז. 34. כלילי גדילי: אולי רמז לאות הציצית (׳גדלים תעשה לך׳(דב׳ כב,יב) ולאות התפילין. גדילי: זה הנוסח המוצע כאן במקום גףלי.

סיכום

שירתו של ר׳ ישראל עשירה במקורות. מקרא, תלמוד, מדרש, הלכה וקבלה חוברים בה יחדיו להבהיר רעיונות, להעשיר את החוויה של הגאולה, של התוכחה ושל השבת ולעצב דמויות הצדיקים: אליהו הנביא, ר׳ מאיר בעל הנס, רשב״י,… שירתו גם מאירה באור כלולות אלגורי ייחודי את דמויות הרעיה ישראל עם דודה ודמות השבת כבת זוג לישראל. זו גם שירה דידקטית מחנכת הבאה להשפיע על הקורא להתקרב אל אמונת הגאולה, לעשות חשבון נפש על מעשי האדם החי בעולם באופן ארעי, לחוות את חוויית השבת ולקיים את מנהגיה והלכותיה וללמוד מן הדמויות הקלאסיות של עם ישראל. שירתו של ר׳ ישראל שופעת אופטימיות וראייה של עין יפה הן בנושא הגלות ואפילו בשירי התוכחה לאדם החוטא.

אמצעים דידקדטיים ואמנותיים ניכרים בשירה זו להצגת תכנים ורעיונות: א. מבע עשיר של תארי חיבה והערכה הן לדמויות ישראל והשבת והן לדמויות הצדיקים. ב. תיאור הכלולות האלגורי בשירי הגאולה והשבת המוסיפים חן ומרככים את האווירה שבגלות הדוד והרעיה והן את אווירת ההלכה הנוקשה בשירי שבת.

רעיונותיו של ר^, ישראל בשירתו מובעים בצורה בהירה וברורה הן על ידי הפנייה אל השכל והן על ידי הפנייה בדבר התועלת הרוחנית הכדאית כמו בקיום מנהגי השבת.

הטיעון וההנמקה מלווים את המסרים ובמיוחד בשירי התוכחה ובשירי השבת. הנומרולוגיה שבה מעוצבות הדמויות מגוונת את השגרה הפיוטית ומוסיפן פן מסתורי של תורת החן.

זוהי שירה ידידותית מובנת ובהירה לקריאה, מלאת חן ותקווה, אף־על־פי שמכנסת בתוכה מגוון מקורות ומגוון רבדים לשוניים. השירה עשויה גם על פי כללי הפרוסודיה, וכללי הכתיבה בתבנית, בחריזה ובמשקל נהירים לו למשורר.

קובץ זה על פיוטי ר׳ ישראל אביחצירא מצטרף לקובץ הקינות האישיות של המשורר, המופיע במהדורה זו במדור הקינות ושניהם משקפים את השכלתו התורנית העשירה של ר׳ ישראל המוכיחה, כי המחבר הוא בו בזמן תלמיד חכם וגם משורר אמן. שני הקבצים נשלחו בזמנם לפרסום בכתבי עת של אוניברסיטת בר אילן.

ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי

עמוד 601