מורשת יהדות מרוקו

בתי־כנסת בבעלות נשים, מכירתם וגעיית הזמת להורשת השררה

בתי־כנסת רבים במרוקו היו בבעלות פרטית של משפחות, עברו מדור לדור והיו מקור הכנסה.

אישה ששיעבדה את חלקה בבית־כנסת

הרב יהודה אבן עטר מפאס דן בבית־כנסת, שיהודים מספר היו שותפים בו וכן אלמנת

ישועה הרוס ובעלה. גוי רצה לסגור את בית־הכנסת בשל חוג, שבעלי בית־הכנסת היו חייבים לו. כדי למנוע זאת ולבל יחולל ספר התורה שיעבדה האישה את חלקה בבית־הכנסת(אבן עטר, תשמ״ט, סימן עז).

במאה ה־18 זכתה אלמנה במחצית בית־כנסת שהניח בעלה (בן מלכא, תרצ״ב-תרצ״ה, חלק א, סימן כד).

אישה שבנתה בית כנסת

בשאלה ממראכש משנת תקפ״ה (1825) מסופר על ״אלמנה שהניח לה בעלה חלק בבית־כנסת, וגזר המלך על יושבי העיר שהיו דרים מתחלה עם הגוים שיעשו אלמלאח שידורו בו היהודים לבדם. ומכלל הגזירה ההוא אמר המלך, שכל מי שיש לו שום קרקע שישומו אותו השמאים ויטיל שומתו מהמלך. וכן היה ומכללם האלמנה שנתנו לה שומת המלך שבבית־הכנסת ועמדה האשה וקנתה מקום ובנתה בו בית־כנסת״ (בירדוגו תר״ע, חלק א, אהע״ז, סימן לד).

הרב רפאל בירדוגו כתב על ״מעשה באלמנה שמכרה בית־כנסת״(בירדוגו, תרנ״א, חלק

סימן רפו). ומעשה נוסף: ״אשתו של שמעיה סונבאל היא ובעלה מכרו החצר ובית־הכנסת שירשו מבית אביהם בעיר אצווירה״(מוגדור; אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק סימן מו).

יהודי מראכש הועברו למלאח כבר בימי הסולטאן הסעדי השני עבדאללה, ששלט בשנים 1574-1557

שררה בבית־הכנסת

ה״שררה״, שתבעו אלמנות, הייתה נושא, שחכמים עסקו בו. ה״שררה״ היא הזכות העוברת בירושה לתפקידים בקהילה, המבוססת על הפסוק ״למען יאריך ימים על־ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל״ (דברים יז:כ). בדומה למלוכה, העוברת בירושה, כך גם תפקידים אחרים. לדוגמה: לאדם הייתה שררה על בית־המטבחים, ואלמנתו רצתה ליטול את חלקה בהכנסות, כנהוג בפאס. הרב שאול ישועה אביטבול מצפרו פסק, כי זכות זו אינה שמורה לה, אך ״בהנאת בית־כנסת שתקנו הקדמונים האלמנה תטול מפני כבוד בעלה, היינו מחמת שיש לה אחיזה בגוף הקרקע״(אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן מב; עובדיה, תרצ״ד, קו ע״ב). אולם גם חזקה זו מוגבלת. על פי אותו חכם: ״אין לה שררת בית־הכנסת כי אם שכירות מקום״, כלומר: ההכנסות מהשכרת המקומות(אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן ח).

בעקבות מכירת רביע בית־כנסת ״עם שררתו לעולם״ על־ידי אלמנה פסק הרב יוסף בן עיוש אלמאליח בשנת תקס״ז(1807), שיש לאישה זכות שררה על בית־הכנסת רק בעוד בעלה חי מפני כבודו. אך אם בעלה נפטר והיא נישאת לאחר, או אם נפטרה האישה אין לה זכות להורשת השררה. רק הבן יורש את השררה, כמו שניתן ללמוד מן הכהונה ומהמלכות מהפסוקים ״והכהן המשיח תחתיו מבניו״(ויקרא הטו) וכן ״ואשר ימלא את־ידו לכהן תרות אביו״(ויקרא טז:לב). כלומר אם הבן ראוי הוא קודם לכל אדם (אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן ס. ויכוח בין בן לאלמנה על ירושת השררה על בית־הכנסת: בן מלכא, תרצ״ב-תרצ״ה, סימן מב).

בשנת תרח״ץ (1938) ניתן פסק דין על־ידי הרב שלמה הכהן אצבאן בנושא זה. בעל שררה על בית־כנסת נפטר והניח רק בנות. החכם פסק, כי הן זוכות בשררה אם הייתה אדוקה על הקרקע (כלומר כל הקרקע שייכת לה) כשאר ירושות, ושוכרות להן שליח ציבור. אם כל קרקע בית־הכנסת שייכת להן, יכולות הבנות לשכור לעצמן שליח ציבור (אצבאן, תשמ״ה, חו״מ, סימן י).

אישה שחייתה אפוטרופוס על רכוש הבעל

אישה מונתה על־ידי בעלה לשמש אפוטרופוס על רכושו, שכלל בניין ובו בית־כנסת על־שם בעלה. הבת קיבלה את חלקה, המגיע לה מעזבון אביה, הן מן הבית והן מהכנסות בית־הכנסת, אך היא ביקשה מאמה שתעביר אליה חלק מן ההכנסות מדמי השכירות מאז שנפטר אביה. הרב שמעון דיין, שנשאל בנדון, הצדיק את הבת והאם חויבה לתת לה את חלקה בהכנסות מאז נישואי הבת(דיין, תשל״ז, סימן כג).

עצמאות האישה בשיקולים כספיים

אישה שהתנגדה שבעלה יתן מכספו לצדקה

הרב ישועה בן חמו פנה בשאלה זו אל הרב יהודה אבן עטר בפאס (1733-1655): יהודי מתיטואן בשם דוד בן שטרית ציוה לפני פטירתו באמצעות סופר על חלוקת כספו. סכומים מסוימים הקציב לקופת ביקור חולים, לעניי העיר ולשני חכמים. לאחר פטירתו ״אלמנתו צווחת ככרוכיא שלא תתן ממחציתם כלום, והנכסים בעוונות הרבים מועטים, ואם יותן הכל ממחצית, יתומתו תשאר היא עירום ועריה״. החכם שלל את זכותה למנוע מהבעל לתת על פי רצונו ״ואין לה אלא החצי המצוי״(אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק א, סימן קעד).

אישה שלא הסכימה לפעולה כספית של בעלה

בשנת קני״ת (1800) התרחש המעשה הבא: הרב ש״י אביטבול נכנס לביתו של החולה, אברהם דוד שלוש, שאמר, שהוא מקדיש סכום מסוים מנכסיו לעניי פאס. אחד הנוכחים אמר, שלא יוכל לעשות דבר ללא הסכמת אישתו וקרא לה, אך זו לא רצתה להסכים לכך. ״אז חרה אפו ואמר לה אם תרצה להסכים מוטב, ואם לאו בה שעתא יגרשנה ויפרע לה כתובתה ויעשה מה שלבו חפץ בנכסיו. והרבה הפצרנו בו עד בוש שלא לעשות דבר זה כדי שלא תטרף דעתו עליו ולא אבה שמוע עד שנתרצית אשתו, וסלקה עצמה מנכסיו שלא תיטול כי אם שיעור כתובתה והשאר ליורשים״(אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן נד).

אך אם הבעל רוצה למכור את הנדוניה יש צורך בהסכמת אישתו. לדוגמה: לקראת עלייתו לארץ־ישראל מכר הבעל את כל רכושו, כולל הקרקע שהכניסה אישתו בנדונייתה,  אולם חזר בו מרעיון העלייה. האישה טענה, שלא הסכימה למכירת הקרקע והרב מימון בירדוגו פסק, שהמכירה בטלה(בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן עב).

אישה שסירבה לאשר_׳ שחלקה ברכוש בעלה יוקדש לתלמוד תורה

הרב פתחיה בירדוגו דן בוויכוח בין אישה לבעלה, שהקדיש ספרים לתלמוד תורה. תחילה שתקה האישה אך לאחר מכן ערערה ודרשה, ״כי לא יוקדש חלקה שהוא המחצית״. החכם שדן בסכסוך הצדיק אותה, שכן על פי תקנת טולידו וקסטיליה ״נהגו לתת לאלמנה חצי הנכסים חלק כחלק בכל הנכסים״(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן סב).

תביעות של נשים על רכוש

בתשובותיו של חכם זה נדונה אשת דניאל שומר, שערערעה על מרדכי אחיה ועל חסאן בוטבול, שהחזיקו בקרקע שלה, שבאה לה מכוח אמה ועדיין מצויה ברשותה. ומקרה אחר: יתומה מאמה, שאביה השיאה, תבעה את חלקה בקרקע שזכותה לרשת מאמה.

אישה שרצתת לקחת לעצמת מסחורח שמכר בעלה לשם פרעון כתובתה

אותו חכם דן באישה, שבעלה הרחיק נדוד זה כמה שנים ולא נודע מקומו. אישתו תבעה את כתובתה וכן רצתה לקחת מהרכוש שמכר בעלה או משכן בהיותו עמה.

במקור אחר דן החכם באישה, שערערה על מכירה משותפת שלה ושל בעלה. האישה טענה שהסכימה למכירה רק כדי לעשות נחת לבעלה מפני שלום בית. כאשר רצה הבעל למכור את המתנות, שקיבלה ממנו בעת ארוסיו, הביעה האישה התנגדות, משום שלדבריה נשאה לו בשל מתנות אלה, שהיו כנראה בעלות ערך רב.

הרב רפאל בירדוגו דן במעשה הבא: ״בהיותו בריא נתחייב ראובן לבניו חיובים גדולים ועוד נתחייב לנשיו כל אחת חוב קצוב ואחר כך נפטר לבית עולמו וערערו נשיו על החיובים הנזכרים״(בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן קסג).

אישה שלא גילתה פרטים על נכסי בעלה

חכם מרבאט נשאל במחצית הראשונה של המאה ה־19 על מי שהתמנה לשמש אפוטרופוס על פי המלך ועל פי בית־הדין על נכסי הנפטר הן על חלק היורשים והן על חלק האלמנה, שיש לה על פי התקנה מחצית מהנכסים, אך אשת הנפטר לא רצתה לגלות לו שום דבר מנכסי הנפטר(בירדוגו, תשכ״ט, חו״מ, סימן רכח).

אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו– עצמאות האישה בשיקולים כספיים

עמוד 82

אישה שהייתה נאמנה על נכסי בעלה ולקחה לעצמה

אותו חכם דן באדם, ״שצוה להיות אשתו נאמנת על כל אשר תאמר ושוב העידו ב׳ עדים שנטלה ממון הנפטר הרבה״(שם, חו״מ סימן רפז).

שלושה חכמיה מתיטואן חתמו בשנת תקס״ה(1805) על פסק דין בנושא הבא: האחיות זהרא ושמחה, בנותיו של אברהם פינטו, ערערו אודות הזכות, שיש למורישן הנזכר בחזקת חצר (כלפון, תרצ״ה, חלק א, סימן סא).

אלמנה שתבעה את כתובתה מנכסי בעלה דווקא

המעשה הבא התרחש במאה ה־19: ראובן נפטר והניח אלמנה, יורשים, נכסי קרקע ומטלטלין. כשרצתה האלמנה לגבות את כתובתה אמרו היורשים, שיגבו לה מנכסי עצמם ולא משל אביהם אך היא אמרה, שלא תגבה אלא רק מהנכסים שהניח בעלה. תשובת הרב יעקב אביחצירא הייתה, שבהסתמך על שו״ע חו״מ סימן קז הדין עם האלמנה(אביחצירא, תרמ״ה, סימן נב).

אישת שתתנגדה שבעלת ימכור את תכשיטית

הרב שאול אבן דנאן דן בסכסוך בין בעל לאישתו על אותו רקע. האיש דרש למכור את כל עדייה של אישתו – זהב וכסף ואבני חפץ – בין שהכניסה היא בנדונייתה, בין שפסק לה הוא בשעת נישואין, בין שקנה לה לאחר מכן ובין שנתן לה מהזולת במתנה. את הכל רצה למכור כי ״דחיקא ליה שעתא וצריך לפרנסה״. אישתו טענה ״שאיו ברצונה להניחו למכור״, והחכם פסק, שאין הבעל רשאי למכור אלא רק כלי בדולח, שקנה לה אחרי נישואיהם(אבן דנאן, תשי״ט, חלק א, סימן ד).

אישת שתבעת מבעלת שיחזיר לת את תכסף, שהיה מופקד אצלו, וגנב ממנת

בשנת תש״י(1950) דן הרב שלום משאש בסכסוך זה בין בעל לאישתו ופסק, שעליה להביא ראיה לדבריה(משאש, תשל״ט-תשמ״ז, אהע״ז, סימן צ).

אישת שתבעת משותף בעלת להישבע

הרב משה ויזגאן, שהיה דיין במוגדור החל משנת 1960 עד שנת 1966 ומאז ועד 1983 במראכש, דן במעשה הבא: אלמנת מרדכי אלקאים, שגרה במראכש, קיבלה הרשאה מבניה להגיש קובלנה על אחי בעלה בשם דוד, שהיה שותפו במסחר עד פטירתו של בעלה בינואר 1966. היא ״תובעת ממנו להישבע שבועת השותפין שלא גזל כלום מעסק השותפות בזמן שהיה שותף עם בעלה״(ויזגאן, תשמ״ח, סימן ט).

אישה שגילתה אחריות לכספה בניגוד לבעלה השיכור

יהודי מסר את בגדי אישתו כמשכון להלוואה שקיבל. הרב משה מלכה כתב על אישה, שתבעה את לוי להחזיר לה את בגדיה, שמשכן אצלו בעלה שמעון בלי ידיעתה, אך לוי השיב, שהמשכנתא הייתה בלי ספק בידיעתה. לאה השיבה, שלא פעם התרתה בו שלא לקבל מבעלה את בגדיה ולא להלוות לו משום שהוא מאבד זאת ביין. מעשה זה הובא לפני מושל העיר בני מלאל, ששלח אותם אל החכם כדי שידון ביניהם. החכם כתב ״כל אנשי העיר יעידון יגידון שזה דרכו כסל לו, לגנוב את בגדי אשתו ולמוכרם או למשכנם במחיר יין ושכר, ואם כן פשוט הוא שעל הממשכן למסור את הבגדים ביד האשה חנם בלי כסף, ואת הלואתו יבקש מהשיכור״. פסק הדין ניתן בשבט תשי״ג(פברואר 1953).

אישה שלא הסכימה למכור קרקע של בעלה

בעיר בני מלאל הניח יהודי קרקע משועבדת לכתובת אלמנתו ומזונותיה. לימים בא בעל חוב של בניו ודחק אותם לשלם. הבנים, שלא היה להם במה לפרוע, דרשו מן האלמנה למכור את הקרקע של אביהם כדי שהיא תטול תחילה את דמי כתובתה, ובנותר יפרעו את החוב, אך האלמנה עכבה בעדם בטענה שהיא ניזונה ממנו. האישה עמדה על דעתה בשעה שבניה לא דאגו לקיומה ורק רצו לפתור את בעיית חובם. הרב משה מלכה הצדיק אותה, כפי שכתב בשנת תשכ״ו(1966).

אישה שדרשה מבעלה להבטיח לה את כספי כתובתה

זוג בא לבית־הדין לאחר שהבעל מכר נכס ״האשה קובלת על בעלה שיעשה לה בטחון על מה שנתחייב לה בכתובה סך מאתיים אלף פראנק״. האישה דרשה, שהכסף שקיבל ממכירת הנכס יופקד בבית־הדין כדי להבטיח את סכום כתובתה. אולם על פי פסק הדין ״אינה יכולה להכריחו שיעשה לה בטחון״(עטייא, תשל״ג, אהע״ז, סימן יז).

נשים המערערות על הורשת נכסים על־ידי הבעלים

חכמי פאס, הרב יהודה עוזיאל והרב סעדיה אבן דנאן, נשאלו על שכיב מרע שציווה לחלק את נכסיו ולהעניקם כמתנות. לאחר פטירתו ערערה אישתו ודרשה שלא יגרע דבר מחלקה והסיבה ששתקה בשעת קריאת הצוואה, כדי לעשות נחת רוח לבעלה. והתשובה: ״מבואר בתקנות שכל מה שחילק בעלה מנכסיו שלא בהסכמת אשתו הנשואה לו כמנהג הקהלות קאשטילייא לא יתנכה כלום מחלקה אלא אם כן היה הדבר בהסכמתה ובקנין גמור ולא יזיק לה מה ששתקה וטענת האשה טענה״(אנקאווא, תרל״א, חלק ב, סימן קעט).

שאלה דומה נשאל הרב שלמה הכהן אצבאן: שכיב מרע נתן קרקעות במתנה לאחרים. אחרי פטירתו ערערה אישתו על המתנה כיוון שלא הייתה בהסכמתה וחציה מגיע לה ״ומה ששתקה אז בעת המתנה הוא לעשות נחת רוח לבעלה ולבלתי שתגרום לו צער והוא נוטה למות״. על פי תשובת החכם אין היא צריכה לסבול מן המתנה שנתן ללא הסכמתה (אצבאן, תרצ״ז, אהע״ז, סימן ד).

במקרה אחר הצדיק אותו חכם את הבעל בעקבות הערעור של אישתו: יהודי רצה למכור את כלי ביתו כדי לפרוע את חובותיו, אך אישתו ערערה על המכירה שכן החפצים משועבדים לה לצורך תשמישי ביתה. החכם הצדיק את הבעל וקבע, שאישתו אינה יכולה לעכב את בעלה מלמכור (אצבאן, תשמ״ה, אהע״ז, סימן יד). אותו חכם דן גם במקרה שבו מכר הבעל קרקע לצורך ריפוי אישתו. לאחר שנרפאה ערערה זו על המכירה.

אלמנה שערערה על צוואת בעלה

אלמנה שערערה על צוואת בעלה תבעה בפני בית־הדין בקזבלנקה את גזברי ההקדשים של טבריה ושל צפת, שעמדו לממש את צוואת בעלה לטובת ההקדשים. היא שלחה מכתב לבית־הדין ובקשה לדחות את ההחלטה בנדון למרות שבעבר כבר ביקשה דחייה עד שיבוא המורשה שלה ויציג את ערעורה. היא רצתה את חלקה בירושה וטענה, בין השאר, שבעלה היה ״שוטה גמור״ בעת שכתב את הצוואה. בדיון שנערך בבית־הדין בשנת תרע״ט (1919) פסק הרב שלמה אבן דנאן מפאס, שהמקדיש היה צלול בדעתו וההקדש תקף (אבן דנאן, תרצ״א, סימן לג. ערעור אחר של אלמנה על ירושה: שם, סימן לז).

אישה אפוטרופוסית

במקור אחד מוזכרת אישה, האפוטרופסית על בניה, ובמקור אחר – אישה אפוטרופסית על כל נכסיו של בעלה.

סבתא שרצתה לפרנס את נכדותיה במטרה לשמור את כספן

המעשה הבא אירע במחצית הראשונה של המאה ה־19:

״ראובן מת והניח ג׳ בנות קטנות פחותות מה׳ שנים והניח להם אביהם הנזכר נכסים והלכו הבנות הנזכרות אצל אמם כנהוג. ויהי היום באה הזקנה אם אביהם ואמרה אני אפרנס היתומות מכיסי ומממוני להיות להם לעזר וישארו נכסיהם שלמים עד שיגדילו,

ויהיו היתומות הנזכרות אמונים אצלי ויאכלו עמי ערב ובקר וצהרים. ואמם אומרת לא כי הבנות בנותי ועדיין הס צריכים לי כי קטנות הם וחז״ל אמרו הבת אצל אמה לעולם וכל שכן אלו שהם קטנים, וכל שכן שהם בממונם ואינם צריכים לזולת, תהיה חנייתם אצלי ויתפרנסו מממונם כראוי להם בריוח ולא בצמצום ולא יזוזו מלפני אפילו רגע… והזקנה אם אביהם אומרת אם באמת רצונה להיות להם לעזר תתן להם די סיפוקם ויאכלו עמה״. מן התשובה ניתן ללמוד, שמדובר במשפחה אמידה. הבעיה לא הייתה שאין לאם די כסף לפרנס את בנותיה, אלא שהסבתא רצתה לשמור את כספי כלתה כדי להבטיח את עתידן של הבנות. החכם הצדיק את האם וטען, כי אין להפריד בין הבנות ובין אמן ״ומפירות ממונם יזונו על פי בית דין שימנו נאמן על נכסיהם״(בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן צא)

אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו- עצמאות האישה בשיקולים כספיים

עמוד 86