מורשת יהדות מרוקו

פרשת קרח רפי בן דוד

יעיש היה יהודי טוב. מעט עם־הארץ, אבל היה לו זקן מרשים כל-כך שאנשים היו נגשים אליו כדי לנשק את ידו. כשנאלץ לסגור את חנותו, חיפש דרך להרויח את לחמו. אמרה לו אשתו:

"יעיש למה לא תהיה דרשן? השבת היה דרשן בבית הכנסת שקבל נדרים רבים…" ״אבל איני יודע לדרוש.״ ״לך אל יצחק הדרשן שילמד אותך לדרוש." הלך ליצחק הדרשן שלימד אותו דרשה על פרשת קרח.

יעיש החל להסתובב בין הכפרים ודורש את הדרשה היחידה שידע לדרוש. תשאלו איך עשה? הנה:

כאשר הגיע זמן הדרשה, הגבאי שידע כי נמצא איתם "דרשן ידוע ומפורסם,״ היה מזמין אותו לדרוש לפני הציבור. אז יעיש היה עולה לאטו אל התיבה, מכעכע בגרונו ומכריז בקול בוטח:

״מוריי ורבותיי, קהל קדוש! בפרשתנו, פרשת בהעלותך (למשל) מדובר על.״״ ואז היה מוציא באופן מופגן את תיבת טבק ההרחה שלו, מנסה לפתוח אותה וכאילו בלי משים מפיל אותה ארצה. אז היה מתכופף מחזיר אותה לכיסו בלי שאיש ירגיש, מתרומם בחזרה ושואל בקול רם:

״לאן נעלמה התיבה הארורה הזאת? כאילו בלעה אותה האדמה כפי שבלעה את קרח ועדתו!״

ואז היה מצהיר בקול חגיגי:

"קהל קדוש, אם כבר דברנו על קרח, אנצל את ההזדמנות ואדבר אתכם על מעשה קרח ועדתו…"

אתפלל עליך ערבית

מִרְדוֹךְ ה׳חֵמָּר׳ מעולם לא היה מבאי בית הכנסת. מדי פעם, אמרה לו אשתו:

״מה? אתה לא יהודי? תעשה כמו כולם, לך לבית הכנסת…״

ופעם, כדי לרצות אותה, השכים בבוקר והלך להתפלל שחרית. כשחזר מבית הכנסת, אחד משלושת החמורים שלו היה מוטל מת באורווה. אחרי תפילת מנחה, ראה שחמור נוסף מת.

״גמרתי עם בית הכנסת!״ אמר בזעף אל אשתו.

לימים, כאשר הוביל סחורה עם החמור היחיד שנותר לו, הגיע למעלה תלול והחמור סרב לטפס. לא הועילו לא הדחיפות ולא המכות, החמור לא זז. כאשר ראה מרדוך שכלו כול הקיצין, צעק לעבר חמורו:

"אני מזהיר אותך! אם לא תטפס אתפלל עליך ערבית…"

רסידיביסט רבי מאיר עמר

יִסָּאן לא ראה את בית הכנסת מאז הבר מצווה שלו. הוא אדם פשוט המשתכר בקושי כדי מחייתו. אשתו לוחצת עליו:

"איזה מין יהודי אתה? למה כולם הולכים לבית הכנסת ואתה לא?״ כאשר ראתה שהלחץ שלה לא מועיל, אמרה לו: "לך לבית הכנסת לכול הפחות בשבת!״

לבסוף נעתר לה יסאן והלך לבית הכנסת. באותה שבת, קראו בפרשת ׳וישב׳. בזמן קריאת התורה ביקש מהאיש שישב לידו שיסביר לו מה קוראים.

אמר לו:

״מדברים על יוסף הצדיק.״ "ומה אומרים על יוסף הצדיק?״ ״אחיו מכרו אותו ופוטיפר הכניס אותו לבית הסוהר.״ חזר יסאן לביתו ופרץ בבכי תמרורים. ״יסאן אהובי,״ אמרה אשתו, "למה אתה בוכה?״

״את יודעת מה קרה? מסכן יוסף הצדיק! אחיו מכרו אותו למצרים ושם הכניסו אותו לבית סוהר! את רואה למה לא רציתי ללכת לבית הכנסת?״ אמרה לו אשתו:

״לך גם בשבת הבאה ותתעניין מה מצבו…״

בשבת הבאה, בשעת קריאת התורה שאל שוב על מה קוראים בספר התורה. ענו לו שיוסף יצא מבית הסוהר והיה למלך מצרים. לשמחת יסאן לא היה גבול. הוא חזר לביתו ובישר לאשתו:

״טוב שאמרת לי ללכת שוב לבית הכנסת! יוסף השתחרר מהכלא ועכשיו הוא מלך מצרים!״

שנה עברה בלי שיסאן ילך שוב לבית הכנסת. לחצי אשתו גברו והוא שוב נעתר לבקר בבית הכנסת בשבת. ובמקרה, זאת הייתה שוב שבת פרשת ׳וישב׳. שוב שאל יסאן את שכנו על מה מדברת הפרשה, וזה ענה לו שאחיו של יוסף מכרו אותו למצרים ופוטיפר הכניס אותו לבית הסוהר.

״מה זה?״ קרא יסאן, ״שוב נמכר ושוב נשלח לבית הסוהר? למה בכלל הלך לאחיו? מה הוא לא למד לקח?״

הכול תלוי בַּשְׂכִינָה – חמין הרב מנחם הכהן, מפי הרב יוסף עזרן

נקדים ונאמר שבמוסף של שבת במרוקו, יש שני מנהגים: יש אלה שקוראים ׳למשה ציוית׳ ויש שקוראים ׳תכנת שבת׳.

החזן של בית כנסת מסוים בקזבלנקה גר בדיוק מעל בית הכנסת. אחרי קריאת התורה נהג לעלות לביתו כדי לבדוק את מצב השכינה. אם היא נראתה עסיסית ואפויה היטב, כמעט ללא נוזלים, היה אומר בשעת החזרה של המוסף את הקטע ׳תכנת שבת, רצית קרבנותיה׳.

אם השכינה הייתה חיוורת ומימית היה חוזר לתיבה ומטיל את האחריות על משה רבנו באומרו את הקטע ׳למשה צוית על הר סיני'…

חְמִידוֹ יִקְרָא אמיל זריהן

מוסטפא שמע שבבית הכנסת מוכרים מצוות. ״למה שלא נעשה מזה עסק?״ שאל את יהודה חברו. "יא מוסטפא על מה אתה חושב?" ״אתה מכיר את האולם שירשתי מאבי?״

"כן.״

״נקים שם בית כנסת, נמכור מצוות ונתחלק ברווחים.״״ אמרו ועשו, אלא מה? המכירות לא כל-כך הלכו. מוסטפא היה מיואש, אבל יהודה אמר לו: "מחר חג, אולי נצליח יותר.״

בשעת מכירת המצוות עמד יהודה על התיבה ומכר מצווה אחר מצווה. מוסטפא עקב אחרי המכירות מאחד החדרים. כשביקשו למכור את ההפטרה הכריז יהודה: "מפטיר! מפטיר!״

אמר מישהו, עשרה ריאל! הוסיף אחר, חמישה עשר ריאל! אחר העלה לעשרים ריאל. ״הפטרה בעשרים ריאל״! הצהיר יהודה, ״מי מוסיף? עשרים ריאל, עשרים ריאל פעם ראשונה…״

״מה עשרים ריאל״? הזדעק מוסטפא, ״הפטרה של חג רק בעשרים ריאל? אם כך אני אקנה אותה בשביל בני חמידו…"

מָא קָאי יִמְסִי לְחְמָר גִ׳יר בְּתְקִּיל

אין החמור צועד אלא כשמשאו כבד

אל תנסה להקל כשצריך להקשות

שנתן את המצוה

הקללות של פרשת ׳כי תבוא', נמצאות בעליית ׳חמישי'

 גבאי בית הכנסת הצהיר בחגיגיות: ״יעלה סלאם בן שבת לכבוד התורה, חמישי, בכבוד…" ממקומו, ענה לו סלאם:

"שנתן את המצוה לגבאי שלא קרא לי לתורה כול השנה…״

תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו-עמוד 24