יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל זרמים רפורמיסטיים־מערביים

זרמים רפורמיסטיים־מערביים

אליאנס – ״כל ישראל חברים״

אם לשפוט לפי הקריטריון של הנכונות לגור מחוץ לגבולותיה של השכונה היהודית המובהקת, הרי שזירת התמורות של קזבלנקה פעלה את פעילותה, וגרמה בהדרגה להתרופפות חישוקיו של הציבור היהודי־המסורתי. מעניין, שגם תהליך זה התרחש בהתערבותן של קבוצות הנהגה יהודיות, אם כי מגמות פעילותן היו שונות מאלה של הציונים. בסיכום התרשמותו מהמלאח, כותב הירשברג: ״כזה הוא מלאח קאזא. אלה המצליחים לצאת ממנו, לאחר שצברו קצת הון פונים מערבה – אל שכונה חדשה בחציה, שגם היא מאוכלסת רובה ביהודים. בסביבה זו בתי־הכנסת החדשים והמרווחים, הישיבות, בתי־הספר של כל־ישראל־חברים״(הירשברג, תשי״ז, עמוד 179).

במוסד האחרון שמזכיר הירשברג, בית הספר של ״כל ישראל חברים״(כי״ח) – יותר מאשר בארגונים שהפעילו הציונים בקזבלנקה – טמון המפתח העיקרי להבנת תהליכי התמורה בקרב יהודי העיר. גם מאחורי בית־ספר זה, שעשרות כמוהו היו פזורים ברחבי מרוקו, עמדה עילית יהודית, לא ציונית, ובעבר שרר מתח ברור בין אנשי הארגון היהודי־הצרפתי שעמד מאחוריו, לבין אנשי העילית הציונית במרוקו. מעניין, שבשהותו בקזבלנקה, הירשברג התאכסן דווקא אצל אחד מראשי כי״ח, ז׳יל ברונשוויג, מגדולי עשיריה היהודיים של מרוקו וממקורבי משרד הנציבות הצרפתית במדינה; אחד הדברים שננסה לברר הוא, כיצד קרה שהירשברג הציוני בחר להתארח דווקא אצלו.

כשנוסד כי״ח, בשנת 1860, ובעשורים הראשונים לקיומו, עד סמוך למלחמת העולם הראשונה, ייעד לעצמו הארגון, שלא לייצג את יהדות צרפת בלבד, כי אם את כלל יהודי התפוצות. מייסדי הארגון, קומץ אינטלקטואלים ונדבנים יהודים־צרפתים, ראו עצמם חיל־חלוץ של היהדות האמנציפטורית, יהדות המערב אשר השתחררה מכבלי מעמדה המסורתי, השתלבה בחברה המקומית והגיעה להישגים שאיפשרו לה לסייע לאחים־לדת שטרם עברו תהליכים דומים.

במבט ראשון נראה היה, כי הסיוע שהם נכונו להעניק לאחיהם נבע מפילנטרופיה, מנדיבות־לב, שמקורה בעקרונות של סולידריות יהודית. ואולם, ספק אם במבט לטווח ארוך ראוי להבליט דווקא היבט זה של פעילותם. מודל ההתפתחות הרצוי ליהודי התפוצות, כפי שראו זאת ראשי אליאנס, היה המודל שלהם שהכריע לגבי התפתחותם ומעמדם; משמע, מודרניזציה והשתלבות בחברה הסובבת. מטרתם המוצהרת היתה לסייע ליהודים, ובעיקר לילדים ולבני־נוער, דרך כינון מוסדות חינוך אירופיים־מודרניים, במטרה שהללו יכשירו אותם להיות אזרחים טובים השואפים לשוויון זכויות מלא (אמנציפציה) בארצות הולדתם. הם ניסו אפוא לחולל תנועה שהיא בעיקרה תנועת רפורמה, שמטרתה לחזק את הפרט היהודי בתפוצות על־ידי תיקון ערכיו המסורתיים.

המגמה הרפורמיסטית, יותר מאשר המגמה הפילנטרופית, עמדה אפוא באותה עת ביסוד פעילותה של עילית יהודית־מערבית זו. ואולם, יש להדגיש כי מדובר בתנועה ששורשיה קדמו להופעת כי״ח ואותות פעילותה ניכרו בדרכי פעולתם של אישים וארגונים במקומות שונים, לאו־דווקא בקרב יהודים־צרפתים. בתנועה יהודית־חברתית זו פעלו גם יהודים בריטים, גרמנים, אמריקנים ואחרים, ביניהם אנשים בשלוחותיה של יהדות אירופה בארצות המזרח. בפעילותם, בתקופות השונות, התבלטו מאפיינים מגוונים: לעתים בלט בהם ההיבט הסולידרי, או הפילנטרופי יותר מאשר הרפורמיסטי. אף־על־פי־כן, ביסוד פעילותם עמדה, יותר מכל מגמה אחרת, המגמה המתקנת, הרפורמיסטית. לכן ראוי להגדיר את העילית היהודית הזו ״רפורמיסטית״; באשר לתואר ״מערבית״, הרי שהוא נבע מכך שתנועה זו התפתחה לראשונה בקרב יהודי המערב וייצגה את מודל התמורה שעמד ביסוד פעילותה.

לא קשה להבין את המתח ששרר בין מנהיגי כי״ח לבין מנהיגי התנועה הציונית בקזבלנקה כמו במקומות אחרים בעולם. פעילי כי״ח – ובעצם התנועה היהודית־המערבית שעמדה מאחוריו – קדמו לציונות בתפיסתם כמבשרי עידן חדש בחיי הציבור היהודי בעולם ותבעו לעצמם את כתר ההנהגה של היהודים בעידן זה, כפי שעשתה הציונות אחריהם. כי״ח גם קדם לציונות כארגון יהודי בינלאומי – או נכון יותר בין־תפוצתי – ארגון אשר הקים לעצמו אגודות שתמכו בו כמעט בכל קהילה יהודית ופרש רשת מוסדות שפעלו בהשראתו בתפוצות, בעיקר בבלקנים ובארצות האסלאם. נושאי דגלו באו מהשכבות הגבוהות של החברה היהודית והם ייצגו את היסודות המתמערבים ביותר בתפוצות היהודיות השונות. משהופיעה הציונות, נולדה ביניהם מערכת יחסים דיאלקטית הן במישור האידיאולוגי והן במישור הארגוני־הפוליטי ובחלק מהתפוצות, אף במישור החברתי. יתרה מזו, לתנועה היהודית־האוניברסלית הוותיקה, בעלת האוריינטציה הרפורמיסטית־המערבית, כבר היתה שליטה ברבות מן התפוצות היהודיות, בו־בזמן שהציונות עשתה רק את צעדיה הראשונים.

״אבותינו הגאלים״

אם נרצה פעלו בכי״ח שתי מגמות סותרות: מצד אחד, פעל הארגון בשם העיקרון לפיו יש לשלב יהודים במקום מושבם, ובכך החליש את העיקרון של ההיבדלות הדתית־האתנית; מצד שני, בעצם הקמתו ופעולתו למען יהודי העולם מודגשים הקשרים הבין־תפוצתיים והסולידריות היהודית.

מאמציו של הארגון להבקיע את חומת ההסתגרות של היהודים והעובדה שהוא פעל לטובת היהודים ולאו־דווקא לטובת הקבוצות האתניות שסבבו אותם – שתי מגמות סותרות אלה ניכרו היטב בסדר העדפותיו. כך, באזורים רבים נמנעו חברי הארגון מלהדגיש את לימודי הדת, או השפה העברית, ובזה תרמו לעידוד תהליך החילון ולהתערערות היסודות החשובים לכל קיום אתני, במיוחד לזה של היהודים: דת־מיוחדת, לשון־קודש, וכן זיכרון קולקטיבי של מורשת הנמסרת מדור לדור. ואולם, בכך שבתי הספר של הארגון ופעולותיו הדו לקדם את האוכלוסיה היהודית, הם יצרו לה מסלול קידום משל עצמה, שונה בקצב ובאיכות מזה של האוכלוסיה הסובבת, והדבר עלול היה להגביר את השוני בין היהודים לסביבתם. במרוקו היה הדבר ניכר ביותר, כמו גם במקומות רבים בארצות האסלאם.

הסולידריות ואחדות העשייה היהודית־הרפורמיסטית היתה עלולה, מצדה, להיפגע מסתירה פנימית נוספת בקרב העילית היהודית שעמדה מאחוריה. ציבור זה השתלב בחיי הכלכלה והממשל בארצות המערב וראה עצמו אזרח נאמן ופטריוט של ארצות מושבו השונות. מנקודת מבט זו אי־אפשר לראות בו גוף הומוגני, כי אם ציבור המחולק לאגפים לאומיים־אירופיים שונים. כידוע, בתקופת כינונו של כי״ח נכנסו המעצמות האירופיות לתחרות קולוניאלית חריפה שהובילה לשורת קונפליקטים נוספים שהגיעו לשיאם במלחמת העולם הראשונה. ברור, כי הסולידריות של העילית היהודית־המערבית הרפורמיסטית הועמדה אז בסימן שאלה. ואכן עוד לפני פרוץ מלחמת העולם פרשו מכי׳׳ח רוב האגפים הלאומיים הלא־צרפתים והקימו בהדרגה ארגונים רפורמיסטיים נפרדים משל עצמם: ״אגודת־אחים״ הבריטית (Angio-Jewish Association) ו״חברת העזרה״ הגרמנית (Hiifsverein). מאוחר יותר הקימה לעצמה גם יהדות ארצות־הברית ארגונים דומים, ביניהם, הג׳וינט, שמילא, כפי שנראה בהמשך, תפקיד חשוב ביותר בחייה של הקהילה היהודית בקזבלנקה. כי״ח איבד פחות או יותר את היומרה לייצג עילית יהודית בין־תפוצתית, ונצבע באופן מוחלט וסופי בצבעי הטרי־קולור – צבעי דגלה של צרפת.

* הג׳וינט – השם האמריקני המקוצר של American Jewish Joint Distribution Committee. הארגון נוסד בשנת 1914 ומטרתו המקורית היתה הגשת סיוע לפליטים יהודים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הוא קיבץ את נציגי כל הזרמים המרכזיים של יהודי ארצות־הברית ועל כן כונה בקיצור ״ג׳וינט״(משותף, איחוד). מכאן ואילך שימש ארגון פילנטרופי מרכזי של יהדות ארצות־הברית וסייע ליהודים בארצות מצוקה ברחבי העולם. הארגון מילא תפקיד חשוב מאוד בטיפול בשארית הפליטה לאחר השואה, וכן בהגשת עזרה למדינת ישראל בשנותיה הראשונות.

בארצות שבהן ההזדהות הלאומית עם מרכז כי״ח (בפריז) היתה עלולה להוות קושי, נהגו ראשי הארגון להצניע את הנטייה הלאומית־הצרפתית, כדי שלא תישמט הקרקע מתחת לרגליהם. שם, בלי לוותר על הוראת השפה הצרפתית ועל המגמה הפרנקופילית של מוסדות החינוך שלו, התאים הארגון את מגמותיו הציבוריות ואת תוכניות הלימודים שלו לדרישות השלטון ולנטיות הלאומיות המקומיות. דוגמה בולטת לכך היא תורכיה העות׳מאנית, שלצד הוראת הצרפתית טיפחה כי״ח בתחומיה גם את האוריינטציה הפרו־תורכית. ואולם, חשוב לזכור, כי היו מקומות שבהם הקנה החותם הלאומי־הצרפתי יתרון לפעילות של כי״ח. המקומות הללו היו בראש ובראשונה בתחומי ההתפשטות הקולוניאלית של צרפת, דהיינו, בנחלותיה עתירות האוכלוסיה היהודית של צפון־אפריקה. שלוחות הארגון בתוניסיה ובמרוקו העניקו ליהודים חינוך פרו־צרפתי, חינוך שנמשך לאורך דורות, ושאפשר לראות בו ניסיון להכשיר ציבור זה להזדהות עם השלטון הקולוניאלי ולשמש מעוז לאומי־צרפתי במקום מושבם.

מאמציו של כי״ח נתקלו בקשיים משני עברי המתרס: מצד השלטון הקולוניאלי הצרפתי ומצד החברה היהודית. הקושי מצד השלטונות נבע מכך שלא היה להם עניין להעניק ליהודים־הילידים סטטוס אירופי ואזרחות צרפתית. השלטונות הצרפתיים בתוניסיה חרגו מעט ממדיניות ההגבלה ואיפשרו ליהודים בעלי השכלה גבוהה להשלים את תהליך ״צירפותם" ולקבל אזרחות צרפתית. ברם, חריגה זו – שנגעה רק לעילית היהודית – לא הופעלה במרוקו. כאן נחסמה דרכם של יהודים שנשאו סטטוס "ילידי״ לקבלת אזרחות צרפתית, תהא אשר תהא מידת הזדהותם התרבותית והפוליטית עם השלטון. היהודים המקומיים נשארו, כמעט כולם, נתיניו של הסולטן.

המאמצים ״לצרפת" את יהודי תוניסיה ומרוקו נתקלו בקושי גם מצד החברה היהודית, שכן בד בבד, ובאופן חלקי אף בתגובה למאמצים הללו, פרץ הקונפליקט בין המנסים לקרב את -ציבור היהודי לצרפת לבין התומכים בקיומו הנפרד ובטיפוח תנועתו הלאומית שהתגבשה בציונות. הקונפליקט ניכר גם בין הכתלים של מוסדות החינוך בחסות כי״ח ואפילו בקרב ס־רות מנהליהם ומוריהם. ועוד, אגודות הבוגרים של הארגון היו עד מהרה לזירת ־ממודדות בין מגמות ציוניות לבין מגמות רפורמיסטיות־מערביות קלאסיות.

אומנם, בשנת 1870 הם העניקו ליהודי אלג׳יריה אזרחות צרפתית, אך מנקודת מבטם היתה זו טעות שלא התכוונו לחזור עליה במקום אחר.

מלחמת העולם השנייה הנחיתה מהלומה קשה ביותר על ראשי הרפורמיסטים המערביים וחיזקה את הנטייה לציונות בקרב העילית הרפורמיסטית. אם נרצה, כאן נולד המפגש בין פרופי הירשברג לז׳יל ברונשוויג, מי ששימש סגן נשיא כי״ח העולמי וראש הפלג הפטריוטי־הצרפתי ביהדות מרוקו ערב קבלת העצמאות. ברונשוויג היה מיוזמי ההיענות לדרישה להגביר את לימודי היהדות במוסדות הארגון, דרישה שהיתה בולטת בעוצמתה דווקא בשורות בוגרי הארגון ותנועת הנוער ״שארל נטר״ שהם הקימו.

יהיו מגמות ההתקרבות בין רפורמיסטים פרו־צרפתים לבין ציונים אשר יהיו, אף אחת מהעיליות היהודיות הללו לא ויתרה על לוז האידיאולוגיה שלה ולא על היומרה להנהיג לפי תפיסתה את אוכלוסיית היהודים המקומית. כמו בקרב הציונים, גם בקרב נאמני כי״ח, בעלי האוריינטציה הפרו־צרפתית, היתה קזבלנקה מרכז פעילותם וצומת עצביהם באותה עת. כפי שקראנו אצל דיבון, ניצב בעיר בית המדרש למורים של כי״ח־מרוקו(Ecole Normale Hebraique), ומלבדו פעלו בה ששה בתי־ספר, שלא לדבר על מוסדות חינוך נוספים שהיו קשורים לארגון. עם צוות המורים, המנהלים והפעילים של כי״ח בעיר נמנו כמה מאות אנשים שהרביצו תורה בשמונת אלפים תלמידים בקירוב. מלבד פעילות חינוכית ממוסדת זו פעלה בעיר תנועת־הנוער הגדולה, שהקימו בוגרי כי״ח ושנקראה על שמו של אחד ממייסדי הארגון, שארל נטר. על אף התמיכה שמצאו הציונים בקרב חברי הארגון, הרי שהם נמנעו מלראות בה תנועת נוער חלוצית. יתרה מזו, גם ביחסים שנרקמו בין ראש הארגון במרוקו, ז׳יל ברונשוויג, לאישים ישראלים אין לראות מודל קבוע ליחסים בין פעילי הארגון לבין התנועה הציונית.

אגב, רעייתו של ברונשוויג, גלאדיס, ממשפחת טולידנו המרוקנית, גילתה נטיות ציוניות עוד לפני נישואיה. הזוג ביקר בישראל זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות ולא הסתיר את התרגשותו מהתחייה הלאומית־ היהודית. בביקורם התוודעו גם לפרופ' הירשברג, וזה היה אפוא הרקע לקשרים שנטוו בינם לבין ההיסטוריון הציוני, הדתי־הלאומי.

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל זרמים רפורמיסטיים־מערביים

עמוד 40