אלי פילו
מועצת הרבנים השנייה-משה עמאר-המשפט העברי במרוקו-ע״ע הטרפיות
נאם הרב יחיא ן׳ הרוס יחשלי״א
ע״ע הטרפיות
מורי הרב הראשי! אדוני המנהל! מורי ורבותי!
אחרי ראותי את דברי גאון עוזנו, הרב הגדול המפורסם, מוהר״ר שאול אבן דאנן יחש״ל בהפתיחה לאסיפה השנתית הראשונה, דברים נכונים ומצודקים שעיקר חלוקת קדמוננו ז״ל בערי מארוקו היא, מפני עבירת הדרכים וכו׳ דפח״ח אז אמרתי הנה באתי בדרכו הישרה להציע לפ׳ מעלתכם שאלתי כדרך התלמיד לרב ובטרם כל מאמרי אודה ואשא אל אל בפי שהטיב לנו חסדו והזמין לנו מליץ טוב ומטיב דורש טוב לעמו, המפקח הראשי האמתי, אדון מ׳ בוטבול יחשל״א.
רבותי!
הן אמת כי ידעתי בעצמי שאין בי לא חכמה ולא תבונה לדבר בפני הרבנים המומחים העי״א. עוד בה, כי צעיר אני לימים וידוע בישישים חכמה ואורך ימים תבונה, אך לא על עצמי סמכתי, אלא על ה׳ בטחתי, ומאד חשבתי ע״ד כבוד שמו, יה״ר שיתקדש שם ה׳ בעולמו, ותורתנו הק׳ והנצחית תתעלה ותתרומם לעד ולעולמי עולמים כמאז ועד עתה ועד עולם.
איך שיהיה, דורנו זה שואל ודורש ומבקש ממעכ״ת למצוא פתח תקוה ולגדור את הפרצה כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, דברים העומדים ברומו של עולם, כמ״ש הרמב׳׳ם ז׳׳ל הלכות ממרים פ׳׳ב הל׳ ה׳ משם בארה. ולא יכולתי לספר לפני מעכ׳׳ת מה שעבר עלי, הרבה מרורות שבעתי מעניני יבום וחליצה אשר כל השומע ישתומם, יען כי לא עת עתה לישא וליתן בדברים שאינם מן הענין כמ״ש בחקי התקנון סעי׳ ז׳ וד״ב.
אשע״כ על עסקי עתה באתי על מה שהרושתי מן ב״ד הגבה תכב״ץ להציע לפני רבותי שיהיה מנהג א׳ שוה בכל ערי מארוק בענין הטרפות, והוא מנהג מקנאס שהוא המפורסם ומוסכם עפ״י רוב גאוני קדמונינו זצוק״ל ועליהם מתנהגים רוב ערי מארוק כידוע.
הב״ד העוסק בס׳ ואל תאמר קבלו דעתי, אדם להבל דמה, עפר מן האדמה תקות אנוש רמה, והוא הצעיר יחיא ן׳ הרוס.
אחרי נאומו הציע הרב שאול אבן דנאן יצ״ו מה שראוי לעשות בענין זה של הטרפיות וכה דבריו. דברי הרב נאמנים וראוי לנו לתקן כי מטרתנו היא, גם יש דברים במנהגים אלה אשר ראוי לבטלם ולא עת לבארם. ואנכי אסיים דברי הרב, ולבאר מה שראוי לעשות עכשו בזה.
בזמן קרוב תיעשה אסיפה מיוחדת פה רבאט, לכך, כוללת ששה שוחטים מומחים, אחד מעיר: מראקש, קאזאבלאנקא, רבאט, מקנאס, פאס, אוזדא, ־המה ידונו על ככה וכה יעשו.
א – יבררו כל המנהגים שאינם שונים בכל הארץ.
ב — יחוו דעתם גם באיזה מנהגים אשר לא טובים בעיניהם מאותם השוים בכל מארוק. (ואם חלוקים יהיו בדעתם יבארו היטב דעת כל אחד מהם בכתב.)
ג – הכל יהיה בכתב בבאור קצר, ובעת האסיפה הר״ל יוגש הכל לפני מועצת הרבנים והמה יגזרו אומר מה לעשות.
תזכיר של השוחטים יושלח לכל הרבנים טרם בא זמן האסיפה לעיין בו.
ב״ד של העיר או הדיליגי יבחרו השוחט המומחה.
ההוצאות הנצרכות לנסיעה וכו׳ ישתלמו מקופת הקהל ז״א שכל עיר שתשלח השוחט תשלם לו הוצאותיו מקופת הקהל.
ההצעה הזאת נתקבלה ונוסך בה באורים אלה:
*האסיפה תהיה יום ב׳ לח׳ שבט הר״ל.
*ע״ד ההוצאות אמר האדון בוטבול שנזמין את האדון יצחק דהאן המזכיר הכללי של ״מועצת הקהלות״ הישראלית במארוק לשתפו בדבר ההוצאות הנז׳. וכן היה בא הא׳ הנז׳ והסכים שכל וועד של קהלה ישלם הוצאות המומחה הקרוא לאסיפה.
*האסיפה תהיה באולם ב״ד הגבה, ורבני הב״ד המה ישגיחו וינהגו את העבודה בהתאם להצעה שנתקבלה.
* ראב״ד יודיעו לשוחטים הנבחרים לאסיפה, שבעירם להיותם מוכנים לעבודת האסיפה הזאת כמ״ש בהצעה.
אחר הציע הרב חיים סירירו יצ״ו מה שנוגע לענין זה על אודות השו״ב וכה תמצית אמריו.
הוא גלה את אי־הכשרתם של כמה שו״ב הידועים לו בין בבהמות בין בעופות
הוא ערער על הסמיכות שבידם והרגיש על ההכרח לבחון את כולם לפני הב״ד, ולתת בידם תעודה מאת הב״ד, אשר בה דוקא יוכלו לשמש במשרה זו.
הצעה זו נתקבלה ברצון לפני הרבנים והמה גזרו אומר החלטה זו.
א – כל שו״ב בין בבהמה בין בעוף צריך להבחן מחדש בב״ד המחוזי בשבט ה״ק ולקבל תעודה משם מטעם הב״ד הגבה.
ב – תעודה של שו״ב תהיה מב׳ מדרגות, הא׳ בתואר שו״ב סתם ובה ראוי לשרת במשרה זו. הב׳ בתואר מומחה גמור לענינים גבהים במשרה זו.
מועצת הרבנים השנייה-משה עמאר-המשפט העברי במרוקו-ע״ע הטרפיות
Concile des Rabbins du Maroc des 15 ET 16 Decembre 1953
TÉLÉGRAMME
de félicitations provenant d'une éminente personnalité Juive Américaine Orthodoxe
« La passiveté dans l’étude de la Torah et dans l’observance de ses préceptes fait planer sur notre peuple une atmosphère d’inquiétude. Nous sommes cependant certains d’en être délivrés, car ce malheur accroîtra notre énergie et multipliera nos efforts en vue de colmater les brèches et réparer les Assures.
« Il est du devoir — et c’est là tout leur mérite — des autorités rabbiniques et des dirigeants israélites de développer, dans un esprit orthodoxe, l’enseignement religieux, soutient moral unique de notre peuple jusqu’à l’avènement du Messie où tous les êtres de la terre connaîtront l’Eternel.
« Respectueusement, avec mes vœux de succès et d’assistance divine dans la réalisation de vos bonnes décisions. »
Lecture fut donnée par le Greffier de ce message qui a produit sur l’assemblée une heureuse impression.
RECEPTION
PAR M. LE RÉSIDENT GÉNÉRAL
A l’issue de la première journée dm Concile, une délégation du rabbinat, conduite par M. COUSTAUD, Conseiller-Ad joint du Gouvernement Chérifien et M. BOTBOL, Inspecteur des Institutions Israélites, a été reçue par le Général GUILLAUME, Résident Général de la République Française.
Le Résident s’est intéressé aux travaux du Concile et a assuré le rabbinat marocain du concours de l’Administration.
DISCOURS DE CLOTURE
A la clôture du 5ème Conseil Rebby MIKAEL ENCAOUA prononce les paroles suivantes :
Il se dégage d’un passage talmudique que toute assemblée de dix personnes délibérant sur un sujet religieux prédispose à une présence divine.
II est donc indubitable que la Gloire de Dieu entoure cette réunion de plus de dix grands rabbins penchés sur l’examen — dans le cadre de la Torah — de sujets intéressant nos tribunaux.
Aussi profiterai-je de cette occasion solennelle — combien propice aux voeux — pour vous inviter à prier l'Eternel du fond de notre cœur d’accorder santé, longue vie et longue carrière à notre Maître et vénéré Président Saül ABEN DANAN pour tout l’intérêt qu’il attache à nos Conciles. C’est en effet, lui qui, en plus de ses lourdes charges quotidiennes, en prépare les travaux, en examine les sujets, et, dans des: formes plus concrètes, les soumet à notre délibération.
Je vous convie également à prier Dieu d’accorder une juste récompense à notre cher et distingué Inspecteur M. BOTBOL — puisse le mérite de la Torah le protéger lui et sa famille — à qui nous devons la réalisation de tous nos projets.
Effet de la Rupture des Fiançailles d’une durée inférieure è neuf mois
Dans sa session de juillet 1947, le Concile rabbinique a, en matière de rupture des fiançailles, adopté l’ordonnance suivante :
1-En cas de rupture dans les premiers six mois on s’en rapportera à la loi ; au delà de six mois, si le fiancé rompait sans motif valable, il paiera 2.500 à 15.000 francs, etc…
2-Il paiera, en outre, la moitié de la moins-value du trousseau préparé après la période des six mois.
Une question cependant se pose. C’est de savoir si, dans le cas où les fiancés conviennent de se marier au cours des premiers six mois, le fiancé qui rompt sans motif doit être tenu de rembourser la moins- value du trousseau préparé pendant cette période — puisque, limitée par le temps, la fiancée n’a pas pu attendre pour entreprendre ses préparatifs — ou en être déchargé selon les dispositions du Concile de 1947.
Le Concile a adopté à la majorité des voix la solution que voici :
1-L’article 2 de l’ordonnance de 1947 relative aux fiançailles ne sera applicable qu’en cas de fiançailles illimitées ou fixées au delà de neuf mois.
2-Lorsque la durée des fiançailles sera fixée en delà de neuf mois, le fiancé sera tenu de rembourser la moitié de la moins-value du trouseau préparé pendant les derniers trois mois seulement qui précèdent la date prévue.
Concile des Rabbins du Maroc des 15 ET 16 Decembre 1953
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- צִבְאוֹת עֲרָב-מתורגם ומוער .
ח-339-338
4.3 שירי המלחמה
לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.
רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:
בפיוט זה, כמו בכל יתר השירים שהקדיש לניצחון במלחמה, המשורר מנהל פולמוס חריף עם צבאות ערב שבאו להשמיד את ישראל ולבסוף הובסו וברחו על נפשם, ובא חשבון עם מנהיגיהם ובעיקר עם נאצר, ואף מרבה ללעוג להם. טענה נוספת החוזרת בכל השירים היא, שלא גבורת החיילים היא שהביאה את הניצחון אלא יד ה׳. כן הוא מעלה כאן את הסברה שאסונם של הערבים בא להם מאמונתם העיוורת בגורל. בסוף השיר המשורר משמיע מחמאות לעם ה׳, שקרנו עלתה כתוצאה מן הניצחון, ומביע את ביטחונו שתם סבלו של העם
ח-צבאות ערב עמדו לקרב עם קול פחדים // מול בת ציון למרות עליון מושיב יחידים״ – הפיוט חוזר במידת מה על הטענות המועלות בשיר מס׳ ד לעיל. ראה את השיר מוער ומבואר להלן.
- 5. צבאות ערב עמדו לקרב ־ שיר על ניצחון צה״ל במלחמת ששת הימים
הפיוט נכתב מיד אחרי מלחמת ששת הימים, לאחר שנודע גודל הניצחון של צה״ל על צבאות ערב ולאחר שהתמוגגה החרדה הרבה שאחזה בעם בשבועות שלפני המלחמה. השיר כולל שתי חטיבות מובחנות היטב: האחת מציגה את תיאור האירועים ערב המלחמה ובמלחמה עצמה (טורים 14-1), והשנייה מביאה את פרשנותו האישית של המשורר על שורשי המלחמה ועל תוצאותיה המפתיעות ואף הפלאיות(29-15). בחלק הראשון המשורר מעלה את האיומים המחרידים שהשמיעו הערבים כלפי ישראל לפני המלחמה (4-1), את המזימה שזממו נגד ישראל מדינות ערביות קרובות – מצרים, סוריה, ירדן ועיראק (7-5) – ורחוקות, מרוקו ואלג׳יריה, ששלחו גם הן גייסות למלחמה (9-8), את מעשי התוקפנות של האויבים (12-10) ואת מטרות ההשמדה והלעג שלהם (14-13). בחלק השני של השיר המשורר מסביר את חוסר הפחד של הערבים לצאת למלחמה ואף את להיטותם לכך על פי אמונתם העיוורת בגורל כפי שציווה להם כביכול נביאם בקוראן, גם כשהם יודעים שסיכוייהם לנצח קלושים (19-15), ואת אחריותו האישית של נאצר למלחמה, משום שהיה ״דיקטטור מבעית״(21-20) שסמך על עזרת הסובייטים, שאף שלחו מטוסים למצרים (22), והחריד את כל עמי העולם לגורל ישראל (23). אשר לניצחון המזהיר של צה״ל על כל צבאות ערב, הוא לא יכול היה להתקיים בלא התערבותו הישירה של אלוהי ישראל למיגור אויבי עמו ולהורדת קרנו של מנהיג הערבים כתוצאה ממפלת צבאו(29-25).
השיר בנוי במתכונת מעין־אזורית. הוא כולל סטרופת פתיחה בת ארבעה טורים תלת־צלעיים המשמשת מדריך וחמש סטרופות בנות שלושה טורי ענף דו־צלעיים ושני טורי אזור תלת־צלעיים.
תבנית החריזה ששתררתקקתצצת, אבאבאבפפבעעת, גדגדגדססדננת, הוהוהוממוללת, זחזחזחככחיית.
המשקל: בטורים הדו־צלעיים תשע או עשר הברות בדלת וחמש הברות בסוגר; בטורים התלת־צלעיים ארבע או חמש הברות לצלעית. אשר ללחן, זהו אחד מן המקרים הבודדים של לחנים שחיבר רד״ב עצמו בהסתמכו כנראה על מלודיות של שירים קיימים. על כל פנים במקורות השונים אין מציינים ״נועם״ קודם כלשהו ללחן זה אלא רק את המודוס של המנגינה – ״חגאז״ או ״זידאך. הלחן של השיר שימש את רד״ב גם בגרסה הערבית של השיר (שד״ה, 341-340), שתובא בסמוך, וכן בשיר ערבי־יהודי שהוא חיבר על ערכי התשובה ״ליך, יא רבי, נציח מן קלבי״ [=לך, אלי, אקרא מעומק לבי] (שם, 343-342).
המקור: שד״ה, עמ׳ 338־339. ראה גם חזן, השירה העברית, עמ׳ 352-351.
חג'אז לכביר וזידאן
צבאות ערב
שיר — לכבוד הנצחון במלחמת ששת הימים
לחן — חג׳אז — או — זידאן
מילים — ר׳ דוד בוזגלו
פזמון
צִבְאוֹת עֲרָב, עָמְדוּ לַקְּרָב, עִם קוֹל פְּחָדִים
מוּל בַּת צִיּוֹן, לַמְרוֹת עֶלְיוֹן, מוֹשִׁיב יְחִידִים,
וּכְדֹב נִזְעָם, פָּעֲרוּ לוֹעָם, אֶל הַיְּהוּדִים
לוּלֵא צַהַ"ל, אֲשֶׁר נִקְהַל, וּנְתָנָם אוֹבְדִים.
מִצְרַיִם וְסוּרְיָה עָמְדוּ, כִּשְׁתֵּי מִפְלָצוֹת
לֶאֱכֹל אֶת יַעֲקֹב נוֹסְדוּ, וְטִכְּסוּ עֵצוֹת,
יַרְדֵּן עִם עִירָק נוֹעֲדוּ, לִפְרֹץ פְּרָצוֹת,
אַלְגִ'ירִינִים מָרוֹקַנִים קִפְלוּ אֲרָצוֹת,
לִטְרֹף טֶרֶף, לְלֹא הֶרֶף, יָצְאוּ מַחֲרִידִים
נשענים על מנדינו לבשו חרדות
פצצות ממטוסים נגדנו, הרבו לידות
פגזי הרס על צדינו, עברו כל מדות
הביטו על, כל חיל צה״ל, פעל צאן אובדות
אוי לשיות, אוי לחיות, הם מעתדים.
אֹמֶץ לֵב וְעֹז רוּחַ לוֹ, לִבְנָהּ שֶׁל הָגָר,
כִּי מָסוּר הוּא לְגוֹרָלוֹ, וּבְיָדוֹ סֻגָּר,
כָּךְ הוֹרֵהוּ נָבִיא שֶׁלּוֹ, יוֹם בּוֹ נִתְבַּגָּר,
וּלְכָל תִּגְרָה, יוֹם לָהּ נִקְרָא, אֶת חַרְבּוֹ חָגַר,
זֶה גּוֹרָלִי, עִקָּר הוּא לִי, אֹמֵר וּמַקְדִּים.
דִּקְטָטוֹר מַבְעִית כָּל רוֹאָיו, הָיָה הַמִּצְרִי,
אוֹי לְיוֹם הִקְדִּישׁ קְרוּאָיו, טוֹרְפִים כַּאֲרִי
חֵיל אֱדוֹם נִלְוָה לִצְבָאָיו, בַּמָּרוֹם הִמְרִיא,
עַד כִּי חָרְדוּ, עַמִּים נָדוּ, לָעָם הָעִבְרִי,
וְאֵיךְ נַחְנוּ, סוֹף נִצַּחְנוּ, אַלְפֵי גְּדוּדִים,
אִם לֹא כִּי שׁוֹכֵן עַד נֶצַח, קִנֵּא לְעַבְּדוֹ,
יוֹם עַל נָאצֶר עַז הַמֵּצַח,הִשְׁלִיךְ אֶת פַּחְדּוֹ,
וּבְנֵי בְּרִיתוֹ עַם רֶצַח, אֲשֶׁר עִמָּדוֹ,
בָּא יוֹם אֵידָם, יוֹם נְגִידָם, רַד מִמַּעֲמָדוֹ,
וְיִשְׂרָאֵל, רְחוּמִי אֵל, הַכְנִיעוּ זֵדִים,
תם
מקורות וביאורים
1-עם קול פחדים: והשמיעו איומים מחרידים על חורבן ישראל.
2-בת ציון: כינוי מקראי שגרתי לעם ישראל בלשון הפיוט; למרות עליון: ומרדו בכך באל עליון, על פי תהלים עח, יז; מושיב יחידים: שהחליט ליישב מחדש את ישראל בארצו, על פי תהלים סח, ז.
3-דוב נזעם: דוב העומד לתקוף; פערו לועס אל היהודים: ניהלו מבצע תעמולה והשמיעו דברי איומים כלפי ישראל.
4-ונתנם אובדים: השאיר אותם חסרי ישע לאחר שהביסם.
5-כשתי מפלצות: משום שהשמיעו איומים מחרידים ונקטו פעולות צבאיות מבהילות.
6-לאכול את יעקב: להשמיד את ישראל, על פי ירמיה י, כה; נוסדו: התייעצו ותכננו פעולות איבה, על פי תהלים ב, ב; טכסו עצות: מלשון חז״ל.
7-לפרץ פרצות: להשתתף במלחמה נגד ישראל, על פי איוב טז, יד ומקורות מקראיים נוספים.
8-קפלו ארצות: מרוקו ואלג׳יריה דילגו מעל המרחק הרב ושלחו גייסות למלחמה, כאילו קיפלו והקטינו את המרחק.
9-לטרף טרף: לחסל את מדינת ישראל, כהצהרת התוקפים, על פי מקורות שונים ביחזקאל; ללא הרף: בלא הפוגה, במכה אחת; יצאו מחרידים: יצאו בהצהרות מחרידות ובכוונות זדון.
10-מנדינו: עמים העוינים לנו. הכוונה למדינות הגוש הסובייטי ובראשן ברית המועצות שתמכו בערבים, על פי ישעיה סו, ה; לבשו חרדות: ניהלו תעמולה משתלחת, מלאת איומים מחרידים ומבהילים, על פי יחזקאל כו, טז.
11-הרבו לידות: השליכו פצצות רבות.
12-עברו כל מדות: לאין שיעור, על פי ישעיה מה, יד בשינוי משמעות.
13-כעל צאן אובדות: קלות לטרף. הערבים חשבו שלא יקשה עליהם לגבור על צה״ל.
14-אוי לשיות: הערבים היו בטוחים בניצחונם, שכן היו רבים לעומת ישראל; לחיות הם מעתדים: האויבים היו בטוחים שיהרסו וישמידו את ישראל ויחלקו ביניהם את השלל הנשאר.
15-לבנה של הגר: ישמעאל, כינוי שגרתי לערבים ולמוסלמים בשירת הפיוט; מבנה הסמיכות הכפולה אינו שגרתי בהרכב זה, והוא כנראה חידוש של המשורר.
16-כי מסור הוא לגורלו ובידו סוגר: הערבים והמוסלמים מאמינים אמונה עיוורת בגורל, ואינם מנסים להפעיל את רצונם החופשי ואת שכלם.
17-כך הורהו: כך כתוב לטענת המשורר בתורת האסלאם, בקוראן; נביא שלו: הנביא מחמד; יום בו נתבגר: לאחר שהערבים קיבלו את דת האסלאם.
18-ולכל תגרה…: הערבים מוכנים לצאת לכל קרב אף אם הם יודעים שהוא אבוד מראש.
19-זה גורלי: האמונה המוסלמית העיוורת בגורל.
20-דקטטור מבעית…: הכוונה לנאצר, שעמד בראש המלחמה נגד ישראל.
21-אוי ליום הקדיש…: מחשבתו של נאצר, שהיה בטוח שיצליח לגבור על ישראל בהיותה טרף קל; הקדיש קרואיו: אסף את הצבאות שעמדו להשתתף במלחמה, על פי צפניה א, ז.
22-חיל אדום: הכוונה לצבא הסובייטי, הצבא האדום, ששלח עזרה למצרים; במרום המריאו: בעת המלחמה המריאו מטוסים סובייטיים למצרים.
23-עד כ׳ חרדו: העמים בעולם חרדו מן הסכנה שבה הייתה נתונה ישראל ערב מלחמת ששת הימים; עמים נדו: על פי איוב ב, יא.
24-סוף: לבסוף; אלפי גדודים: צבאות חזקים וגדולים.
25-אם לא כי: הרי זה מפני ש…; שוכן עד נצח: כינוי לאלוהי ישראל, על פי ישעיה נו, טו; קנא לעבדו: בא לעזרת ישראל, על פי מקורות מקראיים רבים.
26-עז המצח: השחצן, שיש בו מידה של עזות מצח, מלשון חז״ל.
28-יום אידם: יום תבוסתם ומפלתם, על פי מקורות מקראיים שונים בנביאים; נגידם: מנהיגם. הכוונה לנאצר; רד ממעמדו: ירדה קרנו ואבדה יוקרתו בעולם כתוצאה מתבוסת צבאו.
29-הכניעו זדים: הביסו את הצבאות שהקיפו את ישראל עם כוונות זדון.
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- צִבְאוֹת עֲרָב
מתורגם ומוער .
אוחילה לאל יחיש ישועה-רבי רפאל משה אלבאז(הרמב״ם-הרמ"א אלבאז).
אוחילה לאל יחיש ישועה
מחבר: רבי רפאל משה אלבאז(הרמב״ם אלבאז).
מקור: שיר ידידות – קצירה לפרשת בא.
אוֹחִילָה לָאֵל יָחִישׁ יְשׁוּעָה, .יַעֲשֶׂה לְמַעַן בְּרִיתוֹ.
אֶרֶךְ הַגָּלוּת וּבְרָעוֹת שָׂבְעָה, נַפְשִׁי לַעַג הַשַּׁאֲנַנִּים.
נָקָם יָשִׁיב לְכָל עוֹשֶׂה רִשְׁעָה, פִּי שְׁנַיִם יֹאבְדוּ יִכָּרְתוּ.
תִּרְדֹּף וְתַשִּׂיגֵם חֶרֶב רָעָה, לַטֶּבַח נְתוּנִים נְתוּנִים.
יְעוֹדֵד עֵדָה נָפְלָה וְשָׁקְעָה, חֶלְקוֹ וְחֶבֶל נַחֲלָתוֹ.
חֶרֶב אוֹיֵב עַד צַוָּאר הִגִּיעָה, לִטְרֹף טֶרֶף חִצָּיו שְׁנוּנִים.
יִרְעַם בְּקוֹלוֹ, כִּי עָלָה כַעְסוֹ.
אֶת עֹל סִבְלוֹ, נִלְאֵיתִי נְשֹׁא.
כָּל קִצִּין כָּלוּ, חוֹטֵא מָה עָנְשׁוֹ.
רָאָה עֲנִיֵּי כִּי עֵת לְחֶנְנָה, בָּא מוֹעֵד עִקְבוֹת מְשִׁיחָא.
אָבְדוּ וְסָפוּ אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, גָּמַר חֲסִיד פַּסּוּ אֱמוּנִים.
פְּרוּטָה כָּלְתָה אִם תְּבַקֵּשְׁנָה, חָכְמַת סוֹפְרִים וּנְבוֹנִים סָרְחָה.
אִישׁ לְבַצְּעוֹ מִקָּצֵהוּ פָּנָה, אוֹהֵב שֹׁחַד רוֹדֵף שַׁלְמוֹנִים.
אוֹיְבֵי אִישׁ בְּבֵיתוֹ לְרֹאשׁ פִּנָּה, אוֹכְלֵי לָחֲמוּ כָּרוּ לוֹ שׁוּחָה.
לֹא נוֹךֵעַ כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה, לָחֲמוּ וּמֵימָיו נֶאֱמָנִים.
בֶּן סוֹרֵר מוֹרֶה, סוֹבֵא וְזוֹלֵל.
אַפּוֹ.יֶחֱרֶה, אָבִיו יְקַלֵּל.
אָב וָאֵם יַמְרֶה, כְּבוֹדָם חִלֵּל.
לֹא יֵבוֹשׁוּ יְלָדִים וּנְעָרִים, אֶת פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ.
בַּת בְּאִמָּהּ קָמָה יָדָהּ תָּרִים, כַּלָּה בְּחַמּוֹת תָּעֵז פָּנִים.
מוֹכִיחַ אָדָם בְּרֹב דְּבָרִים, לֹא יֶחְדַּל פִּשְׁעוֹ וַעֲוֹנוֹ.
שָׂנְאוּ בַּשַּׁעַר מַגִּיד מֵישָׁרִים, חָכָם חֳרָשִׁים וּנְשׂוּא פָּנִים.
שְׂפַת אֱמֶת וָצֶדֶק נֶעֱדָרִים, יַכְחִידֶנָּה תַּחַת לְשׁוֹנוֹ.
וְיִרְאֵי חֵטְא שָׁתוּ מֵי הַמָּרִים, מֵסִיר שָׂפָה לַנֶּאֱמָנִים.
יֹקֶר יַאֲמִיר, מָצוֹק וּמָצוֹר.
חָזָק מִשָּׁמִיר, וּמֵחַלָּמִישׁ צוּר.
שִׁיר וְקוֹל זֶמֶר, עָזוּב וְעָצוּר.
הָעָם בָּחַרְתָּ לָךְ לְנַחֲלָה, הֵן הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה.
דְּלָא כְּמָאן אַזְּלָא מִדַּלְדְּלָא, וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים.
לְשִׁמְךָ עֲשֵׂה, נוֹרָא עֲלִילָה, קַבֵּץ נִדָּחָה וְצוֹלְעָה.
תַּעֲלֶה לָהּ רְפֻאוֹת תְּעָלָה, וְעָצְמָה תַּרְבֶּה לְאֵין אוֹנִים.
תִּשְׁלַח מְבַשֵּׂר מְאֹד נָעֲלָה, יוֹרֶה דֵּעָה יָבִין שְׁמוּעָה.
רַחֵם תִּזְכֹּר לְעַם לָךְ סְגֻלָּה, אִם כַּעֲבָדִים אִם כְּבָנִים.
אֲזַי שִׁמְךָ יִגְדַּל בַּעֲגָלָא, תְּנַשֵּׂא מַלְכוּתָא דִּרְקִיעָא. .
יֶחְסֶה בְּצֵל כְּנָפֶיךָ סֶלָה, גּוֹי גַּם צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים.
רבי רפאל משה אלבאז
1896-1823
נולד לאביו המשורר רבי שמואל אלבאז, בעיר צפרו שבמרוקו, בן למשפחת רבנים ומלומדים חשובה. בגיל צעיר התייתם מאביו, ולמד תורה אצל דודו רבי עמרם אלבאז. מאוחר יותר, בהיותו כבן 28, נתמנה לרב ודיין של עיר הולדתו. לא היו לו ילדים עד יום מותו, ולכך אימץ בת, שלה הוריש את נכסיו.
את חייו הקדיש לספרות ושירה, ושיריו הרבים פרוסים בספר 'שיר ידידות' המושר על ידי קהילות יהודי מרוקו בשבתות החורף.
מלבד זאת הותיר אחריו ספרים רבים: 'הלכה למשה' שו"ת בארבעת חלקי השלחן ערוך; 'עדן מקדם׳ על מונחים ביהדות, בו מתאר אף מנהגים רבים מקהילות יהודי מרוקו; ׳כיסא המלכים' בו סוקר את המלכויות השונות מבריאת העולם ועד ימיו; ’עטרת פז' על חכמת הנסתר, ועוד ספרים רבים.
נפטר ביום כ״ב תמוז תרנ״ו (1896), ונטמן בבית העלמין בעירו צפרו.
על השיר
פיוט זה, חיברו המשורר הנודע רבי רפאל משה אלבאז, שחי בעיר צפרו במאה ה־19, והתפרסם בכינויו: הרמב״ם אלבאז; הרמ״א. את שמו חתם בראשי הבתים: אני רפאל משה.
בפיוט זה מתאר המשורר בחריפות רבה את מצב האומה בדורו. בניגוד לפיוטים רבים אחרים המבכים על הגלות ומדגישים בעיקר את סבלם של ישראל בין האומות, הרי שפיוט זה נותן ביטוי גם לזווית מבט נוסף על המציאות: הוא מציג את עם ישראל כמי שהתדרדר והגיע לשפל המדרגה, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה דתית. תיאוריו הקשים, מכים בשומע ואינם נותנים מנוח, כמו: ׳ אוֹיְבֵי אִישׁ בְּבֵיתוֹ לְרֹאשׁ פִּנָּה, אוֹכְלֵי לָחֲמוּ כָּרוּ לוֹ שׁוּחָה.
׳, בֶּן סוֹרֵר מוֹרֶה, סוֹבֵא וְזוֹלֵל. אַפּוֹ.יֶחֱרֶה, אָבִיו יְקַלֵּל.
לכאורה יש בפיוט זה כדי להוכיח את עם ישראל על מצבם הרוחני הירוד, שאיבדו את כל הערכים והמוסר. אלא שבפועל, באופן מפתיע, פיוט זה אופטימי למדי, ונערך לאור מקורות ספרות של חכמינו ז״ל, שבדור עקבתא דמשיחא, כלומר בדור בו עקבי המשיח כבר נשמעים והנה הוא סמוך ונראה: ׳דור שבן דוד בא בו, נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים, ובת קמה באמה, וכלה בחמותה, ופני הדור כפני כלב, ואין הבן מתבייש מאביו׳ (סנהדרין צז, א). הרי שמחבר הפיוט מבהיר כי אכן הדור כולו חייב, אך עתה הגיע זמנו של משיח בן דוד להתגלות ולהביא עמו את הגאולה השלמה.
פיוט זה מזכיר בתוכנו את המעשה המובא בתלמוד (מכות כד,ב), כשרבי עקיבא עלה להר הצופים יחד עם חכמים נוספים, וראו שועל שיצא מבית קודש הקדשים. מחזה מבעית זה גרם לחכמים לבכות, ואילו רבי עקיבא צחק. כששאלוהו לפשר כך, השיבם: ״נאמר בנביא ׳ וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ.׳(ישעיה ח, ב), והרי אוריה חי בתקופת בית המקדש הראשון ואילו זכריה בתקופת בית המקדש השני, ומדוע מזכירם הנביא כאחד?! אלא שתלה הכתוב את נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה נאמר ׳ לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר.׳ (מיכה ג, יב); ובזכריה נאמר ׳ עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָם׳(זכריה ח, ד). עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, חששתי שלא תתקיים נבואתו של זכריה, אך עתה שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה תתקיים״. על כך השיבו לו החכמים: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו!״.
כך גם בתיאוריו של מחבר הפיוט, שמתוך מצבם הירוד של עם ישראל, מנחמם שזהו הסימן לבוא הגואל, במהרה בימינו אמן.
הראשונים לציון, אברהם אלמליח– הרב יהונתן ב״ר חיים שולל
הרב יהונתן ב״ר חיים שולל
הרב יהונתן ב״ר חיים שולל, יליד טלמסאן שבאלג׳יריה עלה לא״י בגיל שלשים שנה וגר בירושלים שנים אחדות לפני עלות רבנו עובדיה מברטנורא אליה. בשנת רל״ט נבחר לראש מתא וראש מתיבתא בירושלים, אך הוכרח להמלט למצרים מפני נטל המסים שהטילו הממלוכים על יהודי ירושלים, וחייבו את מנהיגיהם לפורעם. עם הרב יהונתן נמלטו עוד הרבה יהודים מירושלים, והוא השאיר את ביתו לרבנו עובדיה מברטנורא לגור בו.
במכתבו הראשון מירושלים, בשנת רמ״ח (1488) מספר רבנו עובדיה מברטנורא לאביו שנשאר בחו״ל, על ר׳ יהונתן שולל ״הנגיד היושב במצרים הוא רודה בכל היהודים אשר תחת ממשלת מצרים ויש לו כח מאת הממשלה, לאסור ולהכות… כטוב בעיניו לכל איש אשר ימרה את פיו מן היהודים אשר בכל הקהלות סביב. והוא ממנה דיינים בכל קהל וקהל, ואשר הוא היום נגיד, ישב בירושלים ימים ושנים רבות וברח מירושלים מפני ״הזקנים״ (השייכים) [״השייכים״ בימים ההם, היו היהודים הזקנים הממונים מטעם הממשלה לגבות את המסים מאחיהם, כמו המוכתרים בימי התורכים — א. א.]והמלשינים והמוסרים אשר היו שם ושמו ר׳ נתן הכהן, שולאל, והוא עשיר וחכם וחסיד וזקן והוא מארץ ברבריאה״ (אפריקה הצפונית).
בהגיע ר׳ עובדיה מברטנורא למצרים בדרכו לא״י, כיבד אותו הנגיד ר׳ יהונתן שולל כבוד נפלא והיה מחבב אותו כאב לבן, והוא דבר על לבו ״שלא יתישב בירושלים מפני המוסרים והמלשינים שבה!, ו״שכל הרבנים והחכמים שבירושלים, אשכנזים וספרדים ברחו ונמלטו על נפשם כי לחצום ״הזקנים״ היושבים בעיר הקודש לחץ גדול, וכל היהודים אשר נקבצו בירושלים, כי קרוב לשלש מאות בתים שהיו בה נשמטו אחד אחד ונדדו והלכו מפני כובד המסים והעולות אשר הטילו עליהם הזקנים יושבי הארץ״.
ובמכתבו השני לאחיו, כותב רבנו עובדיה מברטנורא בשנת רמ״ט: אני יושב בבית אדוננו הנגיד, כי הפקיד אותי על ביתו פה בירושלים״.
הרב יהונתן הכהן שולל רבה של ירושלים נפטר במצרים ביום כ״ד באייר רס״ב, ונקבר שם.
בכתובה עתיקה שתצלומה נמצא באוסף הצלומים של שוקן, מתואר הרב יהונתן שולל בתוארים כאלה: אדוננו נגידנו, הודנו והדרנו, צניף תפארתנו ועטרת ראשנו, חמדת לבבנו דגל מחנותינו, מנהיג קהלותינו משוש זמננו, נשיא השם בתוכנו, מעון התום והצדק, מחזיק הבדק, נגיד הנגידים, ידיד הידידים וגדול ליהודים, האהוב המעולה, הכהן המעולה, החכם המופלא בכתם אופיר לא יסולא, הנגיד הגדול המעוז הגדול, הרב המובהק הפטיש החזק, דגל הרבנים ישמרו שוכן מעונים, האל חכמה ותבונה בלבו נתן, הוא מורנו ורבנו אור עינינו יהונתן, ויזכה לסעודת לוייתן, תכון ממשלתו לנצח אנ״ס (אמן, נצח, סלה)״ .
תעודה רבת־ערך לתולדות הרב יהונתן שולל מצא המנוח הרה״ג יעקב משה טולידאנו ז״ל בג׳ובר שבדמשק, בסוף ספר כתב־יד עתיק ״כתר תורה״ ופרסמה ב״העולם״ (שנה א/ גליון מ״ג) ובה נאמר: '״לזכרון, נולדתי אני נתן הכהן שולאל ש׳ הקצ״ז לבריאת עולם, יח׳ בחדש אב״. ״נתבקש בישיבה של מעלה אדוני הנגיד, כמוהר״ר נתן הכהן שולל זלה״ה, בליל ב׳ שתי שעות קודם היום, לט׳ לספירה, והוא כ״ד אייר שנת רס״ב ליצירה, ונהג שררת הנגידות במצרים י״ח שנה, ונקבר בין הנגיד כה״ר יוסף זלה״ה ובין אלחכים עבד אלולי (לפי דעת המנוח אליעזר ריבלין, צריך לאמר: עבדאלה והוא הרופא עובדיה). ועל שלשתם מוקף גדר בנוי מאבנים, לבל יכנס שום אדם ולא לזולתו״.
ההועלו עצמותיו של הרה״ג נתן שולל לירושלים ?
על ענין זה נחלקו הדעות, הרב מימון(פישמאן) בחוברת ״הנגידות בישראל״ (עמוד נ״ה) סובר שעצמות הרב נתן שולל לא הועלו לירושלים להקבר בה מפני שלא צוה להעלות את עצמותיו, אולם, הרב ר׳ אריה ליב פרומקין סובר ששנים אחדות אחרי פטירת הרב יהונתן שולל במצרים, והשתקעות הרבנים ר׳ יעקב בירב ור׳ לוי בן חביב בא״י, הטבת המצב בא״י, התקוות הגדולות לישועה, עורר הנגיד ר׳ יצחק שולל את שאלת העלאת עצמותיו של רבה של ירושלים, ועפ״י הוראת זקני הרבנים בירב ורלב״ח הוסכם להעלותן וכן היה. רבנים אלה לא היו מצווים להעלות עצמותיו של אדם, ובפרט רב בישראל, אילולא היה מצווה לפני מותו להעלות את עצמותיו, בפרט בימים ההם שהמרחקים היו עצומים, ההוצאות מרובות והנסיעה כרוכה בסכנת נפשות ממש.
החוקר המנוח ר׳ אליעזר ריבלין, במאמרו ב״התור״ תרפ״ז ובחוברתו: ״הנגיד ר, יהונתן הכהן שולאל בירושלים״ תיאר את דמותו הרוחנית של רב גדול זה ושעור קומתו וקדושתו, והביא תשובה אחת שהשיב לגולה ונדפסה בספר ״זקן אהרן״ לר׳ אליהו הלוי ולא עמדו עליה כותבי התולדה הראשונים.
התשובה ההיא נשלחה לעיר אחת בה התקוטטו שתי משפחות על דבר לעז של פסול משפחות, ואחרי שכל גדולי הדור בזמן ההוא ובדור שלפניו הר״י קולון, ר״מ דלמידיגו ואחרים התענינו בזה, פשטה המחלוקת מסביב לריב זה במדה גדולה, ואז שלחו לירושלים שליח מיוחד הוא ר׳ יעקב הלוי, אל הנגיד ר׳ יהונתן, ומתשובתו לגולה בולטת אישיותו ותקיפותו וגם השפעת הנגידות שהיתה עדיין בתקפה גם מצד המוסרי וגם מצד הממשלה.
והנה קטעים אחדים מאותה תשובה, שנכתבה בסגנון מיוחד, ובה בולטת אהבת יש־אל והשלום ועוז ירושלים וקדושתה: ״וכן אני גוזר בגזרת חרם ונדוי ושמתא על כל מי שיוציא הלעז… ואיני גוזר על מה שנעשה בשגגה, אלא על מה שייעשה עוד, שלא יזלזלו עוד המשפחות הללו ביחס חבריהם, ולא יעיזו פניהם כנגדם לקרותם בשם רע.
ואם יהא רצון מלפניהם שישימו שלום ביניהם… ינצלו כלם… ולפיכך עצה טובה אני משמיען שלא יחזיקו במחלוקת, ובוטח אני בהן שישאו פנינו בדבר הזה בפעם הזו מבלי שנוסיף להעניש יותר, שכיון שאנן שליחותיהו דקמאי קא עבדינן, ומאי דגזרינן לא גזרינן אלא מדינא, לכן טוב להון לקבל גזרתין וכל מאן דבעי למעבד יקרא לארץ ישראל דאנן עלה ומקבל עול מלכותא דרקיע דידי… ואף אם אינו מקבל עול מלכותא דארעא דידה חזי ליה לקבל גזריתן, ומי שלא יקבל ברצונו יקבל בעל כרחו, שמן השמים יסייעונו… רחמנא יתן לכם שלום, וישים לכם שלום, ויטע בין המשפחות האלו שלום, ויסלק שנאת־חנם מביניכם ומבין כל ישראל, ויתן להם חנא וחסדא, ויבנה בית מקדשא, בחייכון וביומיכון וכן יהי רצון, אנ״ס״(אמן, נצח, סלה).
הראשונים לציון, אברהם אלמליח– הרב יהונתן ב״ר חיים שולל
פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה-אהרן ממן
פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה
אהרן ממן
האוניברסיטה העברית בירושלים
המבוא
- 1. כתב היד
בארכיון כתבי היד ממרוקו השמור בין אוספי הספרייה של אוניברסיטת ייל, ניו הייבן, נמצא כתב יד בן שמונה דפים ומספרו 1825.0066 .MS ששת הדפים הראשונים של כתב היד מחזיקים העתקה של שש איגרות מאמצע המאה התשע־עשרה שכתבו חכמים ממרוקו (מכנאס, צפרו, מראכש, צווירא וטנג׳יר) ותחילת טיוטה של איגרת שביעית שנכתבה בשולי האיגרת הרביעית. ואלה מתפרסמות להלן. את שש האיגרות העתיק אחד משלושת הבנים של הרב אברהם עמאר, כנראה יצחק, סמוך לאחר שנת 1861, כפי שאפשר להסיק מהערתו בסוף איגרת ד להלן. עניינו בכינוס האיגרות היה לשומרן כדגם לכתיבה אפיסטולוגית מליצית, אשר על כן השמיט את שמות האנשים שנזכרו באיגרות המקוריות בשל צנעת הפרט.
הערת המחבר: אני מודה לפרופ׳ משה בר־אשר ולפרופ׳ יוסף תדגי, שקראו טיוטה של מאמר זה והעירו הערות מאלפות.ע"כ
איגרות מסוג זה כתב כבר היעב״ץ (הרב יעקב אבן צור) בספרו ״לשון לימודים״. חיבור זה התפרסם בלא תוספת ביאור בידי הרב דוד עובדיה, וכפי שנראה בהמשך, אין ספק שלשונו של החיבור הייתה שגורה על פיהם של מחברי האיגרות שלנו. אפרים חזן חקר איגרות אחדות מקובץ ״לשון לימודים״ מצד תוכנן, סגנונן ומבנן הספרותי, ובזמן האחרון פרסמו רחל חיטין־משיח ותמר לביא איגרות מחורזות של הרב רפאל אהרן מונסוניגו בלוויית מחקר מקיף ומעמיק.
האיגרות המתפרסמות להלן חשובות לעצמן ולעדויות ההיסטוריות המקופלות בהן, אך הן יקרות ערך במיוחד מן ההיבט הספרותי־הלשוני, באשר הן מוסיפות נדבך חשוב לסוגה זו. נפרשת לפנינו תופעה תרבותית וחברתית המעידה, שלא בעלי עט מבודדים שלחו ידם בסוגה ספרותית זאת, אלא רבים וטובים. אף מרשימה העובדה שדיינים ואנשי הלכה שתורתם אומנותם לא היו מנותקים מהחיים ומהעם, השקיעו מזמנם וממרצם, וגייסו את כישרון הכתיבה האמנותית שלהם לסייע בידי בני קהילתם שנקלעו למצוקה. הם לא הסתגרו בארבע אמות של ההלכה או עסקו בה ברמה הטכנית כמי שכפאם שד ולא דרשו דרשות משמימות, אלא תיבלו את חייהם ואת חיי צאן מרעיתם בדברים של טעם ובחידודים, דברים של ישועות ונחמות.
שש האיגרות כתובות על שלושת הדפים הראשונים של שריד מקונטרס בן ארבעה דפי נייר. האיגרות כתובות (בדיו חומה, או שחורה שדהתה) משני צדי הדף והן כוללות 3,190 תיבות הפרושות על פני 176 שורות: באיגרת א – 32 שורות, באיגרת ב – 31 שורות, באיגרת ג – 31 שורות, באיגרת ד – 42 שורות, באיגרת ה – 23 שורות, ובאיגרת ו – 17 שורות. האיגרות אינן ממוספרות בכתב היד, אך לרובן יש כותרות קצרות, כגון ״אגרת אחרת״. מידות כתב היד הן 22.3 17.7 x ס״מ; מידות הכתוב: 18.3 14.6 x ס״מ.
על פי נתוני הקולופון שבחלק מהאיגרות הן נכתבו מעיקרן בין 1840 ל־1862 והועתקו לאחר 1862 בשמירה על הסדר הכרונולוגי של כתיבתן. כתב ידו של המעתיק הוא כתב חצי קולמוס שנהג במרוקו במאות השנים האחרונות. עקב חיבורי אותיות, משלבות, דמיון אותיות, ופה ופה גם סלסול הכתיבה ורהיטותה, יש מקומות הקשים מאוד לקריאה גם לעין מיומנת. למעט נקודות או קווים מעל לאותיות או לתיבות מסוימות, שמטרתן לרמז שיש בהן ״קרי וכתיב״, כוונה מיוחדת, אין סימני ניקוד בכתב היד. בההדרה שלהלן הוספתי ניקוד מסייע בהומוגרפים אחדים. סימן הפיסוק היחידי בכתב היד הוא נקודה, והעתקתי את הנקודות כמות שהן, גם במקום שהיה מתבקש על פי כללי הפיסוק שלנו פסיק או סימן פיסוק אחר. במקום ההכרח הוספתי פסיקים להקל את הקריאה.
- 2. תוכן האיגרות
האיגרות הן מטיפוס ״איגרות קיבוץ״. שלוש איגרות נכתבו במקומות ובזמנים שונים לטובת אנשים שנקלעו למצוקה כלכלית והיו אנוסים לקבץ נדבות כדי לקיים את עצמם או את בני משפחותם, ושלוש נכתבו לטובת אנשים שביקשו לגייס דמי מסע לארץ ישראל. כל איגרת נועדה לשמש המלצה נלהבת על מחזיקה. היא הופנתה לרב או לראשי הקהל בקהילות המערב הפנימי וצפונה לו, והמריצה אותם לסייע לנושא האיגרת, לארח אותו בעת הצורך, ולהתרים את קהלם למענו בעין יפה. הנזקקים באיגרות אלה הם שני תלמידי חכמים ואישה שרצו לעלות לארץ ישראל (איגרות א, ג, ו), תלמיד חכם אחר שנקלע למצוקה כלכלית(איגרת ד), ואישה שבעלה זנח אותה (״אגרת על אשה שהלכה לבעלה למנדינת] ה[ים]״, כותרת איגרת ה).
המעתיק כינה את המכתבים הללו ״איגרות״ בכותרות שהוסיף להם, אך המחברים עצמם כינו אותם בצניעות אופיינית ״שורותיים אלה״(ד, 27; ה, 16; ו, 7).
לא צורך תיעודי־היסטורי הניע את המעתיק, שהרי דווקא את הנתונים האישיים הוא העלים לגמרי. היה אפשר לכאורה להעלות על הדעת שמעיקרא אין לפנינו אלא תרגיל אקדמי ספרותי־לשוני. אבל שאר הנתונים מעידים שהאיגרות אותנטיות ושנכתבו בשעתן לצורך פלוני או פלונית. למרות העלמת הנתונים האישיים אפשר ללמוד מהאיגרות על המעשה הקהילתי־החברתי המופלא, על מנגנון התמיכה הכלכלית במי שגורלו בגד בו, במי שכוחותיו הידלדלו, במי שחשקה נפשו לעלות לארץ ישראל בימים שבהם המסע נמשך חודשים ארוכים והיה כרוך בסכנת הדרך, ועל המעורבות של ראשי הקהל בגיוס תמיכה זאת.
איגרת א נכתבה במכנאס, אך אין מוזכר בה בידי מי או מתי. מן הסתם נכתבה סמוך לשנת 1840.
איגרת ב נכתבה במראכש (״מארוויקוס״) בט״ו בכסלו תר״ה (1845), ואין נזכר שם החותם. בשולי המכתב נוספו שתי פסקות תמיכה, ״תוספות״, מעין נ״ב. האחת(שורות 26-23) נכתבה בידי הרב יוסף אלמאליח ״מגלות אצוירא״ (מוגדור), אך מקום חתימתו במראכש; לאחריה באה תוספת שנייה (שורות 31-27), אף היא משנת תר״ה (1845), החתומה בידי ״חכמי אצווירא״. התואר ״אצווירא״ מרמז בלי ספק לאירוע הטראומטי שאירע ב־15 באוגוסט 1844, עת הפגיז הצי הצרפתי בפיקודו של Joinville את מוגדור עד כדי חורבנה כתגובה על תמיכת המלך בעבד אלקאדר שמרד בצרפתים באלג׳יר ועל המקלט המדיני שהעניק לו. בעקבות הרעשה זו בזזו הברברים את העיר, והיהודים נאלצו לנוס על נפשם ונפוצו על פני הארץ. האירוע נזכר בספרות היהודית בת הזמן, בספרות ההיסטורית, וכן בגוף האיגרת הנידונית להלן(ב, 15-11).
איגרת ג נכתבה במכנאס בחודש אב בשנת תרט״ז (1856) ונחתמה בידי ״חכמי מקנאס״.
איגרת ד נכתבה בידי הרב משה בן ג׳ו, רב טנג׳יר, בשנת 1857. גם לה יש נספחי תמיכה: האחד (שורות 21-17) נכתב באותה שנה בידי הרב עמור אביטבול בצפרו; השני(שורות 33-22) נכתב במכנאס בשנת 1861, אך מחברו מזכיר מכתב תמיכה קודם שכבר כתב בשנת 1852 ; השלישי (שורות 42-34) נכתב בידי הרב אברהם עמאר במכנאס. לפי מקומם ולפי זמנם של החכמים שכתבו שוב ושוב כדי ליתן תוקף חדש למכתב ישן זה, נראה שנושא המכתב היה זקוק באופן כרוני לסיוע כלכלי, והוא התרוצץ רבות בשנים ונסע מרחקים גדולים כדי להגיע לכל מקור סיוע אפשרי.
באיגרת ה אין נתוני קולופון.
איגרת ו נכתבה במכנאס במרחשוון בשנת ״למען תחיון וטוב לכם לפמ״ה״. לפמ״ה הוא קיצור של ״לפרט מן הפרט״, ובו מציינים רק את העשרות והיחידות אך לא את המאות. אף שלא נקוד על שום תיבה, מן הסתם כיוון החותם לתיבה וטוב העולה כמניין 23, והכוונה לשנת 5623, ה׳תרכ״ג, המקבילה לשנת 1862 (לא 1863, כי נכתבה במועד לא ידוע בין ט׳ לי״ד במרחשוון, בין 2 ל־7 בנובמבר).
האיגרות פותחות בנוסחה שגורה, הבנויה משניים או שלושה פסוקים העשויים לרמז על תוכנה, ממשיכה בפסקה נרחבת ובה דרישת שלום ודברי כיבושין לנמען ואיחולים שונים המסתיימים בדרך כלל בברכה: אכי״ר (=אמן כן יהי רצון), כיר״א (=כן יהי רצון, אמן) או כי״ר. נוסחת ברכה זו, החותמת את הפתיחה, מרמזת שעתה עוברים לעצם העניין. בגוף האיגרת מתאר המחבר את מעמדו של נושא המכתב ואת המצב העגום שאליו נקלע ואת מידת הצורך והנזקקות שלו לסיוע. המחבר פונה אפוא אל הנמען שישדל את אנשי קהילתו לתרום בעין יפה למוביל האיגרת. הנספחים שנכתבו באיגרות אחדות בידי חכמים שונים נוספו אם מפני שנדרשה הסכמתו של מרא דאתרא – כשמקבץ הנדבות עבר לעיר אחרת, או אם עבר זמן רב מן ההתרמה הראשונה, והיה צריך לתת תוקף חדש לאיגרת המקורית. מכאן שנושאי האיגרות שמרו עמם את האיגרות שנים רבות כשטר חשוב לעת הצורך.
פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה
אהרן ממן
יוסף תדגי-פיוט"מי כמוך" לחנוכה לר' ידידיה מונסונייגו-עיונים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-ירושלים תשע"ה
ה. בין מהדורת הדפוס לנוסחות הפיוט שבכתב יד
ציינו לעיל ששני הפיוטים לשבת חנוכה – ״אני היום אברך״ לר׳ רפאל אהרן מונסונייגו ו״מי כמוכה״ לר' ידידיה בנו – נדפסו יחד וראו אור בשנות הארבעים של המאה הקודמת בבית הדפוס של מסעוד שרביט ועמרם חזן בפאס. מדובר בארבעה עמודים בגודל 16×23 ס״מ כל אחד.
אין ספק שהנוסח הנדפס מבוסס על כתבי יד אוטוגרפיים שהיו בידי המהדיר, ר׳ ידידיה מונסונייגו [ג], מצאצאי הפייטנים. השירים אינם מנוקדים, והצורה הגרפית אינה מדעית. בהדפיסו פיוטים אלו קבע לו המהדיר להוציא אותם מתהום הנשייה ולשלבם בתוך התפילה הציבורית, מה שכנראה היה ייעודם הראשון. ואכן יש להכיר תודה לרב ידידיה מונסונייגו [ג], כי הרי מטרה זו הושגה, היות שעד השנים האחרונות המשיכו לקרוא, לפחות בבית הכנסת שבו התפלל הרב, את שני הפיוטים בשבת חנוכה. כך גם אנו התוודענו אליהם.
מהדורה זו של הרב שימשה בסיס למהדורה המובאת להלן. ואולם לאחר השלמת המאמר הגיעו לידיי שני כתבי יד נוספים המכילים את הפיוט ״מי כמוך״ בחילופי נוסחאות אחדים: האחד נמצא באוסף התעודות וכתבי היד מצפון־אפריקה שבספריית אוניברסיטת ייל בארצות הברית, והאחר בקובץ השירים ״נאות מדבר״ לר׳ רפאל אהרן מונסונייגו, שעותק ממנו נמצא אצל הרב משה עמאר. אציג כאן השוואה בין מהדורת הדפוס לבין שני כתבי היד האלה.
- 1. מהדורת הדפוס וגרסת כתב היד שבספריית אוניברסיטת ייל
במסגרת סדנת החוקרים שהחלה בחודש תשרי תשע״ג(אוקטובר 2012) בספריית היודאיקה שבאוניברסיטת ייל בניו הייבן שבארצות הברית איתרתי בתוך צרור של תעודות העתק של הפיוט ״מי כמוך״ לר׳ ידידיה מונסונייגו. סימנו בקטלוג הספרייה.1825.0407 MS.הפיוט כתוב בשלושה דפים לא ממוספרים. מידות כתב היד הן 13×9 ס״מ. לשלושת הדפים מצורפים עוד שני דפים באותו גודל. בדף אחד מכתב קצר השופך אור על נסיבות העתקה, וזה פענוחו:
נחל נובע מקור חכמה, האח אמרה נפשי, הוא ניהו הח׳[כם] הש׳[לם] והותיק כהה״ר [כבוד הרב הגדול רבי] רפאל אבן־צור נר״ו [נטריה רחמנא ופרקיה = ישמרהו האל ויצילהו], יאיר כאור השמש בגבורתו. אחדש״ו [אחרי דרישת שלומו וטובתו] ת״ר [תפארת רום מעלתו ונשי[קת] פני הקדש, בעוצם התם, כמאן דתני אהבה, ונוה צדיק בידך, וקרוביך כשתילי זתים סביב, על דברת ״מי כמוך״ שחבר מור זקני שתגיע לידך. ובבקשה ממך, אל תמהר עלי, על ״עט סופר״, לפי שאתה יודע שכל זמן שאבי שבור, אני הוא בעל הבית. ועוד, יש לנו שמחת בן דודי. ובבקשה ממך שתשלח לי ״לשון למודים״ עם אחד מן יא״ר [ידידינו אהובינו ורעינו], [את ראשי התיבות יא״ר אפשר לפענח גם ״ידיד [נפשי] אב רהמך, ביטוי המתועד באיגרות של חכמי מרוקו] ואעתיקו, ואחזיר אותו לך. ועשה עמי זמן אמתי אחזיר אותו לך, לפי שאתה יודע שלא יש לי אפ [לו] לשון טוב מאוד, במה נשלח אגרות ליא״ר [לידידי אהובי ורעי], ותהיה רגיל לשלח לי לשונות טובות, וסגולות וחדושים ומדרשים ופיוטים. וכל מה שתאמר אלי אעשה, בלא שום טענה כלל. ואף אני אשלח אגרות נחומים ופיוטים וחדושים ומדרשים. ותהיה רגיל להשיבני דבר מהרה, ולא עכבא, ודבר בעתו מה טוב.
בשלהי בסיון המוכתר בכתר תורה. יום רביעי בשבת, שנת וענתה בי צדקתי [=תר״ד/1844] בסדר ׳ואני אברכם׳, ואין להאריך וש״ר [ושלום רבן. [חתימת המוען – יהושע(?) מונסונייגו]
בעמוד השני כתובה במאוזן כתובת הנמען:
רב נהורא נהירו דעיינין הוא ניהו הח׳[כם] הש׳[לם] והותיק כהה״ר [כבוד הרב הגדול] רפאל אבן־צור נר״ו(נטריה רחמנא ופרקיה = ישמרהו האל ויצילהו] יאיר כאור החמה אשו״ש [אתה שלום וביתך שלום] באל״ש [בכל(!) אשר לך שלום] קרוב״ץ [קול רינה וישועה באהלי צדיקים].
מהכתוב בראש האיגרת אנו למדים שהרב רפאל אבן־צור פנה לנכד המשורר בבקשה שיעתיק למענו את הפיוט ״מי כמוך״, והלה נעתר לבקשתו. בסוף האיגרת השולח מתנצל על שלא הספיק, בשל סיבות משפחתיות, להעתיק את החיבור ״עט סופר״, ומנצל את ההזדמנות לבקש מהנמען שישלח לו גם את קובץ ״לשון לימודים״. אמנם נשאלת שאלה באשר לזהותו של הנמען – ר׳ רפאל אבן־צור. לפי המקורות ההיסטוריים והתעודות שבידינו, במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה חיו שני רבנים שנשאו את השם ר׳ רפאל אבן־צור בן שלמה: אחד פעל בפאס והאחר במכנאס. לא ברור לאיזה מהם היה מיועד המכתב דנן. לדעתי, ענייננו ברבה של מכנאס ולא בעמיתו, שעתיד היה לשמש אב בית דין בפאס. באותה תקופה לא נהגו ״לשלוח״ מכתבים בתוך אותה עיר. לו היה הנמען הרב אבן־צור מפאס, היה יכול לצעוד כמה צעדים בשכונה היהודית ולקבל את מבוקשו. ועוד, המוען – נכדו של המשורר ומנסח המכתב – מעטר בפתיחת האיגרת את הרב רפאל אבן־צור בתארים מכובדים ובדברי שבח: ״נחל נובע, מקור חכמה, החכם השלם והותיק״. והרי אנו יודעים שהרב רפאל אבן־צור מפאס נולד בשנת תק״ץ (1830), כלומר היה בן ארבע־ עשרה שנה בעת כתיבת הדברים, ואיך יעלה על הדעת שבגיל כה צעיר יתואר ״החכם השלם והותיק״?
הרב רפאל אבן־צור ממכנאס שימש דיין ומורה צדק בתקופה זו. מצאנוהו חתום, עם דיינים אחרים, על מספר תקנות שהוכרזו בקהילה בשנים תרי״ד-תר״ן(1854- 0 9 18). אם נביא בחשבון שבתחילת שנות החמישים הוא נמנה עם דייני העיר, סביר להניח שבשנת תר״ד(1844), שנת הכתיבה של האיגרת דנן, הוא שימש כבר ברבנות ויצאו לו מוניטין. לא ידועים לנו מועדי לידתו ופטירתו של הרב אבן־צור ממכנאס, אולם לאחר שנת תר״ן(1890) שמו אינו מופיע עם הרבנים החתומים על התקנות, פרט הרומז אולי שלאחר תאריך זה כבר לא היה בחיים.
מסמך זה טומן בחובו עדויות מעניינות על חיי החברה היהודית במרוקו ועל ההיבטים התרבותיים שלה. כך למשל נפרשת לפנינו עדות על הקשרים הבין־קהילתיים, על חילופי חיבורים בין תלמידי חכמים ועל יחסי רעות בין רבני פאס לרבני מכנאס – אם אכן מדובר ברבי רפאל אבן־צור מעיר זו – המוכרים לנו גם ממקורות אחרים, בעיקר מתוך ספרות השו״ת והתקנות. האיגרת משקפת נאמנה גם את האווירה האוהדת לפיוט העברי ולכתיבה האיגרתנית המליצית שהעריצו חכמי מרוקו במיוחד: ״תהיה רגיל לשלוח לי לשונות טובות [=נוסחים של איגרות מליציות] […! ופיוטים […] ואף אני אשלח אגרות ניחומים ופיוטים וחדושים ומדרשים״.
על סגנונן ועל מבנן הספרותי של איגרות חכמי מרוקו ראו חזן, מקאמה; הנ״ל, לשון: הנ״ל, האיגרת. על הכתיבה האיגרתנית המליצית המחורזת של הרב רפאל אהרן מונסונייגו ראו ניתוחן המעמיק של חיטין־משיח ולביא, נאות מדבר; וראו גם ממן, פתשגן.
יוסף תדגי-פיוט"מי כמוך" לחנוכה לר' ידידיה מונסונייגו-עיונים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-ירושלים תשע"ה
חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן
דברי סיכום ודברי חתימה
בעיון הזה ציינתי והדגמתי את השינויים שהמסורות עברו במרוצת הדורות ובמיוחד בדורות האחרונים; דיברתי על החיבור בין חקירת מסורת הלשון וחקירת הלשון היהודית בכלל; אחר כך עסקתי בפירוט יתר במסורות הלשון של יהודי המזרח והמגרב ובלשונות הדיבור שלהם. כאן הודגם באמצעות בירור עניינם של שבעה יסודות עבריים שנכנסו ללשונות היהודים, ובמיוחד לערבית היהודית במגרב, מה עשויה להיות תרומת המרכיב העברי בלשון היהודית לתולדות הלשון העברית; וכן הודגשה היטב חשיבות הממצאים שנשמרו באזורי פריפריה בגלל שמרנותם של אזורים כאלה.
ברור, כי חקר מסורת הלשון של כל קהילה מקהילות עם ישראל וחקר הלשון היהודית שהיא דיברה בה הם תחומים נבדלים. אבל יש ויש ביניהם נקודות מגע לא מעטות. למשל, בהרבה קהילות מערכת ההגיים של מסורת הלשון העברית ושל לשון הדיבור היא אחת או שמערכות ההגיים של שתיהן קרובות ביותר זו לזו. ויותר מכול, המרכיב העברי והארמי שחדר ללשון הדיבור בכל סוגותיה ובכל טיפוסיה הוא החוליה המקשרת ביניהן. המרכיב הזה הופך בחלקו להיות מותך ומשוקע בתוך הלשון הקולטת, ובחלקו נשאר יסוד משובץ לעת מצוא בפי הדוברים והכותבים.
חקירתו של המרכיב העברי בלשון היהודית היא פרק חשוב בחקירתה של הלשון הזאת, אבל הוא חשוב גם בחקירתה של מסורת העברית שהילכה בקהילה הנחקרת בכל הדורות. פעמים הרבה שתולדות הלשון העברית בתקופות קדומות יוצאות גם הן נשברות ממחקר המרכיב הזה, על ידי עיונים דיאכרוניים בו ועל ידי השוואתו לממצאים שהילכו בקיבוצים יהודיים אחרים.
נספח
אני מבקש להוסיף כאן דברים לעניין הגיית השווא. הגיית השווא אחרי ״תנועה גדולה״
ציינתי לעיל כי השווא אחרי ״תנועה גדולה״ היה נהגה בעבר בכל הקהילות במרוקו כשווא נח. מימושו כשווא נע בקהילות המרכזיות – ש בפי בעלי הגייה מסורתית או [I] בפי בעלי הגייה מודרנית – בא לעולם בתקופה מאוחרת, עם בואם של מורים ושל ספרי דקדוק שלימדו כי זה הוא שווא נע. את ההגייה הזאת שומעים בדורנו בפי רבים, אם כי גם ההגייה המקורית עדיין שרירה וקיימת. ההגייה החדשה מוצאת את ביטויה בכתב בסידורים ובחומשים שנדפסו בדור האחרון. אציין כדוגמה את הסידור והמחזורים של הרב מאיר עטיה, שהוא מסרן ידען של כל מה שהילך בערים הגדולות, בהן רבאט, מראכש, פאס ומכנאס(הוא אסף נתונים רבים ומעניינים גם ממנהגיהן וממסורותיהן של קהילות אחרות).
עטיה מציין כל שווא נע בשתי נקודות גדולות, ואת השווא הנח – בשתי נקודות קטנות יותר, כדרך שעשו מהדירים אחרים בדור האחרון. בעיון הזה אביא דוגמות מהמחזור לפסח. למשל, בשתי מילים בפסוק הראשון של קריאת שמע אנו רואים שניקד כך: וְאָהַבְתָ – השווא הראשון צוין בשווא נע והשני בשווא נח, לְבָבְךָ – שני השוואים צוינו כנעים, זה שבראש המילה וזה שאחרי ״תנועה גדולה״."
אם אני צודק, שגם במסורתו של מאיר עטיה השווא אחרי ״תנועה גדולה״ היה נהגה בעבר בשווא נח, מן הדין שתימצא לכך ראיה במסירתו. היינו, יש לצפות שבהיסח הדעת תהיינה דוגמות מובהקות שהשווא הזה נהגה בפיו נח, בלי שציינו כנע. אכן יש ראיה מכרעת להגיית השווא הזה כנח. הנה שתי דוגמות שיספיקו להראות את הדבר הזה: בקטע ״למבצע על ריפתא״(=לבצוע את הלחם) מפיוטו של האר״י לליל שבת, הנאמר לפני הסעודה, באות שתי צורות בינוני פועל של בניין קל: נָקְטָא(״תרץ יו״דין נקטא״) ונָגְדִין(״ונגדין נחליא״). אבל זה אינו הניקוד אצל עטיה. הוא ניקד את הנו״ן בשתי המילים בפתח: נַקְטָא, וְנַגְדִין.
מסתבר, שהוא או מורהו לימדו את עצמם ששווא אחרי ״תנועה גדולה״ בעברית הוא שווא נע והתחילו להגות אותו כשווא נע, ועל כן ראה עטיה לציינו ככזה בסידורו ובמחזוריו. עם זאת, הם לא לימדו את עצמם(כמתחייב!) שהכלל תופס גם בארמית. כאן המשיכו להגות את השווא הזה כשווא נח, ועל כן עטיה ניקד את התנועה לפניו בפתח במקום בקמץ, ונמצא מלמד באופן ברור ביותר שהשווא הזה הוא שווא נח כהגייתו. לשון אחר, ניקודן של המילים בארמית מסגיר את הגייתו הקודמת של שווא אחרי ״תנועה גדולה״ במסורת של מאיר עטיה ושל אחרים. מסורת ההגייה שלהם בעברית עיברה את צורתה, אבל בהגיית המילים הארמיות השינוי הזה לא קרה.
עוד על הגיית השווא כ־[a]
ברור, כי הסוגיה הכוללת שנידונה והודגמה לעיל – הגיית השווא כ־[a] – מחייבת זהירות מרובה. אין ללכת שבי אחרי כל דוגמה בלי בירור יסודי שלה. אפרש את דבריי בעזרת דוגמה נוספת, הנראית דוגמה לא בטוחה בעליל. אני רואה להביא אותה בהקשר הזה כדי להראות את משנה הזהירות המתחייב בעיון כזה. מדובר בצורת פועל אחת המצויה בפיוט ״ידידים יוצאים״. פיוט זה היה נאמר ביום הראשון של חג הפסח בשעת קריאת התורה בתאפילאלת ובמקומות אחרים בדרום־מרוקו עד הדור האחרון לישיבת היהודים שם. והוא היה נאמר אף בבית הכנסת של התושבים בעיר פאס ובמקומות אחרים בקהילות של ערי הצפון עד תקופה מאוחרת ביותר.
הפיוט הוהדר שלוש פעמים בעשרים השנים האחרונות, תחילה בידי שלמה אלקיים, אחר כך בידי ולאחרונה בידי מאיר אלעזר עטיה. לענייננו חשובה צורת פועל אחת בפיוט הזה. את הטורים ב ו־ג של הבית הראשון פותחים שני פעלים (ההדגשה שלי):
עשו פסח ככתוב בתורת דר מרומים קחו צאן מבעשור במאמר צור עולמים.
בתאפילאלת היו קוראים עָשׂוּ, קָחוּ, ונהגו לתרגם אותן לערבית בצורות עבר: עמלו/3emlu, כאדו/xadu מאיר עטיה מנקד אותן במחזורו כצורות ציווי: עֲשוּ, קְחוּ. אינני חושב שמאיר עטיה בדה את הניקוד הזה, אף שמעתיו מפי עד נוסף. והגם שלא מצאתי אפילו מסרן אחד שיאמר לי שתרגמו את הצורות האלה לערבית בצורות ציווי: עמלו 3emlu, כודו/ xudu הקריאה של המילים כצורות ציווי הייתה נוהגת.
לכאורה, יש מקום לומר שמא הקריאה בתאפילאלת עָשׂוּ, קָחוּ מכוונת בעצם לצורות עֲשו, קֲחו. כמסירה שהביא מאיר עטיה, בהגייה רגילה של השווא בצורה קחו כ־I. אפשר אפוא לומר שהבנת הצורות כצורות עבר במסורת תאפילאלת עלתה, משום שהחטף בעי״ן והשווא בקו״ף שהיה נהגֶה [A] נתפרשו לבני המקום כקמצים.
עם זאת, אני סבור שאין להרחיק לכת ולהניח שהקריאה קחו בתאפילאלת היא בעצם קֲחוּ. נראה לי, שמשקלה של הקריאה עָשׂוּ, קָחוּ, הנתמכת בתרגומה לערבית בצורות עבר נסתרים במסורת תאפילאלת, אינו פחות ממשקלה של הקריאה עֲשׂוּ, קְחוּ. ואולי אפשר לומר שלא נטעה כשנאמר כי הדיבור על פסח מצרים בפיוט ״ידידים יוצאים״ – שנאמר עליו בפסוק ״דברו אל כל עדת ישראל לאמר: בְּעָשׂר לחדש הזה ויקחו להם שה לבית אָבֹת שה לבית״(שמות יב 3) ובמשנה ש״מקחו מבעשור״(פסחים ט, ח) – הוא על דבר שנעשה בעבר: ״עָשו פסח ככתוב […], קָחוּ צאן מבעשור […]״, כפי שמוסרת מסורת תאפילאלת, ופחות אמירה בלשון ציווי, כפי שאומרת המסורת האחרת. כללו של הדבר לא כל תנועת [A] הנראית מימוש של שווא היא באמת כזאת.
חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן
ההיית או חלמתי חלום-יהודה ניני
ההיית או חלמתי חלום-יהודה ניני
תימני כנרת הגיעו לחוות כנרת ב־1912 וחיו סמוך לה עד 1930. הם נאבקו מאבק עיקש בטבעו הקשה של עמק הירדן, במצוקת דיור נוראה, בהתנכרות ולעיתים מזומנות התעלמות מכוונת מצד המוסדות המיישבים, ובד בבד בתוכניתם של חברי קבוצת כנרת – שעל־ידי אמצעי לחץ כגון מניעת מים להשקיה ולשתיה, מניעת קרקע, התנגדות לתוספת משפחות לשם הרחבת ישובם של עולי תימן והתנגדות להשלמת מספו יחידות הדיור ־ קיוו שיוכלו לאלץ את תימני כנרת לעזוב אר המקום. לאחר שמונה־עשרה שנות מאבק נעקרו תימני כנרת מן המקום שאהבו, מקום שנתנו למען שגשוגו שנים רבות מחייהם וקורבנות לא מעטים בנפש. סיפורן של עשר המשפחות אינו אלא מיניאטורה היסטורית ( מסכת היחסים בין הישוב לבין עולי תימן. לפנינו התנגשות בלתי נמנעת בין חברה מאורגנת, אידיאליסטית, מפלגתית ובעלת רקע זהה של תרבות וארצות מוצא לבין עולים חסרי ארגון, נטולי אידיאולוגיה חברתית או מפלגתית. יהודים ״סתם". לפנינו מאבק בין אלו שבאו ב״סוד הברית והיחד״ לבין יהודים שבאו לחיות את חייהם בארץ־ישראל ללא חלומות לשנות או פניה של החברה, לא שינוי ערכים ולא שינוי תרבותי, לבד מחלום גאולה.
לכאורה, ספר זה הוא סיפורן של עשר משפחות, למעשה הוא סיפורה של החברה היהודית המתהווה בארץ־ישראל שנישסעה בין עולי ארצות האיסלאם לבין עולי אירופה, בין ״מזרחיים״ ל״אשכנזים״ ובין דתיים לחילוניים. לפנינו סיפור אהבה שהוחמצה, ערגה למלאות הוויה שלא סופקה, חלום אחדות שנשאר בגדר חלום. מחקר היסטורי מרתק, מתועד ביסודיות ומנומק באופן מעורר אימון, פרי עטו של יהודה ניני, פרופ׳ להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב וראש בית־הספר למדעי היהדות, הנקרא כקינה אנושית מזעזעת.
עם עובד-1996
משעמד בפני הבעש״ט ״עניין פיקוח נפש גדול״ נוהג היה ללכת למקום מסוים ביער, להדליק אש, ולכוון מחשבותיו בתפילה – ואז מה שביקש לעשות קם והיה. דור לאחר־מכן, משעמד אותו ״פיקוח נפש גדול״ בפני המגיד ממזריטש, נוהג היה ללכת לאותו מקום ביער ולומר: איננו יכולים עוד להדליק את האש, אך עדיין יכולים אנו לומר את התפילות – ומה שביקש קם והיה. ושוב, דור אחד מאוחר יותר, היה על ר׳ משה ליב מססוב לבצע משימה זו. אף הוא הלך ליער ואמר: איננו יכולים עוד להדליק את האש, אף איננו יודעים את הכוונות הנסתרות שבתפילה, אך יודעים אנו את המקום ביער בו אירע הכול – וצריך להיות די בכך, ואכן, די היה בכך. אולם דור נוסף עבר, ורבי ישראל מרוזין נקרא לבצע משימה זו, ישב על כיסא הזהב בארמונו ואמר: איננו יכולים להדליק את האש, איננו יודעים את התפילה, איננו יודעים את המקום, אך את המעשה נוכל לספר. ואכן מוסיף המספר, לא נפלה השפעת סיפורו של האחרון מהשפעת מעשיהם של שלושת הראשונים.
[גרשם שלום ״החסידות – שלב אחרון״]'
פרקים כתורת החסידות ובתולדותיה, ירושלים תשל״ח, עמ׳ 50. רעין הסיפור נמצא בקובץ החסידי על ר׳ ישראל מרוזין – כנסת ישראל, ורשה תרס״ו, עמ' 23.
פתח דבר
הדחף שהביאני לכתוב את פרשת ״תימני כנרת״ ניעור בשעה שפנתה אלי אילת הלר כשהבינה את הסרט ״דקל שפל צמרת״ וביקשה ממני לתת מעין עדות היסטורית על מה שהיה שם. בעדותי בסרט שללתי את האפשרות שתימני כנרת גורשו. הסברתי כי מה שעשה בנציון ישראלי וקבוצת כנרת לתימני כנרת יכול היה להיעשות גם לעולים ממזרחה של אירופה, ואכן כפי שיראה הקורא הבאתי דוגמאות לכך בגוף העבודה. אודה, שהיתה זאת איוולת מצדי לחוות את דעתי בסרט ״דקל שפל צמרת״. איוולת, משום שלא ידעתי נושא זה על בוריו. מוסר־הכליות שליווה אותי מאז פירשנתי בסרט הנ״ל, הביאני לכך שאלמד נושא זה כהלכה.
בשלבים הראשונים של הכנת הסרט הכרתי את עמנואל מודחי, שהיה התחקירן של הסרט ומבניהם של תימני כנרת. בשיחות שניהלנו עלה נושא כתיבת ספר על פרשה זו שאותו יזם. עמנואל הציע לי לכתוב את הספר, הסכמתי בתנאי שאיש לא יתערב במהלך עבודתי ולא ינסה להטות אותי מדרכי. עמנואל מודחי ששקד שנים אחדות על איסוף חומר על תימני כנרת, הואיל בטובו להעמיד לרשותי את כל החומר הנאסף, ועל כך תודתי לו ולמסירותו. דומני כי יותר מכל אדם שקד עמנואל(עמי) מודחי על ליקוט שקדני של כל פיסת מידע ועשה דברים הרבה למען לא יאבד זכרם של תימני כנרת. ראויה אף שקדנותו זו לציון, להוקרה ולהערכה.
בניהם של תימני כנרת, נתנאל מרגלית ובנציון מנצור אף הם לא חסכו ממני דבר לא בחומר שהיה בידם ולא בעדויות שנותרו במשפחתם. ראויים בניהם של תימני כנרת לברכה על שלא ניסו אפילו פעם אחת להטריח אותי לא בעצות ולא בשאלות והניחו לי לעבוד כפי דרכי.
ספר זה מתועד אולי במידה רבה יותר ממה שנהוג. אולם מפאת רגישותו של הנושא סברתי כי מן הראוי שלא אחסוך בתיעוד וזאת כדי שהקורא יהיה שותף לי בדרכו שלו בפרשנותם של המאורעות. הנושא שלפנינו אינו ״עדתי״ במובן המקובל היום איש מאנשי כנרת, כולל בנציון ישראלי, לא היה נגוע בנטיות מפלות מטעמי עדתיות ומוצא. היתה בכנרת התנגשות נוראה בין אורחות חיים, תפישת עולם ואידיאולוגיה בלתי־מתפשרת הניסיון שעלה יפה מצדו של בנציון ישראלי להשליט את תפישת עולמו בכנרת הוליד הצלחות ובצדן עוולות. כששוחחתי עם אהרן שידלובסקי לפני שנים רבות הוא אמר לי בפשטות כי בנציון היה עושה זאת לכל מי שלדעתו לא היה מתאים לכנרת. משלמדתי את החומר נתאמתה לי אמירתו של שידלובסקי ונתחוורה כל צורכה. והנה אף־על־פי שאני מבין אותם אנשים ״קשים״, קשים לעצמם וקשים לזולתם, וכדרכם של האידיאליסטים, אמיתתם – אין בילתה. וכי אפשר להעלות על הדעת אפשרות אחרת בעולמם של אידאליסטים?
בנציון ישראלי הוא גיבורו של ספר זה. הקורא קצר״הרוח עלול לחשוב כי הוא ״האשם״ במה שאירע לתימני כנרת ולא היא. יש לראות את בנציון כמייצגו של הקולקטיב שחי ועבד בחוות כנרת שהפכה לימים לקבוצת כנרת. אולם כיוון שבנציון היה הפעיל והדומיננטי שבחבורה זו וכיוון שהוא אשר חתום על מסמכים רבים הקשורים לפרשה זו והוא אשר ניהל את המשא ומתן, שמו מוזכר תכופות בספר זה. אם עולה מספר זה אשמה כלשהי אין להטילה על כתפיו בלבד, כי כאמור אין בנציון אלא מייצגה של קבוצת כנרת.
ספר זה עצבות שורה עליו ועולה מבין שורותיו. עצבות זו באה לעולם מתוך קריאתם של המסמכים וניתוחם. יש וחשבתי שטוב לו לספר זה שלא נברא משנברא, אך משנברא יילך לדרכו בעצבותו אך ירבו בו הקרעים, כמאמר ש״י עגנון: כשספרים נקראים הם נקרעים וכשאינם נקראים אינם נקרעים.
א. סיפורם של אלמונים
מה שאירע, תחילתו בשנת תרע״ב היא שנת 1911 למניין המקובל. מה שאירע אינו מן הדברים שמשנים כביכול סדרי עולם או סדרי אומות. אין עניין זה נוגע אלא לקומץ קטן שאין בו להשביע חוקרי היסטוריה. הסיפור שאני בא לספר, אינו על כלל האומה היהודית ולא על פזורה מפזורותיה. הדברים שאני כותבם כאן אינם נוגעים אלא לעשר משפחות מגולת תימן. הוא סיפורן שלהן מאז טולטלו כשסערה רוחם בדחף משיחי והביאה אותם אל הארץ הנכספת, ארץ ההבטחה האלוהית. ארץ שנאמר בה לאביהם, לאברהם, ״אל תירא, אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד״ (בראשית ט״ו א׳).
סיפור זה אינו אלא מיניאטורה היסטורית, משהו העשוי להיחשב בעיני ההיסטוריונים כשביל היורד מדרכי המלך של ההיסטוריה היהודית ומוליך לצדי צדדיה הלא מכריעים. סיפורן של משפחות אלו אינו שייך לזרם המרכזי של העשייה הלאומית. מבין ראשי המשפחות או מבניהן לא היו אף לא קמו, לא הוגי דעות ולא סוללי נתיבות חדשות, לא בתולדות האומה ולא בתולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל. אף לא אחד מהם, מאלו שעלו מתימן בשנת תרע״ב ונתגלגלו כמה וכמה גלגולים עד שהגיעו לחופה של הכנרת, לבקעת גינוסר, לא כתב לה שיר. כרבים אחרים מבוני היישוב, היו כמאמר המשורר ״ענווי עולם״. איש מאלה שהוציאו שמונה־עשרה שנה לחופה של הכנרת לא זכה להיזכר בספרים המספרים בשבח גואלי עמק הירדן ומייבשי ביצותיו, אלו שהפכו עמק עכור לפתח תקווה.
סיפור זה שאני מספרו הוא סיפורם של אלמונים אשר לא באו בסוד הברית והיחד, לא של התנועה הציונית ככלל ולא של מפלגה ממפלגות הפועלים של אותם ימים. וכיוון שלא באו בסוד הברית והיחד, לא היו אלא יהודים סתם שחייהם ומותם כשל יהודים סתם, חיים שאין בהם לפרנס לא אתוס לאומי ולא מיתוס לאומי. אכן, אין לכחד, עלייתם לא באה מתוך דחפים לאומיים שביקשו לשנות סדריה של ההיסטוריה הלאומית או סדרי עולמה ואורחות חייה. הם עלו לארץ־ישראל כיוון שביקשו לחיות בארץ המובטחת להב ולאבותיהם ולמצוא בה נחת. הם עלו לארץ שלא ראתה נחת מאז אותה הבטחה אלוהית ועד היום הזה.
סיפור זה, תחילתו אי־שם בתחילת המאה וסופו בתחילת העשור הרביעי. סיפור שלכאורה יש לו תחילה ויש לו סוף. זהו סיפורן של עשר משפחות שבאו, כאמור, לבקעת גינוסר, לחוף הכנרת, לבית ״המוטור״ ונאבקו על חייהם דבר יום ביומו כעשרים שנה, כמאמר הכתוב ״בנפשו יביא לחמו״. מעשה שבהשקפה ראשונה, יש לו תחילה ויש לו סוף, שכן מאחר ולא מצאו מקום של נחת בכנרת, ויום קשה נרדף בידי קשה ממנו, קמו אלו ששרדו, השארית הנשארת, ועקרו בעל־כורחם למרמורק שליד רחובות וכאן מצאו מעט נחת. סיפורם תם אך לא נשלם. מה שנראה כשוליים הפך למשל. אין לכחד שמה שרואות עיני הבנים בימים אלו אינו דומה למה שחשו אבותיהם, הן באותם ימים כשעמלו לחופה של הכנרת והן בשעה שגלו מחופה של הכנרת ונתיישבו במרמורק. שונה הוא מראה העיניים ופרך הגוף תכלית שינוי, ממשמע אוזן והגדה שהיא איש מפי איש, מאומד ומשמועה. כן אין לכחד שפעמים, ממרחק הזמן, נראים הרים כצל וצל הרים כהרים. ומה עוד כאשר היצרים גוברים על התבונה ונמצא – שהאמת נעדרת.
אני בא לכתוב את סיפורם של ״תימני כנרת״ – כך הם נקראים בדף ההיסטוריה שלהם שטרם נכתב – מתוך מה שמגידים לי הכתובים.
הכתובים שנותרו יש לדקדק בהם ולקרוא שיטין ובין השיטין. לקרוא גם את שאינו כתוב. כי לעתים מזומנות היעדר דבר מן הכתוב מלמד לא פחות ממה שהכתוב מגיד. אסתייע בעבודתי לבד מן התעודות המקוריות, בעיתונות בת התקופה, בדברי זיכרונות שנכתבו הן בידי אנשים שחיו באותה תקופה ובתוכה והן בדברי זיכרונות שנכתבו על אנשים שפעלו בתקופה זו. בכתיבתי אסתייע אף בדברי זיכרונות שבעל־פה שנרשמו מפי אנשים שכבר הלכו לעולמם, או מפי אלו החיים עמנו היום. אני יודע כי יש להיזהר זהירות משנה בעדויות שבעל־פה, קל וחומר בעדויות שהושמעו שנים רבות אחרי המעשה. דרכן של השנים החולפות שהן מחריפות את המראות וצובעות אותם בצבעים אם עזים־כהים, אם בצבעים רכים־בהירים. שר השכחה אף הוא שולט במערכת הזיכרונות ואין הוא משכיח דווקא את הטפל. אין אני בא להיות לא קטיגור ולא סניגור, אף לא דיין ושופט; אלא כמי שמבקש לרדת לחקרי המעשים שהיו אז, להבינם, לנסות לפרשם ולהביאם לפני הקורא. אין אני יכול להיות שווה־נפש לכל מה שהיה, כי כתיבה היא בין היתר מעורבות רגשית. אך לא אעוות את הישר ולא אשא פנים.
אמרתי לעיל כי ״פרשת תימני כנרת״ יכולה שתהיה משל למה שאירע אז בתוך החברה הישראלית המתהווה, ולמה שמתרחש כיום בחברה הישראלית שטרם סיימה את התהוותה, וספק בעיני אם אי־פעם תסיים תהליך זה. ״פרשת תימני כנרת״ עשויה ללמדנו על תפישות עולם, מצוקות נפש, על ערגה למלאות ההוויה שלא נתמלאה, וחסרונה של מלאות זו מורגש ורוחש עד עתה.
אין אני בטוח כלל וכלל שבסיימי לכתוב את קורותיהן של עשר ־משפחות הללו תימצא תשובה לכל אלה התוהים ושואלים לפשרה של פרשה זו. איני בטוח שגם לאחר שאפרש את סדרם של המאורעות תימצא הסכמה והארץ תשקוט. אני כותב דברים אלו למען יעמדו הדברים לדור הבא אחרינו, ואולי למען יעמדו ימים רבים ובתקווה חרישית שיבוא יום והארץ תשקוט.
ההיית או חלמתי חלום-יהודה ניני
מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946- מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון
מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948
הספר בא להצביע על התעלמותה של ההיסטוריוגרפיה הציונית-ישראלית מההעפלה של המוגרבים מצפון אפריקה. ההיבטים הדמוגרפים של מעפילי המגרב, תלאותיהם, דימויים בעיני המוסדות הציוניים-הסוכנות היהודית, התנועה הציונית- לא קיבלו מקום בספרות אלא כלאחר יד. המוגרבים העפילו ב-30 ספינות מחופי אלגייר, צרפת, איטליה ומזרח אירופה. דימויים השלילי כפי שמשתקף הדיווחים של שליחים מטעם הסוכנות היהודית השפיע בוודאי על היקף העפלה מהמגרב, זאת למרות שהקהילה היהודית במגרב ובלוב הייתה העתודה של המדינה היהודית שבדרך. השואה שדלדלה מאד את יהדות אירופה והעקורים היהודים מצאו דרכם בעיקר ליגולדן מדינעי-היא אמריקה, בעוד שיהודי המגרב ״חלו לעלות לציון בלי ההקשר המדיני של התנועה הציונית.
הספר מתמודד עם מדיניות ההעפלה של מוסדות היישוב כלפי יהודי המגרב. עם יבוא המאבקים הפוליטיים הארץ ישראליים בין השליחים של התנועות ששרתו במגרב. את מניעת התקציבים מתוכניות ההכשרה החלוצית שהפעילו הקהילות בתוניס, מרוקו. ובעיקר מזהה את החסמים שהביאו להדרתם במחנות קפריסין מתפקידים בוועדות השונות ומעבודה, ואת מחאתם הציבורית כלפי מנהלי המחנות ויחסם המפלה.
הקדמה
בתחילת שנות ה־80 של המאה ה־20 התחלתי להתעניין בסיפור ההעפלה של הוריי – רחל ואליהו ביטון – בספינה ״יהודה הלוי״. אבי כתב את סיפור העפלתם, ומצאתי שגם לאחר 32 שנים לא קהה זיכרונו. לאחר שראיינתי את חבריו להעפלה ואת מפקד הספינה מקיבוץ שדות ים, החלטתי לחקור לעומק את הנושא. העיון המחודש במקורות שבארכיונים שונה מהותית מקריאתם במאה הקודמת, עת נכתבו מחקרים על ההעפלה מצפון אפריקה ולוב. הקריאה הראשונה העצימה את תרומת מפעל ההעפלה לבניית המדינה שבדרך והתעלמה מהביקורת שלעיתים נרמזה בדיווחי השליחים, בדיווחי מפקדי הספינות ובהתכתבויות עם פקידי הסוכנות היהודית שביטאו חשש מאובדן שליטה על ההעפלה מצפון אפריקה ומהפיכתה לעלייה המונית. מקצת העדויות לאירוע תועדו שנים רבות לאחר מעשה. יומניהם וזיכרונותיהם של הפעילים שעסקו בהעפלה הדגישו את פועלם ותרומתם להקמת המדינה והתעלמו מהמעפילים עצמם. לאור זאת, הספר מבקש למקם את הסיפור של המעפילים מצפון אפריקה בהקשר של האתוס הציוני.
בשנים 1949-1948 הגיעו לישראל אלפי יהודים מארצות האסלאם. עובדה זו עוררה חרדה בקרב הממסד הפוליטי, שכן לנוכח העלייה ההמונית ההגמוניה של יהודי מזרח־אירופה, שהקימו ועיצבו את דמות המדינה, הייתה עלולה להישמט מתחת לרגליהם. לפיכך, בשנת 1949 כינס דוד בן־גוריון מפגשי אינטלקטואלים כדי לשמוע את דעתם על ״הישראלי החדש״. דבריו של מרטין בובר הביעו את רחשי ליבם של המשתתפים: ראשית, הוא תמך בתפיסתו של ארתור רופין על אודות ״ברירת החומר האנושי״, כלומר, סלקציה, והמשיך ב״אנו מצווים לומר את האמת כמות שהיא, להביע את הפחד הגדול מפני המשבר הממשמש ובא דווקא מצד עליית ההמונים. צפויות לנו סכנות איומות […] יש חרדה בליבי״.
וההמונים עלו: מים – תוניס, אלג׳יר, לוב ומרוקו; מנגב – תימן ומצרים; מקדם – עירק ופרס; מצפון – טורקיה, והציבו אתגר בפני החברה הישראלית המתהווה.
בספר זה אציג את סיפורם של המעפילים היהודים מצפון אפריקה ולוב – המוגרבים.[ בכל מקום שמצוין ״מוגרבים״ או ״המגרב״, הכוונה ליהודי ארצות צפון אפריקה ולוב.ד.ב] במהלך 22 חודשים, מאוגוסט 1946 עד מאי 1948, העפילו מחופי אלג׳יר ומנמלי אירופה כ־2,525 מוגרבים: 934 מעפילים בשלוש ספינות שהעפילו היישר מחופי אלג׳יר, וכ־1,600 מעפילים שהעפילו ב־27 ספינות מנמלי אירופה. עם זאת, הנתון הרשמי(1,200) התעלם מ־1,300 מעפילים הרשומים במאגר השמות של המעפילים מצפון אפריקה. מאגר השמות התבסס על רשימות שמיות של מעפילים שהגיעו מחופי אלג׳יר ומנמלי אירופה לפי הרשום בארכיונים בארץ ואיפשר לשרטט את דיוקנם של המעפילים המוגרבים.
בקרב המעפילים מצפון אפריקה היו גם פליטים יהודים אירופים שבזמן מלחמת העולם השנייה ברחו או הוברחו לצפון אפריקה וכן קבוצה של יהודים אירופים שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה. הספר לא יעסוק בקבוצות אלו, שכן הוא מתמקד במעפילים ממוצא צפון־אפריקאי. עם הפסקת ההעפלה הישירה והממוסדת מחוף אלג׳יר החלה ״בריחה״ של יהודים מצפון אפריקה לאירופה באמצעות דרכונים מזויפים. אלו היו בעיקר מעפילים שלא הצליחו לעלות על שלוש הספינות הראשונות.
בספר אציג את סיפור ״הבריחה״ של יהודי צפון אפריקה, שהופעלה באופן לא רשמי בידי פעילים מקומיים ושליחי המוסד לעלייה ב׳. המעפילים, למעט קומץ של 44 צעירים שהעפילו בספינה הפורצים, גורשו לקפריסין. רק עשרה חודשים לאחר קום המדינה שוחררו כ־10,000 מעפילים, צפון־אפריקאים יחד עם שארית הפליטה, ממחנות הגירוש בקפריסין.
הספר בוחן את מדיניות הסוכנות היהודית כלפי העלייה מהמגרב ואת תרומת הפעילות הציונית הלא־ממוסדת בצפון אפריקה להעפלה משם. אציג את דימוים של המעפילים בעיני השליחים ומקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית במחנות המעבר באלג׳יר ובצרפת לפני ולאחר גירושם למחנות קפריסין, ואת מידת התאקלמותם במחנות קפריסין. המעפילים נאלצו להתמודד עם התיוג השלילי שליווה אותם מאז צאתם מצפון אפריקה עד לגירושם לקפריסין, ולאחר מכן במדינת ישראל. מערכת חסמים שמנעה מהמוגרבים להשתלב בחיי המחנות הביאה לניכורם ולהדרתם התעסוקתית והחברתית, והם הביעו את מחאתם בדרכים שונות. ניצני המחאה שהחלו במחנות בקפריסין היו חוליה בשרשרת שהובילה למאורעות ואדי סאליב בחיפה בשנת 1959, בהנהגתו של דוד בן הדוש, ממעפילי ״יהודה הלוי״, ולמחאת הפנתרים השחורים בשנת 1971.
מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון
28/08/2021
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- לְעְרְב כּוּלְהום
לְעְרַב כּוּלְהוּם
שיר—לכבוד נצחון ישראל במלחמת ששת הימים
לחן— זידאן
נועם— צבאות ערב
מילים — רבי דוד בוזגלו
פזמון
לְעְרְב כּוּלְהום חְטְטו עִיוּנְהוּם.
פִיךְ יָא מְדִינַת אִסְלָלם.
וָאלָא תְקְנְעוֹ קַדְמָה יִתְמְתְעו
פְלְמְדוּן וּלְבַלְדָאן.
חָאפוֹ עְלִינָא. וּדָארוֹ בִינָא.
כִּיף מָא יִדוֹר תְעְבָאן.
וּחְנָא עְזָ׳יְזְךּ. הוּמָא וּלָאדְךּ
גִ׳יתְנָא מְלְעְדְיָאן
מיצרא וסוריה, תנינהום עוולו, יקטעו פי לחמנא
ירדן ולערק, לא תמהלו, יסכטו פי דמנא
לג׳רב ולג׳זאיר, תחאולו, טלבין פי עדאמנא
בג׳או הלכנא, קסדו כרבנא, ולא קאלו נדמנא.
סארו יפרחו, לאומה יברחו, בלקתיל ולכליאן
פזמון
מעאונין מן לגנוס כארהינא טסלטו פרד נובא.
טואנג ולקנאבל. הנאך והנה מאהי מחסובא.
פראגט וטייאראט עלינא שי מן לעז׳ובא.
והנא קבלהתהום, אידא תסלהום. נעזזה מג׳לובא.
קבלת סבועא, ולמאת צ׳בועא קצרת יד זדיאן.
קוואת רווח, וזעמת לקלוב מעטייא ליהום.
חיתהום יתעמדו. על למכתוב. מא קדר עליהום.
הגזדאך תוצלו, פלכותוב מן פם נביהום.
לא יכירהום חרב לא יפךהום צ׳רב, וכול מא יז׳יהום
קאלו מקדדר, מן שמא מסדר אשיאן או יז׳יאן
מא צעב מנהאד, דיקטטורה, די שיכהום נאצר.
עוול עלינא פזוביא יטלקנא וז׳א עלינא חאצ׳ר
זאד תזאווג, פמחאל רוסיה ולחקוה למאצר.
וכל מן יא קאל הד למררא קואומנא יעוד כאצר.
וכיף ג׳לבנא, פיסאע ז׳בנא פסכתנא לעדיאן.
מא האדא אילא רבנא לג׳ליל ג׳אר עלא עבדו
מא דא נהאר, ומעאה ליל אידא זא לפדו.
עאד נאצר בעד תג׳איא דלליל ונקאדא זהדו.
רבנא למוג׳ית, הווא לי יג׳ית, כול מן עטה ידו
הווא יטייח, מהמה יצייח, לזבאל ולכדיאן.
תם
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- לְעְרְב כּוּלְהום
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965- La fin lamentable du cherif ennemi des juifs
LA FIN LAMENTABLE DU CHERIF ENNEMI DES JUIFS
Il fut un temps où des fonctionnaires du royaume administraient les villes du Maroc. Et dans la ville Casba Tadla régnait un prince musulman, qui avait des pouvoirs illimités. Le prince appliquait une politique favorable aux Juifs et il demanda même au rabbin de la ville, un savant célèbre, de lui servir de conseiller pour les questions administratives. Le prince accepta souvent les conseils du rabbin et il avait beaucoup d’estime pour lui.
Mais dans la ville Casba Tadla habitait aussi un chérif très fanatique, musulman orthodoxe, qui haïssait les Juifs et qui connaissait les secrets de la magie. Ce chérif était très aimé de la populace, qui avait en lui une confiance aveugle. Beaucoup de gens étaient persuadés qu’il savait faire des miracles et qu’il avait le pouvoir de monter au ciel, chaque fois que cela lui plaisait. Les hommes simples croyaient que chaque fois qu’il montait au ciel, il y ramassait de l’argent et des pierres précieuses qu’à son retour sur terre, il distribuait parmi ceux qu’il aimait. Le prince se vit obligé de tenir compte de l’influence extraordinaire du chérif et s’efforçait de le flatter et d’entretenir avec lui, des relations amicales.
Un jour le prince décida de nommer le chérif ministre, afin que tous ceux qui le suivaient sympathisent avec le gouvernement. Il envoya son serviteur fidèle chez le chérif pour l’inviter à une réception au palais. Mais le chérif refusa l’invitation. Dans sa réponse, il écrivit: “Prince vénéré et chef des croyants! Je ne peux venir dans ton palais, aussi longtemps que le chien juif est assis près de toi et aussi longtemps que toi, le Musulman, tu acceptes ses conseils. Ce n’est que quand tu auras renvoyé le Juif que j’accepterai ton invitation et que je viendrai dans ton palais.”
Le prince dépêcha un deuxième émissaire et invita le chérif à une entrevue en tête-à-tête. Cette fois-ci le chérif accepta l’invitation et se rendit au palais. Au cours de son entretien avec le prince, le chérif continua à insulter le rabbin. “Comment puis-je souffrir la présence de ce Juif dans ta demeure, mon prince, et continuer à lire ce qui est écrit dans le saint Coran? Je suis un croyant fervent et je suis à la lettre l’enseignement du prophète Mahomet et de sa fille Fatima la magnifique; je ne veux pas et ne peux pas prier en la présence d’un mécréant.”
Le prince lui répondit: “Le vénérable Juif qui est le rabbin de la communauté juive de la ville n’a rien fait qui m’autoriserait à l’offenser publiquement après tant d’années de services fidèles. Dis-moi ce que je puis faire pour arranger cette chose d’une manière moins blessante.”
Le chérif proposa ce qui suit: “Lorsque j’entrerai dans la salle des séances et que je verrai le Juif installé à sa place habituelle, je lui dirai: ‘La malédiction d’Allah sur toi, Juif!’ Le rabbin comprendra alors que ce n’est pas toi qui le renvoie, mais moi.” Le prince accepta cette proposition et le lendemain matin, le chérif se rendit au château et entra dans la salle des séances où étaient réunis les ministres du Conseil d’Etat et où le rabbin occupait sa place habituelle. Le chérif dit au rabbin: “La malédiction d’Allah sur toi, Juif! Fiche le camp d’ici!”
Le rabbin considéra ces paroles comme un affront personnel et comme une insulte à la communauté qu’il représentait. Il se leva et dit: “Je ne puis accepter cette insulte grossière et je prends congé de vous tous.” Et il quitta le palais, furieux.
Le rabbin ne ferma pas l’oeil de la nuit, car de nombreuses questions le préoccupaient: comment pourrait-il se débarrasser de ce méchant homme, qui avait gagné les faveurs du prince et comment le punir? Cet ennemi des Juifs était assoiffé de vengeance et pourrait faire beaucoup de mal à la communauté de Casba Tadla et à tous les Juifs vivant au Maroc. Le rabbin décida de convoquer tous les hommes de bonne volonté de la ville à une réunion spéciale et surtout les marchands et les bijoutiers. Car les Juifs de la ville s’adonnaient surtout au commerce des bijoux et parmi les bijoutiers il y avait des artisans, qui connaissaient leur métier à la perfection.
Le rabbin informa tous les assistants de ce qui s’était passé: “Le chérif magicien est admis à la cour du roi et peut nous faire beaucoup de mal. Nous devons agir pendant qu’il en est encore temps.” Et le rabbin pria tous les assistants de le soutenir comme un seul homme dans toutes les actions qu’il entreprendrait.
Les notables réunis promirent au rabbin de suivre toutes ses instructions. Il fit venir le Rabbin Yihya, un bijoutier qui était célèbre dans tout le Maroc pour son habileté professionnelle et le pria de confectionner une paire de boucles d’oreilles garnies de pierres précieuses d’une beauté extraordinaire, comme on n’en avait jamais vues dans le pays. Il le pria également de ne jamais faire des boucles d’oreilles semblables et de ne jamais vendre cette paire, même si on lui offrait en échange tout l’or du monde.
Après plusieurs jours de travail acharné, le Rabbin Yihya le bijoutier, remit au rabbin de la communauté une paire de boucles d’oreilles d’une beauté extraordinaire, aux couleurs magnifiques, garnies de pierres précieuses dont l’éclat aveuglait les yeux. Jamais auparavant on n’avait vu des boucles d’oreilles aussi élégantes, aussi belles et garnies de diamants aussi précieux. Le rabbin mit l’une des boucles d’oreilles dans un écrin de cristal et demanda une audience chez le prince. Arrivé au palais, il s’inclina devant l’homme qui régnait sur la ville et lui dit: “Prince puissant, dont la gloire s’étend sur tout le monde! De nombreuses années durant je t’ai servi fidèlement et je regrette d’avoir été obligé, contre ma volonté, de quitter la place que j’ai occupée près de toi. Je suis parti subitement, sans te remercier de tout ce que tu as fait pour moi. (Ce n’est qu’aujourd’hui que je puis l’exprimer ma reconnaissance par un modeste cadeau. Dans cet ecrin de cristal tu trouveras une boucle d’oreille ornée de pierres précieuses et ton épouse, dont la beauté est célèbre, l’aimera, je l’espère.” Et le rabbin remit l’écrin au prince et prit congé de lui.
La princesse fut éblouie par la beauté du bijou magnifique et le montra à toutes les femmes de la cour. Elle était persuadée que son mari avait aussi la deuxième boucle et qu’aux prochaines réceptions et fêtes, elle pourrait les mettre et provoquer l’envie de toutes les femmes. Elle demanda donc au prince de lui remettre également la deuxième boucle. Le prince fit cette réflexion: “Le chérif est un homme qui sait tout faire; il monte au ciel et en rapporte de l’argent, de l’or et des pierres précieuses. Il ne refusera pas d’apporter pour moi la deuxième boucle d’oreille, si je lui en fais la demande.”
Le prince appela le chérif et lui raconta comment il avait obtenu la boucle. Puis il dit: “Mon épouse m’a demandé de lui procurer la deuxième boucle et si je ne la lui trouve pas, elle sera mal disposée à mon égard.”
Le chérif ne pouvait pas refuser ce service et il promit au prince de lui procurer le bijou dans un délai d’un mois.
Le rabbin savait que le chérif n’avait aucun pouvoir magique et qu’en fin de compte il viendrait chez lui pour lui demander le bijou qu’il s’était engagé à fournir. Et alors il savait ce qu’il aurait à faire.
Après une semaine d’attente, au milieu de la nuit, le chérif se rendit chez le rabbin, qui avait posté quatre jeunes gens forts et courageux dans le corridor de sa maison. Il leur avait donné l’ordre d’infliger une correction au chérif dès qu’il passerait le seuil de la maison. Le rabbin leur avait ordonné: “Préparez des bâtons souples, mettez-les dans une solution de vinaigre, puis servez-vous en pour administrer chacun trois coups au chérif.” Et les choses se passèrent effectivement ainsi.
Quand l’ennemi des Juifs franchit le seuil de la porte, les jeunes gens le rouèrent de coups et tout le quartier retentit de ses cris. Lorsque le rabbin entendit les cris, il sortit de sa chambre et voyant le chérif humilié, étendu par terre, il lui dit: “Je te salue, mon grand ami! Que fais-tu dans la maison de ce chien de Juif? Je regrette infiniment que les gardiens de ma maison ne t’aient pas reconnu. Tu es venu à une heure inhabituelle et tu ne portais pas tes vêtements magnifiques — tu es venu comme un voleur qui ne veut pas qu’on s’aperçoive de sa présence. Je te demande mille fois pardon. Si tu veux bien, dis-moi pourquoi tu t’es déguisé et pourquoi tu es venu en personne, dans ma modeste demeure.”
Le chérif se fit à lui-même cette réflexion: “Mon coeur se réjouit déjà à l’idée de la satisfaction que j’éprouverai en me vengeant de ce Juif et de sa race après que j’aurai obtenu le bijou qui se trouve encore en sa possession. Son corps, pendu à un grand arbre, témoignera de ma victoire.”
S’adressant au rabbin, il dit: “Bonjour, honorable rabbin, je suis venu te demander une faveur.”
Le rabbin fit entrer le chérif dans sa maison et il lui offrit un verre d’une liqueur très alcoolisée. Le chérif en but un verre, puis un deuxième et un troisième. Il s’approcha du rabbin et lui dit: “Cet idiot de prince, nous le savons tous, est l’esclave de sa femme. Or la princesse désire vivement posséder une boucle d’oreille qui fasse la paire avec celle que tu as offerte en cadeau au prince. Je suis persuadé que tu possèdes cette boucle parmi tes bijoux et je suis prêt à te payer une grande somme d’argent pour cette pièce. Quant au prince, ce mécréant, il connaîtra encore ma puissance, car il ne détiendra plus longtemps le pouvoir. Mais en attendant, je dois le flatter et obtenir la confiance de la princesse.”
En entendant ces paroles du chérif ivre, le rabbin comprit que celui-ci avait l’intention de déclencher une révolte contre le régime du prince. Il lui dit: “Mon cher, je demanderai à l’un de nos bijoutiers de confectionner, pour toi, une boucle d’oreille qui ressemblera en tout point à celle qui se trouve en possession de la princesse. Mais je te prie de me dire comment tu veux t’y prendre pour renverser le régime au pouvoir. Dans trois jours, tu peux m’apporter l’argent pour la boucle que je t’ai promise.
Mais viens seul et à minuit, quand tout le monde dort déjà — tu m’expliqueras alors ton plan d’action.”
Le lendemain matin, le rabbin se rendit chez le prince et l’informa de ce que lui avait dit le chérif: “Si tu veux avoir la certitude, mon prince, que je dis la vérité, envoie, je te prie, ton homme de confiance dans ma maison à l’heure de mon rendez- vous avec le chérif. Je le cacherai dans la chambre adjacente et il verra à travers une fente comment le chérif, qui prétend être si pieux, boit de l’alcool et comment il se moque de toi. Il prendra également connaissance des plans du chérif pour obtenir que le peuple se révolte contre toi. Je propose que ton homme de confiance vienne muni d’un carnet où il puisse inscrire chaque mot que prononcera le chérif. Tu pourras alors te rendre compte, mon prince, qui sont tes serviteurs fidèles et quels sont ceux qui agissent pour ton bien.”
Le jour et à l’heure convenus, l’homme de confiance du prince vit le chérif boire de l’alcool dans la maison du rabbin. Quand l’hôte du rabbin fut pris de boisson, il commença à insulter le prince et son épouse, et à raconter qu’il incitait les masses pour qu’elles se révoltent contre le régime au pouvoir. L’envoyé du prince nota chaque parole dans son carnet. A la fin de la visite le rabbin remit au chérif la boucle d’oreille que celui-ci était venu chercher.
Quelques jours après ces événements le prince donna une grande réception à laquelle assistèrent, comme d’habitude, le chérif, le Grand Vizir, tous les ministres et juges. A un moment donné, le prince demanda le silence et pria son secrétaire de lire ce que le chérif avait dit après s’être enivré dans la maison du rabbin. C’est ainsi que tous les notables et hommes d’Etat présents prirent connaissance des paroles révoltantes qu’avait prononcées le chérif et tous se rendirent compte que c’était un ivrogne et un scélérat.
Le chérif fut immédiatement arrêté et jugé sur place. Il fut condamné à mort et le verdict précisait qu’il devait être pendu au plus grand arbre de la place centrale, en présence de tous les habitants, puis son corps devait être incinéré.
En apprenant ces nouvelles, les Juifs de Casba Tadla furent au comble de la joie; ils organisèrent une grande fête au cours de laquelle leur rabbin vénéré prit la parole et dit: “Le chérif a péri dans la mer de ses péchés, comme il est écrit: ‘Le juste est délivré de la détresse et le méchant prend sa place.
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965– La fin lamentable du cherif ennemi des juifs
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Ben Adiba- Adrutiel
בו אדיבא Ben Adiba
Benadiba, Benadiva, Ben Adibe, Benadeba, Benadeva
Même sens que le nom antérieur, précédé de l’indice de filiation hébraïque : «Fils de Chacal».
- Le nom de Benadeva figure dans la liste des Juifs brûlés par l’Inquisition, à Séville, à l’auto-da-fé du 6 février 1479 (AR III, 250).
אדרוטאיל Adrutiel
Torrutiel, Turutiel, Adrutil, Androtil, Ardithiel, Arditiel, Adrutiel
Forme hébraïque du nom de «Torrutiel», précédé de l’article arabe contracté. Le nom espagnol Torrutiel (c’est-à-dire «Torre de Utiel») désigne un endroit dans le cercle de Requena, dans la province de Valence, en Espagne.
La phonétique assez dure de ce nom s’est prêtée à différentes interprétations qui ont donné lieu aux graphies suivantes sous lesquelles on le retrouve usuellement : אדרוטאל..אדרוטאיל….טרוטאיל….טרוטיאל….אטרוטאיל
Dans les anciens documents espagnols on trouve ce nom sous les graphies de : Ardutel, Ardutiel et Arduteles.
Shem Tob Adrutiel, fils d’Isaac, poète à Soria (Espagne), au début du XlVe s., auteur de : Milhamot ha-'Am veha-Misparim, «Guerres du Peuple et des Nombres», articles poétiques et littéraires; Ma’as- seh, «Action», histoire éthique, publiée dans le recueil Dibré Hakhamim (Metz, 1849); Yam Qohelet, «La Mer du Prédicateur», prière en 2000 mots commençant par la lettre a «Mem» ; Piyyutvm, Chants, contenus dans le Mahzor du Rite Séphardi ; Mizvot Zemaniyot, «Obligations Temporaires».
Il traduisit aussi en hébreu un ouvrage arabe d’Israël Israeli de Tolède, sur le Rituel, dont le ms. existe encore
Abraham Adrutel, «jubetero» (tailleur) de Tolède, figure comme propriétaire d’une vigne en 1452
Isaque Ardutel, de Tolède, était fermier d’impôts pour le territoire d’Olmedo en 1483
Yuçaf Arduteles, de Tolède, figure comme tributaire de l’Hôpital de la Miséricorde en 1492
Ysaque Ardutiel est porté comme propriétaire dans l’inventaire de 1494 des biens laissés par les Juifs à Tolède, lors de l’expulsion
Salomon Adrutiel, rabbin talmudiste, élève du Gaon d’Espagne, Isaac Campanton, dut quitter l’Espagne à l’âge de 70 ans, en 1492, pour s’exiler à Fès où il mourut en 1493
Abraham Adrutiel (de Torrutiel), fils de Salomon (6), rabbin historien ayant quitté l’Espagne à l’âge de 10 ans à l’expulsion des Juifs en 1492. Il fut conduit à Fès où il fit ses études sous la direction de Jacob Loal, rabbin expulsé du Portugal. Auteur de: Tishlum Sepher ha-Qaba-lah, appendice à l’Histoire des Juifs d’Abraham Ibn Daoud, dans lequel il poursuit l’histoire d’Ibn Daoud à partir de sa mort (1180) jusqu’en 1525. Son travail comprend trois parties : l.°) Une liste des savants non mentionnés par Ibn Daoud et puisée principalement dans Zekher Zaddiq, de Joseph Ibn Zaddiq; 2.°) Une liste des savants à partir de l'époque d’Ibn Daoud jusqu’à celle d’Isaac Campanton (14G3) ; 3.°) Une liste des rois d’Espagne jusqu’à Ferdinand et une relation de l’expulsion des Juifs d’Espagne, des savants qui vécurent après Campanton et des événements concernant les exilés à Salé Arzila, Elksar, Larache, et leurs .souffrances, ainsi que le bon accueil dont ils furent l’objet de la part du Sultan Muley Esheikh à Fès et dans son royaume et de celle de Muley El-Mansour à Badis. Cette dernière partie est très intéressante, étant donné qu’Abraham raconte avec beaucoup de sentiment ce qu’il a vu étant jeune. Il parle avec amertune de l’attitude des Juifs riches d’Espagne qui, avec Abraham Senior, Grand Rabbin de Castille, à leur tête, avaient préféré changer de religion plutôt que de subir le martyre ou se résigner à l’expulsion. Il prétend que l’expulsion de 1492 doit être considérée comme la sentence divine contre les péchés de ses coreligionnaires et la juste punition à l’arrogance des grands qui négligeaient la Loi, celle-ci n’étant plus observée que par les pauvres et les humbles.
Abraham prit une part très active à la dispute qui eut lieu à Fès entre les rabbins émigrés d’Espagne et ceux qui habitaient le pays, au sujet de la Nefiha, concernant le sacrifice des animaux, et figure parmi les signataires de la Haskamah promulguée à ce sujet en 5286 (1526)
Abraham Adrutiel est mentionné dans un jugement rendu par ;R. Abraham Raphaël Coriat (XVIIIe s.)
Abraham Adrutiel, sa femme Mazal Tob, fait l’objet d’une décision du «Beth Din» de Tétouan, en 1748, au sujet d’une hypothèque. Ben Malea, 133
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc– Ben Adiba– Adrutiel