חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן
דברי סיכום ודברי חתימה
בעיון הזה ציינתי והדגמתי את השינויים שהמסורות עברו במרוצת הדורות ובמיוחד בדורות האחרונים; דיברתי על החיבור בין חקירת מסורת הלשון וחקירת הלשון היהודית בכלל; אחר כך עסקתי בפירוט יתר במסורות הלשון של יהודי המזרח והמגרב ובלשונות הדיבור שלהם. כאן הודגם באמצעות בירור עניינם של שבעה יסודות עבריים שנכנסו ללשונות היהודים, ובמיוחד לערבית היהודית במגרב, מה עשויה להיות תרומת המרכיב העברי בלשון היהודית לתולדות הלשון העברית; וכן הודגשה היטב חשיבות הממצאים שנשמרו באזורי פריפריה בגלל שמרנותם של אזורים כאלה.
ברור, כי חקר מסורת הלשון של כל קהילה מקהילות עם ישראל וחקר הלשון היהודית שהיא דיברה בה הם תחומים נבדלים. אבל יש ויש ביניהם נקודות מגע לא מעטות. למשל, בהרבה קהילות מערכת ההגיים של מסורת הלשון העברית ושל לשון הדיבור היא אחת או שמערכות ההגיים של שתיהן קרובות ביותר זו לזו. ויותר מכול, המרכיב העברי והארמי שחדר ללשון הדיבור בכל סוגותיה ובכל טיפוסיה הוא החוליה המקשרת ביניהן. המרכיב הזה הופך בחלקו להיות מותך ומשוקע בתוך הלשון הקולטת, ובחלקו נשאר יסוד משובץ לעת מצוא בפי הדוברים והכותבים.
חקירתו של המרכיב העברי בלשון היהודית היא פרק חשוב בחקירתה של הלשון הזאת, אבל הוא חשוב גם בחקירתה של מסורת העברית שהילכה בקהילה הנחקרת בכל הדורות. פעמים הרבה שתולדות הלשון העברית בתקופות קדומות יוצאות גם הן נשברות ממחקר המרכיב הזה, על ידי עיונים דיאכרוניים בו ועל ידי השוואתו לממצאים שהילכו בקיבוצים יהודיים אחרים.
נספח
אני מבקש להוסיף כאן דברים לעניין הגיית השווא. הגיית השווא אחרי ״תנועה גדולה״
ציינתי לעיל כי השווא אחרי ״תנועה גדולה״ היה נהגה בעבר בכל הקהילות במרוקו כשווא נח. מימושו כשווא נע בקהילות המרכזיות – ש בפי בעלי הגייה מסורתית או [I] בפי בעלי הגייה מודרנית – בא לעולם בתקופה מאוחרת, עם בואם של מורים ושל ספרי דקדוק שלימדו כי זה הוא שווא נע. את ההגייה הזאת שומעים בדורנו בפי רבים, אם כי גם ההגייה המקורית עדיין שרירה וקיימת. ההגייה החדשה מוצאת את ביטויה בכתב בסידורים ובחומשים שנדפסו בדור האחרון. אציין כדוגמה את הסידור והמחזורים של הרב מאיר עטיה, שהוא מסרן ידען של כל מה שהילך בערים הגדולות, בהן רבאט, מראכש, פאס ומכנאס(הוא אסף נתונים רבים ומעניינים גם ממנהגיהן וממסורותיהן של קהילות אחרות).
עטיה מציין כל שווא נע בשתי נקודות גדולות, ואת השווא הנח – בשתי נקודות קטנות יותר, כדרך שעשו מהדירים אחרים בדור האחרון. בעיון הזה אביא דוגמות מהמחזור לפסח. למשל, בשתי מילים בפסוק הראשון של קריאת שמע אנו רואים שניקד כך: וְאָהַבְתָ – השווא הראשון צוין בשווא נע והשני בשווא נח, לְבָבְךָ – שני השוואים צוינו כנעים, זה שבראש המילה וזה שאחרי ״תנועה גדולה״."
אם אני צודק, שגם במסורתו של מאיר עטיה השווא אחרי ״תנועה גדולה״ היה נהגה בעבר בשווא נח, מן הדין שתימצא לכך ראיה במסירתו. היינו, יש לצפות שבהיסח הדעת תהיינה דוגמות מובהקות שהשווא הזה נהגה בפיו נח, בלי שציינו כנע. אכן יש ראיה מכרעת להגיית השווא הזה כנח. הנה שתי דוגמות שיספיקו להראות את הדבר הזה: בקטע ״למבצע על ריפתא״(=לבצוע את הלחם) מפיוטו של האר״י לליל שבת, הנאמר לפני הסעודה, באות שתי צורות בינוני פועל של בניין קל: נָקְטָא(״תרץ יו״דין נקטא״) ונָגְדִין(״ונגדין נחליא״). אבל זה אינו הניקוד אצל עטיה. הוא ניקד את הנו״ן בשתי המילים בפתח: נַקְטָא, וְנַגְדִין.
מסתבר, שהוא או מורהו לימדו את עצמם ששווא אחרי ״תנועה גדולה״ בעברית הוא שווא נע והתחילו להגות אותו כשווא נע, ועל כן ראה עטיה לציינו ככזה בסידורו ובמחזוריו. עם זאת, הם לא לימדו את עצמם(כמתחייב!) שהכלל תופס גם בארמית. כאן המשיכו להגות את השווא הזה כשווא נח, ועל כן עטיה ניקד את התנועה לפניו בפתח במקום בקמץ, ונמצא מלמד באופן ברור ביותר שהשווא הזה הוא שווא נח כהגייתו. לשון אחר, ניקודן של המילים בארמית מסגיר את הגייתו הקודמת של שווא אחרי ״תנועה גדולה״ במסורת של מאיר עטיה ושל אחרים. מסורת ההגייה שלהם בעברית עיברה את צורתה, אבל בהגיית המילים הארמיות השינוי הזה לא קרה.
עוד על הגיית השווא כ־[a]
ברור, כי הסוגיה הכוללת שנידונה והודגמה לעיל – הגיית השווא כ־[a] – מחייבת זהירות מרובה. אין ללכת שבי אחרי כל דוגמה בלי בירור יסודי שלה. אפרש את דבריי בעזרת דוגמה נוספת, הנראית דוגמה לא בטוחה בעליל. אני רואה להביא אותה בהקשר הזה כדי להראות את משנה הזהירות המתחייב בעיון כזה. מדובר בצורת פועל אחת המצויה בפיוט ״ידידים יוצאים״. פיוט זה היה נאמר ביום הראשון של חג הפסח בשעת קריאת התורה בתאפילאלת ובמקומות אחרים בדרום־מרוקו עד הדור האחרון לישיבת היהודים שם. והוא היה נאמר אף בבית הכנסת של התושבים בעיר פאס ובמקומות אחרים בקהילות של ערי הצפון עד תקופה מאוחרת ביותר.
הפיוט הוהדר שלוש פעמים בעשרים השנים האחרונות, תחילה בידי שלמה אלקיים, אחר כך בידי ולאחרונה בידי מאיר אלעזר עטיה. לענייננו חשובה צורת פועל אחת בפיוט הזה. את הטורים ב ו־ג של הבית הראשון פותחים שני פעלים (ההדגשה שלי):
עשו פסח ככתוב בתורת דר מרומים קחו צאן מבעשור במאמר צור עולמים.
בתאפילאלת היו קוראים עָשׂוּ, קָחוּ, ונהגו לתרגם אותן לערבית בצורות עבר: עמלו/3emlu, כאדו/xadu מאיר עטיה מנקד אותן במחזורו כצורות ציווי: עֲשוּ, קְחוּ. אינני חושב שמאיר עטיה בדה את הניקוד הזה, אף שמעתיו מפי עד נוסף. והגם שלא מצאתי אפילו מסרן אחד שיאמר לי שתרגמו את הצורות האלה לערבית בצורות ציווי: עמלו 3emlu, כודו/ xudu הקריאה של המילים כצורות ציווי הייתה נוהגת.
לכאורה, יש מקום לומר שמא הקריאה בתאפילאלת עָשׂוּ, קָחוּ מכוונת בעצם לצורות עֲשו, קֲחו. כמסירה שהביא מאיר עטיה, בהגייה רגילה של השווא בצורה קחו כ־I. אפשר אפוא לומר שהבנת הצורות כצורות עבר במסורת תאפילאלת עלתה, משום שהחטף בעי״ן והשווא בקו״ף שהיה נהגֶה [A] נתפרשו לבני המקום כקמצים.
עם זאת, אני סבור שאין להרחיק לכת ולהניח שהקריאה קחו בתאפילאלת היא בעצם קֲחוּ. נראה לי, שמשקלה של הקריאה עָשׂוּ, קָחוּ, הנתמכת בתרגומה לערבית בצורות עבר נסתרים במסורת תאפילאלת, אינו פחות ממשקלה של הקריאה עֲשׂוּ, קְחוּ. ואולי אפשר לומר שלא נטעה כשנאמר כי הדיבור על פסח מצרים בפיוט ״ידידים יוצאים״ – שנאמר עליו בפסוק ״דברו אל כל עדת ישראל לאמר: בְּעָשׂר לחדש הזה ויקחו להם שה לבית אָבֹת שה לבית״(שמות יב 3) ובמשנה ש״מקחו מבעשור״(פסחים ט, ח) – הוא על דבר שנעשה בעבר: ״עָשו פסח ככתוב […], קָחוּ צאן מבעשור […]״, כפי שמוסרת מסורת תאפילאלת, ופחות אמירה בלשון ציווי, כפי שאומרת המסורת האחרת. כללו של הדבר לא כל תנועת [A] הנראית מימוש של שווא היא באמת כזאת.
חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן