אלי פילו
La famille Marciano -La famille L’herher
Rabbi David Marciano L’herher
Cette personne fut un homme important, franc et sincère, qui voua une profonde admiration aux Sages. Sa maison, ouverte à tous, lui procura une notoriété inaltérable. Ses enfants sont :
Eliahou-Yossef-Mordékhaï-Rahamim-îtshac-Tsion -Chimon-Rafael-Chmouel-Mrima.. Saïda…. Maha…. Louïha..Stira…Aouïcha
Rabbi Yaâkov Marciano L’herher
Cette personne fut humble et modeste. Cet homme vécut en appliquant les commandements de D-ieu sa vie durant. Son fils se nomme :
Eliahou
Rabbi Yéhouda Marciano L’herher
Cette personne eut un comportement et des vertus altruistes suscitant partout honneur et respect. Ses enfants se nomment :
Rafael-Mordékhaï-Yossef-Rahamim-Chimon-Stira -Louïha-Aouïcha
Rabbi Avraham Marciano L’herher
Ce rabbin fut l’un des plus brillants disciples du saint Rabbi Yaâkov Abouhatsira Z.TS.L. Il fut un chef, un maître, un Rabbin fameux qui guida la communauté algérienne de Ain Elkhihel, et siégea au tribunal rab- binique de Debdou. ïl étudia inlassablement la Torah et cumula une somme impressionnantes de connaissances. Le nom de ses enfants est :
Yossef-Tsion- Chimon-Yaâkov -Saïda…. Aouïcha Hanna.. Mrima.. Maha…. Slitna…. Nouna.. Louïha.. Mricha. Zahara..
Rabbi Chlomo Marciano L’hcrher
Ce rabbin fut dote de zèle et d’une grâce divine. Ses enfants se nomment :
Yossef-David-Moche-Stira-Zahara-Saoûda
Rabbi Yossef Marciano L’herher
Ce rabbin émergea de ia masse. Lucide et réfléchi, il jouit de l'estime de ses contemporains. Il fut un artisan confectionnant des chofar et des objets du culte. Ses enfants se nomment :
Moché-Yaâkov-Aharon-Itshac-Mrima -Saoûda
Rabbi Chimon Marciano L’herher
Ce rabbin fut un être raffiné et délicat. Il fut très bien veillant. Le nom de son fils est :
Moché
Rabbi Rahamim Marciano L’herher
Ce rabbin adhéra aveuglément à la voie de la Torah. Il appliqua à la lettre les commandements de Dieu
et abbhora le mensonge. Il consacra ses energies aux morts Ses enfants s’appellent :
Itshac -Moché-Aharon-Mrima-Maha-Saoûda
Rabbi Aharon Marciano L’herher
Ce rabbin eut un coeur en or. Derrière une simplicité et une intégrité apparentes, il vénéra profondément les érudits. Scs enfants furent :
Itshac-David-Eliahou-Avraham-Saoûda-Nouna-Slitna-Freha
Rabbi Chmouel Marciano L’herher
Ce rabbin doit son prestige à sa noble ascendance mais aussi à son érudition et à sa piété personnelle. Il n'a cependant pas laissé de progéniture.
Rabbi Eliahou Marciano L’herher
Cette personne incarna l'image du héros et du sauveur. Il réalisa de nombreuses mitsvot. Ses enfants sc prénomment:
Moché-Chmouel-Yéhouda-Rahamim-Yossef-Saoûda-Mrima-Louïha-Aouïcha
Rabbi Yossef Marciano L’herher
Cette personne ne ménagea ni sa santé ni son argent pour venir en aide à autrui. Le nom de ses filles est :
Maha-Saïda
Rabbi Mordekhaï Marciano L’herher
Cet être vécut dans la bonté et l’intégrité. Il sut se faire aimer des siens et certainement de D־ieu. Le nom de ses enfants fut :
Moché-Chmouel-Yaâkov -Mrima Saïda.. Slitna.. Stira … Louïha Maha..
Rabbi Rafael Marciano L’herher
Cette personne fut un vieillard vénérable qui prôna les vertus de la charité et de la fraternité. Ses enfants furent :
Moché-Chmouel-Yosscf-Chimon-Avraham-Saâdia -Yéhouda-Saoûda
La famille Marciano –La famille L’herher
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני- ארוואץ-אשכנזי
יוסף ב״ר משה ארוואץ
נולד ברבאט מרוקו, בשנת התר״ז.[1847] בעודו נער עלה עם הוריו ירושלימה. את חנוכו התורני קבל אצל רבני עדת המערבים. כבן כ״ג נסמך להוראה ע״י הרה״ג דוד בן שמעון ז״ל. בהיותו בן כ"ה יצא לחו״ל בשליחות ביה״ס דורש ציון. אה״כ מלא שליחויות אחרות לטובת מוסדות שונים בעיה״ק, כגון כוללות המערבים, כוללות חברון, בית אל, משגב לדך וכו'. בנסיעותיו באיטליה נתקבל פעמים לראיון לפני המלך ויקטוריו עמנואל השני, בשנת 1896 ובשנת .1902 היה ממנהלי עדת המערבים בירושלים במשך שנים רבות, וחבר ביה״ד שלה יחד עם הרבנים משה מלכא והרב נחמן בטיטו. מסבות משפתתיות העתיק בשנת תער״ג את דירתו ליפו, ויהי מאז עד המנות הרב ב״צ עוזיאל לר״מ ביפו ות״א, ראב״ד לעדת הספרדים שם, שלא ע״מ לקבל פרס. גם אח״כ כהן כדיין ומו״צ בבית הדין המאוחד לספרדים ולאשכנזים. בימי מלתמת העולם, מחמת היותו נתין צרפת הוכרח לנסוע לאלכםנדדיא, ולאחד שביתת הנשק וכריתת ברית השלום חזר בלוית בני משפתתו לא״י וישתקע ביפו. נפטר שם ביום כ״א כסלו תרפ״ה. בהחבצלת שנה ל״א גליון ד. נזכרת שליחותו לכוללות חברון ושם נאמר כי אבותיו היו ממוגאדור. ובאותו עתון מיום כ״ח ניסן תר״נ, נדפסה כתבה שלו מפריז, שבה נמצא אז בשליחות ביה״ח משגב לדך בירושלים. בית האוצר לר״פ גרייבסקי חוב. א. עמ. י״א. נר המערב עמ. 210
שמואל יהודה ארוואץ
מכונה מירקאדו, ונודע גם בשם נסים שמואל יהודה ארוואץ. היה רבו ומורו של הרה״ג הראש״ל אברהם אשכנזי. התעסק בצרכי צבור ונמנה בין מיסדי עדת המערבים בירושלים. חתום על כתב השליחות ממדרש חסידים ק״ק בית אל להרב מיכאל באדהב בשנת תר״ה. אחד מאלה, אשר חתמו בשנת תרט״ז מצד הספרדים על שטר ההתקשרות עס הד״ר אוגוסט לודויג פרנקל, שבו הובעה הסכמה לשיטת הלמוד של בית הספר הנ״ל. עוד תתם בשנת תרי״ט על הסכמת החזקות בירושלים, יחד עם רבני זמנו. הצטיין בתור מורה מובהק והרביץ תודה בתלמידים. מחידושיו נדפסו בס׳ אמתחת בנימין שו״ת, להרב בנימין חמוי, ירושלים תרל״ז.
עזרא בן ארולייה
יליד פיליפופולי, בולגריה, בשנת התקצ״ג. ישב שם אח״כ על כסא הרבנות שנים אחדות. בערוב ימיו בשלהי תרס״ה עלה לאה״ק והתישב בירושלים. כאן השיא אחת מבנותיו להרב אברהם פינטו מטובי חו"ר העיר. גם אחיו ר״נ בן ארולייה נמנה בין חכמי פיליפופולי. מקרובי הרב הנ״ל התישבו עוד קודם לכן במושבת הרטוב. נלב״ע בירושלים י״א אדר תרע״ד.
אליעזר יצחק ארחא
מתושבי חברון ת״ו. ר״ד קונפ׳ורטי יכנהו בשם: ״רב מובהק ורופא מובהק״. הרב חיד״א בשה״ג כתב עליו: וראיתי דרשותיו וחלק מתשובותיו בכ״י, וכתוב שם שהם אחד מחמשים מחמדיו. והרב הנ״ז ומ״ז בע״ס חסד לאברהם קבורים במערה אתת בקרית ארבע חבר ספרים רבים ביניהם פירוש על עין יעקב, פירוש על מדרש רבא. הגהות על רמב״ם ועוד כמה פסקים ודרושים. הוא היה מאפוטרופםי הגאון הרב ישעיה הלוי הורוויץ בעל השל״ה על עזבון בתו היתומה בזמן שישב בירושלים. ובאוצה״ס נזכר ס׳ תשובותיו שהוא עדיין בכ״י.
יצחק ב״ר אברהם ארחא
רב ומקובל, מתושבי צפת בשנת ש״ע לערך. תלמיד האר״י ז״ל. םמיד לעת ההיא
העתיק מושבו לחברון. בפרוץ המגפה בעיר זו בשנת שע״ט, נדד לעזה. בשנת ״השלל״ ישב
בה על כסא הרבנות. אחדים מפםקיו הובאו בשו״ת המבי״ט. החכם ר״ש דוזאנים קוראו משום
מה יצחק שלום ד ארחא ומציין אחת מפעולותיו, ע״ס ספד ״אהלי יעקב״ סי׳ קי״ט, בתאדיד
י״ו לחדש כסלו שנת השם״ה. 2
שמואל ב"ר יצחק אריפול
יליד שלוניקי ומרבני צפת בזמן הארי״זל. מקובל ומשורר. הרב מרדכי גירונדי מפליג בשבחו ואומד כי הקורא בספרי הרב הנ״ז יכיר גודל חכמתו בפשטי התורה ובמדרשי חז״ל. נודע בספריו אשר חבר שרובם נדפסו בוינציה. ובספר תולדות גדולי ישראל וזכר צדיקים לברכה להרבנים מרדכי שמואל גירונדי ותננאל ניפי עמ. 322 טריאיםסי תרי״ג, נתן סימן לספרי ר״ש אדיפול כדלקמן: שר שלום, מזמור לתודה, ועד לחכמים, אמרת אלוה, לב חכם, ר״ת שמואל.
אברהם בן יעקב אשכנזי
נולד בשנת תקע״א ביינישיר, תורכיה לפנים לאביו יעקב ולאמו שרה׳ בת הרב יצחק פרחי, שחבר בזמנו ספרים שונים. אביו היה איש תמים וירא שמים, עוסק במלאכת החיטות בעירו, ובמקצוע זה התעסק גם אחר עלותו לארץ. רב שנותיו עברו עליו בחיי צער, עוני וחזקות, עם כל זאת מחצית הכנסתו השבועית היתה מוקדשת, כדי ללמד את בנו תורה—בן תשע היה, כשעלה עם הוריו להתישב בירושלים. הוא למד והתתנך אצל ר׳ שמואל, המכונה מירקאדו ארוואץ, איש אשריצא לו שם כאחד מרבני ירושלים החשובים, נוסף לזה בתור מורה ותיק מצליח, שתלמידיו מתקדמים ועושים חיל בלמודיהם. אחר כמה שנים התפרסם הר״א אשכנזי בחוגי הרבנים, ויתשב בין גדולי התורה בעיה״ק. אז נמנה לדיין בבית דינו של הרב בנימין מרדכי נבון, ובמשרה זו שמש כשלש שנים. אחדים מפסקיו נדפםו בספר ״בני־בנימין״, שמחברו הוא הרה״ג הנ״ל. בשנת תרכ״ד נמנה לראב״ד, ותיכף אחר מותו של הרב וראש״ל ת״ד חזן בראשית תרכ״ט, נבחר הוא לראש הרבנים בירושלים. זמן מה עוד לפני המנותו ל״חכם־באשי״ יצא פעם בשליתות ועד עדת הספרדים לערי המערב החיצון, תוניס, אלג׳יר וכו'. היה רצוי לכל תושבי ירושלים באין הבדל עדה ואמונה, כי ברב חכמתו וענותנותו כבש גם את לב לא היהודים להעריצהו, ואלה התיחסו אליו כאל איש אלהים. בין מרבית פעולותיו הצבוריות של הרב ראוי להזכיר, כי בזמנו ועל-ידו נגמרה הקניה של מגרש ״שמעון הצדיק״, לטובת עדת הספרדים בירושלים. בפעולה זו טפלו אחדים עוד קודם לכן, אולם משום סבות שונות לא עלה בידיהם להביאה לידי גמר. גורמים רבים ומיוחדים עכבו בעד הרשמת השטח הקנוי בספר האחוזות, ובתקופת רבנותו, סודר ענין ההעברה הרשמית בהחלט. שלט באילו שפות זרות ודבר בהן באפן חפשי: תורכית, ערבית, וביחוד יונית. ידיעתו את הלשון האחרונה קרבתהו אל האפטדיארך היוני, וזה היה רגיל לבקרהו בביתו לעתים קרובות, וכן גם הוא נחשב בין היוצאים והנכנסים במעונו. יתר על כן, לאחד מאלה המעטים בירושלים המתהלך אתו בידידות רבה. בערוב ימיו, בשנת תרל״ח—תרל״ט פרצה המחלקת הידועה בין רבני חברון, בעת ההיא, בפרט אליהו מני, רחמים יוסף סראנקו, ובני סיעותיהם. הללו שאפו להסתייע בתמיכת חכמי ורבני ירושלים כדי לחזק את עמדתם הרופפה, ועל ידי כך להצדיק את הריב, שלדעת שני המחנות המתנגדים היה לשם שמים. הר״א אשכנזי נסה תחלה להתרחק כליל מליטול חלק כל שהוא בסכסוך הזר אולם בהכירו בצדקת הרב הנרדף רבי אליהו מני, הצטרף לתומכים בו, מה שהגביר אח״כ את סערת רוחם של בני הצד המתגגד. הצטיין בסגנונו העברי הצח, והשתתף בפרי עטו ב״הלבנון. חתם על פנקס השליחות של השד״ר הרב נתן נטע נאטקין, שד״ר לכוללות הספרדים והאשכנזים לכל ערי הקדש. לשם קביעת קופות בכל המדינות. כן חתום על פס״ד בענין חצר שונינא מתאריך סיון תרל״א. אחדות מתשובותיו נדפסו בס׳ כפי אהרן להרב אהרן עזריאל ח״א. גורלם של חבורי הרב שאת כלם השאיר בכתובים, היה כגורל ספריהם של כמה רבנים מגאוני הדור שקדמוהו. בעזבונו נמצא ספר חוקים ומשפטים על ״אהל מועד״ חלק אבן העזר, שהוא חבור גדול בערך, וכן ספר דרשות המכיל אילו עשרות גליונות של כתיבות הערוכות לדפוס. הרכוש הרוחני הזה גנשאר בידי בנו יחידו הרה״ג יצחק אשכנזי ועם מותו של זה, לא נודע לאן התגלגלו הללו לבסוף. מכל אלה ראה אור קונטרס אחד קטן, הנושא עליו את השם ״תקנות ירושלים״. שהוא עסק בעריכתו, המכיל תקנות והסכמות וכו'. ר׳ הסכמתו על המגהג להשתטח בקברי הצדיקים רשב״י וכו', ולשרוף שם בגדים יקרי ערך, לםפר כבוד מלכים להר״ש העליר, בעה״ק צפת ת״ו. ירושלים תרע״ד. נלב״ע בן ס״ט שנה ביום ט, שבט תר״מ.
אברהם בנימין נתן בן אלישע חיים הלוי אשכנזי
נזכר באילו מקומות, גם בשם אברהם נתן בנימין בן אלישע חיים. נולד בירושלים בשנת הת״ד. אביו אלישע חיים היה שד״ר כוללות האשכנזים בארצות אירופא. מחניכי ישיבתו של הרב יעקב חג׳יז, ואצלו למד משנה ותלמוד ומעט מחכמת הקבלה. ע״פ המלצת רבו הנ״ל נשא את בת שמואל ליסבונה מגבירי עזה, שהיתה עורת בעין אתת. בעת שעבר ש״צ דדך עזה, מצאו שם, והוא אז בן כ', שנה יושב בבית חותנו הנ״ל. מיד לקחהו לאיש סודו ושליחו הנאמן, ונקרא מאז בשם נתן העזתי. בליל חג השבועות שנת תכ״ג, התאסף המון חוגג בבית המדרש בעזה ונתן הנביא הצעיר, משח שם את ש״ץ למלך על ישראל. מהעת ההיא ואילך, החל מופיע בצבור כשליח ממרום, ומכריז ברבים כי ש״צ הוא המשיח, והוא נתן נביאו הרשמי. היה עמוד התוך בתנועת ש״צ, ועזר הרבה להתפשטות תנועתו בכל תפוצות ישראל. בקיאותו בתורה, סייעה לו למלוי תפקידו השלילי, ולו מיחסים ספרים רבים שנתפרסמו בעת ההיא בלי שם מחברם. נלב״ע באיםקופיה י״א שבט ת״מ.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני– ארוואץ-אשכנזי
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות-סוף הפרק
האמונה המאגית מונחת גם ביסוד הקמיעות, המלווים את האדם עוד מלפני לידתו ועד מותו, אף־על־פי שרבים מן המלומדים והרבנים שללו אותם, כשם ששללו כל אמונה ומנהג שנדף ממנו ריח של עבודה זרה. הנוסחאות לקמיעות הועתקו מתוך ספרים שהיו כמעט מקודשים בעיני העם. לדפים שנועדו לשמור על היולדת ולתליוני־הקמיעות למיניהם נוספו איורים מעשי ידי אמן.
רבים גם התכשיטים שהנשים עונדות אותם לא רק לשם נוי, כי־אם בשל האמונה בכוחם הסגולי. דוגמה יפה לכך היא ה״כמסה״ — תכשיט־קמיע בצורת יד — הנפוצה בצפון־ אפריקה בגיוון רב יותר מאשר בכל ארצות־האיסלאם האחרות.
בף־היד — ״כמסה״
כבר בעת העתיקה הופיעה כף־היד באמנות היהודית, אך בימים ההם סימלה בעיקר את התערבות השמים במהלך ההיסטוריה. במארוקו תפקידה, למעשה, לגרש את כוחות־האופל.
בהקשר זה מעניינים במיוחד דבריו של הפייטן הספרדי יהודה בן יצחק בן שבתאי, שהקדיש חלק גדול מיצירתו לאישה. בספרו ״טעם זקנים״ הוא אומר, כי כאשר הבעל נותן עין־הרע באשתו, עליה לפתוח את כף־ידה ולומר ״חמש״. המוציא לאור של יצירתו, רבי אליעזר אשכנזי מתוניס, מפרש, שאולי מרמז המחבר למנהג המקובל בקרב יהודי צפון־אפריקה לצייר כף־יד של חמש אצבעות על קיר ביתו של זוג צעיר, או על קיר ביתה של אישה המצפה לילד. כן הוא מספר, כי נהוג לומר ״בל־כמסה״ (=עם חמש) למראה ילד נאה, וכי זהו אמצעי־הגנה נגד עין־הרע.
היד ממלאת תפקיד חשוב בדמיונו היוצר של האומן. מנורת־הזכרון של בית־הכנסת (״כאס״) תלויה על קולב עשוי בצורת יד, שבין אצבעותיה קשתות בסגנון מאורי; לבוהן שיווה האומן צורה של ראש ציפור.
א ״ק
קמיעות אחרים
תליוני־קמיע ראשית המאה הכ׳
כסף ; מעשי יציקה וחקיקה אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב
צורת פגיון בנדנו; נועד לתינוק הנולד האורך: 5.4 ס״מ
(268)
צורת נחש הגובה: 5.3 ס׳׳מ
(269)
צורת צפרדע האורך: 1.8 ס״מ
(270)
צורת סלמנדרה (ראה מס׳ 258) הגובה: 3.6 ס״מ ראה : שאמפו, עט׳ 14
(271)
ענק־קמיע
קראנדו; אמצע המאה הכ׳
ט״ו עצמים מושחלים על חבל: שלוש פיסות־עור, ארבעה צדפים, שני מנעולים (סגולה כנגד לידה מוקדמת), תליון־מתכת דמוי צלב, מטבעות, חרוז מסוג ״מילפיורי״ ותליון דמוי־משולש עשוי חוליות מתכת
מוזיאון ישראל
(272)
דמות אדם הדוקרת זיקית ענקית פאס ;
אמצע המאה הכ׳
רקמה של חוטי זהב וכסף על־גבי קטיפה ירוקה
הגובה : 46 ס״מ ; הרוחב : 75 ס״מ מוזיאון ישראל
(273)
132
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות-סוף הפרק
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord
Rabbi Eliyahou Marciano, Nahoum Slouschz, Maurice Laquière, Moulay Abdelhamid Smaili, Albert Bensoussan.
Histoire et genealogie de Juifs de Debdou –Maroc
La genealogie de la communaute juive de Debdou et l'ascendence de toutes les familles qui la composent a la lumiere de sources et de documents inedits
ז זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.
במדבר לב, ז'
Rappelle a ton souvenir les anciens jours, medite les annees, generation par generation, interroge ton pere et il te l'apprendra, tes aieux et ils te le diront.
Deuteronome 32, 7
Le projet visant à éditer le présent volume relativement à l’Histoire des Juifs de Debdou est né des suites de mon séjour à Jérusalem. C’est en faisant des recherches iconographiques pour le Cédérom sur les Juifs du Maroc à l’Institut Ben Zvi que je me suis découvert un attrait pour cette région du Maroc… Plus extraordinaire encore! Alors même que je m’entretenais avec M. Robert Attal, bibliographe et que je menquerrais au sujet d’un volume écrit par mon grand-père Rabbi Chlomo Hacohen Scali Sabban sur cette question, fai attiré l’attention — hasard ou coquin de sort — d’un historien originaire de Debdou qui venait de publier en hébreu un livre intitulé « Yahas Debdou (i.e. Généalogies de Debdou)» et qui, quelques temps auparavant avait publié le livre intitulé «Debdou, ville des Cohanim»! Mes parents étant originaires de cette région, je ressentis un appel et un besoin impérieux de refaire vivre ce pan glorieux de l’histoire des Juifs du Maroc. Ainsi, j’ai commencé à rêver et comme l’on dit si bien «du rêve à la réalité il n’y a qu’un pas». J’ai franchi l’étape qui me séparait de la concrétisation d’une idée que je caressais subconsciemment : celle de donner le jour à un volume qui permettrait de révéler le monde des valeurs d’antan en éditant des extraits d’auteurs d’origines, de cultures et d’époques différentes. Trois nous sont contemporains :
- le rabbin Eliyabou Marciano, auteur de «Yahas Debdou» (i.e. Généalogies de Debdou) et de «Debdou îr Ha Cohanim» (i.e. Debdou, ville des Cohanim), qui est natif de Debdou,
- Albert Bensoussan, écrivain français dont les ancêtres vécurent a Debdou,
- Moulay Abdelhamid Smaili, né tout près de Debdou, auteur de l’ouvrage «Clair de lune sur les Juifs d’Oujda et des Angads». Le lecteur aura le loisir de lire les considérations et points de vue de cet historien Musulman.
J’y joins le témoignage de deux autres voyageurs et écrivains, l’un pour sa valeur historique et l’autres pour illustrer les préjugés qui avaient cours à l’époque.
- Naboum Slouscbz, historien juif et voyageur d'origine russe qui décrivait Debdou en 1906 dans son ouvrage intitulé : «Étude sur l’histoire des Juifs et du Judaïsme au Maroc».
- Maurice Laquiére, écrivain français, qui publia en 1941 son roman intitulé «Fortunée la Juive» dans la France des lois anti-juives.
À la fin de ce volume, le lecteur peut retrouver la plan du nouveau cimetière. Diverses illustrations viennent compléter le tableau de ce qui fut une communauté vibrante.
Enfin, je tiens à terminer sur la citation de Nahoum Slouschz qui, à son époque déjà, déclarait en ces termes :
«Les Juifs de Debdou qui s’expatriaient jamais ne rompaient les liens avec leur petite patrie d’origine. »
Cette constatation que faisait Nahoum Slouschz en 1906 (i.e. 94 ans plus tard) reçoit sa consécration avec la publication du présent ouvrage. L’éditeur, un des descendant des nombreux Cohanim de Debdou, a désormais fait halte sur un nouveau rivage, celui du Québec, d’où il réveille la mémoire de la séculaire étape marocaine, si remplie de souvenirs des Juifs venus d’Andalousie après l’époque de l'Espagne de l’Age d’Or.
L’éditeur J. Cohen Sabban
Preface
Tout un monde s’est volatilisé en quelque sorte au courant du siècle passé. Le judaïsme marocain a connu la francisation ou l’hispanisation alors même qu’il véhiculait une culture judéo-arabe, judéo-espagnole et judéo-berbère particulièrement riches. Les grands bouleversements sociaux qui ont accompagné la transition vers le modernisme et les diverses migrations qu’a connu la communauté ont fait que le patrimoine culturel ancestral s’en est trouvé quelque peu délaissé. Il est notoire de constater que notre génération se penche de plus en plus sur son passé et tente de reconstituer les éléments qui permirent de survivre et de s’épanouir dans un contexte qui ne fut pas toujours des plus favorables.
Des extraits des écrits de Rav Éliyahou Marciano traduits de l’hébreu pour le lecteur francophone l’introduisent à la société juive de Debdou avec ses rabbins et des éléments généalogiques importants. La ville des exilés de Séville, connue pour être la ville des cohanim (prêtres) ou ville des soferim (scribes) renaît devant nos yeux avec les grandes familles qui composèrent sa communauté dont : les Cohen Scali, les Marciano, les Benhamou, les Bensoussan, les Benguigui, les Marelli, les Sultan et bien d’autres encore…
Nous devons à Nahoum Slouschz les plus belles pages d’histoire judéo-marocaine et une description des communautés d’époque dont celle des Juifs sahariens. Dans le présent extrait de son ouvrage «Etude sur l’histoire des Juifs et du Judaïsme au Maroc», l’histoire de Debdou, de sa région de même que celle de sa communauté juive sont retracées et l’épopée du souverain juif Ibn Mechâal nous y est relatée.
Il est intéressant de noter que l’auteur français Maurice Laquière succomba à l’antisémitisme de son temps et qu’il décrit tout un groupement social de façon superficielle. On retrouve ce type d’approche dans de nombreux ouvrages où les auteurs n’ont pas fait l’effort de s’imprégner d’une culture et de traditions juives qui constituèrent un patrimoine exceptionnel. De fait, peu d’auteurs français firent l’effort d’en savoir plus sur le monde richissime que fut la culture judéo-marocaine. A titre d’exemple, l’ouvrage de Roger Le Tourneau : «La vie quotidienne à Fès en 1900» fait abstraction totale de toute une génération d’érudits et du milieu des Arts au sein de la communauté juive de Fès, communauté réputée pour sa vitalité et son essor culturels. D’autres auteurs changèrent carrément de cap et succombèrent à la propagande antisémite peu avant et durant la Seconde guerre Mondiale. On pourra citer les frères Jean et Jérôme Tharaud, le Dr Bouveret de Mogador et bien d’autres encore. Cet épisode de l’histoire du judaïsme Nord-africain est très peu connue. L’on sait que sous le régime vichyste dont les lois racistes prévalurent en Afrique du Nord, le recensement de la communauté juive eut lieu et, n’eut été le débarquement des Américains à Casablanca en novembre 1942, le sort réservé par ce régime à la communauté juive d’Afrique du Nord n’aurait pas été différent de celui des communautés juives d’Europe. Les conséquences de la propagande haineuse orchestrée par de puissants moyens médiatiques sur la condition des minorités culturelles n’ont pas fini d’être tirées d’autant plus qu’à l’ère de la mondialisation ces moyens prennent une ampleur sans précédent.
Il ne reste plus au Maroc que l’ombre de ce que fut la communauté juive. Comment se fait ressentir l'absence des Juifs de cette contrée après une présence plus que millénaire? Quels souvenirs en a-t-on gardé? Smaili Moulay Abdelhamid romance la présence juive. On y notera la retenue du Cheikh de la Kasbah de Debdou, celui-là même qui, selon Laquière, faisait rouler d’énormes quartiers de roc sur le Mellah de Debdou…
Le brillant écrivain français d’origine algérienne Albert Bensoussan, dont la famille fut autrefois installée à Debdou, nous décrit avec brio la tradition des gens de plume de cette ville.
Seule la volonté de Joseph Cohen a pu parvenir à reconstituer un tableau d’époque consignant sous forme d’anthologie ce que fut la ville des cohanim et des soferim, la ville des prêtres dont les ancêtres provenaient de la ville de Séville en Espagne. Il y a apporté un soin et un labeur particulièrement méticuleux. Son mérite aura été d’avoir su avec justesse retranscrire pour le lecteur les éléments d’une identité fragmentée à une génération qui a soif de connaître et de comprendre l’histoire de son passé.
David Bensoussan
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה
חנוכה
החנוכייה — ״חנוכּה״
בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).
מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.
מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.
למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.
לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.
נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפותחת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.
המאה הי״ז
הדופן פשוטה — כנראה פיתוח הקולב שבא לחקות מגדל־מדרגות; שים לב לדגם החוזר של העיגול שבמרכזו נקודה
פליז; מעשה יציקה, קידוח וטביעה הגובה : 17 ס״מ ; הרוחב : 18 ס״מ אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס (111)
המאה הט׳׳ז פליז
הגובה : 11 ס״מ ; הרוחב : 18 ס״מ אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס (112)
א ״ק
[1] השווה חנוכייה מדרום צרפת מן המאה הי״ב, השמורה באוסף המחבר, קטלוג ״סינאגוגה״, מס׳ 2070
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה
אעירה שחר-כרך א'-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פיוט מפרשת וירא מס"85
וירא / פיוטים
85— פיוט — סי׳ שלמה
ע״מ ב״ת י׳ ב״ת
שָׁלוֹם לְבֶן דּוּדִי / הַצַּח וְהָאַדְמוֹן
שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת / רַקָּה כְּמוֹ רִמּוֹן:
לִקְרַאת אֲחוֹתְךָ רוּץ / צֵא נָא לְהוֹשִׁיעָהּ
וּצְלַח כְּבֶן יִשַׁי / רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן:
מָה לְךָ יְפֵה־פִּיָּה / וּתְעוֹרְרִי אַהֲבָה
וּתְצַלְצְלִי קוֹלֵךְ / כַּמְּעִיל בְּקוֹל פַּעֲמוֹן:
הָעֵת, אִשֵּׁר תֶּחְפַּץ / אַהְבָה, אֲחִישֶׁנָּה —
מַהֵר, וְעָלַיִךְ / אֵרֵד כְּטַל חֶרְמוֹן:
85-הנושא: קריאה לגאולה.
שלום לבן־דודי — פניה מצד המשורר, המופיע כשליחה של כנסת־ישראל, אל מלך המשיח הנקרא בנו של ה', כמ״ש (תהלים ב, ז) אמר אלי בני אתה. הצח והאדמון — ע״ש והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי (שמואל־א טז, יב); הצח — הזך; כן יש ליישב גירסת הספרים. והנכון להגיה: שלום לך דודי — פניה להקב״ה הצח והאדמון — ע״ש דודי צח ואדום (שיר השירים ה, י). והכפל ״שלום לך מאת…״ מקובל ואף רצוי הוא בשירה (ראה רש״י — שמות טו, ו). רקה כמו רמון — שאפילו ריקנים שבה מלאים מצוות כרמון(ברכות נז.). אחותך — כמ״ש (שיר השירים ר, ג) פתחי לי אחותי, לי איחוי וחיבור. וצלח… — במלחמתך במציקים כבן ישי… (שמואל־ב יב, כט). מה לך… — תשובת ה', למה תגרי רגשי אהבה לפני עתם? כלומר אין לדחוק את הקץ, אך כשתתעורר מעצמה, בבוא עתה, אחישנה מהר. כמעיל… — קול בקשתך ערב עלי בפעמוני מעילו של בהן־גדול (שמות בח, לג). העת…אחישנה — אני ה׳ בעתה אחישנה (ישעיה ס, בב), זכו— אחישנה, לא זכו— בעתה (סנהדרין צח.); (הבית הזה מוכיח צדקת הגהתי לעיל). ועליך ארד… — כאן: השגחתי תתמיד עליך כטל חרמון היורד על הררי ציון(תהלים קלג, ג); טל המחיה את הדשאים סמל הוא להחיאת רוח שפלים ולב נדכאים.
אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פיוט מפרשת וירא מס"85
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 -מויאל כראש חובבי ציון בארץ ישראל
פרק חמישי
מויאל כראש חובבי ציון בארץ ישראל
מינויו של אברהם מויאל לראש חובבי ציון בארץ ישראל, שנעשה על ידי ק״ז ויסוצקי במהלך ביקורו בארץ, נתקבל בדרך כלל בהפתעה – ובהסכמה. לכאורה הוא היה חריג – אדם ״לא משלנו״. אחרי הכול, מרכז חובבי ציון היה במזרח אירופה, רוב באי העלייה הראשונה הגיעו משם, והמושבות הראשונות נשאו חותם יהודי-יידישאי בעל ניחוחות רוסיים ורומניים. מה לכל אלה ולמויאל – יהודי ״מערבי״, צפון אפריקאי, יפואי, שלא מה״עסקונה״ הירושלמית? לזכותו של מויאל עמדו לפחות שורה של זכויות גדולות: כאמור, הוא היה המוציא והמביא של עסקי הברון רוטשילד בארץ, והיו לו קשרים מצוינים עם ראשי השלטון הטורקי. לכך יש להוסיף את העובדה שהוא היה בעל נתינות צרפתית ומוגן על ידי הקונסול הצרפתי בירושלים. הוא גם היה מקושר אל שמואל הירש, מנהל מקווה ישראל ונאמנו של הברון רוטשילד בארץ, שנחשב לאחד האנשים בעלי ההשפעה ביישוב היהודי הקטן. את תוארו – הדירקטור(המנהל) – אמרו הבריות בהערכה ובכבוד.
מויאל קיבל את המינוי בהתרגשות רבה. זאת אפשר ללמוד ממכתב ששיגר לוויסוצקי. כל הזכויות להשתפכות ולמליצות שמורות בוודאי למזכירו ואיש סודו אלעזר רוקח, שהיה קל כתיבה ונהג להשתמש בידע העצום שלו במקורות היהדות, אלא שחתימתו של מויאל מוכיחה שהוא הסכים לכל מילה:
״שמעוני אחַי ולאומַי, הנה אני הרהבתי בנפשי עז לתת את משא העם הזה עלי, אשר עיני יהיו פקוחות להשכיל להיטיב ויהי נועם ה׳ אלד׳ינו [בניגוד לתעתיק המקובל של החלפת הה׳ בק׳ במילה אלהים, היו שהחליפו את הה׳ בד׳] ומעשה ידינו כוננה עלינו, וכל כסף הקדשים אשר הגעני עד הלום תחת ידי מעיר הבירה פריס יע״א [יכוננה עליון אמן] אשר מערי רוסיה אחלקם ביעקב את כסף התמיכה לעזר ולהועיל כאשר ישר בעיני אלד׳ים ואדם ואשלח להם החשבון מסודר, הדק היטב, בסדר הנכון בטח, וחוב קדוש עלי לסובב נתיבות הקולוניות [המושבות] לראות מעשיהן, ופעולתן לפני תבוא, לבלתי יסורו מן המצוה ימין ושמאל. אדלג כאיל בדברים הנדרשים לעמוד לפני השררה ירום הודה, למען יהיו יושביהן בטוחים מכל מצוקה, וה׳ אלד׳ים יעזור לי ואתנהלה לאטי לרגל המלאכה לבל ידה ממנה נדת וכתבי הודעות אכתוב לכל ההוה ולכל הנדרש. וכאדם העושה בשלו כן אעשה, זאת פעולת עבדי ה׳ וצדקתם. ובסיבתם ומחמתם אש תוקד בקרבי, אש אהבת ה׳ ותורתו ועמו, על כן יאמרו התלמודיים חכמינו ז״ל ׳מגלגלין זכות על ידי זכאי׳. חזיון בן אמוץ הנה בא ונהיה בקרב ימים יודיע, שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא. ואתם עם קודש המתנדבים בעם יערה ה׳ רוח ממרום עליכם ועל על הפקומ״ש [פרנסים, קצינים, מנהיגים שלמים] המשתדלים לגדור פרצות, ועלי אני עבדכם עבד אברהם לאזור חיל בכל עוז ותעצומות לעם ברוך אלד׳ים. אז יבקע כשחר אור ישראל. אז יאמרו בגויים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה. אז ינוח לנו מעצבינו ומרוגזנו, ובא לציון גואל בחייכון וביומייכון ובחיי דבל בית ישראל. ״היום ג' לח׳ מנ״א [מנחם אב] תרמ״ה [1885), יפו״.184
כמה ממשפטיו של מויאל דורשים הסבר. כסף הקדושים – הכספים שקיבל מפריז, מחברון רוטשילד ומרוסיה, כספי חובבי ציון. מויאל היה זה שקיבל את כספי הברון וכספי חובבי ציון ודאג להעברתם ליעדיהם. בהמשך ציין מויאל את תפקידו בפיקוח על מושבות חובבי ציון ו״אדלג כאיל בדברים הנדרשים לעמוד לפני השררה ירום הודה״. השררה – השלטון הטורקי ומויאל כתב כי בכוחו ״לדלג כאיל״ בין הרשויות השונות. במשפטים האחרונים מצוטטים פסוקים מהמקורות – מתהילים, מהקדיש ועוד.
מינויו של מויאל לתפקיד יו״ר הוועד הפועל של חובבי ציון שמקום מושבו ביפו נתקבל ברצון גם בקרב החובבים במזרח אירופה. זאת אפשר ללמוד מחוזר מפורט על הפעילות בארץ ישראל, שהופץ בקרב סניפי חובבי ציון ברוסיה באוגוסט 1885. לאחר שהוסבר שוויסוצקי הקים שני ועדים, בירושלים וביפו, הוא הגיע למסקנה ״שאי אפשר להשאיר את הוועד במראהו זה״ והחליט כי רק אדם אחראי אחד ינהל את העניינים. ״והנה, ועד פועל תמידי עם יושב בראשו המקבל עליו אחריות הפעולה לא מצאנו כי אם ביפו, שהיא סמוכה ונראית להקולוניות שאנו מטפלים בהן היום״. האיש שנמצא ראוי לתפקיד זה ״צריך להיות עשיר וחכם בהוויות העולם ונכבד בעיני הרשות המקומית״. את כל התנאים האלה באדם אחד מצאו חובבי ציון ״רק בהגביר הנכבד והיקר רבי אברהם מויאל, ס״ט הספרדי ביפו״. עם זאת החוזר הבהיר כי הוועד בירושלים לא בוטל, והוא ימשיך לחוות דעתו בשאלות המרכזיות. בפועל הוועד הירושלמי לא קם ולא הראה שום פעילות, אם כי – כפי שנראה בהמשך – ד״ר פינסקר ניסה מפעם לפעם להחיותו.
בימים הראשונים שלו כיו״ר חובבי ציון בארץ היה על מויאל לפרק מוקש רב עוצמה, שהניח לפניו ויסוצקי. מסעותיו בארץ במשך שלושה חודשים, שהסתיימו במינויו של מויאל ובעזיבתו של ויסוצקי את הארץ, לוו בהרבה ״רעש וצלצולים״. הברון רוטשילד רתח מזעם והורה לפקיד הראשי שלו, אלי שייד, לשגר לוויסוצקי מכתב נזיפה. הן הברון והן שייד לא ידעו שוויסוצקי כבר סיים את ביקורו בארץ, ומי שקיבל את המכתב היה מויאל. הוא פתח את המכתב – וזועזע. וכך כתב שייד לוויסוצקי: ״האדון הברון הטיל עלי היום לגנותך. אתה נסעת בכל ארץ ישראל, שלחת חוזרים וביקשת לייסד שם ועדים, כאילו היית אדון לעשות כטוב בעיניך. למדינה [לשלטון הטורקי] ידועים כבר כל צעדיך ומאז גברה נוקשותה משהייתה אי פעם… אתה מקים רעש הרבה יותר מדי. אין לך יועצים טובים…״ לאחר שהסביר לוויסוצקי כי הוא(שייד) פעל מאחורי הקלעים באיסטנבול בעניין הסדר קרקעות זכרון־יעקב, ללא שום פרסום, קבע: ״חושש אני שאתה מחבל במעשי… אל תסטה מן הדרך ואז תשיג משהו ביתר הצלחה. …אם כבר נוסדו ועדים. פזר אותם. אין לנו צורך בהם״. שייד והברון לא ידעו באותה עת שוויסוצקי אכן פיזר את שני הוועדים ומינה את מויאל לנציג הבכיר, והבלעדי, של חובבי ציון בארץ.
מויאל הנרעש העביר את מכתבו של שייד לפינסקר, וממכתבו אליו ניתן לראות בבירור עד כמה הוא היה מודאג: ״אתמול קיבלתי מכתב מה׳ שייד בפריז עבור ה׳ ויסוצקי. המכתב הרעיש לבבי, יען כי לא אחפוץ כי הברון הנדיב יביט בעיני כעס על חובבי ציון ופעולותיהם. אבל זאת אדע אל נכון, כי מסבב מכתב זה היה ידידי החכם הדירקטור הירש, אשר בעיניו לא מצא חן דבר הוועד ולשכותיו [שלפי ההצעה הראשונה עמדו לקום לשכות בירושלים וביפו] ולדעתו צרורה בזה סכנה גדולה לרעיון היישוב, ולכן הודיע בהודעותיו לפריז מה שהודיע, אבל אחר כך נתוודע לה׳ הירש מפועל ה׳ ויסוצקי, באשר בטל הוועדים ותקן הכל על צד היותר טוב״. מויאל הוסיף שהירש כבר כתב לפריז על ביטול הוועדים, והוא הציע לפינסקר שיכתוב גם הוא לפריז [לברון רוטשילד] ויסביר לו כי הדברים בארץ ישראל מתנהלים כשורה. מן המכתב עולה שאיש אמונו של הברון בארץ, מנהל מקווה ישראל שמואל הירש, הוא שדיווח לפריז על הקמת הוועדים. מויאל הבטיח לפינסקר, שבינתיים יושרו ההדורים אתו והעיקר שהברון לא יכעס…
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 -מויאל כראש חובבי ציון בארץ ישראל
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Azaoui- Azogue
אזאווי Azawi Ezaoui Azaoui, Ezawi, Zaui, Zaoui, Zawi, Ezaguï
Ethnique de Azaouia, bourgade près de Fès ayant joné un rôle dans l’histoire des juifs du Maroc
Samuel Azaoui, d’abord rabbin notaire, puis Grand Rabbin de Salé aux XVIIe-XVIIIe s
Samuel ben Mosheh Azaoui, rabbin «Shohet» à Salé, mort avant 1749.
Barukh Ezaoui, de Mascara, fiure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Zebaim Shelemim d’Abraham Anqawa. (Livourne, 1837)
José de Ezaguy, Attaché au Consulat de Portugal à Tanger en 1940, poète et écrivain, auteur de nombreuses études sur l’occupation portugaise au Maroc
Benjamin Zaoui, un des plus éminents avocats près la Cour d’Appel de Tanger. Membre du Comité de la Communauté Israélite de Tanger pendant plusieurs années et actuellement (1965) son Vice-Président
Isaac S. Ezaui, rabbin officiant pendant plusieurs années à la synagogue «Hakhnassat Orahim» de Tanger et «Shohet». A émigré au Canada
André Zaoui, rabbin à Paris au XXe s.
בן אזאווי (Ben Azawi) Ben Ezaoui
Même nom que l’antérieur, précédé de l’indice de filiation.
אזוגי Azogue-Azogui
Nom espagnol du mercure, tirant son étymologie de l’arabe السوق «Azzaouaq». Cet appellatif désigne un individu intelligent, à l’esprit vif et subtil.
On retrouve cet appellatif dans les vieux documents espagnols sous la graphie de Abenazogue et Abeazogue.
Abraham Abenazogue, potier à Tolède au XVe s
Yucef Abenazogue, cordonnier, fils de Don Elias, habitant de Santaolalla, figure comme héritier de Abraham Abenazogue (1) et comme propriétaire dans l’inventaire des biens juifs dressé à Tolède en 1494, après l’expulsion
Yehudah Azogue, fait l’objet d’un procès au sujet de la Hazaqah d’une boutique à Salé au XVIIIe s
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc– Azaoui– Azogue
מקנס — ירושלים דמרוקו-יצחק טולידאנו-התשס"ז
מו״ה משה טולידאנו ב״ר דניאל זצ״ל מו״ץ במקנאס נולד בשנת תפ״ד ונתבש״מ ליל ש״ק י״ג טבת תקל״ג תוך ח׳ ימים לחוליו, ונמנא דיין בכ״א בטבת תקל״ג כמ״ש בהקדמת ספרו ״מלאכת הקודש״, חיבר פירוש גדול על פירש״י עה״ת בחמשה ספרים, ״אדמת קודש״, ״בגדי קודש״, ״מלאכת הקודש״ ״בונה ירושלים״, ״אם הבנים״, חיברם בין שנת תק״ק־תק״ל וחתנו הר׳ מאיר טולידאנו, קיצר אותם וסידר אותם בס׳ אחד בשם ״מלאכת הקודש״. שנדפס כבר, עוד חיבר ספר ״משחת קודש״, ו״נזר הקודש״, דרשות עה״ת, ״השמים החדשים״, שו״ת, ושניהם עדיין בכת״י ובספר ״תהלה לדוד״ לה״ר דוד חסין זצ״ל, נמצאו שני קינות עליו, ואני הכותב יש אתי קונטריס כת״י ישן פירוש האזהרות, לר׳ שלמה אבן גבירול וחסר מתחילתו. ומסופו ולא נודע מי מחבר הפירוש הנז׳ ואחר התבוננות נודע אלי שמורינו הרב משה טולידאנו, הנז׳ הוא המחבר, ששם כתוב בחרוז ולא תעשה רעות וכו׳ וגם לא במישורים שהוא מדת הלח ולא מדת היבש ותמה שם על רש״י שכתב בחומש שהיא מדת הלח והיבש ובסוף דבריו כתב וכבר מפורש אצלנו דברי רש״י ז״ל בחומש בפ׳ קדושים שים עיניך עליו ודעהו כי נכון עכ״ל. וראיתי בספר מלאכת הקודש, פרשת קדושים שדבר כזה, א״כ ברור אצלי שהוא מחבר פירוש על האזהרות הנז׳, עוד שם בחרוז ולא תוציא לחוץ וכו׳ כתב שהמשומד לא יאכל מקרבן פסח וכתב שם וביאור תיבת משומד עי׳ מ״ש בעניותינו בפרשת בא, ותבין בס״ד, גם זה בספר מלאת הקודש מצאתי שפירש אותה עי״ש. מכל זה מוכח שהוא המחבר פירוש על האזהרות הנז' ועוד ראיתי שם בכמה מקומות מזכיר זקינו מהרי״ט, ובמקום אחר מצאתי לו כתב ועי׳ בש״ח ובספר א״ק להראמ״ז ז״ל ותבין מהרי״ט זה ודאי הוא ר׳ יהודה זקינו של הרב ״מלאכת הקודש״ אבי אביו ר׳ דניאל כמ״ש הוא בעצמו בהקדמה, ג׳ לספר מלאכת הקודש, מוכח שר׳ יהודה הנז׳ חיבר חיבור ושמו א״ק לא נודע לי כעת החיבור הזה.
מו״ה משה טולידאנו ב״ר יעקב ז״ל מו״ץ במקנאס חי בחצי הראשון מהמאה הששית, חיבר ספר ״מגיני שלמה״ על פרש״י עה״ת, ספר דרושים למועדים ולנפטרים, והמה נמצאים במקנס בכת״י. ונתבש״מ י״ז באלול שנת תקל״ח, והוא אביו של מוהר״ר יוסף הנז׳ באות יו״ד, ומצאנוהו שהיה בעיר ראבאט כי נמצאת שאלה ממנו בשו״ת שופריה דיעקב סי׳ י״ט מעיר ראבאט.
מו״ה פנחס טולידאנו זצ״ל בר ברוך אחד מרבני מקנאס הוא חי במאה הששית, ובלשון לימודים מתואר בזה״ל גאון עוזינו וצבי עדינו ובהקדמת פה ישרים מתואר הרב הגאון וכו'.
כהר״ר פנחס טולידאנו זצ״ל בנו של הרה״ג מו״ה דניאל זצ״ל אחד מחכמי מקנאס, הוא חי במאה החמישי, ונתבש״מ בשנת תס״א כי ראיתי מינוי האפוטרופוסות שמינה הרה״ג מו״ה חביב טולידאנו זצ״ל לכהר״ר דניאל בחלול ז״ל על בניו של מו״ה פנחס טולידאנו הנז' והיו בניו מאיר ודניאל עדיין קטנים והמינוי היה באדר הראשון שנת תס״א.
מו״ה רפאל טולידאנו זצ״ל מו״ץ במקנאס חי במאה החמישי בזמן מהרח״ט, ויש בידי תשובות ממנו בכת״י וחתום בה עם מוהר״ר סעדיה אבן דנאן ומו״ה יהודה עוזיאל זיע״א.
כהר״ר רפאל טולידאנו ז״ל מחכמי מקנאס, והיה אחד מסופרי דווקני, וגם היה נעים זמירות.
מקנס — ירושלים דמרוקו-יצחק טולידאנו-התשס"ז
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930 פרק ח': בקורי אנשי שם בביתנו
פרק ח': בקורי אנשי שם בביתנו
הנסיך מחבש * מיוצאי ירך שלמה המלך * בקורו בארץ-ישראל * מטוב הארץ לחבש * בקורו בביתנו * המלויו [מלויו] כל הזמן בעמידתם * עושה הכרה עם משפחתנו * מראה את פצעיו מחזית המלחמה * בקורו של מ. אוסישקין בבית אבי בשנת תרס"ג * אספת ההכנה בבית אבי * יסוד ההסתדרות הכללית ליהודי ארץ ישראל * משפחתנו במסחר השעורה בעזה * פתרון שאלת הפרוטסט אצל הבדוים *
מהמאורעות החשובים בחיי משפחתנו מתקופה זו בשנת 1900, אני רושם דבר זה מה שנקלט היטב במחי, בקורו של הנסיך מחבש בן המלך מאביסיניה שבקר את ביתנו בנוה-צדק ביום שבת יחד עם כל מלויו.
בכבוד גדול קבלנו את בן מלך זה מיוצאי המלכת שבא שלפי האגדה בקרה את חכם המלכים אשר בירושלים, ולפי המסורה בעמם ובארצם מתגאה משפחת המלכים מחבש בשלשלת היוחסין שלהם משלמה המלך עד היום הזה.
וכפי שראינו זה לא כבר אחרי מאורעות הדמים בשנת תרפ"ט איך בא-כח ממשלת חבש בחבר הלאומים בג’נבה מחה בשם מלכו היוצא ירך שלמה המלך נגד העמים על הדם העברי הנקי הנשפך בחוצות ירושלים ובארץ הקדושה.
ע"ד משפחתנו ביפו נודע להנסיך לפני בקורו מהסוחר העשיר והנכבד בעדן מבנין מנחם משה סוחר גדול במסחר כלו עם הודו, חבש, פרס וערב ועוד מארצות המזרח שסחר גם עם משפחתנו ביפו, במשך שנים רבות לפני זה.
לפני בקורו של הנסיך בארץ-ישראל הודיע למשפחתנו בנין מנחם משה שבקרוב יבוא הנסיך מחבש לארצנו ובקש מאתנו שמשפחתנו תופיע ותלך בשמו לפני הנסיך ותתן לו את שרותו ולמסור גם לידו פנקס של צ’יקים להבנקים שימשוך עליהם סכומים שאולי יצטרך בהם.
בבואו של נסיך עם מלויו ליפו נתקבל בכבוד גדול על ידי הממשלה והצבא, והתאכסן במלון דה-פרק בשכונה האמריקנית [המושבה הגרמנית ביפו].
כאשר אחד ממשפחתנו הופיע לפניו עם מכתבו של בנין מנחם משה ועם פנקס הצ’יקים על שמנו, הודה מאוד, אבל השתמש במעט מהם. והוא רק בקש את אחי אברהם חיים המנוח שילוה אותו בדרכיו בארץ שיסע אתו לירושלים ולכל הסביבה בכל אשר יסע. הנסיך מנה את אחי שידאג למשלוח הסחורה שקנה והכין בארץ-ישראל על מנת לשלחם לחוף יפו, ומשם על האניה להחוף הקרוב לחבש.
מה היתה טיבה של סחורה זו? מים בפחים, מכל מעינות הארץ משני עברי הירדן, כל מיני חול ואבנים ממקומות הקדושים בארץ, ואני זוכר את מאות התבות והפחים שקבלנו ביפו על מנת לשלחם לחבש.
אחרי שובו בתיור הארץ בא הנסיך לבקרנו עם כל מלויו לביתנו בנוה-צדק. ואני זוכר קו אופיוני זה מבקורו בביתנו. כל השמונה המלוים את הנסיך עמדו על רגליהם כל זמן בקורו בביתנו שנמשך יותר משעה. כמה שבקשנו אותם לשבת בשפת רמזים, כי הם מלבד השפה החבשית לא הבינו שפה אחרת, לא פעלנו כלום עליהם, הם המשיכו בעמידה כל הזמן מבלי להסיר אף לרגע את עיניהם מנסיכם ושמרו עליו כבבת עין.
הנסיך רצה להכיר את כל אחד ואחד ממשפחתנו ושאל פרטים על כל אחד ואחד. במשך השעה וקצת יותר של בקורו זה הרגיש הוא את עצמו כל כך באופן ידידותי אינטימי עד שהראה לנו שני פצעיו ברגל ובצואר, הפצעים האלה שבאו לו במלחמת עמו וארצו, ושהוא הנסיך בתור ראש-צבא נלחם בחזית ממש.
בשנת 1903 זוכר אני בקורו בבית אבי המנוח בנוה צדק מר מ. אוסישקין, זאב גלוסקין שבאו אז מרוסיה על מנת לארגן בפעם הראשונה את כל יהודי ארץ-ישראל מכל העדות מהערים ומהמושבות להסתדרות כללית ארצית אחת.
ולפני שנפתחה הכנסיה הגדולה הזאת בזכרון-יעקב, כל העבודה הארגונית שנעשתה קודם לפני פתיחת הכנסיה, כל האספות המכוננות היו ביפו שהיה אז מרכז הישוב החדש. ואחת מהאספות החשובות ביותר בארגון זה היה בבית אבינו המנוח בנשיאות מר מ. אוסישקין.
אבי המנוח שהיה – כפי שהקורא ראה כבר בפרקים הקודמים – חובב-ציון לא רק להלכה אלא במעשה, ושחשב שעל ידי ארגון חזק של כל יהודי ארץ-ישראל להסתדרות כללית מאוחדת ומוצקה טובה, תצמח מזה טובה רבה לבנין הישוב והרחבתו, נתן את ידו למר אוסישקין ועוזריו בזה, ועזר לו בהרבה בהשפעתו על נכבדי היהודים הספרדים וההמון עם שגם הם הצטרפו בנקל להסתדרות כללית של יהודי ארץ-ישראל זו.
מפני הרבה סבות שונות שלא פה המקום לפרטם [לפרטן] לא החזיקה מעמד הסתדרות כללית זו. חיי שנות קיומה היו קצרים, ומפני סכסוכים וחשדים התפוררה, אבל הרעיון של אחוד כללי של כל יהודי ארץ-ישראל באגודה אחת אך ורק לשם בנין יותר טוב ויותר מהיר של ארץ-ישראל, ברעיון זה הלכה תמיד משפחתנו בדרכי אבינו, ותמכנו ואנו תומכים בכל רעיון של אחוד אמתי של יהודי ארץ-ישראל, איחוד בלי הבדל עדה וכתה חברה ומפלגה, עד היום הזה.
משנת 1902 והשנים אחריהם אחרי שמשפחתנו ואחי אברהם חיים המנוח בעיקר התחילו לסחור בתבואה בעיר עזה במשטב [קנה מידה] רחב מאוד הייתי גם אני העוזר בזה על ידו במשלוח ובהבאת לו הכספים ועוד, שזה היה בזמנים ההם בקושי רב.
אחי היה מבלה כשלשה ארבעה חדשים, החדשים אחרי הקציר של השעורה בעזה. והוא היה קונה על ידי סוחרים קטנים אצל הבדוים מהנגב ממחוז עזה ובאר-שבע כמעט החלק הגדול ביותר של השעורה שלהם. ושעורה זו היינו שולחים לחו"ל שלוש ארבע אניות טעונות מלא שעורה בכל שנה.
בזכרוני נרשם חזק נסיעה אחת עם סכום גדול של כסף מיפו לעזה בדרך היבשה שהיתה בחזקת סכנה תמיד של שודדים וגנבים, אבל הצלחתי להעביר בשלום את הסכום הגדול כסף בזהב שהגיע להרבה אלפים לירות תורכיות ונפוליונים. ועוד דבר אחד נשאר נקלט במוחי מנסיעה זו. כאשר הבאתי את הכסף לאחי לעזה, אז הוא חלק את הכסף כמעט לא ספור להסוחרים ולהבדוים שסחר אתם. וכאשר העירותי לו איך הוא עושה דבר שכזה, ועוד בלי קבלה אז הוא ענה לי שהוא סומך תמיד על ישרותם של הערבים בזה, שאחרי שכל אחד יספור את חבילתו יגיד לו את מספר הסכום הנכון.
וכך באמון מלא להערבים ולהבדוים שסחרנו אתם כמה שנים לא קרה אף פעם שהערבים והבדוים ירמו או יבגדו בנו באופן מסחרי. ואף פעם לא קרה לנו במסחרנו בעזה או שההתחייבות או שטר של הערבי או של הבדוי ילך לפרוטסט [אישור רשמי על אי פדיון שטר חוב במועדו, המאפשר הגשת תביעה משפטית נגד הלווה]. ופה אולי כדי [כדאי] לספר את העובדה האופיונית והמענינת על יחסם של בדוי הנגב מחוז עזה ובאר-שבע לשאלת הפרוטסט. אז היה המנהג היפה הזה נהוג אצל אנשי המזרח אלה. להאיש שהיה בא לרגלי אסון שלא עמד בהתחיובותו על השטר בזמנו, היה בעל החוב שמגיע לו פורש אוהל על אם-הדרך לפני הכניסה למקום מגוריו, ובאוהל היו תוקעים איזה מין מטפחת שחורה שהתנוססה מרחוק כדגל שחור מבשר רעות. וכל העוברים על יד האוהל היו שואל על מי מכריזים שחור? וכאשר נודע להעוברים והשבים על פלוני שלא שלם בזמנו, אז היו תיכף מתאספים מכיריו והיו פודים אותו מעת צרה. מנהג מזרחי, אבל יפה בתוצאותיו. והלואי היה שמור בעולם המסחרי כך גם אצלנו. המסחר שלנו בקנית השעורה בעזה נמשכה כך יותר מעשר שנים עד התפרצות המלחמה.
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930 פרק ח': בקורי אנשי שם בביתנו
La famille Marciano -La famille L’herher
Rabbi Eliahou Marciano L’herher
Ce grand Sage embrassa la Torah et ses voies, méditant «nuit et jour» sur les enseignements Di-vins. Il fut un érudit brillant qui mena une vie exemplaire. Son élan de générosité le poussa à soutenir financièrement la publication des livres Lékha David et Lédavid Baronkh de Rabbi David Hacohen Scali. Ses enfants se nomment :
Moché-Yéhouda-David-Rafael-Aharon-Maha-Aouicha-Stira
Rabbi Yossef Marciano L’herher
Ce rabbin candide et intègre s'appliqua à faire régner la vérité. En outre, il n’eut pour toute passion que le travail. Ses enfants s’appellent :
Itshac-Tsion-Aharon-Mrima-Aouïcha-Nouna..
Rabbi Mordékhaï Marciano L’herher
Cette personne appliqua à la lettre et sa vie durant les commandements de D-ieu. Cependant, il n’a laissé aucune progéniture.
Rabbi Rahamim Marciano L’herher
Cet être fut un homme pratiquant l'altruisme mais effacé. Ses enfants se nomment :
Itshac-Aharon-Rafael-David-Aouïcha Nouna.. Stira
Rabbi Itshac Marciano L’herher
Cette personne fut un homme laborieux et prodigue. Le nom de ses enfants est :
David-Chlomo-Saâdia-Juliette
Rahbi Rafael Marciano L’herher
Cette personne fut un modèle d’intégrité et de zèle. Il n’a cependant laissé aucune progéniture.
Rabbi Chmouel Marciano L’herher
Cette personne vécut en appliquant à la lettre les com mandements de D)־ieu. Il eut une âme charitable. Ses filles se nomment :
Saoûda-Maha
Rabbi Eliahou Marciano L’herher
Ce personnage fut un homme avide de mitsvot et qui fut d’une grande prodigalité. Ses enfants sont :
Aharon-Yaâkov
Rabbi Rafael Marciano L’herher
Cet homme, fidèle trésorier, se distingua dans la communauté de Outat El Haj. Il acquit un grand prestige qu’il dut sans doute à son esprit humanitaire et tolérant. Ses enfants se nomment :
Yéhouda-Mrima-Saoûda-Léa-Aouïcha-Nouna
Rabbi Mordéldiaï Marciano L’herher
Cette personne fut un vétéran au comportement exem plaire, assoiffé de bonnes actions. Le nom de ses enfants fut :
Yéhouda-Aharon-Avraham-Mrima-Aouïcha
Rabbi Yossef Marciano L’herher
Cette personne fit preuve de qualités nombreuses. Il fut un généreux commanditaire. Le nom de ses enfants est :
Yéhouda-Saoûda
Rabbi Rahamim Marciano L’herher
Cet être fut un esprit fin et subtil. Il fut également généreux. Ses enfants se prénomment :
Yéhouda-Yossef-Aouïcha
Rabbi Chimon Marciano L’herher
Cet être fut un personnage honorable et dévoué. Il n’a cependant laissé aucune progéniture.
Rabbi Yossef Marciano L’herher
Cet être fut un sujet valeureux qui rendit toujours les honneurs suprêmes aux dépouilles. En outre, il fut généreux et accueillant. Ses entants s’appellent :
Moche-Avraham-Maha-Fortune-Léa -Marie … Pnina…. Suzanne Esther…
Rabbi Tsion Marciano L’herher
Rarement vit-on un homme aussi empressé de faire les mitsvot, surtout l'aumône. Ses enfants se nomment :
Moche-Mordékhaï-Eliahou-Rahamim-Avraham-David-Maha-Saoûda-Aouïcha
Rabbi Chimon Marciano L’herher
Cette personne honora les Sages. Le nom de ses enfants est :
Aharon-Louïha-Aouïcha-Stira
Rabbi Yaâkov Marciano L’herher
Cet être fut pénétré des commandements de D-ieu qu’il appliqua toute sa vie. Ses enfants s’appellent :
Avraham-Mordékhaï-Camille-Juliette-Lissa-Rosette
Rabbi Itshac Marciano L’herher
Cet homme rechercha toutes les occasions lui permet tant de faire la charité. II prit également soin des morts. Il eut un garçon et des filles qui sont en vie.
Au XIXe siècle, une branche de cette famille se rendit à Safi.
Rabbi Yéhouda Marciano L’herher
Cette personne fui un notable honnête et scrupuleux, qui pratiqua la charité et l’hospitalité. De plus, il honora la Torah et ceux qui s’en réclamèrent. Ses enfants furent :
Menahem-Prosper-Meïr-Moché-Yaâkov-Miryam-Fibie-Hanna-Rosa
Autre branche de la famille
Autres ancêtres de la famille : Rafael et Esther
Rabbi Yossef Marciano L’herher
Cet être fut un grand altruiste et eut le coeur sur la main. Il admira passionnément les Sages. Ses enfants furent :
David-Mordékhaï –Yaâkov-Yéhouda-Chouna
Rabbi Yaâkov Marciano L’herher
Ce rabbin fut une grande personnalité» un étudiant sagace et assidu, qui encouragea l’étude de la Torah et prêcha la tolérance et la générosité. Parmi les premiers à oeuvrer ouvertement en faveur du peuplement et de l'aménagement de la Terre d’Israël, il y participa volon tiers à même ses propres fonds. Ses paroles, dit-on, furent toutes pesées et aussi précieuses que des diamants. Il fut l’un des rabbin en titre de Safi (comme le suggère la présence de sa signature en regard des rabbins de Safi dans l’approbation du livre Guiv'ât Chaoul de Rabbi Chaoul Nahmias z.ts.l). Ses enfants se prénomment :
Chimon-Chlomo-Aharon-H’nina-Freha
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
Il y a les marabouts impudiques, qui saisissent une femme qui passe et, en public, s’unissent à elle. On en connaît des exemples authentiques assez nombreux. A Tunis, un saint de cet acabit « accolait les femmes en pleine rue, nous raconte Pellissier de Reynaud dans ses Annales algériennes' ; les passants le couvraient respectueusement de leurs burnous pendant l’accomplissement de cet acte édifiant. »
« Il y en avait un à Tétouan, dit L.-S. de Chénier, qui ayant un jour rencontré les femmes sortant du bain, après quelques mouvements convulsifs, s’empara d’une des plus jeunes et eut commerce avec elle au milieu de la rue; ses compagnes qui l’entouraient faisaient des cris de joie, et la félicitaient sur son bonheur; le mari lui-même en reçut des visites. »
J’ai pu constater moi-même au Maroc combien le récit du consul de Chénier était exact, et combien ses jugements reflétaient l’opinion courante dans ce pays.
On m’a raconté dans les Châouia qu’un marabout ayant pénétré dans la maison d’une jeune mariée, dont il voulait abuser en l’absence du mari, et ayant été mis à la porte par la belle, celle-ci fut vivement blâmée par son époux, lorsqu’à son retour au domicile conjugal il apprit la vaillante résistance de sa femme aux tentatives de séduction du saint. « La cohabitation avec l’envoyé de Dieu, dit-il à sa compagne, eût répandu la benediction divine sur notre demeure. » C’est bien là l’expression du sentiment populaire : tout ce qui vient de l’homme de Dieu est bon, pur et sacré. C’est avec la même indulgence dévote que sont jugées les prostitutions de certaines maraboutes.
Nous terminerons ce paragraphe en citant un cas curieux de mélange de continence et d’incontinence. C’est l’histoire de la grande sainte des Béni Çâlah’, Lâlla Imma Tifellout. Cette femme, qui passait pour être la plus belle fille de la montagne, eut une jeunesse très pure : on la citait comme le modèle de la chasteté et de la contilence. Plus tard, elle remplit le pays du bruit de ses débordements passionnés : on la tenait pour une espèce de goule (démon féminin), que rien ne pouvait satisfaire. Son amour donnait la mort, disait-on. Mais, un jour, on apprit que Lâlla Tifellout avait quitté sa demeure, pour aller s’établir au sommet d'une montagne, dans une sainte retraite, où elle passait ses jours et ses nuits à prier et à s’entretenir avec Dieu. C’est là qu’elle acheva sa vie dans l'ascétisme le plus rigoureux. Elle avait reçu le don des miracles et sa présence dans la tribu des Béni Çâlah’ y répandait toutes les bénédictions et tous les bonheurs.
Rôle politique et social.
Le prestige extraordinaire dont jouissent les marabouts, et l'influence si grande qu’ils exercent, expliquent le role politique qu’ils ont si souvent joué et qu’ils remplissent
encore à l’heure actuelle.
Les marabouts, au Maghreb, se sont souvent interposes avec succès entre les tribus se faisant la guerre. On leur doit l'apaisement de nombreux conflits et en Algérie même
on a fait plus d’une fois appel à leur intervention pour régler des différends entre indigènes et colons français. Ils sont, d’une manière générale, dans l’Afrique du Nord et plus spécialement encore au Maroc, les représentants du droit contre la violence, et du savoir, ou tout au moins du bon sens, contre l’ignorance.
En Algérie, les patriotes et les fanatiques, qui ont soulevé les indigènes contre la France, étaient tous des marabouts.
Dans le but d’expulser les étrangers du sol de leurs pays, ils ont même joué un rôle eschatologique, exploitant la croyance messianique au Mahdî et se faisant souvent passer eux-mêmes, comme nous l’avons dit, pour ce fameux personnage des derniers temps, qui présidera à la fin du monde.
Boû-' Amàma, qui est mort en 1908, et qui a été l’un des agitateurs musulmans les plus remuants dans l'Oranais et le Maroc limitrophe, était un marabout de cette sorte.
C’est encore un marabout que ce célèbre Moûlaye l-H’asen, dont on a tant parlé lors des événements qui se sont passés d’avril à septembre 1908 dans le Sud-
Marocain contigu au Sud-Oranais. C’est lui qui a dirigé et conduit contre les troupes françaises les harkas formidables qui ont attaqué les colonnes françaises à El Menabba, le 16 avril, et qui ont été mises en déroute, après avoir subi des pertes énormes, à Benî Ouzzien et à Boû-Denîb, les 13 et 14 mai, au siège du blockhaus et de la redoute de Boû-Denib, 1er septembre, et à Djorf, le 7 septembre. On a raconté qu'au combat du 7 septembre, Moûlaye 1-H’asen, vieillard octogénaire, s'était enfui vers le Tahlalet. Quelle fin pour ce fanatique marabout qui, depuis des mois, avait prêché la guerre sainte avec l’ardeur d’un néophyte et qui, par ses discours incendiaires, avait groupé les contingents de la harka !
Harka:Corps d’armée formé de troupes irrégulières, résultant d’une levée en masse. Ce terme marocain doit être orthographié h’arqa d’un mot arabe qui signifie teu, incendie. On a estimé à 20,000 hommes le nombre des marocains qui ont attaqué Boû-Denîb.
Qu’on me permette ici de rappeler un souvenir tout personnel. Fin décembre 1900, je campais dans le Grand Atlas marocain à la zàouiade Moûlaye l-H’asen; ma tente
et celles de mes compagnons de voyage, le capitaine Larras, aujourd’hui commandant, de la Mission militaire française auprès du Sultan et M. F. Soudan, étaient dressées au pied des murailles de la zâouia. Egarés dans la montagne, en pays peu sûr, nous étions venus nous abriter sous les murs de la zâouia, où nous avions été très bien reçus, et tandis que, pendant la nuit, les gardes marocains qui veillaient sur notre sécurité chantaient pour ne pas s’endormir, l’un d’eux t’âleb (étudiant) de la
zâouia célébrait en langue berbère les mérites qu’il nous attribuait et les exploits qu’il imaginait de notre part. Je n’aurais jamais pensé alors que huit ans plus tard le marabout qui nous offrait sa protection et nous avait tires d’une situation difficile, déchaînerait les populations du Grand Atlas et du Tafilalet contre les Français, et que mon fils, officier dans la colonne du Général Vigy, puis dans celle du Colonel Alix, aurait à combattre les fanatiques soldats du fanatique Moûlaye 1-H’asen.
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה
חנוכה
החנוכייה — ״חנוכּה״
בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).
מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.
מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.
למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.
לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.
נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפותחת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.
המאה הט׳׳ז פליז
הגובה : 11 ס״מ ;
הרוחב : 18 ס״מ
אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס (112)
[1] השווה חנוכייה מדרום צרפת מן המאה הי״ב, השמורה באוסף המחבר, קטלוג ״סינאגוגה״, מס׳ 2070