אלי פילו
ממזרח וממערב-כרך ד'- מאמרים שונים-לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.
ממזרח וממערב כרך רביעי
ממזרח וממערב כרך ד
לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר. הושלם
בקשותיו של רבי יעקב אבן צור – בנימין בר- תקוה
ארמית ועברית בשירת רבי דוד בו אהרן חסין – אפרים חזן.
יומן מסע של רבי יצחק נסים טולידאנו לארץ ישראל – הנרי טולידאנו
לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.
לתולדות רבי אהרן אבן חיים
משפחת אבן חיים מוצאה מספרד. צאצאיה התיישבו במרבית הארצות שאליהן הגיעו המגורשים. בין החכמים שעמדו ממשפחה זו בולטים במיוחד שניים שפעלו בתקופה אחת, האחד במזרח והאחד במערב, הלוא הם: רבי אליהו אבן חיים, מחכמי קושטא, תלמודי ופוסק שחיבר כמה ספרים, נפטר בשנת הש"ע (1610) בקירוב; ורבי אהרן אבן חיים, מחכמי פאס. בתקופה זו חי בפאס רבי ברוך אבן חיים.
לא ידוע אם הייתה לו קרבת משפחה עם רבי אהרן. בדורות האחרונים.התרכזה במארוקו משפחת אבן חיים בעיקר באזור מאראקש, והעמידה כמה חכמים מפורסמים ואפשר שרבי אהרן שהה תקופה מסוימת במאראקש.
רבי אהרן אבן חיים ב״ר אברהם ב״ר שמואל, נולד בפאס סביב שנת השט״ו(1555). אביו היה, כנראה, מחשובי הקהל, אם כי לא נחשב תלמיד־חכם, ואילו סבו התפרסם כתלמיד־חכם רבי אהרן למד תורה לפני רבי יוסף אלמושנינו.
בשנת השס״ד 1604 לערך נמנה בין חכמי העיר הרשומים, והיה מבית־דינו של ר׳ וידאל הצרפתי. חתום על תקנות מספר שנתקנו בין השנים השס״ה—השס״ח ( 1605— 1608) עם הרבנים »: יצחק ביבי, יחייא בירדוגו, ישעיה בקיש, שמואל אבן דנאן, יצחק אבן זמרה, יעקב חאגיז, שמואל אבן חביב, אברהם הכהן, שאול סירירו, יהודה עוזיאל, יצחק אבן צור, וידאל הצרפתי וסעדיה אבן רבוח. התקנות הן:
א. הגבלת יציאתן לרחוב של בנות ישראל במלבושי פאר ובתכשיטי זהב, כי ״ראו כמה נזיקין יבואו בסיבת הנשים היוצאות מלובשות ומקושטות בתכשיטי זהב ואבנים טובות… .ועיני העמים רואות וכלות״. שנת השס״ה ( ספר התקנות/ סימן פא ).
ב. בעניין ״אעבורי אחסנתא״ (העברת הירושה מהיורש החוקי) בצוואת שכיב־ מרע, לחייב נוכחות חכם ותוכחתו לעורך הצוואה, ושהצוואה תיכתב ותיחתם בנוכחות החכם והמצווה. שנת השס״ו (שם, סימן פד).
ג. קביעת סדרי כתיבת גטין בידי הסופרים ושכרם. שנת השס״ו (שם, סימן פה).
ד. קביעת סדרי המשכנתאות ודרכי גבייתם. שנת השס״ז (שם, סימן פו).
ה. קביעת סדרי שומת -המסים וגבייתם, והטלת עונשים על המשתמטים בחסות השלטונות מתשלומי מס. תמוז שנת השס״ח ( שם, סימן פח ) .
ו. קביעת דרכי גביית חובות לאחר ייסוף המטבע או פיחותו. שנת השס״ז (שם, סימנים פט—צ).
מחבריו של רבי אהרן בפאס, לבד מאלה החתום אתם על התקנות הנזכרות, ידוע לנו גם ר׳ אברהם הכהן. ר׳ דוד קונפורטי מספר: ״ובשנת התי״ג ( 1653 ) בא בירושלים מארץ המערב הרב רבי אברהם הכהן מערבי, רב מובהק וזקן מופלג בשנים, ואמר לנו שהיה בן מאה ועשר שנים ושהיה חברו של הרב רבי אהרן בן חיים ז״ל, ושהיו לו בנים רבנים בארץ המערב. ואחר ג׳ או ד׳ חדשים שבא בירושלים נפטר "
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
25.135 ״ר׳ דוד ומשה היה אריה גדול. אספר לך מה שראו עיניי. אותו פקיד מ״ד, סיפר לנו שהוא קנה חבילת עצים בשני ריאלים וחצי. בא המוסלמי וביקש שלושה ריאלים. התעקש. אני נתתי לו שלושה ריאלים. כאשר הורדנו את העצים מעל גבו של החמור, הוא נעלם. המוסלמי הכניס את הכסף, וחשב שבוודאי החמור חזר לבית. הלך המוסלמי לכפר שלו ולא מצא את החמור. בא אלינו. חיפשנו ולא מצאנו את החמור. אז פגה למ״ד ואמר: הנה חצי ריאל שלך והחזר לי את חמורי. אני יודע שהקדוש הוא שעשה לי זאת. מיד כשהחזיר את הכסף, יצא החמור מאחד החדרים שם חיפשנו ולא מצאנו אותו״.
26.135 ״פעם רצו מוסלמים להרוג את השיך שלהם. הוא ברח לבית־הקברות של היהודים. היתה [שם] אבן. התחילו המוסלמים לחפש אותו בין הקברות ולא מצאו אותו. יצאו. לאהר שלושה ימים חזרו בהם אותם המוסלמים מכוונתם להרוג את השיך ואמרו: השיך הזה לא עשה לנו כלום, בואו נחפש אותו שוב ונחזיר אותו על כנו. עליו השלום ר׳ דוד ומשה… כאשר באו… קם אותו שיך. שאלו אותו: מה קרה לך? הנה הקדוש הזה. לו הרגתם אותי, אף אחד לא היה חוזר הביתה. ועכשו הוא שהציל אותי, כאשר באתי אליו. אותו שיך נשבע בשבועה שכל שנה יביא שור לשחיטה ליד הקבורה של הצדיק ויגיש סעודה״.
27.135 ״אני הייתי הולך להשתטח על קברו. הייתי משמש שוחט שמה בצדיק. פעם בא אדם שלא היו לו ילדים. עשה סעודה, שחט משהו, איזה כבש. בזמן שישב עם הרב שהיה שמה, יצא נחש והלך לקראת אשתו שישנה בצד. ביום, לא בלילה, יצא הנחש. הבעל פחד. אמר לו הרב הזה: אל תפחד, זה הצדיק שבא לרפא את אשתך. הנחש חזר למקומו. קמה האשה משנתה וסיפרה שחלמה שהצדיק שלח לה נחש. היא חולמת ורואה את הנחש. אמר לה הצדיק שהנחש הזה יקח לה כל משהו שיש להויהיה לה ילד. ונולד לה בן! האיש הזה היה הולך להשתטח על קברו של ר׳ דוד ומשה מדי שנה בשנה. [פעם] כשהילד היה בן עשר, אחרי הסעודה, ירדו הוא ואביו לכפר שליד הצדיק בשם אגוים. יש שם כביש. היו שם מכוניות־משא רבות שבאו להעמיס אדמה, שכנראה יש בה נחושת כמו בתמנע. היו כשלושים משאיות גדולות שבאו להעמיס. כאשר מתחילות המשאיות לצאת מהמקום אף אחד אינו יכול לרדת לכביש, כי המשאיות תופשות את כל הכביש. היתה שיירה ארוכה של משאיות. הראשון שיצא צפר, צפר. הילד הזה, אני הייתי נוכח שמה, הילד הזה נדרס. המשאית עברה עליו. אביו צעק וכאילו מת על המקום מרוב פחד. המשאית נעצרה, הילד קם ורץ לאביו ולא היה לו כלום. זה אני ראיתי במו עיני. זה היה נס גדול. חזר למקום הקדוש וסיפר להם. אמר להם שהצדיק נתן לו ילד והציל אותו״.
ממזרח וממערב-כרך ו'-ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו – שאול רגב.
ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו – שאול רגב.
מגורשי ספרד ופורטוגל שהגיעו בנדודיהם לארצות האימפריה העות׳מאנית מצאו בהן מקום מפלט, ולאנוסים שבהם ניתנה האפשרות לחזור ליהדות בגלוי. בתורכיה, לשם הגיעו מרבית המגורשים, מצאו קהילות מאורגנות והסתפחו אליהן, או שיסדו קהילות חדשותי.
חלקם ראו את שהייתם בתורכיה כזמנית בלבד, עד לעלייתם לאp ישראל. בולטים ביניהם ר׳ יוסף קארו, ר׳ ישראל די קוריאל, ר׳ לוי בן חביב, ד׳ יעקב בירב ועוד. אחרים כמו ר׳ יצחק קארו ור׳ יוסף גרסון, יצאו את תורכיה, אך לא ידוע אם הגיעו לארץ ישראל.
שאלה אחת שלא נחקרה עדיין בשלמות היא יחסם של הגולים הללו לארץ ישראל. האם ראו את הגירוש מספרד ומפורטוגל כסמל לקץ הגלות והתחלת השיבה לארץ ישראל, או רק כשלב נוסף במסכת הצרות שבאו על עם ישראל מאז נאלץ לגלות ממולדתו\. במאמר זה אבדוק את גישתו של ר׳ יצחק קארו לארץ ישראל, כפי שהיא באה לידי ביטוי מובהק באחד מדרושיו.
רבי יצחק קארו ( דודו של מרן רבי יוסף קארו ) היה בין המגורשים מפורטוגל בשנת 1497. בהקדמה לספר דרושיו, ״תולדות יצחק״, מתאר ר׳ יצחק את נדודיו, תלאותיו וסבלו הרב עד הגיעו לתורכיה.
כלשונו: ״וברחתי לארץ תוגרמה לעזרה ובעוונותי עברו ראשי, הלכו לבית עולמם כל בני הזכרים, גדולים וקטנים, תוארם כבני המלכים״. עוד מוסיף ר׳ יצחק בשיר המחובר לסוף ההקדמה: ״מתו בני, איך אזכר עוד, וזמן הבנים שחק, ואעש לי שם אחרי מות טוב מבנים הוא לא נמחק, בפשט ודרש על התורה בו יזכירוני ממרחק, עיקר תולדותי הוא ספרי על כן נקרא תולדות יצחק״
עיקר עיסוקו של ר׳ יצחק היה בתורה, הן בפרשנות מקראית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדרושיו, והן בהלכה ובפילוסופיה! אך גם בקבלה שלח ידו, כמנהג רוב חכמי דורו". הגותו מושפעת יותר מן הזרם הפילוסופי הרציונאלי ופחות מן הזרם הקבלי.
בניגוד למקובלים מובהקים, שהסבירו את מעלת ארץ ישראל על פי סודות הקבלה והסימבוליקה הקבלית, עוסק ר׳ יצחק במשמעותה של ארץ ישראל מצד התועלת שהיא מביאה לאחר המות בתחום האישי־הרוחני, וממנה לתועלת הלאומית.
״הדבור הזה במה שמועילים ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש אחר המוות״היא כותרתו של הדרוש המוקדש לשבח ארץ ישראל ומעלתה, בתוך קובץ דרושיו של ר׳ יצחק בכתוב יד, המכונה ״חסדי דוד״. הדרוש מדגיש את מעלתה של ארץ ישראל ״אחר המוות״, ולא את יתרונות הישיבה בה. דברים נוספים ברוח זו פזורים גם ב״תולדות יצחק״.
הדרשה הנמצאת ב״חסדי דוד״ מיוחדת בכך שאינה מדגישה את מעלות אח ישראל במימד הלאומי ו/או המשיחי, המדיני והארצי של השיבה מן הגלות, אלא את התועלת הפרטית שמשיג כל אחד מישראל מעצם שהייתו בארץ ישראל, קירובו אל האושר הנצחי המוחלט, שהוא ההצלחה האנושית האחרונה ותשלום ־שכר לעתיד לבא בעולם הבא.
המחבר מפנה את דבריו לתועלות המגיעות סן הקבורה בארץ ישראל כמקום התחייה לעתיד לבא. הדגש הוא על הקשר המיוחד בין עם ישראל וארץ ישראל לאחר המוות, ולא על הקשר הארצי-הזמני. משלוש בחינות, סבור ר׳ יצחק, עולה אח ישראל על שאר הארצות:
- השפעת הארץ על המתים הקבורים בה,
- מצוות השמיטה המיוחדת רק לארץ,
- היותה לב העולם.
כל אחת משלוש בחינות אלו בנפרד נמצאת כבר במקורות, אולם לפני ר׳ יצחק לא קשרו אותם יחד, ובעיקר: לא קשרו את הקבורה בארץ לשתים האחרות.
כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
אלה שייסדו את אליאנס הכירו את הבעיה עוד בטרם נוסדה החברה. רק אליאנס יכולה היתה לגייס כסף כדי לפתוח דרך להקמתו של בית ספר בעיר תיטוואן, אותו הם ייסדו
אוו ואש יקדר יתתקייץ באיין לוואלדין די מאהוסי עשירים יכללפו עלא ראשהום ואחד לכלאץ שי מרראת עאלי בזזאף, לוכאן אממא כאנו יפהמו לבאלור דתעלימא די כא יתנעטא לולאדהום ולפאיידא די יכררגיו מנהא עלא טול עמרהום?
מנחית אתסגילית בדרארי לאלייאנס עארפית באיין קבדית אטריק למכייר באש יתלחק מקצורהא.
אדורות די דאזו שי מנורא שי עלא לבאנקוס דסקוילא ודי תעללמו פיהא אתעלימא אללוולא, הומא דורות קאריין, פאהמין למלזום עליהום ולחק דיילאהום, דורות די כא יעמלו אונור אליהוד אללגנס דייאלהום וללאלייאנס, למשל דייאלהום, הווא אררהט למכייר באש נקדרו נכתתרו אססגל דססקולאת דייאלנא.
באש יתמעששאו האד אסקוילאת כאן כא יחדאז מעללמין עלא ועלם להאד אססגיל.
באש יכונו ענדהא מעללמין די כא יקדרו יעללמו מליח ומן קלבהום, "לקומומיטי סינטראל" ואסק יעללמהום מן ענדו.
פעאם 1868 פאק פפאריז ואחד אסקוילא לללמעלאמין, ופעאם 1880 למכזן דלפראנסים עקלהא באיין הייא סקוילא דצלאח דלעאממא. פיהא שי מייא דדרארי מכטארין ומלאיימין מן למכיירין דססקוילאת דיאלהא דששרק כא יתעללמא לחכמה דתתעלים די יתחדאז, עלא ייד מעללמין מכטארין מן למכיירין דלוניברסיטי די פראנסייא.
בשנת 1862. ב-1864 נפתח בית ספר אחר בעיר מערבית אחרת – טנגייר ובשנת 1865 נפתח בית ספר בעיר בגדד.
באותה עת ייסוד של בתי ספר של אליאנס רק הלך והתעצם והיום יש בתי ספר בבולגריה, בתורכיה של אירופה ובתורכיה של אסיה וזה מגיע גם לחלב שבסוריה, בגדד, מוסול, מצרים, טוניס ואלגייר. הם התחילו לייסד גם בתי ספר ברומניה ואף התקדמו לעבר פרס ותימן.
חתונה במוגדור -א.כנפו וד. בן סוסאן
הכתובה המאויירת במוגדור – דוד בן שושן ואשר כנפו
הכתובה המאויירת הידועה הראשונה ממוגדור היא משנת 1789. אך רק במחצית השניה של המאה התשע-עשרה, אני עדים ללידת מסורת מיוחדת ליהודי מוגדור: איור הכתובה. שני אמנים בולטים הם נציגיה של מסורת זו, רבי דוד אלקיים 1850 – 1941, ויצחק דוד קנפו 1912 – 1979
בעיני האמן-המשורר יצחק קנפו, רבי דוד אלקיים, היה המורה – מתווה הדרך לאמנות מיוחדת זאת של איור הכתובות, ואכן רבי דוד אלקיים היה מודל לחיקוי לאמנים רבים מאוחרים יותר, כמו יוסף שרף שצייר כתובות רבות, ואעיש ואזאנה, נסים בן שבת, יוסף עטר ואחרים. יצחק קנפו נתן תנופה חדשה לאמנות הכתובה בכך שרענן את הציורים, גיוון את המוטיבים והתאים אותם לשמותיהם ולאישיותם של בני הזוג.
המוטיבים של הכתובה במוגדור.
העיטורים כוללים מוטיבים קישוטיים שונים. אחדים מתקשרים לסיפור המקראי, ואחרים לסימבוליקה דתית. הכתר ועליו המלים ״כתר תורה״ מכתיר את התורה על נישואי בני הזוג, ונותן להם כבוד מלכים. מוגדור של המאה התשע-עשרה הייתה תחת השפעת אנגליה. אין פלא, איפוא, שהכתרים מזכירים את כתר מלכי אנגליה. השער הוא המוטיב הארכיטקטוני העיקרי של הכתובה והוא מזכיר את הפסוק: ״ויהללוה בשערים מעשיה״(משלי 31, 31). נציין שבזמן העתיק, הסכמים וחוזים היו מתבצעים בפני עדים בשער העיר. הכתובה הנקראת ברבים, היא אולי המשך של מסורת עתיקה זו.
שני העמודים המלכותיים מזכירים את שני שערי מקדש שלמה – יכין ובועז. באחת מהכתובות של רבי דוד אלקיים העמודים מקושטים בפרחי שושן. נזכיר כי גם במקדש שלמה העמודים קושטו בפרח שושן (מלכים א, 7-19). העמודים, ומעליהם וילונות בצורת חופה, מסמלים את הבית החדש שמקימים בני הזוג.
שתי הידיים, אחת של גבר ואחת של אישה, הלוחצות זו את זו, כשטבעת נישואין בולטת על אצבע האישה, מסמלות את הזוגיות וההרמוניה בין בני הזוג.
ראשי התיבות של שמות בני הזוג, תמיד באותיות לטיניות אצל רבי דוד אלקיים, המצויירות בתוך מסגרת מיוחדת, הן לפעמים נפרדות ולפעמים משולבות אחת בשניה.
אצל יצחק קנפו, בפסוק הפותח של קריאת הכתובה יש לעתים קרובות הבלטה של האותיות ב מתוך המילה ׳בסימנא׳ ו מ מתוך המילה ׳מעליא', יתכן שהתכוון לבית מקדש ואולי לבית משפחה.
פרוכות קטיפתיות וסרטים מעוטרים בפסוקים תורמים לא מעט להוד ולהדר של האיור. לפעמים פרוכות אלו מסמלות את החופה שמתחתיה עומדים בני הזוג. לעתים קרובות משתמשים האמנים במוטיבים פרחוניים. מוטיב הגפן מופיע רבות, שהרי בית ישראל משול לגפן ה׳: "כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל׳(ישעיהו 5-7). הגפן מסמלת גם את הפוריות ושילובה עם ציור זיתים מזכיר את הפסוק: ״אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך" (תהלים 128-3). יוצאי מוגדור בישראל מציינים את שובם לארץ אבותיהם על ידי זה שהם מציירים את שבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל.
דגלים מעטרים לעתים את הכתובות, כי יהודים רבים ממוגדור היו קונסולים של מדינות שונות. כך בכתובה מ־ 1869, דגל אמריקאי מופיע במלוא הדרו, כי אבי החתן שימש כסגן-קונסול ארה״ב. עם החלת הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו ב -1912 מופיעים זה מול זה דגלי צרפת וישראל. בכתובה מ- 1907 רבי דוד אלקיים רואה בעיני רוחו את הדגל היהודי ומצייר עליו כפיר אריות זהוב על גבי רקע ירוק ומוסיף את הכתוב: אריה יהודה.
בכתובה מ-1927, הדגל היהודי הוא גירסה עתיקה של דגל ישראל: שני פסים כחולים וביניהם פס לבן, ועל הפס הלבן מגן דוד זעיר. בהמשך, אמנים נוספים, (יוסף שרף, אלברט אלמוזנינו, אשר כנפו), ציירו את דגל ישראל בכתובות שעיטרו.
ירושלים מופיעה לעתים בין העיטורים, שהרי החתן ביום חתונתו נשבע שלא לשכוח את ירושלים. ציורי ירושלים מסמלים גם את הריבונות על ירושלים. לפעמים על רקע ציור ירושלים מופיע גם אריה יהודה. ציורי בני אדם, אינם מקובלים בכתובות בגלל האיסור ״לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה״, אולם, מעניין לציין כי בכתובה משנת 1868 אמן אלמוני צייר פני איש ופני אישה. לאיש שש כנפיים כמו בחזון ישעיהו (ו-6) ולאישה גוף לביאה עם כנפיים. בכתובה מ־1869, ככל הנראה יצירתו של אותו אמן, אין רואים אלא פני איש ואישה, שניהם עם זוג כנפיים מוטות לאחור. אבל שתי דוגמאות אלו הן יוצאות דופן. לעתים, נמצא ציורי צפורים. במיוחד יונים. היונה עם עלה הזית במקורה, שהביאה לתיבת נח את בשורת סוף המבול (בראשית, ה-11) מסמלת את השקט והשלווה. ציורי דגים מסמלים פוריות (שם, א־23) ומביעים תקווה כי לזוג החדש יוולדו צאצאים רבים.
קרן השפע, הנבל, תשמישי הקדושה, הם מוטיבים נוספים שאפשר למצוא בכתובות ממוגדור. בכתובה של כהן. מופיעים ציורים של כלי בית המקדש. בכתובות מאוחרות יותר נמצא ציורים של שנים-עשר השבטים ושל המזלות.
" בסימנא טבא ובמזלא יאיא ובנחשא מעליא: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה': יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל ועשה-חי׳ל באפרתה וקרא-שם בבית לחם: ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת״. אלה הפסוקים המושרים לפני קריאת הכתובה והם מהווים עיטור המקיף את הכתובה בכללה. לפעמים תתווסף ברכת הכהנים: ״יברכך ה׳ וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום". הטקסט של הכתובה מופיע במרכזה. מלבד קטע הפתיחה הקבוע, פסוקים שונים מן התנ״ך יעטרו את הכתובה.
בכתובות אחדות, מופיעים קטעים מתוך ״אשת חילי, הפרק המסיים את ספר משלי. פסוקים אחרים מאותו ספר מעלים על נס את האישה: ״יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך(משלי, ה־18).
פסוקים אחרים מביעים איחולים לאושר ולאורך ימים או לפוריות מבורכת: ״ראה חיים עם אשה אשר אהבת (קהלת, ט-9), ״ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם״(משלי, ג-4), ״כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך (שם, ג־2), ״אשתך כגפן פריה״(תהלים, קכח-3) ״וראה בנים לבניך״(שם, שם-6), ״תחת אבתיך יהיו בנין־(שם, מהדו).
הכיתוב"כתר תורה" או"שויתי ה׳ לנגדי תמיד״ (שם, טז-8) מדגיש את קדושת הנשואין.
זכר ירושלים גם הוא נוכח בפסוקים : " אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי " ( תהלים, קלז, 5-6 ), : יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך " תהלים קכה -5 " …עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים….קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה " – ירמיהו 10-33 11-33.
לרוב, הכתב הוא כתב צפון אפריקאי הנקרא חצי קולמוס, מלים אחדות כמו שמות בני הזוג או סכום הכתובה, מובלטות על ידי כך שהן נכתבות באותיות מרובעות אשוריות.
לפעמים נהגו לשנות מלים כדי לא ליצור צרופים של שם הוויה. כך ׳יהודה׳ נכתב לפעמים יודה׳ ולפעמים ׳יאודה. חתימות העדים הן מעשה אמנות בפני עצמו ואפשר ללמוד מהן מי היו רבני מוגדור שכיהנו בתקופות שונות: רבי יוסף אלמליח, רבי אברהם קוריאט, רבי יוסף בן עטר, רבי אברהם בן שושן, רבי דוד כנאפו, רבי מרדכי זעפרני, רבי יהודה בן עבו, רבי יעיש סויסייה, רבי אהרן חסין, רבי דוד סירירו ואחרים.
יש והחותם של הרבנות יוטבע בתחתית הכתובה. לימים יתוספו בכתובות תמונות בני הזוג ובולי-מס. הכתובות הראשונות לא היו חתומות על ידי מבצעיהן גם רבי דוד אלקיים לא חתם על הכתובות הראשונות שלו. בהמשך הוא חתם DE או D.N.E (דוד נסים אלקיים) לבסוף היה חותם D. Elkai'm או David Elkalm Mogador. יצחק קנפו היה חותם בשמו המלא או הסתפק בחתימה I.D.K .
לבסוף נזכיר כי המנהג דרש שהכתובה תימסר למשמרת לאם הכלה לאחר קריאתה. אצל משפחות רבות נהגו שלא להוציא ולא להראות את הכתובה בשנה הראשונה לנישואין. בתולדות האמנות זהו מקרה נדיר של יצירות שנעשו על מנת שתהיינה מוסתרות. רק אחרי שבני מוגדור עזבו את עירם ליעדים שונים, הם נזכרו באוצרות האמנות החבויים במגירותיהם. הקנאות הזאת בהחבאת הכתובות, היא ששמרה עליהן ואפשרה לנו להנות מאחד הביטויים האמנותיים הנשגבים ביותר של העולם היהודי.
Tehila le David.R.D.Hassine
Tehila le David
Poemes de David ben Hassine
Le chantre du judaisme marocain
En marge de ces gagne-petit, quelques individus privilegies monopolisent les grandes affaires. Moulay Ismail compte parmi ses fournisseurs et creanciers des hommmes d'affaires richissimes de Meknes: Yossef Maimaran, son conseiller influent, que l'historien Hayyim Hirschberg compare a Colbert, le grand ministre de Louis XIV! A sa mort, son fils Abraham, qui exporte la cire marocaine en Espagne par bateaux entiers, le remplace, et devient le "grand checq des Juifs de tout le royaume et favory du Roy", percepteur general de la jizya, une sorte d'intendant general du Palais, ainsi que le conseiller ecoute et 1'intermediate du sultan dans toutes ses negotiations avec les nations europeennes.
Son gendre Moshe Ben 'Attar, qui brasse de grandes affaires avec l'Europe, jouit egalement d'un grand credit aupres de Moulay Ismail, et signe en son nom un traite de paix avec le roi d'Angleterre.
Sidi Mohammed Ben 'Abdallah 1757 – 1790 utilise lui aussi les services de negotiants juifs, originaires de Meknes pour la plupart. II accorde a son conseiller Moshe Ben Maman le monopole de la vente de la cire et des cuirs marocains.
A la mort de Moshe Ben Maman, en 1763 David Ben Hassine pleure ce protecteur charitable ce "grand prince d'Israel "
127 – דמעה תרדנה עינינו
קינה אל הלקח החכם השלם המרומם רב החסד כבוד מורנו הרב רבי משה בן מאמאן זכרו לחיי העולם הבא, שנכנס גוי אחד לביתו בהיותו יושב לבדו ותקע סכין בבטנו, השם ינקום נקמתו. סימן דוד בן אהרן בן חסין
דמעה תרדנה עינינו / כי גדול כים שברנו
נפלה עטרת ראשנו / אוי נא לנו כי חטאנו
והתבוננו קראו נא / למקוננות ותבואינה
מספד מר עשאו וקינה / כי קול נשמע : " אך שדדנו ? "
דעו נא גולת אריאל / כי בחרי אף גדע אל
שר וגדול בישראל / " בצלו נחיה " אמרנו
בחכה לויתן עלה / בארז שלהבת נפלה
בישראל כבוד גלה / כלנו כצאן תעינו
רגזו נשים שאננות / בנות בוטחות ועדינות
יתומים וגם אלמנות / דמי אליו אל תתנו
אבד חסיד מן הארץ / נאה מקים ודורש
גבור לעמוד בפרץ / חיל וחומה היה לנו
העניים האביונים / ספדו מספד מר כרננים
המלביש אתכם עדנים / אנה פנה ונבקשנו
רב חסד עושה ומעשה / מלביש ומנעיל ומכסה
מי לנו גדול ממשה / נשיא אלהים בתוכנו
ראשי אעולל באפר / איה שוקל איה סופר
רץ כצבי וכעופר / לעשות את רצון קונו
נבער כל אדם מדעת / תצל כל אזן שומעת
את הרעה הנוגעת / הזאת הבאה עלינו
באצבעותיו עשרה / טרח ויגע בתורה
במקרא משנה וגמרא / על אלה חשכו עינינו
נשמתו מסר בחבה / כמיתת רבי עקיבא
כך עלה במחשבה / צדיק הוא וצדיק דינו
חשכו רואות בארבות / לסרון חמדת לבבות
בשוקים וברחובות / שם ישבנו גם בכינו
סף מגן גבורים נגעל / לשברו לא נמצא תעל
נאום הגבר הקם על / לקחו אל ואיננו
יתר לבנו יחרד / על צדיק פלאים ירד
כבודו ממנו נפרד / נהפך לאבל מחולנו
נפשו נשמתו ורוחו / על משכבותם ינוחו
בתוך גן עדן ישמחו / יתענגו יתעדנו
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-LA PSYCHOSE DES DÉPARTS
Yigal Bin-Nun
Universite de Paris VIII
www.tribunejuive.infoLes raisons politiques et culturelles du depart des juifs du Maroc
Par Yigal Bin-Nun, Universite de Tel Aviv
nov 2012 par webmaster
Les raisons pour lesquelles les Juifs du Maroc quitterent leur pays natal sont diverses. Cependant, elles ont toutes un rapport avec les inquietudes concernant un avenir confiant dans le Maroc independant. Ce pays, sorti du colonialisme, avait une longue tradition ou l'islam constituait le noyau de sa civilisation. Il posait ainsi d’emblee un probleme d'incompatibilite avec l'eventuelle possibilite d'integrer dans sa societe une minorite juive. Malgre les innombrables declarations d'apaisement, la classe dirigeante marocaine etait relativement consciente de ce probleme, que les pays laiques en Europe occidentale avaient tente de resoudre avec un certain succes.
Les raisons pour lesquelles les Juifs du Maroc quittèrent leur pays natal sont diverses. Cependant, elles ont toutes un rapport avec les inquiétudes concernant un avenir confiant dans le Maroc indépendant.
Ce pays, sorti du colonialisme, avait une longue tradition où l’islam constituait le noyau de sa civilisation. Il posait ainsi d’emblée un problème d’incompatibilité avec l’éventuelle possibilité d’intégrer dans sa société une minorité juive. Malgré les innombrables déclarations d’apaisement, la classe dirigeante marocaine était relativement consciente de ce problème, que les pays laïques en Europe occidentale avaient tenté de résoudre avec un certain succès.
L’émigration juive après l’indépendance du Maroc s’effectua clandestinement entre 1956 et septembre 1961. Ce n’est qu’après ce qu’on appelle « l’accord de compromis » conclu entre Israël et Hassan II que commença l’évacuation de la communauté entre le 28 novembre 1961 et la fin 1966. À la question pourquoi les Juifs quittèrent le Maroc, la cause immédiate serait une « psychose de départ » qui s’empara de cette communauté. Etant donné que dans la période évoquée ces départs s'effectuèrent dans une atmosphère de discrétion, on ne pouvait évaluer convenablement leur ampleur. Les média ne publiant pas de données sur ce sujet tabou, chacun alimentait son imagination de ce qu’il pouvait observer et en déduire. Dans l'imaginaire juif de l’époque, le rythme de l'émigration avait atteint des proportions telles que chaque famille juive pensait que tous ses proches avaient déjà quitté le pays et qu'elle était une des dernières à n’avoir pas pris son destin en main. Ceux qui n'avaient pas encore quitté savaient pertinemment que tôt ou tard ils seraient contraints de le faire.
LA PSYCHOSE DES DÉPARTS
Mais la psychose des départs fut provoquée non pas par les émissaires israéliens qui étaient étonnés de la constater, mais plutôt par les autorités marocaines qui s’efforçaient de l’empêcher. En d’autres termes, plus les autorités marocaines créaient des difficultés pour endiguer les départs des Juifs et les exhorter à rester, plus leur désir de quitter le Maroc grandissait, de peur que plus tard ce serait irréalisable. Parallèlement à la panique des départs, les Juifs étaient constamment angoissés par la question capitale : leMaroc indépendant pouvait il à long terme continuer à manifester sa tolérance envers eux ? Le simple doute quant à la réponse à cette question pouvait à lui seul suffire à les empresser à partir. Cela étant dit, durant l’époque indépendante du Maroc il n'y a presque jamais eu d’atteinte grave à leur condition. Néanmoins, le doute, les craintes et la panique pouvaient transformer de paisibles citoyens loyaux en émigrants potentiels, lorsque l'on porte atteinte à leur liberté de circulation.
La psychose devint une fuite qui alla en grandissant surtout dans les couches sociales défavorisées. Partout, se constituèrent des espaces vides, dans chaque quartier, dans chaque ville et village, suscitant des sensations de solitude chez ceux qui n’avaient pas encore quitté. Les espaces vacants aggravèrent l’anxiété chez les proches restés sur place et confirmaient le flagrant échec d'un avenir juif dans le nouveau Maroc. L’aspect troublant des logements et des magasins vides de leurs propriétaires juifs, et acquis par des Musulmans, rappelait à chacun, que tôt tard, tous devraient prendre la route du départ. En cours de sortie, la boule-de-neige entraîna avec elle les derniers hésitants et démolit totalement l'idée d'une intégration juive dans la société marocaine, idée encore chère à quelques intellectuels intraitables.
Même les lettres pessimistes, parfois alarmantes, reçues par les Juifs au Maroc de leurs proches en Israël, décrivant les conditions pénibles de chômage et de discrimination, ne parvinrent pas à endiguer cette psychose. Tout au plus elles suscitèrent quelques atermoiements.
Les prototypes sociologiques de migration s’avèrent quelque peu complexes concernant les Juifs du Maroc. Alors qu’en général les motifs des départs sont dus principalement à la misère sociale qui force les couches économiquement faibles à chercher refuge à l’étranger, pour cette communauté, le processus fut contraire. Dès le début du protectorat, les diverses couches sociales juives jouissaient souvent d’un favoritisme par rapport aux Musulmans. Certes, dès le départ des Français, on pouvait constater en toute évidence qu'un âge d'or économique et social s'était ouvert à cette communauté. Le pays indépendant avait besoin d'une main d’œuvre professionnelle qui puisse remplir des fonctions dans l'administration publique. Devant les jeunes Juifs ayant acquis des diplômes français s’ouvrirent des débouchés économiques promettant des possibilités de promotion. Mais cet avantage n’a été exploité qu’en partie, car il fut freiné à partir de novembre 1961. À court terme, le départ des Juifs vers de nouveaux pays d’adoption n'avait non seulement pas amélioré leur situation économique, mais provoqua plutôt une régression, tant soit peu temporaire.
UN MAROC ARABISÉ
Parmi les ombrages portés sur l’avenir des Juifs au Maroc, le conflit israélo-arabe constitue une source non négligeable de la dégradation des relations inter communautaires. Ce conflit raviva des troubles d’ordre affectif et religieux, qui tôt ou tard auraient accru les rivalités et soulevé la question de la double allégeance qui, incontestablement, aurait mis en doute la fidélité des Juifs à leur patrie. Qui plus est, le destin juif dans les autres pays arabes était loin de constituer une source de réconfort quant à l'avenir des relations de bon voisinage entre Juifs et Musulmans dans la monarchie chérifienne.
Parallèlement à l’ingérence du conflit moyen-oriental, s'attisa un soupçon supplémentaire, celui du risque d’être privés des avantages déjà acquis par rapport à la majorité musulmane. La perte de ces avantages devait éventuellement survenir après l'adoption de l’arabisation et aurait entraîné la perte de postes de hauts fonctionnaires dans l’administration civile, postes acquis par les Juifs grâce à leurs diplômes français. Au sein de la bourgeoisie juive s’accentua une atmosphère de panique. Les Juifs de professions libérales devaient trancher entre la langue française et sa culture, à laquelle ils s'étaient appliqués avec grande avidité, et le processus éminent d'arabisation qui entraînerait indubitablement un substrat culturel musulman, dans lequel leur influence serait médiocre. La population juive comprit ainsi qu'on ne pouvait plus continuer à s'agripper artificiellement àla France et à sa culture dans un Maroc arabisé.
À la question quel aurait été le destin des Juifs du Maroc sans cette émigration précipitée, provoquée par les Marocains et les Israéliens, on peut prudemment répondre que, même sans l’émigration clandestine effectuéeentre 1956 et 1961, tôt ou tard ils auraient tous quitté pour s’installer principalement en Israël mais aussi en France ou au Canada. Cependant, ils auraient été munis d’un bagage économique et culturel qui leur aurait facilité leur intégration dans leur nouveaux pays d’adoption. Sans la psychose des départs, les Juifs auraient pu vraisemblablement exploiter davantage les conjonctures favorables de l’indépendance et en tirer des bénéfices économiques et sociaux. Toutefois, ces avantages auraient sans doute diminué lorsque les diplômés d’universités musulmans auraient terminé leurs études et exigé d’accéder à des fonctions dans l'administration du pays, dans son commerce et son économie. Peut-être même que des conflits auraient opposé les fonctionnaires juifs aux nouveaux postulants qui convoiteraient leurs postes. Mais ce processus aurait survenu progressivement après que les cadres juifs auraient profité de leurs compétences. La sortie du Maroc se serait alors répartie sur une plus longue durée. Une émigration mieux programmée aurait évité aux Juifs marocains les tourments éprouvés à leur arrivée en Israël à une époque où ce pays était en récession économique et par conséquent incapable de les intégrer harmonieusement dans sa société et sa culture. Elle aurait aussi évité les vexations sociales, symbolisées en Israël par les manifestations de 1958 à Wadi Salib (Haifa) et par celle des « Panthères Noires », en 1972.
Mais le départ des Juifs du Maroc n'était pas que le résultat d'une psychose.
Cette émigration doit incontestablement être perçue comme faisant partie intégrale d'un processus démographique qui commença longtemps auparavant, aussi bien dans la population musulmane que dans les communautés juives. Des migrations internes s’effectuèrent déjà au XVIIIe et XIXe siècle et accrurent sous le Protectorat français. En raison de leur statut juridique et social ce processus fut encore plus accentué dans la population juive. La mutation démographique consistait en un passage du village d’origine vers la petite ville voisine, et de la petite ville vers une agglomération encore plus grande. Quand Casablanca devint un grand pôle d'attraction, le passage vers cette métropole s'effectua directement des villages les plus éloignés vers le nouveau centre économique et social. Mais cette population villageoise ne constituait au début des années soixante pas plus que 30.000 âmes sur une population juive totale de plus de 200.000 âmes. Parallèlement à cette migration interne, s'opéra une émigration juive en dehors du Maroc, qui précéda même la création de l'état d'Israël. Les Juifs du Maroc émigrèrent aussi bien en France qu’en Espagne, mais aussi à Gibraltar, en Angleterre, au Brésil, au Venezuela, aux États-Unis et au Canada. Le départ du Juif marocain vers de nouveaux horizons, promettait à long terme une meilleure qualité de vie et constituait ainsi un chaînon dans un long mouvement migratoire. Cette émigration faisait aussi partie d’un processus d'évolution culturelle et éducatrice que procura la scolarisation française. En peu de temps, les Juifs marocains avait ingurgité avec avidité les avantages de cette culture étrangère, à tel point qu'ilse creusa un fossé entre eux et leur milieu social arabo-musulman, fossé qui les incita à poursuivre ce processus de promotion dans de nouveaux pays d’accueil. L’histoire des Juifs du Maroc au long des sept premières années de son indépendance est aussi l'histoire d’un échec tripartite : celui de la classe dirigeante marocaine, de la communauté juive et des émissaires israéliens.
Les dirigeants marocains, qui souhaitaient construire une société moderne et démocratique, échouèrent dans leurs efforts d’intégrer en son sein une population non musulmane dans un pays où elle vivait depuis l’époque gréco-romaine, bien avant son arabisation et son islamisation. Malgré les efforts déployés pour retenir les Juifs et sauvegarder leur survie dans leur pays natal, leurs méthodes ne firent qu’éveiller des soupçons. L’échec des dirigeants marocains fut d’avoir maladroitement entravé la liberté de circulation des Juifs ou en termes tabous : interdire leur émigration vers Israël.
À cela, il faut ajouter, entre autres, la cuisante rupture des relations postales entre le Maroc et Israël qui asphyxia les familles juives, le dahir de la marocanisation des institutions juives, l'adhésion officielle du Maroc à la Ligue arabe et l'impuissance de ses dirigeants à faire face à l’hégémonie nassérienne et à sa propagande anti-israélienne. Malgré les réticences de la classe politique marocaine envers le nassérisme, son influence inévitable surles masses marocaines causa l’échec des efforts sincères entrepris pour préserver la survie juive dans un pays musulman.
Les relations israélo-marocaines pourraient ainsi se placer sous le signe de l'excès de zèle. D’un coté les Israéliens se sont trop empressés pour faire sortir les Juifs, bien qu’ils n’encouraient aucun danger, et de l’autre, les autorités du pays ont trop fait pour les retenir sur place. Entre ces deux pôles, on n'accorda que peu d'attention à cette communauté tourmentée entre deux sollicitudes opposées. Ses intérêts spécifiques et ses aspirations furent refoulés au profit des deux concurrents. Les Juifs marocains n'étaient plus qu'un élément passif et inquiet, ballottés entre les parties en litige. Les événements dramatiques qui bouleversèrent leur vie se sont déroulés à leur insu, et souvent même, à l'insu de leurs dirigeants. C'est aussi pour cela que le travail d'écriture de l'histoire de cette communauté et l’interprétation des étapes de son évacuation s’affrontent au secret relatif que les protagonistes s’efforcent encore à maintenir.
UNE ÉVACUATION
Dans le contexte juif, l’histoire du Maroc post colonial n’est que le récit du transfert orchestré d'une communauté de plus d'un quart de million de Juifs et de sa transplantation collective en Israël. Pour être précis, il ne s'agit point d'une « sortie » dans le sens d'un exode selon le modèle biblique de la sortie d'Égypte. Les juifs du Maroc n'ont pas suivi de leur propre initiative un leader qui les sauvera d'un esclavage pour les affranchir. Ces départs étaient une véritable « évacuation » opérée par un organisme extérieur, qui déploya un réseau de volontaires capable de transférer une grande population d'un pays à l'autre. Il est évident que sans cet organisme, l'évacuation des classes populaires des quartiers juifs, et des villages éloignés du Sud marocain n'aurait pas pu s'effectuer. Faut il aussi préciser que les familles juives qui désiraient quitter le Maroc étaient bien plus nombreuses que la capacité des émissaires israéliens de répondre à leur demandes empressées. Aucune propagande n’était donc nécessaire pour encourager leur volonté de partir.Cette opération mis fin à l’histoire d'une diaspora juive qui, .arrivée en Israël, devint le plus grand groupe ethnico-communautaire de l'époque
L'affaire de l’ingérence des Israéliens et des organismes juifs mondiaux pour le droit des Juifs à l’émigration, provoqua, presque par hasard, une réussite israélienne inespérée. Une complicité politique surprenante s’établit entre Israël et le pouvoir marocain. À partir du début février 1963, le pouvoir marocain commença à nouer des contacts directs avec des représentants agrées d’Israël, à l’insu la communauté juive. Ces contacts diplomatiques discrets avaient pour but d’obtenir de l’aide israélienne dans plusieurs domaines économiques et militaires, dans la coopération agricole et syndicale, mais aussi dans la communication, la sécurité interne et l’entrainement militaire. Curieusement, ces relations joignaient d’un côté un pays méfiant envers tout élément arabo-musulman, perçu instinctivement comme ennemi, avec un pays humilié par l'épreuve coloniale dont il venait à peine de se libérer et dont les dirigeants étaient souvent hyper sensibles à leur dignité nationale et à l'image de leur société. Cette coopération israélo-marocaine est presque unique en son genre, hormis l'exemple jordanien. Ces contacts diplomatiques secrets s’établirent à la veille dela Guerredes sables qui opposa les armées marocaines et algériennes. Grâce à ces contacts, restés longtemps secrets, commença dans les années soixante-dix une médiation marocaine qui déboucha aux accords de paix avec l’Égypte. Par la suite, de solides relations diplomatiques discrètes ou déclarées se tissèrent entre les deux pays. Le pouvoir marocain actuel poursuivra-t-il l’effort entrepris au passé par le roi Hassan II pour la contribution du Maroc à unesolution du conflit israélo-arabe, avec l'aide de la diaspora judéo-marocaine.
Par Yigal Bin-Nun
L'esprit du Mellah-J.Toledano
TRADUCTION = TRAHISON
Le caractere immuable des textes sacres a fini par deteindre meme sur leur traduction. D'abord parce que la traduction suit le rythme de la phrase hebrai'que et en est un veritable decalque, exactement comme si on collait un mot sur un mot. Le plus amusant est que quand on arrivait a un mot qui n'a pas d'equivalent en arabe (comme par exemple ett qui n'a d'equivalent dans aucune langue) on disait bla sarah, sans traduction. Le sarah n'etait pas recite, mais cantille sur le meme air que le texte hebreu. La traduction qui etait encore enseignee au vingtieme siecle, datait du treizieme siecle., mais comme il etait interdit d'y toucher, elle avait fini par etre parfois encore plus obscure et plus incomprehensible que l'original!
Adopte, l'arabe a ete aussi adapte, se moulant aux besoins specifiques de la communaute. II en sortait a la fois appauvri et enrichi au point de devenir meconnaissable pour nos voisins musulmans.
Appauvri par le manque de contacts avec l'environnement. Enrichi par des neologismes, des tournures, des interpretations empruntees a l'hebreu et a l'espagnol. Paradoxalement c'est son anemie qui en faisait la vigueur: aucun moule grammatical n'entravant sa vitalite, ni aucune des contraintes d'une langue ecrite, il a pu ainsi integrer et digerer les emprunts etrangers au point de les rendre meconnaissables, les locuteurs passant d'une langue a l'autre sans se douter qu'ils passaient une frontiere — les mots on le sait ne payant pas de douane!
"L'arabe integre en son sein I'hebreu-arameen et les autres apports etrangers qui n'alterent pas la structure fondamentale du parler, s'adaptant assez parfaitement a la langue vivante-mere et n'etaient sentis comme des corps etrangers que dans des contextes particuliers" (Haim Zafrani). Meme apres la francisation on aimait retrouver le climat de cette langue, sa saveur, sa malice, la tournure de ses injures et la nostalgie de son humour auquel s'ajoutaient les jeux de mots entre les deux langues
LE LIVRE IMAGINAIRE
Les proverbes sont le domaine privilege pour voir a l'oeuvre cette co-habitation entre les deux communautes, cette symbiose feconde, cette installation dans la meme langue, chacun y apportant son supplement d'ame. Dans une civilisation essentiellement orale, les proverbes constituent comme le livre de reference imaginaire — dans le meme sens que Malraux parle du musee imaginaire de l'art. C'est le grand livre de la sagesse populaire, la cristallisation sous une forme lapidaire et elegante de la lecon des siecles: "Misericorde a nos ancetres: aucun de leurs proverbes n'a ete dementi" dit justement un proverbe — ce qui est en soi un manque de modestie, mais qui peut oser le conredire?
Cet amour des proverbes est profondement ancre dans la tradition juive, ayant recu ses lettres de noblesse du Roi Salomon: "Grace a eux on apprend a connaftre la sagesse et la morale, a gouter le langage de la raison, a accueillir les legons du bon sens, la vertu, la justice et la droiture. Ils donnent de la sagacite aux simples, au jeune homme de l'experience et de la reflexion . . " (Les Proverbes). Cet amour des belles formules resumant la sagesse populaire, est commun aux Juifs et aux Musulmans et dans leurs bouches jaillissent. spontanement les proverbes. La majorite des proverbes etaient communs au Mellah et ala Medina, meme si leur interpretation etait parfois differente, mais nombreux etaient ceux qui n'avaient droit de cite qu'au Mellah et etaient peu cites, sinon inconnus en Medina.
Jaillissement spontane, les proverbes se pretent mal a la classification et a la systematisation. Les etudes les plus fouillees en ont recense au Maroc dans les deux mille, mais pour fuir cette inflation nous n'en avons retenu que quelques quatre cents, les plus populaires au classement imaginaire des best-sellers, avec naturellement une predilection pour les dictons specifiques au Mellah, car quand un proverbe est bien adapte — il est adopte!
מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי-מגורשי ספרד בקהילת ארם צובא (חלב) – אברהם כהן טויל
2 – מגורשי ספרד בקהילת ארם צובא (חלב) – אברהם כהן טויל
המקורות הידועים לנו לתולדות יהודי חלב מצמצמים למדי. מורכבים מפרקי מסעות של יהודים ולא יהודים, הקדמות והסכמות לספרים, נוסחי מצבות, אגרות קהילתיות ואישיות, חומר ארכיוני עותמאני והמקרו החשוב ביותר – ספרי שאלות ותשובות.
יש לעבור על אלפי דפים של שאלות ותשובות וללקט " פנינים " המגלים את ההווי ואורחות החיים את המאוויים והכמיהות, את חיי הרוח וחיי המעשה של קהילה עתירת תרבות זו.
בימי בית שני הייתה חלב עיר קטנה ומבוצרת בדרך השיירות למזרח ונקראה בירואה. עם שקיעתה של אנטיוכיה, במאה השישית לספירה, עלתה חלב לגדולה. שני גורמים פעלו לשקיעתה של אנטיוכיה לעיי חרבות הראשון רעידות אדמה קטלניות, שהפכו את אנטיוכיה לעיי חרבות והגורם השני הטייתם של הערבים שלא לבנות את עריהם על חוף הים מחששם מפני פלישות העמים הנוצרים בדרך הים ובעיקר מפני הפירטים – שודדי הים.
במאה השביעית הופכת חלב לבירת סוריה כולה והמסחר העולמי עובר אליה. מיקומה של העיר –60 קילומטרמן הים ו-60 קילומטרמן הפרת – עושה אותה לצומת כלכלית חשובה. באותה תקופה מתבססת העיר קהילה יהודית של סוחרים ובעלי מלאכה.
עדות של ממש על גדולתה של קהילת חלב יש לנו משנת 921 לספירה. באותה שנה ישב בעיר רבי סעדיה גאון, הכותב באחת מאגרותיו : " בתוך הקיץ, בהיותי בחלב, שמעתי כי בן מאיר חושב להכריז מר חשון וכסלו חסרין וכתבתי לו כמה אגרות, להזהירו לבלתי עשות כן.
במאה האחת עשרה הייתה בחלב קהילה יהודית מסודרת. בראש הקהילה עמד רבי ברוך בן יצחק ( רבי ברוך מחלב ) ממפרשי התלמוד. במאה שלאחריה היו לקהילת חלב קשרים עם ישיבת בגדד, ורבי זכריה בן ברכאל מחלב שימש אב בית דין הישיבה בבגדד. עליו כותב שמואל בן עלי : " בקי במקרא ובגמרא….וגורס רב התלמוד על פיו "
עדות חשובה על יהדות חלב אנו מוצאים באותו זמן באגרת הרמב"ם לחכמי לוניל : " אבל בכל המקומות האלה אבדה תורה מבנים. רוב המדינות הגדולות מתות, ומיעוטן גוססות, וכמו שלושה ארבעה מקומות חולים. וכל ארץ ישראל וכל ארץ סוריה, מדינה אחת ושמה חלב ובה מקצת חכמים ועוסקים בתורה "
לחלב בא תלמידו החביב של הרמב"ם, רבי יוסף בר יהודה, להיות רב הקהילה. בר יהודה זה, הוא התלמיד, שלו הקדיש הרמב"ם את ספר " מורה נבוכים ". בר יהודה ישב על כסא הרבנות בחלב, עסק גם במסחר וברפואה ושימש רופאו של אלגאזי מלך חלב, שהיה בנו של צלאח אדין.
על רב זה, כפ הנראה, מספר יהודה אלחריזי בספרו " תכמוני ", כאשר באחת המקאמות הוא מפליג בשבחה של ארם צובה וזה לשונו "
ומשם באתי לעיר המלוכה / היא ארם צובה הברוכה / כי שם ציווה ה' את הברכה / כל מידות חמודות אוספת / והיא על ראש המלכים מצנפת / ומלבד נועם מידות קהילה / וחמודות אציליה / בא אליה זה שלושים שנה מושיע ורב / מארץ מערב / הוא החכם רבי יוסף המערבי. חכמתו בקהלת / ושכלו בגחלת / ולשונות אש אוכלת.
יהודה אלחריזי ביקר בחלב בשנת 1217. הוא מרחיב עליה את הדיבור ומונה את " מבחר גדולי ארם צובה וראשיה וזרע קדושיה ".
בתקופת הממלוכים 1261 – 1416, שוב העמידה חלב סוחרים ולתמידי חכמים מובהקים. מהם רבי שת בר יפת, שכתב פירושים ומדרשים לחומש ולהפטרות בשם " חמדת התעודה ", רבי יהודה אלמדארי, שחיבר פירושים לתלמוד, ורבי יהודה מימוני מצאצאי הרמב"ם.
בראשי המאה הארבע עשרה הגיעה יהדות חלב לשיא בהשפעתה על החיים הציבוריים בעיר ובסביבה עד כדי כך, שהדבר נראה בלתי נסבל למשכיל המוסלמי בשם אדין עבד אללאה אבן יוסוף, שהעדיף לצאת את חלב סופית, לדמשק ומשם לקהיר.
על משעה זה הצטדק בשיר : " הארצה בעיר האפורה, הבצורה, שתהיה מגורי והנה דגלי היהודים עליה נשואים. אם יורידו נסיהם, אשוב אליה, ואל – אזי ממני מגורשת "
כיבוש חלב בידי העותמאנים בשנת 1516 הביא לקהילת חלב פריחה נוספת. מבחינה כלכלית ותרבותית נתחזקו הקשרים עם מרכזי היהודים באימפריה העותומאנית, כולל קושטא, ונתחזק מאוד גם הקשר לארץ ישראל ובעיקר לצפת.
בשנת 1523 עבר בחלב והתגורר בה זמן קצר הרלב"ח – רבי לוי בן חביב ועל כך כתב שלוש שורות מלאות משמעות :
בהיותו הולך לדרכי דרך הקודש, נתגוררתי בחלב היא ארם צובא יע"א, ומצאתי בה אנשים נבונים וחכמים, ורבנים קובעי עתים לתורה, לומדים ש"ס והלכות בכל יום, ולמדי פרק, אלו נערות, בחברתם, באהבה ובחיבה רבה מאוד.
עדות דומה לעדות הרלב"ח אנו מוצאים מאה שנה לאחר מכן, מפיו של השל"ה הקדוש, רבי ישעיהו הלוי הורביץ, שהיה רב בקהילת קודש פראג ועלה לארץ ישראל בשנת 1621. הוא עבר דרך חלב וכתב :
" ובכן באנו לשלום במדינת סוריה קודם יום הכיפורים, ובאנו בעיר ואם בישראל, בקהל קדוש חלב אלאפפא…והכבוד הגדול והאחווה והרעות היה לנו שם אי אפשר לכתוב. והייתי יושב שם כמו שהייתי יושב בקהל קדוש פראג לכבוד ולפארת. נפשם חשקה לתורתי והיו משכימים ומעריבים לפתחי, וכל לשונם לשון הקודש, וכל עת שדרשתי שם שרשתי בלשון הקודש באר היטב "
במאה השבע עשרה היה כוחה של חלב גדול גם בקבלה. מפורסם במיוחד הוא הרב חיים הכהן מאר"ץ, מחבר " תורת אמת " ו " מקור חיים, תלמידו של רבי חיים ויטאל. הרב חיים הכהן מאר"ץ מתפלסם בחיבוריו עם רבני פולין בצורה מכובדת מאוד.
לגבי המאה השמונה עשרה ראויה לעיון עדותו של רבי ישראל איסרל בן הרב אליקים געץ, שביקר בחלב בשנת 1732. על לימוד התורה בחלב ועל רבניה במאה התשע עשרה ראה עדותו של בנימין השני, שביקר בחלב באמצע המאה.
בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים הזרימה חלב לארץ ישראל עשרות ומאות תלמידי חכמים, רבנים ודיינים. רובם התיישבו בירושלים. הם יסדו ישיבות, שהחשובה בהן היא " פורת יוסף ", ומילאו תפקידי רבנות ודיינות, בהיקף הרבה יותר גדול מן הצפוי מקהילה יהודית בעיר אחת.
מחקרים בתרבות יהודי צפון אפריקה
לקראת טקס חנוכת האוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים נבחר ריל״ך להיות החותם על הודעת הברכה של 
קהילות ספרד ומרוקו הספרדית. רבי יהודה לא יכול להשתתף באופן אישי באירוע, אולם הכבוד שזכה לו ריגש אותו. וכך הוא כותב ל – ,Sr. D. J. Farache סגן נשיא הקהילה היהודית במדריד, במכתב הנושא את התאריך 18 בפברואר 1925 (דפים 340-339):
Muy distinguido y estimado sr mió.
He tenido el gusto de recibir su muy apble f = apreciable] 13 actual la cual ha sido objeto de mi particular atención. Me congratulo sobremanera de que las Comunidades de España y de su Zona de Protectorado de Marruecos hagan ese noble acto de solidaridad nacional enviando un mensage de salutación con motivo de la inauguración oficial dela Universidadhebrea de Jerusalen, agradeciendo al mismo tiempo el honor que han tenido Vds a bien dispensarme de ser el firmante de dicho mensage. Celebro muchísimo con gran alegría en el alma que sea su portador nuestro querido presidente Dn Ignacio Bauer quien tendrá la dicha de presenciar tan fausto acontecimiento.
Espero remitir a Vd á la mayor brevedad el mensage de referencia. Implorando la bendición del Todopoderoso para esa querida Comunidad saludo a Vd muy afectuosamente con toda consideración. Y. León Jalfon
ותרגום האיגרת:
אדון נכבד,
עונג היה לי לקבל את מכתבו המוערך מיום 13 בחודש זה, אשר לו הקדשתי את מרב תשומת לבי.
אני שמח מאד שקהילות ספרד ואזור החסות שלה במרוקו החליטו לנקוט צעד אציל זה של סולידריות לאומית ולשלוח את ברכתן לרגל חנוכתה הרשמית של האוניברסיטה העברית בירושלים, ואני מודה על הכבוד שהואלתם להנחיל לי בעשותכם אותי חותם על אותה ברכה..אני מלא שמחה על כי הברכה תינשא בידיו של נשיאנו היקר מר איגנסיו באואר, אשר בחלקו ייפול האושר להיות נוכח באירוע חגיגי שכזה. אני מקווה למסור לכם בכל ההקדם את נוסח הברכה. נושא אני תפילה לאל עליון שיברך את קהילתכם היקרה ושולח לכבודו את מיטב ברכותיי והערכתי. י׳ ליאון כלפון.
הארכיב של רבי יהודה ליאון כלפון איש תיטואן
יעקב בךטולילה אוניברסיטת בךגוריון בנגב
דברי מבוא
באותם ימים של התפתחויות חשובות בעשייה הציונית עלה על דעתו של רבי יהודה לתכנן עלייה לארץ, – רבי יהודה קנה חלקת אדמה בארץ ישראל לקראת מימוש תוכנית עלייתו. במכתב ששלח לרב חיים הלוי בירושלים, הוא מזכיר שני מגרשים שרכש בשכונת בית וגן – כך אנו למדים ממכתב הנושא את התאריך 17 באוגוסט,1922 ששלח לרבי יצחק אלמוסנינו, מן העיר מליליה. המכתב כתוב ספרדית באותיות לטיניות ועוסק תחילה בתרומתו של הנמען בהחזקת ״ישיבת לוי״ בתיטואן; בהמשכו נאמרים הדברים הבאים:
Erez-Israel Me complace sobremanera su decisión de habitar
על ארצנו ועל נחלת אבותינו
Que aparte de ser
מצוה רבה
La vida es alli muy agradable, hay para todos los gustos e inclinaciones. Le deseo que sea pronto y para Vd y los suyos.
Como vera el Mandato porla Palestinaha sido firmado por la sociedad de las Naciones definitivamente. Como protesta los moros pretendieron organizar una huelga pacifica (alborotear ya no se les ocurre)[,] la cual no ha tenido éxito, en muy pocas localidades algunos cerraron sus establecimientos pacificamente y no ocurrio nada anormal, según
leemos en la prensa diaria de Jerusalem. La animación alli es grande[,] se están construyendo barrios modernos con bulevares y todos los adelantos[,] se están estableciendo fabricas de varios artículos, abriendo carreteras[,]
…etc
Yo también tengo hace tiempo el decidido proposito de ir á vivir alli, pero en este momento no puedo hacerlo, por razones que no dependen de mi voluntad, pero trato seriamente de llevarlo á efecto cuanto antes.
Me es grato repetirme suyo amigo y SSQESM [= Su Servidor Que Estrecha Su Mano]. Leon Jalfon
והתרגום:
ארץ ישראל מצאה חן בעיניי מאוד החלטת כבודו לגור ״על ארצנו ועל נחלת אבותינו״, אשר לבד מהיות הדבר ״מצוה רבה״, החיים שם הם נעימים מאד, יש [בהם כדי לספק את] כל הטעמים וכל השאיפות. אני מאחל לו שיהיה זה בהקדם ולטובה לכבודו ולכל בני ביתו.
הלא ידע כי המנדט על פלשתינה כבר נחתם סופית על ידי חבר הלאומים. לשם מחאה ניסו הערבים לארגן שביתה שקטה (אין זה עולה על דעתם להתפרע), שביתה שלא הצליחה, במקומות ספורים כמה [סוחרים] סגרו את חנויותיהם בשקט ולא קרה שום דבר חריג, על פי מה שאנו למדים מקריאת העיתונות היומית מירושלים.
ההתלהבות שם היא רבה, בונים רבעים חדשים עם שדרות ועם כל החידושים, מייסדים בתי חרושת למוצרים שונים, סוללים כבישים, וכו' וכוי. גם אני זה זמן החלטתי לממש תכנית ללכת לחיות שם, אבל כרגע נבצר ממני הדבר, מסיבות שאינן תלויות ברצוני, אבל אני משתדל ברצינות להגשימה בכל ההקדם.
לעונג הוא לי לחזור ולהצהיר על ידידותי, אני כמשרתו הלוחץ את ידו. ליאון כלפון
סיכום
במאמר זה בחרתי להציג מכתבים אחדים, המשקפים את ההתעניינות ואת הפעילות של רבי יהודה כלפון בעיקר בשני תחומים: יחסיו עם הגויים הספרדיים וקשריו עם התנועה הציונית. בין השורות אפשר לעמוד גם על קווים באישיותו של האיש, חכם יהודי נלהב ומשכיל. חוברות מכתבים אלה מהוות אשנב לא רק למעשיו ולהגיגיו של רבי יהודה בתחומים מגוונים, ציבוריים ופרטיים, אלא גם לקורות את הקהילה
בתקופה משמעותית של פריחה ושקיעה המשתרעת על פני שלושה עשורים, שתחילתה באמצע ימי מלחמת העולם הראשונה וסופה סמוך להקמתה של מדינת ישראל. אין ספק כי ערכו של צרור המסמכים הזה רב הוא לחקירת תולדותיה של קהילת תיטואן ולהכרה אינטימית של אחד מאישיה הבולטים.
עבודת שורשים לתלמיד
לאחר כיבוש אלג׳יריה בידי הצרפתים הורע מצבם. אמנם בעת ביקורו של מונטיפיורי במרוקו ב-1864 הבטיח הסולטאן, מולאי מוחמד, להעניק ליהודים שוויון זכויות, אך הבטחתו לא נתמלאה.
חוזה החסות בין צרפת למרוקו לא שינה את מעמדם של היהודים והם היו נתונים לחסות הסולטאן. עם זאת, הצרפתים שאפו, עד כמה שניתן, לשלב את הקהילה היהודים בתוך המערכת החוקית והמינהלית של הפרוטקטוראט. כמעט שלא הורגשה נוכחות יהודית במפלגות הצרפתיות. ברם, יהודים אחדים נמנו עם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית. ב-1948 הצטרפו כ־500 יהודים למפלגה זו שמנתה כ-6,000 חברים. היהודים נטו בדרך כלל לתמוך במפלגות שצידדו בקיום המשטר הקולוניאלי יותר מאשר בגופים שהתנגדו למשטר זה. עם זאת, ערב העצמאות הצטרפו כמה מאות יהודים למפלגת האסתקלאל (העצמאות). ככלל, נכשלו כל המאמצים לשלב את היהודים בתנועה הלאומית המקומית.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הורגשה תסיסה אנטישמית במרוקו וזו סחפה גם את האוכלוסייה המוסלמית. בשנות ה-30 הופיעו ארגונים אנטי-יהודיים שונים בקרב האוכלוסייה האירופית. אולם הן בשל המעמד המשפטי המיוחד של הארץ והן משום שרוב היהודים היו נתינים מקומיים ולא אזרחים צרפתיים, לא נודעה לארגונים האנטישמיים חשיבות רבה. לעומת זאת, חשובה הרבה יותר היתה התסיסה שאחזה בקרב האוכלוסייה המוסלמית שניזונה באופן חלקי מהתעמולה הגרמנית, כתוצאה מהתגברות התעמולה הפאן- ערבית ובשל ההתעוררות הלאומנית, שפקדה את הארץ באותן השנים.
לאחר הניצחון של הגנרל פרנקו במלחמת האזרחים בספרד, פעלו הגרמנים מתוך שטחה של מרוקו הספרדית, ובעריה נוסחו והופצו עלוני הסתה נגד היהודים, למשל: ״היהודים מכרסמים כמו שהעכברושים מכרסמים בכבשים״, ״צרפת מגינה על היהודים, היהודים הם סוכנים של צרפת, הם משענתה של צרפת״, ״גרמניה רודפת את היהודים ומחרימה את רכושם.אילולא הייתם עבדיה של צרפת, גם אתם יכולתם לנהוג כמו גרמניה״.
המקובלים במרוקו
אברהם פינטו בן יעקב. מורה צדק במראכש. לפי בנו נאיים נפטר אחרי תקצ"ג. אך נ' בן מנחם הוכיח שנפטר בתקס"ג – ד. הוא כתב פירוש על הזוהר בשם " הדרת קדש ", וכתבי יד המחבר נמצא בגנזי מוסד הרב קוק. בחיבורו זנ נזכר רבי שלום בוזאגלו לעתים קרובות.
הגהותיו לספר " אוצרות חיים " נדפסו בספר " מקום בינה " בשאלוניקי. הגהות לכוונות פסח לרבי יצחק סבע, נדפסו בספר " שערי בינה "
אברהם רפאל קורייאט. בן יהודה. סביב 1800. יליד תיטואן, מורה צדק במוגאדור, לשם עבר בשנת תקמ"ז, אחר כך המשיך בנדודיו. בהקדמת ספר " מעשה רקם " מאת יצחק אחיו, מיום י"א בחשון תקס"ו, הוא מכונה " צדיק וחסיד איש אלקים קדוש הוא הרב הגדול מעוז ומגדול בנגלה ובנסתר, כמהר"ר אברהם קורייאט זצ"ל.
בהקדמות לשאלו ותשובות " זכות אבות " שחיבר הוא מכונה " החכם השלם הרב הכולל בישראל להלל המקובל האלהי ". בדרושים שבסוף הספר יש קצת דברי קבלה. ובהקדמת בנו, יהודה, מסופרים כל מיני אסונות ותלאות שעברו עליו. הספר נדפס בפיסא תקע"ב.
רבי אברהם קורייאט הראשון ארזי הלבנון
רבי אברהם הוא בנו של רבי יהודה, נולד במרוקו בטיטואן מקום מגורי אביו, אך בשנת תקמ"ז – 1787 כשלוש שנים לפני הפרעות בטיטואן, יצא למוגדור ושם שימש כמורה צדק. את נדודיו המשיך ומצאנוהו בג'יברלטר ובליוורנו.
רבי אברהם חיבר את הספר " זכות אבות , ובו שאלות ותשובות ודרשות נדפס בפיסא תקע"ב. בספר " טוב רואי " על מסכת אבות לרבי יוסף כנאפו כותב עליו : " אכתוב מה שראיתי בספר אחד שהעיד החכם השלם עצו"רכבוד הרב אליהו בן אמוזג נר"ו מר זיקנו הרב ח"ק לישראל עיר וקדיש כבו הרב אברהם קורייאט ז"ל בעל " זכות אבות ", שבכל לילה היה מתבודד ומתוודה וידוי גדול בבכיה עצומה, כמו וידוי של יום הכיפורים שחרית "
בספר " מעשה רקם " לאחיו רבי יצחק קורייאט כתב עליו בהקדמתו : " הרה"ג מעוז ומגדול בנגלב ובנסתר " – מכאן שהיה לו יד ושם בקבלה. כן מובא בספר ה"ל בסופו, דעון הלכתי מרבי אברהם מעניין חשבון התקופתו בדברי הרב פר"ח.
רבי אברהם נפטר בי"א חשון תקס"ו – 1806
אברהם שלום. מגדולי המקובלים בדרעא, במאה ה-16. ראה עליו בספר נר המערב ובספר ספר החזיונות לרבי חיים ויטאל – שאת הספר הזה אביאו במלואו בע"ה, לאחר שנחת זה עתה בספרייתי תודה לאל יתברך ( אלי פילו ).
אהרן בן יוסף בן יבגי. כתב שיר על עשר הספירות עם פירוש ארוך. מובא בספר " מאור ושמש ", שבו כתוב : עד כאן מצאתי מהרב אהרן בן יוסף בן יבגי ז"ל שקיבל מרבותיו ומסר לחביריו ". בבית הספרים הלאומי מצוי צילום כתב יד ניו יורק משנת תנ"ג – 1693, על שם רבגי. אף הוא שיר על דרך האמת, אך כתב היד מטושטש. חברי ד"ר משה אידל, עומד לפרסם עליו חומר נוסף.
אהרן הסבעוני. בן ישועה. נפטר לפני תל"ג, מחכמי סאליעזר הרבה לדכא את התנועה של כת שבתאי צבי במרוקו. נראה לי שהענו והחסיד המקובל האלהי מהר"ר אהרן ישועה אשר מברבריאה, אשר לפי עדותו של רבי מנשה בן ישראל " בא למחננו קדוש השנה הזאת ", הוא הוא רבי אהרון הסבעוני.
אך לא מצאתי במקורות אחרים המספרים על יציאתו של מקובל זה לאמסטרדם. שמא קשורה יציאתו בהדפסת לספר " היכל הקודש של רבי משה בר מימון אלבאז.
אליהו אלעג'מי. תרל"א – כ' באייר תרפ"ז, מרבני המערב שהתיישב בירושלים, חסיד ומקובל ובעל מדות. היה ממנהיגיה של ישיבת " בית אל ", ומראשי עדת המערבים בירושלים. נפטר כ' באייר תרפ"ז.
אפרים מונסוניגו.
המאה ה-18. תחילה בפאס ואחר כך בתיטואן. הרב הגדול המקובל האלוהי עיר וקדיש.
אנציקלופדיה ארזי הלבנון.
נולד בערך בשנת הת"ע ונפטר סביב לשנת התק"ן – 1710 – 1790. ומה שכתוב במלכי רבנן דל כג -3 שנפטר בשנת התק"מ לא דק. שהרי הוא עצמו מזכירו כחותם בשנת התקמ"ח בדך קכ-2. ועוד שמצאתיו חותם ב " נר המערבי " חלק א', סימן קל"ו, בשנת הקמ"ג.
בשנת התק"י נסמך לרבנות על ידי רבי יעקב אבן מור ונמנה לדיין בבית דין של חמש. בשנת התקי"ח עבר לטיתואן ושם כיהן כסגן אב בית דין רבי יעקב בן מלכא, כשנפטר האחרון התמנה הוא לראש אב בית דין.
כיהן ברבנות בפאס בבית דין של חמש עם הרבנים : רבי יעקב אבן צור, שאול אבו דנאן, אליהו הצרפתי וראפאל עובד, וחתום עמהם בכמה פסקי דין. ובטיתואן עם הרבנים יעקב אבן מלכא, יהודה קורייאט, שלמה טבודרהם, מנחם נהון, שם טוב בן וואליד, יהודה אבודרהם ויהושה הלוי, ועוד.
לעת זקנתו עמדו עיניו מראות וחביריו חתמו בשמו על פסקי דינים. מתלמידיו בעודו בפאס ידוע לנו רבי יעקב חים בן נאיים אשר הרבה לשבח את חכמי פאס ואת רבו רבי אפרים בהקדמת ספרו " זרע יעקב ".
על ספר חוקה חקקתי אשר גמלני בצאתי את העיר, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים רבתי בדיעות הן בחוכמה הן בתבונה מתא פאס יע"א…מבין ברכי מורי ורבי לראשי עטרת פז, הרב הגאון המקובל האלהי עיר וקדיש כבוד מורנו הרב אפרין מונסונייגו נר"ו, חונה מלאך ה' הן היום בעיר תיטואן.
רבי אפרים השאיר אחריו אוסף גדול של פסקי דינים שחלקם נדפסו בספרי שאלות ותשובות של חכמי התקופה, ובמיוחד בשאלות ותשובות " נר המערבי " חלק א'. לבד נגדולתו בתורה היה לו גם יד ושם בחכמת הקבלה.
ברוך אסבאג.
נפטר ג' באדר בשנת תש"ו. ספר הדינים שלו " מנחת משה " קזבהלנקה, מכיל דברי קבלה, בעיקר יהי רצון ולשם יחוד. ספרו האחר " מנחה בלולה " קזבלנקה, מכיל דינים בערבית אך בשולי העמודים הערות " מקור ברוך " ושם נזכרים מקובלים הרבה.
אנציקלופדיה ארזי הלבנון
בהסכמית הספר " מנחה בלולה " כותב הגאון רבי שלום משאש זצוק"ל על הרב הגאון ברוך אסבאג ז"ל ומכנהו : הרב הגאון מעו"ם, הדיין המצוין…הצדיק העצום,מספורסם בצדקתו ויראתו וחסידותו וענוותו מוה"ר ברוך אסבאג הרב הראשי לעיר אסאפי.
מחכמי ומקובלי מרוקו. חיבר ספר הדינם שלו " מנחת משה " קזבלנקה תש"ד, מכיל דברי קבלה, בעיקר " יהי רצון ", ו " לשם יחוד " . ספרו השני " מנחה בלולה\ מכיל דינים בערבית, אך בשולי העמודים הערות " מקור ברוך ", ושם נזכרים מקובלים הרבה. נפטר ג' באדר תש"ו – 1946. נטמן בסאפי..
גדליה יעקב. רבי שלום בוזאגלו מזכירו בברכת המתים בהקדמת " מקדש מלך " שנכתבה בלונדון בשנת התק"י, וכמי שלימדו רבלה " והוא אחד המיוחד מבני עליה, מעלת החכם השלם הדיין המצוין ". ממקום אחר מתברר שהוא חי האגאדיר, ולפי השערת בניהו, הוא שעשה לביסוס הקבלה בעיר זו.
אנציקלופדיה ארזי הלבנון.
מורה צדק בעיר מראקש חי במאה החמישית. והוא אחד מארבעה שהיו בחברת מוה"ר שלום בוזגלו, מחברי מקד מלך. ובהקדמתו לספר הנזכר תארוהו בזו הלשון " אריה דבי עילאי דיתיב בתואאני לבאי, הנמנה תמיד לכל דבר מצווה, ויחדיו נמתיק סוד באהבה ובאחווה.
הוא אחד המיוחד מבני עליה מעלת החכם השלם הדיין המצוין כבוד הרב יעקב גדליה זלה"ה. יש פסק דין ממנו בשנת תצ"א – 1731, באגדיר, יחד עם מו"ה משלה בלחזאן ז"ל היה מורה צדק באגדיר.
רבי שלום בוזאגלו מזכירו בברכת המתים בהקדמת מקדש מלך, שנכתבה בלונדון בשנת יקה"ת – 1750. ושם נרשמו דברי שבח לכבודו, כמי שלימדו קבלה " והוא אחד המיוחד מבני עליה, מעלת החכם השלם הדיין המצוין. ממקום אחר מתברר שהוא חי באגאדיר ולפי השערת בניהו, הוא שעשה לביסוס הקבלה בעיר זו.
בספר כף נקי, קרוב לתחילתו, וכותב רבי כלפיא לעניין תפלין : " כך הייתי נוהג וכך היה נוהג החכם השלם הכולל כבוד הרב יעקב גדליה ז"ל שנטה אחרי בזה כשהיינו שנינו שבת אחים גם יחד משמשים לקהל אחד של בית הכנסת ני"ג שבעיר אגאדיר, הנקראת " מקור חכמה "
רבי ישראל נג'ארה
שטר כתובה שנתן החתן – עם ישראל לכלה – התורה.
כתובה של החתן הנקרא ישראל, האומר לה לזו הכלה, התורה הקדושה הוי לי לאינתו יפה כלבנה. מושר בליסבון שבפורטוגל עוד מימי אנוסי ספרד.
בסימנא טבא יאיא ובמזלא מעליא ושעת רצון ברה והצלחה.
בששי בשבת אגדי את הרשום בכתב הנשתון, להנחיל אוהביו תורה נתכון, בששה ימים לחודש סיון, ביום מסיני בא וזרח משעיר אל עולם.
והופיע מהר פארן על מלכי גויים כולם, בשנת אלפים וארבע מאות וארבעים ושמונה לבריאת העולם, למנין שאנו מונים פה בשירה ובזמרה, בארץ הלזו יפה והדורה.
אך החתן שר שרים ונגיד נגידים הנקרא בשם מאוד נעלה על כל הגויים לתהילה ולשם, לחייו כערוגת הבושם, אמר לה ליקרה ונעימה.
הבת רבת המעלות תורת ה' תמימה, אחת היא יונתי היא לאִמָהּ, הוי לי לאנתו יפה כלבנה, וארשתיך לי לעולם שמעי נא זאת עדינה, וארשתיך לי באמונה.
ואנא במימרא ובסייעתא דשמיא, אֱפַלח ואוקיר יתיכי כל יומיא, עד עולם ועד ועלמי עלמיא, ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי כבתולה נאה, אוזן שומעת עין רואה יעשו פרי תבואה.
וצביאת כלתתא דא קדושה, והות לי לאנתו על לוח לבי חרושה. וישם כתר מלכות בראשה. ןצבי חתנא דנא ישראל הנזכר.
והוסיף לה מדילהּ תוספת על עיקר, מבן עשרים שנה ומעלה במספר כל זכר. ועוד רצה להוסיף לה כתובתה, מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש באוריתא.
ספרא וספרי ואגדתא ותוספתא, ודא נדוניא דהנעלת לִהּ כלתא דא למופת ולאות. מבית אביה אדון הנפלאות, לב לדעת ואזנים לשמוע ועיניים לראות.
ועוד הכניסה לו מעות בעין לאכול פרותיהם, רמ"ח מצוות עשה עם דקדוקיהם, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ועוד הביאה לו כלים עם שימושי ערסא ותכשיטים שס"ה מצוות לא תעשה ועונשיהם, ומשפטים בל יחיו בהם.
נמצא סך כתובה ונדוניא וחקר כבודם, ותוספות מאורח ומוקדם את האלהים, ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.
וכך אמר לנא חתנא דנא ברוח נדיבה,, קיבלתי עלי ועל ירתאי בתראי אחריות חומר כתובה, דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא.
התנאים שהותנו ביניהם שרירים וקיימים עם כל חיזוקיהם. עד האלוהים יבוא דבר שניהם : מעשה ידיה לו טמון במצפוניו, עד יום עלותו למכוניו.
הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו : ושלא ישא אישה אחרת עליה בחייה מחכמות חיצוניות, רק בה יקרא בראש הומיות, כי לא כנשים המצריות והעבריות.
ושלא יצא לדרך ויניחנה, אלא אם כן עִמו יוליכנה, פו ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה ושלא יניחנה מתוך כעס והתרשלות, ולא יאכל עִמה לחם עצלות.נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות.
ושלא ימשכן כל חמדה ולא ימכור, אך להרבות ספרים תמיד יזכור, אמת קנה ואל תמכור, והירושה כמנהג דת ודין על לוח לבו חרותה.
מטיבה הצפון לצדיקים עין לא ראתה, עלֹה נעלה וירשנו אותה, והדירה בארץ ישראל, כי יבנה ויכונן הבית והאריאל מהאדון ה' אלוהי ישראל.
וכל התנאים האלה שרירים וקיימים, כתבא השמים בשמי מרומים, לעדי עד ולעולמי עולמים, ונשבע החתן הנזכר, לקיים כל דבר להיות זריז ונשכּר, דבר ה' היה יקר.
ויקם עדות ביעקב ותורה שםּבישראל במרץ, ואמר להקים גדריה מאין פורץ פֶרץ, ואעידה לי עדים נאמנים את השמים ואת הארץ. וכל החתום הכהנים הלוים נושאי הארון, אשר מכבודם כל לב אנוש ירון, הוא משה ואהרן.
יראו צדיקים וישמחו ויאכלו את פרים, בתעודה ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים, והכל שריר וברירי וקיים, ישמח לב חתן בכלה לקחה לו לגורלו, ותשמח כלה עם בעל נעוריה ותאמר מהללו, אשרי העם שככה לו.
סוף הכתובה.