חתונה במוגדור -א.כנפו וד. בן סוסאן

הכתובה המאויירת במוגדור – דוד בן שושן ואשר כנפו

הכתובה המאויירת הידועה הראשונה ממוגדור היא משנת 1789. אך רק במחצית השניה של המאה התשע-עשרה, אני עדים ללידת מסורת מיוחדת ליהודי מוגדור: איור הכתובה. שני אמנים בולטים הם נציגיה של מסורת זו, רבי דוד אלקיים 1850 – 1941, ויצחק דוד קנפו 1912 – 1979

בעיני האמן-המשורר יצחק קנפו, רבי דוד אלקיים, היה המורה – מתווה הדרך לאמנות מיוחדת זאת של איור הכתובות, ואכן רבי דוד אלקיים היה מודל לחיקוי לאמנים רבים מאוחרים יותר, כמו יוסף שרף שצייר כתובות רבות, ואעיש ואזאנה, נסים בן שבת, יוסף עטר ואחרים. יצחק קנפו נתן תנופה חדשה לאמנות הכתובה בכך שרענן את הציורים, גיוון את המוטיבים והתאים אותם לשמותיהם ולאישיותם של בני הזוג.

המוטיבים של הכתובה במוגדור.

העיטורים כוללים מוטיבים קישוטיים שונים. אחדים מתקשרים לסיפור המקראי, ואחרים לסימבוליקה דתית. הכתר ועליו המלים ״כתר תורה״ מכתיר את התורה על נישואי בני הזוג, ונותן להם כבוד מלכים. מוגדור של המאה התשע-עשרה הייתה תחת השפעת אנגליה. אין פלא, איפוא, שהכתרים מזכירים את כתר מלכי אנגליה. השער הוא המוטיב הארכיטקטוני העיקרי של הכתובה והוא מזכיר את הפסוק: ״ויהללוה בשערים מעשיה״(משלי 31, 31). נציין שבזמן העתיק, הסכמים וחוזים היו מתבצעים בפני עדים בשער העיר. הכתובה הנקראת ברבים, היא אולי המשך של מסורת עתיקה זו.

שני העמודים המלכותיים מזכירים את שני שערי מקדש שלמה – יכין ובועז. באחת מהכתובות של רבי דוד אלקיים העמודים מקושטים בפרחי שושן. נזכיר כי גם במקדש שלמה העמודים קושטו בפרח שושן (מלכים א, 7-19). העמודים, ומעליהם וילונות בצורת חופה, מסמלים את הבית החדש שמקימים בני הזוג.

שתי הידיים, אחת של גבר ואחת של אישה, הלוחצות זו את זו, כשטבעת נישואין בולטת על אצבע האישה, מסמלות את הזוגיות וההרמוניה בין בני הזוג.

ראשי התיבות של שמות בני הזוג, תמיד באותיות לטיניות אצל רבי דוד אלקיים, המצויירות בתוך מסגרת מיוחדת, הן לפעמים נפרדות ולפעמים משולבות אחת בשניה.

אצל יצחק קנפו, בפסוק הפותח של קריאת הכתובה יש לעתים קרובות הבלטה של האותיות ב מתוך המילה ׳בסימנא׳ ו מ מתוך המילה ׳מעליא', יתכן שהתכוון לבית מקדש ואולי לבית משפחה.

פרוכות קטיפתיות וסרטים מעוטרים בפסוקים תורמים לא מעט להוד ולהדר של האיור. לפעמים פרוכות אלו מסמלות את החופה שמתחתיה עומדים בני הזוג. לעתים קרובות משתמשים האמנים במוטיבים פרחוניים. מוטיב הגפן מופיע רבות, שהרי בית ישראל משול לגפן ה׳: "כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל׳(ישעיהו 5-7). הגפן מסמלת גם את הפוריות ושילובה עם ציור זיתים מזכיר את הפסוק: ״אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך" (תהלים 128-3). יוצאי מוגדור בישראל מציינים את שובם לארץ אבותיהם על ידי זה שהם מציירים את שבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל.

דגלים מעטרים לעתים את הכתובות, כי יהודים רבים ממוגדור היו קונסולים של מדינות שונות. כך בכתובה מ־ 1869, דגל אמריקאי מופיע במלוא הדרו, כי אבי החתן שימש כסגן-קונסול ארה״ב. עם החלת הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו ב -1912 מופיעים זה מול זה דגלי צרפת וישראל. בכתובה מ- 1907 רבי דוד אלקיים רואה בעיני רוחו את הדגל היהודי ומצייר עליו כפיר אריות זהוב על גבי רקע ירוק ומוסיף את הכתוב: אריה יהודה.

בכתובה מ-1927, הדגל היהודי הוא גירסה עתיקה של דגל ישראל: שני פסים כחולים וביניהם פס לבן, ועל הפס הלבן מגן דוד זעיר. בהמשך, אמנים נוספים, (יוסף שרף, אלברט אלמוזנינו, אשר כנפו), ציירו את דגל ישראל בכתובות שעיטרו.

ירושלים מופיעה לעתים בין העיטורים, שהרי החתן ביום חתונתו נשבע שלא לשכוח את ירושלים. ציורי ירושלים מסמלים גם את הריבונות על ירושלים. לפעמים על רקע ציור ירושלים מופיע גם אריה יהודה. ציורי בני אדם, אינם מקובלים בכתובות בגלל האיסור ״לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה״, אולם, מעניין לציין כי בכתובה משנת 1868 אמן אלמוני צייר פני איש ופני אישה. לאיש שש כנפיים כמו בחזון ישעיהו (ו-6) ולאישה גוף לביאה עם כנפיים. בכתובה מ־1869, ככל הנראה יצירתו של אותו אמן, אין רואים אלא פני איש ואישה, שניהם עם זוג כנפיים מוטות לאחור. אבל שתי דוגמאות אלו הן יוצאות דופן. לעתים, נמצא ציורי צפורים. במיוחד יונים. היונה עם עלה הזית במקורה, שהביאה לתיבת נח את בשורת סוף המבול (בראשית, ה-11) מסמלת את השקט והשלווה. ציורי דגים מסמלים פוריות (שם, א־23) ומביעים תקווה כי לזוג החדש יוולדו צאצאים רבים.

קרן השפע, הנבל, תשמישי הקדושה, הם מוטיבים נוספים שאפשר למצוא בכתובות ממוגדור. בכתובה של כהן. מופיעים ציורים של כלי בית המקדש. בכתובות מאוחרות יותר נמצא ציורים של שנים-עשר השבטים ושל המזלות.

" בסימנא טבא ובמזלא יאיא ובנחשא מעליא: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה': יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל ועשה-חי׳ל באפרתה וקרא-שם בבית לחם: ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת״. אלה הפסוקים המושרים לפני קריאת הכתובה והם מהווים עיטור המקיף את הכתובה בכללה. לפעמים תתווסף ברכת הכהנים: ״יברכך ה׳ וישמרך, יא­ר ה' פניו אליך ויחנך ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום". הטקסט של הכתובה מופיע במרכזה. מלבד קטע הפתיחה הקבוע, פסוקים שונים מן התנ״ך יעטרו את הכתובה.

בכתובות אחדות, מופיעים קטעים מתוך ״אשת חילי, הפרק המסיים את ספר משלי. פסוקים אחרים מאותו ספר מעלים על נס את האישה: ״יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך(משלי, ה־18).

פסוקים אחרים מביעים איחולים לאושר ולאורך ימים או לפוריות מבורכת: ״ראה חיים עם אשה אשר אהבת (קהלת, ט-9), ״ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם״(משלי, ג-4), ״כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך (שם, ג־2), ״אשתך כגפן פריה״(תהלים, קכח-3) ״וראה בנים לבניך״(שם, שם-6), ״תחת אבתיך יהיו בנין־(שם, מה­דו).

הכיתוב"כתר תורה" או"שויתי ה׳ לנגדי תמיד״ (שם, טז-8) מדגיש את קדושת הנשואין.

זכר ירושלים גם הוא נוכח בפסוקים : " אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי " ( תהלים, קלז, 5-6 ), : יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך " תהלים קכה -5 " …עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים….קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה " – ירמיהו 10-33 11-33. 

לרוב, הכתב הוא כתב צפון אפריקאי הנקרא חצי קולמוס, מלים אחדות כמו שמות בני הזוג או סכום הכתובה, מובלטות על ידי כך שהן נכתבות באותיות מרובעות אשוריות.

לפעמים נהגו לשנות מלים כדי לא ליצור צרופים של שם הוויה. כך ׳יהודה׳ נכתב לפעמים יודה׳ ולפעמים ׳יאודה. חתימות העדים הן מעשה אמנות בפני עצמו ואפשר ללמוד מהן מי היו רבני מוגדור שכיהנו בתקופות שונות: רבי יוסף אלמליח, רבי אברהם קוריאט, רבי יוסף בן עטר, רבי אברהם בן שושן, רבי דוד כנאפו, רבי מרדכי זעפרני, רבי ­יהודה בן עבו, רבי יעיש סויסייה, רבי אהרן חסין, רבי דוד סירירו ואחרים.

יש והחותם של הרבנות יוטבע בתחתית הכתובה. לימים יתוספו בכתובות תמונות בני הזוג ובולי-מס. הכתובות הראשונות לא היו חתומות על ידי מבצעיהן גם רבי דוד אלקיים לא חתם על הכתובות הראשונות שלו. בהמשך הוא חתם DE או D.N.E (דוד נסים אלקיים) לבסוף היה חותם D. Elkai'm או David Elkalm Mogador. יצחק קנפו היה חותם בשמו המלא או הסתפק בחתימה I.D.K .

לבסוף נזכיר כי המנהג דרש שהכתובה תימסר למשמרת לאם הכלה לאחר קריאתה. אצל משפחות רבות נהגו שלא להוציא ולא להראות את הכתובה בשנה הראשונה לנישואין. בתולדות האמנות זהו מקרה נדיר של יצירות שנעשו על מנת שתהיינה מוסתרות. רק אחרי שבני מוגדור עזבו את עירם ליעדים שונים, הם נזכרו באוצרות האמנות החבויים במגירותיהם. הקנאות הזאת בהחבאת הכתובות, היא ששמרה עליהן ואפשרה לנו להנות מאחד הביטויים האמנותיים הנשגבים ביותר של העולם היהודי.