מורשת יהדות מרוקו

התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים

מיכל בן יעקב

בפסיפס הקהילות היהודיות בירושלים במאה ה-19 בולטת נוכחותם של היהודים המערביים יוצאי המגרב (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב) בקרב הלא-אשכנזים בעיר. מאמר זה מתמקד בהתיישבותם של היהודים המערביים בירושלים, ומשחזר את חיי הקהילה, תוך התייחסות אל המבנה הדמוגרפי של בני העדה, קיומם הכלכלי והשפעותיה של פעילות השד"רים (שלוחי דרבנן) על החיים בעיר. דגש מיוחד הושם באיתור מקומות המגורים של בני העדה בעיר ומקומות מתקני מוסדותיה שם החל בסוף שנות השלושים של המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה. במאמר זה נתמקד בירושלים בלבד, תוך בדיקת התהליכים המיוחדים לעיר זו. יש לזכור עם זאת, שירושלים היא עיר מיוחדת במינה, ולא רק בשל מרכזיותה של "ירושלים של מעלה" בחיי העם היהודי, אלא גם בשל המאפיינים המיוחדים ל"ירושלים של מטה", שאינם אופייניים לערים אחרות בארץ ישראל. רק דיון מקיף בכל מוקדי ההתיישבות בארץ, בערים ובהתיישבות החקלאית, ייצור את התמונה של כלל בני העדה המערבית בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית .

א. השלכות התמורות בצפון-אפריקה ובארץ ישראל על העלייה בשלהי התקופה העות'מאנית

בשנת 1830 החלו תמורות מרחיקות לכת הן בצפון-אפריקה והן בארץ ישראל, והן אפשרו, ואף עודדו, זרימה מוגברת של עולים מהמגרב וגידול היישוב היהודי בארץ. בצפון-אפריקה כבשו הצרפתים את אלג'יריה, וטיהרו את הים התיכון משודדי הים, שסיכנו את התחבורה הימית ואת הביטחון בערי החוף. בעקבות כיבוש אלג'יריה חדרו מעצמות מערב אירופה למגרב, וחל שיפור במצבה של האוכלוסייה בכלל ובמצבם של היהודים בפרט בתחומי חיים שונים. תמורות כלכליות, פוליטיות וביטחוניות השפיעו על מצבם של היהודים בשני כיוונים : מחד גיסא השתפר מעמדם האזרחי הרשמי, ונפתחו בפניהם אפשרויות כלכליות חדשות ; מאידך גיסא נתערער מיקומם המסורתי של היהודים בחברה. במרוקו במיוחד נתערערה היציבות הפוליטית, הכלכלית והביטחונית, והיהודים נדרשו להתמודד עם בעיות שנבעו מהתערערות השלטון. תחושה של חוסר ודאות לגבי גורלם החלה אופפת אותם, ורבים ברחו מקהילותיהם וחיפשו את עתידם במקומות חדשים. מרביתם העתיקו את מגוריהם למקומות אחרים במגרב, היו שהגיעו עד למצרים ועד לארץ ישראל, ומעטים הרחיקו לכת לאירופה ול"עולם החדש".

בשנת 1912 הוחל הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו, ארץ מוצאם של מרבית העולים. כתוצאה מתקוותיהם של היהודים לשיפור מצבם בחסות הצרפתים פחת מספר העולים ארצה משם, וחלה ירידה משמעותית בקשרים בין הקהילות בארץ לבין אלה שבמרוקו, חלקם בשל מגבלות שהטילו הצרפתים. באותה עת נפתחו בפני בני העדה בארץ ישראל אפשרויות חדשות עם התפתחות "היישוב החדש" בארץ והקמת מוסדות כלליים חדשים. המסגרות העדתיות, ביניהן גם של המערביים, החלו להתרופף ולאבד את חיוניותן. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 נחלש עוד יותר הקשר בין הקהילות שבמגרב לבין אלה שבארץ ישראל.

* המחקר הנוכחי הוא חלק מעבודת דוקטור הנכתבת בהדרכתה של פרופ' רות קרק באוניברסיטה העברית בירושלים, ומומן בחלקו בעזרת מענק מחקר של "האגודה הישראלית לקרנות מחקר וחינוך".

חוסר הביטחון בקהילות היהודיות במגרב וגזרות כלכליות קשות שהוטלו עליהן, לצד שיפור הביטחון בדרכים ובגורמי התעבורה בים התיכון, חברו אל הידיעות על סובלנות יתר מצד השלטונות התורכיים כלפי לא-מוסלמים בארץ ישראל ואל הזיקה הדתית המסורתית לארץ הקודש שילוב של גורמי דחיפה מהמגרב וגורמי משיכה אל ארץ ישראל הניע רבים מן היהודים המערביים למצוא את הפתרון לבעיותיהם בעלייה ארצה. בשנת 1831 נכבשה ארץ ישראל בידי מחמד עלי, שליט מצרים. הוא השליט סדר מסוים, העניק ביטחון יחסי, עודד את פיתוח הארץ והפגין יחס אוהד לזרים, וביניהם גם ליהודים. אמנם שלטונו החזיק מעמד כעשר שנים בלבד, אך עד שובו של השלטון העות'מאני הספיקו מוסדות חדשים להתבסס, והתחוללו שינויים בחיי הכלכלה והחברה, בעיקר בערים. המעצמות פרשו את חסותן על יהודים רבים, ועם שובם של התורכים לארץ דרבנו המעצמות את השלטונות העות'מאניים לעשות רפורמות. משנות החמישים ואילך חל שיפור ניכר ביחס אל היהודים : הובטחו זכויות לקבוצות לא מוסלמיות, ונפתחה הארץ ליזמות כלכליות מקומיות וליזמות מחוץ לארץ כל התנאים האלה סיפקו פתרון לחלק מבעיותיו של היהודי מהמגרב. הלה יכול היה להשתחרר ממעמדו כד'ימי (בן חסות של האסלאם) ולהגשים את חלומותיו הרוחניים על עלייה ועל יישוב הארץ. גלי העלייה – לפי מועדם ומוצאם – שימשו פתרון ייחודי למתיחויות שנוצרו בארצות המוצא.

התשתית האידיאולוגית וההלכתית לעלייה הייתה איתנה ומבוססת היטב בצפון-אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט. חכמי מרוקו מהמאה ה-18 – כגון ר' רפאל בירדוגו, ר' פתחיה בירדוגו, ר' ישועה אבוטבול, בעל "אור החיים", רבי חיים בן עטר ואחרים – טיפחו את הזיקה לארץ ישראל, והיהודים במרוקו במהלך המאה ה-19 ינקו מהשפעתם ומהשראתם של אלה. נוסף על מצוות העלייה ויישוב הארץ היו האמונה המסורתית בביאת המשיח, התקוות והגעגועים המסורתיים "שגרא דלישנא" של הזמן והמקום. מבחינה זו לא הייתה המאה ה-19 שונה מתקופות שקדמו לה; ברם יש להפריד בין הזיקה המסורתית של יהודי המגרב לארץ ישראל לבין המניעים לעלייה של ממש: החיבור בין המסורת הטמונה ביהודי במגרב לבין ההתפתחויות הפוליטיות והכלכליות הגביר את התנופה לגלי העלייה ולהתפתחותם של ריכוזי המערביים בערי הארץ. על פי המקורות השונים שנכתבו בצפון-אפריקה קשה – ואולי אף בלתי אפשרי – להפריד בין העדויות על אלה שרצו לעלות, שיצאו לדרך, אך לא הגיעו ליעדם, לבין אלה שאכן עלו ארצה. ההבחנה בין משאלות לב לבין המציאות ניטשטשה לעתים. כמו כן נחשבת "ירושלים" מונח נרדף ל"ארץ ישראל", ואין לדעת מניסוח הדברים, היכן התיישבו בפועל בארץ.

קנה מידה אחד למדידת ההגשמה של הזיקה לציון, מההיבט הארץ-ישראלי, הוא מספרם של העולים שאכן הגיעו ארצה והתיישבו בה. מבחינה החברה הקולטת בארץ ישראל היה משקלם של העולים מן המגרב ניכר בארץ, אם כי חלקם בקהילות היה שונה מקהילה לקהילה: בצפת ובטבריה, בחיפה וביפו היו ילידי צפון-אפריקה בלבד יותר ממחצית הקהילה הספרדית. בירושלים, לעומת זאת, לא עלה מספרם של ילידי צפון-אפריקה על 15 אחוזים מכלל הספרדים בעיר. גם במקומות אחרים בארץ, כמו עכו, שפרעם וחברון, ישבו מערביים, אך במספרים קטנים. לעומת חלקם הנכבד של יהודי המגרב בקרב היישוב היהודי בארץ היה מספר העולים זעום ביחס לכלל היהודים שישבו בקהילות מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. יציאתם לא השפיעה ולא שינתה כלל את המערך הדמוגרפי בקהילות המוצא, ואף לא את מוסדות הקהילה בצפון-אפריקה.

התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב.

22/12/2021

פִּיּוּט לִכְבוֹד הַקָּדוֹשׁ רַבִּי יַעֲקֹב אַבִּיחָצִירָא זִיעָ"א

סִימָן אֲנִי יחייא אִדָּהָן חָזָק אַמִּיץ

אֲלֵיכֶם אִישִׁים קוֹלִי אֶקְרָא. שִׂמְחוּ בְּשִׂמְחַת

אַבִּיחָצִירָא

נָאֶה הָיָה דּוֹרֵשׁ וּמֵקִים . בְּתוֹרַת אֵל אֱלֹהִים חַיִּים . בָּהּ זָכָה לְחַיִּים. נִצְחִיִּים כְּמוֹ יַעֲקֹב שְׁמוֹ נִקְרָא:

יָדַע אֶת הַשֵּׁם מִנְּעוּרָיו . וּמָאַס בָּעוֹלָם וּשְׁקָרָיו . גַּם הִצְלִיחַ בְּכָל דְּבָרָיו. לְשֵׁם הָאֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא:

יִרְאַת יְיָ הִיא טְהוֹרָה . הָיְתָה בּוֹ בְּגָלוּי וּבְסִתְרָה. . וְגַם עֲנָוָה בּוֹ יְתֵרָה . מֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל הַנִּבְרָא:

חֶסֶד וּצְדָקָה תָּמִיד עָשָׂה . כָּל מַעֲשָׂיו הָיוּ בִּקְדֻשָּׁה. . וְאֶת נַפְשׁוֹ לַשָּׁוְא לֹא נָשָׂא . אֱמֶת לְיַעֲקֹב נִבְחָרָה:

יוֹם וָלַיְלָה עָסַק בַּתּוֹרָה . בְּמִשְׁנָה וְגַם בַּגְּמָרָא . בְּפִלְפּוּל וְדִינֵי הַתּוֹרָה. הוֹצִיא מֵחֲשֵׁכָה לְאוֹרָהּ:

יַחַד הֶעֱמִיד כַּמָּה תַּלְמִידִים . צַדִּיקִים הָיוּ וַחֲסִידִים . הַכֹּל לְשֵׁם מוֹשִׁיב יְחִידִים .בִּדְרִישָׁה גַּם בַּחֲקִירָה.

אוֹר הַתּוֹרָה עָלָיו הוּא זֶרַח . גַּם בְּמִצְווֹת יָגַע וְטָרַח . הָיָה צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח. לְקַיֵּם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:

אֶת סוֹדוֹת הַתּוֹרָה הוּא גִּלָּה . בַּנִּסְתָּר וְגַם בְּהַנִגְלָה . בַּשָּׁמַיִם שָׂם לוֹ מְסִלָּה לַעֲלוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה:

דִּין אֱמֶת וְגַם בְּצֶדֶק . בְּמַעֲשָׂיו הָיָה מְדַקְדֵּק . לֶקֶט הַשּׁוּשַׁן מִבֵּין חֵדֶק. בִּתְפִלָּתוֹ וּבְתַלְמוּד תּוֹרָה:

הֲלִיכוֹתָיו הָיוּ בַּקֹּדֶשׁ . אֶת עַצְמוֹ מְטַהֵר וּמְקַדֵּשׁ. . בִּטְבִילָה גּוּפוֹ מְחַדֵּשׁ. בְּיוֹם הַשֶּׁלֶג וּבְיוֹם קָרָה:

נִשְׁמַת הַצַּדִּיק מִמְּקוֹם רָם . יֵשׁ בּוֹ נִצוֹץ מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם .הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם חֲבֵרָם . זוֹ הַתּוֹרָה וְזוֹ שָׂכְרָה:

חִבּוּרָיו רַבִּים וְנִכְבָּדִים . יְקָרִים מִפָּז נֶחְמָדִים . בְּפַרְדֵּס כֻּלָּם מִיְּסֵדִים. בְּמִדָּה מִשְׁקָל וּמְשׂוּרָה:

זֶה הָאִישׁ יְרֵא אֶת יְיָ . הָיָה שָׁלֵם בְּכָל עִנְיָנָיו . גַּם הִקְרִיב רְחוֹקָיו וּשְׁכֵנָיו. אֶל הַתְּשׁוּבָה וְהַתּוֹרָה:

קְדֻשַּׁת שַׁבָּת עָלָיו חָלָה. כָּלוּל מִכָּל מִדָּה מְעֻלָּה. תִּקֵּן וְקִשֵּׁט אֶת הַכַּלָּה. לַעֲלוֹת אֶל מְקוֹם הֲדָרָהּ.

אֶת שֻׁלְחַן הַטָּהוֹר הֶעֱרִיךְ. י"ב כִּכְּרוֹת עָלָיו מַעֲרִיךְ. וְהָדַס וְיַיִן הוּא צָרִיךְ. לְהַקִּיף הַשֻּׁלְחָן בְּטָהֳרָה.

מֵימָיו נֶאֱמָנִים הוּא נִתַּן. לֶחֶם לְעָנִי פִּזֵּר נָתַן. צִדְקָתוֹ בַּסֵּתֶר הִיא מַתָּן. כָּפָה אַף וְגַם חֵמָה גָּבְרָה.

יוֹם עָלָה אֲדוֹנִי בִּסְעָרָה. הֶרְאָה נִסִּים בְּעֹז וּגְבוּרָה. בְּדַמַנְהוּר הָיְתָה לוֹ קְבוּרָה. בְּגִזְרַת אָיֹם וְגַם נוֹרָא.

צַדִּיקִים שָׂמְחוּ בְּבִיאָתוֹ. נִתְקַבְּצוּ כֻּלָּם לִקְרָאתוֹ. כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ. לַעֲשׂוֹת לוֹ כֶּתֶר עֲטָרָה.

חָסִיד נִתְאַזַּר בְּזִקְנָתוֹ. לִשְׁכֹּן בְּאֶרֶץ נַחֲלָתוֹ שַׁכֵּךְ אֶת הַיָּם מֵעֶבְרָתוֹ. אָמַר הִגִּיעַ עֵת בְּשׂוֹרָה:

זְמַן הַקֵּץ עוֹד לוֹ נִתְגַּלָּה. בִּרְצוֹן אֵל רָם וְגַם נַעֲלָה. אָז הַצַּדִּיק עָלָה לְמַעְלָה. לַחֲזוֹת בְּנֹעַם הַתּוֹרָה.

קָרֵב נָא אֶת קֵץ הַגְּאֻלָּה. לְמַעַנְךָ נוֹרָא עֲלִילָה. בִּזְכוּת כָּל יְחִידֵי סְגֻלָּה. קוֹל מְבַשֵּׂר נִשְׁמַע בִּמְהֵרָה.

פִּיּוּט לִכְבוֹד הַקָּדוֹשׁ רַבִּי יַעֲקֹב אַבִּיחָצִירָא זִיעָ"א -סִימָן אֲנִי יחייא אִדָּהָן חָזָק אַמִּיץ

עמוד סח

כ' טבט תשפ"ב

4

גם כן סיפרו לי על גויה, אשה זקנה, קרובת משפחתו, שיום אחד הייתה עוקרת עצים ליד המצבה של הצדיק ויצאו מעין שני אריות, והיו נושכים אותה ומשסעים אותה וחתכו אותה חתיכות חתיכות וכך לקחו אותה משם מתה. כן יאבדו כל אויביך ה׳.

תרגום: ג״כ כאן יעאודלי עלא ואחד לגויה מרא שיבאנייא די כא תזיה פלפאמיליא, באיין ואחד נהאר כאנת תקטע אסזר מן חדא למצבה דצדיק. ודזבאדולהא פחאל זוז דסבועא וכאנו יעצצוהא וימרמדוהא. וקטטעוהא טראף טראף ורפדוהא מן הנאד מייתא כן יאבדו כל אויביך ה׳.

5

גם כן מסרו לי על־אודות יהודי ממאראקש שהיה משותק בידיו וברגליו. הוא היה עשיר. הוא בא עם משפחתו ולן לילה אחד ליד הקדוש ש״ל. הוא הבריא והתחיל לצעוד על רגליו. והיתד. לו שמחה גדולה. והוא אמר להם, שלא ירכב על הבהמה, והלך ברגל כל הדרך. הבריא והלך שמח לביתו. ש״ל כל שנה הוא מבקר את הצדיק הוא ומשפחתו ואנשים ששמעו על הגסים האלה.

תרגום: ג״כ עאודלי באיין זא ואחד ליהודי מן מראקיס די כאן זהחאף מן ידיה ורזליה. והווא עשיר וזא מעא לפאמיליא דיאלו, ובאת לילא אוחדה פלחכם. וש״ל ברא קאם כא יתסארא עלא רזליה. וזאתו פרחא כבירא וקאללהום מא ירכבס עלא לבהימא. ובקא יתסארא עלא רזליה. טריק כאמלא וברא ומשא פרחאן לצ׳ארו ש״ל וכול עאם כא יזורו מן צדיק הווא ולפאמיליא דיאלו ונאש די שמעו האד נסים.

קעג

6

גם כן גוי אהד היה בונה חדר בשביל היהודים מכפר סידי רחחאל ליד הצדיק הנ״ל, ומרוב גאווה שהיתר. לו זלזל בצדיק. הוא לקח קומקום מים והלך עד למצבת הצדיק וישב עליה והתחיל להתרחץ על־מנת להתפלל. ובזכות הצדיק כל מקום בגופו שעליו שפך מים היה מתנפח והוא היה מבקש דין צדק. בני משפחתו באו ומצאו אותו מנופח, והוא סיפר להם מה שקרה לו. אחד מבניו הלך לקרוא ליהודי בעל החדר, וכשראה אותו כך, התחיל לשבח את הקב״ה. הוא ביקש ממנו להביא בהמה ולשחוט ליד הצדיק, וכן היה. הביאו בהמה ושחטוה. פרש האיש את כפיו והתוודה ליד הצדיק והבריא. והוא פחד ולא רצה להמשיך בבנייה וחזר לביתו. וביום השביעי בא לו אהד בחלום והיה מכה אותו מכות אכזריות, ולמחרת הלך לקרוא ליהודי, וסיפר לו את הכול. והיהודי אמר לו, שהוא חייב להשלים את הבניין, ואז ירווח לו. ובאותו היום הלך לצדיק והתחיל לבנות עד שגמר את הבנייה, ואז שב לביתו. והוא לא רצה לקחת מאומה תמורת העבודה. ובעל החדר שהוא יצחק אוחיון הוא שסיפר לנו מה שקרה למוסלמי ״כ׳י׳כ׳א׳ה״'.

6

תרגום: ג״כ ואחד לגוי די כאן יבני ואחד לבית די יהוד זאוית סידי רחחאל. פצדיק הנז״ל. ומן כתרת לגאוה די כאנת פיה ומא טללע חסאב לצדיק, קבד ק׳אפיתירא דלמא פיידו ומשא חתתא לפוק למצבה דלחכם וגלם כא יתווצ׳צ׳א באש יצללי, ובזכות דצדיק זמיע למוצ׳ע פלחמו די כא יכב עליה למא כא יתנפך וכא יטלב שרע. וזאוו לפאמיליא דיאלו וצאבוה מנפוך פאוצט לחכם ועאודלהום די זראלו, ואחד מן לולאד משא זאב ליהודי מול לבית מן זאוויא, ומן די צאבו האגדאך מנפוך כא יעטי שבח לקב״ה. וקאל לולאדו יזיבו דביחא ידבחותא עלא לחכם וכן היה. משאו זאבו דביחא ודבחוהא ותדררע ותחאטא קדדאם צדיק וברא. ותכ׳לע ומא חבבס יכממל לבניאן ומשא פחאלו לצ׳ארו. ונהאר שבע אייאם זאה ואחד פלחלום וכא יצ׳רבו מכות אכזריות, וקאם פצבאח ציפד עלא ליהודי ועאודלו כולסי. וקאללו ליהודי לאזם יכממל לבניאן עאד יכון האני. ופהאדאך נהאר טלע ללחכם ובדא כא יבני חתתא כממל לבניאן ומשא לצ׳ארו. וחתתא מן ליזארא דלבניאן מא חבבס יתכ׳ללץ פיהא. ומול לבית די הווא יצחק אוחיון הווא די עאודלנא עלא מא תעמאל פהאדאק למסלם כ׳י׳כ׳א׳ה׳:

יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 – מעשה נסים. רבי דניאל השומר אשכנזי-בערבית יהודית כולל תרגום לעברית.

ב. מאפיינים דמוגרפיים של עולי המגרב בארץ ישראל במאה ה-19

עומד לרשותנו מקור נדיר, באיכות ובכמות, המספק אוצר של מידע על היהודים בארץ ישראל באמצע המאה ה-19: "מפקדי מונטיפיורי". אלו המפקדים של יהודי ארץ ישראל שנערכו ביזמתו של משה מונטיפיורי. חמש פעמים בהפרשי עשור במשך ארבעים שנה בקירוב – בשנים תקצ"ט (1839), תר"ט (1849), תרט"ו (1855), תרכ"ו (1866) ותרל"ה (1875) – אסף מונטיפיורי פרטים דמוגרפיים על היהודים בקהילותיהם בארץ. רשימות אלו משמשות בסיס לא רק להערכת גודל העדה המערבית ולניתוח דמוגרפי של בניה, אלא גם למיפוי גלי העלייה ומוצאם של העולים.

1. גלי העלייה וגידול הקהילה המערבית בירושלים במאה ה-19

על פי מפקדי מונטיפיורי מסתמן גל עלייה ברור לארץ החל בראשית שנות השלושים. עולי המערב באותה עת התרכזו בצפון הארץ, והיו הקבוצה הגדולה ביותר בקרב הספרדים בערי הקודש צפת וטבריה. ילידי המגרב בלבד היו שם כמחצית הגברים הספרדים. עולים מאלג'יריה ומרוקו הגיעו גם לקהילות החדשות של יפו וחיפה. לעומת זאת הגיעו לירושלים בראשית שנות השלושים אך מעטים מעולי המגרב. במפקד מונטיפיורי הראשון, משנת תקצ"ט (1839), נמנו בירושלים 26 גברים, ראשי משק בית, ילידי צפון-אפריקה (ברוב המקרים רשום "מקום מולדתם – המערב", ובקצתם "ארג'יל" [אלג'יריה] או "תוניס"). יחד עם בני ביתם, ועוד כשלושים אלמנות, הם מנו כ-105 נפש. היישוב היהודי בירושלים מנה אז כ-3,000 נפש (מתוך כ-13,000 תושבים בני כל הדתות). המערבים בירושלים היו אז כ-10 אחוזים בלבד מכלל עולי המערב בארץ.

באמצע שנות הארבעים של המאה ה-19 הגיע מן המערב אל הארץ גל עלייה נוסף, כנראה כתוצאה מהחיבור בין גורמי דחיפה מקומיים בקהילות מוצאם, כגון רעב ובצורת, וכן מתחים ואי-יציבות פוליטית באלג'יריה ובמרוקו, לבין שיפור במצב הביטחון והתנאים בארץ ישראל. מספר ילידי צפון-אפריקה הרשומים בירושלים בשנת תר"ט (1849) עלה לקרוב ל-135 גברים ראשי משק בית. אמנם הם עדיין היו חלק קטן בין הספרדים בעיר (פחות מ-4,000 נפש, כולל המערביים), אך חלקם בכלל המערביים בארץ עלה לכדי 35 אחוזים. נראה כי בתקופה זו העתיקו מספר מערביים את מגוריהם מערי הצפון צפת וטבריה אל ירושלים, אך אין עדויות ברורות לכך.

לאחר שפל מסוים במספר העולים מהמגרב במחצית השנייה של שנות הארבעים שוב גבר מספר העולים, בעיקר ממרוקו, בשנות החמישים של המאה ה-19, על רקע התסיסה הפוליטית וחוסר הביטחון שם. בין העולים לירושלים בתקופה זו היה ר' דוד בן שמעון, מייסד ועד העדה המערבית בעיר ; ו"אחרי עלית הרה"ג הנז' [הרב הגאון הנזכר] ירושלימה התעוררה תנועה גדולה בין אחינו במרוקו ויחקוהו וינהרו המונים המונים אל הארץ הקדושה ומספרם בירושלים הלוך ורב".

אמנם הגידול לא התבטא במפקד שנערך בשנת תרט"ו (1855) – וזאת בעקבות הבצורת, הרעב והמגפות שפקדו את ירושלים בראשיתו של גל זה – אלא במפקד של שנת תרכ"ו (1866) לאחר עשור של עלייה מוגברת נמנו בירושלים יותר ממאתיים גברים ילידי המערב, ועם בני ביתם הסתכם מניינם בכ600- נפש. כדי לאמוד את הגידול בעדה ואת התעצמותה יש להוסיף עליהם כמאה אלמנות וילידי הארץ מהורים שעלו בגלים הקודמים. באותה שנה היו יותר מ-6,000 יהודים בעיר, בתוך אוכלוסייה כללית של כ-20,000.

גל העלייה הגדול ביותר בעצמתו החל בשנות השבעים של המאה ה-19, ובידינו תיאורים של נוסעים ועיתונאים ואומדני אוכלוסייה בלבד לתקופה זו. המפקד האחרון שנערך בעבור משה מונטיפיורי נרשם בשנת תרל"ה (1875), בראשיתו של גל זה. בשנה זו נמנו בירושלים 645 גברים ילידי צפון-אפריקה ובני ביתם. כזכור, למספר זה יש להוסיף אלמנות וילידי הארץ שהשתייכו לעדה המערבית. שש שנים לאחר מכן נאמד גודל העדה ב-1,290 נפש (בלא הגדרה מדויקת). על אף הגירה מן העיר בשנות השמונים בשל תנאי הקיום הקשים, מגפות ורעב, גדלה העדה לכדי 2,420 נפש בשנת תרנ"ח (1898). כעבור יותר מעשור, בשנת תרס"ח (1908), נאמד מספרם ב-2,200 נפש. בסוף המאה נאמד מספר היהודים בעיר ב-35,000 נפש, בתוך אוכלוסייה כללית של כ70,000- תושבים.

לאחר מכן ירד מספר המערביים בירושלים, אם בשל רישומם כ"ספרדים" ולא כ"מערביים", ואם כתוצאה מתמותה ומעזיבה, בלא תוספות לאוכלוסייה כתוצאה מעלייה. במהלך מלחמת העולם הראשונה פחת באופן משמעותי מספר היהודים בעיר. התמותה ממחלות ומרעב הייתה גבוהה, נתינים של מדינות אויבות לאימפריה העות'מאנית (ביניהם צרפתים) גורשו, גברים נתינים עות'מאנים גויסו לצבא התורכי, ואחרים עזבו את העיר בשל התנאים הקשים. באביב תרע"ו (1916) נמנו 1,029 יהודים כמערביים בספירה של יהודי העיר בתוך כלל יהודי העיר, שמנו 26,605 נפש.

2. מאפיינים דמוגרפיים וכלכליים של בני העדה המערבית בירושלים במאה ה-19

ההרכב המשפחתי והגיל: מתוך המפקדים עולה הרכב משפחתי מלא של יוצאי המגרב, ובו גברים, נשים וילדים, בגיל ממוצע צעיר באופן יחסי. הגיל הממוצע של הגברים ראשי משק בית ילידי המערב בירושלים היה כ-40 שנה. כ-10 אחוזים בלבד היו בני 60 ומעלה. מרבית הגברים, כ-90 אחוזים, היו נשואים. שחזור הנתונים מצביע על עליות של משפחות בעיקר, ולא של יחידים. המשפחות היו קטנות, כ-2.7 נפש למשפחה מערבית בירושלים, כולל בני משפחה נלווים למשק הבית, כגון חמות, נכד או אחיין. לכשליש מן הזוגות לא היו ילדים כלל, ואפילו בחישוב של זוגות צעירים בלבד, בני 20 עד 45 שנה. ממצאים אלה תואמים את הממצאים של כלל האוכלוסייה היהודית בעיר. בערי החוף, חיפה ויפו, היו שכיחות יותר משפחות גדולות יחסית, ובהן שלושה ילדים ויותר.

יש להוסיף למשפחות אלה את האלמנות, שלא נכללו בדיוננו. בירושלים במיוחד נמצאו רשימות ארוכות של אלמנות, רבות מביניהן ממוצא מערבי. ברשימת האלמנות שבלוח המערביים משנת תרט"ו (1855), לדוגמה, נרשמו 49 אלמנות, וזאת נוסף ל-53 גברים ילידי המגרב ברשימת "בני ישראל דק"ק המערבים". במפקד תרכ"ו (1866) נרשמו 89 אלמנות בלוחות המערביים, וזאת נוסף ל-195 גברים ראשי משק בית.

הקיום הכלכלי: עוני רב שרר בארץ לכל אורך התקופה, והיה בולט באופן מיוחד בירושלים. אפשרויות הפרנסה היו מוגבלות, ופיתוח כלכלי איחר לבוא. רבים נתמכו באופן מלא או חלקי על ידי כספי ה"חלוקה", שנשלחו מיהודי הגולה. כל אלה יצרו מצב חברתי-כלכלי שונה ביישוב היהודי בירושלים לעומת המצב ביתר ערי הארץ. בני העדה המערבית בארץ עסקו בשלושה תחומי פרנסה עיקריים : האחד – מסחר, רוכלות וחלפנות; השני – מלאכה לסוגיה, ייצור ובנייה; והשלישי – לימוד תורה ועיסוק בתפקידים שהם "כלי הקודש" של הקהילה. מעטים עסקו במקצועות חופשיים או בשירותים. בחישוב ארצי על פי מפקדי מונטיפיורי (1875-1839) עסקו כשליש מן הגברים המערביים במסחר ברמות שונות ("חנווני", "מוכר ירקות", "רוכל"), וכשליש במלאכה ("מתקן נעליים ישנים", "תופר", "צורף", "מתקן שברי כלים בדיל"); עוד כ-20 אחוזים למדו או שירתו ככלי קודש ("לומד", "יושב בישיבה", "עוסק בתורה", "חכם"). פחות מ-10 אחוזים הוגדרו כפועלים בלתי מקצועיים ("פועל", "משרת"), ועוד מספר קטן, בעיקר בעלי מום או חולים, לא עבדו כלל. בירושלים היה ההרכב המקצועי שונה במקצת : גבוה ביותר היה שיעורם של הלומדים והעוסקים בענייני קודש, והם הסתכמו בכשליש מהגברים הרשומים במפקדים. עם זאת יש לציין, שכנראה חלקם החלו לרשום "יושב בישיבה" או "לומד" כ"מקצוע" רק כאשר פרשו ממלאכתם בגיל מבוגר, שהרי גיל הלומדים היה גבוה מזה של שאר העובדים. כרבע מן הגברים הרשומים בירושלים עסקו במסחר, פחות מן הממוצע הארצי (שליש), כנראה כתוצאה מהעוני בעיר ; ופחות משליש עסקו במלאכה.

אף שעבדו למחייתם לא הספיקו להם הכנסותיהם הדלות אפילו לא לקיום המינימלי. הם נזקקו להקצבות (ה"חלוקה") להשלים את פרנסתם. בשיטה הנהוגה בעדה הספרדית קיבלו תלמידי חכמים מובהקים הקצבות כדי להתקיים, ואילו עניי העדה קיבלו לכל היותר מענק חד-פעמי, אף הוא זעום, לפני חג הפסח. אלמנות ו"מקרים סוציאליים" מובהקים קיבלו הקצבות נוספות. אחת מאבני המחלוקת בין המערביים לבין הספרדים הייתה שיטת ה"חלוקה" (על מחלוקת זו נרחיב את הדיבור בהמשך). לדעת המערביים צריך היה לעזור לעניים מתוך קופת הקהילה עד כמה שניתן. כדי לסייע לאחיהם העניים בני העדה המערבית נשלחו מטעמם שד"רים לחוץ-לארץ לאסוף כספים, במיוחד מקהילות צפון-אפריקה. היו שאספו כסף למטרות מוגדרות, כגון הקמת בתי מחסה או תשלום מסים, והיו שאספו לכלל צורכי הקהילה, שכללו בעיקר הקצבות לעניים. כל שד"ר קיבל מהכנסותיו שיעור מוגדר מראש, מעין "קומיסיון" תמורת עבודתו. נוסף על אלה היו גם שיצאו "בשליחות עצמית", לצורכיהם שלהם, חלקם באישור ראשי העדה. לפיכך יש לכלול את השד"רות בין עיסוקיהם של יהודי ירושלים (כמו ערי הקודש האחרות), ואת ההכנסות ממנה כחלק חשוב מן המערכת הכלכלית של העיר בכלל ושל העדה המערבית בפרט. היו גם מספר בעלי יכולת שעלו ארצה והתיישבו בירושלים ותרמו לקופת הקהילה מממונם, כגון שלמה אבושדיד, אברהם הרוש ואליעזר הלוי בן טובו.

בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ו (1916), הצהירו 343 בתיאב (שהם 1,029 נפש) בירושלים על השתייכותם העדתית כמערביים, בספירה מטעם המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית. באותו מפקד נרשמו "סוגי הפרנסה" ל-124 מהם בלבד. אפשר שלא נרשם מידע על האחרים, ואפשר שהעדר המידע מצביע על האבטלה הגואה בעיר, שנוספה למצוקה ולמחסור שפקדו את ירושלים בזמן המלחמה. סקירה של מקצועות המערביים בעת ההיא מראה, ששיעורם של החכמים והלומדים ירד לכדי 15 אחוזים, וכן ירד שיעור העוסקים במסחר לכדי 16 אחוזים ; לעומתם עלה חלקם של העוסקים במלאכה לכדי 44 אחוזים, וביניהם בולט מספר הסנדלרים. אחרים עסקו בשירותים (עגלון, שומר), בעבודות בלתי מקצועיות ועוד. קשה להתייחס לנתונים אלה כמשקפים את המצב בעיר בשלהי התקופה העות'מאנית, ויש לראות בהם ביטוי תעסוקתי למצוקה הכלכלית הנוראה בעת המלחמה.

התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב.

15 – אוחילה לצור גאוני – פיוט

רכה. אוֹחִילָהּ לְצוּר גְּאוֹנִי 

בבקשת הגאולה. שיר מעין אזור ובו מדריך דו-טורי ושמונה מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור המתחלק לשניים. טור א במדריך מתחלק לשניים וטור ב לשלושה.

חריזה: א/ב א/ב/ב גגגב/ב דדדב/ב.

משקל: שמונה הברות בטור, ובטור האזור צלעית נוספת בת ארבע הברות.

כתובת: פיוט. נועם עאראבי ׳לוכאן עממי יעטיני בנתו.

סימן: אני דוד חזק. מקור: א-יח ע״ב; ק-יד ע״א.

אוֹחִילָהּ לְצוּר גְּאוֹנִי / הָאֵל אֱלֹהֵי אֲבוֹתַי
עַל בָּמוֹתַי יַדְרִיכֵנִי / לַמְּנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי / וּזְמִירוֹתָי

נֵר לְרַגְלִי דְּבָרֶיךָ / בְּיוֹם צָרָה וַחֲשֵׁכָה
ה' מִי כָמוֹכָה / תֹּאמַרְנָה כָל עַצְמוֹתַי / וְכִלְיוֹתַי

יוֹם וָלַיִל לִבִּי שׁוֹאֵל / מֵאַל יָחִישׁ בִּיאַת גּוֹאֵל
כָּל מַעְיָנַי זוּלָתִי אֵל / אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָי / וּמַחְשְׁבוֹתָי

דָּוֶה לִבִּי עֵת אֶזְכְּרָה / הוֹד בִּנְיַן בֵּית הַבְּחִירָה
הַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה / וְכֹהֵן מַדְלִיק נֵרוֹתָי / וּמִשְּׁכְּנוֹתָי

וְעַתָּה עָלַי שָׂחֲקוּ / צְעִירִים מִמֶּנִּי עָתְקוּ
עַד הִבְאִישׁוּ וְנָמַקּוּ / פְּצָעַי וְחֲבוּרוֹתַי / וּמַכּוֹתַי

דְּבָרַי, אֵל טוֹב וְסַלָּח / תִּרְצֶה כִקְטֹרֶת מְמֻלָּח
תְּכַפֵּר תִּמְחַל וְתִסְלַח / פִּשְׁעֵי וְחַטֹאתָי / וַעֲוֹנֹתַי

חִזְקוּ בְּדַת אֶל מוֹשִׁיעַ / יַצְרִיחַ יַבִּיעַ יָרִיעַ
אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ / לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתוֹתָי / וּמְזוּזוֹתַי

זִכְרוּ זֹאת וְהִתְאֹשָׁשׁוּ / מִשְׁפָּט וּצְדָקָה תַּעֲשׂוּ
וּפְנֵי ה' בַּקֵּשׁוּ / יִבְנֶה מַהֵר אֶת חָרְבוֹתַי / וְשׁוֹמְמוֹתָי

קַוֵּה קִוִּיתִי ה' / יִשְׁמַע אֶת קוֹל תַּחֲנוּנַי
לִשְׁמֹר אֶת הַבָּנִים – בָּנָי / וְהַבָּנוֹת – בְּנוֹתָי / וְזַרְעִיּוֹתָי

1. 1. אוחילה: אייחל לאל כי יעזרני בשירתי. 2. על… בנגינותי: על-פי חב׳ ג, יט, וכאן עניינו שהקב״ה ידריך את הדובר באמירת שירו. 3. נר לרגלי דברך: תה׳ קיט, קה, דבריך מאירים את דרכי. 4. ה׳… עצמותי: על-פי תה׳ לה, י, ומשולב בתפילת ׳נשמת׳. 6. כל… ומחשבותי: מחשבותיי ורעיונותיי עוסקים בה׳ בלבד. זולתי: רק. כל מעייני: תה׳ פז, ז. אלהים כל מזמותי: על-פי תה׳ י, ד, והשמיט מילת השלילה. 7. בית הבחירה: כינוי לבית המקדש על-פי הגדה של פסח ׳ובנה לנו את בית הבחירה׳. 9. ועתה… ממני: על-פי איוב ל, א. 9. עתקו: דיברו דברי גאווה כעדי. 10. עד… ומכותי: מרוב ביזיון והשפלה. 11. דברי: שיר ותפילה. כקטורת ממולח: כמעשה הקטורת על־פי שמי ל, כה. 13. חזקו: פנייה אל כלל ישראל. יצריח יביע יריע: הקב״ה מכריז ואומר לנו. 14. אשרי… דלתותי: על-פי מש׳ ח, לד. 15. והתאוששו: והתחזקו. 16. יבנה מהר: בזכות הדבקות בו ומעשה הצדקה. 18. הבנים… כנותי: על-פי בר׳ לא, מג. וזרעיותי: הצאצאים של כלל ישראל.

משחר ילדותי הייתי, לא עליכם, חולני וכחוש, רזה ודל בשר. עצמותי בלטו וגון פני חיוור. אמא אמרה שנראיתי כאדם שברח מהקבר לאחר שדר שם זמן הגון. כל כמה שפיטמה אותי, הייתי כמו הפרות דקות הבשר של חלום פרעה. כל האוכל שבלעתי לא נתן בי אותותיו ולא נודע כי בא אל קרבי. אמי טיכסה עצה עם נשים יודעות דבר כדי לדעת מה לעשות, ואלה החליטו שתולעת גדולה שוכנת בקיבתי והיא זוללת את כל האוכל שאני בולע ולא משאירה לי כלום. ולכן, למרות שאני אוכל הרבה, שום הבדל לא ניכר בי. החליטו שראשית חכמה, צריך להיפטר מהתולעת. השקוני כל מיני סממנים להרוג את התולעת ושום דבר לא עזר. איך אני יודע? מפני שבמקום להשמין, הלכתי וכחשתי עוד יותר. את האוכל שהשאירה לי התולעת, פלטתי בשלשולים הבלתי פוסקים, כתוצאה מכל הרפואות שבלעתי. כך שבין התולעת ובין הרפואות, נשארתי חיוור וכחוש וכל רואי נבהלו ושאלו את אמי: ״מה יש לו? מדוע הוא דל ונראה כבר מינן?״. אמא תמיד ענתה שהטילו בי עין־הרע ושצריך לעלות לקברו של צדיק גדול, כי רק צדיק כזה יכול לבטל את כוחה של עינא בישא.

אמא כנראה באה בדברים עם דודתי בענייני ודודתי ייעצה לה לעלות לקברו של הצדיק הגדול רבי רפאל אנקאווה, זכותו תגן עלינו אמן, שהיה קבור ליד עירה ולכן נסענו להשתטח על קברו. אולי יוטב לי בעבורו, ואולי בזכות צדיק זה אפסיק גם להרטיב את מיטתי בלילות ואהיה כאחד האדם… הרבה נסים ואגדות נרקמו על פעלי הצדיק הזה. זה גם כן סיפור בפני עצמו. יהודים וערבים כאחד נהו מכל קצות המדינה להשתטח על קברו. ואם כבר החלטנו לנסוע, הייתה מצווה גדולה אחרת שהתגלגלה לידינו בהיסח הדעת: רחימו, ילדה של שכנתנו עיסה שבעלה מת בעצם עלומיו, לא עליכם, והשאיר לה היתום הקטן הזה, נער בגילי, אלא שמוחו בל עימו. אמו ניסתה הכל. השקתה אותו כל מיני רפואות, סובבה אותו בלחישות נגד עין־הרע, ענדה לצווארו קמיע, הרבתה במכות ושום דבר לא הועיל. הלך, כמו שאומרים, ראשו בעננים. לא זכר דבר ולא פתח פיו, ובכן, ליתום כזה הצדיק בוודאי יעזור בזכות נשמת אביו שנקטף בדמי ימיו. שכנתנו ששמעה מפי אמא על נסיעתנו לעיר הגדולה, התחננה לפני אמא ואבא שנקח איתנו את רחמים בנה. קרובים לה בעיר הזו, הוא רק ייסע אתנו וקרוביו יבואו לקחת אותו מידינו מיד לכשנגיע ולא יהיה למעמסה עלינו. אמא סירבה בהתחלה, אבל השכנה בכתה, נשקה את רגלי אמא ולא זזה עד שאמא הסכימה ונעתרה לה, ואולי בזכות עשיית חסד עם יתום, שהיא מצווה גדולה, יקבל הצדיק את תפילתנו. ובכן גם רחימו נוסע איתנו. אני מתבייש להודות, לא אהבתי את רחימו זה. תארו לעצמכם נער כבן שש ועודנו יושב על ברכי אמו ומתנהג כתינוק. ממש בושה! עצל ופוחז והולך כל הזמן עטוף בתוך גלימתו כזקן בא בימים. אני מטבע ברייתי, הייתי ער וקל, מקפץ ומדלג כתיש פרא, עד שאמא הייתה אומרת לי שהשדים מצאו להם משכן בתוכי והוסיפה:

— אילו היית שמן וחזק, היית מחריב עולמות, יא ווילי יא ווילי(אוי לי), אין לו ישבן לשבת עליו, להבה בוערת בו כל הזמן, ראשו רק למשחקים… תגידו אתם, איך אני יכול להתחבר עם רחימו כזה שהלך כצב ותמיד שכח איפה הוא נמצא והיה צריך תותח כדי להזיזו ממקומו. לא מדבר, לא משחק, הולך לו כסל זיתים שחורים כבדים ומצומקים ? אבל מה לעשות ? כיוון שהוא נוסע איתנו התחיל להתקרב אלי ואני לא דחיתיו חלילה. ראשית משום שיתום היה ולא נאה לילד יהודי להתייהר יותר מדי, ושנית אם אני טוב ליתום יראהאת זה הצדיק וישלח לי רפואה, כך אמרה אמא.

בא היום הגדול. כל אותו לילה שלפני הנסיעה, לא נתתי תנומה לעיני, אלא הזיתי בעיר הגדולה ותיארתי בדמיוני אחת ומאה פעמים שאני כבר מטייל בה להנאתי. שדרות נאות ורחבות, עצי תמר גבוהים באמצע, בניינים יפים ועוד. ודווקא לפני עלות השחר, נפלה עלי תרדמה מתוקה וחלמתי שאני בדרך לעיר הגדולה. מישהו משך בגלימתי ולא נתן לי להיכנס בשערי העיר ואני נאבק איתו בכל כוחי. פתאום התעוררתי מתוך בהלה ואני רואה את אמי המושכת אותי מן המיטה ואומרת:

— קום כבר, מה לך ישן שנת ישרים? ראו נא איך עיניו אדומות, נראה לי שלא ישנת כל הלילה, כמו שאני מכירה אותך. קום כבר ולך להתרחץ ולהתפלל מהר ונשים לדרך פעמינו. הכל היה מוכן, גם רחימו עמד מכווץ בין המטלטלים. כנראה שלא נעמה לו קימה זו לפני עלות השחר. אבי כבר עמד בשמונה־עשרה ובני המשפחה עמדו נבוכים ורק כשעמדנו לעזוב את הבית תפסו את הנעשה ונתנו קולם בבכי כשיות אובדות. אז נוכחתי לדעת איזה בן מזל אני והרגשתי כאדם חשוב. יצאנו מהבית כשקול בכי, צעקות ויללות מלווים אותנו. הסבתא שלי מצד אמא באה לטפל באחי ובאחיותי בזמן היעדרנו. השכנים מהקומות האחרות של הבניין בירכו אותנו בנסיעה טובה. קרובים וידידים נקהלו סביבנו ויצאו איתנו עד התחנה של האוטובוס, מחוץ לחומות העיר. עזרו לנו לסחוב את המטלטלים שלנו וכך יצאנו לרחוב, המולה גדולה וכבודה. אתם צריכים לדעת שבעיר ספרו הקהילה הייתה פשוט משפחה אחת גדולה ואין אדם בה שאינו מכיר כל אחד בשמו עד אביו וסבו. פשוט, זה היה כספר פתוח, בו כל אחד יכול לקרוא הטוב והרע על כל אחד, כמו שנאמר: ״אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך״. לכן, אם אתם חושבים שנשאר מישהו בעיר שלא ידע על נסיעתנו, אינכם אלא טועים. אנשים עמדו בפתח הבניינים או הסתכלו דרך החלונות של הקומות העליונות ובירכו אותנו לשלום, ואלה שהיה להם יותר עניין בנו ליוו אותנו, וככל שהלכנו הלך מחננו וגדל כמו שנאמר: ״ברוב עם הדרת מלך״. עד שהגענו לבאב־אלמקאם, שם הייתה התחנה המרכזית של החברה היחידה שהיה לה אוטובוס אחד מימי מתושלח. סוף סוף הגיע זמן הפרידה. שלום ובכי מהול בתחנונים, מצד אלה שהיה להם עניין בנו, לתת מכתב זה וחבילה זו לקרובים בעיר הגדולה, כאילו היינו סניף גדול של הדואר. לכל אלה שהתלוו אלינו ״והיה להם עניין בנו״ היה משהו לתת למישהו. בעל האוטובוס בא אלינו בצעקות ורצה לגרש את כולנו. הוא טען שאין מקום בשביל כל החבילות האלה והייתה תאניה ואניה. אמא ואבא הוצפו בבקשות ואיכשהו קיבלו את המכתבים ללא הרבה טענות ומענות. אבל בעניין החבילות, זה דרש משא ומתן ארוך ומייגע, תחנונים ובכי לאמא, לאבא ולנהג עד שבסופו של דבר, כולם היו מרוצים.

יצאנו בהרגשה של רווחה וחשיבות, על כך שהיינו שליחים לדבר מצווה וזאת סגולה טובה בנסיעה מסוכנת כזו, כמו שנאמר: ״שלוחי מצווה אינן נזוקיI. בתוך ההמולה, היינו צריכים לשמור על המטלטלים שלנו בשבע עיניים, ואולי שכחתם את רחימו? תארו לכם, לא רק שלא עזר לשמור על הדברים שלנו אלא שאני נצטוויתי להשגיח עליו, שאיזה ערבי לא יגנוב אותו יחד עם המטלטלים שלו. אני מבטיח לכם שאם מישהו ירים אותו וילך איתו לא ירים אפילו את קולו בצעקה, אלוהים יצילנו! רק זה חסר לנו שיקרה לו משהו. אתם לא מכירים את אמא שלו. אני רציתי לנסוע על גג האוטובוס. אבל אמא ואבא התנגדו בכל תוקף ופחדו שהרוח תגרוף אותי ואעלה בסערה השמימה חלילה, ועל זה חרה לי. אמא קנתה כרטיסי ישיבה בפנים האוטובוס שהם יותר יקרים וככה היינו צריכים לנסוע. תפסנו לנו מקומות טובים ליד החלון והתכוננו לדרך. האוטובוס היה מלא. היו שנסעו בעמידה או על הגג. מזלם של אלה שאותו יום היה יפה ולא היה גשם או סערה העלולים לקלקל להם את נועם הנסיעה. האוטו דהר על הכביש וגמע את הדרך בנסיעה מטורפת. העצים משני צדי הכביש עברו בשריקה מלווה בחריקת הצמיגים על הכביש. האורות התלויים ועומדים על עמודים גבוהים, רמזו בנצנוץ הולך ומחוויר עם עלות השחר, כשאור השמש הולך הלוך וחזק והשמש מפזרת עלינו את חומה ואת אורה הנעים. כשהתרחקנו מהעיר, קרני השמש ציירו את האופק בצבע אדמומי והבליטו את גבנוני הרי האטלס הקטנים, המכוסים עצים מכל המינים ומכל הצבעים. ריח האביב ניכר באוויר הקר והרך של הבוקר הרווי רסיסי טל, וריחו המבושם השרה עלינו תנומה מתוקה אשר ניסינו להתגבר עליה כדי ליהנות מהנוף היפה. אט אט, התחילה השמש להתגלות במלואה וקרניה בוקעים גושי עננים כבדים המבריקים בלובן מכסיף כנציבי קרח. לעתים ידמה גוש ענן לישפה צבעונית מלאת זוהר ויפעה. הנוף שהתגלה לעינינו, היה מרהיב ביופיו. שדות, הרים, נחלים ואגמים עברנו בדרכנו. מתוך מתיקות האוויר שטפח על פני ושריקת הגלגלים שהדהדה באוזני בניגון חד גוני, נרדמתי. כשהתעוררתי, לקול רעש גדול, מצאתי את עצמי לבד באוטובוס ונבהלתי, לאט לאט הבנתי מה קרה. אוטובוס עלוב זה, נתקע בעלייה, והנוסעים נתבקשו לרדת אחר כבוד ולעזור בדחיפת האוטובוס. זה קרה כמה פעמים בנסיעתנו, כל פעם שהאוטובוס נתקע בעלייה תלולה, ירדנו כולנו, בנערינו ובזקנינו ודחפנו אותו כשמנועו משתעל ופולט רעמים כאלה בצרורות מצחיקים כתותח ישן העומד להתפקע. כשחזרנו עמדה השמש באמצע הרקיע וחיממה את הארץ במלוא עוזה. אני רק אחת שאלתי: מתי נגיע לדודתי? הייתי כולי תמיהה על המרחבים האין סופיים של השדות וההרים. רציתי לבלוע כל מה שראיתי ולחרוט אותו בזכרוני.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- הנסיעה לצדיק

נסענו לפאס, שם הייתה כבר גרה משפחת אמא מלפני שנים. אחרי הביקור הראשון בבית החולים התברר שהטיפול יהיה ארוך, שאני זקוק להרבה ניתוחים שיבוצעו על ידי מומחים, כדי לתקן את המעוות ושכל המשפחה תצטרך לעבור לפאס. מדובר היה במבצע רציני מאוד. אין הדבר דומה למעבר דירה, שזה כשלעצמו דבר גדול. אולם מעיר לעיר? על אחת כמה וכמה. ומדוע כל המשפחה צריכה לעבור לפאס? מפני שאמא צריכה להיות אתי ולטפל בי בבית החולים. אבא ימשיך בנסיעות העסקים שלו, ויתר בני המשפחה יהיו אצל סבתא ואצל קרובים אחרים. עכשיו אנחנו כבר חמישה ילדים במשפחה. זה לא קל. שפר עלינו מזלנו שיש לנו משפחה ענפה וכולם עוזרים בעת צרה. אמא בכתה על צרותיה ואני הרגשתי רע מאוד שבגללי התחוללה כל המהפכה הזאת בחיי המשפחה. לאמא יהיו מעתה חיים קשים והיא תיאלץ למצוא סידור – גם לטפל בי וגם לדאוג ליתר בני המשפחה. אבא נשאר בערי מסחרו והוא בא רק פעם בכמה חודשים. והנה, הגיע היום הגדול ופנינו מועדות בחרדה רבה לבית החולים, כדי להתקבל לטיפול ממושך. דודי אהרן נסע אתנו ועזר להרים אותי. נסענו לבית החולים בכרכרה וכל הדרך הרהרתי בלבי, חשבתי, הייתי מודאג ולבי בל עמי. דאגות באשר ללימודיי ולבריאותי, ונמלאתי פחד – מה יהיה עליי? מתי המשבר יהיה מאחוריי? בבית החולים שיכנו אותנו בביתן מיוחד ליהודים, עם חצר גדולה ורחבת ידיים, מכוסה עצים ושיחים. חיים חדשים התחילו בשבילי. בית החולים לא היה סתם איזה בניין או שניים, אלא היה זה כמו כפר גדול. מה אומר לכם, עיר ממש! האחיות היו נזירות עם עוזרים ערבים, גברים ונשים. ניתנה לי ההזדמנות להכיר נזירות מקרוב, שעם הזמן התיידדו אתנו ומשסיימו עבודתן אף היו באות לשתות כוס תה ולשוחח אתנו. התרשמתי עמוקות מהמסירות שהפגינו כלפי החולים ומגמילות החסדים שקיימו. הן למעשה הקדישו את חייהן בעבור מעשיהן הטובים. הן היו טובות לב, מחייכות תמיד ומוכנות לעזור. תלבושתן השחורה הייתה ללא רבב. צעיף לבן כיסה את ראשן. רובן היו צעירות ושמחות לראות איך אני קורא בעברית או בסידור. הן אהבו לשמוע אותי מדקלם להן בעל פה מזמורי תהלים בעברית, ועקבו בתרגום הצרפתי שהיה להן. נזירה אחת אפילו רצתה שאלמד אותה עברית. אחרי הביקור הראשון, הודיע לנו הרופא המומחה שהטיפול יהיה ארוך ויימשך שלוש שנים. לשמע הגזרה חשכו עיניי וראיתי לנגד עיניי את סוף חיי. הייתי מדוכא ושפל רוח ונדרשו לי כמה ימים כדי להתגבר על הבשורה המרה ולחזור למצב רוחי הרגיל. קיימתי את מה שלמדתי, ואמרתי ״גם זו לטובה״. כבר אז הבנתי בחוש מיוחד, שלבכות על מר גורלי רק יוסיף לסבל שלי – סבל נפשי בנוסף לסבל הגופני. מה טעם לכעוס, לבכות או להתמרמר על אי הצדק בעולם? שלוש שנים מחיי ילד קטן, שנגזר עליו להיות מרותק למיטה – זה עונש חמור שלא מגיע לאף אחד. פירושו של דבר ללא משחקים, בילויים ויציאות עם חברים, כמו גם בדידות וריחוק מהכל. עולם ילדותי שחרב. מה אפשר היה לעשות, שזה לא יהיה גרוע יותר? ״… מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה׳…״ ה׳ הוא המקור ממנו אני שואב כוח, ומקווה לטוב כדרכי בחיים. לא נותר לי אלא לקבל את הגזרה ברוח טובה ולנצל את הזמן שיעמוד לרשותי על מנת ללמוד ולהתקדם לקראת היום שבו אוכל לחזור לחיים רגילים. מה שעודד אותי בחיי הקשים באותם הימים, הייתה היכרותי עם אדם נפלא ומיוחד במינו שאיתו אני עתיד לבלות שנתיים מחיי. הוא סבל בחיוך נעים שלא מש מפניו וללא תרעומת. עליו אפשר לומר ״נקי כפיים ובר לבב״, ירא שמים ובעל מידות אצילות של אדם נעלה. אמו טיפלה בו כמו שאמי טיפלה בי. מיטותינו היו מקבילות זו לזו בחדר גדול, בו היו מיטות רבות. לימים, עתידים אנו להיות הוותיקים ביותר בביתן הזה. הכרנו את כל בני משפחתו של חיים שהיו באים לבקרו. כולם אנשים טובים ודואגים ואנחנו שומרים על קשר בינינו.

חיים מימרן היה איש משכיל ומנוסה בייסורים. הוא לימד אותי שני דברים שילוו אותי בדרכי בחיים. ראשית, שאפשר להמשיך בתכנית הלימודים שלי בהדרכתו ובעזרת הנזירות שהתמידו להביא לי ספרי לימוד וקריאה. אומר לשבחן שהן אף פעם לא דיברו אתנו על הדת. הן פשוט אהבו אותנו באמת ובתמים, דווקא בגלל יהדותנו. הן העריכו מאוד את התנ״ך ואת העם היהודי. על ישו אף פעם לא דיברו. הן ידעו שאנחנו דתיים. לפעמים ביקשו רשות לראות אותי בעודי מתפלל. הן פשוט אהבו את הדת היהודית ואת השפה העברית, שבשבילן הייתה לשון הקודש. אם היה חג, הן תמיד התעניינו ורצו לדעת הכל אודותיו. כך בנוגע לקבלת שבת שלנו. הן אהבו לשמוע איך עושים קידוש ואיך אני שר שירי שבת. שנית, חיים לימד אותי לקבל כל דבר בחיים, בין טוב ובין רע, בלי תרעומת. לברך על הטובה ולא להתרעם על הרעה. למעשה, את זה למדתי כבר בלימודי היהדות שלי, אבל הוא המחיש לי את זה הלכה למעשה. הוא היה אומר ״דיה לצרה בשעתה״, מה שידעתי כבר מלימודיי במסכת ״ברכות״. מדוע להוסיף עוגמת נפש על זו הקיימת ממילא? אם רוצים להבריא גופנית, צריכים להרגיש טוב נפשית כדי להתגבר ולעזור לגוף להילחם במחלה. למעשה לא הכל אבוד. לדברים הרעים שקורים לנו בחיים יש גם צד טוב – הוא הלקח שלומדים מהמקרה הרע. את זה למדתי מאוחר יותר בכתבי אחד העם, במסתו ״חצי נחמה״, בה הוא כותב ש״אין רע בלי טוב, כלומר בלי לקח טוב״.

לכן, תמיד צריך לחפש את הצד החיובי בכל דבר ולהפיק ממנו לקח. בכל רע לשמור על הבריאות הנפשית כמו שכתב במסתו ״חשבון הנפש״: ״באין מרגוע לנפש אין אשר ואין חיים״. גם את זה למדתי מאוחר יותר בלימודיי בתורת הנפש. הגוף החולה זקוק לכוחות נפשיים לעזור לו להיאבק. זה קשה שבעתיים כשמישהו שנקשרנו אליו בתוך הביתן שלנו מת לעינינו, מפני שאנחנו חוששים שסופנו יהא זהה לשלו במוקדם או במאוחר. ובכל זאת, גם עם המוות לומדים לחיות בשלום, כי זה חלק מהחיים. לא יעזור להתמרמר ולהתקומם נגד החיים. טוב יותר לקבל הכל באהבה ולהמשיך לחיות בשלום ובשלווה עד בוא יומנו. אם כך רואים את החיים, אנו מגלים בעצמנו כוחות פיזיים ונפשיים שלא ידענו שיש בנו. כך יוצאים ממצב טרגי מחושלים יותר, חכמים יותר וחזקים יותר. לומדים להיות ענווים נוכח אפסותנו בחיים. לומדים להיות אדם טוב ורחמן המקבל את עצמו ואת זולתו. חיים היה אומר: ״הכל עובר״! כמה נכון! לא חשוב כמה זה כואב, לא חשוב כמה הסבל קשה. זה עובר כמו כל דבר בחיים, וצריך לנצל כל רגע – לעשות משהו חיובי. לא להיות במצב של אפס מעשה. כל רגע בחיים הוא יקר. עובר ולא חוזר. החיים שלנו קצרים כענן פורח, כחץ יעוף ״אנוש כציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו״. אנחנו אורחים בעולמנו בכל כורחנו. עוברים בעולם זה כפרוזדור, בלא שנדע מתי נצא ממנו. כמו שאמר דוד המלך עליו השלום ״הודיעני ה׳ קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני״.  דוד המלך רצה לדעת את יום מותו. בתלמוד אנו קוראים מדרש יפה על הפסוק הזה: ״אמר דוד לפני הקב״ה: ריבונו של עולם! הודיעני ה׳ קיצי! אמר לי גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. מדת ימי מה היא? ענה לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם. דוד ממשיך: אדעה מה חדל אני? אמר לו בשבת תמות…״. אבל לא גילה לו איזו שבת והנה אפילו שזה ניתן לו לפי האגדה, מלאך המוות הערים עליו ולקח את נשמתו כשדוד הפסיק מלימוד התורה שהגנה עליו מהמוות ויצא לראות מה קורה בגינה שלו שענפי עץ התנועעו חזק. ברגע שהפסיק מלימודו בתורה ויצא החוצה, מלאך המוות שלט בו. מוטב שלא נדע, שהרי אם ידענו יום מותנו היינו דואגים ומתייסרים על כל יום שמקרב אותנו ליום זה. מה שכן יכולים לעשות, במקום לדאוג על יום מותנו, זה להתכונן לכך בתשובה ובמעשים טובים. להיות שפל רוח, עניו ונוח לבריות. מכך נפיק נחת גם לעצמנו, לא לגרום רעה לאחרים, להתנהג ביושר ובהגינות, להיות זהיר בכבוד הזולת ולהתחשב ברגשותיו, להתנהג כאדם אחראי כמו שכתוב: ״יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך״.ועוד אומר רבי(רבי יהודה הנשיא, מצאצאיו של הלל ועורך המשנה): ״איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעשה ותפארת לו מן האדם״. ראיתי איך חיים סובל ייסורים רבים ממני, ולא שמעתי ממנו אף פעם תלונה על גורלו המר. תמיד חייך והיה מלא חיים. מצבי בהשוואה אליו היה הרבה יותר טוב. אני יכולתי לשבת ולזוז. הוא שכב עם גבס מהצוואר ועד הבהונות. כשהובלתי לבית החולים הוא כבר שכב שם שנה, כל הזמן על הגב בלי לזוז, ובמצב זה עשה עבודות יד בעבור בית החולים. הוא עזר לי לשקוד על לימודיי, ואני שתיתי בצמא את דבריו ורציתי להתקדם עוד ועוד. הצימאון לדעת וללמוד היה ונשאר אתי מנעוריי, וודאי יישאר עד סוף ימיי. אם לא הכנתי את שיעוריי כראוי, היה מעניש אותי במכות על יד עם מקל שהיה בידו. כמובן שיכולתי שלא לתת את היד, כי הוא לא יכול היה לזוז, אבל רציתי ללמוד וקיבלתי את העונש באהבה. ואולם, הוא לא באמת הכאיב לי.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

מאיר נזרי-ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו

תולדות חייו: ר׳ ישראל אביחצירא הידוע בשם בבא־סאלי הוא בנו של ר׳ מסעוד ב״ר יעקב אביחצירא זלה״ה. נולד ברה״ש תר״ן/1890 בריסאני שבמחוז תאפילאלת עשר שנים לאחר פטירת סבו ר׳ יעקב. לר׳ ישראל שני אחים: ר' דוד הי״ד המכונה ׳עטרת ראשנו׳ ור׳ יצחק הידוע בשם בבא־חאקי ואח חורג בשם ר׳ מסעוד שטרית המכונה ׳בבא סידי׳.

מגיל צעיר נתחנך ר׳ ישראל לסדר יום, שכולו עבודת ה׳: השכמה לתיקון חצות, טבילה במקווה, תפילת ותיקין וקריאת חק לישראל, טעימת בוקר קלה ולימוד תורה כל היום. מגיל צעיר רכש לו את ההסתפקות במועט וחיי צנע. סמוך לגיל בר מצווה עשה לראשונה תענית הפסקה שבועית רצופה ממוצאי שבת ועד ליל שבת, שחזר עליה כמה פעמים בימי חייו. בנעוריו למד תורה מאביו ר׳ מסעוד ומר' יחיא אדהאן, נכדו של ר׳ יעקב מסטרא דנוקבא. בגיל שש עשרה נשא את אשת נעוריו מרת פריחא לבית אמסללם, שממנה נולדו ר' מאיר הידוע בFינוי בבא־מאיר ושתי בנות: רחמא ושרה. בשנות העמידה נשא אישה נוספת בשם מרים למשפחת אמסללם, שממנה נולדו ר׳ ברוך ואחיותיו. עם פטירת ר׳ מסעוד אביו עוברת ההנהגה לאח הגדול ר׳ דוד, שהיה גם ראש בית מדרש ללומדים נבחרים יחד עם ר' משה תרג׳מן, שר׳ ישראל ראה בו את רבו המובהק. בתקופה ההיא פרץ מרד בתאפילאלת נגד הצרפתים הכובשים, ובשבת י״ד כסליו תר״ף נהרג ר׳ דוד על קידוש ה׳ בחשד של שיתוף פעולה עם הצרפתים. מאורע זה היכה בהלם את ר׳ ישראל, שהתאבל עליו זמן רב, חיבר לזכרו שתי קינות חרוזות רבות רושם והקדמה מקיפה לספרי אחיו המעידות על האוצר התורני לענפיו, שבו מילא ר׳ ישראל את כרסו. לרגל מאורעות תר״ף עברו ר׳ ישראל ומשפחתו לבודניב, שבה כיהן עד תרצ״ג. בתרצ״ד עבר לארפוד וכיהן בה כמרא דאתרא של קהילות תאפילאלת עד תש״י. החל מתשי״א מינה במקומו את בנו ר׳ מאיר, והוא עבר לריסאני מקום הולדתו. שלוש פעמים עלה ר׳ ישראל לירושלים: בתרפ״ג/1923, בתרצ״ג/1933 ובתשי״א/ 1951. בתשכ״ד/1964 עלה סופית ארצה וקבע את מושבו האחרון בנתיבות. במקום זה נתפרסם ר^׳ ישראל כאיש מופת, שרבים שיחרו לפתחו. בפסח תשמ״ג/1983 נפטר לבית עולמו בנו בכורו ר׳ מאיר, ובכ׳ טבת תשמ״ד נסתלק גם ר׳ ישראל לישיבה של מעלה. במשך ביקוריו בארץ נפגש עם חכמי ירושלים וזכה לכבוד רב כאיש מופת, כתלמיד חכם וכנכדו של ר' יעקב אביחצירא זצ״ל.

ר׳ מסעוד, אביו של ר׳ ישראל, נשא את מרת עישה לאחר התאלמנותה מבעלה בשם ר׳ מסעוד שטרית. בעת שבעלה נפטר הייתה עישה הרה, ולפיכך קראה לבן מסעוד על שם אביו, מכיוון ששם בעלה הראשון מסעוד וגם בעלה השני מסעוד החלו לקרוא לבן ׳בבא סידי' על שם אביו.

אנו מוסיפים באן עדותו של ראש ישיבת אופקים, הרב יעקב הורוביץ זצ״ל(תש״ג-תש׳ ע שכיהן בה 32 שנים(בשמו של חתני, ר^׳ אדיר ברטוב, שלמד שם ושמע ממנו את הדברים. ר׳ ישראל נהג לבקר בישיבה בשנות השמונים, לבחון תלמידים בתלמוד ולחלק להב פרסים כספיים. הרב הורוביץ ציין, שהוא לא הכיר מעולם תלמיד חכם הבקי כל ב־ בגפ״ת ורשב״א כמו הבבא סאלי. עוד סיפר הרב הורוביץ בגילוי לב על ניסיונו לבקש ברכה מבבא סאלי להיפקד בזרע של קיימא, אך ר׳ ישראל השיב לו ׳לא יהיו לך בנים תלמידיך הם בניך׳, ומאז הוחלט אצלו העניין, והחל להתמקד בריבוי תלמידים לישיבה.

 חכמתו התורנית: ר' ישראל היה תלמיד חכם המצוי בבל ענפי התורה, ונודע גם כשוחת מוהל, חזן ודרשן בתאפילאלת. אמנם לא הניח ספרים תורניים מסודרים מחמת טרדות של ההנהגה ומסעות תכופים, אבל הקדיש מעטו לכתיבת הקדמות והסכמות לספרים וקבצים בכתבי יד של מעשה בית דין. את הקדמתו הראשונה כתב לספריו של אחיו ר דוד בהיות ר׳ ישראל בן 31. הקדמה זו בת שישה עמודים צפופים בארמית רבי רושם ושופעים מקורות מכל ענפי היהדות. רק הקטע האחרון כתוב בעברית. ההקדמה נדפסד על פני תשעה עמודים ומלווה ב־214 מקורות. הנה מבחר קטעים קצרים ממנה: בתחילה מבקש הוא רשות לכתוב, כשהוא מבטא את הצער, שנגרם על ידי הרג אחיו ואומר צידוק הדין:

בריש הורמנותא דמלכא קדישא רישא דכל רישין… / מכל קהלא קדישא גזעין ושרשין / אימא מילתא בלחישי מכאבא דנפשין / אנן גוברין דפומין אתמלי חצץ ושנן גרוסין / דאתקפתגן עקא וכרוכין עקרבין ונחשין / מכד הוינא טליא דא לדא נקשן מסיפא לרישא כולהו קשין / לא ראי זה כראי זה ולא וכד.

בהמשך מונה הוא את שבחי אחיו ועובר לתאר את ספריו:

חזינן להני ספרי דבי רב דווקני וחמותי חזיתי אורה גדולה דבולהו יומי דרבי דרופקתא דאורייתא עבוד פרישה כחשיבה כאורה / כפרצידא דתותי קלא עד דנבע בהני מרגלאן דלית להו טימי דרב שימי טוביאנא דחבימי אדון הבירה…

ההקדמה נחתמת בעברית בקטע, שכולו הגיגים וערגה לארץ ישראל, כאשר הגיע להדפסת הספרים.

קראתי שמך ה׳ ותענני / כי חסדך גדול עלי ומה אני אשר זיכיתני / לבוא עד הלום אה״ק ת״ו ארץ מגיני / על קברי הצדיקים בחפצי ורצוני / כי מעודי עד הנה נפשי הציקתני / וברוב רחמיך הרבים לטובה הזכרתני /…

יצירתו הפיוטית: שירתו כוללת 12 פיוטים ו־ 12 קינות, נושאי דיוננו בהמשך.

ב. אֶפְתַּח פִּי בְּדִינֵי שַׁבַּת קֹדֶשׁ

סוג השיר:         שבת קודש.

התבנית: קבע       דו טורי. השיר בנוי מבתים דו טוריים בשני חרוזים.

החריזה: אב.

המשקל:            עשר הברות בכל  טור.

החתימה:אני ישראל בן לאדון אבי מסעוד אביחצירא חזק אמיץ.

מקורות:            יגל יעקב, ירושלים תשכ״ב/תשכ״ח, עט׳ סו; תשנ״ה, עמ^׳ קיב; אשדוד

תשמ״ז, עט׳ רכב; נתיבות תשס״א, עבר קכג; תשס״ח, עבר קלא; נהריה תשע״ג, עט׳ 300.

אֶפְתַּח פִּי בְּדִינֵי שַׁבַּת קֹדֶשׁ / גַּם בִּקְדֻשַּׁת נְשָׁמָה יְתֵרָה

נָאֶה לָנוּ לְהַלֵּל לְקַדֵּשׁ / הָעוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה

יָהּ רָם יִתְרוֹמֵם בָּחַר וְקִדֵּשׁ / עֲדָתוֹ מִכָּל אֻמָּה נִבְעֲרָה

יוֹם הַשִּׁשִּׁי הַשְׁכֵּם לֵךְ לְשַׁמֵּשׁ / צָרְכֵי שַׁבָּת חֶמְדָּה נִבְחֲרָה

5 שִׂים נָא לִבְּךָ אַל תִּהְיֶה חוֹשֵׁשׁ / חָלִילָה עַל כָּל כָּבוֹד וּשְׂרָרָה

רָאָה בְּנִי בַּתַּלְמוּד וְחַפֵּשׂ / מַאֲמָר קַדִּישִׁין שִׂים עֲטָרָה

אָז תַּכִּיר מְעוּט עֶרְכְּךָ כִּי קְלִישׁ / נֶגֶד רַבָּנָן נֶחֱשָׁב כְּעַפְרָא

לִכְבוֹד עֹנֶג הַשַּׁבָּת לֹא תָחִיס / עֵינְךָ עַל הַמָּמוֹן כִּי לֹא תִּירָא

בְּנִי הַבֵּט בְּזֶה וְלֹא תַּרְגִּישׁ / הַלֹּא בְּתִשְׁרֵי קִצְבָּה נֶעְדָּרָה

10 לְכָל דִּינֵי הָעֵרוּב תְּחַפֵּשׂ / כְּדֵי שֶׁתִּתְנַנְהֵג בָּם כַּשּׁוּרָה

אֶת צִפָּרְנֶיךָ מַהֵר תְּקַצֵּץ / עֶרֶב שַׁבָּת חוֹבָה נֶאֶמְרָה

דַּע לְךָ וְהַבֵּן כִּי דִּינָם בָּאֵשׁ / תְּלַהֵט רְשָׁעִים אֵשׁ בּוֹעֵרָה

וְהִזָּהֵר בְּנֵי מְאֹד לְהַכְנִיס / הַשַּׁבָּת עוֹד שֶׁמֶשׁ בִּגְבוּרָה

נָכוֹן גַּם יָשָׁר לְךָ לְקַדֵּשׁ / אֶת עַצְמְךָ בְּמִקְוֵה טַהֲרָה

15 אָז תָּבִין אִם אַתָּה בַּעַל נֶפֶשׁ / וְתַכִּיר בִּקְדֻשָּׁתְךָ כִי גָּבְרָה

בְּמַיִם חַמִּין צָרִיךְ שֶׁתַּרְחִיץ / וְאָז תָּאִיר נִשְׁמָתְךָ הַיְּקָרָה

יֵשׁ כֹּחַ לְךָ בְּזֶה לְגָרֵשׁ / הַקְּלִפּוֹת לְעֻמְקָא דְּבֵירָא

מִצְוָה רַבָּה יַקִּירָא שֶׁתַּלְבִּישׁ / כְּסוּת נְקִיָּה אַרְבַּע סְדוּרָה

סוֹדָם עָמֹק וְנִסְתָּר בַּקֹּדֶשׁ / רְמוּזִים לְאוֹתִיּוֹת הַנּוֹרָא

20 עוֹד יֵשׁ לְךָ לְזֹהַר לְפַשְׁפֵּשׁ / אַחַר שֶׁמֶן זַיִת זַךְ לְאוֹרָה

אֶת שְׁתֵּי הַנֵּרוֹת תַּדְלִיק בְּמֶרֶץ / לְצַד הַדָּרוֹם הוּא סוֹד מְנוֹרָה

בִּתְפִלּוֹת אַרְבַּע מָתְנֶיךָ שַׁנֵּס / תִּתְפַּלֵּל בְכַוָנָה גְּמוּרָה

יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ וְתָשִׂישׂ / בְּקִיּוּם הַסְעֻדּוֹת בְּמוֹרָא

חֲתֹם פִּיךָ הִשָּׁמֵר לְאֵין קֵץ / מִדִּבְרֵי חֹל כִּי נֶחֱשַׁב לְזָרָא

25 צָרִיךְ בְּנִי גַּם בְּזֶה תִּתְאַמֵּץ / הִתְרַחֵק מִכָּל מִינֵי הִרְהוּרָא

יְהִי לְמוּדְךָ בְּיוֹם זֶה בְּפַרְדֵּס / מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר לוֹמֵד בִּתְדִירָא

רוּץ נָא מַהֵר פֶּן תֵּעָנֵשׁ / הִתְלַמֵּד מִפִּי סוֹפְרִים וְסִפְרָא

אֶת הִלְכוֹת שַׁבָּת הֵם ט"ל תְּבַקֵּשׁ / אַךְ בְּתוֹלְדוֹתֵיהֶן לְךָ לְחֻמְרָא

חַזֵּק עַצְמְךָ עֲמֹד בַּפֶּרֶץ / אָז תִּזְכֶּה לְנַחֲלָה גְּמוּרָה

30-זֵכֶר בְּנֵי עֵת סִינַי בַּקֹּדֶשׁ / זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּחַד אֲמִירָא

קָדֵשׁ נִשְׁמָתְךָ כְּעִיר וְקַדִּישׁ / לְבַר אֱלָהִין תִּדְמֶה בְּיָשְׁרָה

אַל חַי לָנֶצַח עָלֵינוּ פּוֹרֵשׁ / סֻכַּת שְׁלֹמֹה זַכָּה וּבָרָה

מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יַבִּיט וְיָצִיץ / קֵץ יָמֵינוּ יְגַלֶּה בִּמְהֵרָה

יִשְׁלַח מְשִׁיחֵנוּ הוּא בֶּן פֶּרֶץ / אָז שִׁירָה חֲדָשָׁה אֲזַמֵּרָה

צִיּוֹן הִיא עִיר קָדְשֵׁנוּ יְחַדֵּשׁ / כְּעִיר אֲשֶׁר יַחְדָּיו לָהּ חֻבְּרָה

1-בקך־שת נשמה יתרה: שזוכים בה בשבת. 2. נאה…לקדש: לשבח לה׳. העוטר ישראל בתפארה: שבחר בעם ישראל (בבלי ברכות ס ע״ב). 3. יה…נבערה: ה׳ בחר בישראל מכל חאומות הנבערות. 4. יום…נבחרה: על פי בבלי שבת קיז ע״ב ׳לעולם ישכים אדם להוצאות שבת שנא׳ ׳והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו׳(שמות טרה) ושו״ע שם סימן רן סעיף א. 5. אל…ושררה: אל תחוס על כבודך. 6. מאמר קדישין: דברי חכמים הקדושים על פי בבלי שבת קיט ע״א (ראה בפיוט הקודם הערה 22). שים _;עטרה: לראשך. 7. קליש: קלוש. נגד… בעפרא: הנחשב לעפר בהשוואה לחכמים. 8. לכבוד…הממון: אל תחוס על ממונך ־צמצם בהוצאות השבת. בי לא תירא: לא תפסיד. 9. בתשרי קצבה נעדרה: על פי בבלי ב־צה טז ע״א ׳כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות וימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו.

10. 10. לכל…תחפש: ללמוד, בשורה: כהלכה. 11. צפרניך…נאמרה: ראה שו״ע או״ח הלכות שבת סימן רס סעיף א. 12. כי…בוערה: את הציפורניים יש לשרוף על פי בבלי נדה יז ע״א ׳השורפן חסיד, קוברן צדיק והזורקן רשע׳. תלהט רשעים אש: על פי תה׳ קו,יה. 13. בעוד שמש בגבוהה: מבעוד יום. 14. לקךש…טהרה: לטבול בערב שבת. האר״י היה טובל לאחר קריאת שמו״ת, שאז יש באדם כוח לקבל תוספות קדושת שבת (שעה״ב עמ^׳ כה). מקור לטבילה בערב שבת על פי שעה״כ שם הוא על פי — תרומה קלו ע״ב ׳דרב המנונא סבא עליו השלום היה סליק מנהרא כל ערב שבת׳.
11. 15. אז…גברה: לאחר הטבילה תחוש את הקדושה. 16. במים…שתרחיץ: על פי בבלי שבת כה ע״ב ׳כך היה מנהגו של ר׳ יהודה בר אלעאי ער״ש מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו/ וראה שו״ע הלכות שבת סימן רם סעיף א. 17. יש…דבירא: על ידי רחיצת פנים ידיים ורגליים בחמין ערב שבת מכניעים את הקליפה של מעלה ומסירים את הזוהמה הדבקה באדם במקומות אלה: פנים, ידיים, רגליים (שעה״ב שם, עמ^׳ כח-כט ופע״ח ב, עמ^׳ שפד). 18. מצוה…סדורה: מצווה גדולה ויקרה ללבוש ארבע בגדים לכבוד שבת. ראה בבלי שבת קיג ע״א ׳וכבדתו מעשות דרכיך׳(יש׳ נח,יג) שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול׳ ושו״ע שם סימן רסב סימן ב ׳ישתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת׳. 19. סודם…בקדש: על פי שעה״ב(שם, עט׳ ל) ארבע בגדים לשבת הם סמל גם לבגדי כהונה ולכהן גדול המשרת בארבע בגדים לבנים. רמוזים לאותיות הנורא: רמז לארבע אותיות שם הוי״ה(שעה״ב שם). 20-עוד…לאורה: שמן זית מצווה מן המובחר (שו״ע או״ח הלכות שבת סימן רסד, סעיף ו).

21-שני ….מנורה: מצווה להדליק שני נרות בצד דרום בבחינת ׳שולחן בצפון ומנורה בדרום' (בבלי יומא כא ע״א). 22. בתפלות ארבע: ערבית, שחרית, מוסף ומנחה. מתניף שנס: התחזק. 23-יהי שלום בחילך: על פי תה׳ קבב,ז. ותשיש…במורא: תקיים את הסעודות בדחילו ורחימו. 24-חתם…חל: הימנע מכל דיבור של חול. לזךא: לגיעול. 25. צריך…הרהורא: להימנע מכל הרהור של חול. 26. בפרדס: בקבלה. משנה…בתדירא: בנוסף ללימודך התדיר יום יום. 27. התלמד…וספרא: למד הלכות שבת מסופרים וספרים. 28. את…תבקש: ללמוד הלכות שבת וט״ל מלאכות (משנה שבת ז,ב). בתולדותיהן לך לחמרא: אבות – תולדותיהם כיוצא בהן(בבלי קמא ב ע״א). 29. חזק…בפרץ: לשמור את השבת כהלכתה. אז…גמורה: בעוה״ב.

30-זכר…אמירא: על פי בבלי רה״ש כז ע״א ׳זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו׳. סיני בקידש: על פי תה׳ סח,יב. 31. כעיר וקדיש: כמלאך וקדוש. לבר…בישרה: תדמה למלאך באמת. 32. עלינו..שלומו: יגן עלינו. 33. ממעון…ויציץ: כמו ׳השקיפה ממעון קדשך מן השמים׳(דב׳ כו, טו). קץ …במהרה: קץ הגאולה. 34. ישלח משיחנו: אלינו. הוא בן פרץ: מצאצאי פרץ בן יהודה על פי רות ד,יח. אז…אזמרה: של הגאולה. 35. בעיר…חברה: על פי תה׳ קכב,ג. היא ירושלים העושה את כל ישראל חברים(ירושלמי חגיגה ג, ו).

סיכום

שירתו של ר׳ ישראל עשירה במקורות. מקרא, תלמוד, מדרש, הלכה וקבלה חוברים בה יחדיו להבהיר רעיונות, להעשיר את החוויה של הגאולה, של התוכחה ושל השבת ולעצב דמויות הצדיקים: אליהו הנביא, ר׳ מאיר בעל הנס, רשב״י,… שירתו גם מאירה באור כלולות אלגורי ייחודי את דמויות הרעיה ישראל עם דודה ודמות השבת כבת זוג לישראל. זו גם שירה דידקטית מחנכת הבאה להשפיע על הקורא להתקרב אל אמונת הגאולה, לעשות חשבון נפש על מעשי האדם החי בעולם באופן ארעי, לחוות את חוויית השבת ולקיים את מנהגיה והלכותיה וללמוד מן הדמויות הקלאסיות של עם ישראל. שירתו של ר׳ ישראל שופעת אופטימיות וראייה של עין יפה הן בנושא הגלות ואפילו בשירי התוכחה לאדם החוטא.

אמצעים דידקדטיים ואמנותיים ניכרים בשירה זו להצגת תכנים ורעיונות: א. מבע עשיר של תארי חיבה והערכה הן לדמויות ישראל והשבת והן לדמויות הצדיקים. ב. תיאור הכלולות האלגורי בשירי הגאולה והשבת המוסיפים חן ומרככים את האווירה שבגלות הדוד והרעיה והן את אווירת ההלכה הנוקשה בשירי שבת.

רעיונותיו של ר^, ישראל בשירתו מובעים בצורה בהירה וברורה הן על ידי הפנייה אל השכל והן על ידי הפנייה בדבר התועלת הרוחנית הכדאית כמו בקיום מנהגי השבת.

הטיעון וההנמקה מלווים את המסרים ובמיוחד בשירי התוכחה ובשירי השבת. הנומרולוגיה שבה מעוצבות הדמויות מגוונת את השגרה הפיוטית ומוסיפן פן מסתורי של תורת החן.

זוהי שירה ידידותית מובנת ובהירה לקריאה, מלאת חן ותקווה, אף־על־פי שמכנסת בתוכה מגוון מקורות ומגוון רבדים לשוניים. השירה עשויה גם על פי כללי הפרוסודיה, וכללי הכתיבה בתבנית, בחריזה ובמשקל נהירים לו למשורר.

קובץ זה על פיוטי ר׳ ישראל אביחצירא מצטרף לקובץ הקינות האישיות של המשורר, המופיע במהדורה זו במדור הקינות ושניהם משקפים את השכלתו התורנית העשירה של ר׳ ישראל המוכיחה, כי המחבר הוא בו בזמן תלמיד חכם וגם משורר אמן. שני הקבצים נשלחו בזמנם לפרסום בכתבי עת של אוניברסיטת בר אילן.

ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי

23

זאת מצבת קבורת האשה הכבודה הצנועה מרת אסתר שקרון והיו ימיה תשעים שנה נלב״ע ביום חמישי ב׳ כסלו שנת התשב״ו.

DEBDOU LE 15  DECEMBRE 1966

• 24

זאת מצבת קבורת האשה הכבודה והצנועה מרת זהרא אשת כה״ר דוד מרציאנו נ״ע שנלב״ע ביום עשרה לחודש סיון שנת התש״ן־

תנצב״ה.

1960

25

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת הז׳ הב׳ מנא דכשר ירא אלהים וסר מרע אשר נלכד ביסורים קשים ומרים כלענה ורוש זה שמו ויעל אליהו בר שמחה בן חמו נ״ע שנלב״ע ביום חמישי בש״ק ביום ב׳ לחו׳ כסלו התשכ״ו והיו ימיו כתשעים שנה תנצב״ה.

ELIE DE MESSAOUD BENHAMOU DÉCÉDÉ A DEBDOU LE 15.12.1966

• 26

זאת מצבת קבורת הזקן הכשר מנא דכשר ירא אלהים וסר מרע בעל מדות טובות ומנהיג הדור הנגיד הגביר המרומם איש תם וישר החבר של חברת זוהר הקדוש והיה זהיר בתפלה ומתפלל מלה במלה כה״ר דוד בר שלמה מרציאנו נ״ע שנלב״ע ביום ארבעה לחו׳ תשרי ש״ש

התשכ״ו תנצב״ה. 30.9.1965

27

זאת מצבת הזה״כ שנתיסר ביסורים קשים ומרים ה״ה שמעון בר עישא והיו ימיו ששה ושבעים שנה ונלב״ע ביום י״ח סיון תשכ״ד

תנצב״ה. 28.5.1964

28

זאת מצבת קבורת הח׳ הש׳ והכולל אישור כולל ענוותן כהלל ותמים היה מתחסד עם קונו ולא זז ספר מידו החכם השלם כה״ר דוד בן כמוהר״ר משה מרציאנו אשר נתבש״ם ביום 23 לחו׳ שבט ש׳

התשכ״א תנצב״ה.

DÉCÉDÉ LE 9   FEVRIER 1961

אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א