התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב.

ב. מאפיינים דמוגרפיים של עולי המגרב בארץ ישראל במאה ה-19

 

עומד לרשותנו מקור נדיר, באיכות ובכמות, המספק אוצר של מידע על היהודים בארץ ישראל באמצע המאה ה-19: "מפקדי מונטיפיורי". אלו המפקדים של יהודי ארץ ישראל שנערכו ביזמתו של משה מונטיפיורי. חמש פעמים בהפרשי עשור במשך ארבעים שנה בקירוב – בשנים תקצ"ט (1839), תר"ט (1849), תרט"ו (1855), תרכ"ו (1866) ותרל"ה (1875) – אסף מונטיפיורי פרטים דמוגרפיים על היהודים בקהילותיהם בארץ. רשימות אלו משמשות בסיס לא רק להערכת גודל העדה המערבית ולניתוח דמוגרפי של בניה, אלא גם למיפוי גלי העלייה ומוצאם של העולים.

 

  1. גלי העלייה וגידול הקהילה המערבית בירושלים במאה ה-19

על פי מפקדי מונטיפיורי מסתמן גל עלייה ברור לארץ החל בראשית שנות השלושים. עולי המערב באותה עת התרכזו בצפון הארץ, והיו הקבוצה הגדולה ביותר בקרב הספרדים בערי הקודש צפת וטבריה. ילידי המגרב בלבד היו שם כמחצית הגברים הספרדים. עולים מאלג'יריה ומרוקו הגיעו גם לקהילות החדשות של יפו וחיפה. לעומת זאת הגיעו לירושלים בראשית שנות השלושים אך מעטים מעולי המגרב. במפקד מונטיפיורי הראשון, משנת תקצ"ט (1839), נמנו בירושלים 26 גברים, ראשי משק בית, ילידי צפון-אפריקה (ברוב המקרים רשום "מקום מולדתם – המערב", ובקצתם "ארג'יל" [אלג'יריה] או "תוניס"). יחד עם בני ביתם, ועוד כשלושים אלמנות, הם מנו כ-105 נפש. היישוב היהודי בירושלים מנה אז כ-3,000 נפש (מתוך כ-13,000 תושבים בני כל הדתות). המערבים בירושלים היו אז כ-10 אחוזים בלבד מכלל עולי המערב בארץ.

באמצע שנות הארבעים של המאה ה-19 הגיע מן המערב אל הארץ גל עלייה נוסף, כנראה כתוצאה מהחיבור בין גורמי דחיפה מקומיים בקהילות מוצאם, כגון רעב ובצורת, וכן מתחים ואי-יציבות פוליטית באלג'יריה ובמרוקו, לבין שיפור במצב הביטחון והתנאים בארץ ישראל. מספר ילידי צפון-אפריקה הרשומים בירושלים בשנת תר"ט (1849) עלה לקרוב ל-135 גברים ראשי משק בית. אמנם הם עדיין היו חלק קטן בין הספרדים בעיר (פחות מ-4,000 נפש, כולל המערביים), אך חלקם בכלל המערביים בארץ עלה לכדי 35 אחוזים. נראה כי בתקופה זו העתיקו מספר מערביים את מגוריהם מערי הצפון צפת וטבריה אל ירושלים, אך אין עדויות ברורות לכך.

 

לאחר שפל מסוים במספר העולים מהמגרב במחצית השנייה של שנות הארבעים שוב גבר מספר העולים, בעיקר ממרוקו, בשנות החמישים של המאה ה-19, על רקע התסיסה הפוליטית וחוסר הביטחון שם. בין העולים לירושלים בתקופה זו היה ר' דוד בן שמעון, מייסד ועד העדה המערבית בעיר ; ו"אחרי עלית הרה"ג הנז' [הרב הגאון הנזכר] ירושלימה התעוררה תנועה גדולה בין אחינו במרוקו ויחקוהו וינהרו המונים המונים אל הארץ הקדושה ומספרם בירושלים הלוך ורב".

 

אמנם הגידול לא התבטא במפקד שנערך בשנת תרט"ו (1855) – וזאת בעקבות הבצורת, הרעב והמגפות שפקדו את ירושלים בראשיתו של גל זה – אלא במפקד של שנת תרכ"ו (1866) לאחר עשור של עלייה מוגברת נמנו בירושלים יותר ממאתיים גברים ילידי המערב, ועם בני ביתם הסתכם מניינם בכ600- נפש. כדי לאמוד את הגידול בעדה ואת התעצמותה יש להוסיף עליהם כמאה אלמנות וילידי הארץ מהורים שעלו בגלים הקודמים. באותה שנה היו יותר מ-6,000 יהודים בעיר, בתוך אוכלוסייה כללית של כ-20,000.

גל העלייה הגדול ביותר בעצמתו החל בשנות השבעים של המאה ה-19, ובידינו תיאורים של נוסעים ועיתונאים ואומדני אוכלוסייה בלבד לתקופה זו. המפקד האחרון שנערך בעבור משה מונטיפיורי נרשם בשנת תרל"ה (1875), בראשיתו של גל זה. בשנה זו נמנו בירושלים 645 גברים ילידי צפון-אפריקה ובני ביתם. כזכור, למספר זה יש להוסיף אלמנות וילידי הארץ שהשתייכו לעדה המערבית. שש שנים לאחר מכן נאמד גודל העדה ב-1,290 נפש (בלא הגדרה מדויקת). על אף הגירה מן העיר בשנות השמונים בשל תנאי הקיום הקשים, מגפות ורעב, גדלה העדה לכדי 2,420 נפש בשנת תרנ"ח (1898). כעבור יותר מעשור, בשנת תרס"ח (1908), נאמד מספרם ב-2,200 נפש. בסוף המאה נאמד מספר היהודים בעיר ב-35,000 נפש, בתוך אוכלוסייה כללית של כ70,000- תושבים.

לאחר מכן ירד מספר המערביים בירושלים, אם בשל רישומם כ"ספרדים" ולא כ"מערביים", ואם כתוצאה מתמותה ומעזיבה, בלא תוספות לאוכלוסייה כתוצאה מעלייה. במהלך מלחמת העולם הראשונה פחת באופן משמעותי מספר היהודים בעיר. התמותה ממחלות ומרעב הייתה גבוהה, נתינים של מדינות אויבות לאימפריה העות'מאנית (ביניהם צרפתים) גורשו, גברים נתינים עות'מאנים גויסו לצבא התורכי, ואחרים עזבו את העיר בשל התנאים הקשים. באביב תרע"ו (1916) נמנו 1,029 יהודים כמערביים בספירה של יהודי העיר בתוך כלל יהודי העיר, שמנו 26,605 נפש.

 

  1. מאפיינים דמוגרפיים וכלכליים של בני העדה המערבית בירושלים במאה ה-19

 

ההרכב המשפחתי והגיל: מתוך המפקדים עולה הרכב משפחתי מלא של יוצאי המגרב, ובו גברים, נשים וילדים, בגיל ממוצע צעיר באופן יחסי. הגיל הממוצע של הגברים ראשי משק בית ילידי המערב בירושלים היה כ-40 שנה. כ-10 אחוזים בלבד היו בני 60 ומעלה. מרבית הגברים, כ-90 אחוזים, היו נשואים. שחזור הנתונים מצביע על עליות של משפחות בעיקר, ולא של יחידים. המשפחות היו קטנות, כ-2.7 נפש למשפחה מערבית בירושלים, כולל בני משפחה נלווים למשק הבית, כגון חמות, נכד או אחיין. לכשליש מן הזוגות לא היו ילדים כלל, ואפילו בחישוב של זוגות צעירים בלבד, בני 20 עד 45 שנה. ממצאים אלה תואמים את הממצאים של כלל האוכלוסייה היהודית בעיר. בערי החוף, חיפה ויפו, היו שכיחות יותר משפחות גדולות יחסית, ובהן שלושה ילדים ויותר.

יש להוסיף למשפחות אלה את האלמנות, שלא נכללו בדיוננו. בירושלים במיוחד נמצאו רשימות ארוכות של אלמנות, רבות מביניהן ממוצא מערבי. ברשימת האלמנות שבלוח המערביים משנת תרט"ו (1855), לדוגמה, נרשמו 49 אלמנות, וזאת נוסף ל-53 גברים ילידי המגרב ברשימת "בני ישראל דק"ק המערבים". במפקד תרכ"ו (1866) נרשמו 89 אלמנות בלוחות המערביים, וזאת נוסף ל-195 גברים ראשי משק בית.

 

הקיום הכלכלי: עוני רב שרר בארץ לכל אורך התקופה, והיה בולט באופן מיוחד בירושלים. אפשרויות הפרנסה היו מוגבלות, ופיתוח כלכלי איחר לבוא. רבים נתמכו באופן מלא או חלקי על ידי כספי ה"חלוקה", שנשלחו מיהודי הגולה. כל אלה יצרו מצב חברתי-כלכלי שונה ביישוב היהודי בירושלים לעומת המצב ביתר ערי הארץ. בני העדה המערבית בארץ עסקו בשלושה תחומי פרנסה עיקריים : האחד – מסחר, רוכלות וחלפנות; השני – מלאכה לסוגיה, ייצור ובנייה; והשלישי – לימוד תורה ועיסוק בתפקידים שהם "כלי הקודש" של הקהילה. מעטים עסקו במקצועות חופשיים או בשירותים. בחישוב ארצי על פי מפקדי מונטיפיורי (1875-1839) עסקו כשליש מן הגברים המערביים במסחר ברמות שונות ("חנווני", "מוכר ירקות", "רוכל"), וכשליש במלאכה ("מתקן נעליים ישנים", "תופר", "צורף", "מתקן שברי כלים בדיל"); עוד כ-20 אחוזים למדו או שירתו ככלי קודש ("לומד", "יושב בישיבה", "עוסק בתורה", "חכם"). פחות מ-10 אחוזים הוגדרו כפועלים בלתי מקצועיים ("פועל", "משרת"), ועוד מספר קטן, בעיקר בעלי מום או חולים, לא עבדו כלל. בירושלים היה ההרכב המקצועי שונה במקצת : גבוה ביותר היה שיעורם של הלומדים והעוסקים בענייני קודש, והם הסתכמו בכשליש מהגברים הרשומים במפקדים. עם זאת יש לציין, שכנראה חלקם החלו לרשום "יושב בישיבה" או "לומד" כ"מקצוע" רק כאשר פרשו ממלאכתם בגיל מבוגר, שהרי גיל הלומדים היה גבוה מזה של שאר העובדים. כרבע מן הגברים הרשומים בירושלים עסקו במסחר, פחות מן הממוצע הארצי (שליש), כנראה כתוצאה מהעוני בעיר ; ופחות משליש עסקו במלאכה.

 

אף שעבדו למחייתם לא הספיקו להם הכנסותיהם הדלות אפילו לא לקיום המינימלי. הם נזקקו להקצבות (ה"חלוקה") להשלים את פרנסתם. בשיטה הנהוגה בעדה הספרדית קיבלו תלמידי חכמים מובהקים הקצבות כדי להתקיים, ואילו עניי העדה קיבלו לכל היותר מענק חד-פעמי, אף הוא זעום, לפני חג הפסח. אלמנות ו"מקרים סוציאליים" מובהקים קיבלו הקצבות נוספות. אחת מאבני המחלוקת בין המערביים לבין הספרדים הייתה שיטת ה"חלוקה" (על מחלוקת זו נרחיב את הדיבור בהמשך). לדעת המערביים צריך היה לעזור לעניים מתוך קופת הקהילה עד כמה שניתן. כדי לסייע לאחיהם העניים בני העדה המערבית נשלחו מטעמם שד"רים לחוץ-לארץ לאסוף כספים, במיוחד מקהילות צפון-אפריקה. היו שאספו כסף למטרות מוגדרות, כגון הקמת בתי מחסה או תשלום מסים, והיו שאספו לכלל צורכי הקהילה, שכללו בעיקר הקצבות לעניים. כל שד"ר קיבל מהכנסותיו שיעור מוגדר מראש, מעין "קומיסיון" תמורת עבודתו. נוסף על אלה היו גם שיצאו "בשליחות עצמית", לצורכיהם שלהם, חלקם באישור ראשי העדה. לפיכך יש לכלול את השד"רות בין עיסוקיהם של יהודי ירושלים (כמו ערי הקודש האחרות), ואת ההכנסות ממנה כחלק חשוב מן המערכת הכלכלית של העיר בכלל ושל העדה המערבית בפרט. היו גם מספר בעלי יכולת שעלו ארצה והתיישבו בירושלים ותרמו לקופת הקהילה מממונם, כגון שלמה אבושדיד, אברהם הרוש ואליעזר הלוי בן טובו.

 

בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ו (1916), הצהירו 343 בתיאב (שהם 1,029 נפש) בירושלים על השתייכותם העדתית כמערביים, בספירה מטעם המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית. באותו מפקד נרשמו "סוגי הפרנסה" ל-124 מהם בלבד. אפשר שלא נרשם מידע על האחרים, ואפשר שהעדר המידע מצביע על האבטלה הגואה בעיר, שנוספה למצוקה ולמחסור שפקדו את ירושלים בזמן המלחמה. סקירה של מקצועות המערביים בעת ההיא מראה, ששיעורם של החכמים והלומדים ירד לכדי 15 אחוזים, וכן ירד שיעור העוסקים במסחר לכדי 16 אחוזים ; לעומתם עלה חלקם של העוסקים במלאכה לכדי 44 אחוזים, וביניהם בולט מספר הסנדלרים. אחרים עסקו בשירותים (עגלון, שומר), בעבודות בלתי מקצועיות ועוד. קשה להתייחס לנתונים אלה כמשקפים את המצב בעיר בשלהי התקופה העות'מאנית, ויש לראות בהם ביטוי תעסוקתי למצוקה הכלכלית הנוראה בעת המלחמה.

התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר