אלי פילו
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
ב. עניינים נוספים
שמות החודשים העבריים כולם מצויים בכתב ומוכרים בלשון המדוברת גם להדיוטות, כפי שהעיר בר-אשר, בניגוד לדעתו של לסלאו. נציין במיוחד את החודשים אדר ואייר. הצירוף המשמש במרוקו כדי לציין את חודש העיבור אדר שני הוא אדר ואדר. כך גם בלשון הדיבור: |פִסְתְוָוא דִי סְבְע סְהוּר כּוּנָא נְקּוֹלוֹ אַדַר וָאדַר ( adar wadar = בחורף של שבעה חודשים הינו אומרים אדר ואדר. בלשון הכתובה מצוי גם הביטוי אדר שני, אלא שהוא נאמר מפיו של תלמיד חכם, רבי חיים פינטו(ש״ח 10). שם החודש אייר נהגה ayyar (ראה לעיל § 79). לעומת שמות החודשים המצויים כולם בכתב או בדיבור, בין ימי השבוע
מצוינים רק שלושה ימים בשמות עבריים: יום שני, יום חמישי ויום שבת, שהם ימי הקריאה בתורה בבית הכנסת.
המילה חג אינה משמשת במרוקו, אבל המילה חול וצירופיה מצויים הרבה בלשון הכתובה ובלשון הדיבור. גם הביטוי העברי חול המועד מצוי 600 פעמים בלשון ההלכה, לעתים קרובות בציון שם החג (חול המועד דסכה, חול המועד די פסח); ואילו הביטוי הערבי המקביל לוסטאן נדיר יותר. בלשון הדיבור מוכרים היטב שני הביטויים. שמות שבתות מיוחדות מצויים בעיקר בלשון ההלכה (שבת חזון / שבת איכה, שבת שירה); שלא כשמות החגים וימי הזיכרון, השכיחים גם בלשון הדיבור.
שמות הסעודות בשבת רווחים בעיקר בפי ת״ח ובחלקם גם בפי ה״מבינים״. מצוי גם הצירוף סעודת מצווה, אך שכיחה יותר המילה סעודה, המכוונת לסעודת מצווה, לעתים בצירוף שם הסעודה: סעודה דלמילה, סעודה די פק לכוהן = סעודת פדיון הבן, סעודה דלמשמרה = סעודת האבל או יום השנה. גם שמות התעניות הם יסודות עבריים (תענית הדיבור, תענית חלום, תענית יחיד, תענית צבור), אך כדי לציין את הצום שימשה בדרך כלל המילה הערבית צייאם.
מושגים מתחום הלימוד: תלמיד — מושג כללי המשלב בתוכו משמעויות אחדות השלובות בדרך כלל זו בזו: תלמיד בבית המדרש, תלמיד חכם באופן כללי, אדם שעיסוקו רק בתלמוד תורה, כינוי למי שהולך בדרכו של רב גדול, ועוד; ליד הביטוי ארבעה ועשרים [=תנ״ך] משמשת המילה תורה כשם כולל לתנ׳׳ך ולמקורות אחרים, כולל דברי חז״ל; וכן כדי לציין משמעות כללית של לימוד תורה או קיום מצוות התורה.
יסודות ארמיים ומונחים מתחום ההלכה מצויים בעיקר בלשון הלכה ובפיהם של תלמידי חכמים. מלאכה דאורייתא, מלאכה דרבנן, חלול שבת — בלשון הדיבור מקובל יותר הביטוי הערבי חררם סבת (למשל במראכש), או qsar ssabt (למשל בתאפילאלת). לעומת זאת לעניינים רבים בחיי היום יום משמים יסודות עבריים: לעירוב; תקון(מתחום הקבלה); שמות תפילות וברכות, מצוות ועברות.
הלשון הכתובה עשירה בנוסחאות קבועות.
א. ביטויים קבועם הנאמרים בהזדמנויות שונות. אחרי שמזכירים אנשים שנפטרו או שאינם בחיים — זכרו לברכה, נוחו עדן, ע״ה, תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. אנשים שנפלו במלחמה או שנרצחו – ה׳ ינקום נקמתם, ה׳ ידרוש דמה. אנשים חשובים — ה׳ יחייהו וישמרהו, ייזכר בטוב. אנשים שעשו מעשים טובים — ישלם ה׳ פעלם ותהי משכורתם שלמה. אנשים שעשו מעשים רעים — ארורים הרשעים, ימח שמו, ימח שמו וזכרו, כן יאבדו. כינויי גנאי לאנשים – בהמה בצורת אדם. התפעלות והערכה — בן פורת יוסף.
ברכות הנאמרות באירועים שונים (קבלת פנים, שמחות, שבתות, חגים וכד׳): שלום עליכם / עליכם שלום; ברוך הבא, כל הבא ברוך יהיה; בלשון הדיבור מקובל יותר הצירוף המעורב די זא ברוך הבא = מי שבא ברוך הבא. וכן: שבת שלום, במזל טוב, בסמן טוב, תזכו לשנים רבות, תחיה ותאריך ימים.
ביטויים הנאמרים על א״י ומקומות בא״י(ירושלים וטבריה) — תבנה ותכונן, תובב״א. ערים וארצות שמחוץ לארץ ישראל — יע״א, יע״ה.
ביטויים של הסתייגות כשמזכירים דבר רע: בר מנן, ח״ו, ל״א, לא עלינו, רחמנא ליצלן, ישמרנו ה׳.
איחולים וביטויים שעיקרם בקשה ומשאלה, כגון: אמן, במהרה בימינו, יהי רצון. ][אם הוא רוצה לעשות נטילה שלוש פעמים במקום פעמיים] תבוא עליו ברכה (מ״ב ד, א).
ביטויים של הבעת ביטחון בה׳: בעזרת האל או בעזרת האל ובישועתו, בעזר הבורא יתברך, שבח לאל. הביטוי אם ירצה ה׳ אינו משמש במרוקו, ונכנס ללשון הכתובה בהשפעת העברית החיה. הביטויים שמשתמשים בהם במרוקו הם אילא יחב מולנא = אם ירצה ה׳, או בזהד ללאה, בזהד רבבי = בכוח האל.
ביטויים להבעת צער, אכזבה או חרטה וגם ביטויי קריאה למיניהם, כגון: בעוונות, בעוונות הרבים, בעוה״ר והרעים, חטאתי, חטאתי עוויתי, אוי לו, אוי לי, שומו שמים על זאת.
ביטויי שבועה, הסתייגות או אי התחייבות: אל חי כל ישראל, בדיבור דשי״ת [=בדיבור דשם יתברך], בלא נדר, בלא ספק.
נוסחות קבועות בפנייה לקהל המצויות בכתב והנאמרות גם על פה: אחי ועמי, אחינו היקרים, השי״ת יתמיד שלומכם וטובתכם, שמעו לי רבותי; אחר דרישת שלומכם הטוב (במעבר שבין הברכות שבתחילת המכתב לבין גוף המכתב).
ביטויי ברכה אופייניים בסופן של ידיעות שונות, כגון: ואתם שלום, ושומע לנו ישכון בטח, קהל קדוש ברוכים תהיו.
בלשון הכתובה אנו מוצאים ביטויים נוספים הקשורים בדרך כלל לתוכנו של הסיפור. ביניהם ביטויים שעיקרם תפילה ובקשה מהקב״ה להציל אותנו מצרות שונות, שהן נושא הסיפור או הידיעה בעיתון — ה׳ יצילנו, ה׳ יצילנו מן הגאווה והקנאה. ביטויים שעיקרם תפילה לגאולה, ביאת המשיח ובניית בית המקדש — ה׳ יזכנו לבניין בית קדשנו, הקב״ה ישלח לנו משיח בקרוב. ביטויים שעיקרם איחולים לחזרה בתשובה ולכפרה — ה׳ יחזירנו בתשובה שלמה, ה׳ יחזירנו למוטב. ביטויים שעיקרם תפילה ובקשה מאלוהים לעזור לנו ולהיטיב אתנו (כפי שקרה באותם סיפורים או באותן ידיעות) — הקב״ה יאמר די לצרותנו, ה׳ יזכנו לשמור שבתות וימים טובים.
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
עמוד 94
מהן אותם מלים-אשר כנפו-קידוש לפורים
קִדּוּשׁ לְפוּרִים
יֵשׁ לִי חִדּוּשׁ
אֲנִי אוֹמֵר קִדּוּשׁ
לוֹקֵחַ תַּ'יָיִן לֹא שִׁכּוֹר עֲדַיִן
מְקָרֵב לָפֶה
לְמָה אֲנִי מְצַפֶּה?
אָה כֵּן! בִּמְחִילָה אֲנִי מְתַקֵּן
סַבְּרִי מָרָנָן
(אֲנִי כָּזֶה מְחֻנָּן!)
הַנִידוּ חֲבֵרִים תַּ'רֹאשׁ
חִשְׁבוּ עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ
בַּרְנַשׁ חָבִיב שֶׁכָּזֶה
הָיָה שָׁמֵן, לֹא כָּזֶה רָזֶה
הָיָה מֶלֶךְ, בָּחוּר כָּאֶרֶז
לְזִכְרוֹ שִׁיר אֲנִי חוֹרֵז
אָמַר לְמַלְכָּתוֹ וַשְׁתִּי
בּוֹאִי עִמָּנוּ"- כּוֹסִית תִּשְׁתִּי
כֵּן? אָמְרָה לוֹ הַחֲמוּדָה
'תָּה"מַשְׁאִיר אוֹתִי גַּלְמוּדָה
תָּמִיד מוֹצִיא לִי תַּ'מִּץ
וְ"עַכְשָׁו עַל חֶשְׁבּוֹנִי מַשְׁוִיץ?
שְׁתֵה לְבַד יָא אַהְבָּל
לַחְתִּיחָס אֵלֶיךָ חֲבָל
אַתָּה לֹא בָּרָמָה שֶׁלִּי
עוֹדְךָ קָטָן"בִּשְׁבִילִי!
אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ כִּמְעַט נֶחֱנַק
הוֹצִיא מִכִּיסוֹ תַּ'אַרְנַק
הוֹשִׁיט לָהּ חֹפֶן דּוֹלָרִים
"וַשְׁתִּי! "! לֹא לִפְנֵי זָרִים!
אַךְ וּשְׁתֵּי סוֹבְבָה תַּ'גַּב
וּבְלִי הֵינֵד קַל שֶׁל עַפְעַף
עָזְבָה אוֹתוֹ לַאֲנָחוֹת
עִם 20.000 אוֹרְחִים לְפָחוֹת.
אוֹהוֹ! לָזֶה אֵינִי מוּכָן
קָרָא לְעֵבֶר הַשַּׂר מְמוּכָן
מִי הוּא הַמֶּלֶךְ כָּאן?
אֲנִי אוֹ רַקְדָנִית הַקַּן־קַן!
אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אַתָּה בְּצָרָה
קָרָא מְמוּכָן, אֵין כָּאן פְּשָׁרָה
אִם לֹא תַּתִּיז רֹאשׁ לַסּוֹרְרָה
יַגִּידוּ הַמֶּלֶךְ הַזֶּה פְסָארָה!
כָּךְ בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר נִמְהָר
אֲחַשִׁי לְוַשְׁתִּי אֱמוּנִים לֹא שָׁמַר
הִיא לְבֵיתָם מֵעוֹלָם לֹא שָׁבָה
כִּי עָרְכוּ לָהּ תְּפִלַּת אַשְׁכָּבָה !
אֶהְבָּלֵנּוּ לֹא יָכוֹל לְהֵרָגַע
אַחֲרֵי וּשְׁתֵּי עוֹדֶנּוּ מְשֻׁגַּע
עַל מִשְׁכָּבוֹ בַּלֵּילוֹת הוּא בּוֹכֶה
"אֶת אִשְׁתִּי וַשְׁתִּי אֲנִי רוֹצֶה !"
הֵבִיאוּ לוֹ קַמַּמְבֵּר וְקַשְׁקָבָל
עָרְכוּ לִכְבוֹדוֹ קִרְקָס וְקַרְנָבָל
אַךְ הוּא צָעַק לְהָמָן
אִרְגֵּן תַּחֲרוּת יְפִי, מְנֻוָּל!
אָז בָּאוּ לְפָנָיו כָּל הַבָּנוֹת
יָפוֹת חֲכָמוֹת גַּם שְׁנוּנוֹת
זוֹ רָקְדָה זוֹ נִגְּנָה עַל פְּסַנְתֵּר
אַךְ הַטּוֹבָה מִכֻּלָּן הָיְתָה אֶסְתֵּר
אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִיָּד נִדְלַק
אַפּוֹ סָמוּק, אַחֲרֶיהָ דָּלַק
"אִם דַּקּוֹתִים תִּשְׁהִי אִתִּי בַּחֹשֶׁךְ
כֶּתֶר מַלְכוּת אָשִׂים עַל רֹאשֵׁךְ!"
אַתָּה מַצִּיעַ לִי הַצָּעוֹת מְגֻנּוֹת
אוֹתִי, אֲדוֹנִי, אִי אֶפְשָׁר לִקְנוֹת
אִם רוֹצֶה אַתָּה לְבַקֵּשׁ אֶת יָדִי
פְּנֵה בְּהֶקְדֵּם לְמָרְדְּכַי דּוֹדִי."
אָז אָמַר אֲחְשִׁי לְמָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי
מָרְדְּכַי – דּוֹד אֶסְתֵּר – יְדִידִי
אֶסְתֵּרִיקָה הִיא אֲהוּבַת נַפְשִׁי!
אוּלַי אֵרָאֶה לְךָ טִפְּשִׁי
אֲבָל הִתְאַהַבְתִּי בָּהּ מֵעַל רֹאשִׁי
תֶּן לִי, תֶּן לִי אֶת שֶׁאַהֲבָה נַפְשִׁי
מָרְדְּכַי חָשַׁב: קְצָת מְטוּרְלָל
אַךְ כְּשִׁדּוּךְ, זֶה לֹא רַע כְּלָל
וְכָךְ אֶסְתֵּר קְרוּעַת עֵינַיִם בַּפוּךְ
נָשְׂאָה לַאֲחְשִׁי הַמְאֻשָּׁר מֵהַשִּׁדּוּךְ
וְעַכְשָׁו רַבּוֹתַי כּוּלִי דָּרוּךְ
לְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן בָּרוּךְ…
מהן אותם מלים-אשר כנפו-קידוש לפורים
שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי- בצורת במאראקש
רבי שלמה בנישתי בן מו״ה יהודה, חתום בפס״ד ש׳ האמנת״י תק״ו(1746). מל״ר, קיז טור א, (ואולי הוא רבי סלאם הנכר להלן).
רבי יוסף בנישתי ״מרבני מראקש במאה חי חמישית ששית. בזמן המגפה בש׳ תקנ״ו (1796), מתו הרבה מהמגפה שהייתה אז במראקש. בניהם גם ממשפחתו של הרב, והוא היחיד ששרד מבני משפחתו. לאחר המגפה באו אצלו מראשי הקהל של מראקש ושכנעו אותו שעליו לשאת אישה כדי להניח זרע ושם לבני משפחתו, השיאו לו בתולה חשובה, ונולד לו ממנה בן והוא מוה״ר ישראל בנישתי״, מל״ר נט טור ד.
רבי סלאם בנישתי נוסח המצבה: נתבש״מ שנת תר״ב (1842).
רבי ישראל בנישתי נוסח המצבה: נתבש״ם בש' תרל״ד [1874]. הוא בן הזקונים של הרב יוסף בנישתי הנז״ל, שנולד לו אחרי שמתו בניו עקב מגיפה בש׳ תקנ״ו(1791).
רבי מאיר בנישתי להלן נוסח המצבה: האי שופרא דבלי בארעא המו״ן כה״ר מאיר בן לאותו צדיק כמוה״ר שלמה בנישתי זצ״ל ,שנפטר לבית עולמו תרנ״ס [1899].
רבי חיים בנבנישתי ״היה חי בזמנו של רבי יעקב אבטאן שנלב״ע תרל״ג זלה״ה. ולפי מל״ר חי קרוב למאה ועשרים שנה. בלילה אחד התעורר באמצע הלילה, וציוה על בניו להוליכו לביתו של רבי יעקב אבטאן זלה״ה, הבנים מלאו את מבוקשו. נשאוהו לבית הרב, ואמר לו: עד מתי אתה לא מתבייש להתפלל בתפילין פסול שחסרה בו אות בתיבה פלונית … ותכף בו במקום בדקו את התפילין ומצאו כדבריו״. מל״ר, לד טור ג. נוסח המצבה בחתיכת שיש זעירה: מצבת הה׳ הש׳ חיים בנישתי, נתבש״מ י׳ לחודש תשרי שנת תרס״ד (1904).
רבי יעקב בנישתי נוסח המצבה: כאן נח נפשיה של החכם השלם כמוה״ר יעקב בנישתי, נלב״ע שבת קודש תמוז תרס״ג(1903).
מעבר לכתוב לעיל מצאתי במלכי רבנן, דף עא טור ג, כתוב בזה״ל: ״כה״ר יעקב בנישתי ז״ל, בבית ׳עקד׳ הספרים של משפחת אלבז שבעיר צפרו. ראיתי כתב יד ישן, ויש שם פירוש על איזה מאמרים. ובסופו כתוב בזה״ל: זה מספר כ״י של הר״ר יעקב בנישתי מראקסי״. לא ידוע אם זכה הכתב יד להוצאה לאור מסיים הרב מ״ר.
כן איתרתי עוד כמה מהמצבות של המשפחה, אך במרביתם הן שבורות או הכתב בהן נטשטש ולא ניתן ללמוד מהן כלום.
רבי יצחק בנישתי נוסח המצבה: עין תדמע על האי שופרא דבלי בארעא. חבל על דאבדין, שלם ומידתו שלימה בכל מידות אשריו נוח לבריות, תוכו כברו יראת ה׳ אוצרו אשר קדשוהו שמים. אוי ביא- ביא נזעק במר על הלקח ארון האלוקים הח׳ הש' והכולל יצחק בנישתי, נלב״ע שנת תער״ב (1912).
רבי חביב בנישתי נוסח המצבה: מצבת הזקן הכשר חביב בנישתי ז״ל. נלב״ע ח׳ תמוז שנת התרע״ה (1915).
רבי יוסף בנישתי השני בן כהר״ר שלמה בנישתי, נזכר בחתימת שטר ירושה עם כה״ר יהודה בן כהר״ר הח׳ הש׳ המוץ שלמה בנישתי, שנת העתיר״ו(1926). רבי יוסף הוא אביו של רבי שלמה השלישי זצ״ל.
אות ג׳
רבי אהרן גבאי נוסח המצבה: כהר״ר הח׳ הש׳ אהרן גבאי ז״ל, יח׳ לחו׳ תמוז ש׳ התר״ך
.(I860)
רבי שלמה בן דוד גבאי בהסכמת חכמי מראקש, ״נתמנה על ביצוע התקנה לדרך גביית כספי ההקדש וחלוקתם לתלמידי חכמים ועניים, בשנת בברית״י(1864) [גנזך מראקש חוב׳ 1929].
רבי שמעון גבאי נוסח המצבה: ח׳ הש׳ והכולל שמעון בנו של הח׳ הש׳ והכולל הדיין המצוין כמוה״ר יעקב גבאי. נלב״ע ביום ד׳ בשבת שנת תרס״ו(1906).
רבי יעקב גבאי נוסח המצבה: פ״נ הח׳ הש׳ כמוה״ר יעקב גבאי נ״ע, נלב״ע יח׳ תמוז שנת עזר״ת (1917).
לא יודע אם יש קשר בן שני החכמים האלה, גם מבחינת הבדלי הזמן. רבי יעקב האב, נלב״ע בשנת עזר״ת (1917) ורבי שמעון הבן, נלב״ע בשנת התרס״ו(1906).
רבי מסעוד גבאי נוסח המצבה: הח׳ הש׳ כמה״ר מסעוד גבאי נלב״ע התרצ״א (1931).
רבי אליהו גבאי הה׳ הש׳ החזן, הרב המפואר. הפייטן המהולל, נעים זמירות כה׳׳ר אליהו גבאי, הידוע בכינויו אליהו ׳למואגני׳ [=השען] חי׳ במאה השביעית והשמינית היה מתפלל כחזן בבהכ״נ של הרב הדיין כהר״א סמאנא זצ״ל. או בכינויה הידוע ׳צלאת מולאי ייג׳י.
רבי יעקב גדליה מו״ץ במראקש חי במאה החמישית. והוא אחד מארבעה שהיו בחברת מוהר״ר שלום בוזגלו, מחברי מקדש מלך. ובהקדמתו לספר הנז׳ תארוהו בזה״ל: אריה דבי עילאי דיתיב בתוואני לבאי, הנמנה תמיד לכל דבר מיצוה, ויחדיו נמתיק סוד באהבה ואחווה. הוא אחד המיוחד מבני עליה מעלת הח׳ הש׳ הדיין המצוין כמוה״ר יעקב גדליה זלה״ה. יש פס״ד ממנו בש׳ תצ״א (1731) באגדיר, יחד עם מו״ה משה בלחזאן ז״ל היה מורה צדק באגדיר. מל״ר, דף ע טור ד.
רבי יהודה ג׳ייאן אחד מחכמי מראקש חי במאה הא׳ לאלף השישי, ונתבש״ט ה״א ע׳ (1310). והזכיר אותו הגאון החיד״א זצ״ל, בשה״ג, אות ר׳ יהודה בן גליל. מל״ר, מד טור א.
רבי שלמה גנון נוסח המצבה: חתיכת ציון קטנה שעליה כתוב: שלמה בן אברהם גנון שנת תפ״ח (1728) יתכן ורבי אברהם הדיין ז״ל שייזכר להלן, נמנה על צאצאיו.
רבי אברהם גנון נוסח המצבה: מצבת קבורת הח׳ הש׳ והכולל סבא דמשפטים כמוה״ר אברהם גנון.
המצבה עשויה כולה טיט צמודה לקיר מכוסה ירוקת, כי השמש כמעט ואינה מגיעה לה. אותיות הטיט מתפרקות יחד עם הירוקת שעל המצבה נשאר עליה המספר 666 כלומר שנת תרס״ו(1906).
רבי סעיד גנון להלן נוסח המצבה:
צדיק כתמר יפרח האת לעדה / לקחת כלי חמדה־
נטע נעמן/ זית רענן/ צורבא דרבנן שליח ציבור ומלמד תינוקות של בית רבן ועל המונים דרשן:
ירא ה׳ מנעוריו /מה גדלו מעשיו.
צדיק בתומו מתהלך, החכם השלם והכר, סעיד גגון.
עלה השמיימה יום ד׳ ב׳ לח׳ אדר א׳ התרצ״ח 19381).
בצורת במאראקש
להלן סיפור מרתק, החושף גדולתו של רבי סעיד גנון ז״ל. גשם אחד מתחלואיה הקשים של מרוקו בכלל ומראקש בפרט, אלו השנים השחונות החוזרות על עצמן במחזוריות בלתי צפויה, לרעתן של השנים הגשומות. אחת קשה מבניהם אני זוכר בשנת 1935/6. היו אלה שנתיים של יובש, שסחט כל טיפה של לחלוחית מהארץ. ימים קיציים, ולילות של קור יבש החודר לעצמות. בני אדם מזי רעב מתים מחוסר תזונה מינימלית שאינה בהישג יד, והעיניים נשואות אל על בוקר וערב, מצפים לרחמי שמים. עצירת הגשמים, היתה השיחה שעליה מדובר בפי כל, ומסתיימת בבקשה השגורה בפי כולם ערבים ויהודים כאחד: אללה ייעתקנא בשתא [= ה׳ יחיש לנו גשמי ברכה]. הצרפתים לא היה בכוחם לזון מיליוני הפיות הרעבים. להפך, בזמן השפע הם אכלו את טוב הארץ. ונראה אז שזו לא היתה הבעיה שהדאיגה אותם, הם לא אלו שפתחו תחנות חלוקת מזון לרעבים. על כל פנים את אלה שעדין יש בכוחם להתפלל עשו זאת כל אחד בדרכו, והחשוב מכל כולם כאחד. המוסלמים קראו למאמיניהם לתפילות המוניות, ועצרות קרואות בערים ובכפרים. ׳הטולאב׳ [=מלמדי התינוקות] הוציאו תלמידיהם לרחוב בתהלוכות של קריאות קצובות בחרוזים. כגון: סבולא עטשאנא ג׳יתהא יא מולאנה [=ר״ל : השיבולת שחונה / אדונינו הושע נא]. או לשם גיוון: אלחרראייתא טלאב שתא יעטיך אלאה. קריאה לנחליאלי: [=נחליאלי בקשי גשם/ אותך ישמע ה׳].
תהלוכות כאלה היו לאות אזהרה לבאות. שנות בצורת במרוקו, היו מותירות אחריהן חללים לאלפים ומאות, ורבים מתים מרעב ומחלות מתלוות. מהגרים כפריים זורמים לערים למצוא תעסוקה כלשהי שאיננה בנמצא, ולו תמורת מעט אוכל בלבד. הם שולחים את ידם בכל, ומי יבוז לגנב שגנב דבר מה לאכול- ועוד יותר מיהודי. אבל מאחיו המוסלמי אם ינסה לשלוח יד בגניבה, הרי הוא מתחייב בנפשו!. סיכוייו יהיו יותר טובים לקבל משהו אם יבקש כצדקה, ולכן היהודים היו מטרה נוחה לחמסנים רעבים. יושבי ההר הכפריים בשנות בצורת, היו משתמשים בסוג של שיחים בעלי שורשים של ליבה לבנה רכה. עוקרים אותם מהאדמה, מייבשים וטוחנים אותה כתחליף לקמח. לחולים וחלשים היה נצבט בבטנם ומקרב את סופם, ורק מעטים מסתגלים ומחזיקים מעמד לסוג רע זה של אוכל. ודומה היה כי הרבה מהם העדיפו למות עם בטן מלאה ומהר, ולא מיתת רעב של גסיסה מתמשכת ר״ל.
מכל האמור לעיל, אין זאת אומרת שהיהודים מצבם מניח את הדעת, אבל הודות לעזרה ההדדית בניהם ושל אחיהם מקרוב ומרחוק. היו מצליחים איכשהו לשבור בקושי רעבונם, כי לא תמיד הקומץ משביע את האריה, אבל בדרך כלל היה בו כדי להשיב נפש.
עמוד קכז
שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי– בצורת במאראקש
L’exil Marocain -Dans la poesie de David Ben Hassine-André E. Elbaz
Cependant, les souffrances de l'exil marocain suscitent plus souvent, chez David Ben Hassine, des reactions moins affligeantes. Le poete trouve sa consolation dans l'espoir messianique, etroitement lie, chez lui, au retour a Sion, themes omnipresents dans toute son oeuvre. II croit le salut d'autant plus proche que les persecutions ont ete plus aigues:
Un liberateur arrive dans la ville de Sion…
Dieu lui-meme vient vous sauver…
Je n'en peux plus de languir apres toi,
O la bien-aimee de mon coeur,
L'annee de ma redemption.
Mon salut approche…
Je ramene vos captifs dans leur patrie.
(לישועתך ה׳ קוינו, טז, ב)
Aux yeux de David Ben Hassine, les malheurs d'Israel au Maroc, et en particulier, le regne sanguinaire de Moulay Elyazid, represented les חבלי המשיח la “guerre de Gog et Magog”, ces catastrophes qui constituent, selon la tradition, les signes avant-coureurs de l'ere messianique, auxquels il fait allusion dans son poeme מה טוב ומה נעים גורלו, טו. Comme lui, de nombreux rabbins marocains ont vu dans les persecutions du XVIIIe siecle des signes annonciateurs du salut, et ont conclu que l'intensite meme des souffrances et de la degradation des juifs devait hater la venue du “Fils de David”. David Ben Hassine assure que le salut est proche, que “le Premier en Sion va regner sur nous. Nos yeux vont voir sa majeste et sa beaute” (;אבא ביתך, ה שמחו בה׳, כח, ב).
Le messie annonce par le poete doit mettre fin a l'oppression (נשים שאננות, פח) et “liberer les prisonniers de la maison de servitude” (מתי תכונן עיר ציון, ט, ב). Il ramene la joie a ceux qui portent le deuil de l'exil (,משיח בן דוד מלכנו) et, surtout, les guerit de leur humiliation, en leur permettant a nouveau de marcher “la tete haute” (לך אוחיל רב עליליה, יד). Dans le premier des “chants splendides… composes a la gloire du souverain dont nous attendons la venue, notre messie de justice, incessamment, de notre vivant, Amen!”, David Ben Hassine expose la plupart des themes messianiques qui lui tiennent a coeur, tous en contraste avec les infortunes de l'exil marocain:
Rassemble mes disperses, mes expulses!
O Tout Puissant! Tu as promis depuis le debut des generations:
Un rameau sortira de la souche de Yisha'i,
Un rejeton poussera de ses racines.
Console done, et accorde ta misericorde
A tes enfants qui demeurent dans les tenebres de
minuit,
En leur envoyant le liberateur, nomme Menahem (Consolateur)…
Il relevera bien haut l'etendard de Juda,
Et deviendra notre souverain…
Les impies trembleront devant lui, seront aneantis.
Alors nous briserons nos chaines…
Il fera cesser l'exploitation,
Et protegera les faibles et les malheureux.
II lavera les souillures infamantes de la fille de Sion…
Et je triompherai de mes ennemis
Pendant son regne, la sagesse de la Thora se repandra
Un peuple ne levera plus l'epee sur un autre peuple…
Il fera mourir les impies avec le souffle de ses levres…
Hate son arrive! Qu'il vienne avant son heure
Sauver les pecheurs repentis!…
Puissent nos oreilles entendre la bonne nouvelle!
Alors les enfants d'Israel pourront revenir dans leur pays.
(אליך צורי שוכן עליה, יט)
Ce dernier voeu, la perspective du rassemblement des exiles dans la terre d'Israel, porte a son comble l'enthousiasme du poete. II ne tarit pas d'eloges sur la beaute de “ma terre,” ma vraie “patrie”, oil il “veut se rendre des qu'il sera libere de sa captivite” (מתי תכונן עיר ציון, ט, ב). Sans doute enflamme par les recits des rabbins emissaires de Terre Sainte qu'il a vus a Meknes, il chante le Temple rebati sur le Mont Moria, les portes monumentales et “les remparts de Jerusalem, ou vecurent tant de sages” (לדוד שיר ומזמור, יז, ב). Il porte aux nues la saintete et la beaute de Tiberiade, reconstruite au bord de “la Mer de Kinnereth” par Haim Aboulafia, parmi les combes sacrees des plus grandes sommites d'Israel (אוחיל יום יום אשתאה, יח). Sous l’empire de l’emotion, il se delecte de la melodie des vocables hebraiques qui evoquent la splendeur de la nature a Sion:
Israel… va heriter pour toujours
La terre du lys, dans
Le Sharon, le Sharon,
La rose des vallees!
(בטחו, בטחו באל, ל, ב)
La terre d'Israel de David Ben Hassine, c'est une sorte de pays ideal, une terre sainte oil il aimerait vivre, dans la dignite et la liberte retrouvees, en somme l'antithese de l'univers hostile de l'exil marocain abhorre.
Cette image ideale de la terre d'Israel a justement pour but de consoler les exiles desesperes.
La solution eschatologique constitue le seul re- mede que David Ben Hassine puisse proposer aux souffrances de l'exil marocain, car il ne peut imaginer a son epoque qu'une amelioration quelconque puisse intervenir sur le plan local. Sa vision tragique de cet exil est d'autant plus severe qu'il a lui-meme vecu dans le denuement le plus complet, voire dans la misere et la faim. La naivete de ses reactions personnelles, la spon- taneite meme des emotions d'un poete qui partage le sort quotidien d'une communaute qui se reconnait en lui, font du recueil Tehilla Le-David non seulement un document historique de premier ordre sur la condition des juifs marocains au XVIIIe siecle, mais egalement un temoignage precieux sur leur etat d'ame. Temoignage d'autant plus important que les poemes de David Ben Hassine continuent a etre chantes, encore aujourd'hui, non seulement au Maroc, mais dans tout le Bassin Mediterraneen, contribuant ainsi a forger la conscience collective des juifs originaires des pays d'Islam.
L’exil Marocain –Dans la poesie de David Ben Hassine-André E. Elbaz
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה-סוכר וסדינים
- 5. סוכר וסדינים
ז׳אן בעל הכינור היה בן שש עשרה או שבע עשרה שנה באותם ימים של שלהי מלחמת העולם השנייה.
הוא ומשפחתו הגיעו אלינו לאחר שיום אחד הודיע לנו אבי שאנחנו, המשפחה והבנות הנספחות, ניאלץ לוותר על שניים מבין ששת חדרי הבית, כי הם ייתפסו על ידי דיירי משנה. ״מה לא עושים למען הפרנסה!״ הגיבה אימא ונאנחה. ״פרנסה?״ נזעק אבי, ״כלומר – שכר דירה? חס ושלום! שכר מצווה – מצווה! וכי אנחנו ניטול תשלום מפליטים מסכנים, מאודים מוצלים מאש התבערה הפוקדת את אירופה?!״
ואכן, ז׳אן ואחיו אדוּאַר נחתו בעירנו עם הוריהם, מוסיֶה אֶה מדאם לוין, והיוו חלק מקבוצה של מהגרים שברחו בדרך לא דרך מאימת הנאצים.
הקהילה היהודית נטלה על עצמה לאמץ את הפליטים, ופנתה אל המשפחות המבוססות של מוגדור בבקשה, שכל בית אב יקלוט משפחה. אף על פי שכאמור, לא נמנינו עם המשפחות המבוססות, נהנינו ממעמר מיוחד בקרב היהודים בזכות סבי ז״ל, ר׳ דוד כנפו, שהיה רבה של הקהילה ודיינה. אבי, מנהיג טבעי בזכות עצמו, חש חובה, כבנו של הרב וכחבר בוועד הקהילה, לשמש דוגמה לאחרים.
כך אירע, שה״פליטים״ בביתנו חיו ברווחה, שניים בחדר, ואילו אנחנו אדוני הבית, נדחסנו שש עשרה נפשות(כולל הבנות הנספחות) בארבעת החדרים הנותרים.
*
הגברת אֶלין לוין(שאת שמה ושמות שאר בני משפחתה שיניתי מטעמים מובנים), הייתה אישה קשוחה למדי. בעלה עזריאל ושני ילדיהם סרו למרותה המוחלטת. היא הרבתה להתמרמר על מר גורלה ודבר לא השביע את רצונה. היא לא פסקה מלהלין בפני הוריי על תנאי המחייה העלובים שעמם היא נאלצה להשלים, לעומת הלוכסוס שהיה מנת חלקה בביתה שבאנטוורפן.
גם עלינו הילדים הרבתה להתלונן, על שאנחנו מקימים יותר מדי רעש. בבוקר, בשעת ההכנות ליציאה לבית הספר, אנחנו מעירים אותה וכשהיא מתעוררת מוקדם, הדבר גורם לה לקמטים מתחת לעיניה!
פעם הרחיקה לכת והאשימה אותנו בגנבה: ״הילדים שלכם גנבו לי סוכר וסדינים!" צווחה לעבר אמי.
להגיד לאמי, שהייתה כל כך גאה בילדיה ובחינוך שנתנה להם, שהם גנבים?!
האישה ההיא לא ידעה לאיזה תופת היא נכנסה. לאמי היה טמפרמנט תוסס והיא סערה מאוד. כולנו ראינו איך שהיא מתאדמת וצפינו בדריכות אל הר הגעש העומד להתפרץ.
אבא, שרתח גם הוא מכעס, שם את ידו על פי אימא ואמר לה בערבית כדי שהגברת לוין לא תבין: "לא כדאי לך להתרגז. חשבי על התינוק שבבטנך. תני לי לטפל במפלצת!"
״תְּחִיהָא! גרש אותה מביתי!״ סיננה אליו אימא.
ואילו אבי פנה אל ״המפלצת״ בנימוס ושאל: ״גברת לוין, מה גנבו לך?"
״הילדים שלכם גנבו לי סוכר מהטרסה וסדינים מן הארון!״ פירטה האישה את האשמתה.
"מה חיפש הסוכר שלך על הטרסה, גברת לוין?" הוסיף אבי לחקור בסבלנות.
״אתמול הנחתי על המעקה, כדי שיתייבשו בשמש, כמה קופסאות סוכר שנרטבו מהגשמים בזמן הנדודים שלנו. הבוקר עליתי לטרסה והסוכר נעלם. אחר כך ראיתי שמישהו נגע בארון שלי ומיד הרגשתי שחסרים לי שני סדינים רקומים, יקרים ביותר! אני מבקשת ממך לבדוק מי מן הילדים שלכם גנב אותם!״
״גברת נכבדה,״ אמר אבא כשאינו חוסך במאמץ כדי להתרסן, ״איך במחילה הגעת למסקנה שילדיי גנבו ממך את הסוכר ואת הסדינים?״
״הם שיחקו בטרסה אתמול.״
״הם משחקים כל יום בטרסה, ועד היום לא נגנב ממך דבר, לא כן, מדאם?״
״אין שום אפשרות אחרת! רק הם יכלו לקחת את הסוכר מהטרסה, ואחרי שגנבו את הסוכר התגנבו לחדרי ולקחו את הסדינים מהארון!"
״בואי נעלה אל זירת הפשע,״ הציע אבא בהגניבו חיוך לכיווננו, ״ושם נראה את הדברים מקרוב.״
הם עלו במדרגות אל הטרסה ואנחנו הילדים מזדנבים אחריהם.
"מדאם לוין, שמעת על האָלִיזֶה?" שאל אבא בנחת.
״כמו השאנז-אֶלִיזֶה?״
״האָלִיזֶה הן רוחות חזקות המנשבות לעתים קרובות בעירנו. הן באות מן האוקיינוס האטלנטי. שמא תבואי אתי ונרד לרחוב?״
ירדו לרחוב ואנחנו אחריהם. אך יצאנו מפתח הבניין, אבא נעצר, ובלי להוציא הגה, הצביע על שלוש קופסאות שהתבקעו מהנפילה והתפזרו על המדרכה והרחוב ברדיוס של כמה מטרים. שיירה של נמלים עמלניות חגגה על קוביות הסוכר המבהיקות בשמש.
במקום להתנצל, אמרה הגברת לוין: ״אתה מבקש לטעון שרוח האליזה שלך, היא שהעיפה גם את הסדינים היקרים שלי מהארון?״
״גברת לוין, לאחר שנוכחת לדעת שלשווא האשמת את ילדיי, לא נראה לי שהציניות שלך הנה במקומה! כשם שילדיי לא גנבו את הסוכר שלך, כך לא נגעו בארון שלך ולא לקחו ממנו את הסדינים.״ אבל הגברת לוין בשלה: ״אני בטוחה שהילדים שלך הם שלקחו לי את הסדינים! חפש בחדרים שלכם ותיווכח בעצמך!"
אבא הישיר אליה מבט מקפיא שרק לעתים רחוקות ביותר עשה בו שימוש: ״עד כאן, מדאם! הואילי את לחפש בחדרים שלך ואולי תגלי היכן הסתירו הילדים שלך את הסדינים.״ ״ילדיי לא יגנבו מעצמם את הסדינים!״ "העולם מלא פרדוקסים, מדאם!" בכך תם אבל לא נשלם.
- 6. והיה הסדין לסרדין
כעבור מספר ימים התבררה גם תעלומת הסדינים, כאשר התייצבו במעוננו שני שוטרים צרפתיים וביקשו לדבר עם הגברת לוין.
כשהופיעה, פנה אליה הבכיר מבין השוטרים: ״מדאם לוין היקרה, יש לי הכבוד להודיעך שיש לי עבורך בשורה אחת טובה ובשורה אחת רעה. נתחיל בטובה – שני הסדינים שעל גניבתם הגשת תלונה למשטרה נמצאו בריאים ושלמים.״
"הייתה לה החוצפה להתלונן במשטרה?!״ לחשה אמי באוזני אבי בערבית, אבל הוא עצר בה מלהתפרץ.
השוטר הבכיר נפנה אל ידידו הזוטר וביקש ממנו להציג את החבילה שבידיו עטופה בנייר חום וקשורה בחוט.
״אלו הסדינים שלי? מי יודע באיזה מצב הם!״ רטנה גברת לוין וביקשה ליטול בעלות על החבילה, אבל השוטר הבכיר עצר אותה בידו: ״רגע, מדאם. קודם עלייך לזהות את הממצא, שמא אינו זה שעליו התלוננת.״ והוא אותת לשוטר הזוטר להתיר את הקשרים ולפתוח את החבילה. משהוצגו הסדינים, הצביע עליהם וחקר: ״האם האותיות הרקומות כאן, A ו-.L הם ראשי התיבות של שמך, מה שיוכיח שאכן הסדינים הללו שלך הם?״
גברת לוין אישרה וביקשה שוב ליטול בעלות על רכושה, אבל השוטר שוב עצר בעדה: ״רגע, מדאם. כאן אנחנו מגיעים לבשורה הרעה. האם יש לך בן בשם אדואר?״
גברת לוין מלמלה שאכן כך הדבר ושאלה: ״מה לבני אדואר ולעניין הזה?״
במקום תשובה הורה השוטר לקרוא לבחור.
אדואר הגיע רועד בכל גופו ופניו חיוורות כסיד.
אבא, שהבין לאן פני הדברים, הציע להשאירם לבדם עם השוטרים, אבל השוטר הבכיר אמר לו: "אדוני, אתה אחראי על האנשים האלה, על כן אני מבקש ממך להיות נוכח בשיחה שאנחנו נקיים עם הבחור.״
מהחקירה התברר, שבביקורת שערכו השוטרים אצל סוחר ערבי שהיה ידוע כמשתף פעולה עם גנבים, מצאו את הסדינים ועליהם רקומות האותיות א׳ ל׳. לאחר שחקרו אותו, הודה הסוחר כי קנה אותם מבחור בשם אדואר. השם אדואר לא היה מן הנפוצים בעירנו ועל נקלה גילו השוטרים את זהותו ומקום מגוריו.
על כורחו נאלץ אדואר להודות בגנבת הסדינים מאמו. לשאלה היכן הכסף שקיבל עבור הסדינים, השיב בבושת פנים, כי השתמש בו כדי לספק את תאוותו: קניית סרדינים מטוגנים אצל יהודים במלאח, אותם זלל כמנהג המקומיים כמתאבן לכמה כוסיות ״מחייה״ – המשקה החריף שרבים מיהודי מוגדור ייצרו בעצמם.
השוטר אמר לגברת לוין, שמאחר שתלויה נגד הבחור הצעיר תלונה של גברת מאוד נכבדה, מחובתו לעצור אותו ולפתוח לו תיק פלילי.
גברת לוין קראה בהיסטריה שהיא מושכת את תלונתה והתחננה בפני השוטר שלא יאסור את בנה והבטיחה לערוב להתנהגותו. אבל השוטר קבע, שהוא אינו מוכן לקבל את דברתה של נוכרייה בעיר, שבנה הוכח כגנב, ופנה אל אבי ואמר: ״רק אם מוסיֶה יבקש זאת, אולי ניעתר לבקשה לבטל את התלונה.״
אבי ״התלבט״ ארוכות, ורק לאחר שהגברת לוין כמעט ירדה על ברכיה מרוב תחנונים, ניאות ליטול חסות על דייריו. הוא סחט ממנה הבטחה חגיגית שלא היא ולא בנה ישובו לסורם.
אמי מיחתה באוזני בעלה בערבית על שהוא מוכן ליטול אחריות על הפושע הקטן ולערוב לו, ובכך לסכן את שמו הטוב, אבל אבי הגיב, שדווקא בגלל שמו הטוב, אין הוא רוצה להלבין ברבים את פניהם של דיירי המשנה שלו השוהים בביתו-מבצרו, והבטיח לאמי שהן הגברת והן בנה הפוחח למדו את לקחם.
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה
עמוד 20
מהן אותם מלים-אשר כנפו-פורים-מָה בֶּאֱמֶת קָרָה שָׁם?
פורים-אשר כנפו
מָה בֶּאֱמֶת קָרָה שָׁם?
גִּרְסַת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִמְאֹרָעוֹת שֶׁהִתְרַחֲשׁוּ בְּשׁוּשָׁן
אֲנִי הוּא הַמֶּלֶךְ שֶׁל הַמְּגִלָּה
הַמֹּלֶךְ מֵהֹדּוּ עַד אַבּוּ-עָגִילָה
קְצָת חָכָם, מְעַט טִפֵּשׁ,
אַרְמוֹנִי זָהָב אַרְגָּמָן וַשֵׁשׁ.
הָיְתָה לִי מַלְכָּה ־ וַשְׁתִּי שְׁמָהּ
מַהֵר חִישׁ חִפַּשְׂתִּי אַחֶרֶת בִּמְקוֹמָהּ
בִּמְקוֹמָהּ בָּחַרְתִּי אֵשֶׁת חַיִל
הַמַּלְכָּה אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל.
רַבִּים שָׂרַי, וּמֵעַל כֻּלָּם עַל הַדּוּכָן
עוֹמֵד הָמָן הֲלֹא הוּא מְמוּכָן.
חָכָם הוּא הַמָּן, מְמֻלָּח וּמְפֻלְפַּל
אַף כִּי לִפְעָמִים קְצָת מְבֻלְבַּל."
לוֹ אִשָּׁה, מָה שְׁמָהּ? קֶרֶשׁ אוֹ זֶרֶשׁ?
וּבָנִים לָהֶם, שׁוֹטֶה טִפֵּשׁ וְגַם חֵרֵשׁ.
בְּנָם הַקָּטָן, וַיְזָתָא, מַמָּשׁ מְטֻרְלָל
(אֲנִי לֹא סוֹבֵל אוֹתוֹ בִּכְלָל!)
וּפַעַם כָּכָה, עַל כּוֹס בִּירָה,
בְּיוֹשְׁבִי בְּאַרְמוֹנִי בְּשׁוֹשַׁן הַבִירָה,
בָּא הַיְּהוּדִי מָרְדְּכַי וְכָךְ לִי אָמַר:
אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, כַּמָּה מַר לִי מַר !
שָׁאַפְתִּי לְקִרְבִּי עָשָׁן מֵהַנַּרְגִּילָה
לָקַחְתִּי רַחַת – לוֹקוּס מֵהַחֲבִילָה,
אֶת הַכָּרִית מֵאַחֲרֵי גַּבִּי סִדְרָתִי
וְאֶת מָרְדְּכַי הַטּוֹב שָׁאֹל שָׁאַלְתִּי:
נוּ, רַב מָרְדְּכַי, יָא חַבִּבִּי, אָפֶנְדִּי
הֲתִשְׁתֶּה עִמִּי מְעַט שֵׁרִי בְּרֶנְדִּי?
אֲחְשִׁי, אָמַר, (זֶה שֵׁם הַחִבָּה שֶׁלִּי)
מִתְרַחֵשׁ מִסְּבִיבְךָ מַעֲשֶׂה מְאֹד פְּלִילִי!
אֲבוֹי לַיְּיָ מָה אַתָּה אוֹמֵר יא סַחְבִּי,
בְּאַרְמוֹנִי יֵעָשׂוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא כִּלְבָבִי ?
בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ יַשְׁקוּךְ לַעֲנָה וּמֵי-רֹאשׁ,
אִם תִּשְׁתֶּה תִּהְיֶה זַ"ל אֵין אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!
רְאֵה הִזְהַרְתִּיךָ רְשֹׁם זֹאת בְּסִפְרְךָ
אוּלַי פַּעַם, עַמִּי וַאֲנִי נִזְדַּקֵּק לְךָ'.
הִשְׁתַּטַּחְתִּי עַל הַשָּׁטִיחַ הַפַּרְסִי
לָטַפְתִּי אֶת כְּרֵסִי וְאָמַרְתִּי לוֹּ: מֶרְסִי!
(כִּי יוֹדֵעַ שָׂפוֹת אָנֹכִי, אַנְגְּלִית צָרְפָתִית,
כּוּרְדִּית סְפַּנְיוֹלִית וּקְצָת גְּרוּזִינִית).
אֶת בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ עַל הָעֵץ תָּלִיתִי
תּוֹדוֹת לְמוֹטְקֶה מִיְּדֵי אוֹיְבַי נִצַּלְתִּי.
בַּיָּמִים הַהֵם עֵרֶךְ הַמָּן פְּיֵאסְטָה
לְצִיּוֹן בַּר הַמִּצְוָה שֶׁל בְּנוֹ וַיְזָתָא
שָׁתִינוּ הַרְבֵּה, הִשְׁתַּכַּרְנוּ וְהִשְׁתּוֹלַלְנוּ
כְּשֶׁמָּרְדְּכַי עוֹמֵד מִן הַצַּד וּמַבִּיט בָּנוּ.
זָלַלְנוּ מח, קַבָּאבּ, שִׁישְׁלִיק וּמֵרְגֵּז
לֹא מָרְדְּכַי. פָּנָיו קְפוּאוֹת, נִרְאָה בְּרֹגֶז.
הַקִּצֵר, עָשִׂינוּ כֵּיף חַיִּים, בְּעוֹד מָרְדְּכַי
מְמַלְמֵל לְלֹא הֶרֶף: 'עַם יִשְׂרָאֵל חַי'!
הַמָּן נֶעֱלָב וּמִכַּעַס כִּמְעַט הִתְפּוֹצֵץ
וּבְלִבּוֹ הֶחֱלִיט: אֶתְלֶה אוֹתוֹ עַל עֵץ!
וּכְשֶׁאֲנִי, כָּכָה, אָפוּף אֵדֵי אַלְכּוֹהוֹל
מָשַׁךְ אוֹתִי הַמָּן הַצִּדָּה אֶל הַהוֹל.
אֲחְשִׁי, אָמַר, נְקָמָה אֲנִי דּוֹרֵשׁ,
עַל עֶלְבּוֹנִי וְעֶלְבּוֹן וַיְזָתָא וְזֶרֶשׁ.
עָנִיתִי לוֹ: בַּקֵּשׁ מָה שֶׁתִּרְצֶה חַבִּבִּי
חֲבֵרְךָ הוּא חַבְרֵי וְאוֹיֶבְךָ הוּא אוֹיְבִי!
אֶת מָרְדְּכַי אֲנִי רוֹצֶה לִתְלוֹת עַל עֵץ
וְיַחַד אִתּוֹ יִתְלוּ כָּל יְהוּדִי וְכָל לֵץ!
כְּדֵי לְהַבְהִיר לוֹ שֶׁאוֹתוֹ אָזְנֵי שׁוֹמַעַת
הֵסַרְתִּי מֵאֶצְבָּעִי וְנָתַתִּי לוֹ הַטַּבַּעַת.
הַדָּבָר נוֹדַע לְמָרְדְּכַי. הוּא נִפְגַּשׁ בַּסֵּתֶר
עִם מִלְּכִתֵּי יָפָתִי תַּמָּתִי רַעְיָתִי, אֶסְתֵּר.
בֵּינְתַיִם קָרָה מִקְרֶה מְאֹד מוּזָר
וְזוֹ אַשְׁמָתוֹ הַבִּלְעָדִית שֶׁל הַמָּן הַמְּפֻזָּר.
רָצִיתִי לִגְמֹל טוֹבָה לְמוֹטְקֶה. עַל הִצַּלְתִּי
לָכֵן, אֶת פִּי הַמָּן בְּעִנְיָן זֶה, שָׁאַלְתִּי.
הוּא לְתַמּוֹ חָשַׁב שֶׁהַכַּוָּנָה אֵלָיו בְּוַדַּאי
(הוּא מַעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּי!)
וְכָךְ בַּעֲצַת עַצְמוֹ נֶאֱלַץ הַמִּסְכֵּן
לַעֲשׂוֹת כְּמִצְוָתִי וְלוֹמַר לִדְבָרִי כֵּן!
הוּא הַלְּבִישׁ אֶת מָרְדְּכַי בִּגְדֵי בַּהַט וַשֵׁשׁ
וְסוֹבֵב אוֹתוֹ רָכוּב עַל סוּסִי מֵהַבֹּקֶר עַד שֵׁשׁ.
לִקְרַאת סוֹף הַטִּיּוּל עָבְרוּ לְיַד בֵּית זֶרֶשׁ
שֶׁהִיא כַּיָּדוּעַ מִבְּחִינַת הַשֵּׂכֶל מַמָּשׁ קֶרֶשׁ!
אָמְרָה בְּלִבָּהּ: מָרְדְּכַי בָּרֶגֶל הַמָּן עַל הַסּוּס
וּמִיָּד בְּלִי לַחְשֹׁב וּלְלֹא כָּל הִסּוּס
מִלְּאָה דְּלִי שׁוֹפְכִין וּשְׁפַכְתּוֹ עַל הָרֹאשׁ
שֶׁל הַוָּזִיר הָרִאשׁוֹן לְמֶלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ !!!
לֹא עָזְרָה לוֹ דּוּשָׁה, אַמְבַּטְיָה לֹא הוֹעִילָה
לֹא פַּרְפוּם, מֵי קוֹלוֹן, הוּא הָיָה – בִּמְחִילָה,
מַסְרִיחַ לַמֶּרְחַקִּים בְּמֶשֶׁךְ יָמִים רַבִּים
עַד שֶׁהֵעֵז לָצֵאת הַחוּצָה רַק בָּעַרְבִים !
וּמָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר תָכְנִית תִּכְנְנוּ
וְלָצֵאת לְקָרֵב, יָפֶה הִתְכּוֹנְנוּ:
אֶסְתֵּר לַמִּשְׁתֶּה עִם הַמָּן הִזְמִינַתְנִי
וַאֲנִי אָמַרְתִּי: מוּכָן לָבוֹא הִנְנִי!
הִיא הֵכִינָה לָנוּ חַפְלָה לֹא נוֹרְמָאלִית
שַׁמְפַּנְיָה, דָּג הֵרִינְג וְיַיִן מֵהֶחָבִית,
בוֹרֵיקָס, פָלָאפֶל עַל הַכִּיפְכִּיפָאק
קוּסְקוּס, טְחִינָה וְעָארָק בַּמָּרָק!
בְּאֶמְצַע הַמְּסִבָּה, כְּטוֹב לִבֵּנוּ בְּיַיִן
אֶסְתֵּר שָׁתְקָה, לֹא גִּלְתָה דָּבָר עָדִין
הַמָּן סִפֵּר בְּדִיחוֹת, אֲנִי צָחַקְתִּי
פִּהַקְתִּי, שָׁתִיתִי, שַׁרְתִּי לְאִשְׁתִּי נָשַׁקְתִּי
וְהִנֵּה פִּתְאוֹם וְאָנוּ מִתְפּוֹצְצִים מִנַּחַת
אֶסְתֵּרִיקָה שֶׁלִּי בּוֹכָה תַּמְרוּרִים וְנֶאֱנַחַת
שְׁנֵינוּ קַמְנוּ בְּבֶהָלָה:- אֶסְתֵּר מָה קָרָה?
עָלֶיךָ לְהַצִּיל אוֹתִי וְאֶת עַמִּי בִּמְהֵרָה!
– אוֹתָךְ? מַחְמַל עֵינַי! סֻכָּרִיָּה שֶׁלִּי עַל מַקֵּל?
מִי אוֹתְךָ הִפְחִיד? מִי בִּכְבוֹדְךָ הֵקֵל ?
אֶסְתֵּר הוֹשִׁיטָה יָדָהּ (וּבְיָדָהּ שִׁפּוּד מְחֻדָּד כָּזֶה)
־ מִי? מִי? מִי אם"לא הַהָמָן הָרַע הַזֶּה !
וּבְאֹמְרָה כָּךְ, בַּשִּׁפּוּד כִּמְעַט עָקְרָה לוֹ עַיִן
(אֶת הַמַּרְאֶה הַזֶּה לֹא שָׁכַחְתִּי עָדִין)
נוּ, מַה אֲסַפֵּר לָכֶם, הָמָן נִתְלָה
וְאִתּוֹ כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ וּבָעִיר הֲמוּלָה,
בָּעִיר שׁוּשָׁן, חַג פּוּרִים , שִׂמְחָה וְגִילָה
הַיְּהוּדִים צוֹחֲקִים, קוראים את הַמְּגִלָּה.
וַאֲנִי וְאֶסְתֵּר מַבְּסוֹטִים, שְׁלֵוִים וּשְׂמֵחִים,
תִּהְיוּ לִי כֻּלְּכֶם בְּרִיאִים וּבְרוּכִים!
מהן אותם מלים-אשר כנפו-פורים-מָה בֶּאֱמֶת קָרָה שָׁם?
עמוד 109
גרוש יהודים משלשה כפרים באזור האטלס בתחילת 1891-אליעזר בשן
פנייה ממוגדור ללונדון
הנושא הגיע לידיעת ״אגודת אחים״ בלונדון ע״י ראובן אלמאליח, ראש קהילת מוגדור, איש רב פעלים בחיי הציבור היהודי, שהוא כמו אביו הרב יוסף כיהנו בתור סוכנים קונסולריים של אוסטריה בעיר המסחר החשובה מוגדור.
במכתבו ב 10 במרס מסר מידע מפורט יותר מאשר קודמיו, ואלה עיקרי הדברים: במקום הנמצא במרחק שני ימי נסיעה ממוגדור, מצויים זה כשבעים שנה ארבעה מלאחים, בהם גרים כשש מאות נפשות. היהודים בעלי בתים וקרקעות, והם מעבדים אותם לפרנסתם. לפני כשבועיים, לאחר שובו מביקור אצל הסולטאן, הודיע המושל שלפי פקודת הסולטאן על היהודים לנטוש את בתיהם מיד. כדי לזרז יציאתם, הציב 12 חיילים קרוב למלאח, ושכרם בגובה 12 דולר ישולם ע׳׳י היהודים. היהודים טענו בפני המושל שנוסף לרכושם, יש ברשותם סחורות השייכות לסוחרי ״החוף״(הכוונה למוגדור). לכן דרוש זמן כדי לרכז את הרכוש. אבל המושל התעלם מבקשתם וציוה על יציאה מיידית. יהודים נמצאים במצוקה, כי עליהם היה לשלוח מראש את נשותיהם וילדיהם אל מחוץ לבתיהם. הם החליטו לעזוב את רכושם ולהסתלק מפחד שמא יירצחו. אין איש יודע היכן הם עתה.
״אם לא יינקטו צעדים מתאימים למנוע מעשה כזה, יש חשש שגם מושלים אחרים ילכו בעקבותיו״. הוא מוסר על הצעדים שנקט: הודיע על המעשה לקונסול הבריטי בעיר, כתב לסולטאן, ובשבוע שעבר, כשהשגריר של צרפת עבר במוגדור בדרכו למראכש לפגישה עם הסולטאן, פנה וביקשו להעלות נושא זה בפני הסולטאן.
הוא סיים מכתבו בתקוה ש״אגודת אחים״ ואישים אחרים בעלי השפעה יפעלו להפסקת המעשה האכזרי והברברי.
בעקבות מכתבו של ראובן אלמאליח, פנה המוסד המשותף של ״אגודת אחים״ והסניף הלונדוני של ועד שליחי הקהילות, ב 10 באפריל לשר החוץ הרוזן מסליסבורי Salisbury בבקשה ששלטונות בריטניה יעניקו הגנה מתאימה לתושבים היהודים של אימין-תאנות נוכח ההתנהגות האכזרית של המושל. צירפו העתק מכתבו(הנ״ל) של ראובן אלמאליח ״המוכר במהימנות ידיעותיו, ממנו משתמע שהקאיד הגלה את כל בני הקהילה בת 600 נפש מבתיהם, והחרים את רכושם. הקרבנות המסכנים אינם מסוגלים להתנגד, ורק מקווים שיצילו חייהם״.
הפונים מבקשים שבריטניה הידועה ביחסה ההומניטרי, תגן על הקהילה היהודית באימין תאנות. ואם הדבר מקובל, יואיל לשלוח מברק לשגריר בטנג׳יר. (תעודה מס׳ 6) שר החוץ נענה לבקשה, ושלח למחרת מברק למר וייט בטנג׳יר, בו הוא מתבקש לחקור את אמיתות המידע על מעשיו של מושל אימין- תאנות, כי לפי תלונת המועצה היהודית הוא מגרש את כל היהודים מרובעיהם. המברק מסיים: ״הענק להם עזרה לפי יכולתך״.
יש להעיר, שחקירת התלונות ע״י הדיפלומטים במארוקו, היתה תהליך רגיל, בגלל החשש שמא אין הדברים נכונים, או הגיע מידע מגמתי ומופרז. נוסף למברק, נשלח בו ביום מכתב משר החוץ לוייט, בו מופיעים פרטי האירוע כפי שנכתבו ע״י ראובן אלמאליח והמוסד המשותף בלונדון. העתק המכתב האחרון מצורף. הקונסול התבקש לעזור ליהודים ולדווח על המצב.
ב 12 באפריל, כלומר יום לאחר שקיבל הוראה משר החוץ, כבר ענה הקונסול הכללי, ודיווח שהוא כתב בנדון לוזיר לעניני חוץ ב 14 במרס.
ההתערבות הדיפלומטית, וכנראה שגם פנייתם הישירה של המגורשים לסולטאן לאחר שהגיעו למראכש הניבה פירות, והסולטאן הורה להחזיר את העקורים לבתיהם, כפי שעולה ממכתב תודה שכתב וייט לוזיר לעניני חוץ ב 13 באפריל, ובו יום דיווח על כך לשר החוץ. אבל ההוראה הגיעה לאחר שכבר גורשו, ובתיהם נהרסו. ועל הנזק שנגרם להם התבקש הסולטאן לפצותם. (תעודות מס׳ 7, 8)
בנושא זה היתה התכתבות בין הגורמים השונים, והמוסד המשותף של יהודי אנגליה הביע תודתו לשר החוץ על חלקו בפתרון. בדיווח השנתי של ועד שליחי הקהילות באותה שנה דווח על הפרשה, ונאמר בין השאר, כי לפני ששלוחו של הסולטאן הגיע לכפר כדי למסור למושל את הוראתו, המושל כבר גרשם ובתיהם נשרפו, ועתה נעשים מאמצים כדי לקבל פיצוים. לא ידוע אם אמנם קיבלו פיצויים, והדבר מסופק. לסיכום, תיארנו פרשה כפי שעולה מתעודות של משרד החוץ, והדיווח של ועד שליחי הקהילות באנגליה. ייתכן שמקורות אחרים שעוד לא פורסמו יאירו פרטים נוספים. עולות כמה שאלות. א. מה היתה הסיבה לגרוש היהודים. לו היה זה אמצעי לסחטנות כספית, כשהמושל אמור להציג בפני היהודים את האפשרות שגזרתו תבוטל, אם ישלמו לו, הרי היה צריך להופיע רמז כלשהו בתעודות. מה גם שהיו ביניהם סוחרים, בעלי רכוש שהמושל עלול לחמוד רכושם. ב. מדוע שרפו את בתיהם? לו רצה המושל ברכושם, היה מחרים את התכולה. נראה אפוא שלא היה כאן אינטרס כלכלי בגרושם. ג. האם אמנם היתה זו פקודה של הסולטאן או של המושל, אשר כדי לתת לה לגיטימציה טען שיש לו גיבוי של פקודת הסולטאן, באשר היו מקומות בהם המושלים התנכלו ליהודים ביזמתם, בניגוד למדיניות של הסולטאן.
אנו משערים שהיתה זו פקודת הסולטאן, שהרי לו היתה זו יזמת המושל בלבד, היה הסולטאן עם ביטול פקודת הגרוש נוזף במושל או מפטרו, כפי שאירע כאשר המושל ביזמתו גרש יהודים. אנו מניחים שהנימוק לגרוש היה על רקע מרד של שבטים החיים באזור הרי האטלס. כפי שידוע, סולטאן זה דיכא באכזריות שבטים ברברים מתמרדים. כנראה גורשו יחד עם היהודים גם ברברים מקומיים, אבל להם לא היה עורף פוליטי שדאג לאינטרסים שלהם. דומה שהסולטאן אמנם נתן את ההוראה לגרוש, ורק בהתערבות הגורמים האירופאים שהוא היה נזקק להם, ביטל את הגזרה. אין זה המקרה היחיד שהסולטאן נותן הוראה לביטול פקודה הפוגעת ביהודים בעקבות לחץ אירופאי, וביחוד של צרפת ובריטניה שלהן מעמד בכיר במארוקו בשנים אלה.
גרוש יהודים משלשה כפרים באזור האטלס בתחילת 1891-אליעזר בשן
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman
Cette représentation changea ma vie. L’Alliance française qui patronnait cette soirée, y avait invité le philosophe Gaëtan Picon, alors directeur de cabinet d’André Malraux, à donner une conférence sur Sophocle. J’appris plus tard que ce puissant personnage, avait dit à l’ambassadeur de France : « Ce garçon a du talent, il faut l’envoyer étudier à Paris ». Les services culturels français firent le nécessaire et quelques mois plus tard, je partais vers la Ville Lumière, avec une bourse d’études théâtrales pour cinq ans. Deux ans plus tard, élève au conservatoire, je retrouverais Gaëtan Picon à la Sorbonne où il m’invita à lire des scènes de Racine devant ses étudiants de maîtrise.
Je fis le voyage dans la soute d’un bateau, seule option accessible à mes moyens. Mon frère Jacques m’avait accompagné jusqu’à Casablanca et m’avait aidé à tramer deux énormes valises, remplies surtout de livres et de disques. De Marseille, je pris le train pour Paris. Était-ce mon entraînement dans les salles de gymnase de Meknès, ou ma fébrilité enthousiaste, toujours est-il que je n’eus aucun mal à coltiner mes bagages jusqu’au pont, à les hisser sur les quais du port, des gares ou des métros et j’arrivai tout frétillant pour m’installer à la Maison du Maroc de la Cité universitaire.
J’étais donc à Paris, prêt, comme Henri IV, à tout faire pour conquérir la capitale, un peu Rastignac, un peu Cyrano, un peu Juif errant. Paris était un rêve. J’étais ébloui. Je passais des heures à longer les quais de la Seine, j’arpentais plusieurs fois par jour le Jardin du Luxembourg. J’ai très vite et réellement apprécié ces endroits tenant à la fois de l’insolite et du banal que sont les terrasses de café parisiennes. A Saint Michel, je les connaissais toutes. J’aimais m’y asseoir, seul, à deux ou en bande, et y siroter un café au lait avec un croissant bien frais. Mon palais garde encore en mémoire la saveur de cette collation si ordinaire dont je n’ai pourtant jamais retrouvé le goût. Un goût d’Occident, de liberté, de grande ville, ce goût de conquête qui doit être ma Madeleine à moi… Qu’il était loin alors, le thé marocain à la menthe versé d’une théière tenue très haut pour déposer en haut du verre une fine corolle de mousse. Les cafés de Paris sont différents de ceux du reste du monde. Au Maroc, n’y venaient que des hommes. Ils se rassemblaient là et cela les aidait à attendre que la journée passe. A Paris, le café est un havre de grâce. On s’y offre une pause entre deux courses, on y tient des rendez-vous d’affaires, des entrevues amicales ou amoureuses, on y réfléchit, on y travaille, on s’y repose. C’est un lieu qui peut être à la fois intime et public, un lieu dynamique et distrayant. J’observais les étudiants et surtout les étudiantes. Toutes les beautés de l’Europe s’offraient à mon regard. J’étais émerveillé.
J’étais fasciné par le métro, cette ville sous la Ville que je découvrais. La foule y était aussi dense qu’à la gare des autobus à Meknès, mais son mouvement continu, rapide et si parfaitement canalisé lui donnait un tout autre grouillement. Tous ces gens qui l’arpentaient au pas de course semblaient parfaitement savoir où ils allaient. Nul doute qu’ils ne sachent aussi pourquoi ils couraient et ce qu’ils avaient à faire dans la vie. Moi qui craignais constamment de me perdre et qui ne connaissais que les déplacements indolents des foules orientales, j’étais à la fois envieux et envoûté. Me déplacer à ce rythme accéléré et aveugle fut désormais l’objectif concret que je me fixais pour devenir Parisien. Je ne crois pas l’avoir jamais atteint. Avec l’habitude, j’ai seulement feint une certaine assurance sur certaines lignes que j’empruntais régulièrement pour me rendre boulevard Poissonnière, au centre communautaire ou au conservatoire.
Peu après mon arrivée à Paris, je suis sorti un soir avec un ami d’enfance retrouvé, Claude Méchali, dans une boîte de jazz où nous avons testé nos talents de séducteurs sur de jeunes Françaises. L’une d’elle me raconta que son mari était parti en Algérie et qu’elle était venue là étouffer ses angoisses. Claude avait participé avec moi à des soirées poétiques à Meknès. Il jouait admirablement du violon et resta un ami fidèle durant toute ma période parisienne. Ensemble, nous avions acheté tous les concerti pour violon et nous les écoutions religieusement sur des disques trente-trois tours que j’ai en partie conservés. Cet ami très cher qui fut un compagnon assidu de mes années parisiennes est mort d’une leucémie à cinquante ans. Il est enterré à Montréal où ses parents avaient émigré. J’ai toujours une pieuse pensée pour lui, chaque fois que j’écoute un morceau pour violon.
J’ai découvert Paris comme un touriste qui a tout son temps. Avec émerveillement et sans précipitation. J’allais souvent au Louvre ou dans diverses galeries. Je formais mon goût esthétique, je m’instruisais. Dans les rues, les musées, les palais et les parcs. Le spectacle était partout. Evidemment, je n’ai pas tardé plus de quelques jours avant de monter à la Tour Eiffel. Je me souviens du vertige qui me prit au troisième étage. Moi qui avais grandi dans les ruelles du vieux mellah, ces perspectives me changeaient. Les avenues qui irradiaient de la Place de l’Etoile n’avaient pas grand-chose de commun avec notre boulevard de Meknès, suprême lieu de sortie et de rencontres.
Muni de cette bourse et recommandé par le conseiller culturel français au Maroc, Georges Lerminier, je me présentais au cours Simon, le plus renommé des cours de théâtre, pour préparer mon examen d’entrée au Conservatoire d’art dramatique de Paris. Le professeur René Simon était un drôle de personnage. Un peu cabotin, il tenait peut-être du comédien raté, mais nombre d’illustres acteurs lui doivent leur carrière. Il sera aussi mon prof au conservatoire où je lui préférerais cependant son collègue Fernand Ledoux, comédien de génie et professeur remarquable. René Simon me dirigea donc pour les trois scènes obligatoires du concours d’entrée au conservatoire. En fait, je pense qu’il ne fit que fignoler l’enseignement que m’avait donné France Ellys au conservatoire de Meknès et si j’ai réussi à entrer haut la main au Conservatoire de Paris, ce fut certainement surtout grâce à elle.
Les examens d’entrée au conservatoire se font en trois étapes et durent trois mois. Ce sont des épreuves éliminatoires. Nous devions, pour chacune, présenter une comédie ou une tragédie. Ma troisième et dernière scène était tirée de Bérénice et je jouais le rôle de Pyrrhus. Nous étions plus de 600 concurrents. Il y en eut 25 de retenus pour l’examen final. A la surprise générale et à la mienne en particulier, c’est le petit juif pauvre à peine débarqué de son mellah qui sortit premier de toute la promotion. Mon nom était cité dans les journaux parisiens. Le Monde publia une critique élogieuse signée de l’autorité irréfutable en matière de théâtre, Poirot-Delpech, futur académicien.
Je n’en revenais toujours pas quand, lors de ma visite au conservatoire en 2003, j’ai retrouvé le compte-rendu de cet examen final. Je ne peux dire jusqu’à aujourd’hui ce qui m’impressionne le plus, les noms des quinze examinateurs ou leur plébiscite. Les plus grands comédiens, metteurs en scène et dramaturges de l’époque avaient tous voté pour moi. Ayant obtenu le maximum de voix, je figurais en tête de la liste des admis. Pour moi, cela relevait du miracle. Sois remerciée pour ce prodige, toi qui m’as formé à l’ombre de l’Atlas, France Ellys, ma muse, mon guide. À partir de là, Fernand Ledoux prit ta relève. Ce maître, qui me suivit pendant mes trois années d’études au conservatoire, enseignait merveilleusement. Ses leçons étaient simples, directes et efficaces. Peu loquace, il lui suffisait d’un mot ou d’un simple geste, pour placer une situation ou situer un personnage. Il montrait, écoutait, dirigeait avec naturel, patience et chaleur. Nous sortions de chez lui, enrichis.
Je travaillais ensuite mes rôles pendant des heures. J’aimais particulièrement déclamer mes monologues à tue- tête en arpentant les allées encore désertes du Parc Mont- souris, aux aurores. Les rares passants, quelques clochards ou promeneurs de chiens, me jetaient avec philosophie des regards indulgents. Paris avait, certes, connu bien d’autres hallucinés… Je scandais mes tirades de toutes mes forces. Si Racine m’était plus familier, car j’avais déjà, grâce à France Ellys, développé un style particulier pour interpréter ce dramaturge, je devais beaucoup m’exercer pour satisfaire aux exigences de mon maître pour d’autres rôles tragiques comme Le Cid, Ruy Blas ou Lorenzaccio. L’air matinal et la beauté du lieu m’étaient propices pour apprendre à intérioriser ces personnages, à “désemphatiser”, comme disait Ledoux. Je m’adressais aux arbres et aux rochers qui semblaient également fin prêts à donner la réplique à Alceste ou à Don Juan et acceptaient même de servir de cobayes pour mon apprentissage de diction. Je pouvais me laisser aller à les interpeller avec d’interminables exercices de vocalisation et ils acceptaient mes hommages répétés de ooooooOOO, aaaaaaaAAA, iiiiiilll ou ououououOU OUOU ou mes adresses éperdues en alexandrins, déclamées un crayon entre les dents, afin de fignoler mon élocution. Par contre, mon voisin à la Maison du Maroc dont la chambre était attenante à la mienne, étudiant en mathématique quelque peu farfelu, ne manifestait pas la même humilité et il prenait un malin plaisir à répéter systématiquement ce que je récitais de l’autre côté du mur, me renvoyant l’écho dans une belle cacophonie.
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- الباز – Elbas, Elvas
Elbas, Elvas
Elbas est le nom d’une ville en Espagne, tirant probablement son origine du nom arabe الباز «Al-Baz» (le faucon). Sous sa forme البياز (E1-Biyaz» (le fauconnier), ce nom est porté par des familles musulmanes marocaines et a donné naissance au nom de !«Albaicin» البيّازين «Al-Biyazin» (les fauconniers), le célèbre quartier de Grenade lequel, depuis la domination arabe, conserve encore cet appellatif.
Voir «Falcon» (No. 946), forme espagnole de ce nom existant comme patronyme juif au Maroc, ainsi que Ben Shahin (No. 1081).
Au Portugal, dans la province d’Alemtejo (district de Portalegre), il existe également une ville du nom d’Elvas, dont l’étymologie semble être la même.
Dans les anciens documents espagnols, on trouve ce nom sous les graphies de Albeç (XHIe s.) et Elvas (XVe s.).
(Ben Albaz) Benelbas
Benelbaz, Benelvas
Même nom que l’antérieur, précédé de l’indice de filiation hébraïque : «Fils du Faucon»
Mayr Albeç, de Valence, fait l’objet d’un acte de Don Pedro III, Roi d’Aragon, en date du 22 oct. 1285
Abraham Elvas, rabbin et médecin à Elvas, en 1475
Moïse Bar Mimon Elbaz, rabbin cabaliste à Taroudant (Maroc), au XVIe s. Auteur de: Hekhal Qodesh «Temple Sacré», commentaire mystique sur le rituel des prières, commencé en 1575 et publié avec une introduction de Jacob Sasportas, à Amsterdam en 1653
Jacob Elbaz, rabbin et célèbre cabaliste à Fès au XVIIe s
Isaac Ben Elbaz, célèbre rabbin à Fès, mort vers 1703
Ephraïm Ben Elbaz, rabbin à Meknès, mort en 1711. NM.
Samuel Ben Elbaz (הרשב"א), fils d’Isaac (5), 16971749־. Orphelin dès l’âge de cinq ans, se consacra aux études avec succès. A l’âge de 36 ans, très versé dans le Talmud et la Littérature Rabbinique, il fut nommé Juge au Tribunal Rabbinique de Fès, siégeant aux côtés de Jacob Abensur et de Shalom Eder’i. Son beau-père, Rabbi Néhémie Ha- Cohen et son frère ayant été assassinés, Samuel hérita de la synagogue de Rabbi Néhémie et y fonda une Académie Talmudique qu’il dirigea. Il fut l’ami intime et le conseiller de Rabbi Hayyim Benatar II. Auteur de nombreux ouvrages talmudiques dont on connaît: 'Oz ve-Hadar «Force et Honneur», sur le traité Abodah Zarah; Sepher ha-Na’ar Shemuel «Livre du Jeune Samuel», sur le Traité Shabu'ot; Hiddushim, sur les Traités Berakhot, Shabbat, Rosh ha-Shanah, Mo'ed ׳Qatan, Beza, Niddah, Sanhédrin, Abot et Meghilah; Sepher Zikaron, commentaire sur En Ya'acob ; des Décisions Juridiques et Réponses à des Consultations ; ainsi que de nombreuses poésies liturgiques, etc
Abraham Ben Elbaz, rabbin juge au Tribunal Rabbinique de. Meknès aux XVIIe-XVIIIe s
Moïse Elbaz, fils de Samuel, rabbin à Fès au XVIIIe s
Jacob Elbaz, rabbin à Séfrou au XVIIIe s
Judah Ben Elbaz, fils de Samuel (7), rabbin à Fès au XVIIIe s., succéda à son père à la direction de l’Académie talmudique. Auteur d’un Recueil de Sermons, de Décisions Juridiques, de Nouvelles sur les Dinim
Moses Ben Elbaz, fils de Samuel (7), rabbin à Fès au XVIIIe s., avec ses frères, succéda à son père dans la direction de l’Académie talmudique
Jacob Ben Elbaz, fils de Samuel (7), rabbin à Fès au XVIIe s., succéda avec ses frères à son père dans la direction de l’Académie talmudique
Jacob Elbaz, rabbin à Marrakech au XVIIIe s
Abraham Ben Elbaz figure parmi les signataires de la Haskamah de Tanger du 25 Heshvan 5555 (1795)
Abraham Elbaz, rabbin à Fès aux XVIIIe-XIXe s
Mordekhay Elbaz, rabbin à Meknès aux XVIIIe-XIXe s
Samuel Elbaz, fils de Jacob (10), rabbin à Séfrou aux XVIIIe- XIXe s
David Elbaz, rabbin à Marrakech aux XVIIe-XIXe s
Amram Ben Elbaz, fils de Judah (11), Grand Rabbin de Séfrou,. né en 1799, mort en 1857. Poète et auteur de: Sepher Hayye 'Amram, consultations et décisions juridiques, 2 vols. ms. ; Sepher Binlan Ne'arim׳ «Livre de la Construction des Jeunes», commentaire sur le Réen, en׳ ms. ; un Commentaire sur le Pentateuque ; Shirim (Poésies) en ms
Salomon Elbaz, rabbin à Meknès aux XVIIIe-XIXe s
Salomon Elbaz, rabbin à Meknès aux XVIIIe-XIXe s
Raphaël Mosheh Elbaz, né vers 1823, mort en 1896. Savant rabbin talmudiste, poète et chanteur distingué à Séfrou où, dès l’âge de 28 ans, il forma partie du Tribunal Rabbinique. Auteur de : Halakhah le-Mosheh «La Loi de Moïse», consultations juridiques (Jérusalem, 1901); Zion ba-Mishpat «Sion en Justice», sur le Shulhan Arukh et le Hoshen Mishpat; Zibhe Zedeq «Sacrifices de Justice», sur les règles de l’abattage des bêtes; Shequel ha-Qodesh «Side saint»; Beer Shaba', sur les sept Sciences ; Poter Mayim, interprétation du Mayim 'Amu– qim; Mine Metica «Sortes de Douceur», nouvelles; Holat Ahabah «Mal d’Amour», réthorique; Derash Mosheh «Version de Moïse», sermons ; Perashat ha-Kessef «Chapitre d’Argent» ouvrage de morale et׳ proverbes ; Arba'a Shomerim «Les quatre gardiens», ouvrage de jurisprudence ; Sepher Keritut «Le Livre des Divorces»; Kisseh ha-Mela- khim «Le Trône des Rois», histoire; Coah Ma'asav «La Puissance de׳ Ses Oeuvres», sur le calendrier ; Shir Hadash «Chanson Nouvelle», chants liturgiques; Qol Bokhim «La Voix de ceux qui pleurent», élégies; 'Ateret Pas «La Couronne d’Or Pur»; 'Eden Mi-Qedem «Le Jardin d’avant l’origine» ; Haser ha-Mishkan «Le Parvis du Temple» ; Tnrbes hc-Haser «La Cour du Parvis»
Yekutiel Ben Elbaz, fils d’Amram (19), rabbin notaire à Rabat au XIXe s
Mordekhay Elbaz, rabbin notaire à Rabat au XIXe s
Néhémie Elbaz, rabbin à Fès au XIXe s
Mosheh Elbaz, rabbin à Séfrou au XIXe s
Samuel Elbaz, fils de Judah (11), Grand Rabbin de Séfrou au XIXe s. Poète, auteur de: No'am Siah, recueil de poésies, chants liturgiques, élégies, ainsi que de sermons, oraisons funèbres, etc
Abba Elbaz, fils de Amram (19), Grand Rabbin à Séfrou en 1930
David Benelbaz, commerçant propriétaire créateur de la Rue de Tétouan, à Tanger, entre 1902 et 1910
Abraham D. Benelbaz, fils de David (29), membre et secrétaire du Comité de la Communauté Israélite de Tanger en 1950
Mordekhay, Shalom et Siméon Elbaz, fils de Meïr, imprimeurs, éditeurs d’ouvrages hébraïques à Casablanca en 1929. Cohen.
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc– الباز – Elbas, Elvas
Page 265
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997- מוחמד החמישי
מוחמד החמישי
יש משהו חידתי באישיותו של מוחמר החמישי. האיש הזה, שאביו התעלם ממנו, שגדל בארמונות העזובים של פאס או של מכנאס, שזכה להשכלה מוגבלת ביותר, שהוא עצמו השלים אותה במה שלמד מן הרחוב, שנזון מאיסלאם מסורתי ויבש, ומוקף היה כת צרפתים ריאקציונרים, האיש הזה שנכנס לפוליטיקה בעקבות החלטה שנתקבלה בנציבות־הכללית, עתיד היה להפתיע את פמלייתו כאשר התייצב החלטית לצד בעלות־הברית ב־1939 – ולאחר־מכן כאשר סירב להחיל על ״נתיניו היהודים״ את חוקי־הגזע של וישי.
עם זאת לא היה מוחמר החמישי מעורה בשאלות יהודיות. הוא לא הכיר אנשי־עסקים יהודים, גם לא חברים יהודים, קל וחומר יועצים יהודים. היהודים המעטים שהכיר לא היו אלא אומנים ספורים מן הארמון. אחרי מלחמת־העולם השנייה למד לדעת באקראי, ולתימהונו הגדול, שבמארוקו שאבו תפילות היהודים והמוסלמים כאחד ממעיין משותף של לחנים אנדלוסיים.
מוחמר החמישי היה אנטי־גזען מטבע בריאתו. בתוקף הגנתו על היהודים בשעת צרתם נחשב ״חסיד אומות העולם״, לא פחות ממלכי דנמרק והולנד. עמדתו כלפי היהודים היתה בבואה של התנהגותו הפוליטית. ההסבר לכך טמון באותו מסלול מדהים שתחילתו ב־1927, כסולטן שאינו מוכר לנתיניו, מסלול שאותו השלים כאשר מת ב־1961 כמלך הנערץ ביותר בתולדות מארוקו וכ״חסיד אומות העולם״ בהיסטוריה היהודית.
חייו של מוחמד החמישי אפשר לחלקם לחמש תקופות. הראשונה, תקופת ילדותו העזובה, ראשיתה בלידתו, ב־1910, וסופה בעלייתו לכס־המלוכה ב־1927. השניה, תקופת ההתמחות בפוליטיקה בצל הנציבות־הכללית, הסתיימה ב־1939, עם תחילת מלחמת־העולם השניה. השלישית, זו הנוגעת לנו במיוחד, היא תקופת המלחמה (1942-1939), אשר בהמשכה לבש השליט הצעיר ממד בינלאומי. הרביעית, זו של המאבק לעצמאות, תמה ב־1955. בתקופה החמישית והאחרונה, זו שנסתיימה במותו בטרם־עת ב־ 1961, הניח מוחמד החמישי את היסודות למארוקו המודרנית.
ילדות עזובה
סידי מוחמד, בנו השלישי של מולאי יוסוף, אח לסולטן שמלך באותם ימים, מולאי חפיד, נולד בפאס ב־1910, באווירה של אדישות מסוימת. הוא היה אז בסך־הכל אחיינו השלישי של הסולטן. מארוקו חוותה אז את החודשים האחרונים לעצמאותה, והפגזות יום־יום של צבא־הכיבוש הצרפתי החרידו אז את פאס.
מולאי יוסוף לא גילה חיבה מיוחדת לפעוט הזה החיוור. לפי כל הסימנים העדיף עליו את שני בניו הבכורים, שחסונים וקשוחים היו יותר, דומים יותר לאביהם. כאשר עקרה החצר כולה לרבאט, דומה היה כאילו נעזב סידי מוחמד לנפשו, או ביתר דיוק נמסר לרשות הנשים שנשארו בארמון בפאס.
עודו יונק־שדיים התוודע מוחמד הקטן ליהודים. אמו חסרה היתה חלב, ואשתו של אחד החייטים היהודים שבארמון, יאקוט ששון, היא ששימשה לו מינקת, ולפי אגדה חסודה העניקה לו אז לא רק את חלבה אלא גם חיבה עזה לעם שאליו השתייכה…
בן שנתיים היה כאשר ירש אביו, מולאי יוסף הרך והנוח לבריות,את מקומו של מולאי חפיד, שנחשב קשה־עורף מדי בעיני הכובש החדש. הנסיך הקטן, שעד אז היה אחיין שלישי לסולטן, הפך להיות בנו השלישי. בחייו לא נשתנה הרבה עקב כך שכן איש לא העלה על דעתו שביום מן הימים אולי ימלוך. הוא נשאר מסוגר בארמונות העזובים של פאס ומכנאס, מקום שם ידע מחסור, ולפעמים אפילו רעב. חבריו למשחקים היו ילדי המשרתים המוסלמים והיהודים של הארמון. מכונס היה בתוך עצמו, אך לא משונאי־הבריות, והרבה לחיות ברחוב, מקום שם שותף היה למצוקתם של פשוטי־עם. כאשר פרץ המרד בריף שמע שם דברי ביקורת קשים מאוד בקשר להתבטלותו של אביו בפני צבא־הכיבוש.
כדי שיוכל לפחות להיות ראוי למעמדו, הפקידו את חינוכו בידי מורה אחד צנוע, סי מאמרי, קאבילי מאלג׳יריה, מעריץ נלהב של צרפת ומוסלמי ירא־שמיים, שהקנה לנסיך הצעיר את יסודות הערבית, הצרפתית והחשבון. בחינוך הזה, הבסיסי למדי, נודע מקום ראשון־במעלה להוראת הקוראן. כך רכש לו מוחמד החמישי, המלך לעתיד־לבוא, אדיקות עמוקה, ובתוך כך כניעה לרצון האל אך גם אופי חזק מאוד.
פעמיים זכה להציץ במאורותיו של העולם המודרני: ב־1924 זימן אותו אביו לרבאט והציגו בפני ליאוטיי האגדי, וב־1926 התלווה אליו במסע־הנצחון שלו בצרפת. אבל שתי הפרשיות המבודדות האלו הסתיימו חיש־מהר. לא ארכו הימים והנער המתבגר הוחזר לארמונו הרעוע במכנאס.
כמו על־מנת להצהיל פינה נידחת זו שאליה דחקו אותו השיא אותו אביו בהיותו בן 16, בנובמבר 1926, לשארת־בשר בלתי־מוכרת. עולי־הימים, שעודם ילדים כמעט, רחשו אהבה ענוגה זה לזו. מן הסתם נראה האושר השקט הזה מחוצף מדי בעיניו של שר־הארמון, ת׳אמי עבאבו, ואולי גם ביקש לשאת חן בעיני אחיו הבכור, מולאי אדריס יורש־הכס הטבעי; מכל־מקום, קשר האיש קשר נגד מוחמר הצעיר. הוא האשים אותו שגזל ומכר שטיחים ומיני חפצים השייכים לארמון. מולאי יוסוף הגיב בשצף־קצף והפריד בין בנו הצעיר לבין זוגתו היקרה, שלא ילדה לו ילד, וכלא אותו בארמון של מכנאס. כך התנסה הנסיך לראשונה בסבל וגלות על לא עוול בכפו.
במצב זה של בדידות הגיעתו הידיעה כי אביו, מולאי יוסוף, מת מיתה חטופה. הנער בן ה־17 היה אז צעיר ירא־שמיים, שקט ומכונס בתוך עצמו, שאופיו חושל במבחנים וחוויות של מצוקה. כאיש נדיב מטבעו, היתה אוזנו כרויה מאז והלאה לקיפוחיו ומצוקתו של הזולת.
שימת־הלב המתמדת להלכי־הרוח בעם שיוותה גוון של עממיות לתקופת מלכותו. אך עם זאת לא היה מוחמד נסיך חלוש או תמים. הילד שנגזרה עליו אוזלת־יד למד לשים מחסום לפיו, להתאפק ולחכות לשעתו באורך־רוח. הוא גם לא שכח כי נשי המשפחה המסורתית היו נחמתו היחידה בתקופת ילדותו האומללה. תמיד דאג לגורלן. אף הן לא פסקו מלגלות מסירות רבה לשליט הזה, שחזותו שברירית כל־כך.
הידיעה על מותו של מולאי יוסוף עוררה חרדה בכל שכבות הציבור. היהודים, שמניסיונם למדו לדעת כי תקופות של בין־מלכויות צופנות להם תלאה בדרך־כלל, מודאגים היו עוד יותר מכל השאר. השליט המנוח העניק להם הרגשה של יציבות ואמון רב בעתידה של מארוקו, שקשרה את גורלה בזה של צרפת. עד־מהרה נתחלפה החרדה בשמחה. החדשות המפתיעות עשו להן כנפיים: אדריס וחסן, שני בניו הבכורים של הסולטן, הורחקו, ומוחמד הוא שזכה במלכות. לגודל תדהמתו, ראה הלז איך בארמונות של מכנאס מתייצבים נכבדים וחכמי־דת המכריזים באוזניו: ״אדוננו, אתה מלכנו ואימאם־המאמינים״.
בכס־המלכות הזה זכה מוחמר הודות לתיאודור סטג, הנציב־הכללי החדש, שבא על מקומו של ליאוטיי ב־1925. יחס־ הכבוד הקפדני לחוזה־הפרוטקטורט הוחלף, עם בואו של סטג, ברצון גלוי לשלטון ישיר. מבחינה זו נחשבו אדרים וחסן מסוכנים, ואילו המומחים של הנציבות־הכללית – ובהם פלוני אירבן בלאן, שנתמך ערמומית על־ידי סי מאמרי הטוב – ראו במוחמד עול־הימים נער צייתן שאפשר להטותו לכל עבר. וכך אירע שביום־סתיו סגרירי, ב־18 בנובמבר 1927, הקביל ההמון המארוקאי על המשוואר שברבאט את פני הסולטן החדש שלו, שנתקרא בשם סידי מוחמר בן יוסוף.
עד־מהרה נפוצו בשכונות המלאח סיפורי־מעשיות על קשרי־הידידות שקשר השליט בקטנותו עם יהודים ועל המלים הטובות שהשמיע עליהם. חזותו של המלך הצעיר הזה, חיוור, ביישן ורגוע, שברירי בגלימתו הלבנה העצומה, רכוב על סוס לבן אף הוא תחת סוכך ירוק, כבש באחת את לבותיהם של אותם יהודים שבאו למשוואר להריע לו.
ז'ק דהאן, שלימים נעשה המזכיר־הכללי של מועצת הקהילות היהודיות, ואז היה תלמיד צעיר בבית־הספר אליאנס ברבאט, העלה בספר זיכרונותיו את זכרו של יום־החופשה שהוענק לתלמידים עקב מותו של מולאי יוסוף:
עגום היה יום החופשה ההוא, עגום לא פחות ממזג־האוויר אותה שעה: הוד־מלכותו מולא׳ יוסף הלך לעולמו. הידיעה, שפשטה במהירות מדהימה, חוללה חרדה כללית. הרבי שלנו התהלך אנה־ואנה בחצרו של בית־הספר, מנופף במגלבו, ומדי־פעם נעצר ונתן מבט מהורהר בשמיים. וכי על מה יכול היה לחשוב? אבי הוא שהסביר לי זאת כאשר העלה את זכרם של מצבים פרועים המתלווים בדרך־כלל להכרזה על מלכותו של שליט חדש.
התקופות הקצרות של בין־מלכויות, בעיקר כשנתלוו אליהן מאבקים על השררה, דרכן שהיו מעוררות חששות עזים בקרב יהודי מארוקו, שעתה־זה אבד להם מגינם המסורתי.
מלכותו של מולא׳ יוסף החדירה בהם רושם מעודד של יציבות, והכל קיוו כי עכשיו אכן עלתה מארוקו סופית על דרך המודרניזציה וכי ירושת־הכס תעבור בשקט.
משנודע על עלייתו של סידי מוחמד לכס אבותיו המפוארים, היתה התדהמה הכללית מלווה רגשי אהדה לשליט החדש. אנשים נהנו לספר שהיו לו יחסי־ידידות עם יהודים צעירים. סיפורים כאלה לא די שהחניפו לגאוותם של קיבוצים יהודיים אלא שבעיקר ביטאו את התקווה שהוד־מלכותו מוחמד החמישי ימשיך ביתר־שאת במסורות הנדיבות של סבו המפואר, מולאי חסן. תקוות אלו לא נכזבו.
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997– מוחמד החמישי
עמוד 85
אשר כנפו – מהן אותן מלים-Wonder Women
אשר כנפו – מהן אותן מלים
Wonder Women
בהגיע מרגלית אוזן לגבורות. (השיר המקורי ועוד קצת)
מִי יִמְצָא אֵשֶׁת חַיִל?
מַרְגָּלִית בַּת אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל!
זָמְמָה שָׂדֶה לְבֵית בּוֹגְרִים
וְתִקָּחֵהוּ, לַלֵּב, לְלֹא אֲחֵרִים.
חָגְרָה בֹּעַז מַתַּנְיָה
בְּנֵי הַכְּפָר, כֻּלָּם הָיוּ בָּנֶיהָ,
קָמוּ בָּנֶיהָ וְיַאַשְׁרוּהָ
הַכֹּל יוֹדְעִים: אֵין כָּמוֹהָ!
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל
אַתְּ מִתְמַסֶּרֶת יוֹמָם וָלַיל
מִי יִתֵּן לָךְ מִפְּרִי יָדָיִךְ
מִי יֵדַע כָּל מַעֲשָׂיִךְ?
אֵשֶׁת חַיִל כָּמוֹךְ מִי יִמְצָא?
מִי כָּמוֹךְ יִפְעַל בְּנֶפֶשׁ חָפְצָה?
יָדֶיךָ שִׁלַּחְתְּ בְּכִשְׁרוֹן
עַל כֵּן תִּצְחָקִי לְיוֹם אַחֲרוֹן
כַּפֶּךְ פָּרָשַׁת לֶעָנִי
מִי יוֹדֵעַ זֹאת כָּמוֹנִי
יְהַלְּלוּךְ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיךָ
וְיִשְׂמְחוּ בָּךְ כָּל אוֹהֲבַיִךְ
יִשְׂמְחוּ חֲתָנִים בְּחֻפָּתָם
שֶׁיָּצַרְתְּ בְּאַהֲבָה לְמַעֲנָם
יְצִירוֹת רוּחֵךְ וְאֶצְבְּעוֹתַיִךְ
אַפְּלִיקַצְיוֹת וְדֵפְּלִיקַצְיוֹת
צִיּוּר, אֲרִיגָה וְרִקְמָה
מַעֲשֵׂי אָמָּנוּת מֻפְלָאִים
כֻּלָּם מִפָּז מְסֻלָּאִים.
מָה רַבּוּ מַעֲשַׂיִךְ מַרְגָּלִית.
מהן אותם מלים-אשר כנפו- Wonder Women
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador-Brit Mila
Brit Mila
La naissance d’un enfant male, donnait 1’occasion de faire plus de fetes et rejouissances qu'a celle d’une fille.
Cela se comprend, car pour le garcon, il y a trois Mitsva : la circoncision, le Pidione Haben et la Bar Mitsva.
Pour la fille, il n’y a que le Tssmia – L'acte de donner le nom a une petite fille, cette ceremonie se nomme en hebreu Zeved habat et elle n'est pas consideree comme une Mitsva.
D'autant plus que le garçon perpétue le nom de famille du père ; quant à la fille, elle prend le nom de son mari. Il y a des familles qui donnent des grandes fêtes aussi bien, pour la fille que pour les garçons, mais ce n’est pas habituel surtout s'il s'agit d'une fille qui n'est pas l'aînée.
Donc, à la naissance d’un enfant, avant de savoir si c’est un garçon ou une fille, à l’approche de la délivrance et surtout pour le premier enfant, la mère de la future maman, prépare le petit trousseau. La préparation du trousseau est l’occasion d'une fête familiale.
La famille la plus proche, surtout les dames, est conviée à prendre part à la petite cérémonie qui consiste à découper les tissus et les langes. On offre du thé et des gâteaux, et parfois on convoque la sage femme de la famille.
Si c’est un garçon qui naît, il est tout de suite annoncé par le youyou de la sâge femme. La joie éclate dans la maison et chez les membres de la famille qui s’y trouvent. On court donner la bonne nouvelle au mari s’il n’est pas rrésent. Alors, il donne une récompense au porteur de la bonne nouvelle et dès qu’il rentre chez lui, à la sage femme.
Sans attendre, il va au marché et achète tout ce qu’il faut pour les fêtes et ־rejouissances que l’on va décrire :
Le soir on reçoit la famille et les amis intimes qui ont entendu la bonne ouvelle. On sort le thé, les gâteaux, les apéritifs. Mais la fête ne dure pas rngtemps. Tous rentrent chez eux hormis la famille qui veille toute la nuit pour garder l’enfant contre Lilit[Du mot 'nuit', l'ange du mal de la nuit.] et les mauvais esprits qui l’accompagnent.
On dit que le premier soir, le bébé est comme un hôte de passage. Mais à partir du deuxième soir, on procède à une fête tout à fait spéciale. Cette fête, qui à compter de la deuxième nuit dure cinq nuits, s’appelle : Ettehdid du mot Hdid ou Hdada qui veut dire fer ou frontière. Car le mot fer, Hdid . comme en français signifie la guerre, les armes, mettre aux arrêts, mettre fin a quelque maladie, calamité ou autre fléau.
La croyance de nos anciens, voyait dans le garçon qui vient de naître, tant qu'il n’a pas été circoncis et n'a pas reçu de nom, une proie facile pour les mauvais esprits. Aussi pour les éloigner, il faut dresser une frontière entre les mauvais esprits et l’accouchée et son enfant.
Les esprits ne régnent qu’à partir de la tombée de la nuit jusqu’à minuit. Tout d’abord, on prenait une précaution élémentaire contre le mauvais oeil, en marquant l’entrée de la chambre par une main de Fatma, avec ses cinq doigts écartés. (Cette marque était répandue chez les plus arriérés seulement). Puis, on collait sur le mur, des deux côtés du lit ou on épinglait sur la moustiquaire des feuilles de papiers, où étaient inscrits certains versets, certaines prières, et quelques noms des anges les plus puissants. Un avertissement aux esprits et à Lilit d’avoir à s’écarter de ce lit, autrement on – r pelierait tous les saints, dont ils ont une grande peur.
Quand tous les invités étaient présents, le dirigeant de la cérémonie, (cela peut être n’importe qui, mais plutôt la personne qui a l’esprit entreprenant et qui sait lire et chanter ou qui a une influence sur les présents), entame un verset de la Thora, où il est dit qu’après l’entrée de tous les êtres et couples de la création dans l'Arche de Noé, Dieu ferma sur lui la porte de l’arche.
Et, en effet, on ferme les portes de la chambre de l’accouchée et de l'enfant. Le dirigeant et une partie des invités se mettent à chanter quelques Piyoutim, chants religieux où sont évoqués la création du monde, l’alliance de Dieu avec Abraham Avinou et l’espoir de voir l’enfant circoncis et florissant dans sa vie.
Après, tout en reprenant un verset de Tehilim – Les Psaumes, pour la sauvegarde de nos âmes contre les mauvais esprits, il fait le tour de la chambre et trace avec une arme, un sabre ou un coutelas, sur les murs et autour des têtes de la mère et son enfant, une ligne imaginaire. En faisant cela, il a tracé une frontière que les mauvais esprits n’ont pas le droit de franchir.
Il entreprend alors un dialogue chanté avec les personnes restées en dehors de la chambre et fait toutes sortes de vœux et bons souhaits pour l’accouchée, le fils, les parents, les voisins et les amis. Après cela, on ouvre les portes de la chambre et s’il y a un orchestre indigène, il joue, éventuellement en arabe, des morceaux choisis en rapport avec la circonstance. La fête comporte alors l'apéritif, les gâteaux, voire même des repas froids ou chauds, le tout selon l'état des finances du père. Même les plus pauvres offrent du thé ou de la limonade et un gâteau qu’on appelle Palébé, une espèce de cake dont mon père, qui aimait rechercher les origines des mots qui n’ont pas d’explication en arabe, disait que son nom devait provenir du français “pain levé”, car on y mettait de la farine, des œufs et du sucre, le tout bien mélangé et bien battu.
La plus grande de ces soirées que l’on appelle Khams El Kbir – le grand cinquième, se passe l'avant-veille de la circoncision. La fête y atteint son point culminant.
La veille de la circoncision, on fait venir de la synagogue, un grand siège, que l’on appelle le siège d'Eliahou, Kissé Eliahou, c’est là que le Sandac, le parrain, qui tiendra l’enfant, s'assoit. On décore ce siège de belles couvertures, tapis et foulards de soie.
Derrière le siège, on a eu soin de fixer au mur la Parokhét, le rideau en velours brodé d’or qui est devant l'Armoire de la Thora à la synagogue, et on a ajouté de chaque côté les "Robes de la Thora", brodées d’or aussi, qui recouvrent les rouleaux de la Thora. On attachait tellement d’importance à ces ornements, que chaque personne de l’assistance, devait accrocher un de ces objets ou clouer un clou au mur sans oublier d'offrir une obole qui allait à la caisse de Hevrat Eliahou [. La compagnie d'Eliahou qui avait pour but d'aider les parents à mener à bien la circoncision des garçons-nouveaux nés de la ville].
Le lendemain matin, jour de circoncision, le père allait obligatoirement à la synagogue ; le Hazan et le Chamach de la synagogue ainsi que les parents l’accompagnaient, un des garçons de la famille tenait un coussin brodé, sur lequel le nouveau-né sera circoncis.
Une petite procession va ainsi au son des violons et tambourins jusqu’à la synagogue. Après la prière, c'est le retour à la maison de la même manière. Accueilli par les youyous des femmes, le père s’occupait de ses invités qui sont arrivés entre temps. A l’heure dite, (rarement respectée,) les gens de la Hevrat Eliaou commençaient à chanter pendant que le Mohel préparait ses instruments et que l’on vendait aux enchères la Mitsva du Sandac. Le produit de la vente revenait au Hazan de la synagogue, et si le papa voulait honorer son père ou quelque personnage respectable, il devait indemniser le Hazan car il arrivait des fois que cette vente rapportait une petite fortune. Comme par exemple, si une circoncision tombait un jour de Kippour, quand il y avait dans l’assistance des personnes aisées, en mesure d'acheter aux enchères à un prix élevé cette belle Mitsva.
L’acheteur, ou l’heureux élu à qui le père a offert ce beau cadeau, s'assoit sur le Kissé Eliahou et reçoit l’enfant des mains du papa. Ce dernier avait lui-même reçu l'enfant des mains de la sage-femme, ou d’une femme qui a été gâtée par le sort toute sa vie et qui porte- bonheur à tout ce qu’elle touche. Après la prière spéciale, le Mohel procède à la Brit, acte qui ne dure généralement que quelques secondes. Si l'acte se passe très rapidement, c'est le signe que tout est dans l'ordre. Si cela dure plus, c’est qu’il y a eu quelque difficulté et l’on n'est tranquille que quand l’enfant sort des mains du Sandac, bien bandé et bien portant.
En général, le Mohel est accompagné par un disciple qui veut apprendre le métier. Pour le moment, il ne s’occupe que du bébé et des soins qu’il viendra lui donner bénévolement pendant la semaine qui suit l’opération. Le Mohel et son assistant œuvrent uniquement pour la Mitsva et non pour recevoir un salaire. Même si le père offre une petite somme, elle allait à la Hevrat Eliaou ou aux pauvres.
Chaque fois que le Mohel arrivait à sa centième circoncision il offrait aux Rabbins et aux pauvres une Séouda – Repas de remerciements à Dieu.
On n’a jamais vu un Mohel se faire payer, sauf quand il allait en Espagne, où il y avait une petite communauté juive qui n'avait pas de Mohel, et qui invitait le Mohel quand il y avait plusieurs enfants à circoncire. Ainsi, parmi ces enfants, il y en avait qui étaient âgés d'un an, deux ans ou plus. Quand le Mohel revenait d'Espagne, il était nanti d’une belle somme et de nombreux cadeaux.
La fête dure toute la journée, car on déjeune et on assiste au dîner fait avec tout le faste dont on est capable.
Les amis et les parents apportent de nombreux cadeaux car c’est une honte de venir à une circoncision sans cadeaux.
Comme il était d’usage, la maison ne désemplissait pas de parents, d’amis, d’assistants bénévoles, de cuisinières et pâtissières professionnelles payées pour toute la semaine. Tout ce monde là, mange, dort, travaille, cause un dérangement considérable. La maison étant petite par rapport aux gens présents, on répète les uns aux autres en guise d’excuse que, la place est dans le cœur.
Le Shabbat d'avant la circoncision se passe dans l'allégresse.
Le papa va à la synagogue, on l'assied à la place d’honneur. Un grand nombre d'amis et de parents abandonnent leur synagogue pour venir prier avec lui.
D’autres personnes viennent vers la fin de la prière et restent là jusqu’au moment où ils quittent la synagogue, et tout ce monde l’accompagne à la maison, avec le Hazan et le chanteur, car dans toute cérémonie, on a recours aux chanteurs à qui on fait des dons au même titre qu'au Hazan et aux œuvres de bienveillance.
A la maison, on sert l'apéritif au grand public, eau de vie, vins, bières, cognac, whisky et même champagne chez les moins religieux, poisson, saucissons, œufs, petits pains, etc. Les plus intimes sont retenus pour déjeuner.
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador
Fondation de Mogador :Brit Mila
Page 66
בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות
. ביקור בקורפו
האי קורפו היה בימים ההם תחנה ימית חשובה בדרך לתורכיה. די היה לחצות את המיצר הצר המפריד בין קורפו ליבשת יוון וכבר נמצאת בשטח תורכי. אבל קורפו היתה גם תחנה לממשיכים בדרכם לקושטא או לחבלי המזרח של יוון. קורפו היתה תחת שלטונה של ונציה, וכמו בכל מושבותיה של ונציה היו יהודי האי חופשים מן ההגבלות שהוטלו על היהודים בוונציה גופה, וקהילתם המשגשגת יכולה היתה אפילו לקלוט מספר ניכר של פליטים מספרד, שעברו דרך האי במסעם לתורכיה. אברבנאל בא לקורפו ממסינה, וכפי הנראה התכוון להמתין שם לבואה של משפחתו מנאפולי כדי שיוכלו להמשיך משם יחד את דרכם לסלוניקי.
בקורפו מצא אברבנאל קבוצה גדולה של גולים, ובכללם כמה יהודים נכבדים שבאו היישר מספרד, או ברחו מנאפולי ומשאר הערים האיטלקיות שנפלו בידי הצרפתים. אחד מהם היה דוד אבן יחיא, המטיף מליסבון ואחיין של האחים יחיא, אנשי חצרו של אלפונסו V, שהיה בנאפולי בשעת הפרעות של הצרפתים ועכשיו עשה את דרכו לתורכיה. היו ביניהם גם אליעזר תאנוסי, תלמיד חכם, רופא ומעריץ של אברבנאל, שעתיד לעלות לגדולה בתורכיה, ועוד למדנים. אברבנאל, שהיה במשך חודשים על חודשים מנותק מחברת יהודים, מצא, בלא ספק, עניין ועידוד בשותפות הרוחנית שחש בחברתם של כמה מאנשים אלה. ואולם בו־בזמן נחרד להבחין בשינוי הגדול שחוללו פגעי הגירוש בהרבה אישים נערצים. אם נסתמך על דבריו, נדמה היה לו כאילו סרה ״רוח אלוהים״ מאנשים אלה, וכתוצאה מכך נראו לו עכשיו כמה מהם, שבעבר נחשבו בעיניו כ״גדולי רוח״, כ״חרסים נשברים״ בלבד. יתר על כן, בקורפו עמד אברבנאל על אותה תופעה מוסרית שלילית, שהיא טיפוסית לאנשים שנעקרו משורשיהם –
אותה השתקעות גמורה בערכים חומריים, אותה הסתלקות מכל עניין שמחייב חשיבה מופשטת, אותו בוז גלוי או מסותר לכל מה שהוא רוחני, ואותה ריצה בהולה אחר הנאה ותענוגות, שהיא פרי אמונה ברגע החולף כמו גם פרי הרצון לשכוח את העבר; את כל אלה ראה ונפשו עגמה עליו. לאחר שנה, כשכתב את חיבורו ״נחלת אבות״, נתן ביטוי לצער שחש בזמן שהייתו בקורפו על ירידתה הרוחנית של יהדות ספרד. לדעתו, פגעה בהם ירידה זו יותר מכל הסבל הפיסי שנתנסו בו.
מאחר שהשתחרר משירותו למלכים, חידש אברבנאל את פעילותו הספרותית. לאחר שהשלים את פירושיו לנביאים ראשונים פנה אל ישעיהו, ראשון הנביאים האחרונים לפי הסדר המסורתי של התנ״ך. אולם עד מהרה נפסקה עבודה זו – אולי מפני שהמאורעות המסעירים באיטליה הפנו את תשומת־לבו לבעיות היסטוריות. אפשר שהתחיל באותו זמן בכתיבת ״ימות עולם״, חיבור שבו ביקש לתאר אה האסונות שבאו על העם היהודי ולהראות את הקשר בין אסונות אלה לתהפוכות הגדולות בתולדות האנושות. ואולם אם אמנם כאלה היו פני הדברים, נפסקה גם עבודה זו עד מהרה, והפעם היתה הסיבה מאורע משמח, שהיה בה־במידה גם בלתי צפוי: אברבנאל מצא בקורפו העתק מכתב־היד של פירושו הלא־גמור לספר דברים, שכתב עשרות שנים קודם לכן ואבד מחמת בריחתו מפורטוגל. יתכן שמרוב שמחתו על המציאה ביקש תחילה להתרכז בהשלמתו של חיבור זה. אבל משימה זו לא בוצעה בקורפו, כי בינתיים התרחשו מאורעות ששינו את תוכניותיו של אברבנאל וחייבו את שיבתו לאיטליה.
נראה שלא אברבנאל ולא אף אחד מבניו היה להוט לעקור לארץ מוסלמית. כולם היו חדורים בעקרונות התרבות האירופית והורגלו לאורחות חיים אירופיים. השתקעות בתורכיה פירושה היה לגביהם פרידה מציוויליזציה שבה ראו לא רק חסרונות, אלא גם הרבה יופי וגאונות. על כן אילו נפתח להם פתח להמשך ישיבתם באיטליה, היו ודאי מוכנים בנפש חפצה לזנוח את תוכנית התיישבותם בתורכיה. פתח כגון זה אכן הופיע זמן קצר לאחר שיצא אברבנאל לקורפו.
כשעזב אברבנאל את מסינה, עדיין היתה נאפולי, כפי שציינו, בידי הצרפתים. אולם סמוך לסוף יוני גייס פֶראנטֶה בחופזה, למרות התבוסה הגדולה שנחל בסמינארה, כוח חדש והצליח לעלות על החוף מול שערי נאפולי. בעזרת האוכלוסיה, שהתקוממה לצרפתים, התבסס עד מהרה בעיר. עדיין היה להם, לצרפתים, מעמד בנאפולי בזכות שליטתם במבצרה של העיר, אך באוקטובר נכנע חיל המצב הצרפתי, ופראנטה יכול היה לעזוב את העיר בביטחה ולהמשיך במלחמה באזורים אחרים. בנסיבות אלו החליטה משפחתו של אברבנאל בנאפולי – רעייתו, חתנו יוסף, משפחתו של זה האחרון, ואולי גם משפחתו של יוסף, בנו של אברבנאל – להישאר בנאפולי ולהמתין בה לסיום פעולות האיבה, שעכשיו נראה קרוב למדי.
אולם שיבתו של אברבנאל עצמו לנאפולי היתה כרוכה בסיכון חמור כל עוד שוטטו אוניות צרפתיות בים, לאורך חופיה של ממלכת נאפולי. אבל עכשיו, משזנח את התוכנית התורכית, ביקש בכל זאת להתיישב אי־שם בתחומי נאפולי, במקום שיקל עליו יותר לקיים קשרים עם משפחתו ולהיות קרוב אליה יותר עם גמר המלחמה. אך להיכן יכול היה אברבנאל לפנות? קלבריה עדיין היתה זירת מלחמה. הצרפתים עדיין החזיקו ברובה של אפוליה. נדמה היה לו, שהיה רק מקום מתאים אחד: מונופולי, ואליה שם את פניו.
בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות
עמוד 95