מורשת יהדות מרוקו

עורכת הדין הלן קאזיס-בן־עטר נולדה בטנג׳יר, ועקרה עם משפחתה, בהיותה בת 20, לקזבלנקה, שם נישאה למשה בן-עטר. לצד עבודתה המקצועית היתה פעילה מאוד בתחומים יהודיים. ב־1935 נבחרה לנשיאת ויצ״ו בקזבלנקה. בראשית 1939 עם מות בעלה (והוא רק בן 39) ירשה אותו בתפקיד נשיא אגודת בוגרי כי״ח בקזבלנקה (Association des Anciens Élèves de L’AIU à Casablanca). בפרוץ המלחמה פתחה במועדון האגודה לשכת התנדבות לצבא הצרפתי. רבים נרשמו, אך הצרפתים לא ששו לקבל מתנדבים יהודים, כפי שהזכרתי לעיל. קאזיס־בךעטר עצמה התנדבה ל״צלב האדום^,, הצרפתי ולמדה את מקצוע האחות, מינואר ועד יוני 1940, באחד מבתי־החולים בעיר. ב־18 ביוני – לפי דבריה: ב־9.00 בבוקר, דהיינו לפני קריאתו המפורסמת של דה־גול מלונדון, הביאה במו ידיה מכתב לקונסוליה הבריטית שבקזבלנקה, בו העמידה את עצמה ואת רכושה לרשות בריטניה, במקרה שצרפת תחתום על הפסקת אש או שלום נפרד עם גרמניה. נראה, שהבריטים תייקו את המכתב ולא דרשו ממנה כלום, מלבד מסירת כל אינפורמציה שתוכל ללקט. היא עשתה זאת, לדבריה, גם לאחר שהקונסוליה הבריטית בקזבלנקה נסגרה, ואת מכתביה הפנתה לטנג׳יר באמצעות הדואר הדיפלומטי האמריקני.

משלקחה על עצמה לדאוג לפליטים, ביולי 1940, היה על קאזיס-בן-עטר לפתור קודם כל את בעיית איכסונם. היא השתמשה לצורך זה באולמי אגודת בוגרי כי״ח שברחוב  Lacepedeמס׳ 46, שם פתחה גם מטבח, בעזרת מתנדבים. מחוסר מקום ומחוסר תנאים להאכיל שם מספר אנשים גדול, הופנו חלקם לקבלת ארוחות בגן הילדים של הקהילה. ועד הקהילה תמך כספית ואירגונית בוועד, אולם בחלק ניכר מההוצאות נשאה אגודת בוגרי כי״ח. למען הסדר הטוב דאגה קאזיס־־בן-עטר שאגודה זו תעביר מדי חודש בחודשו רשימת הוצאות לוועד העזרה, אולי בתקווה להחזיר הוצאות אלו כאשר יצליח הוועד לאזן את תקציבו.
כן קיבל הוועד תרומות מאנשים פרטיים, מאירגוני סעד מקומיים לא־יהודיים, ואף ממשרדים ממשלתיים.

סיכום

נסקרה כאן פעילותם של שני ועד עזרה לפליטים יהודים, של טנג׳יר ושל קזבלנקה. אין זה אומר שבערים אחרות לא נעשה מאומה בתחום זה. במוגדור, מראכש, מכנאס ופאס, הגישו היהודים המקומיים את כל העזרה שיכלו למי שהזדמן לקהלם. הם אירחו יהודים שיצאו ממחנות העבודה וההסגר, גם במשך תקופות ארוכות. זה היה יכול להיות מתוך יוזמה אישית של משפחות מסוימות, אך לרוב אורגן במסגרת הקהילה. אמנם לא קמו בקהילות אלה ועדי עזרה מיוחדים, אך הפרנסים הכניסו את הדאגה לפליטים לסדר יומם ולטיפולם השוטף. הם גם נענו לבקשות העזרה ושיתוף הפעולה מטעם הוועדם המאורגנים הגדולים, בקזבלנקה ובטנג׳יר. ועדים אלה היפנו אליהם פליטים וביקשו שידאגו להם, וגם ביקשו את עזרתם הכספית. פעמים קרה גם ההיפך, והוועד הקזבלנקאי שלח כספים לקהילות כדי שישמשו את הפליטים, או אף העסיק אנשים מטעמו בקהילות אלה. כך קרה בעיקר במוגדור, הסמוכה למחנה הגדול סידי אל־עיאשי; ולאחר מבצע ״לפיד׳ – באוג׳דה, הקרובה למחנות העבודה עין־גנפודה, ג׳רדה וברגנט. הוועד הקזבלנקאי ידע שקהילות אלה עניות למדי, ואין ביכולתן לשאת בעצמן בעול העזרה הדרושה. גם בצפון נעזר ועד טנג׳יר בקהילות הסמוכות, שהשתתפו במידת יכולתן במעמסה הכספית.

ועד עזרה מיוחדים קמו, אם כן, רק בערי הנמל הגדולות, והדבר מובן. דרך ערי נמל אלה עברו פליטים כתחנת ביניים, ואליהן התנקזו יוצאי המחנות. ואלה, הרי לא היה בכוונתם להשתקע במרוקו, ולרוב היו להוטים לעוזבה. מרוקו לא היתה ארץ קולטת הגירה יהודית, ורק בנסיבות המיוחדות של המלחמה הפכה לארץ מעבר. היא היתה אך ורק פרשת דרכים, העוזרת להזרים הגירה ליעד אחר.

חשיבותם של שני הוועדים שונה, וגם אופיים שונה. דרך קזבלנקה עברו רוב הפליטים, ורק מיעוטם עבר בטבג׳יר. עיקר פליטי טנג׳יר הגיעו אליה בקבוצות מאורגנות – מרודוס, מהונגריה ומארצות אחרות במרכז אירופה. רבים מהם הגיעו עם אמצעים כספיים שאיפשרו להם שהייה ארוכה במקום. אחדים נתקעו במקום זמן רב, משום שהתנועה הימית מטנג׳יר היתה דלה. שהייה ארוכה זו הפכה אותם לחלק מקהילת טנג׳יר – חלק נבדל ומנוכר, כפי שראינו. לעומת זאת, בקזבלנקה היתה הקהילה המקומית הרבה יותר גדולה ופחות הומוגנית, ולכן אין עדויות על ניגודים חריפים בין היהודים המקומיים והפליטים. הפליטים שהגיעו לקזבלנקה באו כיחידים ורוכזו כמעט מיד ברובעי העיר המרוחקים, ולא נוצרו שטחי חיכוך רבים עם המקומיים.

הבדל אחר בין ועדי טנג׳יר וקזבלנקה טמון בדרך הקמתם. ועד הקהילה בטנג׳יר הוא שיזם את ועד העזרה לפליטים, והוא שנשא באחריות לתפעולו. לעומת זאת, בקזבלנקה הוקם ועד העזרה ביוזמה אישית, והקהילה לא ראתה עצמה אחראית עליו. העזרה הממשית הראשונה לוועד באה כאן מגורמים שלא היו כפופים לוועד הקהילה, כגון התאחדות בוגרי כי״ח. ראשי הקהילה, נכבדיה ועשיריה עזרו כמובן, אבל באופן אישי, ולא ששו לסבך את הקהילה כגוף מאורגן בפרשה זו. משנקלע ועד העזרה לצרות – למשל, באביב ובקיץ 1941 – היו המתערבים העיקריים למענו ולמען הלן קאזיס-בן־עטר גופים ואנשים לא  יהודים, כמו עורך-הדין מארט. בקזבלנקה נישא ועד העזרה על כתפי אדם אחד – הגברת קאזיס-בן־עטר, כמו ברבים ממפעלי ההצלה והעזרה בתקופת השואה, היחלצותו של יחיד לפעולה ונחישותו למרות הקשיים והסכנות, הם שקבעו את היקף הפעולה; במקרה זה, היקף מרשים לכל הדעות.

יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה

83 – كون لطيف مع الجميع ،بتكون محبوب عند الجميع.

כּון לַטיִף מְעָ(א)לְגַ׳מִיע,בְּתְכּוּן מַחְבּוּב עְנְד(א)לְגַ׳מִיע.

היה נעים לכל, כדי שכולם יאהבו אותך.

 

84 – لا تنصح جاهل بعاديك

לָא תִנְצַח גָ׳אהֵל בְּעָאדֵיכּ.

אל תייעץ לטיפש – ישנא אותך.

 

85 – محبتك مثل عشب السطوح ما بتلحق تطلع لحتى تروح

מְחְבְּתֵכּ מֵתַל עַשְבּ(אל)סְטוּח מָא בְּתִלְחֵק תִטְלַע לְחְתא תְּרוּח.

אהבתך דומה לעשב הגגות, לא מספיקה לצמוח וכבר נעלמת.

על אי ההתמדה באהבה.

 

86 – المحبه والشاك ما بجتمعوش

אְלְמְחְבַה וּ(אל)שַׁכּ מָא בִג׳תִמְעוּשׁ.

-אהבה והחשד לא ידורו יחדיו.

אהבה צריכה להיות נקיה מחשדות.

 

87 – وقع في الحب، ارتفع التكليف

וַקֵע פִי(א)לְחֻב, אֵרְתֵפַע(אל)תַּכְּלִיפ.

נפל באהבה והמחיר עלה.

 

88- اذا بدك صاحبك يدوم، حاسبه كل يوم

אִזָא בְּדְכּ צָאחְבְכּ יִּדוּם, חַאסְבּוּ כֻּל יוּם.

אם אתה רוצה שחברך ישאר, עשה עמו חשבון כל יום.

 

89 – ما بتعرف من الحب الا وحشتونا

מָא בִּעְרָאפ מֵן(א)לְחֻב אִלָּא וַחַשְׁתוְנָא.

אינו מבין באהבה אלא- התגעגענו אליכם.

אדם פשוט ובור, שאינו מבין.

אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-2004-אהבה-אחוה-שנאה וקנאה

עמוד 45

ו. אף מספר שבעת הקנים משמשים את יכי״ן לסדר הישיבה בבית המדרש.

במילה ׳נרות׳ מוצא יכי״ן רמז. בשם – נרות – טמונה התורה וחמישים שערים, הנרות הם התלמידים אף בהם טמון פוטנציאל וחמישים שערים, בשערים אלה על המורה לבור לו דרכי הוראה ולמידה. יכי״ן מוצא רמז נוסף למעלת המלמד תורה לאחרים:

״רמז כוונת הכתוב ׳ה׳ חפץ למען צדקו׳ אמר ׳יגדיל תורה ויאדיר׳,

רוצה לומר – למען צדקו יתברך רוצה ה׳ בעמו, שמי אשר יגדיל תורה דהיינו המלמד תורה לתלמידים שמגדילה ומלמדה לאחרים, הנה שכרו אתו שיתגבר בתורה כמעיין המתגבר ממש.

וזהו ׳ויאדיר׳ דהיינו שקאי על החכם המלמד שמתעלה בחוזק התורה ובתוקפה האמיתי, ועל כן אמר ׳בהעליתך את-הנרות׳ – הדא הוא דכתיב: ׳ה׳ חפץ למען צדקו… ׳

יכי״ן מנסה בכל הדרכים האפשריות לעודד, לשכנע להירתם למשימת הפצת והרבצת תורה – בנימוקים חברתיים, רציונאליים בדרך הפשט ובדרך הרמז, מחפש הוא בכתובים פסוקים ואסמכתאות המורים לעשות זאת. נעיין בעוד כיוון:

״ובעניין המלמד תורה לאחרים רמזתי עניין נחמד בסייעתא דשמיא במילת- לֻחֹת – לוחות התורה שבאה בארבעה פנים:

א.שנכתבה בלי מלוי אלא לחת. (שמות כד׳,יב׳)

ב.שנכתבה ל ו ח ת באות ו׳ אחת בצד ימין הקורא.(דברים ט׳,ט׳)

ג.שנכתבה גם כן לחות באות ו׳ מן צד שמאל הקורא. (שם,ד׳,יג׳)

ד. כפי הקריאה שקרינן לה לוחות בשתי אותיות ו׳ – ימין ושמאל.

ואמרתי על פי האמור אם אפשר בסייעתא דשמיא דהיינו: שכל אחד חייב ללמד לחברו תורה מה שהוא יודע, וכן חברו גם כן, וכן חברו גם כן ילמדנו מה שיודע הוא – חברו אינו יודע. ואפשר שזהו רמז אות ו״ו שמִלּוּאָה גם כן ו״ו פעם אחרת מה שאין כן בכל אותיות התורה… אכן על פי האמור ניחא לרמוז שכל אחד מישראל שלומד התורה, שנרמזת באות ו׳, שהיא אילנא דחיי, חייב ללומדה גם כן עם חברו השווה לו, וזהו אות ו׳ של מילוי והיינו צירוף ו״ו שכל אחד חייב ללמד לחברו להיות כמוהו. ומעתה זהו הרמז לחת החסרה כולה כנגד התלמידים אשר הם חסרים מכל טוב התורה שניתנה בלוחות, ולוחת ולחות כנגד החברים שכל אחד מלא מצד אחד וחסר מן הצד השני, דהיינו שזה יודע עניין אחד וחברו יודע עניין אחר. ולוחות אשר מלאה מכל קצוותיה, רומזת על החכם הגדול אשר מלא מכל טוב התורה מכל קצוותיו כולם. לרמוז דחייב האדם ללמוד תורה מרבותיו, וזהו רמז לוחות המלאה, וכן חייב ללמוד תורה מחבריו שכל חבר ילמד חברו מה שיודע, וחברו גם כן ילמדו גם הוא מה שהוא יודע, וזה רמז ל ו ח ת ל ח ו ת, וכן חייב ללמוד תורה גם מתלמידיו וזהו רמז לחת, אשר חסרה מכל קצוותיה, וכמו שכתוב בש״ס ״הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי, ומה שלמדתי מתלמידי יותר מכולם״ [מכות י׳ א׳] ועשיתי בהם סימן טוב 'חרו״ת על הלחות׳

[שמות לב׳־טז׳] ראשי תיבות ח ר ו״ ת – חביריו רבותיו ותלמידיו״. (שם, כ״ט).

יכי״ן רואה בלימוד תורה לאחרים ערך עליון, תכלית ויעוד.

ח. לא נבראו בני אדם אלא להשפיע לאחרים

מטרת ההוראה להנחיל את אותם ערכים, הנהגות מידות שמעניינה של החברה באשר היא להנחיל, כמובן הדבר אמור גם ביחס למלמד התורה, הצלחתו תימדד בעצמת השפעתו על תלמידיו, יכי״ן מוצא לכך תימוכין וכך הוא כותב:

״ובזה פרשתי אני הדל בעוניי אם אפשר כוונת הכתוב שאמר: [ירמיהו ט׳-כב׳-כג׳] ״אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידע אותי כי אני ה׳ ״ – ויש לדקדק מאי קאמר ׳בחכמתו׳ – ׳בגבורתו׳ – ׳בעשרו׳, בכינוי – היה צריך לומר אל יתהלל חכם בחכמה, ואל יתהלל הגיבור בגבורה, וגו׳י שנית מאי קאמר ׳כי אם בזאת יתהלל המתהלל׳ דמשמע דקאי על האמור – שאף על פי שאמרתי אל יתהלל בחכמה וגו׳ הנה יש בהם צד ששייך להתהלל בהם עצמם, וזהו דיוק ׳כי אם בזאת יתהלל המתהלל׳, דאם לא כן היה צריך לומר: ולא יתהלל כי אם השכל וידע אותי, ואם כן מהו הצד שבהם שיתהלל בו המתהלל? שלישית – מאי קאמר ׳כי אני עשה חסד׳ וגו׳ דמי לא ידע בכל אלה, מה עניין זה לקודם לו, ולא קרב זה אל וה ! אכן כפי האמור יובן בסייעתא דשמיא אם אפשר, שהנה החכם הלומד תורה אם הוא אינו משפיעה ומלמדה לאחרים – אינה נקראת כי אם חכמתו דווקא, שהרי אין לזרים אתו שאינו משפיעה , אבל אם משפיעה לאחרים הרי משותף בה עם אחרים – ואינה חכמתו לבדו, וכן בעושר שאם אינו נותן ממנו לשום אדם כי אם שמור לבעליו לו לבדו ושום תלמיד חכם ושום עני בל ימצא בארמונו, וכל כספו וזהבו לו לבדו הוא, אזי נקרא עושרו דווקא בכינוי, אבל אם הוא מחונן עניים ומחזיק ביד לומדי תורה הרי הוא נעשה שותף עמהם לשם שמים, וכן יש לומר בגיבור אם כל גבורתו אינה לעצמו דווקא אלא שהיא עשוייה בסיבת כל ישראל אינה נקראת גבורתו בכינוי, אכן אם אינה אלא לו לבדו נקראת גבורתו.

המורם מהאמור שיש ב׳ בחינות בחכמה, וכן בעושר, וכן בגבורה. בחינה ראשונה היא – שאל יתהלל בה המתהלל, אם אינם נהנים מהם אחרים אלא בעליהם לבדם, ואזי נקראים בכינוי לבעליהם – חכמתו, עושרו, גבורתו.

ובחינה השנית – שבהם יתהלל המתהלל אם נהנים מהם בני אדם שאזי אינם נקראים בכינוי לבעליהם, והעושים כן הרי הם דומים לקונם, שכמו שהוא משפיע לזולתו כן גם הם משפיעים לזולתם.

ואזי שפיר נבראו, כדבר האמור שלא נבראו בני אדם אלא להשפיע לאחרים.

וזה שיעור הכתוב אם אפשר, אל־יתהלל חכם בחכמתו׳ דייקא חכמתו, דהיינו שאינו משפיעה לאחרים.

וכן ׳אל יתהלל העשיר בעשרו׳ דייקא בעשרו שמכונה אליו, שאינו משפיע ממנו לזולתו.

וכן העניין ״בגבורתו״, אמנם אם הוא משפיע שלוש בחינות אלה לישראל עם קודשו, שפיר יתהלל בהם בעצמם, וזהו ׳כי אם בזאת יתהלל׳ דייקא ׳בזאת׳ כאמור שבדבר האמור אל יתהלל, יש בחינה אחרת שיתהלל בהם בעצמם והיא ׳השכל וידע אותי׳ – שמשפיע ממה שיש בידו לאחרים בעבור כבודי, אם תורה אם ממון אם גבורה, והגבורה הזאת יש בה שני פירושים, או עניין הגבורה ממש כפשטה שמתגבר על הפושעים ועושי רשעה, או תהיה הגבורה הנכבדת שהיא יראת שמים וכבישת יצר הרע, שזהו הגבורה האמיתית.

ולדייק ׳השכל וידוע אותי׳ כאמור, הכוונה שהתבונן והרגיל אחרים מבני ישראל בתורה ובמצוות עד שהייתי ידוע להם ידיעה ברורה ונכונה, ועל כן לא אמר ויודע אותי, והטעם לכל זה הוא ׳כי אני עושה חסד משפט וצדקה בארץ׳ רוצה לומר שכמו שאני משפיע כן גם אתם, אני רוצה בכם להיות כולכם משפיעים – לפי שזה עיקר ביאתכם לעולם, וזהו שסיים ״כי-באלה חפצתי נאם־ה׳ ״, דהיינו שזהו עיקר חפצי אשר שלח שלחתי אתכם לעולם הזה כדי לזכות להיות משפיעים״ (שם, מ״א־מ״ב).

נחתום פרקנו זה בדברי יכי״ן בדרך רמז:

״ואני בעוניי ארמוז תירוץ זה בכתוב: דליכא מידי דלא רמיז באורייתא, ראשי תיבות [של הפסוק] ׳משמרת ה׳ שמרו על פי׳ [במדבר ט׳ כגי] – משפי״ע – ושתי אותיות אחרונות של מילת ״משמרת״ עם שתי אותיות אחרונות של שם הוי״ה ברוך הוא ־ – צירופה תור״ה לרמוז ההשפעה להשפיע התורה.״

ט. לסיכום:

לא הצגתי את משנתו החינוכית של יכי״ן במלואה, אלא רק רעיונות ומסרים חינוכיים אחדים שמהם עולה דמותו של מחנך המיטיב להכיר את קהל תלמידיו, למצוא מסילות אל לבם, לכוון להדריך להציב מטרות ויעדים כיצד להלך ולבור את הדרך אשר ילכו בה למצוא חן ושכל טוב בעיני א-לוהים ואדם, במאמר זה התבססתי על החיבור ״זך ונקי״ שאף הוא לא מוצה, וכאמור, כתבים רבים לו ליכי״ן. ראוי שתיעשה עבודת מחקר מקיפה שתחשוף את משנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו זיע״א.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב– עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך:

ב. עניינים נוספים

שמות החודשים העבריים כולם מצויים בכתב ומוכרים בלשון המדוברת גם להדיוטות, כפי שהעיר בר-אשר, בניגוד לדעתו של לסלאו. נציין במיוחד את החודשים אדר ואייר. הצירוף המשמש במרוקו כדי לציין את חודש העיבור אדר שני הוא אדר ואדר. כך גם בלשון הדיבור: |פִסְתְוָוא דִי סְבְע סְהוּר כּוּנָא נְקּוֹלוֹ אַדַר וָאדַר ( adar wadar = בחורף של שבעה חודשים הינו אומרים אדר ואדר. בלשון הכתובה מצוי גם הביטוי אדר שני, אלא שהוא נאמר מפיו של תלמיד חכם, רבי חיים פינטו(ש״ח 10). שם החודש אייר נהגה ayyar (ראה לעיל § 79). לעומת שמות החודשים המצויים כולם בכתב או בדיבור, בין ימי השבוע

 

מצוינים רק שלושה ימים בשמות עבריים: יום שני, יום חמישי ויום שבת, שהם ימי הקריאה בתורה בבית הכנסת.

המילה חג אינה משמשת במרוקו, אבל המילה חול וצירופיה מצויים הרבה בלשון הכתובה ובלשון הדיבור. גם הביטוי העברי חול המועד מצוי 600 פעמים בלשון ההלכה, לעתים קרובות בציון שם החג (חול המועד דסכה, חול המועד די פסח); ואילו הביטוי הערבי המקביל לוסטאן נדיר יותר. בלשון הדיבור מוכרים היטב שני הביטויים. שמות שבתות מיוחדות מצויים בעיקר בלשון ההלכה (שבת חזון / שבת איכה, שבת שירה); שלא כשמות החגים וימי הזיכרון, השכיחים גם בלשון הדיבור.

שמות הסעודות בשבת רווחים בעיקר בפי ת״ח ובחלקם גם בפי ה״מבינים״. מצוי גם הצירוף סעודת מצווה, אך שכיחה יותר המילה סעודה, המכוונת לסעודת מצווה, לעתים בצירוף שם הסעודה: סעודה דלמילה, סעודה די פק לכוהן = סעודת פדיון הבן, סעודה דלמשמרה = סעודת האבל או יום השנה. גם שמות התעניות הם יסודות עבריים (תענית הדיבור, תענית חלום, תענית יחיד, תענית צבור), אך כדי לציין את הצום שימשה בדרך כלל המילה הערבית צייאם.

 

מושגים מתחום הלימוד: תלמיד — מושג כללי המשלב בתוכו משמעויות אחדות השלובות בדרך כלל זו בזו: תלמיד בבית המדרש, תלמיד חכם באופן כללי, אדם שעיסוקו רק בתלמוד תורה, כינוי למי שהולך בדרכו של רב גדול, ועוד; ליד הביטוי ארבעה ועשרים [=תנ״ך] משמשת המילה תורה כשם כולל לתנ׳׳ך ולמקורות אחרים, כולל דברי חז״ל; וכן כדי לציין משמעות כללית של לימוד תורה או קיום מצוות התורה.

יסודות ארמיים ומונחים מתחום ההלכה מצויים בעיקר בלשון הלכה ובפיהם של תלמידי חכמים. מלאכה דאורייתא, מלאכה דרבנן, חלול שבת — בלשון הדיבור מקובל יותר הביטוי הערבי חררם סבת (למשל במראכש), או qsar ssabt (למשל בתאפילאלת). לעומת זאת לעניינים רבים בחיי היום יום משמים יסודות עבריים: לעירוב; תקון(מתחום הקבלה); שמות תפילות וברכות, מצוות ועברות.

 

הלשון הכתובה עשירה בנוסחאות קבועות.

א. ביטויים קבועם הנאמרים בהזדמנויות שונות. אחרי שמזכירים אנשים שנפטרו או שאינם בחיים — זכרו לברכה, נוחו עדן, ע״ה, תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. אנשים שנפלו במלחמה או שנרצחו – ה׳ ינקום נקמתם, ה׳ ידרוש דמה. אנשים חשובים — ה׳ יחייהו וישמרהו, ייזכר בטוב. אנשים שעשו מעשים טובים — ישלם ה׳ פעלם ותהי משכורתם שלמה. אנשים שעשו מעשים רעים — ארורים הרשעים, ימח שמו, ימח שמו וזכרו, כן יאבדו. כינויי גנאי לאנשים – בהמה בצורת אדם. התפעלות והערכה — בן פורת יוסף.

 

ברכות הנאמרות באירועים שונים (קבלת פנים, שמחות, שבתות, חגים וכד׳): שלום עליכם / עליכם שלום; ברוך הבא, כל הבא ברוך יהיה; בלשון הדיבור מקובל יותר הצירוף המעורב די זא ברוך הבא = מי שבא ברוך הבא. וכן: שבת שלום, במזל טוב, בסמן טוב, תזכו לשנים רבות, תחיה ותאריך ימים.

ביטויים הנאמרים על א״י ומקומות בא״י(ירושלים וטבריה) — תבנה ותכונן, תובב״א. ערים וארצות שמחוץ לארץ ישראל — יע״א, יע״ה.

ביטויים של הסתייגות כשמזכירים דבר רע: בר מנן, ח״ו, ל״א, לא עלינו, רחמנא ליצלן, ישמרנו ה׳.

איחולים וביטויים שעיקרם בקשה ומשאלה, כגון: אמן, במהרה בימינו, יהי רצון. ][אם הוא רוצה לעשות נטילה שלוש פעמים במקום פעמיים] תבוא עליו ברכה (מ״ב ד, א).

ביטויים של הבעת ביטחון בה׳: בעזרת האל או בעזרת האל ובישועתו, בעזר הבורא יתברך, שבח לאל. הביטוי אם ירצה ה׳ אינו משמש במרוקו, ונכנס ללשון הכתובה בהשפעת העברית החיה. הביטויים שמשתמשים בהם במרוקו הם אילא יחב מולנא = אם ירצה ה׳, או בזהד ללאה, בזהד רבבי = בכוח האל.

ביטויים להבעת צער, אכזבה או חרטה וגם ביטויי קריאה למיניהם, כגון: בעוונות, בעוונות הרבים, בעוה״ר והרעים, חטאתי, חטאתי עוויתי, אוי לו, אוי לי, שומו שמים על זאת.

ביטויי שבועה, הסתייגות או אי התחייבות: אל חי כל ישראל, בדיבור דשי״ת [=בדיבור דשם יתברך], בלא נדר, בלא ספק.

נוסחות קבועות בפנייה לקהל המצויות בכתב והנאמרות גם על פה: אחי ועמי, אחינו היקרים, השי״ת יתמיד שלומכם וטובתכם, שמעו לי רבותי; אחר דרישת שלומכם הטוב (במעבר שבין הברכות שבתחילת המכתב לבין גוף המכתב).

ביטויי ברכה אופייניים בסופן של ידיעות שונות, כגון: ואתם שלום, ושומע לנו ישכון בטח, קהל קדוש ברוכים תהיו.

בלשון הכתובה אנו מוצאים ביטויים נוספים הקשורים בדרך כלל לתוכנו של הסיפור. ביניהם ביטויים שעיקרם תפילה ובקשה מהקב״ה להציל אותנו מצרות שונות, שהן נושא הסיפור או הידיעה בעיתון — ה׳ יצילנו, ה׳ יצילנו מן הגאווה והקנאה. ביטויים שעיקרם תפילה לגאולה, ביאת המשיח ובניית בית המקדש — ה׳ יזכנו לבניין בית קדשנו, הקב״ה ישלח לנו משיח בקרוב. ביטויים שעיקרם איחולים לחזרה בתשובה ולכפרה — ה׳ יחזירנו בתשובה שלמה, ה׳ יחזירנו למוטב. ביטויים שעיקרם תפילה ובקשה מאלוהים לעזור לנו ולהיטיב אתנו (כפי שקרה באותם סיפורים או באותן ידיעות) — הקב״ה יאמר די לצרותנו, ה׳ יזכנו לשמור שבתות וימים טובים.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

עמוד 94

קִדּוּשׁ לְפוּרִים

 

יֵשׁ לִי חִדּוּשׁ

אֲנִי אוֹמֵר קִדּוּשׁ

לוֹקֵחַ תַּ'יָיִן לֹא שִׁכּוֹר עֲדַיִן

מְקָרֵב לָפֶה

לְמָה אֲנִי מְצַפֶּה?

 

אָה כֵּן! בִּמְחִילָה אֲנִי מְתַקֵּן

סַבְּרִי מָרָנָן

(אֲנִי כָּזֶה מְחֻנָּן!)

הַנִידוּ חֲבֵרִים תַּ'רֹאשׁ

חִשְׁבוּ עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ

בַּרְנַשׁ חָבִיב שֶׁכָּזֶה

הָיָה שָׁמֵן, לֹא כָּזֶה רָזֶה

 

הָיָה מֶלֶךְ, בָּחוּר כָּאֶרֶז

לְזִכְרוֹ שִׁיר אֲנִי חוֹרֵז

אָמַר לְמַלְכָּתוֹ וַשְׁתִּי

בּוֹאִי עִמָּנוּ"- כּוֹסִית תִּשְׁתִּי

 

כֵּן? אָמְרָה לוֹ הַחֲמוּדָה

'תָּה"מַשְׁאִיר אוֹתִי גַּלְמוּדָה

תָּמִיד מוֹצִיא לִי תַּ'מִּץ 

וְ"עַכְשָׁו עַל חֶשְׁבּוֹנִי מַשְׁוִיץ?

 

שְׁתֵה לְבַד יָא אַהְבָּל

לַחְתִּיחָס אֵלֶיךָ חֲבָל

אַתָּה לֹא בָּרָמָה שֶׁלִּי

עוֹדְךָ קָטָן"בִּשְׁבִילִי!

 

אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ כִּמְעַט נֶחֱנַק

הוֹצִיא מִכִּיסוֹ תַּ'אַרְנַק

הוֹשִׁיט לָהּ חֹפֶן דּוֹלָרִים

"וַשְׁתִּי! "! לֹא לִפְנֵי זָרִים!

 

אַךְ וּשְׁתֵּי סוֹבְבָה תַּ'גַּב

וּבְלִי הֵינֵד קַל שֶׁל עַפְעַף

עָזְבָה אוֹתוֹ לַאֲנָחוֹת

עִם 20.000 אוֹרְחִים לְפָחוֹת.

 

אוֹהוֹ! לָזֶה אֵינִי מוּכָן

קָרָא לְעֵבֶר הַשַּׂר מְמוּכָן

מִי הוּא הַמֶּלֶךְ כָּאן?

אֲנִי אוֹ רַקְדָנִית הַקַּן־קַן!

 

אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אַתָּה בְּצָרָה

קָרָא מְמוּכָן, אֵין כָּאן פְּשָׁרָה

אִם לֹא תַּתִּיז רֹאשׁ לַסּוֹרְרָה

יַגִּידוּ הַמֶּלֶךְ הַזֶּה פְסָארָה!

 

כָּךְ בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר נִמְהָר

אֲחַשִׁי לְוַשְׁתִּי אֱמוּנִים לֹא שָׁמַר

הִיא לְבֵיתָם מֵעוֹלָם לֹא שָׁבָה

כִּי עָרְכוּ לָהּ תְּפִלַּת אַשְׁכָּבָה !

 

אֶהְבָּלֵנּוּ לֹא יָכוֹל לְהֵרָגַע

אַחֲרֵי וּשְׁתֵּי עוֹדֶנּוּ מְשֻׁגַּע

עַל מִשְׁכָּבוֹ בַּלֵּילוֹת הוּא בּוֹכֶה

"אֶת אִשְׁתִּי וַשְׁתִּי אֲנִי רוֹצֶה !"

 

הֵבִיאוּ לוֹ קַמַּמְבֵּר וְקַשְׁקָבָל

עָרְכוּ לִכְבוֹדוֹ קִרְקָס וְקַרְנָבָל

אַךְ הוּא צָעַק לְהָמָן

אִרְגֵּן תַּחֲרוּת יְפִי, מְנֻוָּל!

 

אָז בָּאוּ לְפָנָיו כָּל הַבָּנוֹת

יָפוֹת חֲכָמוֹת גַּם שְׁנוּנוֹת

זוֹ רָקְדָה זוֹ נִגְּנָה עַל פְּסַנְתֵּר

אַךְ הַטּוֹבָה מִכֻּלָּן הָיְתָה אֶסְתֵּר

 

אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִיָּד נִדְלַק

אַפּוֹ סָמוּק, אַחֲרֶיהָ דָּלַק

"אִם דַּקּוֹתִים תִּשְׁהִי אִתִּי בַּחֹשֶׁךְ

כֶּתֶר מַלְכוּת אָשִׂים עַל רֹאשֵׁךְ!"

 

אַתָּה מַצִּיעַ לִי הַצָּעוֹת מְגֻנּוֹת

אוֹתִי, אֲדוֹנִי, אִי אֶפְשָׁר לִקְנוֹת

אִם רוֹצֶה אַתָּה לְבַקֵּשׁ אֶת יָדִי

פְּנֵה בְּהֶקְדֵּם לְמָרְדְּכַי דּוֹדִי."

 

אָז אָמַר אֲחְשִׁי לְמָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי

מָרְדְּכַי – דּוֹד אֶסְתֵּר – יְדִידִי

אֶסְתֵּרִיקָה הִיא אֲהוּבַת נַפְשִׁי!

אוּלַי אֵרָאֶה לְךָ טִפְּשִׁי

 

אֲבָל הִתְאַהַבְתִּי בָּהּ מֵעַל רֹאשִׁי

תֶּן לִי, תֶּן לִי אֶת שֶׁאַהֲבָה נַפְשִׁי

מָרְדְּכַי חָשַׁב: קְצָת מְטוּרְלָל

אַךְ כְּשִׁדּוּךְ, זֶה לֹא רַע כְּלָל

 

וְכָךְ אֶסְתֵּר קְרוּעַת עֵינַיִם בַּפוּךְ

נָשְׂאָה לַאֲחְשִׁי הַמְאֻשָּׁר מֵהַשִּׁדּוּךְ

וְעַכְשָׁו רַבּוֹתַי כּוּלִי דָּרוּךְ

לְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן בָּרוּךְ…

 

מהן אותם מלים-אשר כנפו-קידוש לפורים

רבי שלמה בנישתי בן מו״ה יהודה, חתום בפס״ד ש׳ האמנת״י תק״ו(1746). מל״ר, קיז טור א, (ואולי הוא רבי סלאם הנכר להלן).

רבי יוסף בנישתי ״מרבני מראקש במאה חי חמישית ששית. בזמן המגפה בש׳ תקנ״ו (1796), מתו הרבה מהמגפה שהייתה אז במראקש. בניהם גם ממשפחתו של הרב, והוא היחיד ששרד מבני משפחתו. לאחר המגפה באו אצלו מראשי הקהל של מראקש ושכנעו אותו שעליו לשאת אישה כדי להניח זרע ושם לבני משפחתו, השיאו לו בתולה חשובה, ונולד לו ממנה בן והוא מוה״ר ישראל בנישתי״, מל״ר נט טור ד.

רבי סלאם בנישתי נוסח המצבה: נתבש״מ שנת תר״ב (1842).

רבי ישראל בנישתי נוסח המצבה: נתבש״ם בש' תרל״ד [1874]. הוא בן הזקונים של הרב יוסף בנישתי הנז״ל, שנולד לו אחרי שמתו בניו עקב מגיפה בש׳ תקנ״ו(1791).

רבי מאיר בנישתי להלן נוסח המצבה: האי שופרא דבלי בארעא המו״ן כה״ר מאיר בן לאותו צדיק כמוה״ר שלמה בנישתי זצ״ל ,שנפטר לבית עולמו תרנ״ס [1899].

רבי חיים בנבנישתי ״היה חי בזמנו של רבי יעקב אבטאן שנלב״ע תרל״ג זלה״ה. ולפי מל״ר חי קרוב למאה ועשרים שנה. בלילה אחד התעורר באמצע הלילה, וציוה על בניו להוליכו לביתו של רבי יעקב אבטאן זלה״ה, הבנים מלאו את מבוקשו. נשאוהו לבית הרב, ואמר לו: עד מתי אתה לא מתבייש להתפלל בתפילין פסול שחסרה בו אות בתיבה פלונית … ותכף בו במקום בדקו את התפילין ומצאו כדבריו״. מל״ר, לד טור ג. נוסח המצבה בחתיכת שיש זעירה: מצבת הה׳ הש׳ חיים בנישתי, נתבש״מ י׳ לחודש תשרי שנת תרס״ד (1904).

רבי יעקב בנישתי נוסח המצבה: כאן נח נפשיה של החכם השלם כמוה״ר יעקב בנישתי, נלב״ע שבת קודש תמוז תרס״ג(1903).

מעבר לכתוב לעיל מצאתי במלכי רבנן, דף עא טור ג, כתוב בזה״ל: ״כה״ר יעקב בנישתי ז״ל, בבית ׳עקד׳ הספרים של משפחת אלבז שבעיר צפרו. ראיתי כתב יד ישן, ויש שם פירוש על איזה מאמרים. ובסופו כתוב בזה״ל: זה מספר כ״י של הר״ר יעקב בנישתי מראקסי״. לא ידוע אם זכה הכתב יד להוצאה לאור מסיים הרב מ״ר.

כן איתרתי עוד כמה מהמצבות של המשפחה, אך במרביתם הן שבורות או הכתב בהן נטשטש ולא ניתן ללמוד מהן כלום.

רבי יצחק בנישתי נוסח המצבה: עין תדמע על האי שופרא דבלי בארעא. חבל על דאבדין, שלם ומידתו שלימה בכל מידות אשריו נוח לבריות, תוכו כברו יראת ה׳ אוצרו אשר קדשוהו שמים. אוי ביא- ביא נזעק במר על הלקח ארון האלוקים הח׳ הש' והכולל יצחק בנישתי, נלב״ע שנת תער״ב (1912).

רבי חביב בנישתי נוסח המצבה: מצבת הזקן הכשר חביב בנישתי ז״ל. נלב״ע ח׳ תמוז שנת התרע״ה (1915).

רבי יוסף בנישתי השני בן כהר״ר שלמה בנישתי, נזכר בחתימת שטר ירושה עם כה״ר יהודה בן כהר״ר הח׳ הש׳ המוץ שלמה בנישתי, שנת העתיר״ו(1926). רבי יוסף הוא אביו של רבי שלמה השלישי זצ״ל.

 

אות ג׳

רבי אהרן גבאי נוסח המצבה: כהר״ר הח׳ הש׳ אהרן גבאי ז״ל, יח׳ לחו׳ תמוז ש׳ התר״ך

.(I860)

רבי שלמה בן דוד גבאי בהסכמת חכמי מראקש, ״נתמנה על ביצוע התקנה לדרך גביית כספי ההקדש וחלוקתם לתלמידי חכמים ועניים, בשנת בברית״י(1864) [גנזך מראקש חוב׳ 1929].

רבי שמעון גבאי נוסח המצבה: ח׳ הש׳ והכולל שמעון בנו של הח׳ הש׳ והכולל הדיין המצוין כמוה״ר יעקב גבאי. נלב״ע ביום ד׳ בשבת שנת תרס״ו(1906).

רבי יעקב גבאי נוסח המצבה: פ״נ הח׳ הש׳ כמוה״ר יעקב גבאי נ״ע, נלב״ע יח׳ תמוז שנת עזר״ת (1917).

לא יודע אם יש קשר בן שני החכמים האלה, גם מבחינת הבדלי הזמן. רבי יעקב האב, נלב״ע בשנת עזר״ת (1917) ורבי שמעון הבן, נלב״ע בשנת התרס״ו(1906).

רבי מסעוד גבאי נוסח המצבה: הח׳ הש׳ כמה״ר מסעוד גבאי נלב״ע התרצ״א (1931).

רבי אליהו גבאי הה׳ הש׳ החזן, הרב המפואר. הפייטן המהולל, נעים זמירות כה׳׳ר אליהו גבאי, הידוע בכינויו אליהו ׳למואגני׳ [=השען] חי׳ במאה השביעית והשמינית היה מתפלל כחזן בבהכ״נ של הרב הדיין כהר״א סמאנא זצ״ל. או בכינויה הידוע ׳צלאת מולאי ייג׳י.

רבי יעקב גדליה מו״ץ במראקש חי במאה החמישית. והוא אחד מארבעה שהיו בחברת מוהר״ר שלום בוזגלו, מחברי מקדש מלך. ובהקדמתו לספר הנז׳ תארוהו בזה״ל: אריה דבי עילאי דיתיב בתוואני לבאי, הנמנה תמיד לכל דבר מיצוה, ויחדיו נמתיק סוד באהבה ואחווה. הוא אחד המיוחד מבני עליה מעלת הח׳ הש׳ הדיין המצוין כמוה״ר יעקב גדליה זלה״ה. יש פס״ד ממנו בש׳ תצ״א (1731) באגדיר, יחד עם מו״ה משה בלחזאן ז״ל היה מורה צדק באגדיר. מל״ר, דף ע טור ד.

רבי יהודה ג׳ייאן אחד מחכמי מראקש חי במאה הא׳ לאלף השישי, ונתבש״ט ה״א ע׳ (1310). והזכיר אותו הגאון החיד״א זצ״ל, בשה״ג, אות ר׳ יהודה בן גליל. מל״ר, מד טור א.

רבי שלמה גנון נוסח המצבה: חתיכת ציון קטנה שעליה כתוב: שלמה בן אברהם גנון שנת תפ״ח (1728) יתכן ורבי אברהם הדיין ז״ל שייזכר להלן, נמנה על צאצאיו.

רבי אברהם גנון נוסח המצבה: מצבת קבורת הח׳ הש׳ והכולל סבא דמשפטים כמוה״ר אברהם גנון.

המצבה עשויה כולה טיט צמודה לקיר מכוסה ירוקת, כי השמש כמעט ואינה מגיעה לה. אותיות הטיט מתפרקות יחד עם הירוקת שעל המצבה נשאר עליה המספר 666 כלומר שנת תרס״ו(1906).

רבי סעיד גנון להלן נוסח המצבה:

צדיק כתמר יפרח האת לעדה / לקחת כלי חמדה־

נטע נעמן/ זית רענן/ צורבא דרבנן שליח ציבור ומלמד תינוקות של בית רבן ועל המונים דרשן:

ירא ה׳ מנעוריו /מה גדלו מעשיו.

צדיק בתומו מתהלך, החכם השלם והכר, סעיד גגון.

עלה השמיימה יום ד׳ ב׳ לח׳ אדר א׳ התרצ״ח 19381).

בצורת במאראקש

להלן סיפור מרתק, החושף גדולתו של רבי סעיד גנון ז״ל. גשם אחד מתחלואיה הקשים של מרוקו בכלל ומראקש בפרט, אלו השנים השחונות החוזרות על עצמן במחזוריות בלתי צפויה, לרעתן של השנים הגשומות. אחת קשה מבניהם אני זוכר בשנת 1935/6. היו אלה שנתיים של יובש, שסחט כל טיפה של לחלוחית מהארץ. ימים קיציים, ולילות של קור יבש החודר לעצמות. בני אדם מזי רעב מתים מחוסר תזונה מינימלית שאינה בהישג יד, והעיניים נשואות אל על בוקר וערב, מצפים לרחמי שמים. עצירת הגשמים, היתה השיחה שעליה מדובר בפי כל, ומסתיימת בבקשה השגורה בפי כולם ערבים ויהודים כאחד: אללה ייעתקנא בשתא [= ה׳ יחיש לנו גשמי ברכה]. הצרפתים לא היה בכוחם לזון מיליוני הפיות הרעבים. להפך, בזמן השפע הם אכלו את טוב הארץ. ונראה אז שזו לא היתה הבעיה שהדאיגה אותם, הם לא אלו שפתחו תחנות חלוקת מזון לרעבים. על כל פנים את אלה שעדין יש בכוחם להתפלל עשו זאת כל אחד בדרכו, והחשוב מכל כולם כאחד. המוסלמים קראו למאמיניהם לתפילות המוניות, ועצרות קרואות בערים ובכפרים. ׳הטולאב׳ [=מלמדי התינוקות] הוציאו תלמידיהם לרחוב בתהלוכות של קריאות קצובות בחרוזים. כגון: סבולא עטשאנא ג׳יתהא יא מולאנה [=ר״ל : השיבולת שחונה / אדונינו הושע נא]. או לשם גיוון: אלחרראייתא  טלאב שתא יעטיך אלאה. קריאה לנחליאלי: [=נחליאלי בקשי גשם/ אותך ישמע ה׳].

תהלוכות כאלה היו לאות אזהרה לבאות. שנות בצורת במרוקו, היו מותירות אחריהן חללים לאלפים ומאות, ורבים מתים מרעב ומחלות מתלוות. מהגרים כפריים זורמים לערים למצוא תעסוקה כלשהי שאיננה בנמצא, ולו תמורת מעט אוכל בלבד. הם שולחים את ידם בכל, ומי יבוז לגנב שגנב דבר מה לאכול- ועוד יותר מיהודי. אבל מאחיו המוסלמי אם ינסה לשלוח יד בגניבה, הרי הוא מתחייב בנפשו!. סיכוייו יהיו יותר טובים לקבל משהו אם יבקש כצדקה, ולכן היהודים היו מטרה נוחה לחמסנים רעבים. יושבי ההר הכפריים בשנות בצורת, היו משתמשים בסוג של שיחים בעלי שורשים של ליבה לבנה רכה. עוקרים אותם מהאדמה, מייבשים וטוחנים אותה כתחליף לקמח. לחולים וחלשים היה נצבט בבטנם ומקרב את סופם, ורק מעטים מסתגלים ומחזיקים מעמד לסוג רע זה של אוכל. ודומה היה כי הרבה מהם העדיפו למות עם בטן מלאה ומהר, ולא מיתת רעב של גסיסה מתמשכת ר״ל.

מכל האמור לעיל, אין זאת אומרת שהיהודים מצבם מניח את הדעת, אבל הודות לעזרה ההדדית בניהם ושל אחיהם מקרוב ומרחוק. היו מצליחים איכשהו לשבור בקושי רעבונם, כי לא תמיד הקומץ משביע את האריה, אבל בדרך כלל היה בו כדי להשיב נפש.

עמוד קכז

שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי– בצורת במאראקש

5. 5. סוכר וסדינים

ז׳אן בעל הכינור היה בן שש עשרה או שבע עשרה שנה באותם ימים של שלהי מלחמת העולם השנייה.

הוא ומשפחתו הגיעו אלינו לאחר שיום אחד הודיע לנו אבי שאנחנו, המשפחה והבנות הנספחות, ניאלץ לוותר על שניים מבין ששת חדרי הבית, כי הם ייתפסו על ידי דיירי משנה. ״מה לא עושים למען הפרנסה!״ הגיבה אימא ונאנחה. ״פרנסה?״ נזעק אבי, ״כלומר – שכר דירה? חס ושלום! שכר מצווה – מצווה! וכי אנחנו ניטול תשלום מפליטים מסכנים, מאודים מוצלים מאש התבערה הפוקדת את אירופה?!״

ואכן, ז׳אן ואחיו אדוּאַר נחתו בעירנו עם הוריהם, מוסיֶה אֶה מדאם לוין, והיוו חלק מקבוצה של מהגרים שברחו בדרך לא דרך מאימת הנאצים.

הקהילה היהודית נטלה על עצמה לאמץ את הפליטים, ופנתה אל המשפחות המבוססות של מוגדור בבקשה, שכל בית אב יקלוט משפחה. אף על פי שכאמור, לא נמנינו עם המשפחות המבוססות, נהנינו ממעמר מיוחד בקרב היהודים בזכות סבי ז״ל, ר׳ דוד כנפו, שהיה רבה של הקהילה ודיינה. אבי, מנהיג טבעי בזכות עצמו, חש חובה, כבנו של הרב וכחבר בוועד הקהילה, לשמש דוגמה לאחרים.

כך אירע, שה״פליטים״ בביתנו חיו ברווחה, שניים בחדר, ואילו אנחנו אדוני הבית, נדחסנו שש עשרה נפשות(כולל הבנות הנספחות) בארבעת החדרים הנותרים.

*

הגברת אֶלין לוין(שאת שמה ושמות שאר בני משפחתה שיניתי מטעמים מובנים), הייתה אישה קשוחה למדי. בעלה עזריאל ושני ילדיהם סרו למרותה המוחלטת. היא הרבתה להתמרמר על מר גורלה ודבר לא השביע את רצונה. היא לא פסקה מלהלין בפני הוריי על תנאי המחייה העלובים שעמם היא נאלצה להשלים, לעומת הלוכסוס שהיה מנת חלקה בביתה שבאנטוורפן.

גם עלינו הילדים הרבתה להתלונן, על שאנחנו מקימים יותר מדי רעש. בבוקר, בשעת ההכנות ליציאה לבית הספר, אנחנו מעירים אותה וכשהיא מתעוררת מוקדם, הדבר גורם לה לקמטים מתחת לעיניה!

פעם הרחיקה לכת והאשימה אותנו בגנבה: ״הילדים שלכם גנבו לי סוכר וסדינים!" צווחה לעבר אמי.

להגיד לאמי, שהייתה כל כך גאה בילדיה ובחינוך שנתנה להם, שהם גנבים?!

האישה ההיא לא ידעה לאיזה תופת היא נכנסה. לאמי היה טמפרמנט תוסס והיא סערה מאוד. כולנו ראינו איך שהיא מתאדמת וצפינו בדריכות אל הר הגעש העומד להתפרץ.

אבא, שרתח גם הוא מכעס, שם את ידו על פי אימא ואמר לה בערבית כדי שהגברת לוין לא תבין: "לא כדאי לך להתרגז. חשבי על התינוק שבבטנך. תני לי לטפל במפלצת!"

״תְּחִיהָא! גרש אותה מביתי!״ סיננה אליו אימא.

ואילו אבי פנה אל ״המפלצת״ בנימוס ושאל: ״גברת לוין, מה גנבו לך?"

״הילדים שלכם גנבו לי סוכר מהטרסה וסדינים מן הארון!״ פירטה האישה את האשמתה.

"מה חיפש הסוכר שלך על הטרסה, גברת לוין?" הוסיף אבי לחקור בסבלנות.

״אתמול הנחתי על המעקה, כדי שיתייבשו בשמש, כמה קופסאות סוכר שנרטבו מהגשמים בזמן הנדודים שלנו. הבוקר עליתי לטרסה והסוכר נעלם. אחר כך ראיתי שמישהו נגע בארון שלי ומיד הרגשתי שחסרים לי שני סדינים רקומים, יקרים ביותר! אני מבקשת ממך לבדוק מי מן הילדים שלכם גנב אותם!״

״גברת נכבדה,״ אמר אבא כשאינו חוסך במאמץ כדי להתרסן, ״איך במחילה הגעת למסקנה שילדיי גנבו ממך את הסוכר ואת הסדינים?״

״הם שיחקו בטרסה אתמול.״

״הם משחקים כל יום בטרסה, ועד היום לא נגנב ממך דבר, לא כן, מדאם?״

״אין שום אפשרות אחרת! רק הם יכלו לקחת את הסוכר מהטרסה, ואחרי שגנבו את הסוכר התגנבו לחדרי ולקחו את הסדינים מהארון!"

״בואי נעלה אל זירת הפשע,״ הציע אבא בהגניבו חיוך לכיווננו, ״ושם נראה את הדברים מקרוב.״

הם עלו במדרגות אל הטרסה ואנחנו הילדים מזדנבים אחריהם.

"מדאם לוין, שמעת על האָלִיזֶה?" שאל אבא בנחת.

״כמו השאנז-אֶלִיזֶה?״

״האָלִיזֶה הן רוחות חזקות המנשבות לעתים קרובות בעירנו. הן באות מן האוקיינוס האטלנטי. שמא תבואי אתי ונרד לרחוב?״

ירדו לרחוב ואנחנו אחריהם. אך יצאנו מפתח הבניין, אבא נעצר, ובלי להוציא הגה, הצביע על שלוש קופסאות שהתבקעו מהנפילה והתפזרו על המדרכה והרחוב ברדיוס של כמה מטרים. שיירה של נמלים עמלניות חגגה על קוביות הסוכר המבהיקות בשמש.

במקום להתנצל, אמרה הגברת לוין: ״אתה מבקש לטעון שרוח האליזה שלך, היא שהעיפה גם את הסדינים היקרים שלי מהארון?״

״גברת לוין, לאחר שנוכחת לדעת שלשווא האשמת את ילדיי, לא נראה לי שהציניות שלך הנה במקומה! כשם שילדיי לא גנבו את הסוכר שלך, כך לא נגעו בארון שלך ולא לקחו ממנו את הסדינים.״ אבל הגברת לוין בשלה: ״אני בטוחה שהילדים שלך הם שלקחו לי את הסדינים! חפש בחדרים שלכם ותיווכח בעצמך!"

אבא הישיר אליה מבט מקפיא שרק לעתים רחוקות ביותר עשה בו שימוש: ״עד כאן, מדאם! הואילי את לחפש בחדרים שלך ואולי תגלי היכן הסתירו הילדים שלך את הסדינים.״ ״ילדיי לא יגנבו מעצמם את הסדינים!״ "העולם מלא פרדוקסים, מדאם!" בכך תם אבל לא נשלם.

6. 6. והיה הסדין לסרדין

כעבור מספר ימים התבררה גם תעלומת הסדינים, כאשר התייצבו במעוננו שני שוטרים צרפתיים וביקשו לדבר עם הגברת לוין.

כשהופיעה, פנה אליה הבכיר מבין השוטרים: ״מדאם לוין היקרה, יש לי הכבוד להודיעך שיש לי עבורך בשורה אחת טובה ובשורה אחת רעה. נתחיל בטובה – שני הסדינים שעל גניבתם הגשת תלונה למשטרה נמצאו בריאים ושלמים.״

"הייתה לה החוצפה להתלונן במשטרה?!״ לחשה אמי באוזני אבי בערבית, אבל הוא עצר בה מלהתפרץ.

השוטר הבכיר נפנה אל ידידו הזוטר וביקש ממנו להציג את החבילה שבידיו עטופה בנייר חום וקשורה בחוט.

״אלו הסדינים שלי? מי יודע באיזה מצב הם!״ רטנה גברת לוין וביקשה ליטול בעלות על החבילה, אבל השוטר הבכיר עצר אותה בידו: ״רגע, מדאם. קודם עלייך לזהות את הממצא, שמא אינו זה שעליו התלוננת.״ והוא אותת לשוטר הזוטר להתיר את הקשרים ולפתוח את החבילה. משהוצגו הסדינים, הצביע עליהם וחקר: ״האם האותיות הרקומות כאן, A ו-.L הם ראשי התיבות של שמך, מה שיוכיח שאכן הסדינים הללו שלך הם?״

גברת לוין אישרה וביקשה שוב ליטול בעלות על רכושה, אבל השוטר שוב עצר בעדה: ״רגע, מדאם. כאן אנחנו מגיעים לבשורה הרעה. האם יש לך בן בשם אדואר?״

גברת לוין מלמלה שאכן כך הדבר ושאלה: ״מה לבני אדואר ולעניין הזה?״

במקום תשובה הורה השוטר לקרוא לבחור.

אדואר הגיע רועד בכל גופו ופניו חיוורות כסיד.

אבא, שהבין לאן פני הדברים, הציע להשאירם לבדם עם השוטרים, אבל השוטר הבכיר אמר לו: "אדוני, אתה אחראי על האנשים האלה, על כן אני מבקש ממך להיות נוכח בשיחה שאנחנו נקיים עם הבחור.״

מהחקירה התברר, שבביקורת שערכו השוטרים אצל סוחר ערבי שהיה ידוע כמשתף פעולה עם גנבים, מצאו את הסדינים ועליהם רקומות האותיות א׳ ל׳. לאחר שחקרו אותו, הודה הסוחר כי קנה אותם מבחור בשם אדואר. השם אדואר לא היה מן הנפוצים בעירנו ועל נקלה גילו השוטרים את זהותו ומקום מגוריו.

על כורחו נאלץ אדואר להודות בגנבת הסדינים מאמו. לשאלה היכן הכסף שקיבל עבור הסדינים, השיב בבושת פנים, כי השתמש בו כדי לספק את תאוותו: קניית סרדינים מטוגנים אצל יהודים במלאח, אותם זלל כמנהג המקומיים כמתאבן לכמה כוסיות ״מחייה״ – המשקה החריף שרבים מיהודי מוגדור ייצרו בעצמם.

השוטר אמר לגברת לוין, שמאחר שתלויה נגד הבחור הצעיר תלונה של גברת מאוד נכבדה, מחובתו לעצור אותו ולפתוח לו תיק פלילי.

גברת לוין קראה בהיסטריה שהיא מושכת את תלונתה והתחננה בפני השוטר שלא יאסור את בנה והבטיחה לערוב להתנהגותו. אבל השוטר קבע, שהוא אינו מוכן לקבל את דברתה של נוכרייה בעיר, שבנה הוכח כגנב, ופנה אל אבי ואמר: ״רק אם מוסיֶה יבקש זאת, אולי ניעתר לבקשה לבטל את התלונה.״

אבי ״התלבט״ ארוכות, ורק לאחר שהגברת לוין כמעט ירדה על ברכיה מרוב תחנונים, ניאות ליטול חסות על דייריו. הוא סחט ממנה הבטחה חגיגית שלא היא ולא בנה ישובו לסורם.

אמי מיחתה באוזני בעלה בערבית על שהוא מוכן ליטול אחריות על הפושע הקטן ולערוב לו, ובכך לסכן את שמו הטוב, אבל אבי הגיב, שדווקא בגלל שמו הטוב, אין הוא רוצה להלבין ברבים את פניהם של דיירי המשנה שלו השוהים בביתו-מבצרו, והבטיח לאמי שהן הגברת והן בנה הפוחח למדו את לקחם.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה

עמוד 20

פורים-אשר כנפו

 

מָה בֶּאֱמֶת קָרָה שָׁם?

גִּרְסַת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִמְאֹרָעוֹת שֶׁהִתְרַחֲשׁוּ בְּשׁוּשָׁן

 

אֲנִי הוּא הַמֶּלֶךְ שֶׁל הַמְּגִלָּה

 הַמֹּלֶךְ מֵהֹדּוּ עַד אַבּוּ-עָגִילָה

 

קְצָת חָכָם, מְעַט טִפֵּשׁ,

אַרְמוֹנִי זָהָב אַרְגָּמָן וַשֵׁשׁ.

 

הָיְתָה לִי מַלְכָּה ־ וַשְׁתִּי שְׁמָהּ

מַהֵר חִישׁ חִפַּשְׂתִּי אַחֶרֶת בִּמְקוֹמָהּ

 

בִּמְקוֹמָהּ בָּחַרְתִּי אֵשֶׁת חַיִל

הַמַּלְכָּה אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל.

 

רַבִּים שָׂרַי, וּמֵעַל כֻּלָּם עַל הַדּוּכָן

עוֹמֵד הָמָן הֲלֹא הוּא מְמוּכָן.

 

חָכָם הוּא הַמָּן, מְמֻלָּח וּמְפֻלְפַּל

אַף כִּי לִפְעָמִים קְצָת מְבֻלְבַּל."

 

לוֹ אִשָּׁה, מָה שְׁמָהּ? קֶרֶשׁ אוֹ זֶרֶשׁ?

וּבָנִים לָהֶם, שׁוֹטֶה טִפֵּשׁ וְגַם חֵרֵשׁ.

 

בְּנָם הַקָּטָן, וַיְזָתָא, מַמָּשׁ מְטֻרְלָל

(אֲנִי לֹא סוֹבֵל אוֹתוֹ בִּכְלָל!)

 

וּפַעַם כָּכָה, עַל כּוֹס בִּירָה,

בְּיוֹשְׁבִי בְּאַרְמוֹנִי בְּשׁוֹשַׁן הַבִירָה,

 

בָּא הַיְּהוּדִי מָרְדְּכַי וְכָךְ לִי אָמַר:

אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, כַּמָּה מַר לִי מַר !

 

שָׁאַפְתִּי לְקִרְבִּי עָשָׁן מֵהַנַּרְגִּילָה

לָקַחְתִּי רַחַת – לוֹקוּס מֵהַחֲבִילָה,

 

אֶת הַכָּרִית מֵאַחֲרֵי גַּבִּי סִדְרָתִי

וְאֶת מָרְדְּכַי הַטּוֹב שָׁאֹל שָׁאַלְתִּי:

 

נוּ, רַב מָרְדְּכַי, יָא חַבִּבִּי, אָפֶנְדִּי

הֲתִשְׁתֶּה עִמִּי מְעַט שֵׁרִי בְּרֶנְדִּי?

 

אֲחְשִׁי, אָמַר, (זֶה שֵׁם הַחִבָּה שֶׁלִּי)

מִתְרַחֵשׁ מִסְּבִיבְךָ מַעֲשֶׂה מְאֹד פְּלִילִי!

 

אֲבוֹי לַיְּיָ מָה אַתָּה אוֹמֵר יא סַחְבִּי,

בְּאַרְמוֹנִי יֵעָשׂוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא כִּלְבָבִי ?

 

בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ יַשְׁקוּךְ לַעֲנָה וּמֵי-רֹאשׁ,

אִם תִּשְׁתֶּה תִּהְיֶה זַ"ל אֵין אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!

 

רְאֵה הִזְהַרְתִּיךָ רְשֹׁם זֹאת בְּסִפְרְךָ

אוּלַי פַּעַם, עַמִּי וַאֲנִי נִזְדַּקֵּק לְךָ'.

 

הִשְׁתַּטַּחְתִּי עַל הַשָּׁטִיחַ הַפַּרְסִי

לָטַפְתִּי אֶת כְּרֵסִי וְאָמַרְתִּי לוֹּ: מֶרְסִי!

 

(כִּי יוֹדֵעַ שָׂפוֹת אָנֹכִי, אַנְגְּלִית צָרְפָתִית,

כּוּרְדִּית סְפַּנְיוֹלִית וּקְצָת גְּרוּזִינִית).

 

אֶת בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ עַל הָעֵץ תָּלִיתִי

תּוֹדוֹת לְמוֹטְקֶה מִיְּדֵי אוֹיְבַי נִצַּלְתִּי.

 

בַּיָּמִים הַהֵם עֵרֶךְ הַמָּן פְּיֵאסְטָה

לְצִיּוֹן בַּר הַמִּצְוָה שֶׁל בְּנוֹ וַיְזָתָא

 

שָׁתִינוּ הַרְבֵּה, הִשְׁתַּכַּרְנוּ וְהִשְׁתּוֹלַלְנוּ

כְּשֶׁמָּרְדְּכַי עוֹמֵד מִן הַצַּד וּמַבִּיט בָּנוּ.

 

זָלַלְנוּ מח, קַבָּאבּ, שִׁישְׁלִיק וּמֵרְגֵּז

לֹא מָרְדְּכַי. פָּנָיו קְפוּאוֹת, נִרְאָה בְּרֹגֶז.

 

הַקִּצֵר, עָשִׂינוּ כֵּיף חַיִּים, בְּעוֹד מָרְדְּכַי

מְמַלְמֵל לְלֹא הֶרֶף: 'עַם יִשְׂרָאֵל חַי'!

 

הַמָּן נֶעֱלָב וּמִכַּעַס כִּמְעַט הִתְפּוֹצֵץ

וּבְלִבּוֹ הֶחֱלִיט: אֶתְלֶה אוֹתוֹ עַל עֵץ!

 

וּכְשֶׁאֲנִי, כָּכָה, אָפוּף אֵדֵי אַלְכּוֹהוֹל

מָשַׁךְ אוֹתִי הַמָּן הַצִּדָּה אֶל הַהוֹל.

 

אֲחְשִׁי, אָמַר, נְקָמָה אֲנִי דּוֹרֵשׁ,

עַל עֶלְבּוֹנִי וְעֶלְבּוֹן וַיְזָתָא וְזֶרֶשׁ.

 

עָנִיתִי לוֹ: בַּקֵּשׁ מָה שֶׁתִּרְצֶה חַבִּבִּי

חֲבֵרְךָ הוּא חַבְרֵי וְאוֹיֶבְךָ הוּא אוֹיְבִי!

 

אֶת מָרְדְּכַי אֲנִי רוֹצֶה לִתְלוֹת עַל עֵץ

וְיַחַד אִתּוֹ יִתְלוּ כָּל יְהוּדִי וְכָל לֵץ!

 

כְּדֵי לְהַבְהִיר לוֹ שֶׁאוֹתוֹ אָזְנֵי שׁוֹמַעַת

הֵסַרְתִּי מֵאֶצְבָּעִי וְנָתַתִּי לוֹ הַטַּבַּעַת.

 

הַדָּבָר נוֹדַע לְמָרְדְּכַי. הוּא נִפְגַּשׁ בַּסֵּתֶר

עִם מִלְּכִתֵּי יָפָתִי תַּמָּתִי רַעְיָתִי, אֶסְתֵּר.

 

בֵּינְתַיִם קָרָה מִקְרֶה מְאֹד מוּזָר

וְזוֹ אַשְׁמָתוֹ הַבִּלְעָדִית שֶׁל הַמָּן הַמְּפֻזָּר.

 

רָצִיתִי לִגְמֹל טוֹבָה לְמוֹטְקֶה. עַל הִצַּלְתִּי

לָכֵן, אֶת פִּי הַמָּן בְּעִנְיָן זֶה, שָׁאַלְתִּי.

 

הוּא לְתַמּוֹ חָשַׁב שֶׁהַכַּוָּנָה אֵלָיו בְּוַדַּאי

(הוּא מַעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּי!)

 

וְכָךְ בַּעֲצַת עַצְמוֹ נֶאֱלַץ הַמִּסְכֵּן

לַעֲשׂוֹת כְּמִצְוָתִי וְלוֹמַר לִדְבָרִי כֵּן!

 

הוּא הַלְּבִישׁ אֶת מָרְדְּכַי בִּגְדֵי בַּהַט וַשֵׁשׁ

וְסוֹבֵב אוֹתוֹ רָכוּב עַל סוּסִי מֵהַבֹּקֶר עַד שֵׁשׁ.

 

לִקְרַאת סוֹף הַטִּיּוּל עָבְרוּ לְיַד בֵּית זֶרֶשׁ

שֶׁהִיא כַּיָּדוּעַ מִבְּחִינַת הַשֵּׂכֶל מַמָּשׁ קֶרֶשׁ!

 

אָמְרָה בְּלִבָּהּ: מָרְדְּכַי בָּרֶגֶל הַמָּן עַל הַסּוּס

וּמִיָּד בְּלִי לַחְשֹׁב וּלְלֹא כָּל הִסּוּס

 

מִלְּאָה דְּלִי שׁוֹפְכִין וּשְׁפַכְתּוֹ עַל הָרֹאשׁ

שֶׁל הַוָּזִיר הָרִאשׁוֹן לְמֶלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ !!!

 

לֹא עָזְרָה לוֹ דּוּשָׁה, אַמְבַּטְיָה לֹא הוֹעִילָה

לֹא פַּרְפוּם, מֵי קוֹלוֹן, הוּא הָיָה – בִּמְחִילָה,

 

מַסְרִיחַ לַמֶּרְחַקִּים בְּמֶשֶׁךְ יָמִים רַבִּים

עַד שֶׁהֵעֵז לָצֵאת הַחוּצָה רַק בָּעַרְבִים !

 

וּמָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר תָכְנִית תִּכְנְנוּ

וְלָצֵאת לְקָרֵב, יָפֶה הִתְכּוֹנְנוּ:

 

אֶסְתֵּר לַמִּשְׁתֶּה עִם הַמָּן הִזְמִינַתְנִי

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: מוּכָן לָבוֹא הִנְנִי!

 

הִיא הֵכִינָה לָנוּ חַפְלָה לֹא נוֹרְמָאלִית

שַׁמְפַּנְיָה, דָּג הֵרִינְג וְיַיִן מֵהֶחָבִית,

 

בוֹרֵיקָס, פָלָאפֶל עַל הַכִּיפְכִּיפָאק

קוּסְקוּס, טְחִינָה וְעָארָק בַּמָּרָק!

 

בְּאֶמְצַע הַמְּסִבָּה, כְּטוֹב לִבֵּנוּ בְּיַיִן

אֶסְתֵּר שָׁתְקָה, לֹא גִּלְתָה דָּבָר עָדִין

 

הַמָּן סִפֵּר בְּדִיחוֹת, אֲנִי צָחַקְתִּי

פִּהַקְתִּי, שָׁתִיתִי, שַׁרְתִּי לְאִשְׁתִּי נָשַׁקְתִּי

 

וְהִנֵּה פִּתְאוֹם וְאָנוּ מִתְפּוֹצְצִים מִנַּחַת

אֶסְתֵּרִיקָה שֶׁלִּי בּוֹכָה תַּמְרוּרִים וְנֶאֱנַחַת

 

שְׁנֵינוּ קַמְנוּ בְּבֶהָלָה:- אֶסְתֵּר מָה קָרָה?

עָלֶיךָ לְהַצִּיל אוֹתִי וְאֶת עַמִּי בִּמְהֵרָה!

 

– אוֹתָךְ? מַחְמַל עֵינַי! סֻכָּרִיָּה שֶׁלִּי עַל מַקֵּל?

מִי אוֹתְךָ הִפְחִיד? מִי בִּכְבוֹדְךָ הֵקֵל ?

 

אֶסְתֵּר הוֹשִׁיטָה יָדָהּ (וּבְיָדָהּ שִׁפּוּד מְחֻדָּד כָּזֶה)

־ מִי? מִי? מִי אם"לא הַהָמָן הָרַע הַזֶּה !

 

וּבְאֹמְרָה כָּךְ, בַּשִּׁפּוּד כִּמְעַט עָקְרָה לוֹ עַיִן

(אֶת הַמַּרְאֶה הַזֶּה לֹא שָׁכַחְתִּי עָדִין)

 

נוּ, מַה אֲסַפֵּר לָכֶם, הָמָן נִתְלָה

וְאִתּוֹ כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ וּבָעִיר הֲמוּלָה,

 

בָּעִיר שׁוּשָׁן, חַג פּוּרִים , שִׂמְחָה וְגִילָה

הַיְּהוּדִים צוֹחֲקִים, קוראים את הַמְּגִלָּה.

 

וַאֲנִי וְאֶסְתֵּר מַבְּסוֹטִים, שְׁלֵוִים וּשְׂמֵחִים,

תִּהְיוּ לִי כֻּלְּכֶם בְּרִיאִים וּבְרוּכִים!

 

מהן אותם מלים-אשר כנפו-פורים-מָה בֶּאֱמֶת קָרָה שָׁם?

עמוד 109

 פנייה ממוגדור ללונדון

 

הנושא הגיע לידיעת ״אגודת אחים״ בלונדון ע״י ראובן אלמאליח, ראש קהילת מוגדור, איש רב פעלים בחיי הציבור היהודי, שהוא כמו אביו הרב יוסף כיהנו בתור סוכנים קונסולריים של אוסטריה בעיר המסחר החשובה מוגדור.

 

במכתבו ב 10 במרס מסר מידע מפורט יותר מאשר קודמיו, ואלה עיקרי הדברים: במקום הנמצא במרחק שני ימי נסיעה ממוגדור, מצויים זה כשבעים שנה ארבעה מלאחים, בהם גרים כשש מאות נפשות. היהודים בעלי בתים וקרקעות, והם מעבדים אותם לפרנסתם. לפני כשבועיים, לאחר שובו מביקור אצל הסולטאן, הודיע המושל שלפי פקודת הסולטאן על היהודים לנטוש את בתיהם מיד. כדי לזרז יציאתם, הציב 12 חיילים קרוב למלאח, ושכרם בגובה 12 דולר ישולם ע׳׳י היהודים.  היהודים טענו בפני המושל שנוסף לרכושם, יש ברשותם סחורות השייכות לסוחרי ״החוף״(הכוונה למוגדור). לכן דרוש זמן כדי לרכז את הרכוש. אבל המושל התעלם מבקשתם וציוה על יציאה מיידית. יהודים נמצאים במצוקה, כי עליהם היה לשלוח מראש את נשותיהם וילדיהם אל מחוץ לבתיהם. הם החליטו לעזוב את רכושם ולהסתלק מפחד שמא יירצחו. אין איש יודע היכן הם עתה.

 

״אם לא יינקטו צעדים מתאימים למנוע מעשה כזה, יש חשש שגם מושלים אחרים ילכו בעקבותיו״. הוא מוסר על הצעדים שנקט: הודיע על המעשה לקונסול הבריטי בעיר, כתב לסולטאן, ובשבוע שעבר, כשהשגריר של צרפת עבר במוגדור בדרכו למראכש לפגישה עם הסולטאן, פנה וביקשו להעלות נושא זה בפני הסולטאן.

 

 הוא סיים מכתבו בתקוה ש״אגודת אחים״ ואישים אחרים בעלי השפעה יפעלו להפסקת המעשה האכזרי והברברי.

 

בעקבות מכתבו של ראובן אלמאליח, פנה המוסד המשותף של ״אגודת אחים״ והסניף הלונדוני של ועד שליחי הקהילות, ב 10 באפריל לשר החוץ הרוזן מסליסבורי  Salisbury בבקשה ששלטונות בריטניה יעניקו הגנה מתאימה לתושבים היהודים של אימין-תאנות נוכח ההתנהגות האכזרית של המושל. צירפו העתק מכתבו(הנ״ל) של ראובן אלמאליח  ״המוכר במהימנות ידיעותיו, ממנו משתמע שהקאיד הגלה את כל בני הקהילה בת 600  נפש מבתיהם, והחרים את רכושם. הקרבנות המסכנים אינם מסוגלים להתנגד, ורק מקווים שיצילו חייהם״.

הפונים מבקשים שבריטניה הידועה ביחסה ההומניטרי, תגן על הקהילה היהודית באימין תאנות. ואם הדבר מקובל, יואיל לשלוח מברק לשגריר בטנג׳יר. (תעודה מס׳ 6) שר החוץ נענה לבקשה, ושלח למחרת מברק למר וייט בטנג׳יר, בו הוא מתבקש לחקור את אמיתות המידע על מעשיו של מושל אימין- תאנות, כי לפי תלונת המועצה היהודית הוא מגרש את כל היהודים מרובעיהם. המברק מסיים: ״הענק להם עזרה לפי יכולתך״.

יש להעיר, שחקירת התלונות ע״י הדיפלומטים במארוקו, היתה תהליך רגיל, בגלל החשש שמא אין הדברים נכונים, או הגיע מידע מגמתי ומופרז. נוסף למברק, נשלח בו ביום מכתב משר החוץ לוייט, בו מופיעים פרטי האירוע כפי שנכתבו ע״י ראובן אלמאליח והמוסד המשותף בלונדון. העתק המכתב האחרון מצורף. הקונסול התבקש לעזור ליהודים ולדווח על המצב.

ב 12 באפריל, כלומר יום לאחר שקיבל הוראה משר החוץ, כבר ענה הקונסול הכללי, ודיווח שהוא כתב בנדון לוזיר לעניני חוץ ב 14 במרס.

ההתערבות הדיפלומטית, וכנראה שגם פנייתם הישירה של המגורשים לסולטאן לאחר שהגיעו למראכש הניבה פירות, והסולטאן הורה להחזיר את העקורים לבתיהם, כפי שעולה ממכתב תודה שכתב וייט לוזיר לעניני חוץ ב 13 באפריל, ובו יום דיווח על כך לשר החוץ. אבל ההוראה הגיעה לאחר שכבר גורשו, ובתיהם נהרסו. ועל הנזק שנגרם להם התבקש הסולטאן לפצותם. (תעודות מס׳ 7, 8)

בנושא זה היתה התכתבות בין הגורמים השונים, והמוסד המשותף של יהודי אנגליה הביע תודתו לשר החוץ על חלקו בפתרון. בדיווח השנתי של ועד שליחי הקהילות באותה שנה דווח על הפרשה, ונאמר בין השאר, כי לפני ששלוחו של הסולטאן הגיע לכפר כדי למסור למושל את הוראתו, המושל כבר גרשם ובתיהם נשרפו, ועתה נעשים מאמצים כדי לקבל פיצוים. לא ידוע אם אמנם קיבלו פיצויים, והדבר מסופק. לסיכום, תיארנו פרשה כפי שעולה מתעודות של משרד החוץ, והדיווח של ועד שליחי הקהילות באנגליה. ייתכן שמקורות אחרים שעוד לא פורסמו יאירו פרטים נוספים. עולות כמה שאלות. א. מה היתה הסיבה לגרוש היהודים. לו היה זה אמצעי לסחטנות כספית, כשהמושל אמור להציג בפני היהודים את האפשרות שגזרתו תבוטל, אם ישלמו לו, הרי היה צריך להופיע רמז כלשהו בתעודות. מה גם שהיו ביניהם סוחרים, בעלי רכוש שהמושל עלול לחמוד רכושם. ב. מדוע שרפו את בתיהם? לו רצה המושל ברכושם, היה מחרים את התכולה. נראה אפוא שלא היה כאן אינטרס כלכלי בגרושם. ג. האם אמנם היתה זו פקודה של הסולטאן או של המושל, אשר כדי לתת לה לגיטימציה טען שיש לו גיבוי של פקודת הסולטאן, באשר היו מקומות בהם המושלים התנכלו ליהודים ביזמתם, בניגוד למדיניות של הסולטאן.

אנו משערים שהיתה זו פקודת הסולטאן, שהרי לו היתה זו יזמת המושל בלבד, היה הסולטאן עם ביטול פקודת הגרוש נוזף במושל או מפטרו, כפי שאירע כאשר המושל ביזמתו גרש יהודים. אנו מניחים שהנימוק לגרוש היה על רקע מרד של שבטים החיים באזור הרי האטלס. כפי שידוע, סולטאן זה דיכא באכזריות שבטים ברברים מתמרדים. כנראה גורשו יחד עם היהודים גם ברברים מקומיים, אבל להם לא היה עורף פוליטי שדאג לאינטרסים שלהם. דומה שהסולטאן אמנם נתן את ההוראה לגרוש, ורק בהתערבות הגורמים האירופאים שהוא היה נזקק להם, ביטל את הגזרה. אין זה המקרה היחיד שהסולטאן נותן הוראה לביטול פקודה הפוגעת ביהודים בעקבות לחץ אירופאי, וביחוד של צרפת ובריטניה שלהן מעמד בכיר במארוקו בשנים אלה.

גרוש יהודים משלשה כפרים באזור האטלס בתחילת 1891-אליעזר בשן