גרוש יהודים משלשה כפרים באזור האטלס בתחילת 1891-אליעזר בשן
פנייה ממוגדור ללונדון
הנושא הגיע לידיעת ״אגודת אחים״ בלונדון ע״י ראובן אלמאליח, ראש קהילת מוגדור, איש רב פעלים בחיי הציבור היהודי, שהוא כמו אביו הרב יוסף כיהנו בתור סוכנים קונסולריים של אוסטריה בעיר המסחר החשובה מוגדור.
במכתבו ב 10 במרס מסר מידע מפורט יותר מאשר קודמיו, ואלה עיקרי הדברים: במקום הנמצא במרחק שני ימי נסיעה ממוגדור, מצויים זה כשבעים שנה ארבעה מלאחים, בהם גרים כשש מאות נפשות. היהודים בעלי בתים וקרקעות, והם מעבדים אותם לפרנסתם. לפני כשבועיים, לאחר שובו מביקור אצל הסולטאן, הודיע המושל שלפי פקודת הסולטאן על היהודים לנטוש את בתיהם מיד. כדי לזרז יציאתם, הציב 12 חיילים קרוב למלאח, ושכרם בגובה 12 דולר ישולם ע׳׳י היהודים. היהודים טענו בפני המושל שנוסף לרכושם, יש ברשותם סחורות השייכות לסוחרי ״החוף״(הכוונה למוגדור). לכן דרוש זמן כדי לרכז את הרכוש. אבל המושל התעלם מבקשתם וציוה על יציאה מיידית. יהודים נמצאים במצוקה, כי עליהם היה לשלוח מראש את נשותיהם וילדיהם אל מחוץ לבתיהם. הם החליטו לעזוב את רכושם ולהסתלק מפחד שמא יירצחו. אין איש יודע היכן הם עתה.
״אם לא יינקטו צעדים מתאימים למנוע מעשה כזה, יש חשש שגם מושלים אחרים ילכו בעקבותיו״. הוא מוסר על הצעדים שנקט: הודיע על המעשה לקונסול הבריטי בעיר, כתב לסולטאן, ובשבוע שעבר, כשהשגריר של צרפת עבר במוגדור בדרכו למראכש לפגישה עם הסולטאן, פנה וביקשו להעלות נושא זה בפני הסולטאן.
הוא סיים מכתבו בתקוה ש״אגודת אחים״ ואישים אחרים בעלי השפעה יפעלו להפסקת המעשה האכזרי והברברי.
בעקבות מכתבו של ראובן אלמאליח, פנה המוסד המשותף של ״אגודת אחים״ והסניף הלונדוני של ועד שליחי הקהילות, ב 10 באפריל לשר החוץ הרוזן מסליסבורי Salisbury בבקשה ששלטונות בריטניה יעניקו הגנה מתאימה לתושבים היהודים של אימין-תאנות נוכח ההתנהגות האכזרית של המושל. צירפו העתק מכתבו(הנ״ל) של ראובן אלמאליח ״המוכר במהימנות ידיעותיו, ממנו משתמע שהקאיד הגלה את כל בני הקהילה בת 600 נפש מבתיהם, והחרים את רכושם. הקרבנות המסכנים אינם מסוגלים להתנגד, ורק מקווים שיצילו חייהם״.
הפונים מבקשים שבריטניה הידועה ביחסה ההומניטרי, תגן על הקהילה היהודית באימין תאנות. ואם הדבר מקובל, יואיל לשלוח מברק לשגריר בטנג׳יר. (תעודה מס׳ 6) שר החוץ נענה לבקשה, ושלח למחרת מברק למר וייט בטנג׳יר, בו הוא מתבקש לחקור את אמיתות המידע על מעשיו של מושל אימין- תאנות, כי לפי תלונת המועצה היהודית הוא מגרש את כל היהודים מרובעיהם. המברק מסיים: ״הענק להם עזרה לפי יכולתך״.
יש להעיר, שחקירת התלונות ע״י הדיפלומטים במארוקו, היתה תהליך רגיל, בגלל החשש שמא אין הדברים נכונים, או הגיע מידע מגמתי ומופרז. נוסף למברק, נשלח בו ביום מכתב משר החוץ לוייט, בו מופיעים פרטי האירוע כפי שנכתבו ע״י ראובן אלמאליח והמוסד המשותף בלונדון. העתק המכתב האחרון מצורף. הקונסול התבקש לעזור ליהודים ולדווח על המצב.
ב 12 באפריל, כלומר יום לאחר שקיבל הוראה משר החוץ, כבר ענה הקונסול הכללי, ודיווח שהוא כתב בנדון לוזיר לעניני חוץ ב 14 במרס.
ההתערבות הדיפלומטית, וכנראה שגם פנייתם הישירה של המגורשים לסולטאן לאחר שהגיעו למראכש הניבה פירות, והסולטאן הורה להחזיר את העקורים לבתיהם, כפי שעולה ממכתב תודה שכתב וייט לוזיר לעניני חוץ ב 13 באפריל, ובו יום דיווח על כך לשר החוץ. אבל ההוראה הגיעה לאחר שכבר גורשו, ובתיהם נהרסו. ועל הנזק שנגרם להם התבקש הסולטאן לפצותם. (תעודות מס׳ 7, 8)
בנושא זה היתה התכתבות בין הגורמים השונים, והמוסד המשותף של יהודי אנגליה הביע תודתו לשר החוץ על חלקו בפתרון. בדיווח השנתי של ועד שליחי הקהילות באותה שנה דווח על הפרשה, ונאמר בין השאר, כי לפני ששלוחו של הסולטאן הגיע לכפר כדי למסור למושל את הוראתו, המושל כבר גרשם ובתיהם נשרפו, ועתה נעשים מאמצים כדי לקבל פיצוים. לא ידוע אם אמנם קיבלו פיצויים, והדבר מסופק. לסיכום, תיארנו פרשה כפי שעולה מתעודות של משרד החוץ, והדיווח של ועד שליחי הקהילות באנגליה. ייתכן שמקורות אחרים שעוד לא פורסמו יאירו פרטים נוספים. עולות כמה שאלות. א. מה היתה הסיבה לגרוש היהודים. לו היה זה אמצעי לסחטנות כספית, כשהמושל אמור להציג בפני היהודים את האפשרות שגזרתו תבוטל, אם ישלמו לו, הרי היה צריך להופיע רמז כלשהו בתעודות. מה גם שהיו ביניהם סוחרים, בעלי רכוש שהמושל עלול לחמוד רכושם. ב. מדוע שרפו את בתיהם? לו רצה המושל ברכושם, היה מחרים את התכולה. נראה אפוא שלא היה כאן אינטרס כלכלי בגרושם. ג. האם אמנם היתה זו פקודה של הסולטאן או של המושל, אשר כדי לתת לה לגיטימציה טען שיש לו גיבוי של פקודת הסולטאן, באשר היו מקומות בהם המושלים התנכלו ליהודים ביזמתם, בניגוד למדיניות של הסולטאן.
אנו משערים שהיתה זו פקודת הסולטאן, שהרי לו היתה זו יזמת המושל בלבד, היה הסולטאן עם ביטול פקודת הגרוש נוזף במושל או מפטרו, כפי שאירע כאשר המושל ביזמתו גרש יהודים. אנו מניחים שהנימוק לגרוש היה על רקע מרד של שבטים החיים באזור הרי האטלס. כפי שידוע, סולטאן זה דיכא באכזריות שבטים ברברים מתמרדים. כנראה גורשו יחד עם היהודים גם ברברים מקומיים, אבל להם לא היה עורף פוליטי שדאג לאינטרסים שלהם. דומה שהסולטאן אמנם נתן את ההוראה לגרוש, ורק בהתערבות הגורמים האירופאים שהוא היה נזקק להם, ביטל את הגזרה. אין זה המקרה היחיד שהסולטאן נותן הוראה לביטול פקודה הפוגעת ביהודים בעקבות לחץ אירופאי, וביחוד של צרפת ובריטניה שלהן מעמד בכיר במארוקו בשנים אלה.
גרוש יהודים משלשה כפרים באזור האטלס בתחילת 1891-אליעזר בשן