אלי פילו
La persecution anti-juive au Maroc sous le regime de vichy-1940-1943-Joseph Tledano
Saisis de panique par les rumeurs qui circulaient, les president des Comites des quatre grandes communautes, Yaya Zagury pour Casabanca, Albert Amiel pour Rabat Bension Ohayon pour Sale et Joseph Berdugo pour Meknes, qui avaient obtenu des assurances du sultan, mais qui savaient le vrai pouvoir entre les mains du representant de la France, adresserent le 23 juillet un appel aussi naif que pathetique au general Nogues – comme si l'antisemitisme se meritait on non et qu'il s'agissait d'une affaire locale:
Monsieur le Resident General,
En tant que chefs des principals communautes israelites du Maroc franqais, qui compte 200.000 ames, nous nous permettons d'attirer respectueusement votre haute et bienveillante attention sur la profonde angoisse qui nous etreint a l'annonce de mesures dont sont menaces nos coreligionnaires, en application du nouveau Statut des Juifs.
Nous avons a peine besoin de vous dire que cette angoisse est partagee par tous les membres de nos communautes, qui imaginent facilement le bouleversement, dans l'ordre moral comme dans I'ordre materiel, que ces mesures envisagees, sont susceptibles d'entrainer a l'encontre des etres dont ils ont la charge. Ils comprennent que l'avenir, et peut-etre meme l'existence des ces communautes sont en jeu et ils ont le sentiment qu'ils sont loin cependant d'avoir merite de pareilles rigueurs.
Installes au Maroc depuis plusieurs siecles, les juifs y ont toujours constitue un element paisible, loyal et travailleur. Avant meme l'institution du protectorat, ils n'ont pas menage les marques d'attachement a la France, toujours grande meme dans le malheur.
Eloignées de l'exercice du pouvoir, indifférentes aux luttes politiques, nos communautés croient pouvoir proclamer qu'elles n'ont pas appelé, par leur conduite, aucune mesure d'élimination ou d'ostracisme. Elles n'ont d'autre aspiration, sous la protection de la France et de Sa Majesté le sultan, que de toujours apporter une dévouée collaboration au développement et à la prospérité du pays qui les a accueillies à une époque particulièrement sombre de leur histoire, au moment où certains de leurs frères, de la même race séfarade, trouvaient asile dans la France de Henri II La tradition musulmane s'est en effet toujours honorée de protéger les juifs et les souverains du Maroc n'y ont jamais failli.
Aussi la terrible perspective d'être presque totalement éliminés de la vie économique, intellectuelle et sociale d'un pays auquel ils sont séculairement attachés, frappe- t-elle nos coreligionnaires d'une émotion qui confine au désespoir et nous avons le devoir de nous en faire l'écho auprès de l'éminent représentant de la France, en le suppliant d'écarter l'irrémédiable catastrophe qui s'annonce.
Nous voulons espérer: Monsieur le Résident Général, que ces alarmes sont exagérées et que l'adoption du texte français au Maroc voudra bien ne pas perdre de vue les titres de nos communautés à un traitement humain et équitable.
Aux juifs marocains, nous nous permettons de le souligner, aucun reproche ne peut être fait de s'être immiscés dans l'administration ou la politique. Ils n'ont jamais eu d'autre préoccupation que d'être fidèles à leur foi, qui leur recommande par-dessus tout la loyauté et le dévouement envers le souverain et les autorités, de se consacrer à leur famille, d'aimer le travail et l'étude et de pratiquer la charité sans distinction de confessions.
C'est avec confiance, monsieur le Résident général, qu'en cette heure cruciale de leur histoire, nos laborieuses et paisibles communautés placent leur sort entre vos mains qui tiennent le pouvoir du Dieu unique. Devant un horizon aussi lourd de menaces, où dominent le désœuvrement et la misère, avec leur cortège inéluctable de déchéances progressives, nous avons l'obligation morale de vous adresser cet appel. La conscience française a toujours été le guide de l'humanité. Une fois de plus, elle se prononcera dans le sens de la justice divine et humaine.
Décidé, malgré tout, à étendre au Maroc la législation française comme on le pressait de Vichy, le Résident se servit de cet appel pour expliquer la nécessité de tenir compte des pesanteurs locales, se faisant fort, au prix de certains amendements, d'obtenir en fin de compte l'aval de son ami, le sultan, au nouveau Statut, malgré son opposition de principe, clairement manifestée à toute discrimination à l'encontre de ses sujets juifs:
Au Maroc les mesures seront prises pour rendre la loi française (immédiatement) applicable aux juifs de nationalité française.
Pour les juifs marocains, l'introduction du régime nouveau nécessite des adaptations dont l'étude est entreprise avec le Makhzen central. Le Résident général a chargé de ce soin une commission présidée par Son Excellence le Grand vizir et le ministre plénipotentiaire Délégué à la Résidence Générale. En effet, en vertu des prescriptions religieuses et de l'économie traditionnelle, les musulmans recourent à l'entremise des juifs pour tout le commerce d'argent, dès qu'intervient la notion d'intérêt. Des atteintes portées à cet équilibre séculaire des activités, risqueraient d'amener une perturbation considérable, par l'impossibilité où se retrouveraient les musulmans de remplir le rôle assumé jusqu'ici par les juifs.
Enfin nous devons prendre garde de ne pas pousser involontairement les juifs du Maroc, d'Algérie et de Tunisie à nous tromper et à souhaiter la domination britannique, au risque de déclencher eux-mêmes un antisémitisme latent, prompt au réveil, et à susciter des troubles dangereux surtout en période d'armistice.
Cette "tiédeur", ces retards du Résident à entériner le nouveau Statut s'abritant derrière les réserves de son ami le sultan, suscitaient la colère et les dénonciations des plus fanatiques partisans de la Révolution Nationale, impatients de voir la concurrence économique juive éliminée au nom de leur idéal, comme en témoigne cette lettre adressée à Vichy par l'un d'eux, Ludovic Barthélémy le 29 juillet 1941:
La politique du général Noguès envers le sultan est habile. Il en a gonflé la popularité en le prodiguant devant les populations. Le sultan a eu la joie des acclamations qu'il peut prendre pour le véritable reflet de son peuple. De très importants cadeaux lui sont faits à chaque occasion par les juifs dont il est le protecteur.
El Glaoui qui aune grosse influence sur le sultan, s'est également attelé à cette tâche (de le rendre anglophile). Les rapports de ce seigneur avec les Anglais sont constants. Ils s'effectuent par l'intermédiaire de monsieur Ohnouna, juif protégé anglais, très écouté à la Résidence et vice- consul des Etats-Unis.
Pour les fellahs, la France est méprisable puisqu'elle n'est plus capable disent-ils, de faire rentrer dans leur mellah les juifs qui sont la cause de sa défaite.
Mais, après plus de deux mois de tractations entre la Résidence et le Grand Vizir, le nouveau Statut des Juifs était étendu au Maroc par le dahir du 8 Août 1941, paru au Journal Officiel le 11 août, à la grande consternation de l'opinion juive du monde libre qui voyait comment, malgré l'opposition du sultan, le Maroc avait fini par s'aligner sur la politique antisémite de la France, comme le publiait l'Agence Télégraphique Juive de Londres dans son communiqué du 13 août:
Les informations parvenant de Rabat indiquent que le gouvernement de Vichy avait eu des difficultés pour obtenir l'aval du sultan, devenu de plus en plus indépendant depuis la débâcle de la France. Le communiqué officiel affirme que la loi avait été adoptée après "examen fait en plein accord avec les autorités chérifiennes" et souligne que les amendements adoptés en faveur des 160.000 juifs marocains avaient tenu compte des contingences locales. Les lois relatives aux juifs étrangers seront celles du gouvernement de Vichy. Celles relatives aux juifs marocains permettent le libre exercice de l'artisanat et du commerce de détail.
Sur le modèle français, le nouveau texte élargissait considérablement les branches économiques interdites aux juifs, énumérait toute une série de professions réservées: banquiers, agents de change, intermédiaires dans les Bourses de valeurs et de commerce, agents publicitaires, agences immobilières ou de prêts de capitaux, exploitation de forêts, concessionnaires de jeux, éditeur, gérant, administrateur, rédacteur même à titre de correspondant local de journaux ou d'écrits périodiques à l'exception de publications à caractère strictement scientifique ou confessionnel, exploitant, directeur, gérant, administrateur de toute entreprise se rapportant à la radiodiffusion. Passant outre à la mise en garde du général sur le risque de désorganisation des circuits économiques traditionnels, l'article 5 du dahir stipulait l'interdiction, sous quelque forme que ce soit, pour les juifs marocains du prêt de capitaux "même s'ils n'en font pas leur profession habituelle".
La persecution anti-juive au Maroc sous le regime de vichy-1940-1943-Joseph Tledano
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman
A Paris, je voulais aussi offrir mes talents dans des cadres juifs. Au centre communautaire du boulevard Poissonnière qui venait d’être créé par Lynclair et des cadres du DEJJ Maroc, on me demanda de créer un groupe théâtral d’expression biblique, comme je l’avais fait quelques années plus tôt à Meknès. J’ai d’abord monté une adaptation du Cantique des Cantiques. Et un jour de 1961, nouveau clin d’œil du destin, j’ai vu la troupe de théâtre et de danse Inbal qui se produisait au Théâtre des Nations. Elle donnait L’histoire de Ruth et Le mariage yéménite. La troupe fut ovationnée et reçut un prix. Quant à moi, j’étais bouleversé. Pour la première fois de ma vie, je voyais mes deux directions identitaires – mes doubles attaches culturelles juive et française, si souvent perçues ou présentées comme contradictoires – se rencontrer, se stimuler, s’entrelacer, pour arriver à la perfection artistique d’un spectacle authentiquement juif et israélien, applaudi et reconnu dans un temple de l’art français. C’était pour moi une révélation, plus, une promesse, un engagement. Sans trop réfléchir et mû par mon seul enthousiasme, je me faufilai après le spectacle, dans la loge de Sarah Levy-Tanaï, la chorégraphe qui avait réussi ce coup de maître, pour la féliciter. Ce fut ma première rencontre avec cette grande dame. A l’heure où j’écris ces lignes, je dirige le théâtre Inbal, fondé et fécondé par Sarah. En fait, je n’ai fait que m’acquitter d’une dette…
En attendant, l’effet de cette représentation fut immédiat et je décidai de monter une adaptation de L’histoire de Ruth avec mes jeunes du centre communautaire. La pièce fut filmée par le rabbin Josy Eiseinberg pour son émission télévisée. Par ailleurs, Léon Algazi, compositeur de musique sépharade qui dirigeait la chorale de la synagogue de la Victoire m’invitait régulièrement à la même époque, pour des séances de lecture de poèmes dans ce lieu prestigieux. Pendant toute une année je venais le vendredi soir à l’office et, du haut de la galerie supérieure où était la chorale, je déclamais des poèmes de Judas Halévi, de Salomon Ibn Gabirol ou d’Edmond Fleg.
Une autre expérience de l’époque fut ma première rencontre, en 1962, avec l’écrivain Albert Memmi. Il venait de sortir son deuxième livre et m’avait invité à agrémenter les conférences qu’il donnait à cette occasion, par la lecture de quelques pages d’Agar. Ces soirées eurent beaucoup de succès. Je ne me rappelle pas du tout comment nous nous sommes rencontrés, ni qui lui avait parlé de moi. Le fait est que, quelque vingt ans plus tard, je réaliserai à la télévision israélienne une adaptation de son premier roman, La Statue de Sel, que je considère comme étant aussi mon histoire, comme je le dis alors à son auteur. Le livre avait été traduit en hébreu et un passage – « Les vieux habits » – était au programme scolaire. C’était la scène où la mère de Mordekhaï Benillouche donne ses vieux habits à un enfant, plus pauvre que lui. Je n’aimais pas ce choix, qui selon moi, contribuait à ancrer le cliché sur les Juifs d’Afrique du Nord. Travaillant alors à la télévision éducative, je luttais pour réaliser une adaptation du livre dans son ensemble. Outre mes ambitions de relever l’image de marque des immigrants séfarades, mon interprétation fut évidemment très personnelle. J’ai voulu raconter le “miracle” de l’enfant pauvre, sauvé par l’éducation, cette histoire qui, je l’ai dit, était aussi la mienne. Memmi, dont l’orientation et les choix étaient totalement différents des miens, a apprécié et m’a même ardemment défendu devant un public plutôt froid, lors d’une projection au Centre Rashi.
Mes études terminées, je commençais l’ingrate course des auditions, des continuelles remises en questions et des aléas de ce métier de comédien, jamais sûr de ses lendemains. J’adorais jouer, mais cette angoisse matérielle m’effrayait. J’avais suffisamment connu ces vicissitudes dans mon enfance, dans ma famille. Je n’y avais pas échappé pour y retourner. Par chance, je me sentais plus metteur en scène que comédien. J’aimais l’acte de création à partir d’un texte, le travail avec les comédiens et la scénographie. Diriger a toujours été dans mes veines.
Comme il me restait encore deux années de bourse, j’ai demandé au ministère de la Culture de me permettre de faire un stage à l’ORTF. J’ai été placé à la télé, d’abord comme stagiaire et puis comme assistant de Jean-Paul Carrère. Cet artiste de grand talent était un gentleman, très pédant dans ses préparatifs de dramatiques. Il prenait autant de soin à élaborer et à fignoler ses scénarios que dans la direction de ses acteurs. C’était un virtuose de la technique du direct. Il passait avec aisance d’un plateau à l'autre, chacun comportant plusieurs décors. Il évoluait dans le calme, imposant à tous ses collaborateurs, par sa présence même, une sérénité bénéfique à la création. J’ai travaillé avec ce maître pendant deux ans, non seulement à des dramatiques en direct comme Le Commandant X, mais aussi à des ballets filmés en extérieur, qu’il tournait en seize millimètres. Je l’ai suivi dans des tournages en décor naturel en dehors de Paris et j’ai même été ainsi jusqu’à Bastia, en Corse. De Jean-Paul, j’ai appris la minutie, l’importance du détail et de la coordination, l’art de découper un scénario, l’habileté d’organiser des scènes dramatiques et surtout le travail avec les comédiens. Il était d’un contact simple et direct et il m’avait pris en amitié. Nous déjeunions souvent ensemble, en tête à tête ou avec d’autres. Nous parlions alors métier, mais aussi de mon avenir, alors incertain. Le premier assistant de Carrère, Michel Pamart dont j’étais moi-même l’auxiliaire, m’amenait avec lui dans les réunions techniques sur l’élaboration des décors et des costumes et nous suivions ensuite minutieusement les développements de leur réalisation. Étant aussi responsable de la figuration et des petits rôles, il m’employa aussi très souvent pour ces fonctions, me donnant ainsi la satisfaction de donner la réplique à de grands comédiens tout en me permettant de me constituer un petit pécule.
Parallèlement à mon initiation chez Carrère, j’ai aussi appris chez le plus génial des réalisateurs de variétés de la télévision française de cette époque, Jean-Christophe Averty. Mes deux maîtres étaient on ne peut plus différents de caractère. Autant Carrère était calme, autant Averty avait le goût de la provocation. Son opiniâtreté à déconstruire les formats télévisuels et son imagination débordante furent pour moi un enseignement exceptionnel. C’était un innovateur, qui créait l’illusion par l’incrustation de personnages filmés sur fond bleu avec un décor dessiné. J’ai assisté chez lui, passivement et humblement, à de multiples créations, comme Les Raisins verts et à d’innombrables shows où, dans son style inimitable, il se servait des paroles des plus grands chanteurs comme Yves Montand, Juliette Gréco ou Léo Ferré, pour créer des effets à leur mesure. Averty arrivait le matin avec un gros cahier où son scénario était découpé en images qui ressemblaient à des dessins surréalistes. Travaillait avec lui un technicien extraordinaire à qui il demandait de trouver des modèles d’incrustation pour ses dessins. Ils essayaient ensemble différentes possibilités, Averty repoussant toutes les propositions jusqu’à ce qu’ils arrivent à un résultat satisfaisant. Il descendait ensuite sur le plateau où évoluaient des dizaines de photographes, de techniciens de son, d’assistants et autres travailleurs de plateau. Là, il proférait des ordres tous azimuts, passait de l’un à l’autre, gesticulait, hurlait, se fâchait, traitait son monde de tous les noms. L’un après l’autre, les cadreurs quittaient les lieux. Si bien qu’il se retrouvait souvent tout seul sur le plateau, avec toutes les caméras, pour terminer lui-même le travail s’il ne se rabibochait pas avec ceux qu’il avait rabroués. Son excitation faisait partie de sa création. C’était presque théâtral chez lui et au fond, les gens le savaient et il était non seulement admiré et respecté, mais aussi très aimé.
Deux ans plus tard, en 1966, je m’installai en Israël. Fort de cet enseignement précieux et innovateur, je n’eus aucun mal à me faire engager à la télé israélienne, alors au stade expérimental quasi embryonnaire. La liste des réalisations auxquelles j’avais collaboré, établie à Paris par Jean-Paul Carrère pour servir à bon escient, me fit d’emblée apparaître comme un homme providentiel. J’avais l’expérience qui faisait défaut dans le pays et j’avais appris à bonne école. En devenant ainsi l’un des fondateurs de la télévision israélienne, je devenais aussi « le Français », ce qui était en ces années-là un titre de gloire et un label de culture et de charme. Avec mon hébreu déficient, mon accent français et mon allure parisienne (j’étais le seul à venir au boulot en costume-cravate) et mon insatiable besoin d’amour, j’ai joué sur tout cela pour mieux m’intégrer dans mon nouveau milieu. J’avais inventé un mot passe-partout : « binz », qui résonnait français tout en s’accordant à la sonorité hébraïque et qui devait pallier toutes mes lacunes de vocabulaire. Il fallait faire « binz »; là, ça manquait de « binz », là, il y en avait trop ; et « binz » par ici et « binz » par là. Finalement, on me colla ce surnom et j’étais devenu un Monsieur Binz, dont le cachet français éclipsait – du moins, dans les premiers temps – l’identité marocaine. De même que je renoncerai peu à peu au chic vestimentaire peu approprié au climat de Tel Aviv, je n’ai pas tardé à réaffirmer mes origines par les nombreux films que j’ai eu toute liberté de réaliser à la télévision éducative.
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman
אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983- מבוכות תש׳׳ח במרוקו
״מדוע לא תחכו עד שתראו מה עולה בגורלה של המדינה החדשה שלכם?״ היקשו הערבים בשאלותיהם על היהודים הנלהבים. ״אם נחכה עד שנראה מה יעלה בגורל מדינתנו, לא תהיה לנו בכלל מדינה״, כך השיבו היהודים שמכרו את נכסיהם, מטלטליהם וכל אשר להם לערבים בכל מחיר. הרדיו והעיתונות מסרו שעה שעה על הנעשה במזרח־התיכון בכלל ובישראל בפרט. הפרשנים הערביים ששינאת־ישראל בקעה מגרונם ספרו ברדיו בוקר וערב על קבוצת־יהודים ציוניים אשר גזלו את מדינת־הערבים — פלסטין, והקימו תחתה מדינה ליהודים ששרדו ממחנות־ההשמדה והבאים כחיות טרף לנקום את נקמת־היטלר בערבים.
מחיריהם של מכשירי הרדיו האמירו, ומפאת הביקוש העצום אזלו מהשוק. מחול שדים החל, איפוא, סביב מכשירי־הרדיו המבוקשים בשוק־ השחור. בעיירה גוראמה הופעלו לראשונה מכשירי־רדיו בעזרת מצבר של משאית, ויותר מאוחר עם מצבר חד־פעמי מיוחד שהחזיק מעמד מספר חודשים. מצבר זה יובא מיוגוסלביה, בה היו קיימים גם־כן תנאים פרימיטיביים, הדומים לאלה שבחלקים גדולים ממרוקו, תחת שלטון הפרוטקטורה של צרפת הגדולה והמודרנית. הסיפורים על עשרות־אלפי היהודים שיצאו את מרוקו בדרכם לישראל, היו מוגזמים. האמת היתה שבשלב הראשון, עם הקמת המדינה, עלו קבוצות ספורות של צעירים במסגרת ״עליית הנוער״ ואחר כך עלו מספר משפחות אשר הצליחו לעבור את המכשולים הרבים דרך גבולות אלג׳יריה וגיברלטאר. מגוראמה המשפחה הראשונה שיצאה היתה משפחתו של שמעון משה, אשר התקשרה ביוזמתה עם פעיל־עליה באלג׳יריה. המשפחה נסעה דרך גבול מרוקו-אלג׳יריה וכשהיגיעה לאלג׳יריה הצטרפה למאות־אנשים ששהו שם במחנה מיוחד. משפחתו של שמעון משה מנתה עשר נפשות, ומצבו בעיירה היה בכי רע. הוא עבד כמחנך של הנוער היהודי ב״חדר״, ועסק בין השאר גם בכריכת־ספרים בלויים. אשתו חנה עזרה בעול הפרנסה ועסקה לשם כך באריגת־בגדי־צמר וכותנה לנוודים, בנוסף לעבודתה כעקרת בית.
מתוך ההתעניינות הגדולה של יהודי־מרוקו באפשרות עלייתם לישראל, נתגלו דברים אשר זעזעו אותם עמוקות לאותם שהצליחו ליצור קשר עם פעילי־העליה, התברר, לאכזבתם המרה, שעליהם לעבור בדיקות־רפואיות מדוקדקות לפני שיתקבלו למחנות העולים שהוקמו בקאזאבלנקה. כל חולה, נכה, זקן או מוגבל בגופו נפסל מלעלות לישראל, ואיתו נשארת גם משפחתו הגדולה. לפי ההסברים שניתנו לאנשים, יוכל כל ראש משפחה בריא וצעיר לפרנס לא יותר מארבע נפשות. אם אחד מבני המשפחה לא הורשה לעלות בשל בריאותו׳ הלקוייה, היה על המשפחה לבחור לעלות בלעדיו או להישאר איתו. נאמר להם שישראל לא מקבלת חולים ומוגבלים בגלל העוני השורר בה והעדר מוסדות מתאימים ובתי־חולים, וכי דרושים לישראל אנשים חזקים על מנת שיוכלו לעבד את האדמה השוממה ולסלול דרכים בהרי־ירושלים. פעילים רבים מארגון־העליה עודדו את המשפחות לעזוב את החולים במרוקו ולעלות לישראל. ואכן, רבות המשפחות שעשו כך לאחר ששוכנעו. מחזות הפרידה של אנשים אלה מיקיריהם החולים שנאלצו להישאר אצל קרובים ובמוסדות־צדקה, היו מחרידים ובלתי נסבלים.
יהודים רבים הזדעזעו מתופעה זו והתנגדו לה בכל כוחם. אולם היהודים, הנלהבים מן הרעיון לעלות לישראל, הזדנבו בתורים ארוכים לפני משרדי־העליה, לפני בתי־החולים לבדיקות כלליות, וסבלו חודשים ארוכים של המתנה במחנות־העולים, שהתנאים שם הוגדרו כתנאי בית־כלא. לאמידים ולמשכילים מבין היהודים חרה הדבר הזה של שיטת הסלקציה, והם החרימו את פעילי־העליה ולא באו איתם במגע, ואף הטיפו לקרוביהם לא לעלות לישראל בתנאים מבישים אלה. כאשר באה אוניה לקחת עולים מנמל קאזאבלנקה, דחסו הפעילים את העולים בתחתית האוניה, על מיטות צפופות ובתנאי מחייה וטיפול מחרידים.
לגוראמה היגיעו שני מכתבים מארץ־הקודש. היתה זו הפתעה נעימה ומרגשת. איזה פלא קרה כאן? חלום או מציאות? שאלו האנשים את עצמם. המכתבים באו מירושלים, זו שבספר הספרים, אליה היגיעו היהודים מעיירה נידחת ונשכחת באחד האזורים המרוחקים של מרוקו. שם, באותה עיירה, חיו כל השנים יהודים תמימים, ישרים והגונים. הם הטיפו כל הזמן לאהבת־ירושלים, לבנייתה מחדש ולביאת־המשיח. הם התפללו יום יום לשלומה של ירושלים, הם שרו שירי אהבה לירושלים וקוננו ובכו מתוך געגועים עמוקים לירושלים. בוקר בוקר, בבית הכנסת, בצוהורים, בארוחות ובערבים, בתפלות ובברכות, ברכו יהודים תמימים אלה בכל ליבם ומאודם את הברכה המסורתית־השיגרתית: ״לשנה הבאה בירושלים״ או ״ברוך בונה בנין־ירושלים״ או ״הרחמן, הוא יוליכנו מהרה קוממיות לארצנו״. ואכן, הברכות הרבות, התפילות, השאיפות והתקוות עשו את שלהן במשך מאות השנים הארוכות של גלות וטשטוש הזכות למולדת ולחרות. כל זה, כך כתבו היהודים מירושלים, הוליכנו קוממיות לארצנו. המכתבים נתקבלו בהתרגשות רבה עד דמעות ועברו מיד ליד. כל אדם בחן אותם, אימץ את עיניו כדי לראות את החותמת ואת הבול, ורבים אף נשקו למעטפות בחום ובאהבה. מכתב אחד נשלח משמעון לעמס המכונה זו, אל ידיד נפשו אבנר לוי. אבנר לוי המכהן זה שנים רבות כגבאי בית־הכנסת וכחבר ועד־הקהילה, ליטף את זקנו בהתרגשות, פרץ בבכי, נשק למכתב, היביט בבול ובחן שוב ושוב את המעטפה מכל צדדיה.
קבוצת־היהודים שישבה לידו בחנותו, וביניהם שכנו הטוב, משה יעקב הפיקח, חיכתה בחוסר סבלנות לרגע בו יפתח אבנר לוי את המכתב ויקרא את תוכנו באוזניהם. אך הוא התמהמה, מחה את דמעותיו, היצית סיגריה בניחותא ולאחר שנרגע קמעא, אמר: ״אשריו ואשרי חלקו של ידידי זו, אשר זכה להגיע לארץ הקודש לפני כולנו, לעבוד בה ולחיות בה. אוי לנו שנשארנו פה!״. אבנר לוי פתח את המכתב בדחילו ורחימו ונזהר לבל ייקרע חלילה הנייר של המעטפה או יתקלקל הבול היפה. הוא הוציא מתוך המעטפה נייר לבן מלא כתב רש״י והחל קורא מייד: ״שלום לך, לאשתך חאמו, לאשתך רוחמה, לבנך הקטן, לאביך, הרב עקו חזן, לאחים שלך שבעיירת ״ריש״, לידידים, ולקרובים ול….״
וכך השתרעו דרישות השלום ורשימת השמות על פני עמוד וחצי, והשומעים החלו לאבד את סבלנותם. רק לקראת סוף המכתב, באה על סיפוקה סקרנותם של המאזינים לגבי קורותיהם של העולים לארץ ישראל: ״זרקו אותנו באחד ההרים לא רחוק מהמקום בו קבור רבי שמעץ בר־יוחאי, תנאי־החיים שלנו הם קשים ואין לנו כמעט מה לאכול. אנחנו גרים בתוך חדר עשוי מפחים וסמרטוטים והילדים בוכים ומתגעגעים ל״פאס״, בה חיינו שלוש שנים כשניסינו לעלות לישראל בשנת 1946. אינני יכול לתאר לך מה עבר עלינו, ואינני רוצה להדאיג אותך. אבל אל תבוא לישראל עד שלא אודיע לך, אל תעזוב את גוראמה״.
הציפייה המתוחה הפכה לאכזבה, וכולם התפזרו בשקט. המכתב השני, היגיע משמעון משה לאחיו יסו משה. גם סביבו התקהלו יהודים ורצו לשמוע מה חדש בארץ הקודש מפיו של הראשון מתושבי־העיירה שהיגיע לשם.
״מה רבות הצרות שעברו עלי ועל משפחתי בדרך עלייתנו לישראל דרך אלג׳יריה וצרפת. כך כתב שמעון משה במכתבו ואף הוסיף: ״חשבתי לתומי שטעמתי די והותר את טעמו של העוני והמחסור, אבל למזלי הרע התנאים כאן הם מתחת לכל ביקורת. אנחנו ניצלים בחום של פחון לוהט המשמש לנו למגורים, ישנם אחרים שגרים באוהלים העשויים מסמרטוטים, אבל אני מקווה שהסוף יהיה טוב. אין לי מה להוסיף בינתיים, דרישת שלום לכולם״.
אכזבה מרה, תדהמה ומבוכה ירדו על יהודי־גוראמה כששמעו את דבר תוכנם של המכתבים. הם סרבו לקבל את העצה לא לבוא. די היה ליהודי־העיירה בבעית הסלקציה שהרתיעה אותם מלגשת לפעילי־העליה, כעת נוספה להם בעייה חדשה. איש לא פיקפק לרגע באמיתות הדברים שנכתבו במכתבים, מאחר וכותביהם היו ידועים כאנשים ישרים וכנים. היהודים פתחו בוויכוחים על ישראל, על המכתבים, על הסלקציה ועל העליה. אולם יותר מכולם, התווכח הרב באבא־ענא אשר סוף סוף נמצא מישהו שהיגיע לארץ־ישראל ואישר את טענתו שאין שם ממה לחיות, ושחובה על היהודים לחכות בגלותם, שנגזרה עליהם בעוונותיהם הרבים, עד לבוא המשיח. ״לאן אתם רוצים ללכת?״ שאל הרב את כולם והטיף להם בכל הזדמנות נגד הרעיון לעלות לישראל ובלבד שלא יישאר לבדו בעיירה. לבאבא־ענא לא היו ילדים, הוא ואשתו היו בגיל כזה שלא יוכלו להתקיים בשום מקום באותה הנוחיות לה הורגלו בעיירה. גם כשבני־אחיו יוסף הבטיחו לו שהם יקחו אותו איתם אם רק ירצה בכך, וכי הם מתחייבים לקיימו עד סוף ימיו ובלבד שלא ישאר לבדו בעיירה, סירב הרב להיות לנטל על שכם בני אחיו, שאותם גידל, חינך וטיפח בביתו הוא. ״כל מי שרוצה את ישראל, יוכל לעשות אותה בביתו״ נהג לומר לכל מי שנפשו חשקה בארץ הקודש ודיבר עליה באהבה ובתקווה. ״אתם יכולים להרבות במצוות ובמעשים טובים, זאת היא ארץ ישראל״ אמר הרב באבא־ענא לשכנו יחיה סלימאן, המכונה המהנדס.
ליחיה סלימאן היו ויכוחים עם בניו שמעון ויעקב אשר היו להוטים לעלות לישראל, הוא התנגד לכך והסכים עם הרב שאין לעלות לישראל עד בוא המשיח. כאשר לחצו עליו בניו של המהנדס אמר להם:
״הביאו לכם חומר ולבנים ותבנו לכם חדר שלם על גג־הבית, אז אשתכנע שתוכלו לעבוד קשה בארץ־ישראל״.
ברור שהבנים לא בנו חדר, והוא לא שש להפצרותיהם להיות ראשונים בין העולים לישראל. גם ראש־הקהילה, סולי, היה נגד העליה לישראל, והוא נשאר בדעתו זו עד שעזב האחרון שביהודי־העיירה, והוא, סולי, עבר עם משפחתו לעיר אחרת. לישראל לא עלה, לא הוא, לא אחיו ולא בני־משפחותיהם, שהיו מלוכדים והתגוררו כמשפחה אחת בבית אחד.
המכתבים שהיגיעו, התנגדות הרב, מנהיגה הרוחני של העיירה, וזו של ראש הקהילה, עשו את שלהם בקרב היהודים והם חזרו אט אט למסלול חייהם השקטים ועברו לסדר־היום. התלהבותם הצטננה כמו גחלת שנזרקה למים. זה לא הפריע להם להתעניין בנעשה בישראל, להאזין לרדיו, לתרום תרומות, לחגוג את יום־העצמאות מידי־שנה ולהיות בקשר נפשי עם אלה הנמצאים שם בארץ ישראל, שהרי לב יהודי הוא לב חם ורגיש למולדתו, לעמו ולמורשתו. לא בנקל השתכנעו היהודים לוותר על רעיונותיהם ולמרות המגבלות המשפילות של הסלקציה ותנאי הקיום הקשים בישראל, נלחמו עם עצמם לא לדחות את התקווה לעלות לישראל, כאשר התנאים יהיו קלים יותר וכאשר לא יהיו יותר מטיפים נגד העליה לישראל. דבר אחד היה ברור: באופן נפשי היתה להם נכונות מלאה. אדמות החקלאות בהן החזיקו אחדים מהיהודים, נמכרו לערבים, והמכלאה המשותפת האחרונה חוסלה כליל.
אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983- מבוכות תש׳׳ח במרוקו
נשימתו האחרונה-אשר כנפו
נשימתו האחרונה-אשר כנפו
בימת קדם-הוצאת ספרים
במרכז העלילה של נשימתו האחרונה עומד סיפור על אהבה אובססיבית ועל השלכותיה, המסופר בשילוב של דרמה ושל רגש. רובד בן־זקז מאוהב בטירוף ברשל, בת הרב דוד כנאפו, שהוא אב בית הדין הרבני של העיר מוגדור היא סווירא במרוקו והמחבר עוקב אחר העליות והמורדות בחייהם לעיתים בדאגה, לעיתים בכעס, אך תמיד באהבה. בד בבד פוגשים הקוראים את סיפורה של הקהילה היהודית בתקופה רבת תמורות, כשהיא נקרעת בין מלחמת עולם לבין אקטיביזם ציוני, ובין כבלי המסורת לבין משבי המודרנה שמביא על כנפיו הקולוניאליזם הצרפתי. עם חומרים טעונים כאלה, עלול היה המחבר להתפתות להפציץ אותנטי במופעים אפוקליפטיים ובאווירה של יום הדין, אבל על הספר משוך חוט של נועם שנותן לקורא ולקוראת תחושה כאילו הסיפור נדלה מזיכרונותיהם שלהם עצמם, גם כאשר פרטי העלילה הן במקום והן בזמן רחוקים מן ההוויה העכשווית. כתיבתו של אשר כנפו, שאינה מוותרת על הומור, יוצרת אווירה של אמינות ומעוררת בנו, הקוראות והקוראים, מעורבות רגשית כלפי הדמויות ותחושת הזדהות עימן. אנו מתאהבים בדמויות כי ניכר שהמחבר אהב אותן, גם ה"השלילות" שבהן.
בפתח הספר
מאת יצחק גורמזאנו גורן
נשימתו האחרונה הוא הספר השביעי של אשר כנפו שזכיתי לערוך והוא שבה את לבי במיוחד.
לספר שני מעגלים של התרחשויות. בראשון, זה של הדמויות, עומד במרכז העלילה סיפור על אהבה אובססיבית ועל השלכותיה.
במעגל השני, החברתי, אנו פוגשים את סיפורה של קהילה יהודית (זו של העיר מוגדור היא סווירא במרוקו) בתקופה רבת תמורות, כשהיא נקרעת בין מלחמת עולם לבין אקטיביזם ציוני, ובין כבלי המסורת לבין משבי המודרנה שמביא על כנפיו הקולוניאליזם הצרפתי.
עם חומרים טעונים כאלה, עלול היה המחבר להתפתות להפציץ אותנו במופעים אפוקליפטיים ובאווירה של יום הדין כפי שאנחנו נתקלים לעיתים בספרות שלנו.
ולא היא – על הספר משוך חוט של נועם שנותן לקורא ולקוראת תחושה כאילו הסיפור נדלה מזיכרונותיהם שלהם עצמם, גם כאשר פרטי העלילה הן במקום והן בזמן רחוקים מן ההוויה העכשווית. כתיבתו ־צנועה של אשר כנפו שאינה מוותרת על הומור אינה פחות דרמטית בשל כך, אלא אפילו להפך, היא יוצרת אווירה של אמינות. דווקא היכולת להתמודד עם תופעות קשות הן בחיי הדמויות והן בסביבתן בצורה מיושבת ונטולת היסטריה יוצרת בנו הקוראות והקוראים מעורבות רגשית כלפי הדמויות ותחושת הזדהות עימן. אנו מתאהבים בדמויות כי ניכר שהמחבר אהב אותן, גם ה״שליליות״ שבהן.
מעבר לסגולותיו הספרותיות של הסיפור, הרשימה אותי במיוחד בכפר זה מידה החסד השורה עליו. חסד ואנושיות לא רק בדיבורים, אלא גם במעשים. מוגדור היא עיר בינונית לחוף האוקיינוס האטלנטי ואליה זורמים ללא הרף יהודים הבורחים מן העוני בכפריהם ומתרכזים בצפיפות ב״מלאח״, השכונה היהודית. על אף הקשיים בשיכונם ובסיפוק צרכיהם, הקהילה היהודית הוותיקה של מוגדור מגלה סולידריות ופורשת את חסותה על אחים מוכי גורל אלה, וכל אנשי הקהילה נרתמים לקליטתם. והכנסת אורחים וגמילות חסדים זו אינן רק מנת חלקם של רבנים ומנהיגי הקהילה או עשירי העיר, אלא כל אחד בקהילה תורם כפי יכולתו.
בספר אחר שלו, חכינור ואני, מספר אשר כנפו שיהודי מוגדור, כולל בני משפחתו, שיכנו בבתיהם פליטי שואה מאירופה לאורך כל שנות המלחמה תוך שהם מסרבים לקבל מהם כל תמורה להכנסת האורחים שלהם.
וראוי לציין, שמידת החסד האופיינית לרומן הזה ולגיבוריו אינה מוכרזת בראש חוצות על ידי המחבר. היא קיימת שם כדבר מובן מאליו מבלי שהמחבר ינסה לעשות אידיאליזציה של עיר מכורתו. כאשר חושבים על אנשים אלו ודומיהם, שהתרבותיות והנימוסים הם אלמנט טבעי בחייהם, קשה שלא להרים יותר מגבה אחת נוכח הסטריאוטיפים הגזעניים והמרושעים שהולבשו עליהם ועל שאר העולים ממרוקו בבואם אל ארץ חמדת אבות, אותה ציון שכה ערגו אליה.
מוגדור, כאמור, לא הייתה עיר גדולה ועם זאת תושביה אינם מצטיירים לנו כקרתניים. יש בה משהו ממה שאני מכיר מעיר הולדתי אלכסנדריה – מין אווירה קוסמופוליטית של עיר חוף, רבת תרבויות ולשונות. הדמיון הזה לעירי אלכסנדריה, בנוסף לסגנונו המכיל ומכניס האורחים של אשר כנפו, נתנו לי את ההרגשה כאילו גם אני שם מטייל במוגדור בשנות הארבעים והחמישים של המאה שעברה. אולי הבדל משמעותי בין הקהילה היהודית במוגדור (ובשאר ערים במרוקו) לבין זו שבאלכסנדריה מתבטא בכך שאצלנו החילוניות האירופית הכתה שורשים עוד קודם, ואילו במרוקו של אשר כנפו, רוב היהודים מקבלים את פניה של המודרניות מבלי לאבד את הזיקה לדת.
גם הדת המוצגת בספר היא דת של חסד ושל שמחה. כמה מן הדמויות המלבבות שבספר הינן ״שלושת הדווידים״ – הרב דויד כנאפו(סבו של המחבר), ששימש כאב בית הדין של הקהילה; ר׳ דויד יפלח, פייטן וזמר הזוכה להערצה של רוק סטאר; ורבי דוד אלקיים, דמות מופלאה רנסנסית ברוכת כישרונות של משורר, צייר ורב-אומן בעבודות עץ ואבן. הכתובות המדהימות שהוא צייר מופיעות בספר האלבומי שהוציא אשר כנפו בהוצאת בימת קדם חתונה במוגדור. זוהי דמות שהתרבות הישראלית הייתה צריכה להתברך בה. עד כמה כמעט שנשתכחה כאן מלב אפשר היה לראות בסרטו של ידידי חיים שירן ז״ל, מוגדור. יש בסרט סצנה שמתרחשת במושב בארץ ובה פוגש היוצר את נכדיו של ר׳ דויד אלקיים, ועד כמה שמקומם הדבר, כמה מהם שגדלו במציאות הישראלית לא ידעו דבר על גדולתו של סבם.
המיוחד ב״שלושת הדווידים״ החביבים האלו – שהם משלבים באישיותם אלמנטים של שמרנות ופשטות ועם זאת, אלו דמויות אקצנטריות שחורגות מן המוסכמות בסביבתן. מאחר שאשר כנפו מספר לנו על דמויות שהתקיימו במציאות, מלבב למצוא כזה רוחב אופקים אצל רבנים לפני שמונים שנה במרוקו.
לבסוף, אני מבקש להביא כאן קטע המדבר בעד עצמו שמנכיח רוח מתונה של פרקטיקה דתית אנושית שנועדה לשרת את האיש והאישה היהודים ולא רבנים בעלי שררה.
אומר ר׳ דויד כנאפו לאשתו מאמה דונא: ״אספר לך מה קרה פעם בבית הדין שלנו. אישה באה אליי כולה בוכייה. שאלתי אותה לפשר הבכי שלה, ענתה לי: ׳כל השבתות שלי ושל בעלי הן גיהינום ממש.׳ – ׳למה גיהינום?' שאלתי. ׳בגלל הסיגריות,׳ ענתה. ׳כל השבוע הוא מעשן סיגריות ללא הרף והוא מתנהג אליי למופת. בשבתות, בגלל שאינו מעשן, הוא הופך להיות שטן, צועק עליי ולאחרונה גם מרים עליי את ידו. אני מאוד מפחדת ממה שיקרה לי ממנו, שבשעת רתחה, בגלל השבת, יהרוג אותי!׳ – ׳אישה טובה,׳ אמרתי לה, ׳לכי לביתך ואני אזמין לכאן את בעלך.׳ שלחתי את שמש בית הדין לקרוא לבעל ואחרי שעה, הוא ישב לפניי. ׳למה אתה מכה את אשתך? היא עשתה לך משהו שיצדיק את התנהגותך?׳ – 'לא, חלילה, היא אישה למופת.׳ […] ׳שמע, ידידי, הסיגריה השתלטה עליך ואתה כבר לא אחראי למעשיך. היות ואשתך בסכנה בשבתות כאשר אינך שולט בעצמך, אני מתיר לך לעשן בשבת בגלל פיקוח נפשה של אשתך!׳ – ׳חס וחלילה, רבי דוד! מה אתה אומר לי? לחלל שבת? חס וחלילה!׳ – ׳שמע נא, לא רק שאני מתיר לך, אלא אף מצווה עליך לעשן בשבת, כמובן לא בפרהסיה.׳ אחרי זה,״ סיכם רבי דוד בסיפוק, ״חזר השלום לביתם, ואת יודעת מה? האיש, שהיה ירא שמים, הזדעזע כל כך מחילול שבת, שהחליט להפסיק לעשן בכלל!״
מוֹגָדוֹר, סְוִירָא
עֶרֶשׂ יַלְדוּתִי
שְׂדֵה תַּרְבּוּת וּפְרִיחָה
עִיר מְעוֹדֶדֶת
פִּרְיוֹן וּצְמִיחָה
קִרְיַת עֲנָקֵי רוּחַ
רַבֵּי-אָמָּנִים וּמְשׁוֹרְרִים
חַכְמֵי לֵב וְהַשְׁרָאָה
מַנְהִיגִים עִם יֹשְׁרָה
וּקְהִלָּה נִפְלָאָה
עוֹד אֶפְשָׁר לֵהָנוֹת
מִמַּרְאוֹת פְּלָאֶיהָ
מֵחוֹמָתָהּ וּבְצוּרֶיהָ
מִתּוֹתָחֶיהָ הָעִלְּגִים
הַמְּפַהֲקִים בִּשְׁקִיעוֹתֶיהָ
מִקְּרִיאַת הַשְּׁחָפִים
הָדּוֹאִים בָּרוּחַ
כִּמְגוֹנְנִים עַל שְׂכִיּוֹתֶיהָ
מְסַפְּרים זֶה לָזֶה
קוֹרוֹתֶיהָ וְנִפְלְאוֹתֶיהָ
מתוך עצב וצבע / אשר כנפו
אהבת טנג'יר-אמי בוגנים
אהבת טנג'יר-אמי בוגנים
בין השנים 1923־1956 הייתה העיר טנג׳יר מובלעת בין-לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק בגלל עברה המופקר. עם אירופה מולה ואפריקה מאחוריה, קרועה בין פרחי ההיפים לרעלה האסלאמית, היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. עיר של תסיסות שסירבו לגווע, של פיתויים שקריאות המואזינים לא דיכאו, של בתי כנסת שנדמו בהדרגה, של סתירות בלתי פתורות. עיר כל ההשראות, ההתנסויות, ההבטחות. פרדס כל האהבות האבודות. בית קברות של שברי מיתוסים. זרים חיפשו בה את האשליה האמנותית שתוציא את חייהם משגרת אפרוריותם, והיא סיפקה אותה למכביר. כל כותב היה לסופר, כל חורז למשורר, כל צובע לצייר, כל מנגן למלחין. עיר מקלט לאנשים מבוזבזים שחיפשו תהילה באמנות.
עם הנשים שנקרו בחייו, המספר חוזר ללא הרף לטנג׳יר לפגישות עם רשל, המחזיקה את חנות הספרים האגדית של העיר. הוא מקבל ממנה את פרשנותה ואת רכילותה, והם מתייחדים בדרכם עם זכרו של דניאל ועם אהבתו שלא מומשה: "אני מניחה שבאחוזותיה העתיקות של טנג׳יר,״ אומרת רשל, ״חבויים מאות אם לא אלפי כתבים. רומנים, תסריטים, שירים, מחזות. לעיר נועד עתיד מזהיר כבירת העולם."
כדרכו, אמי בוגנים מוביל את הקורא בין שברי מיתוסים שבוקעים מאהבות דמויותיו.
המלאח של בית אבא מראכש-שוש רואימי-חביב בר כוכבא
המלאח של בית אבא מראכש
שוש רואימי-(סוזן ברשישת)
חביב בר כוכבא-(זריהן)
שוש מאימי ילידת מראכש, עלתה לישראל כנערה צעירה בשנת 1963. בשנות עבודתה מילאה תפקידים רבים ומגוונים בתחומי ההוראה החינוך והתרבות בדימונה. כיהנה במשך 13 שנים כיו״ר התאחדות יוצאי מראכש בדימונה ובמסגרת זו ערכה ערבי תרבות רבים לכלל הקהילה ותערוכות ציורים בנושא מראכש. אהבתה רבת השנים לספרים לכתיבה ולציור מגיעה לשיאה עם פרסומו של ספר זה.
חביב בר כובבא נולד במראכש, עלה לישראל כנער בוגר בשנת 1954. חביב השתתף במבצע קדש בשנת 1956 ובמלחמת ששת הימים ב-1967 וסיים בהצטיינות את שירותו הצבאי. חביב ניהל את בית הספר ״החווה לחינוך חקלאי״ בירושלים משנת 1964 ועד שנת 1998. בשנות עבודתו זכה בפרסים רבים על תרומתו בתחומי החינוך ההוראה וההתנדבות.
הספר מביא את הקורא להכיר מקרוב את עולמם של אלה אשר בילו את ילדותם ונערותם בין כותלי ה״מלאח״, הוא הרובע היהודי, במראכש שבמרוקו. הקורא מוזמן לטייל יחד אתם בסמטאותיו השוקקות, בבתי הספר היסודי והתיכון, לשחק קלאס ולקפוץ בחבל לקצב שירי ילדותם בצרפתית, בערבית ובעברית.
אנו נסחפים במנהרת זמן לתקופת חיים מיוחדת זו שעברה מהעולם עם גלי העליה הגדולים ממרוקו לישראל. לצד הסיפורים שבספר מובא מידע עשיר ומגוון על מושגי התרבות, הגיאוגרפיה, השפה ועוד.
על הספר
כאשר פגשתי לראשונה את שוש וחביב בענין הספר שכתבו וראיתי את החומרים חשבתי לעצמי שיש כאן סוג של אוטוביוגרפיה ומדובר בספר שעיקר ערכו פרטי – למחברים, לקרוביהם וחבריהם. לאחר עיון שני ומעמיק יותר בתכנים הבנתי שישנה כאן הזדמנות להציג בצורה יחודית פרק בעברם של אנשים רבים אחרים, ושלמעשה יש כאן הרבה יותר מסיפורם האישי של המחברים.
בפגישה נוספת איתם העליתי את הצעתי לשינויים במבנה הספר, בתכניו ואף הצעתי סקיצות של עיצובו הנוכחי, הופתעתי משיתוף הפעולה המיידי והנלהב מצידם. ראיתי בפירסום הספר במתכונת שכאן הזדמנות יוצאת מהכלל להציג תרבות מגוונת עמוקה ועשירה שתרמה חלק נכבד לתרבות ולחברה הישראליים.
נתקלתי בקושי בסינון המידע הרב שנצבר במהירות עם תחילת עריכת הספר וכלל אפילו רמזים על מקור הביטוי ״מרוקאי סכין״, ובסיפורים עממיים על הקשר בין יציאת מצרים לראשיתן של הקהילות היהודיות במרוקו.
במהלך עריכת הספר למדתי הרבה על העוני הנוראי שבו חיו רבים מיהודי מרוקו ועל סגנון החיים הפשוט שלהם. מחלות תכופות וקשות, ריבוי מקרי מוות של ילדים וחשש מתמיד מגזירות, פרעות ופגעי טבע. מצד שני ניכרת מידת ההרמוניה בה חיו יושבי המלאח שבמראכש בינם לבין עצמם ובינם לבין שכניהם המוסלמים. חייהם היו נעדרי מיפלט ולכל בעיה חייב היה להימצא פתרון מיידי. העוני והמסוגרות דירבן ועירנו את חייהם. רק לאחר הבנת הענין הייתי מסוגל להבין את ביטויי הגעגוע הרבים הניכרים בסיפוריהם של שוש וחביב.
עם תחילת העריכה חשתי את מידת הרגש הרבה שמאפיינת את כתיבתם של שוש וחביב, אני מקווה שסגנון ראוי זה נשמר. ברצוני להודות לכל מי שתרם למלאכת עשיית הספר. עוד ברצוני לבקש את סליחת הקוראים על אי דיוקים שיתכן ונמצאים בספר, או על מידע שיתכן ופוגע ברגשות מי מכם.
בברכת קריאה מהנה דני בטאט
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Brahnes, Baranes- البرجلوني
(Albatarni) Elbaterne-البطرني
El Betrani, El Bâterni,.
Alpaterni, Elpaterni
Ethnique de بطرنة nom arabe de la ville de Paterna dans la province de Séville.
Cette ville, ainsi que les villages d’Aznalfarache et Aznalcâzar, qui» portaient le nom d’"aldeas de los judios» (villages des juifs), furent donnés en cadeau par l’Infant Don Alfonso, devenu plus tard roi de Castille sous le nom d’Alfonso X el Sabio, aux Juifs qui avaient pris une part active à la guerre contre les Arabes en 1284
Ce nom est souvent orthographié: ,פאטרני-פאטראני
Levi Ben Sliman Baterni, un des rabbins de Fès ayant signé la Haskamah au sujet de la Nefiha le 18 Sivan 5291 (1531)
בן אלבטרני-Ben Albatrani
Même nom que l’antérieur, précédé de liindice de filiation : «Fils de l’originaire de Paterna»
Albalenci: אלבלאנסי
Elbalenci, Alvalensi, Elvalenci
Ethnique de بلنسيه, nom arabe de la ville de Valence, capitale de l’ancien royaume de Valence, en Espagne, qui, pendant la domination arabe, comptait une riche et importante Communauté juive
Lors de la conquête de la ville en 1283, Don Jaime I, roi d’Aragon, accueillit la délégation juive et offrit à ses membres de nombreuses maisons et propriétés ayant appartenu aux Arabes
Ce nom figure souvent sous les graphies de אלבאלנסי et de אלואלנסי et a donné naissance aux noms de Balenci (No. 286) et Levi-Balenci (No. 654)
Abraham Alvalenci, savant rabbin à Tolède aux XlVe-XVe s
Samuel Alvalenci, fils d’Abraham (1), rabbin à Tolède, né en 1435 et mort en 1487. Elève d’Isaac Campanton, le dernier Gaon de Castille, et maître de Jacob Ben Habib de Zamora. Auteur de Kelaleh Qal ׳ va-Horner, Règles de déduction «à fortiori», traitant de la méthodologie talmudique et publiées dans le Meharereh Nemerim, d’Abraham Akra (Venise, 1599)
Moïse Alvalenci, rabbin expulsé du Portugal en 1497, débarqua à Asilah et se rendit à Fès où il fut Secrétaire Greffier du Tribunal Rabbmique de cette ville. Il figure comme l’un des signataires de la 2e Ta- qqanah du Livre des Taqqanot de Castille, datée du 12 Tebet 5257 (1497)
Abraham Alvalenci, fils de Moïse (3), rabbin notaire à Fès au XVIe s., auteur de Dinim ve-hiddushim «Lois et Nouvelles»
Samuel Alvalenci (Valenciano), fils de Moïse (3), né en Espagne à la fin du XVe s. A l’expulsion, il fut conduit à Fès où il devint le favori du Sultan Abu-Saïd le Mérinide. Vers 1536, les Chorfas s’étant élevés contre les Mérinides, Samuel, avec quelques kaïds loyaux, arma une flotte et s’embarqua pour Ceuta qui était assiégée par les rebelles. Malgré la supériorité numérique de l’ennemi, il lui infligea de lourdes pertes et l’obligea à lever le siège. Il fit preuve du même courage en 1539 en armant un certain nombre de navires à Azemmour et en se portant au secours de la ville de Safi, assiégée depuis six mois, réussissant à lever le siège
Albrahnes- אלברהניץ
Elbrahnes, Elbranes, Albaranes, Brahnes, Baranes
Ethnique de la grande tribu berbère des Branes, une des deux souches berbères desquelles sont issues toutes les tribus de cette race, d’après Ibn Khaldun.
Les Branes, dont les différentes branches occupent une grande partie du Maroc, ont joué un rôle important dans l’histoire de l’Afrique du Nord. A l’une de ses divisions, les Aouraba, qui professaient en partie le Judaïsme, se rattachait Koceïla qui tua le chef de la première invasion arabe, Okba ben Nafi
L’ancêtre et l’éponyme de la tribu, Bernous, semble avoir légué son nom au vêtement national berbère adopté par les Arabes, qui l’appellent également «Selham», et dont les Espagnols ont fait «albornoz» pour désigner un genre de manteau encore en usage. Une localité dans la province de Castille porte également ce nom et a donné naissance à un patronyme
Certains descendants de cette grande famille berbère, portant encore le nom original, se trouvent établis un peu partout en Algérie et au Maroc (Tribu des Branès au nord de Taza ; Al-Branes, village dans le Fahç aux environs de Tanger, etc.). Ce nom figure souvent sous les graphies de אלבאהניץ et אלבארהניץ
Moïse Albranes, rabbin expulsé d’Espagne en 1492, établi à Fès״ Il fut l’un des quatre législateurs de la Communauté espagnole immigrée au Maroc, signataire des premières Taqqanot des Expulsés de Castille au Maroc, dont la première est rédigée en judéo-espagnol et porte- la date du 12 Sivan 5254 (1494) Sepher Ha-Taqqanot
(Albargiloni) Elbargelone-البرجلوني– אלברג'לוני
Elbarjiloni, Elbarjloni
Ethnique de برجلونة nom arabe de la ville de Barcelone. Voir
Barchilón (No. 357)
(Albarceloni) Elbarcelone – אלברצלוני
Autre ethnique arabe de Barcelone. Voir: Barchillon (No. 357)
Alghaz- אלגאז
Nom berbère «Chaz» dont le sens est «Creuser» ou «Etre creusé» précédé de l’article arabe «Al» : «Le creusé», «Celui qui est creusé».
Soliman Algahz, rabbin originaire de Tunis, venu quêter au Maroc au XVIIIe s MR
(Alghali) Elgalf- אלגאלי
Elgaly, Gali
Nom arabe: «Le coûteux», «Le cher», «Le précieux», «Celui qui a de la valeur».
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc– Brahnes, Baranes– البرجلوني
מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946- מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון
מאז העלייה השנייה הייתה מדיניות העלייה של התנועה הציונית/הסוכנות היהודית כלפי יהדות המזרח עטופה במעטה של קריטריונים נוקשים. משביקשו יהודי סלוניקי לעלות ארצה בשנת 1913 הם לא נענו על ידי ארתור רופין, מראשי התנועה הציונית, מכיוון ש״לא עמדו בקריטריונים המסורתיים של עולים רצויים. […] הם לא היו עתירי הון, ואף לא בעלי נטיות חקלאיות […אלא […] אנשי משפחה ובעלי מלאכה או פועלים עירוניים״. שלושים שנה מאוחר יותר, בשנת 1944, העלתה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית טענה דומה לגבי עולים אלג׳יראים, אשר לאחר עלייתם לא נקלטו בארץ. ״כמה מהעולים כבר פנו לשלטונות לחזור לאלג׳יר״. בפנייה אל המשרד הארץ־ישראלי באלג׳יר כתב מזכיר מחלקת העלייה, יוסף בכר: ״אנו מעוניינים שיעלה ארצה בראש וראשונה חומר אנושי המוכן ומוכשר לעבוד כאן בארץ בכל התנאים״. הגדרה אליטיסטית זו קיבעה לאורך זמן את עמדת הסוכנות היהודית כלפי העלייה לארץ ישראל מקהילות המגרב. באותה שנה ירדה מסדר היום הציוני סוגיית העלייה הסלקטיבית ולא הייתה רלוונטית לגבי יהודי אירופה, אך הייתה אקטואלית לגבי יהדות המגרב.
בדוח של השליחים ״התאומים״ – אפרים פרידמן ויגאל כהן – הם הציעו קווים מנחים למדיניות העלייה מצפון אפריקה, למרות ששליחותם התמקדה בעיקר בחינוך ולא עסקה בקידום העלייה מצפון אפריקה. הם המליצו על עליית חלוצים ״בממדים של עשרות חברים לכל שדיול״. נוסף על כך הם הציעו להעניק יתרון לעליית בעלי הון ולארגן עבורם סיורים להכרת הארץ. הם הזכירו את פוטנציאל העלייה ההמונית של משפחות שלמות. עם זאת, הם העלו חשש ש״עלייה מארצות המגרב תהיה ללא הכרה ציונית מעמיקה״. המלצה זו מחדדת את הדילמה שעימה התמודדה התנועה הציונית – עלייה אליטיסטית או עלייה המונית.
אסתר בנבסה טענה ״שמקובל לדבר על ייחודה של הציונות במזרח מפני שמתעלמים מממדיה הפוליטיים ומתמקדים בממדיה הדתיים והמיסטיים״, בעוד האתוס הציוני נבחן ״על פי קנה המידה של ההיסטוריוגרפיה המוקדשת לתולדות קהילות אשכנז״. טענתה נתמכה על ידי ניצה דרויאן שטענה ש״הקיבוצים היהודיים בארצות האסלאם כמעט שלא הוכרו כמי שנטלו חלק בהתפתחות היסטורית זו, לא מהבחינה האידיאולוגית והאינטלקטואלית, ואף לא מהבחינה הארגונית מעשית, עד העליות הגדולות עם קום המדינה״.
לנוכח מוראות השואה לא עמדה בפני התנועה הציונית ברירה אלא לשנות את מדיניותה לכיוון של עלייה המונית בלתי מבוקרת ובלתי מתוכננת, למרות שסתרה את מיתוס העלייה החלוצית־ התיישבותית. שינוי זה הצביע על גמישות בקריאת המציאות שבה תפקדו מוסדות היישוב. אולם כפי שזרטל הבהירה ״ההעפלה והמעפילים שימשו […] בידי מנהיג היישוב, בן־גוריון, נשק רטורי ופוליטי שנועד לגייס ולכבוש עמדות כוח בהנהגה הציונית״. […] עם זאת ״הזיכרון הקולקטיבי […] משקף היסטוריה מטעם, ולכן ראוי להתייחס בזהירות למשמעויות ההרואיות שהתלוו למפעל ההעפלה הבלתי לגאלית המחתרתית, אך המאורגנת״.
בהיסטוריוגרפיה הציונית והישראלית בולטת ההתעלמות מפועלם של המעפילים, אשר ביומניהם האישיים, בהשקעה פרטית וללא משאבים מהמדינה, תיארו את קורותיהם. כל זאת לעומת ההשקעה המוסדית בהפקת ספרים [אגוביוגרפיים] ומוזיאונים שהוקמו להנצחת ההעפלה והאדרת פועלם של ההסתדרות הציונית, התנועות הפוליטיות, ההגנה, הפלמ״ח והפלי״ם.
מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי ארצות המגרב
מיום היווסדה של התנועה הציונית הופנו מאמציה בעיקר ליהדות אירופה. אפשר לזהות שתי תקופות במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית מול ארצות אפריקה הצפונית: האחת, משנות ה־30 של המאה עד סיום מלחמת העולם השנייה; השנייה, בין 1948-1946.
לאורך השנים, לפני קום המדינה ולאחריה, לא סמכה הסוכנות היהודית על המנהיגות המקומית בניהול ענייני התנועה הציונית במגרב. השליח אפרים צור התייחס בעדותו לבעיה זו: ״בצפון אפריקה לא היה שום גוף מאורגן אחד, היו קיימים מוסדות ציוניים כלליים בראשיתם היו בנויים על יסוד פטריארכלי, כלומר, איזה יהודי יוצא אירופה לשעבר היה נשיא ההסתדרות הציונית, שלא הייתה קיימת במציאות״. כלומר, בעיני הסוכנות היהודית, אם היו במגרב מסגרות ארגוניות, הן היו ריקות מתוכן וללא חברים. הביקורת שעולה מעדות השליח אינה כלפי הקהילה אלא כלפי נציגות הסוכנות היהודית שניהלה את משרדיה וענייניה בארצות המגרב. מחלקת העלייה הגדירה את התנאים לעלייה מטריפוליטניה בגין החשש שוועדי העלייה בארצות אלו יאפשרו עליית ״מקרים סוציאליים״, כלומר הגבלת גיל העלייה ארצה לבני 25 שנה. המזכר ציין ש״בתוניסיה כמו בטריפוליטניה אין התנאים מאפשרים לקיים את המוסדות כפי שנהוג בארצות אירופה״, כל זאת לאחר מלחמת העולם השנייה ובניגוד לתפיסת הרזרוואר של הסוכנות היהודית. למעשה, מחלקת העלייה הנחתה את הוועד הפועל של הפועל המזרחי שהקמת מבנה ארגוני של משרד ארץ־ישראלי אירופי בתוניס תגרום רק לסכסוכים שיזיקו לשליחות שם. אם כן, לסוכנות היהודית על מרכיביה הפוליטיים היו נאמנים אירופים ולא מקומיים, שעשו את דברה ופעלו במישרין על פי הנחיותיה מירושלים. עמדתו של שפירא מחזקת את הטענה שדיווחי השליחים השפיעו על מקבלי ההחלטות ביישוב המאורגן בפלשתינה־א״י ביחס לעלייה מהמגרב.
במזכר פנימי של נ׳ וילנסקי מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהופנה למשה שרתוק שעמד בראשה, התברר שהקשיים בטיפול ובסיוע ליהודי לוב נבעו הן מהקושי לקבל מידע על חיי הקהילה והן מהבירוקרטיה בוועד הלאומי. הכותב הציע להציב בהדרגה את כל יהדות המזרח תחת ״חסותה האימפריאלית של הסוכנות״, מכיוון ש״חרד לכפילות בין הוועד הלאומי והסוכנות היהודית״. תפיסה אימפריאליסטית זו, שלפיה אין מבלעדי הסוכנות היהודית, ננקטה בגירסתה הקולוניאלית כלפי יהדות המגרב, ולאורך השנים הכתיבה את התייחסותה לקהילות היהודיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה.
התאחדות עולי צפון אפריקה בארץ ישראל הפעילה לחץ מתון על הסוכנות היהודית כדי שתדאג לאחיה במגרב. בפגישה בין אליהו דובקין לנציגי ההתאחדות סוכם שהסוכנות היהודית תכיר בהתאחדות כמייצגת העולים מצפון אפריקה, אך ללא ייצוג במחלקת העלייה. זה סיכום תמים כשלעצמו שביטא הן את חולשתה של ההתאחדות והן את התעלמותה של הסוכנות ממנה.
התנועה הציונית, שנדרשה לתמרן בין סדרי עדיפויות וצרכים פוליטיים רבים, החזיקה בעקרונות ברזל בנוגע לקריטריונים לעלייה. הציונות המגשימה הסתכמה ב״שלושה יסודות: השפה העברית, הכשרה גופנית, חברתית ומקצועית״. העולים־חלוצים הפוטנציאליים מצפון אפריקה עמדו בעיקר בתנאים של ידיעת השפה העברית ושאיפתם לעלות ארצה, ופחות בתנאים של ההכשרה החקלאית.
בתחילת שנות ה־30 של המאה ה־20 נעשו ניסיונות ראשונים להעלאת יהודים מארצות המגרב, אם כי מבין 2,400 רישיונות שניתנו בשנים 1933-1932 לא נופק אף לא רישיון אחד לארצות המגרב. רישיונות העלייה הוקצו באמצעות המשרד הארץ־ישראלי המקומי, ששימש מקום משכנה של הפדרציה הציונית וגם של מוסדות ציוניים אחרים כמו קרן היסוד וקק״ל. הסוכנות היהודית העדיפה להעלות מהמגרב פליטים יהודים מאירופה לפלשתיגה־א״י, והתעלמה מקהילת יהודי צפון אפריקה. לאחר מלחמת העולם השנייה, נוסף על הצלת שארית הפליטה עמדה לנגד עיניה של הסוכנות היהודית הצלת פליטים יהודים אירופים ששהו בצפון אפריקה, אף על פי שהם לא עמדו בסכנת חיים. מקבץ בקשות לעלייה ממדינות המגרב מפיג את הערפל סביב מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי צפון אפריקה ולוב, לפני שחרור אפריקה הצפונית מעול הגרמנים והאיטלקים ומיד לאחריו. גיורא יוספטל, שקיבל לידיו את צפי המעפילים מקפריסין, מצא לנכון להזהיר את הממסד הציוני: ״עלינו להתייחס למספרים האלה בהסתייגות מקסימאלית היות ובמספרים אלה כלולים גם אנשי עליית הנוער, וגם עולים שנרשמו בתנועות רק לשם יתרונות חומריים״. הודעתו של יוספטל הופצה לכל הממסד הציוני ונועדה להרים דגל אדום בפני העלייה מצפון אפריקה. באותה תקופה לא נתפסו יהודי יוון, טורקיה והבלקן כספרדים. יהודי המזרח מעירק, סוריה, לבנון ומצרים עלו ארצה בדרך כלל בדרכי היבשה, ולכן אפשר שכוונתו הייתה לספרדים הצפון־אפריקאים.
מדיניות ההקצבה המדודה והמינימליסטית של הענקת רישיונות עלייה ליהודי צפון אפריקה והעדפת הפליטים היהודים האירופים ששהו במגרב עמדה בסתירה לאחת ממטרות ההעפלה, שנועדה להוכיח שלא רק פליטים יהודים רצו לעלות לפלשתינה־א״י אלא גם יהודים מצפון אפריקה שלא היו פליטים. באיגרת לשליחים של הסוכנות היהודית דווח על הספינה יהודה הלוי, ש״הגיעה אלינו מאפריקה הצפונית, […] אונייה זו באה להדגים שבעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א״י היא הפתרון לה״.
הסוכנות היהודית החזיקה את המקל בשני קצותיו: היא גם העדיפה את שארית הפליטה מאירופה וגם העלתה פליטים יהודים אירופים ששהו במגרב. גם עמדת ארגון הג׳וינט למפעל ההעפלה והעלייה הבלתי לגאלית מצפון אפריקה הושפעה מתפיסה זו. מכיוון שיהודי המגרב ולוב לא הוגדרו כפליטים, לא העמיד לרשותם הארגון משאבים כלשהם. לפי עדותו של יעקב קראוס, שליח המוסד לעלייה ב׳ לצפון אפריקה, ״הג׳וינט עדיין מסרב לראות עקורים ביהודים הצפון־אפריקאים, וכול אימת שפנינו למוסד בפריז נענינו שהג׳וינט אינו נותן״.
מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה-האסון של אודט
- 8. האסון של אודט
ימים אחדים לאחר חשיפתו של אדואר, היינו מוזמנים לחתונה אצל אחת המשפחות העשירות והמשפיעות בעיר. גם משפחת לוין הייתה בין המוזמנים. שמעתי את אימא אומרת לאבא שהיא לא תלך לחתונה מפני שאין לה שמלה ראויה למעמד הזה. "שאודט תלך אתך במקומי, יש לה שמלה חדשה שקיבלה במתנה מדודתה!״ אבא לא ויתר לה, ולבסוף אימא ניצלה את כישוריה היצירתיים והופיעה לחתונה כאישה יפה והדורה.
הפתעת הערב הייתה הופעתה של הגברת לוין שבאה לחתונה במעיל פרווה יקר, כשתכשיטים מרהיבים מקשטים את ידיה, אוזניה וצווארה. אימא הייתה בהלם.
הזו אותה גברת לוין שמשפחתה ניהלה אורח חיים צנוע ביותר, כשהיא נסמכת על תמיכה כספית מן הקהילה היהודית של מוגדור שהעניקה סעד לפליטים?
הזו אותה גברת לוין שטענה, שכאשר נאלצו לברוח מבלגיה, לקחו מהם את כל הזהב והיהלומים, והותירו אותם חסרי כול?
״הם אנשים עשירים!״ השמיעה אמי את מחאתה באוזני אבי למחרת. ״למה הם נשארים אצלנו? עד מתי הם ינצלו את תמימותנו? למה לא ימצאו לעצמם דיור בעיר, כפי שעשו מהגרים רבים אחרים? סלומון כנפו ידידי, אתה הולך אליהם עכשיו ומקציב להם זמן כדי שיחפשו לעצמם מקום מגורים אחר!
״איד אוכל לעשות זאת?״ הגיב אבי בחוסר נוחות, ״ומה עם מצוות הכנסת אורחים? ו.״איך יפרשו את המעשה שלנו בקהילה?"
'אמור להם ולקהילה שאנחנו צריכים את החדרים עבור מהגרים אחרים שאין להם אמצעים!״ אבא השיב שהוא זקוק לזמן לחשוב.
״אין מה לחשוב, סלומון! או שתלך אתה אליהם, או שאלך אני, ואז זה יהיה הרבה פחות נעים!״
״אדבר אתם בשבת!״ הבטיח אבא כמי שכפאו שד. בשבת, אחרי שחזרנו מבית הכנסת, הוא הזמין את משפחת לוין לאפריטיף, כפי שנהג לעשות לא פעם. כאשר גמרו לאכול ולשתות ועמדו ללכת, כעכע אבא כמה פעמים בגרונו ואמר לבסוף: ״ידידיי, אתם גרים אצלנו כבר שנה שלמה…״ ״יותר משנה!״ תיקנה אותו אימא.
״יותר משנה,״ הסכים עמה אבא, ובטרם תיטול ממנו אשתו את רשות הדבור, הוא מיהר לפלוט: ״אפשר לדעת מה הן תכניותיכם לעתיד?״ פני גברת לוין התקשו. עזריאל – הוא שהגיב מתוך היתממות: ״תכניותינו ־'עתיד? וכי איזה עתיד יש לפליטים?״
״כוונתו של בעלי,״ התנדבה אמי לפרש, ״האם לא עלה בדעתכם הרעיון לשכור לעצמכם דירה משלכם, למשל? שתהיה לכם פרטיות. אני יודעת ער כמה הרעש שמקימים הילדים שלי גורמים למיגרנות אצל מדאם!״ גברת לוין שקלטה את האירוניה ביקשה להגיב, אבל מוסיה עזריאל הניח את ידו על זרועה של אשתו ואמר בחיוך מתחטא: ״דווקא עלה בדעתנו, אבל כל כך נעים לנו במחיצתכם שאין לנו התנגדות להישאר כאן אתכם…״
אבא נראה מופתע מהתשובה ועמד להפסיד את המערכה אלמלא התערבה אימא: ״אני מאוד שמחה לשמוע, מוסיה לוין. אם כך, מדוע לא תשכרו אצלנו את שני החדרים שאתם כבר מתגוררים בהם!״ פני אבא התאדמו והוא נראה כמי שמחפש דרך נסיגה, אבל אימא המשיכה בשלה: ״גם לנו נעים אתכם, מאוד נעים, וגם אנו נשמח אם תישארו אתנו, אבל…״ והיא פלטה אנחה חד משמעית שרמזה שלא יוכלו לחמוק ממנה.
״כמה אתם מבקשים כשכר דירה?״ שאל עזריאל לבסוף ונתן מבט של ״לא הותירו לי בררה״ באשתו, שלא נראתה מרוצה מההתפתחויות.
הציל אותה אבא, שהתעשת בינתיים, ורטן בכעס: ״היום שבת ואסור לדבר על כסף!״
אבל אמי לא ויתרה, וכבר למחרת, לאחר שהם התעניינו בגובה שכר הדירה הנהוג בעיר, כדי שלא נגבה מהם חלילה מחיר מופרז, סיכמו עם הוריי על הסכום, ולא עוד, אלא שאימא הצליחה לשכנע את הדיירים לשלם מראש חלק נכבד ממנו.
*
כאשר אחותי מרגריט(לימים, מרגלית), שהייתה מבוגרת ממני בארבע שנים, שאלה את אמי בתמיהה, מדוע בכלל היא הסכימה שהם יישארו אצלנו ולא ניצלה את ההזדמנות כדי לסלקם, השיבה אימא בקצרה: ״אודט!״ ולא יספה.
מרגריט הבינה: הסכום שהם קיבלו מראש יאפשר לנסוע עם אודט אחותי לניתוח נוסף בקזבלנקה…
מספר שנים לפני הדברים האלה, לאודט אחותי הבכירה אירעה תאונה קשה שהשאירה את רישומה הטראומטי על כולנו: בעיר השתוללה מגפה של פשפשים והיא הגיעה גם אלינו. הדרך הטובה ביותר בטיפול בנגע הייתה האש. אימא עסקה במשך יום שלם בשרפת שלדי המתכת של המיטות. אנחנו הילדים, עמדנו לאורך הקיר מוקסמים והתבוננו במעשיה. לפתע ומשום מה, אודט קפצה קדימה לעבר אימא והאש התלקחה בשערותיה ובפניה. אימא שניסתה לכבות את האש מעל פניה נכוותה אף היא בידיה. הצרחות היו איומות מצד כולנו. בדרך נס, צץ קרוב משפחה שלנו, שבתושייה מופלאה עטף את אודט בשמיכה, כיבה את האש ורץ אתה לבית חולים. אני זוכר איך חזרה אלינו כאשר פניה וידיה עטופות בתחבושות, ורק שלושה חורים אפשרו לראות את עיניה ופיה.
הטיפולים בה היו ארוכים ומייגעים. אימא, נסעה אתה עשרות פעמים לקזבלנקה לניתוחים חוזרים.
המקרה הזה, למרות שהשאיר אי אלו צלקות בפניה, לא מנע מאודט להיות בין הבנות המבוקשות ביותר בעיר.
- יהלומים לנצח
כאשר תמה מלחמת העולם השנייה, הגיע זמנה של משפחת לוין לעזוב את מוגדור כדי לחפש לה מקום של קבע.
ז׳אן החליט להתנדב לצבא ארצות הברית ובזכות זה, משפחתו קיבלה ויזה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
יום לפני שעזבה את מוגדור, הזמינה הגברת לוין את אמי אל חדרה בחיוד מסתורי.
היא הראתה לה מזוודה קטנה, תמימה למראה. אבל לאחר שפתחה אותה, הרימה הגברת לוין בזהירות תחתית כפולה ואמרה: ״voilà!״ מחזה מדהים התגלה לפני אמי: התחתית האמיתית של המזוודה הייתה מרופדת ביהלומים ובתכשיטים חדשים וישנים. אוצר של ממש! לאחר המקרה של הפרווה והתכשיטים, חשבנו שהתגלה לנו כל העושר שלהם, והנה עתה, לאחר שנתיים וחצי שגרה אתנו משפחת לוין, התברר לנו שלא ידענו שהם מחזיקים במזוודה הצנועה שלהם את אוצרות המלד שלמה!
שנים תהיתי, מה דחף את הגברת לוין לחשוף בפני אמי את סודה הגדול. האם הייתה זו מצדה מחווה של ידידות או של אמון? או שמא היה זה אקט של התגרות, להראות לאמי עד כמה תמימים אנחנו – או טיפשים! ועד כמה אנחנו משתייכים לגזע הולך ונעלם בעולמנו הציני.
את ז׳אן ראינו עוד פעם אחת במוגדור, כאשר הפלוגה שלו חנתה בעיר והוא הסתובב בגאווה בין חבריו המקומיים במדים מבהיקים של צבא ארצות הברית של אמריקה. ״גלורי, גלורי, הללויה!״
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה–האסון של אודט
עמוד 27
"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך:
שער פתח דודי: לימוד התורה לפי רבי יוסף כנאפו
הרב חיים בן נעים
יסוד החכמה ועמוד הבינה לידע ולהודיע כי ה׳ ית׳ הוא החונן דעת והשכל לאדם. על כן אודה ואברך על שהאיר עיני תם, אשר כל חפצו לילך בעקבי מלכי דרבנן וללקט אחר הקוצרים.
על חודה של כדורית עטי ביקשתי את שאהבה נפשי – לתור בין בתריו של הספר היקר והנפלא: ״זך ונקי", מעשה ידיו וחכמתו של הצדיק העניו ח״ק ופרישא מוהר״ר יוסף כנאפו זצ״ל – מרבני מוגאדור שבמרוקו.
במלאכתי זו שמתי לי למגמה לברור מתוך ז״ך פרקי הספר רק עניינים ונקודות הנוגעים בערכי הלימוד והחינוך ומשום כך, אין בעבודה זו כי אם אגלי טל, זער פה וזער שם, מתוך טללים רבים שבספר, אשר בו ״צוה ה׳ את-הברכה״.
ואני תפילה נשאתי לשומר פתאים – ה׳ שישמרני מן הטעות והתעיה וינחני בדרכו להיות בבחינת ״ואסע אל מקום נסעו אבותי ובמקום תחנותם תחנותי״ ולא אסטה ימין או שמאל מדרך שסלל וכבש מוהר״ר יוסף כנאפו זצ״ל.
אֲדֹנָי יְהֹוִה נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים. (ישעיהו נ׳ פס׳ ד׳)
זך ונקי-ספרו של רבי יוסף כנאפו
זהו ספרו הראשון שהודפס בארץ. הספר נמסר לידי תלמיד חכם בשם רבי יהודה אדרי, שעמל זמן רב על כתב היד. לבסוף הוציא מתחת ידיו ספר מפואר. הספר ״זך ונקי״ נקרא בשם זה, משום שהוא מורכב מעשרים ושבעה פרקים (ז״ך בגימטריה = 27). הספר עוסק בנושאים מגוונים כמו חגים ומועדים, מוסר ותיקון המידות:
קימת חצות, תפילת היום, עסק התורה הקדושה, מעלת לימוד התורה לאחרים, תיקון השולחן הטהור, עיקר ותכלית ביאת הנשמה לעולם הזה, יראת ה' ברוך הוא, מידת הענווה, הגאווה וענפיה, שמירת הברית, להודיע כוח החטא, התשובה ומעלתה, עוון לשון הרע, מידת השלום, כיבוד אב ואם, שבחי הצדקה, גאולת שכינתו יתברך, גאולת ישראל, הנהגות ישירות ליום השבת, ימים נוראים, חג הסוכות ומצוות ארבעת המינים, הושענא רבה, שמיני עצרת ושמחת תורה, נס חנוכה, פורים, חג הפסח וענייניו, גלות ישראל במצרים, חג השבועות, והפרק האחרון נקרא ״פרק זך״.
רבי דוד כנאפו זצ״ל, בנו של רבי יוסף, היה קורא לעצמו ד׳ך בן ז״ך (כך נמסר לי מפי נכדו מר אשר כנפו הי״ו) הוא התכוון לכך שהוא ד״ך – ראש תיבות של דוד כנאפו, וכן דך – נמוך ונדכא. בן ז״ך שהוא אביו רבי יוסף כנאפו, שהיה זך טהור וגם מחברו של הספר ״זך ונקי״.
״אשרי מי שעמלו בתורה"
בפרק השלישי בספר ״זך ונקי״ עוסק רבי יוסף כנאפו בעניין ״עסק התורה הקדושה״.
בפתח לזה השער מביא הרב את הדברים הבאים:
- דברי הגמרא בקידושין מ׳: "גדול תלמוד המביא לידי מעשה״.
- דברי המשנה באבות ב׳, ה׳: ״אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד״. ומעלה הרב מכאן: ״דאם לא למד היאך יקיים ?״
- דברי הגמרא בקידושין לי: ״אמר הקב״ה בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין״. והעלה הרב בדבריו לאמר: "הרי כביכול בעצמו אשר ברא יצר הרע, הוא אמר שאין לו שום תיקון מבלעדי התורה״.
- דברי החיד׳א בכסא רחמים על אבות דרבי נתן בפרק ט״ז: "יצר הרע אין לו תקנה״. וביאר ר׳ יוסף כנאפו, שלימוד התורה לשמה ממתק היצר הרע להיותו טוב וזה הדיוק מלשון הגמרא הנ״ל …"בראתי לו תורה תבלין״ – כמו שתבלין אינו בא אלא למתק כוח התבשיל כן התורה ממתקת כוח יצר הרע. אך כל זאת בתנאי שיהא לימוד התורה לשמה.
- דברי הגמרא בשבת פח׳: ״למיימינים בה טמא דחיי״. ופרש רש״י שני פירושים:
- לעיין בה כל צרכה עד שיבין העניין היטב.
- ללמוד לעשות נחת רוח ליוצרו.
וזו לשון רש״י בשבת פח׳: בד״ה ״למיימיניף: ״עסוקים בכל כוחם וטרודים לדעת סודה כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר״, עכ״ל.ובשבת דף סג׳ ברש״י ד׳ה ״למשמאילין בה":
לשון רש״י: ״אין יגעים בה כל צרכן״ מיימינין בה – עוסקים לשמה.
משמאילים בה – שלא לשמה.
והרב מוהר״ר יוסף כנאפו בהניחו דברים הנ״ל אבן מוסדה, מגלה לנו, עפ״י מאמרו של רבי יהודה (ויש שייחסו את הדברים לרבי יוחנן):
"אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו״. על לשון זו שואלים המפרשים:
מאחר שהוא עמל בתורה עושה נחת הרוח שאין כמותה לפני בוראו ואם כן מהי הלשון, ״אשרי מי שעמלו בתורה" ואחר כך אומר ״ועושה נחת רוח ליוצרו"?
כאמור ישנם שני עניינים שבעתים יזכה האדם למעלת"אשרי״:
מי שעמלו בתורה.
מי שעושה נחת רוח ליוצרו.
והרב ביאר כאן לדרכו של רש״י שבלימוד תורה לשמה צריכים שני עניינים:
האחד – שיעמול בה הרבה כל צורכה עד שיבין העניין. ולא ילמדנה כקריאת מכתב או מאמר כלשהו – שאין זו דרך לימודה. התורה דורשת לימוד מתבונן ומעמיק שמביא לרווחא שמעתתא והארת קרן אור התורה. ולא בכדי נאמר "אורה זו תורה״ (מגילה טז׳ ע״א). בדרך זו זוכה האדם לפעמים לחדש דבר מה בתורה כפי רוחו. ובלשון הקודש של מו״ר הרב יוסף כנאפו:
"ולפעמים יזכה להציץ ציץ ולעשות פרחים וצמחים בתורה אשר דבר זה עיקר גדול בתורה ועצם מעצמיה".
והעניין השני – שצריך כל העמל בתורה להיות עמל לשם שמים. וזהו בדיוק בדברי רבי יהודה – רבי יוחנן. ״אשרי מי שעמלו בתורה״ – דיוק ועיון בתורה.
"ועושה נחת רוח ליוצרו״ – שכל העמל יהיה לשם שמים דווקא. והעמל בדרך זו הוא שעליו נאמר"אשרי״. ולחיזוק הדברים מציין הרב דברי הזוהר הקדוש (ח״א כד׳, א׳): "כל פקודא דאורייתא דלא איתעבידת בדחילו ורחימו לא סלקת לעילא״.
"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב– עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך:
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.
רבותיו של הרא״ה: רבי שמואל אלבאז ור״ח בן עטר
רבי שמואל בן אלבאז [=הרשב״א] נולד לאביו ר׳ יצחק בשנת תנ״ח (1698). התייתם מאביו בהיותו כבן חמש. מצעירותו הרשב״א למד לפני חכמי פאס, הוא נמשך ללימוד תורה ובה ראה כל משאת חייו. הוא הלך והתעלה במידות ובדעות, עד שהתפרסם כאחד מחכמי העיר. על רבותיו נמנה רבי שלום אדרעי. רשב״א, בחידושיו למועד קטן (כח, ב), על מאמר רבי ישמעאל רבו עוונותיו תכפוהו אביליו וכר, כותב וז״ל: ׳ועוד אפשר לומר על פי מה ששמעתי משם הרב הגדול מוהר״ר יהודה בן עטר נר״ו בישוב שאלת הכתוב פוקד עוון אבות על בנים עם הכתוב איש בחטאו יומתו וכו״. ממה שהוא מזכיר את רבי יהודה בחייו בשמו, ולא מוסיף ליד זה תואר ׳מורי שיחיה׳ או ׳מורי ורבי׳ כמקובל, משמע שלא למד לפניו. אחרת בודאי היה מקפיד לציין זאת וגם להתפאר בכך, שזכה להיות תלמיד לגדול החכמים בעת ההיא. למרות שמצאנו אותו מכנה אותו בתואר ׳מורינו׳, אין זה אלא תואר כבוד לגדול הדור, ולא משום שלמד לפניו.
במרוקו מקובל היה לשחרר ממיסים תלמידי חכמים העושים תורתם קבע ומלאכתם עראי. אולם בתקופת שלטונו של המלך סמאעיל, התרבו ההיטלים והקהילה לא יכלה לעמוד בהם, לכן בלית ברירה הם שיתפו גם תלמידי חכמים בנטל. בהיטל של קיץ שנת ת״פ (1720), הקהילה לאחר הסכמת חכמי העיר, הטילה גם על לומדי תורה, סכום מסויים שעליהם לחלקו ביניהם. ואלה צירפו את רשב״א לרשימה, והוא התנגד בנימוק שכולם יש להם הכנסה כל שהיא בעוד שהוא: ׳רק תורתו אומנותו ממש, כל היום שוקד על תלמודו ולא ימיש מתוך אהלה של תורה, והרי הוא כשאר בני גילו הדומים לו, יושבי אוהלים תקועים כל היום בבית המדרש׳. הנושא הובא להכרעתו של רבי יהודה בן עטר, והלה כותב: ׳אחרי ההתבוננות, ראיתי דבריו טובים ונכוחים מן הטעם הנז', והדין עמו׳. הצטרפו לדעתו של רבי יהודה, חכמי העיר פאס וראשי הקהל, וגם חכמי מכנאס.
מהאמור לעיל למדנו כי רשב״א למד את התורה מעוני ומרוב חשקו ודבקותו בתורה, הוא לא חיפש לו שום תעסוקה גם לא מלאכת קודש, להקל על מצוקתו הכלכלית. מתוך כמות חכמי הדור שנזעקו לעזרתו, ומהתיאורים הנעלים בהם תיארו אותו, ניתן ללמוד כי כבר בהיותו כבן עשרים ושתים, התפרסם כתלמיד חכם מופלג בתורה, שקוד על לימודו וגדול במעשים. וניתן להסיק מפסק זה שעד לסוף שנת ת״פ (1720) לא היתה לרשב״א ישיבה. מדבריו ש׳אין בידו מאומה/ משמע גם לא הכנסה מבית הכנסת.
מרביץ תורה
רשב״א לבד משקידתו המופלגת, הוא ניחן גם בסברה ישרה ובעיון חודר לעומק הסוגיה, הוא הקים לו ישיבה ובה לימד תורה. אין לנו תאריך מדוייק להקמת הישיבה, וסביר להניח שזה היה סביב שנת תפ״ה (1725). מתוך רשימת תלמידיו, נראה, כי לישיבתו נהרו תלמידים מוכשרים ומבוגרים, המסוגלים ללמוד תלמוד עם ראשונים, וההלכה עם מקורותיה. ויושר עיונו היה לשם דבר אצל בני דורו. כפי ששמע החיד״א מתלמידיו וגם התרשם מתוך עיונו בחיבורו ׳עוז והדר'.
הערת המחבר: ראה שם הגדולים, ספרים, מערכת ע, אות כז. רבי שמואל חיבר ספרים אחדים, ומהם שיטות על הרבה מסכתות. על שיטתו למסכת עבודה זרה שקראה: עז והדר, כתב החיד״א ז״ל בספרו שם הגדולים (ערך עז והדר), וזה לשונו: ״שיטה נפלאה בפלפול עמוק…. מהרב הגדול מ״ה שמואל בן אלבאז מרבני עיר פאס, בזמן הרב הגדול מ״ה יעקב ן׳ צור. ושמעתי מתלמידיו ותלמידי תלמידיו את כל תוקף גדולת הרב מר שמואל הנזכר, בעומק העיון ישר ובהוראה,ותלמודו שגור ומסודר בפיו״.
כדיין
דומה כי רשב״א התמנה לדיין רק בשנת תצ״ד לאחר פטירתו של מוהריב״ע כי חתימתו הראשונה שמצאתי בשו״ת מוצב״י, היא מיום א׳ שבט תצ״ד, לחזק את פסק דין שכתב היעב״ץ. חתומים לפי הסדר ר׳ שלום אדרעי, רבי אברהם אבן עלאל ורשב״א. וחתימתו הראשונה עם דייני העיר בתקנות היא מאייר שנת תצ״ה (5 3 17). להלן אחת מפניות שפנו לבית הדין בפאס. ובה מוזכרים היעב״ץ, רבי שלום אדרעי ורשב״א.
החכמים השלמים דו״מ הרבנים המובהקים, גאוני ארץ, עומדים בפרץ. הלא המה חכמי פאס יע״א ובראשם מו״ר כמוהר״ר יעב״ץ, ואחריו יאיר נתיב אב בחכמה ובאגדה כהה״ר שלום אדרעי, ואחרון אחרון חביב מאן דלביש מדא ילבוש מדא וכל יגיעתו על התורה ועל העבודה כהה״ר שמואל ן׳ אלבאז נר״ו. שלמא לכון מרבון טב דכל שלמא דיליה היא, וממנו אח״מ [=אנו חתומי מטה] ולכל חברתכם הקדושה, אכי״ר.
בפניה מובלטת שקידתו של רשב״א על התורה ועל העבודה. לאחר פטירתם של הרבנים רבי שלום אדרעי ורבי אברהם בן עלאל, נותרו כדיינים בעיר היעב״ץ ורשב״א. דומה כי הסיבה שרק היעב״ץ ורשב״א כיהנו כדיינים בעיר פאס מספר שנים, ולא צירפו להם דיינים חדשים. היא כי לאחר שנות הבצורת הקשות שעברו על העיר פאס, נתדלדלה הקהילה היהודית, ולא היתה זקוקה ליותר דיינים. תופעה זו נמשכה עד לפטירתו של רשב״א סביב שנת תק״י.
רבי חיים בן עטר
רבי חיים בן רבי משה עטר, רבו השני של הרא״ה, נולד בשנת התנ״ח (1698) בעיר סאלי, למשפחה שבה תורה וגדולה. על רבותיו נמנה סבו רבי חיים בן עטר. ר׳ חיים נשא לאשה את בת דודו של אביו ר׳ משה בן עטר, וללא דאגת פרנסה הוא שקד על תלמודו בקדושה ובטהרה. זה נמשך עד שנת תפ״ד. בעירו סאלי הצטיין ר״ח בהרבצת תורה לתלמידים ולבעלי בתים, ועסק בפעילות של צדקה וחסד.
הערת המחבר: מתוך ישיבתו זו חכמים רבים, מהם נציין את רבינו אליהו הצרפתי, רבי אברהם מאנסאנו, רבי שם טוב בן אמוזג, רבי יוסף בן סאמון, רבי שם טוב גבאי, ועוד רבים. בהיותו כבן ל״ז שנים, נתמנה ר׳ שמואל לדיין העיר. ומכיון שבו בפרק שהה רבי חיים בן עטר ז״ל (בעל ״אור החיים״)
חמיו רבי משה בן עטר היה תלמיד חכם, סוחר בסחר הבינלאומי, מבאי חצר המלכות של סמאעיל ומיועציו, ונשלח על ידו למדינות אירופה בשליחויות מדיניות, הוא התמנה כנגיד על כל יהודי מרוקו, והיה מחזיק בידי תלמידי חכמים. בז׳ אדר שנת תפ״ד (1724) המלך סמאעיל נתן עיניו בממונו, העליל עליו וגזר לשרוף אותו בכיכר העיר. ר׳ משה היה מקורב לאמו של סמאעיל, הוא פנה אליה בבקשת חנינה. ואכן היא פעלה אצל בנה להמיר את שריפתו בהחרמת רכושו. בכך ירדו לטמיון גם רכושם של יהודים וגויים שכספם היה מושקע אצלו. לכן הוא ובני משפחתו סבלו מתביעות ורדיפות, מצד נושיו יהודים וגויים. דומה כי גם הקנס שהטיל עליו המלך, לא היה בידו לשלמו במושלם, והמלך חשד בו שהעלים חלק מרכושו. לכן מדי פעם שליחיו של סמאעיל ערכו חיפושים ביד רמה ובגסות בביתו ובבית בני משפחתו המורחבת, כולל בביתו של חתנו הרה״ג רבי חיים בן עטר. חיפושים ורדיפות הללו אלצו את רבי חיים לעזוב את העיר סאלי, כפי מה שהוא מתאר את סבלו בשנת תצ״א (1731) בהקדמה שכתב לחיבורו ׳חפץ ה״:
דע לך אחי, כי כל מה שלמדתי בחיי לא היה אלא מאהבת ה׳ ומחשק התורה. כי מהיותי בעולם אשר פתחתי עיני, סבבוני כתרוני צרות צרורות. כל אשר חשבתי לטובה לי, נהפך דודי למשחית ויקם לי עוני לאויבי, בני ברית קרובים ורחוקים, אשר דרשתי שלומם והם הייתי להם ללחם לעטוף שית חמס למו, נוסף על יגונות תדיר ושאינו תדיר. והאחרון הכביד, זה לי שבע שנים, אשר שללו ממני כל אשר חנני ה׳ כוחי והוני. מעת פטירת אדוני חמי איש חיל רב פעלים, נודע בשערים שמו, חכים אתקרי, הנגיד ר׳ משה בן עטר נ״ע, אשר הניח אחריו כמה גרבי מלאים חמת תנינים ורוש פתנים, ומהם השקוני.אשר אם אמרתי אספרה כמה הרפתקי דעדו עלי, מהם ומהמוניהם בני ברית ושאינם בני ברית קרובי ומיודעי, גם אם יהיו הימים דיו וכו׳
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' – 1983
-דכ׳לו – יכ׳רג׳ך.
הכנס אותו – יוציא אותך.
Dekhlu yikherzek
دخلو يخرجك
באו מהרחוב ומגרשים אותנו מביתנו.
בא מן החוץ, ומוציא אותך מבפנים. (פניני חכמה נב׳)
תן לעורב לאכול, ינקר עיניך. (פתגם צרפתי)
Élève le corbeau, il te crèvera les yeux.
453- ציפא – ל־ד׳יאפא, ושתווא ל־מולאת א־דאר.
הקיץ לאירוח, והחורף לבעלת הבית.
454-ציפא ד׳יפא, ושתווא מולאת א־ראר.
הקיץ – אורח, והחורף – בעל הבית.
דאר אל־כּלאב מא יג׳יווהא ד׳יאף.
בית שיש בו כלבים לא באים אליו אורחים.
לא יכנס המלאך בבית שיש בו כלב. (ראשית חכמה עט׳ 11)
כל המגדל כלב רע, מונע חסד. (שבת ס״ג)
456-ד׳יאפת נהאר – זיארא.
אירוח של יום אחד כביקור בקבר צדיק.
הטוב שבביקורים ־ הרף עין. (יצחק יהודה, משלי ערב)
אדם שמקבל אורחים, ביום הראשון מאכילם עופות, בשני ־ בשר, עד שמאכילם קטניות. (מדרש רבה, פנחס)
נכבד אורחים מקרוב באו יותר מדי־, אך אם יום או יומיים יעמדו ־ יהיו לבוז. (מ. חפץ, מלאכת מחשבת, ויצא)
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' – 1983
המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנה על דבר יוקר המטבעות
טופס תקנה על דבר יוקר המטבעות.
פ״ט. לפי שבששה לשבט שנת חמשת אלפים ושלש מאות וששים וחמש ליצירה,[5365-השס"ה-1605] יצא דבר מלכות מלפני אדונינו המלך יר״ה, וצוה להכריז בכל מדינות מלכותו שהמתקאל של זהב שמשקלו שנים עשרפונדיונים ג׳רביש, שהיה עוכר עד עתה בששה אוקיות, יעבור מכאן ואילך בשבעה אוקיות וחצי מעות, והמעה של כסף שמשקלה שמונה פונדיונים סוסי״ש, שהיתה עוברת עד עתה בשנים עשר פונדיונים, תעבור מכאן ולהבא בט״ו פונדיונים. ובכן רבו קטטות ומריבות בין בני ברית הנושים זה בזה מעות קדומים, שהתובע רוצה לגבות גם העודף שהעדיפו מעותיו שביד הנתבע, והנתבע רוצה ליפטר מהעודף, ובהיותינו מקובצים בב׳׳ה הי׳׳ג, של חכה״ש ה״ר סעדיה ן׳ רבוח יצ״ו, לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, ראינו לתקן לפנים משורת הדין לסיבות ידועות לנו, שיש בהם צרכי צבור. שיפטר הנתבע מפרעון העודף שהעדיפו מעות התובע שבידו, הן יהיו מלוה בשטר אעפ״י שיהיה משכון ביד התובע קרקע או טלטל, ואפי׳ כלי כסף וכלי זהב, אין לתובע לגבות מהנתבע שום עודף ממה שהעדיפו מעות, מחמת גזרת המלך יר״ה, שהוקיר המטבעות הנז׳, ואעפ״י שיהיה כתוב בשטר שהודה הנתבע שקבל אוקיות שמשקלם כו״ב פונדיונים, או מתקאלים מזהב שמשקלם כו״ך פונדיונים ממשקל פ׳, אין לתובע לגבות כלום ממה שהעדיפו האוקיות או המתקאלים ההם, מחמת גזירת המלך יר״ה שהוקיר המטבעות. זולת אם יהיה כתוב בשטר בפירוש שנתחייב הנתבע לשלם מה שקבל ממעות הכסף או הזהב במספר ובמשקל, אעפ״י שיוקרו המטבעות ההם בהורמנותא דמלכא, אזי מוטל על הנתבע לשלם גם את העודף שהעדיפו מעות התובע שבידו, ותקנה זו אינה כי אם בשטרי חובות ומשכונות וכתובות שזמנם מאוחר, לכסלו שנת גש״ם לפ״ק. אמנם הקדומים לכסלו הנז׳, לא הפקענו יד בעלי השטרות ההם ממה שתקנו להם רבותינו נ״נ ז״ל, לגבות בהם חמשה פונדיונים מעות עודפות בכל אוקיא, אלא התקנה ההיא עודנה בתוקפה באותן השטרות שקדמו לכסלו הנז', ובענין מעות הפקדון שלא ניתנו להוצאה שיטעון הנפקד ששלח בהם יד והוציאם קודם הכרוז, אם ישבע בנק״ח על טענתו הנז׳, גם הוא יפטר מפרעון מה שהעדיפו המעות ההם מפאת גזרת המלך יר״ה, שמשעה ששלח בהם יד נעשה עליהם גזלן, וקי״ל דכל הגזלנים משלמין בשעת הגזלה. ולראיה שכך הסכמנו וחקקנו, ח״פ בשבעה לאייר שנת ששים וחמש לפ״ק בפ׳אס יע״א, והשבועה שזכרנו שישבע הנפקד עה״ד הנז׳ תובן כנק״ח, והשו״ב וקיים עכ״ן התקנה הנז׳. וחתומים עליה החכמים השלמים, הה״ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל, והה׳ר שמואל אבן דנאן ז״ל, ורווחא שבק לדקשיש מיניה. והה״ר וידאל הצרפתי ז״ל והה״ר יעקב חאג׳יז ז״ל, והה״ר אהרן אבן חיים ז״ל, והה״ר ישעיה בקיש ז״ל, והה״ר שמואל אבן חביב ז״ל, והה״ר יחיא בירדוגו ז״ל והה״ר שאול סרירו זלה״ה.
המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנה על דבר יוקר המטבעות