מורשת יהדות מרוקו

חזן בבית המרחץ

אשר כנפו

מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו

בימת קדם-2010

מכוא

הפנינה הספרותית הזו מאת אשר כנפו – "חזן בבית-המרחץ", אילצה אותי לאכול את הקסקט שלי על שהעזתי פעם לקבול על-כך שהמרוקאים חסרי הומור.

לפנינו חמישים ושתיים מהתלות מחורזות, כמספר השבועות בשנה, כל שבוע וה״פרשה" שלו.

המכלול הזה יוצר תמונת פסיפס של חיי היהודים במרוקו מלפני מאה שנה. יש בו הכול: הווי-חיים, אמונות, תקוות ואכזבות. יש רמיזות על אירועים היסטוריים, התמודדות כמיעוט המוקף אוכלוסיה שלעתים היא ידידותית ולפעמים עוינת. אבל מה שיש כאן בעיקר – נשמה גדולה. ההומור הכנפואי שופע תמימות, רגש ואהבה. הוא נעדר אותה ציניות מרירה הנוכחת לעתים בספרות הישראלית. על הסיפורים משוך חוט של חסד, מה שאינו מחליש את ביקורתו הנוקבת לעתים של המחבר כלפי דמויותיו. אהבת המחבר אל אותם יהודים מהמגרב היא אבהית ולא פטרונית, ומשפיעה גם עלינו הקוראים. קשה שלא להתאהב באותם טיפוסים תלושים, שסיפור חייהם נע תמיד כמטוטלת עצבנית בין תקווה לייאוש, בין עוני לעושר, בין ימי שמחה לאבל, בין אמונה לערעורה, ובעיקר כל מה שביניהם. חלק מסוד הישרדותם המופלאה של יהודים בכל דור ודור היה ביכולתם להביט על מצבם החומרי והרוחני בעין מפוקחת וקורצת ולצחוק צחוק יהודי בריא על כל הצרות שמתרגשות עליהם.

גם יחסו לקורא מיוחד ואינטימי. כנהוג במזרח, מזמין אותנו המחבר אל עולמו מתוך הכנסת אורחים רחבת לב, אבל אין הוא מתחנף לקורא. כשם שאינו מבטל את עולם דמויותיו מפני עולמנו, אין הוא מנסה להעמיד לפנינו תמונה ורודה-מתקתקה של עולם כביכול אידיאלי שהיה ואיננו. החרוזים הקלים מכסים לעתים על מציאות קשה, אבל על כל פשעים תכסה אהבה, אהבתו המידבקת של המחבר.

סוג כזה של הומור – דק אך לא דוקר, חם אך לא צורב, אוהב אך לא דביק, קורץ אך לא עוקץ, ואם עוקץ – ללא רעל, אם מרושע – תמיד סלחני, הוא הומור יהודי במיטבו. ממש שלום-עליכמי.

איוריו של אלברט אלמוזנינו כמו נולדו ביחד עם הסיפורים ומתאימים להם ככפפה ליד. במשיכות קולמוס מהירות וזריזות הוא מחייה את הדמויות ומקנה לסיפורים ממד של אותנטיות ויזואלית משובבת. כיהודי שומר מצוות, עוסק אשר כנפו ביצירת גשרים בין העולם הדתי והעולם החילוני, עד שלעתים, מיטשטשים הגבולות המלאכותיים שהוצבו ביניהם. בפעילותו הברוכה כמחייה המסורת היהודית והנכחתה אל העכשווי, היה בין מייסדי ה״תזמורת האנדלוסית הישראלית" שהגישה את הפיוט שי לתרבות המתהווה בישראל. כמו-כן מקדיש שנים כעורך הביטאון "ברית", המעלה בסיפור, מאמר ושיר הוויה ׳הודית-מחקאית. גם שני הרומנים פרי-עטו שראו אור עד כה – "התינוק מאופראן" ו״הפ״טן, השתקן ומספר הסיפורים" מגלים לנו פנים שונות של יהדות מרוקו. דוגמה מרתקת למלאכת האיסוף הבלתי- נלאית שלו – אוסף הכתובות המרהיב המופיע באלבום "חתונה במוגדור". כיום, עוסק אשר כנפו גם במחקר ואיסוף של הלצות ודברי שנינה מפיהם של יהודי מרוקו על כל גווניהם.

אנו בבימת קדם שמחים וגאים להביא את יצירתו אל הקהל הרחב. לאחר שהתאהבנו בסיפורים, החלטנו גם להפיח בהם חיים על בימת התיאטרון. וכדברי המשורר ארז ביטון בשירו, נציע גם אנו – לנו ולכם:

"מ' שֶׁלֹּא הָיָה בַּחֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית,
הִנֵּה לְךָ כַּרְטִיס
בָּא כַּנֵּס
אֶל מְהוּמוֹת הֶחָזֶה
שֶׁלֹּא הָמִיתָ אַף פַּעַם."

בעצם, לא רק מי שלא היה, אלא גם מ׳ שהיה ורוצה עוד פעם. למה לא?

יצחק גורמזאנו גורן, עורך ראשי בימת קדם – הוצאת ספרים

חֲתֻנָּה

מבוסס על סיפור ששמעתי מפי אחותי, מרגלית אוזן

מָה קָּרָה? אִמְרִי לִי מָה קָּרָה?

עִישָׁא נַעֲרָה תַּמָּה
מִשְּׁנֵי הוֹרֶיהָ הִיא יְתוֹמָה
הִשִּׂיאוּהָ לְתַלְמִיד חָכָם
הַלֹּא הוּא דְּוִדּוּ אַבּוּדְרָהָאם.
אַנְשֵׁי חֶסֶד דָּאֲגוּ לָהֶם
חֻפָּה וְקִדּוּשִׁים עָרְכוּ לַהֶם
וְעָלִית גַּג נָתְנוּ לַהֶם

לִמְגוּרֵיהֶם. –
חָיוּ אֶת חַיֵּיכֶם !
אָמְרוּ לָהֶם,
לָחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם
וְנִפְרְדוּ מֵהֶם.
אֲבָל רַבּוֹתַי,
הָעֹנִי אָמְנָם אֵינוֹ בּוּשָׁה
אַךְ מָה יַעֲשׂוּ דְּוִדּוּ וְעִישָׁא

לְלֹא לֶחֶם וּלְלֹא עִסָּה
לְלֹא שֶׁקֶץ שֶׁל פַּרְנָסָה?
כֵּן! הָעֹנִי שׁוֹלֵט בְּבֵיתָם
וְהַדְּחָק מְעַנֶּה אֶת רוּחָם.
יוֹם אֶחָד הִשִּׂיגָה יָדָם
מְנַת בָּשָׂר יְחִידָה

וְהִיא מֻנַּחַת עַל שֻׁלְחָנָם
וּשְׁנֵיהֶם מַנִּיחִים עָלֶיהָ אֶת עֵינָם.
לְפֶתַע שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ
כְּשֶׁהוּא שָׁם עַל לִבּוֹ אֶת יָדוֹ:
– אִמְרִי לִי יְקָרָה
מָה קָרָה לְאָבִיךְ? מָה קָרָה?
אֵיךְ הָלַךְ פִּתְאֹם ?

 מַדּוּעַ אֵינוֹ כָּאן אִתָּנוּ הַיּוֹם?
לְזֵכֶר אָבִיהָ הַמָּנוֹחַ,
אוֹתוֹ אֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁכֹּחַ,
הֵחֵלָּה עִישָׁא לִבְכּוֹת
וּבִשְׁתֵּי יָדֶיהָ עַל פָּנֶיהָ לְהַכּוֹת
– אָבִי! אָבִי! לָמָּה עֲזַבְתַּנִי

אוֹי לִי כַּמָּה מַר גּוֹרָלִי!
הַמִּסְכֵּנָה, מֵהַשֻּׁלְחָן קַמְתְּ
וּבַעֲלָהּ בְּחֶמְלָה שׁוֹאֵל
לָמָּה אַתְּ קָמָה, לָמָּה?
וּמַגְבִּיהַּ הוּא עֵינָיו לַשָּׁמַיִם
וּמוֹשִׁיט לָהּ בְּחֶמְלָה כּוֹס מַיִם
וּכְשֶׁנֶּעֱלֶמֶת מֵעֵינָיו בַּת זוּגוֹ

תּוֹקֵעַ דְּוִדּוּ בַּבָּשָׂר אֶת מַזְלְגוֹ,
וְטוֹרֵף אֶת הַבָּשָׂר בְּגַפּוֹ
וּמְקַנֵּחַ אֶת צַלַּחְתּוֹ וְאֶת אַפּוֹ.

וּמָחָר הוּא יוֹם חָדָשׁ,
דְּוִדּוּ הָלַךְ לְבֵית–הַמִּדְרָשׁ
עִשָּׂא תָּרָה אַחַר מִצְרָכִים
אַךְ הַמַּדָּפִים וְהַמְזַוֶּה רֵיקִים
וּבְאֵין בְּרֵרָה
מְבַשֶּׁלֶת הִיא קְדֵרָה

עִם שְׁנֵי פּוֹלִים מְצֻמָּקִים
וּשְׁלֹשָׁה עֲדָשִׁים נִשְׁכָּחִים.
לִשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם בָּא דְּוִדּוּ
וּמָה הוּא מַחֲזִיק בְּיָדוֹ ?
מְנַת דָּג מְבֻשֶּׁלֶת
שֶׁקִּבֵּל מֵהָרַבָּנִית הַחוֹמֶלֶת.
וְשׁוּב יוֹשְׁבִים הַשְּׁנַיִם

וְתוֹקְעִים בַּדָּג אֶת הָעֵינַיִם.
וְאָז שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ בִּדְחִילוּ
בְּקוֹל אֹהַד… כְּאִלּוּ:
אִמְרִי לִי עִשָּׂא יְקָרָתִי
מַחְמָל עֵינֵי, אִשְׁתִּי!
אִמֵּךְ, הָיְתָה צְעִירָה
אָז מָה קָּרָה! מָה קָּרָה!

לָמָּה הָלְכָה כֹּה מֻקְדָּם!
וְהִשְׁאִירָה יְלָדֶיהָ לְבַדָּם!
עִשָּׂא פּוֹרֶצֶת בִּבְכִי
וּמַכָּה בְּיָדָהּ עַל הַלֶּחִי,
וְצוֹעֶקֶת בְּקוֹל נִסְעָר
כַּמָּה גּוֹרָלִי מַר!

הָלְכָה אִמִּי לִבְלִי שׁוּב
מֵאָז שׁוּם דָּבָר לֹא חָשׁוּב !
דְּוִדּוּ מְבַקֵּשׁ לְהַרְגִּיעָהּ
כּוֹס מַיִם הוּא מוֹשִׁיט לָהּ,
אַךְ מֵהַשֻּׁלְחָן הִיא בּוֹרַחַת
מַשְׁאִירָה אוֹתוֹ מוּל הַצַּלַּחַת
וְהוּא טוֹבֵל בַּצִּיר אֶת פִּתּוֹ
וְאוֹכֵל אֶת כָּל– הַדָּג לַהֲנָאָתוֹ.

וּלְמָחָר כְּשֶׁיָּשְׁבוּ בְּמוּעָקָה
לַשֻּׁלְחָן מוּל צַלַּחַת רֵיקָה
דָּפְקָה שָׁכְנָה טוֹבָה עַל דַּלְתָּם
וְּדָחֲפָּה שׁוּק שֶׁל עוֹף לְיָדָם:
בַּעֲלִי לֹא בָּא הַיּוֹם לִסְעֹד
וְאֵינֶנִּי זְקוּקָה לְזֶה עוֹד!…

וְשׁוּב יָשְׁבוּ מוּל מָנָה בּוֹדֵדָה
יְתוֹמָה מִסְכֵּנָה וּבַעֲלָהּ לְיָדָהּ,
ןשׁוב פּוֹנֶה הוּא אֵלֶיהָ בְּרַחֲמִים
וְשׁוֹאֵל אוֹתָהּ בְּקוֹל תָּמִים:
אֵיךְ קָרָה שֶׁאֲחוֹתֵךְ הַתְּאוֹמָה
הָלְכָה פִּתְאֹם לְעוֹלָמָהּ ?
מָה קָרָה לָהּ ? מָה קָרָה ?

 הרי היתה רק נערה?

אָז פָּתְחָה פִּיהָ עִשָּׂא
וְעָנְתָה בְּמֵצַח נְחוּשָׁה:
– מֵתָה!
– מָה, שָׁאַל הַבַּעַל בִּדְאָגָה
וְהוֹסִיף כִּמְעַט בִּשְׁאָגָה:
אֵיךְ מֵתָה ?
– סְתָם מֵתָה! צָעֲקָה הָאִשָּׁה,
הוֹשִׁיטָה כּוֹס מַיִם לְאִישָׁהּ
נָטְלָה רֶגֶל הָעוֹף בִּידָיָה'
נָעֲצָה בּוֹ בְּחֶדְוָה אֶת שִׁנֶּיהָ

וּכְשֶׁבַּעֲלָהּ מַבִּיט בָּהּ בְּעֵינַיִם כָּלוֹת
אָכְלָה לְבַדָּהּ אֶת הַמָּנָה עַד כְּלוֹת.
וְאָז בְּמוֹצְצָהּ מֵהָעֶצֶם אֶת הַמֵּחַ,
אָמְרָה לְבַעֲלָהּ בְּקוֹל מְבַדֵּחַ
– בַּעֲלִי הַיָּקָר!
אִם רְצוֹנְךָ לָדַעַת מַדּוּעַ וְלָמָּה
נִשְׁאַרְתִּי נַעֲרָה בּוֹדֵדָה וִיתוֹמָה
שְׁאַל כָּעֵת שְׁאֵלוֹתֶיךָ בְּקוֹל
כִּי עַתָּה, מוּכָנָה אֲנִי לַעֲנוֹת עַל הַכֹּל!

מבוסס על סיפור ששמעתי מפי אחותי, מרגלית אוזן

מָה קָּרָה? אִמְרִי לִי מָה קָּרָה?

עִישָׁא נַעֲרָה תַּמָּה
מִשְּׁנֵי הוֹרֶיהָ הִיא יְתוֹמָה
הִשִּׂיאוּהָ לְתַלְמִיד חָכָם
הַלֹּא הוּא דְּוִדּוּ אַבּוּדְרָהָאם.
אַנְשֵׁי חֶסֶד דָּאֲגוּ לָהֶם
חֻפָּה וְקִדּוּשִׁים עָרְכוּ לַהֶם
וְעָלִית גַּג נָתְנוּ לַהֶם

לִמְגוּרֵיהֶם. –
חָיוּ אֶת חַיֵּיכֶם !
אָמְרוּ לָהֶם,
לָחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם
וְנִפְרְדוּ מֵהֶם.
אֲבָל רַבּוֹתַי,
הָעֹנִי אָמְנָם אֵינוֹ בּוּשָׁה
אַךְ מָה יַעֲשׂוּ דְּוִדּוּ וְעִישָׁא

לְלֹא לֶחֶם וּלְלֹא עִסָּה
לְלֹא שֶׁקֶץ שֶׁל פַּרְנָסָה?
כֵּן! הָעֹנִי שׁוֹלֵט בְּבֵיתָם
וְהַדְּחָק מְעַנֶּה אֶת רוּחָם.
יוֹם אֶחָד הִשִּׂיגָה יָדָם
מְנַת בָּשָׂר יְחִידָה

וְהִיא מֻנַּחַת עַל שֻׁלְחָנָם
וּשְׁנֵיהֶם מַנִּיחִים עָלֶיהָ אֶת עֵינָם.
לְפֶתַע שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ
כְּשֶׁהוּא שָׁם עַל לִבּוֹ אֶת יָדוֹ:
– אִמְרִי לִי יְקָרָה
מָה קָרָה לְאָבִיךְ? מָה קָרָה?
אֵיךְ הָלַךְ פִּתְאֹם ?

 מַדּוּעַ אֵינוֹ כָּאן אִתָּנוּ הַיּוֹם?
לְזֵכֶר אָבִיהָ הַמָּנוֹחַ,
אוֹתוֹ אֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁכֹּחַ,
הֵחֵלָּה עִישָׁא לִבְכּוֹת
וּבִשְׁתֵּי יָדֶיהָ עַל פָּנֶיהָ לְהַכּוֹת
– אָבִי! אָבִי! לָמָּה עֲזַבְתַּנִי

אוֹי לִי כַּמָּה מַר גּוֹרָלִי!
הַמִּסְכֵּנָה, מֵהַשֻּׁלְחָן קַמְתְּ
וּבַעֲלָהּ בְּחֶמְלָה שׁוֹאֵל
לָמָּה אַתְּ קָמָה, לָמָּה?
וּמַגְבִּיהַּ הוּא עֵינָיו לַשָּׁמַיִם
וּמוֹשִׁיט לָהּ בְּחֶמְלָה כּוֹס מַיִם
וּכְשֶׁנֶּעֱלֶמֶת מֵעֵינָיו בַּת זוּגוֹ

תּוֹקֵעַ דְּוִדּוּ בַּבָּשָׂר אֶת מַזְלְגוֹ,
וְטוֹרֵף אֶת הַבָּשָׂר בְּגַפּוֹ
וּמְקַנֵּחַ אֶת צַלַּחְתּוֹ וְאֶת אַפּוֹ.

וּמָחָר הוּא יוֹם חָדָשׁ,
דְּוִדּוּ הָלַךְ לְבֵית–הַמִּדְרָשׁ
עִשָּׂא תָּרָה אַחַר מִצְרָכִים
אַךְ הַמַּדָּפִים וְהַמְזַוֶּה רֵיקִים
וּבְאֵין בְּרֵרָה
מְבַשֶּׁלֶת הִיא קְדֵרָה

עִם שְׁנֵי פּוֹלִים מְצֻמָּקִים
וּשְׁלֹשָׁה עֲדָשִׁים נִשְׁכָּחִים.
לִשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם בָּא דְּוִדּוּ
וּמָה הוּא מַחֲזִיק בְּיָדוֹ ?
מְנַת דָּג מְבֻשֶּׁלֶת
שֶׁקִּבֵּל מֵהָרַבָּנִית הַחוֹמֶלֶת.
וְשׁוּב יוֹשְׁבִים הַשְּׁנַיִם

וְתוֹקְעִים בַּדָּג אֶת הָעֵינַיִם.
וְאָז שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ בִּדְחִילוּ
בְּקוֹל אֹהַד… כְּאִלּוּ:
אִמְרִי לִי עִשָּׂא יְקָרָתִי
מַחְמָל עֵינֵי, אִשְׁתִּי!
אִמֵּךְ, הָיְתָה צְעִירָה
אָז מָה קָּרָה! מָה קָּרָה!

לָמָּה הָלְכָה כֹּה מֻקְדָּם!
וְהִשְׁאִירָה יְלָדֶיהָ לְבַדָּם!
עִשָּׂא פּוֹרֶצֶת בִּבְכִי
וּמַכָּה בְּיָדָהּ עַל הַלֶּחִי,
וְצוֹעֶקֶת בְּקוֹל נִסְעָר
כַּמָּה גּוֹרָלִי מַר!

הָלְכָה אִמִּי לִבְלִי שׁוּב
מֵאָז שׁוּם דָּבָר לֹא חָשׁוּב !
דְּוִדּוּ מְבַקֵּשׁ לְהַרְגִּיעָהּ
כּוֹס מַיִם הוּא מוֹשִׁיט לָהּ,
אַךְ מֵהַשֻּׁלְחָן הִיא בּוֹרַחַת
מַשְׁאִירָה אוֹתוֹ מוּל הַצַּלַּחַת
וְהוּא טוֹבֵל בַּצִּיר אֶת פִּתּוֹ
וְאוֹכֵל אֶת כָּל– הַדָּג לַהֲנָאָתוֹ.

וּלְמָחָר כְּשֶׁיָּשְׁבוּ בְּמוּעָקָה
לַשֻּׁלְחָן מוּל צַלַּחַת רֵיקָה
דָּפְקָה שָׁכְנָה טוֹבָה עַל דַּלְתָּם
וְּדָחֲפָּה שׁוּק שֶׁל עוֹף לְיָדָם:
בַּעֲלִי לֹא בָּא הַיּוֹם לִסְעֹד
וְאֵינֶנִּי זְקוּקָה לְזֶה עוֹד!…

וְשׁוּב יָשְׁבוּ מוּל מָנָה בּוֹדֵדָה
יְתוֹמָה מִסְכֵּנָה וּבַעֲלָהּ לְיָדָהּ,
ןשׁוב פּוֹנֶה הוּא אֵלֶיהָ בְּרַחֲמִים
וְשׁוֹאֵל אוֹתָהּ בְּקוֹל תָּמִים:
אֵיךְ קָרָה שֶׁאֲחוֹתֵךְ הַתְּאוֹמָה
הָלְכָה פִּתְאֹם לְעוֹלָמָהּ ?
מָה קָרָה לָהּ ? מָה קָרָה ?

 הרי היתה רק נערה?

אָז פָּתְחָה פִּיהָ עִשָּׂא
וְעָנְתָה בְּמֵצַח נְחוּשָׁה:
– מֵתָה!
– מָה, שָׁאַל הַבַּעַל בִּדְאָגָה
וְהוֹסִיף כִּמְעַט בִּשְׁאָגָה:
אֵיךְ מֵתָה ?
– סְתָם מֵתָה! צָעֲקָה הָאִשָּׁה,
הוֹשִׁיטָה כּוֹס מַיִם לְאִישָׁהּ
נָטְלָה רֶגֶל הָעוֹף בִּידָיָה'
נָעֲצָה בּוֹ בְּחֶדְוָה אֶת שִׁנֶּיהָ

וּכְשֶׁבַּעֲלָהּ מַבִּיט בָּהּ בְּעֵינַיִם כָּלוֹת
אָכְלָה לְבַדָּהּ אֶת הַמָּנָה עַד כְּלוֹת.
וְאָז בְּמוֹצְצָהּ מֵהָעֶצֶם אֶת הַמֵּחַ,
אָמְרָה לְבַעֲלָהּ בְּקוֹל מְבַדֵּחַ
– בַּעֲלִי הַיָּקָר!
אִם רְצוֹנְךָ לָדַעַת מַדּוּעַ וְלָמָּה
נִשְׁאַרְתִּי נַעֲרָה בּוֹדֵדָה וִיתוֹמָה
שְׁאַל כָּעֵת שְׁאֵלוֹתֶיךָ בְּקוֹל
כִּי עַתָּה, מוּכָנָה אֲנִי לַעֲנוֹת עַל הַכֹּל!

אַהֲבָה

בְּרַךְ אוֹ בָרַח

במרוקו, הְוִירִין הוא מעין מקבילה של שְׁחָה. הוא היה יהודי ששמו האמיתי היה אהרן. סיפורים רבים מיוחסים לו, בכולם הוא יוצא מנצח תודות לפקחות ולערמומיות שלו. לפעמים הוא קצת מרושע ולפעמים יכולה פקחותו לעלות לו ביוקר, אבל היו בטוחים שהוירין ימצא תמיד מוצא מכל מצב. פעם התארח אצל יהודי שהזמינו לטעום מן הקוסקוס הטוב של אשתו. כשהוגש הקוסקוס, לקח האיש לפת גדולה מעל קערת הקוסקוס והגיש אותה להוירין: ״יקירי, אמר, אכול נא את הלפת הזאת לכבודו של אברהם אבינו.״ הביט הוירין בחמדה בקערת הקוסקוס ונענה לרצון מארחו ואכל את הלפת. אז נטל האיש עוד לפת: »הוירין יקר, אכול נא את הלפת הזאת לכבוד יצחק אבינו.״ במאמץ ניכר אכל הוירין את הלפת השנייה. כאשר בלע את חתיכת הלפת האחרונה, נטל המארח לפת שלישית. ״אנא ידידי, בל יפקד מקומו של בחיר האבות, אכול נא לפת זאת לכבוד יעקב אבינו.״ לסיפור הזה יש שני סיומים אפשריים: הראשון הוא שכשסיים לאכול את הלפת השלישית ברך את האל הטוב שנתן לנו רק שלושה אבות, והשני הוא שכשראה שיש עוד כמה לפתות על הקערה קם וברח מבית מארחו לפני שהלה יעבור לאמהות…

או או או

לָאַהֲבָה דְּרָכִים מוּזָרוֹת
אֶת זֶה תּוּכְלוּ מִיָּד לִרְאוֹת.

שֵׂיךְ עָשִׁיר שֶׁחַי לוֹ בְּאַרְמוֹנוֹ;
הִתְנַזֵּר לְגַמְרֵי מִנְּשׁוֹת הַרְמוֹנוֹ,
יַעַן כִּי אֶת כָּל אַהֲבָתוֹ

הֶעֱנִיק רַק לְאַחַת: נָאקָתוֹ:
הוּא קִשֵּׁט אוֹתָהּ וְטִפֵּחַ אוֹתָהּ
וּמָלֵא כָּל–צֹרֵךְ שֶׁנִּשְׁקַף מִמַּבָּטָהּ.
בְּלִבּוֹ חָשׁ כְּלַפֶּיהָ רֶגֶשׁ כֹּהּ כַּבִּיר

 שֶׁאֶת מִרְבָּצָהּ לְחַדְרוֹ הֶעֱבִיר.
וְיוֹם אֶחָד, כְּשֶׁדִּבֵּר אוֹדוֹתֶיהָ;
וּמָנָה אַחַת לְאַחַת מַעֲלוֹתֶיהָ,
אָמַר: – נָאקָתִי טוֹבָה מִכָּל אִשָּׁה

וּמָה חֲבָל שֶׁהִיא שׁוֹתֶקֶת וּמַחֲרִישָׁה
כִּי אִם אַלָּאֶהּ הָיָה פּוֹתֵחַ אֶת פִּיהָ
וְהִיא הָיְתָה מַשְׁמִיעָה אֶת דְּבָרֶיהָ
הֱיִיתֶם נוֹכְחִים עַד כַּמָּה

הִיא נְחָנָה כְּשֶׁכָּל וּבְחָכְמָה!
אָז יֹאמַר לוֹ הְוִּירִין בִרְצִינוּת:
אֲדוֹנִי הַשֵׁיךְ, אֹמַר לְךָ בְּכֵנוּת
אֲנִי מְסֻגָּל לְלַמְּדָהּ לְדַבֵּר

תּוֹךְ זְמַן קָצָר; שָׁנָה וְלֹא יוֹתֵר!
אוֹרוֹּ עֵינִי הִשֵּׁיּךְ וְהוּא קָרָא בְּשִׂמְחָה:
אִם תַּצְלִיחַ בְּכָךְ, אוֹצָר אַעֲנִיק לְךָ!
הַעֲנֵק לִי, אָמַר הְוִּירִין; אֶת שְׂכָרִי מֵעַתָּה
כִּי לְפָנַי עֲבוֹדָה רַבָּה וְלֹא מְעַטָּה
עָלַי לְהַסִּיעַ הַרְחֵק מִכָּאן אֶת הַנָּאקָה
שֶׁתּוּכַל לִלְמֹד בְּשֶׁקֶט וּבְלִי דְּאָגָה!

אָז יִתֵּן הַשֵּׁיךְ לְהְוִּירִין מְלֹא דִּינָרֵי זָהָב
וִיפָרֵד מִנָּאקָתוֹ בְּמִלִּים שֶׁל אִישׁ מְאֹהָב;
יַזְכִּיר לְהְוִּירִין שֶׁעָלָיו לָשׁוּב תּוֹךְ שָׁנָה
כִּי לְלֵב אוֹהֵב מָה קָשָׁה הַהַמְתָּנָה!

יָצָא הְוִירִין מֵהָאַרְמוֹן וְהַנָּאקָה לְצִדּוֹ
עִם מַחְשָׁבוֹת עַלִּיזוֹת וְהַדִּינָרִים בְּיָדוֹ;
הָלַךְ אֶל אִכָּר מִסְכֵּן וּמָסַר לוֹ הַנָּאקָה
אָמַר לוֹ: – מֵעַתָּה הָסֵר מִלִּבְּךָ כָּל מוּעָקָה

כִּי בְּהֵמָה זוֹ תַּחֲרֹשׁ אַדְמָתֵךְ בִּמְקוֹמְךָ.
חָזַר הְוֵרִין אֶל בֵּיתוֹ מָלֵא שִׂמְחָה,
קָרָא לְאִשְׁתּוֹ וְהִכְרִיז: – מְאֻשָּׁר הִנְנִי
מֵעַתָּה אֵשֵׁב לִי תַּחַת תְּאֵנָתִי וְגַפְנֵי.

אַךְ אִשְׁתּוֹ הָיְתָה מֻדְאֶגֶת וְלֹא שַׁאֲנַנָּה
– מְשֻׁגָּע! וּמָה תַּעֲשֶׂה בְּעוֹד שָׁנָה?!
וּכְשֶׁיְּבַקֵּשׁ הֲשֵּׁיךְ אֶת אֲהוּבָתוֹ,
בְּאֵיזֶה מַצָּב תַּחֲזִיר לוֹ אֶת נָאקָתוֹ?
עָנָה הַלֵּיצָן מִבְּלִי לָצֵאת מִכֵּלָיו:
– אַאוֹ אַאוֹ אַאוֹ!
אָמְרָה זוּגָתוֹ: – לֹא אַנִּיחַ לְךָ
עַד שֶׁתַּסְבִּיר לִי אֶת תְּשׁוּבָתְךָ!

חָזַר הְוִּירִין וּפֵרֵט אֶת תְּשׁוּבָתוֹ:
– אוֹ אוֹ אוֹ !
אוֹ שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמַת הַשֵּׁיךְ מֵרֹב גַּעְגּוּעִים,
אוֹ שֶׁהַנָּאקָה מֵרֹב עֲבוֹדָה תָּמוּת מִיְּסוּרִים,
אוֹ…. שֶׁאֲנִי אַחֲזִיר לְבוֹרְאִי אֶת נִשְׁמָתִי…
אָז לָמָּה לִדְאֹג! הָבָה נֵהָנֶה מֵעָשְׁרֵנוּ זוּגָתִי.

חתול בבית

וכך מתנהלים חיי בני הזוג הצעירים, האישה הנערה עוד לא למדה דבר. מה הם החיים? מהו גבר? מהי אישה? איך מנהלים בית? היא יודעת רק שיש לה חובות: עליה לדאוג לכול! אמרו לה שהיא צריכה לשמח את בעלה, לנקות את הבית, לכבס את בגדיו, לצחצח את נעליו, להכין לו אוכל! אוכל? איך מכינים אוכל? בבית הוריה, אמה עשתה את הכול, כיבסה, בישלה הכול, הכול! הבעיה היא שהיא שכחה להראות לה איך מבשלים! לבעל הטרי יש סבלנות, אבל לכל דבר יש סוף וגם לסבלנות שלו!

הַמַּתְכּוֹן אֶצְלִי
הַכַּלָּה הַצְּעִירָה
מַבִּיטָה בַּקְּדֵרָה:
מָה תְּבַשֵּׁל לַחֲתָנָהּ
שֶׁלֹּא יִבְרַח מִמֶּנָּה!
רַק אֶתְמוֹל רַב עִמָּהּ
שֶׁלֹּא לָמְדָה בִּשּׁוּל מֵאִמָּהּ:
מָה אָכַלְתִּי עַד עַכָּשׁו ?
דִּבְרִי הֶבֶל וָשָׁוְא!
יוֹם אַחַר חֲבִיתָה,
לְמָחֳרָת סָלָט בַּפִּתָּה,
אֵיזֶה מַרְק קָדוּחַ
אוֹ יֶרֶק דָּחוּחַ!

מָה יִהְיֶה? שׁוֹאֵל אֲנִי,
עַד מָתַי נֹאכַל לֶחֶם עֹנִי
אִם יֵשׁ בְּלִבֵּךְ רַחֲמִים,
בַּשְּׁלִי מָחָר מַשֶּׁהוּ טָעִים,
אֹכֶל שֶׁל מַמָּשׁ

 אַחֶרֶת עוֹרִי יִכְמַשׁ!
אֲהוּבִי, אוֹמֶרֶת הַכַּלָּה
אִם זֹאת הִיא הַמִּשְׁאָלָה
לָמָּה נְחַכֶּה לְמָחָר?
עוֹד הַיּוֹם נֹאכַל בָּשָׂר!
לְךָ אֶל הַקַּצָּב יַקִּירִי,
וּקְנֵה בָּשָׂר טָרִי,
בַּקֶשׁ מִמֶּנּוּ בָּשָׂר צְלִי,
שֶׁיַּסְפִּיק לְךָ וְגַם לִי.
אֲבָל שָׁמַע נָא לַעֲצָתִי
וְאַל תִּהְיֶה פֶּתִי
דְּרֹשׁ מִמֶּנּוּ מַתְכּוֹן
שֶׁיַּסְבִּיר לָנוּ אֶל–נָכוֹן
אֵיךְ מֵהַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה
מְבַשְּׁלִים מְנַת בָּשָׂר הֲגוּנָה.
רָץ הֶחָתָן בְּמֵרְץ
אֶל הַקַּצָּב יִחְיָא פֶּרֶץ

שֶׁהִנִּיחַ נֵתַח בָּשָׂר בְּיָדוֹ
וּמַתְכּוֹן מְפָרֵט בְּצִדּוֹ.
אֶל בֵּיתוֹ חוֹזֵר חֲתָנֵנוּ
בָּשָׂר טוֹב נֹאכַל אָנוּ,'
חוֹשֵׁב הוּא בְּלִבּוֹ;
מַנִּיחַ הַבָּשָׂר בַּמִּטְבָּח,
וְקוֹרֵא בְּקוֹל שָׂמֵחַ –

 אִשְׁתִּי הַיְּקָרָה
הָכִינִי הַקְּדֵרָה!
בַּעֲלֵךְ הַמֻּכְשָׁר
הֵבִיא לְךָ בָּשָׂר!
אֶלָּא שֶׁהֶחָתוּל– שֻׁנְרָא,
לֹא יֵחַת וְלֹא יִרָא,
עַל הַמְּצִיאָה קָפַץ
וְנָטַל הַבָּשָׂר הַנֶּחְפָּץ.
רוּץ! צוֹעֶקֶת בְּבֶהָלָה
הַכַּלָּה לְבַעֲלָהּ,
קַח מִמֶּנּוּ הַבָּשָׂר
לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה מְאֻחָר!
– שֶׁיִּבְרַח, הֶחָתוּל/ שֶׁיִּבְרַח
אוֹמֵר הֶחָתָן בְּקוֹל מְבֻדַח'
מָה יַעֲשֶׂה הַמִּסְכֵּן בַּצְּלִי
אִם הַמַּתְכּוֹן נִשְׁאַר אֶצְלִי ?

חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו-המתכון אצלי

מריבה ראשונה

נהול הבית

אכל החתול את הבשר ואנחנו נשארנו עם הזוג שלומד, לפעמים בדרך הקשה, קשה מאוד אפילו, איך מתנהל הבית. הכופתאות שבסיפור הבא יהיו בסופו של דבר תחנה חשובה בחיי בני הזוג. כאן ייקבעו הכללים לפיהם יתנהל הבית, מי אומר ומצווה ומי נכנע ועושה, הכול כמובן מתוך אושר והנאה מרובים…

כֻּפְתָּאוֹת
זוֹהְרָא הַצְּעִירָה בְּמִטְפַּחַת כִּסְּתָה רֹאשָׁהּ.
כִּי עְקִיקִיבּ נָשָׂא אוֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה,
מֵעַכְשָׁו עָלֶיהָ לִהְיוֹת עֲקֶרֶת בַּיִת
עְקִּיקִיבּ לֹא רוֹצֶה שֶׁיֶּחְסַר אֲפִלּוּ זַיִת.
אֲנִי רוֹצָה שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה נָקִי וּמְסֻדָּר
שֶׁבִּגְדִי יִהְיֶה תָּמִיד מְגֹהָץ וּמְהֻדָּר!

כָּךְ אוֹמֵר חֲתָנֵנוּ לְכַלָּתוֹ הַמִּסְכֵּנָה,
שֶׁלְּיַחַס כָּזֶה עַד עַתָּה לֹא הִסְכִּינָה.
כֵּן! עְקִיקִיבּ הוּא בָּחוּר עָרִיץ
יוֹתֵר מִכָּל אֶת עַצְמוֹ מַעֲרִיץ.

עְקִיקִיבּ אֵצֶל רָשֶׁל וּבְּרָהָם מִתְאָרֵחַ
שׁוֹתֶה הַרְבֵּה וּבַיַּיִן לִבּוֹ שָׂמֵחַ
הִגִּישׁוּ לוֹ מַגָּשׁ שֶׁל כֻּפְתָּאוֹת
כַּמָּה טוֹבוֹת הֵן, כַּמָּה נָאוֹת!

'רַק כֻּפְתָּאוֹת כָּאֵלֶּה לְהַבָּא אֲנִי אֹכַל,'
אָמַר עְקִיקִיבּ בְּשַׁנְּנוֹ אֶת שֵׁם הַמַּאֲכָל
מִתְנַדְנֵד אָנָה וְאָנָה הוּא חוֹזֵר לְבֵיתוֹ
שָׁם הוּא מִתְכּוֹנֵן לְבַקֵּשׁ מֵאִשְׁתּוֹ

לְבַשֵּׁל לוֹ מֵהַיּוֹם רַק כֻּפְתָּאוֹת
בָּהֶן אֶת בִּטְנוֹ הוּא רוֹעֶה לְמַלֹּאת.
וְכָךְ אוֹמֵר הוּא לְאִשְׁתּוֹ בְּקוֹל רָם:
תְּבַשְּׁלִי מָה שֶׁאָכַלְתִּי אֵצֶל בְּרָהָם!
– מָה אָכַלְתָּ יַקִּירִי אָמַר לִי וַאֲבַשֵּׁל!
– אֵינִי זוֹכֵר, אֲנִי רוֹצֶה מָה שֶׁבִּשְׁלָה רָשֶׁל!
–אֱמֹר לִי וְקִירִי מָה אָכַלְתָּ?
מָה נָתְנוּ לְךָ שֶׁכָּל–כָּךְ אָהַבְתָּ?

מָה שֶׁאָכַלְתִּי שָׁם! מָה שֶׁאָכַלְתִּי שָׁם!
חָזַר עַל עַצְמוֹ, בְּלִי סוֹף, הַחוּשָׁם,
וּכְשֶׁלֹּא יָכְלָה לְסַפֵּק מְבֻקָּשׁוֹ – מִסְכֵּנָה אִשְׁתּוֹ;
הֶחְלִיט הַשִּׁכּוּר לְכַלּוֹת בָּהּ אֶת חֲמָתוֹ.
– מָה שֶׁאָכַלְתִּי שָׁם! אָמַר, וְהִפְלִיא בָּהּ מַכּוֹתָיו.
הַמִּסְכֵּנָה, הֵרִימָה קוֹלָהּ וְגָבְרָה עַל צַעֲקוֹתָיו:
מַכּוֹתֶיךָ הָפְכוּ אוֹתִי לְכֻּפְתָּאָה!
– תּוֹדָה, תּוֹדָה, אִשְׁתִּי הַמֻּפְלָאָה,
אָמַר הַשִּׁכּוֹר וּבִקֵּשׁ מְחִילָה
בְּרַם, אִם יָדַעְתָּ מִתְּחִלָּה
כִּי לְכֻפְתָּאוֹת הִתְכַּוַּנְתִּי
לָמָּה לְהַכּוֹתְךָ הִכְרַחְתָּ אוֹתִי ?

חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו-מריבה ראשונה

יֶלֶד רִאשׁוֹן

אמרנו מריבה ראשונה? אמרנו. כמובן היו עוד אחרות אחריה. אבל בדרך כלל מסתדרים. מתחילים להרוויח כסף. חולמים על משפחה גדולה. הם התחתנו צעירים, על־כן על הרוב הילד הראשון לא ממהר להגיע. וכשהוא בא השמחה רבה מאוד. במיוחד אם זה בן! אבל מה לעשות? כמו שלא היו מוכנים כל כך לחתונה, כך לא היו מוכנים לילד הראשון, על כל מה שמשתמע מזה. ראו למשל מה קרה בקשר לשמו של הילד הנחפץ:

עַל שֵׁם אָבִי אוֹ עַל שֵׁם אָבִיךָ?

פְרֵחָה וּבְרֶהְמוֹ זוּג מֵאֻשָׁר

הֵם הוֹלְכִים תָּמִיד בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר

אִם רַק תִּגְדַּל הַמִּשְׁפָּחָה,

תַּרָקִיעַ שְׁחָקִים הַשִּׂמְחָה.

וְהִנֵּה, בְּהַגִּיעַ תּוֹר הָאָבִיב

נוֹלַד לָהֶם בֵּן נָאֶה וְחָבִיב

אֶת הַחֲגִיגוֹת מִיָּד הִתְחִילוּ

כִּי הִגִּיעַ הַיּוֹם לוֹ יִחֲלוּ.

בְּמֶרֶץ מִתְכּוֹנְנִים הֵם לַבְּרִית

שֶׁתִּהְיֶה מָחָר אַחֲרֵי שַחֲרִית.

בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה כְּבָר מֻזְמָנִים

וְכֵן הַיְּדִידִים וְכַמָּה פַּיְטָנִים.

וְהֻזְמַן גַּם מְנַחֵם הַמּוֹהֵל

שֶׁיָּקִים מָחָר מַצּוֹת הָאֵ-ל

יִכְרֹת לָרַךְ הַנּוֹלָד הָעָרְלָה

כְּשֶׁהָאָב מְבָרֵךְ עַל הַמִּלָּה.

הַסַּנְדָּק יֹאחַז בְּבִרְכֵּי הַוָּלָד

 הַמְּזַמְּנִים יַעֲנוּ 'אָמֵן' כְּאֶחָד

 הַנָּשִׁים תִּשְׁמַעְנָה צַהֲלוּלִים

וּפַיְטָנִים יַשְׁמִיעוּ הִלּוּלִים.

פְרֵחָה תַּבִּיט בִּבְנָהּ בְּחֶדְוָה

בַּעֲלָהּ יִסְתַּכֵּל סְבִיבוֹ בְּגַאֲוָה

שְׂמֵחִים הֵם וְנִשְׁנַק גְּרוֹנָם

כְּשֶׁיִּתְבַּקְּשׁוּ לָתֵת שֵׁם לִבְנָם.

וְהִנֵּה הִגִּיעָה שְׁעַת הַבְּרִית

הַוָּלָד בִּידֵי הַסַּנְדָּק עַל כָּרִית

בָּאוּלָם שָׁקֵט אִישׁ לֹא נוֹשֵׁם

כְּשֶׁשּׁוֹאֵל הַמּוֹהֵל: ־ מָה הַשֵּׁם?

הָיִיתִי רוֹצֶה, לוֹחֶשֶׁת פְרֵחָה,

לָתֵת לוֹ שֵׁם אָבִי זִכְרוֹ לִבְרָכָה!

הָיִיתִי מַעֲדִיף, אוֹמֵר בְּרֶהְמוֹ,

שֶׁיִּהְיֶה כִּשְׁמוֹ שֶׁל אָבִי, שְׁמוֹ!

לֹא! אוֹמֶרֶת פְרֵחָה, אִי אֶפְשָׁר,

כִּי אָבִי כַּיָּדוּעַ הָיָה שֵׁם דָּבָר!

שִׁכְחִי מִזֶּה אִשְׁתִּי הָאֲהוּבָה

לִקְרֹא לוֹ עַל שֵׁם אֲבִי חוֹבָה!

לֹא אַסְכִּים שֶׁיִּקְרְאוּ לוֹ כְּאָבִיךָ!

מַגְבִּיהָה קוֹלָהּ הָאֵם פְרֵחָה.

אָז יִצְעַק בְּרֶהְמוֹ בִּפְנֵי הָאוֹרְחִים

הָעוֹמְדִים מִשְׁתָּאִים וּנְבוֹכִים:

אָבִי וְלֹא אָבִיךְ יִזְכֶּה בַּכָּבוֹד

וְאֶל תְדַבְּרִי אֵתִי בָּעִנְיָן עוֹד!

יַקִּירַי לָמָּה לָרִיב? מִתְעָרֵב הָרַב,

וְכִי בִּגְּלָל שֵׁם הַיֶּלֶד הָעוֹלָם יֶחֱרַב?

הָבָה נִבְדֹּק הָעִנְיָן בִּמְתִינוּת

וְנִנְהַג זֶה כְּלַפֵּי זֶה בְּסוֹבְלָנוּת,

אִמְרִי לִי אֵשֶׁת חַיִל יְקָרָה

אֵיךְ אָבִיךְ הַיָּקָר בְּחַיָּיו נִקְרָא?

־ שְׁמוֹ הַטּוֹב בְּיִשְׂרָאֵל הָיָה יוֹסֵף!

עוֹנָה ?פְרֵחָה וְקוֹלָהּ עוֹד זָעֵף.

אָז יִפְנֶה הָרַב שְׁאֵלָה לִבְּרֶהְמוֹ:

־ וְאָבִיךְ זַ"ל מֶה הָיָה שְׁמוֹ ?

־ שְׁמוֹ שֶׁל מֹר אָבִי הָיָה יוֹסֵף!

עוֹנֶה הַבַּעַל בְּשֶׁצֶף קֶצֶף.

־ אִם כֵּן הֵיכָן הַבְּעָיָה יְדִידַי ?

 נִקְרָא לַיֶּלֶד יוֹסֵף וְדַי!

־ אֲנִי דּוֹרֶשֶׁת שֶׁיִּקְרָא יוֹסֵף כְּאָבִי

הַשֵּׁם יוֹסֵף כְּאָבִיו אֵינוֹ כִּלְבָבִי!

־ יוֹסֵף כְּאָבִי לְהִקָּרֵא הוּא צָרִיךְ

אֵינִי רוֹצֶה שֶׁיִּקְרָא יוֹסֵף כְּאָבִיךְ!

כָּךְ הִגִּיעוּ הַשָּׁנִים לְמָבוֹי סָתוּם

הָאִשָּׁה הָעִקֶּשֶׁת וְהַבַּעַל הֶחָמוּם.

אָז יָרִים הָרַב קוֹלוֹ וְיִצְעַק: ־ דַּי!

לָרִיב עַל דָּבָר פָּעוּט לֹא כְּדַאִי!

פְרֵחָה בְּמָה עָסַק אָבִיךְ אִמְרִי לִי!

־ אִם תִּרְצֶה לָדַעַת, הַבֵּט בְּנַעֲלִי!

כֵּן, כְּבוֹד הָרַב, הוּא הָיָה סַנְדְּלָר

וְהִנְעִיל אֶת רַגְלֵי כֹּל־תּוֹשָׁבֵי הַכְּפָר!

־ אַתָּה בְּרֶהְמּוֹ מֶה הָיָה אָבִיךְ זַ"ל?

־ בִּשְׁתֵּי יָדָיו יָצַר אֲבִי כִּסֵּא וְסַפְסָל,

כְּבוֹד הָרַב, אָבִי הָיָה נַגָּר אֻמָּן

בּוֹנֶה רָהִיטִים חָרוּץ וּמְיֻמַּן!

־ אִם כָּךְ תַּם וִכּוּחַ הַסְּרָק

קָרָא הָרַב, עַתָּה אֶפֶּסֹק הַפְּסָק:

לְעֵת עַתָּה יִקְרָא בִּנְכֶם יוֹסֵף

כֹּה יִתֵּן לוֹ ה' וְכֹה יוֹסִיף!

וְלִכְשֶׁיִּגְדַּל, אִם בְּסַנְדְּלָרוּת יִבְחַר

יוֹסֵף שְׁמוֹ כְּאָבִיךְ יִהְיֶה לְלֹא שַׁחַר,

וְאִם בְּנַגָּרוּת לַעֲבֹד חָפְצָה נַפְשׁוֹ

שֵׁם אָבִיךְ יוֹסֵף יִהְיֶה עַל רֹאשׁוֹ!

כָּךְ כְּחָכְמָה בִּשְׁנִינָה בְּחֵן וּבְנֹעַם

מָנַע הָרַב מַחֲלֹקֶת הֲרַת עוֹלָם

הַתִּינוֹק נִמּוֹל וְיוֹסֵף הָיָה שְׁמוֹ

וּבֵין בְּנֵי הַזּוּג שָׁב הַשָּׁלוֹם לִמְקוֹמוֹ: