מורשת יהדות מרוקו

נִמְצָא סַךְ הַכֹּל בֵּין כְּתֻבָּה וּנְדוּנְיָא וְחֵקֶר כְּבוֹדָם

וְתוֹסֶפֶת וּמְאֻחָר וּמֻקְדָּם

60 אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם

 

וְרָצָה הֶחָתָן לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל עַם גּוֹרָלוֹ

וּלְהַעֲלוֹת נְכָסִים אֵלּוּ בִּפְרִי יְשַׁוֶה לוֹ

שֶׁאִם פִּחֲתוֹ פָּחֲתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לוֹ

 

וְקִבֵּל עָלָיו הֶחָתָן אַחֲרִיּוֹת שְׁטַר כְּתֻבָּה

65 לְאִתְפַּרָעָא מִכָּל שְׁפַר אֲרַג נִכְסִין, אִישׁ לֹא יֶהְגֶּה בָּהּ

 

סעיף ה׳סך הכול׳

58. 58. נמצא…ונדוניא: מנוסח הכתובה, והוא הסעיף המסכם את הערך הכללי של הסעיפים הכספיים: עיקר ותוספת, מוקדם ומאוחר ונדוניה. 60. את…האדם: על פי קה׳ יב,יג. פסוק זה מתאר את תכלית האדם עלי אדמות, הוא קיום התורה שניתנה בהר סיני, והוא הנמשל לסה׳׳כ.

 

הצהרה על קבלת נכסים

הנוסח בכתובת הנישואין הוא ׳והודה החתן הנזכר שקבלם ובאו לידו… ורצה והעלם על עצמו כנכסי צאן ברזל שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו׳. 61. ורצה…גורלו: על פי מכות ג,טז ׳רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר (יש׳ מב,כא) ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר׳. 62. ולהעלות…לו: להגדיל את ערך הנכסים ולהשביחם. בפרי ישוח לו: פרי רב יתן לו, עדה״ב הושע י,א. 63. שאם…לו: מנוסח כתובת הנישואין. כאן: מוסב על ה׳ ואולי גם על ישראל ששכרם גדל או חסר בהתאם לעמלם בתורה ובמצוותיה

 

אחריות בפירעון שטר כתובה

64. 64. וקבל…כתבה: מנוסח התחייבות החתן לפירעון הכתובה. כאן דו משמעי כלפי ה׳ שעתיד להיפרע מישראל הכלה אם תפר את התורה וכלפי ישראל שעליו לשלם ממיטב נכסיו אם לא יעסוק בתורה. 65. לאתפרעא: להיפרע או לפרוע. שפר ארג נכסין: מן הנכסים הנחמדים והוא תרגום אונקלוס של ׳נחמד למראה׳ (בר׳ ב,ט). . איש…בה: נמשך לשניים: להיפרע ממי שלא יהגה בה ־ ואיש לא יהגה בה מחץ ראש … כלומר ייענש על ידי ה׳. 66. מחץ…רבה: על פי תה׳ קי,ו.

 

מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה

 

וְקַבְּלוּ תַרְוְיהוֹן תְּנָאִים נָאִים הַכֹּל בִּכְתָב נֶאֶסְפוּ אָסֹף

כָּל אֶחָד מֵהֶם כַּאֲשֶׁר יִכְסֹף

תְּנַאי בֵּית דִּין מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף

 

70 מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לוֹ וְעָלָיו כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ

בַּלַּיְלָה שִׁירֹה עִמָּהּ וּבַיוֹם חוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ

תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ

 

התחייבות בתנאים

עד כאן תוארו סעיפי הכתובה כמוסבים על החתן ה׳ ועל ישראל הכלה. החלק הבא של התנאים פותח בתנאים החיוביים המסתברים גם על חופה נוספת של ישראל והתורה, ואילו התנאים השליליים מסתברים רק על החופה השנייה שבין ישראל והתורה. 67. וקבלו…נאים: שני הצדדים החתן והכלה מקבלים עליהם את תנאי הכתובה כפי שמפורטים בהמשך. תנאים נאים: צימוד נפחת. הכל…אסף: מנוסחים בכתב. 68. כל…יכסף: תנאים לטובת שני הצדדים. 69. תנאי בית דין: תנאים המחויבים בהם על פי בית דין. מראש ועד סוף: על פי קה׳ ג,יא.

 

התנאים החיוביים

תנאי א – תכשיטיה כנגד מעשי ידיה

70. 70. מעשה…תכשיטיה: נוסח זה מקביל לתקנת חז"ל ׳ועוד תיקנו חז״ל ׳שיהיו מעשי ידי האשה (לבעל) כנגד מזונותיה׳(בבלי כתובות נח ע׳׳ב). כאן: לימוד התורה של ישראל הוא לשם ה׳, ובתמורה הוא נותן לה את כל תכשיטיה. 71. בלילה…עליה: על פי בבלי חגיגה יב ע׳׳ב ׳כל העוסק בתורה בלילה הקב״ה מושך עליו חוט של חסד ביום שנא׳(תה׳ מב,ט) יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירו עמי׳. לפי זה, העיסוק בתורה כנגד מעשי ידיה וחוט של חסד כנגד תכשיטיה. 72. תנו…מעשיה: על פי משלי לא,לא. זה אפשר להסבירו גם על חופת ישראל עם תורתו ושיעור הבית הוא כך: מעשי ידיה לו – התורה תיתן הגנה ופרנסה ללומד כשכר על שקידתו בה, והוא בתמורה עליו לספק לה כל תכשיטיה להיות בקי בה.

 

וְהַיְרֻשָּה כְּמִנְהַג דָּת וָדִין עַל לוּחַ חֲרוּתָה

מִטּוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים עַיִן לֹא רָאֲתָה

75 עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ

 

וְהַדִּירָה תּוֹרָה בְּקֶרֶן זָוִית מְעוֹנָהּ

כָּל הָרוֹצֶה לִטֹּל יִטֹּל סַחֲרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ

וּמִמִּדְבַּר מַתָּנָה

 

תנאי ב – הירושה

73. 73. והירשה כמנהג דת ודין: מנוסח כתובת הנישואין שהבעל יורש את אשתו. כאן הירושה במובן הרעיוני ולא ההלכתי בגלל הקשר המושג ירושה למיתה, ומכאן שהחתן ה׳ הוא כאן המוריש ולא היורש והנמשל לירושה הוא השכר הצפון ללומד בעוה׳׳ב. על לוח חרותה: עדה׳׳כ שמות לב,טז. רמז לתורה ולשכרה המובטחים ללומד. 74. מטובה…ראתה: השכר על לימוד על פי תה׳ לא,כ ויש׳ סד,ג. 75. עלה… אותה: על פי במ׳ יג,ל. שם מוסב על ארץ ישראל. גם בית זה אפשר להסבירו גם על חופת ישראל עם תורתו, ומכאן שהנמשל לירושה היא גם התורה בבחינת ׳תורה צוה לנו משה מורשה א׳׳ת מורשה אלא ירושה, ירושה היא לישראל לעולם׳ (שמ׳׳ר לג,ז).

 

תנאי ג – הדירה

76. 76. והדירה…מעונה: זהו הנמשל לנוסח בכתובת הנישואין המתאר את מקום הדירה, שבה יגורו החתן והכלה כמו הנוסח הבא ׳והדירה פה בעיה״ק ירושלים ת׳׳ו. גם בית זה מוסב על שתי חופות אפשריות: א. חופת ה׳ וישראל והנמשל לדירה שנתן ה׳ לישראל היא התורה, הסבר המתקבל מן המשפט השמני הראשון והדירה – תורה, לפי שהתורה נקראת בית במקורות כמו ׳חכמות בנתה ביתה (משלי ט,א) זו תורה (ויק״ר יא,ג) או ׳ובנית ביתך (משלי כד,כז) זו גמרא׳(בבלי סוטא מד ע׳׳א). ב. חופת ישראל והתורה, והנמשל לדירה שנותן ישראל לתורה היא קרן זווית, הסבר המתקבל גם מן המשפט ׳תורה בקרן זוית מעונה׳ ביטוי לצניעות הלימוד כמו המדרש ׳כל מי שאומר דברי תורה ברבים צריך שיהא צנוע ככלה׳ (שהש׳׳ר היא). 77. כל…יטל: על פי בבלי קידושין סו ע׳׳א ׳תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול׳. סחרה ואתננה: על פי יש׳ כג,יח. כאן האוצר הרוחני שיש בתורה. 78. וממדבר מתנה: על פי במי כא,יח שנדרש על התורה שניתנה לישראל במדבר וגם על הלומד הזוכה לתורה ’אם עושה עצמו כמדבר שהוא הפקר לכול׳ (בבלי נדרים נה ע׳׳א).

 

וְשֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ מִיַּלְדֵי נָכְרִים הַנְּלוֹזוֹת

80 כִּי אִם בַּת שַׁעֲשׁוּעִים בַּלֵּב וּבֶחָזוּת

לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת

 

וְשֶׁלֹּא יְנִיחֶנָּה מִתּוֹךְ כַּעַס וְהִתְרַשְּׁלוּת

וְלֹא יֹאכַל עִמָּהּ לֶחֶם עַצְלוּת

נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת

 

התנאים השליליים

תנאי א – שלא ישא אשה אחרת עליה

79. 79. ושלא״.הנלוזות: דו משמעי המוסב על ה׳ שלא יחליף את ישראל באומה אחרת ועל ישראל שלא יקח תורה אחרת. מילדי נכרים: על פי יש׳ ב,ו יכי נטשת עמך בית יעקב… ובילדי נכרים ישפיקו׳. לפסוק זה שני הסברים בהתאם למפרשים החלוקים בשאלה כלפי מי מוסב הפסוק האם על ה׳ שנטש את עמו או על ישראל שנטש את דרכו. על פי פירוש אחד (רד׳׳ק, מצודות ורש״י) הפסוק מוסב על ה׳ ומתאים כאן לחופת ה׳ וישראל, ועל פי זה נדרש ה׳ לא להחליף את ישראל באומה אחרת (בבלי גטין נז ע׳׳ב), ועל פי פירוש שני (רוב המפרשים) מוסב הפסוק על ישראל העוזבים את התורה והולכים בדרכי העמים ומתאים לחופת ישראל עם התורה. הביטוי ׳ילדי נכרים׳ נתפרש בכמה מובנים: משל לנימוסי העמים (יב״ע), ספרי כישופים וניחושים (רד׳׳ק), מחשבות ועצות פילוסופיות (מצודות), חכמות חיצוניות (ראב׳׳ע). הנלוזות: העקומות. 80. כי…ובחזות: לדבוק בתורה בלב ובחזה ־מז גם לתפילין. 81. לזאת…זאת: על פי בר׳ ב,כג. כאן ישראל או התורה.

 

תנאי ב – ושלא יניחנה מתוך כעם והתרשלות

82. 82. ושלא…והתרשלות: תנאי זה מסתבר יותר כמוסב על ישראל החתן שלא יזניח את התורה הכלה. 83. ולא…עצלות: עדה׳׳כ משלי לא,כז. כאן משל ללימוד התורה בעצלות ובפינוק. 84. נ'הג…בםכלות: ולא יהא נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות ביחד עדה׳׳ב קהי ב,ג המסתבר בכמה מובנים על פי המפרשים: א. אין ללמוד תורה ובו בזמן לדבוק בהבלי העולם (יב׳׳ע, ספורנו וראב׳׳ע). ב. אין ללמוד תורה בשיתוף ־במות חיצוניות (תעלומות חכמה). ג. אין ללמוד רק מה שמתקבל על הדעת ־להזניח מצוות חסרות טעם כמו מצוות שעטנ׳׳ז(רש׳׳י).

 

85 וְשֶׁלֹּא יְמַשְׁכֵּן כְּלִי חֶמְדָּה וְלֹא יִמְכֹּר

אַךְ לְהַרְבּוֹת סְפָרִים תָּמִיד יִזְכֹּר

אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר

 

וְשֶׁלֹּא יֵצֵא לְמָקוֹם רָחוֹק אוֹ בַּיָּם יָשִׂים נְתִיבוֹ

כִּי אִם סֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח נֶגֶד לִבּוֹ

90-וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ

 

תנאי ג – לא למכור או למשכן את חפציה

גם תנאי זה מוסב כלפי התנהגות ישראל החתן עם כלתו התורה, ובו שיקע הפייטן כמה הלכות הקשורות בספר תורה ובלימוד תורה. 85. ושלא…ימכר: אסור לאדם למכור ספר תורה אפילו אין לו מה לאכול (רמב׳׳ם הלכות ס׳׳ת י,ב; טור ושו׳׳ע יו׳׳ד הלכות ס׳׳ת סימן ע״ר סעיף א). כלי חמדה: כינוי לתורה על פי פרקי אבות ביד. 86. אך..יזכר: על פי קה׳ יב,יג ׳ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה׳, שעל פי יב׳׳ע מובנו – יש לכתוב ספר תורה ולעמול בתורה. 87. אמת…תמכר: על פי משלי כג,כג שנדרש על לימוד תורה מאחרים אפילו בשכר והוראת התורה לאחרים בחינם ׳ומנין שאם לא מצא בחינם שילמד בשכר תלמוד לומר אמת קנה, ומנין שלא יאמר כשם שלמדתיה בשכר כך אלמדנה בשכר תלמוד לומר ואל תמכר׳ (בבלי בכורות כט ע׳׳ט). מובן נוסף לפסוק הוא מצוות כתיבת ספר תורה או רכישתו: אמת קנה – מקביל למצוות כתיבת ספר תורה, ואל תמכור – איסור מכירתו(רמב׳׳ם, טור ושו׳׳ע שם).

 

תנאי ד – ושלא יצא למקום רחוק…

89-88. ושלא…נתיבו: מתנאי כתובת הנישואין המחייבים את הבעל לא להרחיק נדוד מאשתו כמו הנוסח ׳ושלא ירד לים הגדול ולא ילך למדינה רחוקה׳. גם תנאי זה מוסב התנהגות ישראל כלפי תורתו מבחינה ערכית ומבחינה הלכתית. מבחינה ערכית מנוסח כאן אחד מקנייני התורה על פי המדרש לרב׳ יז,יד-כ ׳כי המצוה הזאת… לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא… ולא מעבר לים היא… כי קרוב אליך הדבר מאד׳. שנדרש כך ׳לא בשמים היא ־ לא תמצא בגסי רוח, ולא מעבר לים היא – לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים׳(בבלי עירובין נה ע׳׳א). מבחינה הלכתית תנאי זה הוא המשך כללי התנהגות כלפי כבוד ספר תורה יהיה הולך ממקום למקום וספר תורה עמו לא יניחנו בשק ויניחנו על גבי חמור וירכב עליו אלא מניחו בחיק כנגד לבו והוא רוכב׳ (טור ושו׳׳ע שם סעיף ג). 90. והיתה …בו: על פי רב׳ יז,יט.

 

וְכָל הַתְּנָאִים הַלָּלוּ שְׁרִירִים וְקַיָּמִים

כִּצְבָא הַשָּׁמַיִם בַּשַּׁחַק נִרְשָׁמִים

לַעֲדֵי עַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים

 

וְנִשְׁבַּע הֶחָתָן לְקַיֵּם כָּל דָּבָר לַהֲמוֹנוֹ 

וּלְהַנְחִיל יֵ"שׁ לְאוֹהֲבָיו וּלְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ

נִשְׁבָּע אֲדֹנָי בִּימִינוֹ

 

וְקָנָה הֶחָתָן קִנְיָנִים חֲמִשָּׁה

וּמֵהֶם תּוֹרָה וּתְעוּדָה וּסְגֻלָּה מְאֹרָשָׂה

וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה

 

מתן תוקף ערכי והלכתי לתנאי הכתובה

91. 91. וכל…וקימים: לכל התנאים הללו תוקף מוחלט ומחייב ערכי והלכתי. 92. כצבא…נרשמים: ככוכבים בשמים הקיימים לעד. 93. לעדי…עולמים: תנאים נצחיים.

 

שבועת החתן

94. 94. ונשבע החתן לקים: מנוסח שבועת החתן בכתובה לקיים את כל התחייבויותיו כלפי כלתו הכתובות בשטר. להמונו: לעמו. והנמשל הוא שבועתו של ה׳ כלפי ישראל ׳נשבע הקב׳׳ה לעמו שלא יחליפם ולא ישנם ולא ימירם בעם אחר ולא יכלה אותם׳ (בבלי גטין נז ע׳׳ב). 95. ולהנחיל…רצונו: על פי משנה עוקצין ג,ב יעתיר הקב׳׳ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה עולמות שנא׳(משלי ח,כא) להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא׳. 96. נשבע אדני בימינו: על פי יש׳ סב,ח בהקשר להשגחת ה׳ על ישראל׳.

 

מעשה הקניין

97. 97. וקנה…חמשה: על פי משנה אבות פרק ו,י ׳חמשה קנינים קנה הקב׳׳ה בעולמו: תורה קנין אחד, שמים וארץ… ישראל… בית המקדש׳. 98. תורה ותעודה: עדה׳׳ב יש׳ ח,כ. וסגלה: כינוי לישראל (שמות יט,ה). מארשה: כינוי לישראל עדה"כ הושע ב,כא-כב ׳וארשתיך…לעולם׳. 99. והוציא…הראשה: היא אבן היסוד לבניין בית המקדש (מפרשים) על פי זב׳ ד,ז. גם זה מוטיב של נחמה.

 

100 יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמְחוּ וְיֹאכְלוּ אֶת פִּרְיָם

בַּתְּעוּדָה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם

וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקַיָּם

 

וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל בְּמֶרֶץ

וְאָמַר לְהָקִים גְּדָרֶיהָ מֵאַיִן פּוֹרֵץ פֶּרֶץ

105-וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ

 

יִשְׂמַח חָתָן עִם כַּלָּה לְקָחָהּ לוֹ לְגוֹרָלוֹ

וְיִשְׂמַח לֵב כַּלָּה בְּבַעַל נְעוּרֶיהָ וְתֹאמַר לְמֵהַלָּלוּ

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ

 

והכל שריר ובריר וקים

100-יראו צדיקים וישמחו: על פי איוב כט,יט. ויאכלו את פרים: על פי יש׳ סה,כא.101-בתעודה: בתורה על פי יש׳ ח,כ. ארכה..ים: היא התורה המקיפה על פי משלי יא,ט. 102. והכל…וקים: הכול חזק ותקיף, מנוסח סוף הכתובה.

 

העדים החותמים על הכתובה

103. 103. ויקם…בישראל: ה׳ נתן את התורה וליווה אותה בתוקף על פי תה׳ עח,ה. 104. ואמר…פרץ: לחזק את קיום התורה והכתובה על ידי העדים עדה׳׳ב תה׳ פ,יג ויש­נת,יב. 105. ואעידה…הארץ: שיבוץ מורכב על פי דב׳ לא,כח ויש׳ ח,ב.

 

שמחת החתן עם כלתו(108-107)

106. 106. ישמח חתן עם כלה: מסיים בשמחת החתן והכלה על פי דב׳ כד,ה ׳כי יקח איש אשה חדשה… ושמח את אשתו אשר לקח׳. לגורלו: לחלקו. 107. למהללו: לשבחו. 108. אשרי…לו: על פי תה׳ קמד,טו.
107.  

נוסח הכתובה חלק 2 סוף-יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ- מאיר נזרי.

עמוד 380

שִׂמְּחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם

שִׁיר — לִכְבוֹד יְרוּשָׁלַיִם הַבִּירָה מִלִּים — רַבִּי דָּוִד בּוּזַגְלוֹ

שִׂמְּחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם, וְחִגְרוּ לְמַעֲנֶה, גִּיל כְּפָלִים

כִּי מוֹשְׁלֶיהָ, הֵם גּוֹזְלֶיהָ,

חִישׁ נוֹקְשׁוּ, בְּפַח קַשּׁוֹ, וְנוֹאֲשׁוּ,

מוּל חֵיל צַהַ"ל, כָּרְעוּ כָּל בֶּרֶךְ,

כְּלֵי זֵינָם, וְיָקָר חָסְנָם, עִם שִׁלְטוֹנָם

עָבְרוּ לָנוּ לְלֹא כָּל מֹרֶךְ,

 

סָר שֶׁבֶט שׁוֹאֲפֵי רֶצַח, יוֹם שָׂבוּ יִשְׂרָאֵל אֶל עִיר הַנֶּצַח.

שָׁם אֶל הַר, צִיּוֹן יִנְהַר, כְּסוּס יִדְהַר,

אִישׁ דַּעְתּוֹ לְשָׁלוֹם,עַם תַּכְרִיעַ,

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ, מַעְגַּל צֶדֶק מַעְגָּלוֹ,

הָאֱמֶת נֵר לְרַגְלוֹ, וְיָמִּין אָחֲזָה בּוֹ לְנַהֲלוֹ,

תַּחַת סֻכָּתוֹ וְצִלּוֹ, עַד יוֹם עָמַד עַל שֶׁלּוֹ,

עִיר שָׁלֵם וּבְכֻלֹּה פָּרַשׁ מִמְשָׁלוֹ.

 

עוֹד שָׁפְרָה עָלֵינוּ נַחֲלָה, בְּחֶבְרוֹן הַמְּהֻלָּלָה.

מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, שָׁמָּה מַצֶּבֶת רָחֵל אֵם הַסְּגֻלָּה

עִם יוֹסֵף רַם הַמַּעֲלָה, כֹּתֶל מַעֲרַב לִתְפִלָּה

עַד יָקִים בֵּית זְבוּל נוֹרָא עֲלִילָה.

ברית מספר 39

על העיר פאס ועוד….

בעריכת מר אשר כנפו

חוברת דו לשונית-עברית וצרפתית

קוראים יקרים

שני הגיליונות האחרונים של 'ברית' הוקדשו לערים גדולות במרוקו, אחד לרבאט (37) והשני למרקש (38). הם זכו להצלחה גדולה ולביקוש גדול עד כדי כך שאזלו לחלוטין. הפעם, על פי בקשות חוזרות ונשנות החלטנו להקדיש את הגיליון מם' 39 לעיר פאם. עד עכשיו נרתענו מלעשות זאת כי ידענו שאודות עיר זו נכתבו ספרים רבים, והתחברו מאות מאמרים ומחקרים מעמיקים. וככל זאת השתכנענו ולמזלנו קבלנו מאמרים נהדרים שאנו גאים להציג בפניכם היום. הרב הפרופסור משה עמאר התייחס במאמרו למי שהוא מחשיב כגדול רבני פאס הלא הוא רבי יהודה בן עטר זצ״ל. ד״ר פנחס כהן תרם לגיליון זה מאמר מקיף על יהדות פאס, (מאמר זה מופיע גם בחלק הצרפתי) ד״ר דן אלבו מתאר את המפנה הגדול בחיי יהודי פאס שהתרחש בין המאה ה-19 למאה ה-20. אמנון אלקבץ מתפעל מהעושר הרוחני של קהילת יהודי פאס למרות הדלות שחבריה היו שרויים בה. ד״ר משה כהן בוחן קהילה זו מזווית מעניינת: תרומתה לקרן הקיימת לישראל. ד״ר שלום אלדר תרם שני מאמרים אהד על סול הצדיקה והציון שלה ואחר על היעב״ץ השר שיר הלל לרבי יהודה בן עטר. בחרנו להציג שתי דמויות מיוצאי פאס, זו של שמואל חמו ז״ל, המנהיג של קהילת פאס, מאמר שנכתב על ידי ד״ר אריה אזולאי וזו של יוסף־ג'ו אסרף החי היום באשדוד שהיה כוכב גדול בבנקאות העולמית. מאמר זה נכתב על ידי הבר המערכת אליחי כנפו. ד״ר שלמה אלקיים שתף אותנו בהרהוריו של רבי כליפה בן מלכא המתאר בספרו 'כף נקי' את יהודי פאס במאה ה־17 על הטוב והפחות טוב שלהם. בחלק הצרפתי של הגיליון נפגוש שתי דמויות נוספות מפאס, שתיהן ממונטריאול: דוד בניזרי, הצורף היוצר חפצי יודאיקה, ז'ול כהן שהיה אלוף פינג פונג, ללמדך שיהודי פאס לא רק עסקו בתורה אלא הצטיינו גם באמנות וגם בספורט. לאחר המאמרים על פאס אנו מפרסמים כהרגלנו מאמרים נוספים, דברי ספרות ודברי שירה.

אני מאחל לכם בריאות וקריאה מהנה

אשר כנפו

ברית מספר 39-על העיר פאס ועוד….בעריכת מר אשר כנפו

30/05/2022

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

בין השנים 1923־1956 הייתה העיר טנג׳יר מובלעת בין-לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק בגלל עברה המופקר. עם אירופה מולה ואפריקה מאחוריה, קרועה בין פרחי ההיפים לרעלה האסלאמית, היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. עיר של תסיסות שסירבו לגווע, של פיתויים שקריאות המואזינים לא דיכאו, של בתי כנסת שנדמו בהדרגה, של סתירות בלתי פתורות. עיר כל ההשראות, ההתנסויות, ההבטחות. פרדס כל האהבות האבודות. בית קברות של שברי מיתוסים. זרים חיפשו בה את האשליה האמנותית שתוציא את חייהם משגרת אפרוריותם, והיא סיפקה אותה למכביר. כל כותב היה לסופר, כל חורז למשורר, כל צובע לצייר, כל מנגן למלחין. עיר מקלט לאנשים מבוזבזים שחיפשו תהילה באמנות.

עם הנשים שנקרו בחייו, המספר חוזר ללא הרף לטנג׳יר לפגישות עם רשל, המחזיקה את חנות הספרים האגדית של העיר. הוא מקבל ממנה את פרשנותה ואת רכילותה, והם מתייחדים בדרכם עם זכרו של דניאל ועם אהבתו שלא מומשה: "אני מניחה שבאחוזותיה העתיקות של טנג׳יר,״ אומרת רשל, ״חבויים מאות אם לא אלפי כתבים. רומנים, תסריטים, שירים, מחזות. לעיר נועד עתיד מזהיר כבירת העולם."

כדרכו, אמי בוגנים מוביל את הקורא בין שברי מיתוסים שבוקעים מאהבות דמויותיו.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

בפעם האחרונה הוא לא נראה לי מודאג במיוחד. כאילו שהכול מאחוריו והוא סופר את הימים לשחרורו. ירדנו לדשאים שבחזית בית החולים, ודניאל בהה בעלים והקשיב לציפורים. הוא שחזר את התבהלה שאחזה ברופאים ברגע שהתגלה שמדובר בהתקף לב. על אף גילו הצעיר, למרות החיוך שעל פניו. אחרי שלוש שעות של המתנה בחדר המיון הם נכנסו לפניקה. רצו עם המיטה בפרוזדור, פינו את המעלית, הובילו אותו לטיפול נמרץ, הכניסו לו צינור בצוואר. הוא הרגיש שהוא שוקע באותה תהום קטיפתית שלא הפסיקה לחזור אליו בחלומותיו, והרופאים החזירו אותו רגע לפני שהוא נגע בתחתית. הוא נשאר ביחידה שלושה ימים, ואחרי צנתור עבר למחלקה פנימית להשגחה. בראשית שנות השמונים, חולים שלקו בליבם שהו תקופה ארוכה בבית החולים, ובחדרים היו שש עד שמונה מיטות.

הוא לא ידע להעריך את איכות המעקב. פרוצדורת החלפת המשמרות גברה על נוחיות החולים. משמרת הלילה הייתה צריכה להשלים כמה פעולות לפני שפרשה, והאחיות לא היססו להעיר את החולים משנתם. גם למשמרת הבוקר היו נהלים משלה, ואלה מנעו מהחולים לחזור לישון. לחולים לא הייתה כל השפעה על סידורי העבודה של בית החולים, ועוד פחות על טעם האוכל, שהיה מהגרועים שהוגשו לו אי פעם בחייו:

״אפילו בצבא אפשר ללקט כל מיני ירקות, למרוח ריבה על פרוסת לחם אחיד, לגשת לשק״ם."

הוא סבל במיוחד מהרעש סביב. לא היו שעות ביקור קבועות,וזרם המבקרים לא פסק – משעות הבוקר עד לשעות המאוחרות של הלילה. היו אפילו קרובים שישנו בכורסאות, או פרשו מזרנים על הרצפה בין מיטות החולים. מבקרים באו עם כל מיני תבשילים, וטעמי העדות וריחותיהן התבוללו באוויר. בשנות השמונים, אפילו בתי חולים לא היו ממוזגים. גם לתפוס תנומה של אחר הצהריים היה בלתי אפשרי. מעולם לא היו לו חיים הומים יותר. אפילו אכסניית נוער עם מיטות קומתיים שקטה יותר. הוא לא היה יכול להתרכז בקריאה ובילה שעות בכניסה, שהייתה שקטה יותר מהחדר. רשת נפרשה בין הבניינים כדי למנוע מציפורים לפלוש דרך החלונות לחדרים, ומהם לפרוזדורים. קרה שהיה בוהה בציפורים שהסתבכו ברשת. הן לא יכלו להשתחרר, נותרו תקועות בה עד שנפחו את נשמתן, ולפעמים אף התייבשו שם. כל יום נשבו ציפורים חדשות. לא נראה שמישהו היה ממונה על פינוי הרשת. גם אחרי שהיורה היכה בה, איש לא טרח לקפלה או להחליפה.

אחרי שעבר למחלקה הפנימית השתדלתי להיות איתו רוב הזמן, גם אם כבר לא היה אותו אדם. ניסינו לצלוח יחד את השבר, לא יודעים אם לאחות אותו או להעמיק אותו, לא יודעים, אחרי האירוע כמו לפניו, לאן פנינו מועדות. התקף לב בגיל שלושים אינו דבר של מה בכך. האירוע ערער את שגרת חייו, אם בכלל הייתה לו כזאת; היא שיבשה את תוכניותיו, אם בכלל היו לו כאלה.

עכשיו הוא היה צריך לחיות עם צלקת בלב, בחשש מתמיד, כי לא הייתה לו שום ערובה שמה שקרה לו ביום בהיר אחד לא יחזור על עצמו מחר או מחרתיים. לא שהוא פחד למות אלא שאי הוודאות החדשה העיבה על הסחרור, שכה אפיין את תחושת קיומו ואת מחול השדים סביבו. הוא רצה להתנהל בבטחה ולא על תנאי, תלוי בעוד קריש דם באחד העורקים, גם אם היה רגיש לאופי הניסי של החיים. אחרי שנתיים ב״עמיתי ירושלים", ובעודנו מתחילים את השנה השלישית, הוא לא ידע יותר ממני מה לעשות עם חייו. הוא לא ראה את עצמו משתלב בתפקיד מפתח בחינוך, לא בארץ ולא בחו״ל, כפי שהחוזה חייב אותנו. הוא גם לא היה מסוג האנשים המפירים חוזה, בין שבעל פה ובין שבכתב. הייתה לנו עוד שנת לימודים כדי להחליט איך אנחנו יוצאים באלגנטיות מהתסבוכת שאליה נכנסנו בלא מעט קלות דעת.

בבית החולים, השיחות בינינו לא דמו לאלה שהעסיקו אותנו בשנתיים האחרונות. הן לא נסבו על תוכני הלימוד ולא כללו טענות על המרצים או רכילויות על אנשי הסגל ושאר העמיתים. המכה שהוא ספג שמה קץ לשיחה בינינו על היהדות ופירקה את החברותא שלנו. לא תנ״ך ולא תלמוד, לא קבלה ולא מחשבת ישראל. לא ירושלים ולא בבל. השיחה התרכזה ביתר שאת על טנג׳יר, העיר שחלשה על המצר, בגבול שבין ים האמצע והאוקיינוס הרחוק, העיר שבה נהג לבקר הודות לדרכון הוונצואלי שלו ושלא פסל להתגורר בה לתקופת מה. הוא הספיק לקרוא את כל מה שנכתב על אודותיה או בין קירותיה: את ספריהם של פול בולס (Bowles), מוחמר שוכּרי(Choukri), ויליאם ס. בורוז (Burroughs), ג׳ון הופקינס (Hopkins) ואנג׳ל וסקז (Vasquez), וכן את מכתבי המחברים היהודים ילידי העיר, אם בספרדית ואם בצרפתית. הוא ידע לשרטט את מפת העיר על הקסבה והמדינה שלה, השוק הגדול מחוץ לחומה והשוק הקטן בלב העיר מול בית הקברות היהודי החדש, השכונות החדשות השונות והאתרים העיקריים: התיאטרון על שם סרוואנטס (Cervantes Gran Teatro), שנבנה כבר בראשית המאה העשרים ונחשב תקופה ארוכה לגדול האולמות באפריקה; זירת מלחמות השוורים(de Torros Plaza), שהוקמה בשנות החמישים כדי לספק את מאוויי התושבים הספרדים לקורידה; הארמון על שם מולאי חפיד, ששימש קונסוליה עבור האיטלקים; וכנסיית סנט אנדרוז, בעלת צריח של מסגד ששימש מגדל פעמונים עבור הנוצרים הכופרים ביותר. בית הממשל שנבנה בשלהי המאה השבע עשרה הפך למוזאון, ואילו הקונסוליה הצרפתית בלב העיר החדשה הייתה למעין בית אירועים עירוני בלתי רשמי. דניאל ידע למקם את בתי המלון היוקרתיים ביותר, לרבות אל מנזה, ואת בתי הקפה המבוקשים ביותר, לרבות קפה אל-חפה המשתפל בטרסות אל עבר הים.

דניאל התקשה ללכת, להתרכז ולאכול, וכל געגועיו לא התנקזו לקראקס, שבה נולד, או לקריית ביאליק, שבה גדל, אלא לעיר הולדתם של הוריו, שהיגרו לוונצואלה אחרי נישואיהם. יהודי העיר עזבו למדריד, לז׳נבה, לפריז ולמונטריאול, וכמה אלפים בודדים הגיעו לישראל. הארץ לא הייתה מתאימה ל״מגורשים״ אניני טעם, רב-תרבותיים עד רב-לאומיים, המקפידים על הופעתם ושומרים על גינוני נימוסים כלפי ארץ וכלפי שמיים. לפני שנפוצו לכל עבר לא היה להם רובע משלהם. רחוב אחד, שבו התרכזו מהגרי טטואן, גרנדה של מרוקו, נודע כרחוב היהודים. אחרים שכנו בבתים בשכונות מעורבות לפי מעמדם, נמנעים מלהפיל את המחיצות החברתיות שביניהם. נישואי"מגורשים״ עם ״תושבים" ברברים היו נדירים אפילו יותר מנישואי תערובת בין יהודים ולא יהודים. גם להתפלל יחד לא היה נהוג. רוב התפילה הייתה מרוכזת ברחוב אחד, שבו שכנו שנים עשר בתי כנסת. דניאל הרכיב לו מיתוס משרידי זיכרונותיה של אימו ומהילתה של העיר, שהייתה לכל הדעות קליידוסקופית, היברידית ומסורבלת. כאשר הצעתי להביא לו ספרים, הוא ביקש ספרים על טנג׳יר:

״אם תמצא ספרים שטרם קראתי.״

לפני שלקה בליבו סיפר לי שבבית המשפחה בקריית ביאליק הייתה הספרייה הכי עשירה בארץ על טנג׳יר. בין השנים 1923 – 1956 הייתה העיר מובלעת בין־לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. היא נוהלה אז על ידי צרפת, ספרד, בריטניה, גרמניה ואיטליה, כאשר שתי הראשונות מתחלקות ביניהן בניהולה השוטף. אפילו במלחמת העולם השנייה, הבין־לאומיות שלה לא ממש הופרה. בשנת 1940, עם כניסת הגרמנים לצרפת, פלשה ספרד לכל האזור והציבה את עצמה כמעצמה השלטת. לא הצרפתים ולא האיטלקים יכלו למחות. האנגלים התבצרו בגיברלטר. פליטים יהודים מצאו בעיר תחנת מעבר ואף מקלט. משפחות רבות התנדבו לארח אותם, לתקופות קצרות או ארוכות. הקהילה הייתה משופעת במוסדות, לרבות בית חולים שהוקם בשנת 1904 על ידי חיים בן שימול לזכר אשתו. הוא נודע באיכות רופאיו, הן המקומיים והן המהגרים. ד״ר מני הגיע מירושלים כדי לרפא את המלך, נשאר בממלכה ונעשה לדמות אגדית. יכול להיות שהוא היה קרוב משפחה של א. ב. יהושע; צריך לבדוק מולו, צריך לחטט בשורשיו.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

 

  הרב רפאל משה אלבאז (הרמ"א) – תולדות חייו ויצירתו

 (צפרו, תקפ"ג/1823-תרנ"ו/1896)

 

ייחוסו והשכלתו התורנית: הרב רפאל משה אלבאז (להלן: הרמ"א) נקשר בשלשלת מעוטרת של יוחסין המוליכה עד לדור שביעי של רבני קשטיליא. סבו ר' יהודה, אביו ר' שמואל ודודו ר' עמרם – שלושתם היו תלמידי חכמים, מנהיגים רוחניים, מחברי ספרים ומשוררים. הרמ"א נולד בשנת תקפ"ג/1823 בעיר צפרו הסמוכה לעיר פאס סמיכות גיאוגרפית ותורנית. בהיותו בגיל 20 נפטר עליו אביו המתואר על ידו כ'אב בחכמה ומרביץ תורה ברבים'. רישומו של מאורע זה השפיע עליו קשות אבל התאושש ממנו מהר תודות לחסות, שפרשו עליו שני גדולי הדור: ר' עמרם אלבאז דודו ור' עמור אביטבול.

הרמ"א היה חכם פורה ואיש אשכולות, וידיו רב לו בעל ענפי התורה: בתלמוד ובהלכה, בספרות המוסר, בספרות הדרוש והמדרש, בפרשנות, בהיסטוריה, בשירה ובמליצה ובמדעים המכונסים בספרו באר שבע: על שם שבע החכמות: דקדוק, מתמטיקה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה, טבע, מוסיקה וקבלה.  היטיב להגדירו הרב משה טולידנו בספרו 'נר המערב' במעט המכיל את המרובה: 'רב תלמודי, חכם מדעי ומשורר מצוין'.

מעורבותו בקהילה: נוסף למעמדו כדיין כריש מתא וכריש מתיבתא היה הרמ"א גם דרשן, מוהל, חזן ושליח ציבור מחונן, והיה לו בית כנסת משלו הקרוי 'אצלא דרבי'. עסק בהשכנת שלום בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, והיה פשרן וסלחן. כדי לחבב את השירה על כל שכבות העם כתב גם שירי מוסר ותוכחה בערבית יהודית ובלחנים עממיים. היה מעורב בקהילה והשתתף באירועי המשפחות בעת שמחה כמו בעת צרה. הרמ"א הפך למנהיג נערץ ואהוב בקרב כל שכבות הקהילה, שנתאחדה סביבו בזכות מידותיו 'והאיש משה עניו מאוד'.   

מעורבותו למען יהדות מרוקו בכלל: הרמ"א היה מעורב בענייני הקהילה. דוגמה לכך הוא הדו"ח, ששלח הרמ"א בתקופתו להנהלת כי"ח בפריס על מצב קהילתו, ובו נתונים כלכליים וסטטיסטיים של הקהילה.^[2]  הרמ"א העריך את פעילותם של נציגי כי"ח במרוקו ואף חיבר שיר לכבודם ולכבוד בית ספר כי"ח בפאס ב-1885 הנכלל בקובץ שיריו.  

קשריו עם המוסלמים תושבי המקום: הרמ"א היה מעורב היטב עם הבריות וידע לקשור קשרים גם עם הערבים תושבי המקום, לדבר בשפתם ולשיר בלחניהם. דמותו זכתה להערכה בקרבם, והם כיבדוהו, העריצוהו, והיה מקובל עליהם כמלאך.            ביטוי נוסף למעורבותו עם המוסלמים הם חילופי שירה ונגינה ונוסחי תפילה, שהיה מנהל עם האימאם, כשהיה עולה למגדל בית תפילתם.  

הרמ"א ידע היטב את שירי המלחון, ורוב פיוטיו נשענים עליהם לא רק מבחינה מוסיקלית ופרוסודית, אלא אף במוטיבים, בנושאים ובתכנים.

פטירתו: הרמ"א מסר את נשמתו לבוראו ביום שישי ערש"ק כ"ב תמוז תרנ"ו/1896, ומחשבי חשבונות מצאו כי 'רפאל משה' גימטרייה תרנ"ו. הרמ"א זכה להספדים גדולים על ידי חכמי פאס, ויום פטירתו הפך ליום הילולה בקרב אנשי קהילתו ובבתי הכנסת הקרויים על שמו בערים שונות בארץ: באשדוד, בלוד ובבאר שבע. ואגדות מעניינות נארגו סביב דמותו. 

פרטי הפיוט  

כתובת: כתובה ליום ב' של חג השבועות אנכי תכנתי עמודיה ושם רמזתי עשרת הדברות גם סוגרים מנוסח הכתובה להמתיק המליצה ובבית האחרון רמזתי ר"ת (=ראשי תבות) שמי: רפאל משה בס"ד.

התבנית: סטרופית מתחלפת. בשיר עשרים ושבע מחרוזות משולשות טורים בחרוז המתחלף בכל מחרוזת. כל הבתים נחתמים בפסוק מקראי הנחרז עם  שני הטורים שלפניו.                

החריזה: אאא / בבב / …

החתימה: רפאל משה בס"ד  (חתימה אופקית טור 79).

מקורות

דפוסים: שיר חדש, ירושלים תרצ"ה, נז/א [=נוסח היסוד]; כנ"ל, הוצאת ר"ש בן הרוש, עמ' צא; כנ"ל, ירושלים תשמ"ו, עמ' מא; אזהרות להרב שמואל אלבאז, בהוצאת הרב דוד עובדיה, ירושלים-תשמ"א, עמ' 34; מאיר נזרי (מהדיר), שירת הרמ"א – הרב רפאל משה אלבאז – מאדריכלי השירה העברית במרוקו, המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים תשע"ג, עמ' 382.

מבנה הפיוט 

החופה והקידושין בין הקב"ה לישראל (16-1).  

עשרת הדיברות (39-13).

קבלת התורה כתנאי לקידושין (42-40).

נוסח הכתובה (72-43).  סיומי גאולה (81-73).

סקירת הפיוט: הפיוט פותח בתיאור מעמד החופה בין ה' וישראל, שבו הדוד מקדש את רעייתו בשני לוחות הברית בתוך חופת חתנים שהתקין לכבוד המעמד וגם נותן מתנות לכלה סבלונות ומוהר, כאשר ברקע לחופה נשמעים 'קֹלות וברקים וענן כבד על ההר'. אחרי החופה מתחילה שמחת החתונה  'הביאני המלך חדריו נרְוה דֹדים'. זה חלקו הראשון החגיגי והציורי של הפיוט. חלקו השני מונה את י' הדיברות ששתי הראשונות משתלבות בחלק החגיגי של הפיוט. חלקו השלישי הוא נוסח שטר הכתובה על סעיפיו, שתחילתו מאמר הקידושין 'כלה נעימה אם תקח אמרי ותואיל /…/ הרי את מקֻדשת לי כדת משה וישראל'. בהמשך בכל בית מופיע סעיף אחד של הכתובה ונמשלו בצדו. הנה כמה מהם:

המוהר או עיקר כתובה: 'וְיָהֵיבְנָא לִיכִי מֹהַר בְּתוּלַיְכִי כַּלָּה נְעִימָה = אֶרֶץ שִׁבְעָה עֲמָמִין'.  

תוספת כתובה: ש"י עולמות 'וּצְבִי אִיהוּ וְאוֹסִיף לָהּ…תּוֹסֶפֶת עַל עִקַּר כְּתֻבָּה = לָרֶשֶׁת יֵ"שׁ עוֹלָמוֹת אֶרֶץ רַבָּה אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה'.

התחייבות במזונות:  'וּמְזוֹנַיְכִי = לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבֹּעַ מִטּוּבָהּ' (פירותיה של ארץ ישראל).

כסות ותכשיטין: 'וּכְסוּתַיְכִי וְסִּפּוּקַיְכִי' = 'מִכַּסְפָּהּ וּזְהָבָהּ לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ' (מחצבי הארץ).

התחייבות במצות עונה = השכנת השכינה בישראל 'וּמֵיעָל לְוַתַיְכִי בְבֵיתֵךְ… וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ'.

הסכמת הכלה לנישואין:  'וּצְבִיאַת כַּלְּתָא דָא… וְקִבְּלָה עָלֶיהָ… לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה'.

הנדוניה: חומרות שישראל מקבלים על עצמם 'וְדָא נְדוּנְיָא דְהַנְעָלַת לֵיהּ  = סְיָגִים וּגְדָרִים וְחֻמְרוֹת …וֶאֱסָרָהּ אשר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ'.

סעיף הסה"כ: 'נִמְצָא סַךְ כְּתֻבָּה דָא כֻלָּהּ עִקָּר וְתוֹסֶפֶת וּמַתָּנָה וּנְדוּנְיָא = תּוֹרָה שְׁלֵמָה… וּפְרָטֶיהָ…'.ּ

שבועת החתן: 'וְנִשְׁבַּע הֶחָתָן בְּזִיו שְׁכִינָתוֹ / שֶׁלֹּא יוֹצִיאֶּנָּה… מֵהִסְתּוֹפֵף בְּצֵל קוֹרָתוֹ…

אחריות לפירעון הכתובה: 'וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ הֶחָתָן אַחְרָיוּת קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם'.

סוף הכתובה: 'וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקַיָּם'.

הפיוט נחתם בבקשה על הגאולה

בקשה על הגאולה והוצאת ספר תורה: 'השב שוֹפְטַי כְּבָרִאשׁוֹנָה ֹ…אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ'.

 

דיון משווה: השפעת נג'ארה על הרמ"א ניכרת בארבעה צדדים: א. הסוגה, ב. המבנה הכפול של הפיוט הכולל ציור של חופה בשש המחרוזות הראשונות, וחלק ייחודי לנוסח שטר הכתובה. ג. נושא הגאולה ונחמה המוקדשות לו ארבע המחרוזות האחרונות בפיוט הרמ"א. ד. חוליית הקישור החותמת את הפיוט והמקשרת אותו לפסוקים החגיגיים הנאמרים בהובלת ספר התורה מן ההיכל אל הבמה 'אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ'.

מבחינת היקף שטר הכתובה וסעיפיו לוקה חלק זה בחסר בכתובתו של הרמ"א. בולטים בהיעדרם שני הסעיפים הראשונים המהווים סממנים חשובים של הכתובה: תאריך החופה ומקום החופה, וכן פרטים על החתן והכלה. גם החלק של התנאים בולט בהיעדרו, ומבין שבעת התנאים המופיעים בכתובת נג'ארה, רק תנאי אחד מופיע בכתובת הרמ"א, כנ"ל לגבי בטחונות הכתובה: שבועה, קניין ועדים – רק סעיף השבועה מופיע בכתובת הרמ"א. זאת ועוד, כתובתו של הרמ"א צמודה היא רק לחופה אחת שבין ה' וישראל שלא כחופה הכפולה בכתובתו של נג'ארה.

חידושו העיקרי של הרמ"א הוא בשילובן של י' הדברות בכתובתו שיש בהם גם מסר רעיוני: י' הדיברות הם היוצקים את התוכן של הנישואין, וקיום ישראל את התורה הוא התנאי לקיום הברית בין ה' ואומתו, רעיון המסתבר בכתובתו של נג'ארה בעצם הצבה של חופה כפולה.  

נוסח הכתובה

 

                        דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ לְקַדֵּשׁ אֵשֶׁת נְעוּרִים

                        בִּשְׁנֵי לוּחוֹת הָעֵדוּת זַכִּים וּבָרִים

                        וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים

 

                        צִוָּה שׁוֹשְׁבִּין צִיר נֶאֱמָן כִּי בוֹ בָחַר

5                      לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר

                        מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר

 

                        צוּרִי תִקֵּן חֻפַּת חֲתָנִים בְּזִיו וָזֹהַר

                        וְאָתָא מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ לִשְׁלֹחַ סִבְלוֹנוֹת וּמֹהַר

                        קֹלוֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר

 

10                    יְיָ מִסִּינַי בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים

                        קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים

                        וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים

 

                        הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נִרְוֶה דֹדִים

                        דִּבֵּר וַיִּקְרָא אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹשִׁיב יְחִידִים

15                    אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים

 

                        בֹּאִי לִמְסִבִּי וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה

                        לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים דְּמוּת שִׁמְשִׁי חַמָּה וּלְבָנָה

                        לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה

 

                        וְנֹקֵב שֵׁם יְיָ יָנוּעוּ אֵבָרָיו וְיִזְדַּעְזְעוּ חוּשָׁיו

20                    יִזָּכֵר וְיִפָּקֵד לְהָרַע לוֹ עַל כָּל מַעֲשָׂיו

                        כִּי לֹא יְנַקֶּה יְיָ אֶת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא

 

זָכוֹר וְשָׁמוֹר לַשַּׁבָּת אֶת כְּבוֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ

כַּאֲשֶׁר חֲכָמִים הִגִּידוּ גֹדֶל מַהֲלָלוֹ

שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ

 

25                    אֲשֶׁר סָבְלוּ טָרְחֲךָ וּמַשָּׁאֲךָ בִּימֵי עֲלוּמֶיךָ

הָשֵׁב גְּמוּלָם לָהֶם לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ

 

הִשָּׁמֵר פֶּן וְאַל תְּהִי בְשׁוֹפְכֵי דָם

כִּי אֲנִי יְיָ אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם

30                    שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם

 

לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ

כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל תּוֹעֵבָה הוּא

אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ

 

                        לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵר וְעֹנֶה מֵשִׁיב וְשׁוֹאֵל

35                    אוֹתוֹ אַצְמִית בְּכֹחַ וָאֵל

ּ                        גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל

 

לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שֶׁקֶר לְעַוֵּל נְכֹחָה

וְלֹא תַחְמֹד אֲשֶׁר לְרֵעֲךָ מַשְׂאֵת וַאֲרֻחָה

שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה

 

 40                   כַּלָּה נְעִימָה אִם תִּקַּח אֲמָרַי וְתוֹאִיל

לְדַקְדֵּק בִּפְרָטֵיהֶם כַּמְפֹרָשׁ עַל יַד יְקוּתִיאֵל

הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי כְּדָת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל

 

וְיָהֵיבְנָא לִיכִי מֹהַר בְּתוּלַיְכִי כַּלָּה נְעִימָה

אֶרֶץ שִׁבְעָה עֲמָמִין לְהַשְׁמִידָם עַד חָרְמָה

45                    לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה

 

וּמְזוֹנַיְכִי לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבֹּעַ מִטּוּבָהּ

וּכְסוּתַיְכִי וְסִּפּוּקַיְכִי מִכַּסְפָּהּ וּזְהָבָהּ

לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ

 

וּמֵיעָל לְוַתַיְכִי בְבֵיתֵךְ וּבְחוֹמוֹתַיִךְ

50                    אָלִין בֵּין שָׁדַיִךְ

                        יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתַיִךְ

 

וּצְבִיאַת כַּלְּתָא דָא בְפַחַד וּבְמוֹרָא

וְקִבְּלָה עָלֶיהָ לִהְיוֹת זְהִירָה

לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה

 

55                    וּצְבִי אִיהוּ וְאוֹסִיף לָהּ מִדִּילֵיהּ תּוֹסֶפֶת עַל עִקַּר כְּתֻבָּה

לָרֶשֶׁת יֵ"שׁ עוֹלָמוֹת אֶרֶץ רַבָּה

אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה

 

וְדָא נְדוּנְיָא דְהַנְעָלַת לֵיהּ עִם נַפְשָׁהּ

סְיָגִים וּגְדָרִים וְחֻמְרוֹת וְטַהֲרָה וּקְדֻשָּׁה

 60                      וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ

 

נִמְצָא סַךְ כְּתֻבָּה דָא כֻלָּהּ עִקָּר וְתוֹסֶפֶת וּמַתָּנָה וּנְדוּנְיָא

תּוֹרָה שְׁלֵמָה דִּקְדוּקֶיהָ וּפְרָטֶיהָ סֹלֶת נְקִיָּה             

וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְזֶה פִרְיָהּ

 

וְנִשְׁבַּע הֶחָתָן בְּזִיו שְׁכִינָתוֹ

65                    שֶׁלֹּא יוֹצִיאֶנָּה בְּשׁוּם זְמַן מֵהִסְתּוֹפֵף בְּצֵל קוֹרָתוֹ

                        כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ

 

וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ הֶחָתָן אַחְרָיוּת קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם

לְהָשִׁיב לָהֶם גְּמוּל כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם

כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָבֹא אֲלֵיהֶם

 

70                    וּתְנַאי זֶה מֻחְזָק וּמְקֻיָּם

                        לִשְׁמֹעַ צַעֲקַת עַמּוֹ בְּכָל עֵת וְלִרְאוֹת עָנְיָם

                        וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקַיָּם

 

הָשֵׁב שׁוֹפְטַי כְּבָרִאשׁוֹנָה סְגַנִּים וּפַחוֹת

יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ עַל מֵי מְנוּחוֹת

75                    יִרְבּוּ שְׂמָחוֹת בְּיִשְׁרָאֵל וְנָסוּ יְגוֹנוֹת וַאֲנָחוֹת

 

הֲשָׁמַע עַם קוֹל אֱלֹהִים לִפְנֵי חֵילוֹ

הֵן הֶרְאָנוּ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וְאֶת קוֹלוֹ

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ

 

                        רַחֲשִׁי פָתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי אָרְכוּ נְדוֹדָיו

80                    מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הַנּוֹרָא יַשְׁגִּיחַ כְּרֹב חֲסָדָיו

                        גַּדְּלוֹ לַיְיָ אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּיו

[1] על תולדות חייו של הרמ"א ראה דוד עובדיה, קהילת צפרו, ד, תולדות הרבנים בקהילת צפרו, ירושלים תשמ"ה, עמ' סו-עה; משה עמאר, ר' רפאל משה אלבאז זיע"א האיש, משפחתו ויצירתו, אור המערב תשרי חשון תשמ"ט, שנה א' חוברת ב', עמ' נה-סג; מאיר נזרי, שירת הרמ"א – הרב רפאל משה אלבאז – מאדריכלי השירה העברית במרוקו, המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשע"ג, עמ' 10-3.

[2] ראה קהלת צפרו א, תעודה 135.

נוסף לכל אלה הפרוסה הייתה תמיד בכיסי הודות לדודתי ולבעלה רפאל, שהיה איש טוב ושתקן שנוכחותו כלל לא הורגשה בבית. והחשוב מכל, שלוש פעמים ביום ולמעלה מזה, היה האוכל מצוי בשפע ורק מן המובחר. התענגתי על רוב טוב. הלוואי רבונו של עולם! כך הייתי מתפלל כל בוקר, שתארך עלי שהייתי עם דודתי, או שיקרה איזה נס ואשאר כאן כל ימי חיי. ובאמת למי יזיק אם אשאר עם דודתי? אלא מאי? תאמרו — הורי לא ירצו להיפרד ממני? גם זה דבר לענות בו! אבא ממילא נמצא רוב הזמן בנסיעות ואמא, לפי דבריה, קצה נפשה בעול הקשה של פרנסת המשפחה. מכל מקום, אלך לבקר אצלם מפקידה לפקידה ושלום על ישראל. בין כה וכה ואני נהנה מחיי כאן וכל יום נוסף זורחת לי השמש בתוך נפשי פנימה. פני שונו, שערותי שהיו קודם פרועות, עכשיו הן סרוקות יפה. אמנם לתלתליו של בן דודתי עוד לא הגעתי, אבל דודתי הבטיחה לי שאם לא אתאבק בעפר ואשמור על ראשי שיישאר נקי, מובטח לי שיצמחו לי תלתלי זהב כמו של מרק. מה מעשיהם של הורי? אין זה מענייני! לפחות פה אינם מעיזים להכות אותי. הדודה לא תִּתן להם. אני כל היום עם מרק. אנו מטיילים וחופשיים לנפשנו כמו שנאמר: ״אני לדודי ודודי לי״, ידי בידו, מסתובבים כל היום ונהנים מעולמו של הקדוש ברוך הוא.

בשבת הראשונה נודע לי שהורי, דודתי ובעלה לוקחים סל עם אוכל והולכים לסעוד את לבם בים. כלומר, שכרו מראש סירה והולכים לשוט על הים. אנו לא הורשינו להילוות אליהם, אבל תמורת זה קיבלנו פרנק כל אחד והובטח לנו שישתפו אותנו בטיול הערב. כשחזרו כולם הביתה, סיפרה אמא בהנאה ובקנטור שאבא סירב לעלות על הסירה מרוב פחד וכולם לעגו לו. אמנם גם אמי פחדה, אבל מה זה שייך? הלא היא אשה! מטבע הדברים שאשה פוחדת מדבר נועז כזה, אבל אבי שהוא גבר, פוחד מהים?! כל השבוע חמדו לצון על נושא זה עד שנודע הדבר גם בין האורחים שפקדו את המסעדה, בין ידידי המשפחה שהיו באים לביקור ונשארים עד שעה מאוחרת בלילה. אבא סתם חייך במבוכה וצחק עם כולם. אני כבר התחלתי להתרגל לחיים החדשים. לא ידעתי מחסור ודאגה. כל מבוקשי ניתן לי וגם מכותיהם הקשות של הורי נשכחו, כי דודתי הרגישה בשעת סכנה והצילה אותי מידם לפני המהלומות, והרימה עליהם את קולה: —

כלבים! את בשרכם אדוש! רק תעזו לנגוע בו!

אני חיבקתי בידי את גופה של דודתי ונדבקתי בה כבמגן בפני איומי הורי. דודתי הייתה באמת אשה נפלאה, ובעלה עדין ונוח לבריות, הולך על ראשי אצבעותיו, כמו שאומרים, הוא יכול ללכת על ביצים ולא ישבור אותן. בה­שוואה לדודתי, קטן קומה ורזה היה, לבוש תמיד חליפות נקיות ויפות ועישן סיגריות שריחן היה נעים. היה נחבא אל הכלים, לא משמיע קולו ולא מכניס חוטמו בשום עניין, אלא על פי דודתי יישק כל דבר, גם בבית וגם בעסקים. גיליתי אחר כך שהייתה להם גם חנות מכולת גדולה בקצה השני של הבניין, עם חלון ראווה גדול, מלא וגדוש כל טוב. הייתי עומד בקצה השמאלי של הבניין ומתפעל מכל הקופסאות והצנצנות שהיו מסודרים בסדר מופתי. דברי אוכל ומיני מתיקה כגון קופסאות שוקולד שלא ראיתי או טעמתי מעולם. עסקיה של דודתי היו נוחים ומכניסים והיא לא ידעה עוני כמונו; ובתוקף רצונה וכשרונה, ידעה לכלכל כל דבר והלכה מחיל אל חיל. סוף סוף הודיעה לי אמי שנלך לבקר את קברו של הצדיק למחרת. זה היום הגדול שלו ייחלנו. כל היום הכינו דודתי ואמי מיני עוגיות שצריך לחלק לעניים ליד קברו של הצדיק. ביצים שלוקות, תרנגולות, בשר וכן בקבוקי מחיא מובחרת. זהו משקה חזק שהוכן מתאנים או תמרים ותבלינים ועשבים עדינים שהוסיפו לו טעם וריח ניחוח. למחרת קמנו עם קריאת התרנגול ונסענו באוטובוס לבית הקברות. לא רבות הערים שבהן נמצא בית הקברות היהודי רחוק מהעיר כמו בעיר רבט ובעירי ספרו. אלא שבעירי איש לא נוסע באוטובוס כזה ואין בכלל דבר כזה. כולי הייתי פליאה על האוטובוס הזה בו כל אחד קונה כרטיס, עולה איפה שהוא רוצה ויורד איפה שהוא רוצה בתחנות המיועדות לכך. דבר זה נפלא היה בעיני. בספרו הלכנו ברגל לכל מקום שרצינו ואפילו את ארון המתים בלוויה נשאנו על כתפינו והלכנו ברגל לבית־החיים שהיה די רחוק מהעיר, בדרך לעיר פאס, לרגלי ההרים. איני זוכר עוד כמה זמן נסענו, כי התפעלתי מכל הבניינים שראו עיני בדרך. הייתי דבוק אל חלון האוטובוס וכולי תמיהה. הגענו סוף סוף למקום. ירדנו עם כל הסלים שהבאנו וצעדנו לקראת קברו של הצדיק. כמניין עניים היה כבר במקום וקבוצות קבוצות של אנשים עמדו שם וקראו תהלים והדליקו נרות. אמי ודודתי חילקו את המזונות והשתייה שהביאו בסלים, נתנו דמי פדיון לרב שבירך אותי והמשיכו בקריאת התהלים. אמי השכיבה אותי על המצבה של הקבר, משחה את גופי בשמן והתחננה בקול בפנותה לצדיק, בבכי ובקול קורע לב:

• ווא סדיק לעזיז (הוי הצדיק היקר)! חוס ורחם עלינו! מה חטאתי שככה נענשתי? חיינו מרים והעוני מכלה אותנו! ומה חטא הילד הרך הזה, אשר כפשע בינו ובין המוות. הוא נמס לעיני מיום ליום ואין בכוחי לעזור, בגלל יופיו שלטה בו עין־הרע, שתשלוט עין־הרע באויבי ישראל, רבונו של עולם! שלח מכה לתולעת הזו המכרסמת בו ללא רחם ואני נודרת שכל שנה נבוא לבקרך, בעזרת ה׳. אני יודעת שגם התולעת — בריה של הקב״ה היא, אבל לנו, אין אוכל בשבילה. אין לנו אוכל אפילו בשביל קיבתנו הריקה. שתשלח את התולעת לקיבתם של העשירים לעזור להם לטחון כל הסביאה ללא סוף שבה מפטמים הם כרסם כל היום. למה נדבקה רק בנו למצוץ את כוחו של הילד הזה ? לא נשאר בו כלום המסכן! די , האכלנו אותה יותר משנה ועכשיו שתעזוב אותו ותלך לשלום. ווא סדיק לעזיז! אתה המחולל נסים ונפלאות, שלח לילד הזה רפואה שלמה…

גם אני התרגשתי ואמא אמרה לי:

• בכה בני, בכה, שפוך לבך לפני הצדיק והתפלל, אולי ירחם עליך. כשראיתי דמעות בעיני דודתי, זע לבי בקרבי. האמנם דודתי האדירה בוכה כאחת הנשים ובשבילי? אמנם כן, היא בכתה בדמעות שליש ומלמלה בשפתיה תפילה חרישית. לקחה גם היא מהשמן ומשחה את גופי והרימה את קולה, שהצדיק ישמע את זעקתה. אני לא יכולתי להתאפק עוד, לבי נמס בקרבי, דמעות הציפו את עיני וכמעט נחנקתי עד שנתתי לזעקה לצאת מקרבי ועכשיו כולנו בכינו ובכינו. שמעתי את דודתי שהוסיפה תלונה חרישית על מר גורלה ועל הקללה שרבצה עליה ללא חטא ועוון, על שה׳ סגר את רחמה ולא חננה בפרי בטן. אבא עמד עם קהל העניים והרב וקרא תהלים בכוונה רבה. בין כה וכה וטפטופי הגשם התחילו להרטיב אותנו ולהכות על פנינו. אך הם לא הפריעו בכלל לטכס. פני דודתי זהרו ואמי אמרה לה שזה סימן טוב! נשארנו בגשם שהצדיק יראה בסבלנו וילמד עלינו זכות לפני רבון העולמים. כשחזרנו הביתה היינו רטובים עד לשד עצמותינו. אמנם לא הרגשנו קור מפאת התרוממות הרוח ונפשנו השמחה, אך הבגדים על גופנו נהיו כבדים ונדבקו לבשרנו. החלפנו את בגדינו וישבנו לשוחח על כוס תה ועוגיות מאפה־בית. דודתי אמרה שהגשם הוא סימן שהצדיק נענה לבקשותינו ובקרוב, אם ירצה ה׳, אהיה בריא וחזק. בלילה ההוא ראיתי בחלומי והנה אני הולך באמצע רחוב גדול בעיר החדשה. אינני זוכר עוד למה ואיך הגעתי לשם. כולם הסתכלו עלי והתפעלו מגודל גופי ומשרירי. לשמחתי לא היה גבול. פתאום כאילו חזרתי לעירי ולביתי. מה שמחו אחי ואחיותי כשראו אותי. קשה היה להם להכיר אותי ושמחו על הנס שנעשה עמדי. אני מקפץ ומדלג משמחה וזורק להם את המתנות שהבאתי להם מהעיר הגדולה. זורק בשתי הידיים והם חוטפים ושמחים. פתאום התעוררתי, מה קדרו שמי ומה גדלה אכזבתי. קרני השמש המפזזות חדרו דרך הווילון בזרקורים קטנים ומה דאב לבי כשמיששתי את עצמי בעוד חיוך החלום קפוא על פני העצובים. נוכחתי לדעת ששום דבר לא השתנה. כנראה שאמי גם כן קיוותה לנס ולכן לא באה להעיר אותי כרגיל אלא נתנה לי ליהנות משנתי הערבה ולא ניתקה אותי מחלום הזהב שבו הייתי שרוי. כשקמתי והתחלתי ללכת הבחנתי במבטן הבוחן של דודתי ואמי, לראות אם חל בי איזה שינוי. אני התאמצתי להיראות חזק. ניפחתי את חזי והרמתי את כתפי כדי להיראות שונה ואולי בזכות זה נאריך את שהותנו בגן־עדן זה ונעלה שוב לקברו של הצדיק עד שיוטב לי לגמרי.

 

באותו בוקר ציוותה עלי אמי לא לעזוב את הבית בזמן שהיא ודודתי הלכו לשוק. כשחזרו מן השוק, הביאו איתן דג גדול ומיוחד שלא ראיתי כמותו מימי. אמי ודודתי צלו אותו וקראו לי אחר כבוד, לשבת על כיסא רם ונישא. שמו לי אלונטית על החזה ועמדו עלי כמלאכי חבלה להלעיטני דג זה שטעמו היה מר ולא נעם לחכי. התנהגותן הייתה מוזרה. אני הבטתי בבהלה על אמי כשסימן שאלה בעיני והיא ענתה לי שזה יגמור אחת ולתמיד עם התולעת הארורה השותפה לכל מאכלי. אני רק לא הבנתי מה הבהלה. התחילו להכניס לפי מן הדג הזה מלוא חופניים, אמי מימין ודודתי משמאל ולא נתנו לי זמן לבלוע וכבר הן דוחפות לי עוד ועוד דג בפה, כאילו אצה להן הדרך או שזאת תחרות אכילה. התחלתי לפרפר בין ידיהן החזקות של שתי הנשים וסירבתי לבלוע. אך הן סגרו לי את האף עד שכמעט נחנקתי. הן לא הרפו עד שבלעתי. אז נתנו לי לנשום ומיד הכניסו לי שוב מלוא חופניים דג לפה. אמא צבטה אותי ודחפה בצלעותי וזירזה אותי לבלוע מהר. הדג התחיל לצאת לי מהאף, ניסיתי לירוק אותו, אבל הן סתמו לי את הפה עד שלא נשארה לי ברירה אלא לבלוע כדי שאוכל לנשום מחדש. וכך נמשך המאבק עד שבלעתי את כל הדג.

 

אחרי שהכל נגמר ורווח לי מעבודה קשה זו, שאלתי את אמא מה פשר שפע הדגים שדחפו לבטני? אמי הסבירה שזו רפואה בדוקה נגד התולעת וצריך היה לבלוע את זה מהר ובכמויות גדולות כדי שהתולעת תיחנק. חשבתי לי: כן יאבדו כל אויביך ה׳, שהתולעת תיחנק ותעזוב אותי, אני לא צריך שותפים במעט האוכל שבא אל קיבתי.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 –דודתי-הביקור אצל הצדיק

עמוד 77

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

 

בנימין בר תקוה

 

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

 

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

 

את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.

 

המקום.

 

ההיסטוריה של תושבי מרוקו ובהם של יהודיה, מושפעת מן הגיאוגרפיה המיוחדת המאפיינת ארץ זו. מבחינה גיאוגרפית הפיזית נוכל להבחין בשלושה מרכיבים. חבל ארך של שפלה ורמות, נמוך יחסית, סמוך לים התיכון ולאוקיאנוס האטלנטי, חבל ארץ הררי הכולל את הרי האטלס הגבוהים ואת הרי הריף, וחבל ארץ הכולל רמות ומישורים היורדים את הסהרה.

 

במקביל נוכל להבחין בשלושה מרכבים גיאופוליטיים שהשפיעו על תולדות יהודי מרוקו, רצועת הארץ לאורך הים התיכון עליה לוטשים עיניהם ספרד אנגליה, רצועה אשר בה נודע תפקיד חשוב ליהודים בחיי המסחר, והוא הדין לערי החוף הסמוכות לאוקיאנוס האטלנטי.

 

אזור הארץ המרכזי שם נמצאות ערי השלטון המסורתיות ובראשן פאס. לאזור מרכזי זה הגיעו רבים מן המגורשים, ובתוכם משפחת אבן צור, שהתיישבו בערי השלטון מטעמים שיוסברו להלן. אזור דרום מרוקו שהרים גבוהים מפרידים בינו לבין שאר חבלי הארץ, ואשר עמקיו יורדים אל הסהרה.

 

בחבל ארץ זה נתפתח קשר הדוק ביותר בין היהודים הכפריים ובין שבטי הברברים המקומיים. ואולם דומה כי כדי לספוג מעט ממגוון הנופים המיוחדים של הארץ עלינו להטות אוזן לרישומיהם של נוסעים שביקרו במרוקו, התרשמו ורשמו זיכרונות מסעותיהם.

 

שני ספרי מסע יוזכרו כאן : הראשון, " משא בערב ", שנכתב לפני כמאתיים שנה על ידי שמואל רומאנילי ( שממנו אביא בהמשך בע"ה קטעים נבחרים, ככל שיאפשר הזמן ) . והשני " מארץ מבוא השמש " שנכתב לפני כשלושים שנה על ידי פרופסור הירשברג ( שממנו כבר הבאתי קטעים רבים בכל הפורומים ) .

 

 

שירו ידידים שירה חדשה

הסוג:  פיוט להוצאת ספר תורה.

העת:  לשבועות.

הלחן:  אמרו במורא בני אל חי          נורא .

התבנית: שיר מעין אזורי, שני טורי מדריך לכל סטרופה שלושה טורי ענף וטור

מעין אזורי.

החריזה: אא. בבבא.

המשקל: עשר הברות בטור, וצזורה קבועה אחרי ההברה החמישית.

החתימה:           יעקב חזק.

המקורות:כ״י המוזיאון הבריטי 10368 ז0, דף 34 [=ל].

נדפס:עת לכל חפץ. דף מה עמ׳ א; אזהרות דפוס אמסטרדם (1885). דף א

עמ׳ ב; אזהרות לר׳ יצחק בר ראובן. ליוורנו (תר״ב) דף א עמי ב:

מנחת־בכורים ליוורנו (1865). דף נו עמ^׳ א.

נזכר: אוצר, ש-1037.

 

שִׁירוֹ יְדִידִים שִׁירָה חֲדָשָׁה,

בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה קְדוֹשָׁה.

 

יוֹם בּוֹ בְּקוֹלוֹת וְגַם בְּרָקִים,

נִגְלָה בְּסִינַי שׁוֹכֵן שְׁחָקִים,

5 הִנְחִיל לְעַמּוֹ אֵלֶּה הַחֻקִּים,

סִפְרֵי דָּת הֵמָּה מִנַּיִן חֲמִשָּׁה.

 

עַמּוּדֵי שַׁחַק, רָגְזוּ, רָעֲשׁוּ.

כָּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל, נָמוֹגוּ, בֹּשׁוּ.

עַד עֵת יְדִידִים צוּרָם דָּרָשׁוּ,

10 – לָהֶם נִתְּנָה תּוֹרָה מוֹרָשָׁה.

 

קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל זָרַח מִשֵּׂעִיר,

לְקוֹל אִמְרָתוֹ לִי אֹזֶן הֵעִיר.

יֶחֱזוּ אוֹיְבַי וּבְרוּחַ מַסְעִיר,

יִכָּלְמוּ לָעַד וּתְכַסֵּם בּוּשָׁה.

 

15 בְּנֵי אֵיתָנִים בַּתּוֹרָה דָּבְקוּ

בָּהּ יִתְהַלְּלוּ וְגַם יִצְדְּקוּ.

וּמִצּוּף דִּבְשָׁהּ תָּמִיד יִינְקוּ,

וּתְהִי עַל לוּחַ לִבָּם חֲרוּשָׁה.

 

חִזְקוּ עַם הָאֵל חוֹסִים בְּצִלּוֹ,

20 עֲלֵיכֶם זָרַח, נֵרוֹ וְהִלּוֹ.

אִמְרוּ: 'אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ',

דְּבֵקִים בְּצוּר נַעֲרָץ בִּקְדֻשָּׁה.

אִמְרוּ אַשְׁרֵי

1 שירו ידידים שירה חדשה: על־פי נוסח תפילת עזרת אבותנו: ׳ונתנו ידידים זמירות, שירות ותשבחות׳ ובסופה ׳שירה חדשה שבחו גאולים׳. / 2 ברוך שנתן תורה: על־פי נוסח שאומרים בהוצאת ספר תורה בהתאם ליעודו של הפיוט. / 3 בקולות וגם ברקים: על־פי שמ׳ יט טז. / 4 שוכן שחקים: כינוי לקב׳׳ה על־פי דב׳ לג כו./ 6 ספרי דת: כינוי לחומשים. / 7 עמודי שחק: על־פי איוב כו יא בשינוי לשוני קל. רעשו: על־פי תאור מעמד הר סיני בשירת דבורה <שופ׳ ה ד>. / 8-7 רגזו… יושבי תבל נמוגו: הלשון על־פי שירת הים שמ׳ טו יד-טו, וכן על־פי יש׳ סד א-ב, ולענין יושבי תבל שנמוגו ראה התאור בשמו״ר כט ט, שהיה כל העולם חרד ושותק בשעה שקבלו ישראל את התורה. / 9 ידידים: כינוי לישראל על־פי יר׳ יב ז; תה׳ ס ז. / 10 להם נתנה תורה מורשה: על־פידב׳ לג ד; ויח׳ לג כד. /11 זרח משעיר דב׳ לג ב. / 12 לי אזן העיר: אילפני בינה על־פי יש׳ נ ד ותרגום יונתן שם. / 14-13 יחזו אויבי… ותבסס בושה: על־פי מיכה ז י. וברוח מסעיר: רוח סערה. / 15 בני איתנים: בני ישראל שהם בני האבות. ולכינוי האבות ׳איתנים׳ ראה מיכה ו ב, והמדרש כגמ^׳ ר״ה יא עא. בתורה דבקו: על־פי דב׳ י כ. / 16 בה יתהללו וגם יצדקו: על־פי יש׳ מה כה. / 17 ומצוף דבשה: הלשון על­פי מש׳ טז כד, ונמשלו דברי תורה לדבש על־פי מדרש רבה לשה׳׳ש ד יא. / 18 ותהי על לוח לבם חרושה: על־פי יר׳ יז א. / 19 חוסים בצלו: על־פיתה׳לו ח. /20 והילו: נגהו. נרו והילו: על־פיאיוב כט ג. / 21 אשרי העם שככה לו: על־פי תה׳ קמד טו.

 

פיוטי ר' יעקב אבן-צור-בנימין בר-תקוה-פיוט לשבועות להוצאת ספר תורה

עמוד156

     כתובה בין ישראל לתורה

 

בְּסִמָּנָא טָבָא

 

מאת ר' חביב טולידנו

 

המופיעה בספרו החדש של דר' מאיר נזרי

כתובות ותנאים לחג השבועות

מוסד הרב קוק, ירושלים תשפ"א

 

ר' חביב טולידנו – תולדות חייו ויצירתו

(מכּנאס, נפטר בתע"ו/1715)

 

זיהוי מחבר הכתובה: ידועה הכתובה ליום שני של שבועות לרב חביב טולידנו, המתחילה במילים 'בסימנא טבא ובמזלא יאיא 'בששי בשבת' המוסבה על כתובת ישראל החתן והתורה הכלה, והיא כנראה השנייה שנכתבה כחיקוי לזאת של ר' ישראל נג'ארה 'ירד דודי לגנו' המתמקדת ביחסי ה' החתן וישראל הכלה. כתובה זו מופיעה בתפוצה רבה במחזורים בסמיכות לזו של נג'ארה. אלא שאין ברור לגמרי מיהו החכם חביב טולידנו, מחר הכתובה. בספר מלכי רבנן נסקרים ארבעה חכמים בשם זה:

הראשון – חביב טולידנו הקרוי חביב החסיד ב"ר חיים ב"ר דניאל שבא משאלוניקי לפאס. חי במאה ה-16 והיה מורה צדק במכּנאס וגם נגיד ומקורב למלכות; השני – חביב טולידנו ב"ר חיים,  מורה צדק במכּנאס שנפטר בלא בנים בתע"ו/1715, שהה תקופת מה בעיר סאלי הסמוכה לרבאט וחתום בפסקי דין עם אחיו ר' משה טולידנו, מוהריב"ע (מורנו ר' יהודה בן עטאר); השלישי – חביב טולידנו ב"ר אליעזר, יליד תק"ס/1799 מחכמי מכּנאס, מחבר 'פה ישרים' פירוש להגדה של פסח (ליוורנו תקצ"ח/1838), ו'תרומת הקודש' – תשובות למבקרי המסורת תרכ"א/1861, והרביעי: חביב טולידנו ב"ר יוסף מחכמי מכּנאס שנפטר בתקע"ט/1818. מי אפוא מבין כל החביבים האלה הוא המחבר של הכתובה? ההשערה הנפוצה ביותר היא שמדובר ברב חביב טולידנו השני מסאלי. השערה זו נשענת על כמה נתונים: א. במחזורים שבהם מופיעה הכתובה כתוב במפורש שהוא מסאלי. ב. על פי מלכי רבנן מי ששהה בסאלי הוא חביב טולידנו השני. ג. כך מסתבר גם על פי נר מצוה לר' יוסף משאש ירושלים תשכ"ט, עמ' קצה: 'זמנו סוף המאה החמישית שמעלנו'. ד. השערה זו מתחזקת גם ממאמרו של  גרשום כהן במאמרו 'זיהויו של מחבר הכתובה האנונימית לחג השבועות, סיני ע"ה, עמ' 39. 

 

פרטי הפיוט

כתובת:  כתובה ליום שני של שבועות שנמצאה בכ"י הרב הגדול נר המערבי כמוהר"ר חביב טולידאנו זצוק"ל זלה"ה מעיר סאלי יע"א (מועדי ה' ליוורנו למהדורותיו).  

נוסח אחר: כתובה של החתן הנקרא ישראל האומר לה לזו הכלה התורה הקדושה הוי לי לאנתו יפה כלבנה. מושר בלסבון שבפורטוגל עוד מימי אנוסי ספרד (בכמה הוצאות).   

התבנית:  הפיוט בנוי מעשרים ותשע מחרוזות משולשות טורים בחריזה המתחלפת בכל סטרופה. 

החריזה: אאא / בבב / …

חתימה: ליתא.

מקורות: רנה וישועה ח"ב, ליוורנו תרי"ז 1877, קנו/ב (מהדורה ראשונה) ובכל הוצאותיו; ספר מועדי ה' ליוורנו תרי"ז ובכל הוצאותיו כמו ליוורנו תרצ"ט כולל מחזורים שנדפסו בישראל תשי"ז-תשי"ח במהדורה של ימינו, הוצאת ספרים מעוז מאיר שנדפס בישראל, עמ' 363; בתוך: 'התנאים והכתובה בין הקב"ה וכנסת ישראל  מהרב המקובל ר' ישראל נג'ארה' ז"ל בני ברק תשל"ו, עמ' 22; פרדס חג השבועות, מכון הפאר, ירושלים תשמ"א, עמ' קעד; קובץ לשבועות, בני ברק תשל"ג, עמ' לג.

אוצר השירה: ב-1086.

 

מבנה הפיוט

פתיחה חגיגית קצרה (2-1).   תאריך החופה ומקומה (8-3).

פרטי החתן והכלה ומאמר הקידושין (17-12).

ההתחייבויות הבסיסיות של החתן לכלתו (20-18).

הסעיפים הכספיים: עיקר ותוספת, נדוניה וסה"כ (44-21).

אחריות לפירעון שטר הכתובה (47-45).   תנאים חיוביים ותנאים שליליים (74-51).

בטחונות לכתובה: קניין, שבועה ועדים (83-75). חתימה חגיגית (89-84).

 

דיון משווה: כתובה זו עשויה כמעט במתכונתה ובלשונה של כתובת נג'ארה על כלל סעיפיה בשני הבדלים גדולים ובשינויים אחדים. ההבדל הראשון קשור בזהות החתן והכלה, בעוד שהחתן והכלה הרשמיים בכתובת נג'ארה הם ה' וישראל (אלא שמתחלפים בחלק של התנאים), הרי החתן והכלה בכתובת טולידנו הם ישראל והתורה. ההבדל השני הוא שפיוטו של נג'ארה כולל ציור חופה שאחריה הכתובה, ואילו חביב טולידנו מתמקד רק בכתובה.

להלן הסעיפים הזהים בנוסחם ובמשמעם: א. התאריך (5-1). ב. תוספת כתובה (33-30). ג. החלק הראשון של סעיף הנדוניה (35-33). ד. סעיף הסה"כ (44-42). ה. הירושה (68-66). ו. נוסח החולייה שלפני התנאים (טורים 50-48). ז. נוסח המחרוזת הנותנת תוקף לתנאים (74-72). ח. נוסח שני התנאים השליליים השלישי והרביעי (65-60). החלק הראשון של נוסח העדים (80-78). ט. החתימה החגיגית של הפיוט בשתי מחרוזות האחרונות של הפיוט (89-84).

להלן ההבדלים במשמע של כמה סעיפים בכתובת טולידנו:

א. מקום החופה ברור יותר 'הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא' (8). ב. הנמשל למוהר ,עיקר כתובה, הוא 'אֹזֶן שׁוֹמַעַת עַיִן רוֹאָה' (22), ולא 'תורת חכם' נוסח נג'ארה. ג. תוספת לנדוניה והרחבתה רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה (41-36) המשמשים מוקדם ומאוחר נוסח נג'ארה. ד. סעיף העדים 'וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֶת הַשָּׁמַיִם והָאָרֶץ' נוסח נג'ארה נשמר גם בנוסח טולידנו, אבל הוא מורחב וכולל גם עדי בשר ודם משה ואהרן המייצגים את הכוהנים והלוויים. ה. נוסח התנאי השלילי הראשון נוסח נג'ארה הדו משמעי על אומה אחרת וגם חכמה אחרת 'וְשֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ מִיַּלְדֵי נָכְרִים הַנְּלוֹזוֹת' (80) הוא חד משמעי בכתובת טולידנו כלפי ישראל והתורה 'וְשֶׁלֹא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ מֵחָכְמוֹת חִצוֹנִיּוֹת' (54). כללו של דבר הפיוט נוסח טולידנו מאמץ את הנוסח של נג'ארה תוך כמה שינויים להתאימו לכתובה בין ישראל והתורה. זהו פיוט המהווה דגם מובהק של השפעה בנוסח ובמשמע של כתובת נג'ארה. זאת ועוד, כתובתו של חביב טולידנו החד משמעית גם תורמת להבנה של כמה סעיפים בכתובת נג'ארה כמו בחלק של התנאים ובמיוחד השליליים.

 

נוסח הכתובה

 

בְּסִמָּנָא טָבָא יָאיָא / וּבְמַזָּלָא מַעַלְיָא

            וּשְׁעַת רָצוֹן / בְּרָכָה וְהַצְלָחָה

 

בַּשִּׁשִׁי בְּשַׁבָּת אַגִּיד אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתַב הַנִּשְׁתְּוָן

לְהַנְחִיל אוֹהֲבָיו תּוֹרָה נִתְכַּוָּן

5               בְּשִׁשָּׁה יָמִים לְחֹדֶשׁ סִיוָן                                                     

 

לְמִנְיָן שֶׁאָנוּ מוֹנִים פֹּה בְּשִׁירָה וּבְזִמְרָה

בָּאָרֶץ הַלֵּזוּ יָפָה וַהֲדוּרָה

הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא

 

אֵיך הֶחָתָן שַׂר שָׂרִים וּנְגִיד נְגִידִים הַנִּקְרָא יִשְׂרָאֵל בְּשֵׁם

10             מְאֹד נַעֲלָה עַל כָּל הַגּוֹיִים לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם

לְחָיָיו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם

 

אָמַר לָהּ לַיְקָרָה וּנְעִימָה

הַבַּת רַבַּת הַמַּעֲלוֹת תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה

אַחַת הִיא יוֹנָתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ

 

 15            הֱיִי לִי לְאִינְתּוּ יָפָה כַלְבָנָה

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲדִינָה

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶאֱמוּנָה

 

וַאֲנָא בְמֵימְרָא וּבְסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא

אֶפְלַח וְאוֹקֵיר יָתִיכִי כָּל יוֹמַיָּא

20             עַד עוֹלָם וְעַד עָלְמֵי עָלְמַיָא

 

וְיָהֵיבְנָא לִיכִי מֹהַר בְּתוּלַיְכִי כִּבְתוּלָה נָאָה

אֹזֶן שׁוֹמַעַת עַיִן רוֹאָה

יַעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה

 

וּצְבִיאַת כַּלְּתָא דָא תּוֹרָה קְדוֹשָׁה

25             וַהֲוָת לִי לְאִינְתּוּ עַל לוּחַ לִבִּי חֲרוּשָׁה

וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ

 

וּצְבִי חֲתָנָא דְנָא יִשְׂרָאֵל הַנִּזְכָּר

וְהוֹסִיף לָה מִדִּילֵיהּ תּוֹסֶפֶת עַל עִקָּר

מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה בְּמִסְפַּר כָּל זָכָר

 

                 30      וְעוֹד רָצָה וְהוֹסִיף לָהּ כְּתֻבָּתָהּ

מַה שֶׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ בְּאוֹרַיְתָא

סִפְרָא וְסִפְרֵי וְאַגַּדְתָּא וְתוֹסֵפְתָּא

 

וְדָא נְדוּנְיָא דְהַנְעָלַת לֵהּ כַּלְּתָא דָא לְמוֹפֵת וּלְאוֹת

מִבֵּית אָבִיהָ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת

35             לֵב לָדַעַת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ וְעֵינַיִם לִרְאוֹת

 

     וְעוֹד הִכְנִיסָה לוֹ מָעוֹת בָּעַיִן לֶאֱכֹל פֵּרוֹתֵיהֶם

רַמַּ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה עִם דִּקְדוּקֵיהֶם

אֲשֶׂר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָהֶם

 

וְעוֹד הֵבִיאָה לוֹ כֵלִים עִם שִׁמּוּשֵׁי עַרְסָא וְתַכְשִׁיטֵיהֶם

40             שַׁסַּ"הּ מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה וְעָנְשֵׁיהֶם

וּמִשְׁפָּטִים בַּל יִחְיוּ בָהֶם        

 

נִמְצָא סַךְ הַכֹּל כְּתֻבָּה וּנְדוּנְיָא וְחֵקֶר כְּבוֹדָם

וְתוֹסָפוֹת וּמְאֻחָר וּמֻקְדָּם

אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמֹר כִּי זֶה כָל הָאָדָם

 

45             וְכָךְ אָמַר לָנָא חֲתָנָא דְנָא בְּרוּחַ נְדִיבָה

קִבַּלְתִּי עָלַי וְעַל יַרְתַאי בַּתְרַאי אַחְרָיוֹת חֹמֶר כְּתֻבָּה

דְאִם אוֹבִיר וְלָא אַעֲבִיד אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטָבָא

 

הַתְּנָאִים שֶׁהוּתְנוּ בֵינֵיהֶם

שְׁרִירִים וְקַיָּמִים עִם כָּל חִזּוּקֵיהֶם

50             עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְבַר שְׁנֵיהֶם

 

מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לוֹ טָמוּן בְּמַצְפֻּנָיו

עַד יוֹם עֲלוֹתוֹ לִמְכוֹנָיו

הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו

 

וְשֶׁלֹא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ מֵחָכְמוֹת חִצוֹנִיּוֹת

55             רַק בָּה יִקְרָא בְרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת

כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִצְרִיּוֹת הָעִבְרִיּוֹת

 

וְשֶׁלֹּא יֵצֵא לַדֶּרֶךְ וְיַנִּיחֶנָּה

אֶלָּא אִם כֵּן עִמּוֹ יוֹלִיכֶנָּה

פֶּן יָמוֹת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָה

 

60             וְשֶׁלֹא יַנִּיחֶנָּה מִתּוֹךְ כַּעַס וְהִתְרַשְּׁלוּת

וְלֹא יֹאכַל עִמָּהּ לֶחֶם עַצְלוּת

נוֹהֵג בְּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת

 

וְשֶׁלֹּא יְמַשְׁכֵּן כְּלִי חֶמְדָּה וְלֹא יִמְכֹּר

אַך לְהַרְבּוֹת סְפָרִים תָּמִיד יִזְכֹּר

65             אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר

 

וְהַיְרֻשָּׁה כְּמִנְהַג דָּת וָדִין עַל לוּחַ לִבּוֹ חֲרוּתָה

מִטּוּבָהּ הַצָּפוּן לַצַדִּיקִים עַיִן לֹא רָאֲתָה

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׂנוּ אוֹתָהּ

 

וְהַדִּירָה בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

70             כִּי יִבָּנֶה וְיִכּוֹנֵן הַבַּיִת וְהָאֲרִיאֵל

מֵהָאָדוֹן יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

 

וְכָל הַתְּנָאִים הָאֵלֶּה שְׁרִירִים וְקַיָּמִים

כִּצְבָא הַשָּׁמַיִם בִּשְׁמֵי מְרוֹמִים

לַעֲדֵי עַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים

 

75             וְנִשְׁבַּע הֶחָתָן הַנִּזְכָּר

לְקַיֵּם כָּל דָּבָר לִהְיוֹת זָרִיז וְנִשְׂכָּר

דְּבַר יְיָ הָיָה יָקָר

 

וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל בְּמֶרֶץ

וְאָמַר לְהָקִים גְּדֵרֶיהָ מֵאֵין פּוֹרֵץ פֶּרֶץ

80        וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ

 

וְעַל הֶחָתוּם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּים נוֹשְׂאֵי הָאָרוֹן

אֲשֶׁר מִכְּבוֹדָם כָּל לֵב אֱנוֹשׁ יָרֹן

הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

 

יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמְחוּ וְיֹאכְלוּ אֶת פִּרְיָם

85             בִּתְעוּדָה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם

וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקַיָּם

 

יִשְׂמַח לֵב חָתָן בַּכַּלָּה לְקָחָהּ לוֹ לְגוֹרָלוֹ

וְתִשְׂמַח כַּלָּה עִם בַּעַל נְעוּרֶיהָ וְתֹאמַר בְּמַהֲלָלוֹ

אַשְׂרֵי הָעָם שֶׂכָּכָה לּוֹ

 

 

גרעין לאמונת האנוסים המתייהדים

זו הייתה התחמקות – אבל התחמקות רבת תוכן. לכאורה ניסח כאן אסטרוק את תורת המשיח של ישראל, אבל בבלי דעת ניסח גם את תמציתה של אמונה דתית שנעשתה עם הזמן לאמונתם של הקונברסוס המתייהדים. האמירה שקיום מצוות תורת משה היא הדרך לגאולת הנפש אינה חלק מן השיח היהודי המסורתי. ריח של נצרות עולה ממנה, גם אם הוא בא לסתור את תוכנה. ואולם זו בדיוק תבנית היסוד הדואלית שעתידה ללוות ב־300 השנים שלאחר מכן את הקונברסוס שדחו את הנצרות. זו עתידה להיות תמציתה הדלה, אך רבת המשמעות, של דת האנוסים המתייהדים: המשיח טרם בא; ישועת הנפש טמונה בקיום תורת משה. זו כל התורה כולה ואידך זיל גמור. וכשיבוא המשיח הוא יושיע את הגוף, כלומר יגאל את האנוסים משעבודם ויאפשר להם לפעול בגלוי לישועת נפשם על ידי קיום כל המצוות של תורת משה(שאת רובן כבר אינם מכירים). טענה מרחיקת לכת היא שוויכוח טורטוסה הניח את היסוד ל״תאולוגיה מראנית״ כביכול, אבל מכיוון שאותו רב גדול ולא נודע, רבי אסטרוק הלוי, כיוון את דבריו לאוזניים אמונות על שיח נוצרי אין זה מקרה גמור שדבריו עולים בקנה אחד עם גרעין של אמונה דואלית, שקולה חזר ועלה בשנים שלאחר מכן מתוך אלפי תיקי האינקוויזיציה ומעדויות רבות אחרות.

ככל שנמשך הפולמוס הלכו היהודים שאולצו להתכנס בטורטוסה והתרוששו בגלל הוצאות השהייה והזנחת עסקיהם. בינתיים חזר אל הזירה הנזיר נושא הצלב ויסנטה פדר. במסעות חדשים באראגון העביר אל הנצרות עוד כמה אלפי יהודים. כמה מן המומרים החדשים האלה באו לטורטוסה, ביחידות ובקבוצות, והכריזו קבל עם ועדה שרבניהם טועים והנצרות צודקת. המחזה הזה, של יהודים המתכחשים לדתם במעמד הוויכוח ההיסטורי, דיכא את רוחם של רבים וריפה את ידיהם.

המרות הדת הראשונות החלו עוד במהלך הוויכוח. בין הנטבלים הראשונים לנצרות היו שוב כמה אישים ידועי שם, משכילים ועשירים, ואפילו כמה רבנים. ההתנצרות המדהימה ביותר הייתה של בני משפחת דה לה קבאייריה ובהם דון וידאל, שהיה דוברם הראשי של היהודים בטורטוסה. הוא המיר את דתו בלחצו של מלך אראגון עצמו, שביקש להבטיח שווידאל יוכל להמשיך לשרתו למרות החוקים החדשים. שלושה חודשים בלבד לאחר התנצרותו כבר מונה וידאל למשרה מלכותית ונשא שם פרטי חדש – גונסאלו. הבגידה הזאת חוללה זעזוע, ומשורר אחד השווה את האירוע להחשכת השמש. אבל לא השמש בלבד חשכה אלא גם מאורות אחרים, כי דון וידאל לא היה הנציג היהודי היחיד בטורטוסה שהתנצר.

דון וידאל היה איש צעיר יחסית, משורר וחצרן שעתידו לפניו. כשהיה יהודי כתב שירים בעברית ובתור נוצרי תרגם את קיקרו לספרדית. יחד איתו התנצר משורר זקן מידידיו, שלמה דה פיירה (de Piera), בן שבעים, שבשעתו קונן בשיריו על אסון 1391; ואילו משורר שלישי, צעיר משניהם, שלמה בונאפד(Bonafed) שמו, נשאר יהודי ותיאר בחרוזים מרים את ״שנת ההמרות״(1414) כלשונו. הוא הציג את שני המשוררים המתנצרים כמי שבגדו בראש ובראשונה בלשון העברית(״חלפו חוק הלשון, הפרו ברית המליצה״), ועכשיו הלשון מתגעגעת אליהם.

לצד המנהיגים ואנשי הרוח איבדו גם פשוטי עם רבים את אמונתם והתנצרו. בעקבות השילוב הקטלני של ״חוקי הכופרים״, מסע הצלב של פרר והמפלה בטורטוסה התחולל גל אדיר שני של מתנצרים, שרובם לא עשו זאת בכפייה גמורה, אבל גם לא מתוך בחירה. זו הייתה תוצאתה של קריסה מוראלית ושל הרצון להימנע מרדיפות, ולא התנצרות מתוך איום ישיר על החיים. קשה להעריך את המספרים, אבל נראה שיהדות ספרד איבדה רבבות בני אדם, אולי כחמישים אלף נפש, בין 1412 ל־1415. רבי אסטרוק הלוי חזר לעירו אלקניס (Alcaniz) ושם התברר לו שלא נותר בה אפילו יהודי אחד. הלורקי הנחיל לו מפלה בעירם המשותפת.

חרף המפולת החדשה המשיכו היהודים הנותרים בחייהם וחזרו אל בתי הכנסת שלהם. המציאות החדשה אילצה את היהודים לקצר את קווי החזית ולהתארגן מחדש. החוקים האנטי־יהודיים בוטלו ב־1420, ובשנות השלושים שוב החזיקו יהודים ברוב עסקי החכירה של מכסי העקיפץ בקסטיליה. התעמולה הדתית נגדם הייתה לגורם קבוע בחייהם וכך גם המרות הדת הנמשכות והולכות. יהדות ספרד לא חזרה עוד לגדולתה הקודמת, אבל גדם העץ שנותר אחרי שני גלי ההמרות הגדולים החל להתאושש אט־אט, מתוך מאבק על קיומו, ומכאן ועד הגירוש אפילו לבלב מדי פעם בפעם.

מסמך משפטי יבש שעניינו חלוקת רכוש יכול לסכם את המרות הדת והפילוגים בתוך העילית היהודית ואת הפרק ההיסטורי שעברנו עד כה. זוהי צוואתה של דוניה טולוסנה דה לה קבאייריה, אלמנתו של בנבנישתי וכנראה אמו של דון וידאל. היא נשארה נאמנה ליהדות והלכה לעולמה שבעת ימים וניסיונות.

במותה היא מצווה חלק מרכושה לארבעת בניה הנוצרים ולשתי בנותיה היהודיות. את שאר הונה היא מורישה לקהילה היהודית של סרגוסה, אבל בתנאי מיוחד: אם תמיר הקהילה את דתה או תחדל להתקיים מסיבה אחרת יינתן הכסף לקהילה היהודית השנייה בגודלה באראגון. על מימוש הצוואה יופקד האיש הקרוב ביותר לנפטרת שנשאר יהודי ונושא את השם דה לה קבאייריה; אם לא יימצא אדם כזה, הוסיפה הישישה הריאליסטית, ימונה על מימוש הצוואה אדם אחר מקרוביה שנושא כל שם שהוא.

מתוך ויקיפדיה

שלמה בן ראובן בּוֹנָפֵיד (נולד בשליש האחרון של המאה ה-14 – נפטר אחרי שנת 1445) היה מאחרוני המשוררים העבריים שפעלו בספרד הנוצרית. שלמה בן ראובן בונפיד נולד כנראה בקטלוניה בשליש האחרון של המאה ה-14. התגורר בתחילה בסרגוסה ואחר כך גם בערים אחרות. אביו טרח להקנות לו השכלה מקיפה והוא רכש ידיעות הגונות בספרדית וברומית ושקד על לימודיו גם כאשר עמד ברשות עצמו. הוא פנה למלומד נוצרי כדי להשתלם בתורת ההיגיון. על ידיעותיו של בונפיד ועל יחסו לפילוסופיה אנו למדים מתוך ויכוח ארוך ונוקב עם אחד מתלמידיו. בונפיד מנסה להרשים בידיעותיו ומצטט חכמים נוצרים רבים. אפשר להגדירו כמשורר האחרון בספרד שהשתדל להתפרנס מכתיבתו. השירה הייתה ראש מעיניו, ועדות לכך מאות השירים המליצות והאגדות שהשאיר אחריו. לפי דעת החוקרים, נותרו כ-363 שירים המיוחסים לו. הוא היה הצעיר שב״עדת הנוגנים״ (חבורת משוררים שנוסדה על ידי שלמה בן משולם דיפיארה), ולא זכה ליהנות מטובה זמן רב, שכן חלק גדול חברי הקבוצה כמו שלמה בן משולם דיפיארה, וידאל בן לביא ואשתרוק רימוך, המירו את דתם והחבורה התפרקה.

המגפה השחורה שפרצה באזור בשנת 1348, גזירות קנ"א (1391) וויכוח טורטוסה (1414–1413) החלישו את כוחה של יהדות אראגון, מספר היהודים פחת והנהגת הציבור ניתנה בידי אנשים ראויים פחות. המשורר שלמה בונפיד קובל על כך: ”וְעֵת יִתְחַתְּנוּ לֹא יִשְׁאֲלוּ אִם / חֲכָמִים הֵם אֲבָל אִם הוֹן מְרִיקִים!“; ”וְנָבָל יַעֲנֶה עַזּוֹת בְּעָשְׁרוֹ / וְגַאְוָתוֹ יְעֻזּוּ בַשְּחָקִים“

ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 1413–1414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בו פרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת. האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני (אין להתבלבל עם האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר שחי כשלוש מאות שנה אחריו) שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.

לקראת סוף המאה ה-14 מצב היהודים בספרד הורע מאוד. בשנת 1391 החלו גזירות קנ"א, גל פוגרומים בסביליה שהתפשט לכל רחבי ספרד. בתי כנסת הפכו לכנסיות, בתי היהודים נבזזו, נשים נאנסו ורבים נרצחו. קהילות יהודיות שלמות הושמדו, בהרג או באמצעות המרת דת. הנזיר וינסנט פרר )ישנה השערה שהיה ממוצא יהודי) הוביל את מאמץ הכנסייה לנצר את היהודים. הוא נהג לעבור עם אנשיו בין בתי כנסת עם צלב ביד אחת וספר תורה בשנייה, להכריז על המקום ככנסייה, וללחוץ על בני הקהילה להתנצר. להערכת החוקרים, הוא הביא להתנצרותם של כ-25,000 יהודים.

יוזם הוויכוח ונציג הנוצרים היה רופאו של בנדיקטוס, יהושע הלורקי, יהודי מומר. אחרי התנצרותו הגיש למעבידו חיבור המכיל נושאים להתנצח בהם עם בני אמונתו הקודמת. בנדיקטוס הזקן, בעצמו שמח על הפולמוס הדתי וקפץ על ההזדמנות שנקרתה לידיו להביא את היהודים אל הוויכוח. המלך פרננדו הראשון ששלט אז באראגון, לא היה מעוניין לעכב בעדו, וכתבי ההזמנה נשלחו לקהילות ב-1413. ניסיונות היהודים להיפטר מהכורח לא עלו יפה.

הנציגים היהודים באו מעמדה של נחיתות ניכרת, גרועה בהרבה מזו שהייתה לרמב"ן בזמן ויכוח ברצלונה. יהושע הלורקי, שנטל לעצמו את השם הנוצרי הירונימוס (או ג'ירונימו) דה סנקטה פידה היה רשאי להתריס כנגדם בכל דרך שתעלה על דעתו. כך נמצא בספר שבט יהודה לרבי שלמה בן וירגה:

"טופס הכתב ששלח החכם הגדול אבונשטרוק לקהל קדוש גירונא שנת קע"ג לפרט, כי עמדו בצרה וצוקה בפני האפיפיור גדולי ישראל לבקשת יהושע הלורקי, אשר אחר שנשתמד נקרא שמו בין הגויים מאישטרי גירונימו די-שאנטה פי, וסימנו מגד"ף, כי שאל מאת האפיפיור שיבואו חכמי ישראל לפניו, והוא יוכיח להם שהמשיח כבר בא, והוא ישו, ויוכיח מן התלמוד שלהם". 

על היהודים נאסר להביע כל אמירה שיש בה ביקורת או התנגדות לנצרות. מולם ניצב יהודי לשעבר, בקיא במדרשי האגדה, שעשה בהם שימוש כדי להצדיק את ההשקפה הנוצרית. למעשה לא היה זה ויכוח אובייקטיבי אמיתי אלא מעין הצגה שסופה ידוע מראש, שבה אולצו הנציגים היהודיים לקחת חלק.

 

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- ויכוח ראווה בטורטוסה

מלבד הגידול באוכלוסייה, מאפיין נוסף של תהליך המודרניזציה הוא העיור, כלומר ההגירה מאזורי הכפר לערים. הגירה זו נבעה מירידה במקורות הפרנסה באזורים החקלאיים או מציפייה למקורות פרנסה טובים יותר בכלכלה העירונית המתפתחת, להגנה טובה יותר בעיר מפני רעב ומחלות, ועוד. רוב יהודי מרוקו ישב כבר בתקופה הקדם־קולוניאלית בערים, ונטל חלק בתנועת הגירה אחרת: מערים שוקעות, קופאות על שמריהן או מתפתחות באטיות אל נקודות יישוב המתפתחות במהירות. מכל מקום, הפיזור הדמוגרפי של יהודי מרוקו השתנה מאוד בתקופה הצרפתית. נפתח בעיון בתמורה בערים, שאותן סידרנו לפי גודל אוכלוסייתן היהודית בשלהי התקופה הקדם־קולוניאלית.

עם כל ההסתייגויות לגבי דיוקם, הנתונים טובים דיים להצביע על מגמות התמורה. בעיר אחת, מוגאדור, ניכרת מגמה הפוכה לעלייה הכללית במספר היהודים; מספר הנפשות בקהילה המקומית ירד באופן קיצוני. עיר זו, שהייתה בה האוכלוסייה היהודית השנייה בגודלה במרוקו בשלהי התקופה הקדם־קולוניאלית, נסוגה בראשית שנות החמישים למקום השמיני. ההסבר לכך קשור בתמורה במעמדה הכלכלי של העיר. מוגאדור הייתה לפני בוא הצרפתים עיר הנמל הגדולה של מרוקו, והשער למסחר הבין־לאומי של הארץ מאזור הדרום. בתקופה הקולוניאלית הייתה קזבלנקה לעיר הנמל המרכזית של הארץ כולה, ובדרום החל נמל משני אחר לתפוס את מקומה של מוגאדור – אגאדיר. עיר זו, אגאדיר, לא הופיעה כלל במפת היישובים היהודים הגדולים לפני בוא הצרפתים, אך מ־1936 גדל מספר היהודים בה בקצב מואץ.

שורה של נקודות יישוב עירוניות מתגלות על פי הנתונים כמקומות שהאוכלוסייה היהודית בהן לא גדלה, ואף קטנה מעט. כאלה הן צפרו ומזגאן במרוקו הצרפתית, תיטואן שבמרוקו הספרדית, וטנג׳יר – העיר הבין־לאומית. לכל הערים הללו, למעט טנג׳יר, לא היה בתקופה הקולוניאלית מעמד מושך מבחינה כלכלית או מינהלית. לפיכך, לאור הגידול הרב במספר היהודים בערים, הייתה לקפיאה על השמרים משמעות מעשית של שקיעה. טנג׳יר, לעומת זאת, הייתה עיר משגשגת ובעלת אוכלוסייה יהודית חזקה יחסית, אך נראה שדווקא משום כך היא נמנתה עם הערים הראשונות שמהן היגרו צעירים בעלי כישורים אל הערים המתפתחות האחרות של מרוקו, ובראשן קזבלנקה, וכן אל מעבר לים, ובמיוחד לאמריקה הדרומית. האפשרויות לקידום אישי ומקצועי בצפון מרוקו היו מצומצמות.

 

גם אוכלוסיות של ערים אחרות, שאוכלוסייתן היהודית גדלה רק במעט בתקופה הצרפתית, ירדו מבחינת משקלן הדמוגרפי במפת יהדות מרוקו. כאלה היו שתי הבירות המסורתיות של מרוקו לפני הכיבוש הצרפתי, פאס הצפונית ומראכש הדרומית. מראכש ירדה אמנם מן המקום הראשון רק לשני, אך ההפרש בינה לבין קזבלנקה, שעלתה למקום הראשון, היה עצום, כ־60 אלף נפש. פאס שמרה על מקומה השלישי ברשימה, אך היא צמחה בפחות מחמישים אחוז, כלומר הרבה פחות משיעור הצמיחה הכללי של יהודי מרוקו בתקופה הקולוניאלית. סאפי וסאלה שלחוף האוקיינוס האטלנטי לא עמדו בתחרות עם ערים זוהרות יותר בחוף, וזה היה גם דינן של לראש ואלקסר אלכביר שבאזור הספרדי.

 

תנופת הפיתוח הזאת, שהעלתה על המפה נקודות יישוב חדשות או כאלה שלא תפסו בה מקום בולט לפני כן, באה לידי ביטוי בעמודה המציינת את סביבות שנת 1951. מופיעים בה שמות חדשים: פורט ליוטה, תאזה ואוג׳דה. פורט ליוטה נהנתה מתנופת הפיתוח בחוף האטלנטי; אוג׳דה ותאזה נהנו מן ההגירה מאלג׳יריה ומהאזורים הכפריים שבקירבתן. מבין הריכוזים העירוניים הישנים שהתפתחו בתקופה הקולוניאלית בולטות בטבלה רבאט ומכנאס. האוכלוסייה היהודית במכנאס גדלה בשיעור ניכר,

אם כי עדיין פחות מזה של כלל יהודי הארץ. מבין הבירות המסורתיות של מרוקו רק הגידול ברבאט היה מרשים ואף עלה במידה ניכרת על שיעור הגידול הכללי. הייתה זו תוצאה של הפיכתה לבירה העיקרית של מרוקו הקולוניאלית ושל התפתחותה, שהייתה לנמרצת ביותר מבין הערים העתיקות.

 

חלוקת האוכלוסייה היהודית במרוקו על פי מפקד 1951

בתקופה הקדם־קולוניאלית הייתה האוכלוסייה היהודית במרוקו עירונית ברובה, אך אחוז היהודים שהתגוררו בעורף הכפרי והמדברי של הארץ היה גבוה מזה שבשלהי התקופה הצרפתית. תנועת ההגירה הפנימית הקיפה את המלאחים שבנאות המדבר, את המלאחים שבעיירות אשר למרגלות האטלס או על שלוחותיו, ועוד יישובים כפריים. לעתים קרובות עברו המהגרים תחילה למלאח שבעיירה או בעיר הקרובות, אשר ממנו יצאו מקצת מתושביו המקוריים למקומות אחרים, ובראשם קזבלנקה. ההגירה בשלבים סייעה למתן את הירידה במלאחים הגדולים של העיירות, אשר תושביהם נטו גם הם לעזוב. מלבד זאת היו כמה יישובים בפנים הארץ שקיבלו תנופה בתקופה הצרפתית, בדרך כלל בשל חשיבותם המינהלית או הכלכלית המיוחדת. קהילות משני הסוגים (מלאחים גדולים ישנים וכאלה שקיבלו תנופה בתקופה הצרפתית), אשר מנו למעלה מאלף נפש בסביבות 1950 נמצאו בנקודות היישוב הבאות: בני מלאל(כ־2,900 נפש), ווזאן(2,200), מידלת(1,700), דמנאת (1,700), סטאת (1,600), אמזמיז(1,000), ארפוד (1,400), תארודאנת (1,000), ודבדו(900). מכל מקום, מקץ כארבעים שנות שלטון קולוניאלי בלט אופיה של האוכלוסייה היהודית המקומית כאוכלוסייה עירונית מובהקת. הרוב המכריע של היהודים התגורר בתשע־עשרה נקודות יישוב שהיו בעלות מעמד של עיר (ראו הטבלה לעיל). היהודים הכפריים מנו בשנת 1951 רק 9.7 אחוזים מכלל היהודים, ובכרך החדש, קזבלנקה, חיו אותה שנה 37.3 אחוז מכלל יהודי הארץ.

 

ההגירה החיצונית

היהודים נטלו חלק רב יותר מן המוסלמים בתנועת ההגירה הפנימית. מעבר לכך, הם נבדלו משכניהם בכך שמשלב מסוים עברו מפסים של הגירה פנימית להגירה חיצונית. הגירה מטעמים דתיים בעיקר הייתה אופיינית ליהודי מרוקו מדורי דורות, אך הייתה מוגבלת בדרך כלל לזקנים ולתלמידי חכמים. הגירה מטעמים כלכליים החלה במרוקו כבר במאה התשע־עשרה לכמה כיוונים – לארצות בצפון אפריקה, בדרום אמריקה ולארץ ישראל — אך גם היא הייתה מצומצמת. ההגירה החיצונית ההמונית של יהודי מרוקו בתקופה הקולוניאלית הייתה אפוא חסרת תקדים. ניצניה החלו כבר בשנים הראשונות למשטר החסות, כשגורמים ציוניים בקזבלנקה ובפאס ניסו לעורר תנועת עלייה ממרוקו אחרי הצהרת בלפור וכינון המנדט הבריטי בארץ ישראל. העלייה באותן שנים (1922-1919) הייתה חריגה בגודלה, וכללה כנראה קרוב לאלף נפש, ואולם היא נכשלה, ועד אחרי מלחמת העולם השנייה לא התחדשה.

 

במקביל לעלייה לארץ ישראל החלה תנועת הגירה דלילה של יהודים ממרוקו לצרפת.

עד סמוך ליציאת הצרפתים נתפסה הגירה זו כחלק של ההגירה המרוקאית הכללית, שכללה מוסלמים ויהודים, לצרפת. בראשית 1954 העריך מקור צרפתי את גודלה של המושבה היהודית המרוקאית בארץ זו בכאלפיים נפש בלבד. 400 מהם כבר קיבלו אזרחות צרפתית. יתרה מזאת, לפי ההערכות כל ההגירה היהודית המרוקאית לצרפת בשנות החמישים, כולל בשנים הראשונות לעצמאות, לא עלתה על כ־1,600 נפש. לפיכך הייתה תופעה זו שולית יחסית, בשנים הנידונות כאן. יש להדגיש כי מדובר בהגירת יהודים נתינים, וכי המספרים הקטנים הללו אינם כוללים הגירה מן המגזר היהודי האירופי. רוב אנשיו של מגזר זה היו בעלי אזרחות צרפתית, לא נחשבו מהגרים זרים וקשה היה לעקוב אחרי תנועותיהם. אין ספק שהתערערות השלטון הצרפתי וקבלת העצמאות בשנת 1956 הביאו ליציאת משפחות יהודיות רבות ממוצא אלג׳ירי ממרוקו לצרפת, ושל יהודים נוספים בעלי אזרחות צרפתית או אירופית אחרת, אם כי יציאה זו לא נשאה אופי המוני ולא בלטה בממדיה.

לא כן העלייה לישראל. העלייה, שלא גדלה כלל משנת 1922, חודשה בתקופת ההעפלה, ובשנת 1947 עלו כאלף נפש. מיד לאחר מכן, ובעקבות הקמת מדינת ישראל, התפתח בשנים 1949-1948 גל העלייה הראשון ממרוקו, שכלל כ־20,000 נפש. מכאן ואילך לא הייתה שנה שבה לא הייתה עלייה. אך בין שני הגלים הגדולים של התקופה הצרפתית היו שנות רגיעה יחסית, שבהן עלו אלפים ספורים, ולצד העלייה התפתחה אף ירידה, כלומר הגירה חוזרת. מספר היורדים למרוקו בין 1948 לשלהי 1953 נע בין 2,400 ל־2,900 נפש, לפי הערכות שונות.

גל העלייה הגדול השני החל בקיץ 1954 ונמשך עד סתיו 1956, שבו נעלו שלטונות מרוקו העצמאית את שערי העלייה החוקית. בתקופה זו, המקבילה ליציאת הצרפתים ממרוקו, לא ניכרה תנועת ירידה, אלא להפך: רבים מן היורדים ביקשו לחזור לישראל במסגרת גל העלייה החדש.

קל להתרשם כי הגל השני היה גדול פי כמה מן הראשון, וכי עד ראשית תקופת העצמאות, ציבור ששיעורו מתקרב לארבעים אחוז מיהודי מרוקו בשנת 1948 (קרוב ל־ 110,000 מתוך 280,000 נפש) עבר למדינת ישראל. רוב היהודים המרוקאים המשיך להתגורר בארץ הולדתו, ומנה אז 170.000 נפש.

 

היהודים בכלכלת הארץ

נתונים סטטיסטיים רבים שאספו הצרפתים מספקים מידע רב על חיי הכלכלה במרוקו בתקופת שלטונם. עם זאת, הנתונים חושפים רק טפח מן הפערים הכלכליים שהבדילו בין המתיישבים הזרים למקומיים, ובין המקומיים, המוסלמים והיהודים, לבין עצמם. לדוגמה, בסטטיסטיקות שבדקו את העיסוקים המקצועיים לא הבדילו הצרפתים בין תחומי העיסוק השונים. בתחום החקלאות, למשל, היה הבדל עצום בין חוואים צרפתים קפיטליסטיים, שהפעילו בשדותיהם מיכון משוכלל והעסיקו פועלים, לבין הפלאח או רועה הצאן המקומי; אך בנתונים הסטטיסטיים נכרכו כולם יחד.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור– היהודים בתקופה הקולוניאלית-ההגירה הפנימית- ירון צור

עמוד 63

ג. הפעילות העברית והפצת הידע ההשכלתי

אם כי לא ניתן לכך ביטוי מפורש במרוקו, כל הפעילות המשכילית העברית הזאת צמחה בצלה של חדירת ההשכלה האירופית הכללית ובתחרות צפופה אתה. הגברת השפעתן של המעצמות הזרות במרוקו של המאה ה־19 דרך פיתוח יחסי המסחר ודרך מוסד החסות על אותם אזרחים מרוקניים — שרובם היו יהודים — ששירתו את האינטרסים שלהן, הייתה ללא כל ספק הגורם הראשון במעלה לחדירתם של ניצני המודרניזציה וההשכלה האירופית למרוקו. לאחר מכן, בשנות השישים והשבעים, הן רשת בתי־הספר הצרפתיים של כי״ח והן בתי־הספר ששפתם הייתה אנגלית התחילו לתת את רישומם על הקהילות שבהן הם הוקמו, והצמיחו שכבת משכילים שעיקר מטענם ההשכלתי כשיצאו מבית הספר היה ידע מסוים בשפה הצרפתית או בשפה האנגלית. לעומתם כל המשכילים העבריים שמדובר בהם כאן, במוגאדור ומחוצה לה — ללא יוצא מן הכלל כנראה — לא התחנכו בבתי־ספר אלה, שכן הם השתייכו לגילאים שקדמו להתבססותו של חינוך כי״ח בקהילותיהם. אף כי ידעו ברובם שפות זרות, הם רכשו ידע זה בצורה בלתי פורמלית תוך משאם ומתנם עם סוחרים ומבקרים אירופיים, כנראה. את השכלתם הבסיסית, הפורמלית והבלתי פורמלית כאחת, הם רכשו דרך החינוך המסורתי של הקהילה, שכל כולו היה מבוסס על לימוד הטקסטים העבריים־ארמיים המייסדים, הכשרה שציירה אותם בידע פסיבי נכבד בלשון העברית. המשכילים העבריים היו כולם אם כן תלמידי חכמים שהתוודעו לעולמה של ההשכלה העברית דרך קריאה סדירה בעיתונות ובספרות החכמה.

אולם הם לא הסתפקו בקריאת העיתונות והספרות העברית החדשה. הם חיברו רשימות, כתבות, הודעות ופניות בעברית, ופרסמו אותן באותם עיתונים עבריים אירופיים שהגיעו למרוקו — המגיד, הלבנון, המליץ, הצפירה, היהודי — ואחדים מהם אף שלחו כתבות לעיתונים הארץ־ישראליים. הם היו ערים היטב למאמציו של אליעזר בן־יהודה להחיות את העברית כלשון דיבור יהודית לאומית, ובחוג המשכילים במוגאדור ניסו אף לדבר עברית. לימוד העברית בשיטות מודרניות היה לפיכך אחת מססמאותיהם המובנות מאליהן. קהילת טנג׳יר הזדרזה לגייס כמורה לעברית ולמקצועות עבריים נוספים את המשכיל ד״ר אשר פערל, שהזדמן לעיר במסגרת סיורו בצפון־אפריקה, ור׳ דוד אלקאים מציע באחת מכתבותיו לשבועון ״הצפירה״, שהחינוך היהודי החדש במרוקו יכלול הוראת עברית ושפות זרות, ובעיקר לימוד מקצוע.

 

כמו משכילים עבריים רבים באירופה יקדיש גם ר׳ דוד אלקאים שירי הלל לכבודה של העברית, שבה הוא רואה את סמל החיות של העם היהודי. יותר מכל משורר אחר לפניו ולאחריו בצפון־אפריקה הוא אף נתן ביטוי פיוטי להתלבטויותיו ולקשיים שהוא חש בכתיבתו העברית. הוא הכיר היטב את העושר הלקסיקלי והמגוון הלשוני הרב של שירת המלחון המוסלמית, שרבים מלחניה וממקצביה הוא אימץ כתבנית פרוזודית לשירי הקצידה שלו. הוא חש שאין הוא מסוגל להעביר את חוויותיו המשכיליות ואת עולמו הרוחני החדש באותם כלים לשוניים שהשתמשו בהם לפניו במרוקו דורות רבים של משוררים עבריים. לכן הוא ינסה לפרוץ את מגבלות לשון המקרא, ששימשה לרוב דגם מחייב בכתיבת השירה העברית במרוקו ובצפון־ אפריקה בכלל, וייצור צורות חדשות, מבנים חדשים ותחביר מלאכותי מאוד לעתים כדי לתת דרור לרוח השירה המפעמת בקרבו ולבטא את אשר על לבו. נושאיהם החדשים של שיריו דרשו לשון בלתי קונבציונלית, ותוצאות התמודדותו עם בעיות הלשון מזכירות לעתים מבנים וצורות של הפיוט הארץ־ישראלי הקדום, שמחבריו התלבטו גם הם במציאת לשון שירה עברית נאותה בתקופה שבה חדלה העברית לשמש לשון מדוברת. נביא כאן את אחד השירים שהוא הקדיש לתיאור ״קנאתו״ ואהבתו ללשון העברית ולבעיות הכתיבה שבהן הוא התלבט.

 

״פיוט זה על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה, ומשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערבים וגם לבש קנאת לשון הקדש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה״.

סי׳ [=םימן]: דוד קים. קד [מנגינה־משקל]: ״יאמס פמנאמי, אטאלב נחכילך סי כבאר ואקיע זראלי״.

 

1-נָמַס אוּלַמִּי / נִבְטַל מֵחִכִּי עַם נָבָר / שִׁיר מַהֲלָלִי / בַּת שִׁירָתוֹ כִי נִפְלַל

דִּמְעִי וְדָמִי / הָמוּ לְשִׁירֵי עַם גָּבַר / נִיבוֹ וּמִשְׁלֵי / חֲרוּזָיו בָּם הִתְהַלַּל.

קוֹלִי בִּשְׂפָמִי / נָטָה בְּשַׁפְרִירוֹ בִּדְבַר / חִנּוֹ וַעֲלֵי / מְלִיצוֹתָיו שֶׁעָלַל.

 

חֶלְקֵי עוֹלָמִי / רֶגֶשׁ נַפְשִׁי עָלַי עָבַר / סוֹדִי אֲגַלֶּה, / פָּז לְשׁוֹנִי וְצָלַל.

5-אָסָף, בְּנוּמִי / חָלַמְתִּי, אוֹסֵף שִׁיר כְּבָר / וְלִבִּי מָלֵא / אַךְ הוֹלִיכַנִי שׁוֹלָל.

 

וְחֵן יַהֲלוֹמֵי, /  שִׁירָתִי נִגְנַז וְנִקְבַּר; / נִלְאֶה וְנִקְלֶה, / אָסָף אוֹרוֹ וְנִצְלַל.

דַּרְכִּי בְּפַעֲמֵי / נְתִיבוֹתָיו שַׂמְתִּי ; מִדְבָּר / רַצְתִּי וָאֵלֶּה / כִּמְרוּצַת הַמְּהוֹלָל.

כְּשִׁיר נַעַר וְעוֹלָל. שִׁירוֹ יִפָּלֵא /       עָצְמוּ מְשׁוּבוֹתָיו צָבַר; /    לִבִּי לוֹחֲמֵי. /

הִין, אֵיפָתוֹ תְּקֻלַּל סַלְּתוֹ. מִבְּדָלִי /    שִׁירִי אִם אָנִיף בְּמִכְבָּר /    מוֹרִי וּבִשְׂמִי־ /

10-שִׁבְיִי וְלִשְּׁמִי /חֶטְאוֹ וּמַעֲלִי. /צִבְעָם אַפְּלוּ בְּמַחְבַּר; דחה הוֹדוֹ וְנִדְלַל. 

 

דָּחָה מַנְּאוּמִי / חֵן שְׂפָתִי בָּהּ אֶתְיַמַּר / אוֹרִי חַשְׁמַלִּי – / אוֹר הֲזוֹהֵר בְּמִכְלָל.

שָׂחָה אִישׁ חֶרְמִי / רָגַז עָלַי וַיִּתְמַרְמַר / חָשׁ וַיִּכָּלֵא / בְּקִרְבּוֹ לִבּוֹ חָלָל.

עָרֵל וְטָמֵא / חוּט פִּלְכָּם – שְׁפָּתָם מִשְׁמָר / לָמוֹ; כְּטַלֶא / צַמְרוֹ אַף אִם מִתְגּוֹלַל.

אוֹצַר אֲסָמִי-/אֶתְעַנֵּג בַּשִּׁיר אוֹמַר;/ חֶלְקִי גּוֹרָלִי / בִמְגְלָּתִי מְגוֹלָל.

15-מְשָׁרְתֵי עַמִּי, / לְשׁוֹן קָדְשִׁי רַק מַאֲמָר ;/ דַיּוֹ בִּקְהָלִי / בּוֹ אֶעֱמֹד אֶתְפַּלַּל.

 

קַשְּׁטִי בִּזְמָמִי / אַחַת אָמַרְתִּי לֹא יוּמַר: / הוּא הוּא גּוֹאֲלִי / זֶמֶר פָּצְחִי בּוֹ אֶתְחָל.

צָפוּ בְּיַמִּי / יַם שִׁירָתִי לִי כַעֲמַר; / שָׂטוּ מַעְגְּלֵי / נַחֲלָתִי בּוֹ אֶנְחַל.

טָעֲמוּ בְּטַעְמִי / כְּנֹפֶת צוּף וּכְתָמָר / לְמַאֲכַלֶי [!] / נֶפֶשׁ מִנּוֹ לֹא תִּבְחַל.

חִלְיִי וּנְזָמִי [!] / עֶדְיוֹ עָדוּ בְּלֵב נִכְמָר ; / לָבְשׁוּ מַנְעָלִי , / אָזְרוּ כֹּחַ נִשְׁחָל.

20 – אַךְ רֹב אֲשָׁמִי / הִטָּה קָטָבוֹ וְגָמַר ; / נָטָה גַּלְגַּלִּי ; / יָרֵאתִי וָאֶתְחַלְחֵל

 

יוֹמִי עוֹמְמִי / יוֹם חָפְשִׁי בְּחַחוֹ סֻוּגַר / עָרִי עַוָּלִי, / תּוֹךְ שַׁלְשֶׁלֶת מְכֻוּבָּל.

רַמְשִׂי רוֹעֲמִי / פָּרַץ נַחֲלִי מֵעַם גָּר / אַבְנֵי זוֹחֲלִי , / כִּפְלַים רוּחוֹ חִבַּל.

לֹא כֵן אֲדַמֶּה, / הָפַךְ הַזְּמַן וְחָגַר / מָתְנָיו , וּלְנָפְלִי / שָׁם עֶזְרָתוֹ וְנִבַּל.

אוֹיְבֵי וְקָמִי / יְמֵי גָּלוּתִי בִּי הַתְּגָר / וּמְחִי קָבֳלִי / שָׁם כְּאֶבֶן הַסַּבָּל.

25 – בְּנֵי עַם רָמֵי / קוֹמוֹתֵיהֶם וּבְנֵי הָגָר / חָשׁוּ לִשְׁלָלִי, / עַמּוֹן וּמוֹאָב וּגְבָל.

 

מִרְדִי בִדִמָמִי / הֶחֱשׁוּ וּכְאֵבָם נֶעְכַּר , / עַד כִּי בִּגְלָלִי נִשְׂרַף גָּדִישׁ נֶאֱכַל.

וּבְנֵי עוֹלָמִי , / מִבֶּן הָעִיר עַד הָאִכָּר / וְאִישׁ אֲצִילִי , / קִוּוּ חֶרֶב מַאֲכָל

עַמִּי וּלְאֻוּמִי , / שִׂחְתָם כְּשַׁי וְאֶשְׁכָּר ; /  הִיא שֶׁעָמְדָה לִי / שִׂיחַ מִפְתַּן הַהֵיכָל.

טוּבִּי וּשְׁלָמִי – / עָנִי מַעֲשִׁיר לֹא יֻוּכַּר , / וּבְנֵי אֻומְלָלֵי / דַּעַת נְשׂוֹא לֹא אוּכַל.

30-מִבֵּית הַלַּחְמִי / בֶּן דָּוִד קַיָּם יְבֻוכַּר , / יִבְנֶה מִגְדָּלִי, / בֵּית מִקְדָּשִׁי וְהֵיכָלִי

 

1-נָמַס אוּלַמִּי / נִבְטַל מֵחִכִּי עַם נָבָר / שִׁיר מַהֲלָלִי / בַּת שִׁירָתוֹ כִי נִפְלַל

1 – נמס אולמי: נמוג, נחרב ונעלם בית־המקדש, שהיה סמל לעצמאות עם ישראל, על דרך ״הרים כדונג נמסו מלפני ה׳״ (תהלים צז, ה); נבטל מחכי…נפלל: כתוצאה מכך בטלה רוח השירה הנשגבה מעם ישראל; נבר: טהור ונקי, ע״פ ״עם נבר תתבר״ (שמ״ב כב, כז) או: ״עם נבר תתברר״ (תהלים יח, כז); שירי מהללי: השירה העברית שבה אני משתבח ומתהלל; בת שירתו: כינוי לרוח השירה, להשראה הפיוטית הנחה על המשורר [כינוי זה לשירה רווח בלשונה של שירת ההשכלה באירופה], ע״פ ״וישחו כל בנות השיר״ (קהלת יב, ד) — כינוי לציפור שיר; נפלל: במובן של ״הופל״ כנראה, היינו נמצא אשם ונגזר עליו כיליון, וכן חדל להתקיים.

 

2-דִּמְעִי וְדָמִי / הָמוּ לְשִׁירֵי עַם גָּבַר / נִיבוֹ וּמִשְׁלֵי / חֲרוּזָיו בָּם הִתְהַלַּל

2-דמעי ודמי … התהלל: אני כולי נסער מקנאה כשאני מתבונן בשירה המוסלמית של העם שתחת מרותו אני חי, היינו השירה הערבית במרוקו הגדושה בעושר מילולי ובאמרות שפר ומשלים מחורזים ומשובחים; ניבו… במקום ״לניבו ולמשלי חרוזיו״.

 

3-קוֹלִי בִּשְׂפָמִי / נָטָה בְּשַׁפְרִירוֹ בִּדְבַר / חִנּוֹ וַעֲלֵי / מְלִיצוֹתָיו שֶׁעָלַל

3-קולי בשפמי … מליצותיו שעולל: כשאני מזמזם את השירים הערביים, אני כולי נכבש לשירה מולחנת זאת בגלל החן הרב שבה ובגלל הסגנון המליצי השופע המאפיין אותה — הכוונה פה בעיקר לסוג הקצידה המוסלמית שעל לחניה ומקצביה הוא הרכיב את רוב שיריו. נטה בשפרירו: חסה בצל אהלה, נכבש להשפעתה ולחנה של השירה הערבית, הנקראת במרוקו ״שירת המלחון״; ע״פ ״ונטה את שפרירו עליהם״ (ירמיהו מג, י)

 

4 -חֶלְקֵי עוֹלָמִי / רֶגֶשׁ נַפְשִׁי עָלַי עָבַר / סוֹדִי אֲגַלֶּה, / פָּז לְשׁוֹנִי וְצָלַל

4-חלקי עולמי… עבר: בשם ה׳ שהוא חלקי ומנת גורלי, אני מודה שנפשי נסערה אז והתרגשה התרגשות רבה מהעיסוק בשירה; חלקי עולמי: ע״פ ״צור לבבי וחלקי אלהים לעולם״ (תהלים עג, כו); פז לשוני וצלל: גם לשוני התחילה לרקד ולפזם, היינו להשמיע צלילים עבריים, ע״פ ״ויפזו זרעי ידיו״ (בראשית מט, כד) וע״פ ״לקול צללו שפתי״ (חבקוק ג, יג).

 

5-אָסָף, בְּנוּמִי / חָלַמְתִּי, אוֹסֵף שִׁיר כְּבָר / וְלִבִּי מָלֵא / אַךְ הוֹלִיכַנִי שׁוֹלָל

5-אסף … הוליכני שולל: מרוב התפעמותו המשורר חושב שהוא כבר הצליח להגשים את שאיפתו לחבר שירים עבריים ראויים לכך שאסף, הנביא והמשורר מספר תהלים, יתייחס אליהם בהערכה — אך זו הייתה אשליה גרידא; אסף … אוסף שיר: לשון נופל על לשון, היינו מקבל בהבנה ובהערכה את פרי יצירתו של המשורר; ולבי מלא: לבי כולו נרגש ונסער, ע״פ ״מלא לב בני האדם בהם״ (קהלת ח, יא); הוליכני שולל: על דרך ״מוליך יועצים שולל״ (איוב יב,

 

6 -וְחֵן יַהֲלוֹמֵי, /  שִׁירָתִי נִגְנַז וְנִקְבַּר; / נִלְאֶה וְנִקְלֶה, / אָסָף אוֹרוֹ וְנִצַלֵּל

6-וחן יהלומי … ונצלל: המשורר מבכה את מר גורלה של השירה העברית כפי שהוא מבין אותו — הקסם הרב ששרה בימי קדם על המשוררים נעלם ונכחד, בגלל מצבה המדולדל והעגום של הלשון העברית, שאינו מאפשר למשורר להביא את הגיגיו וחויוותיו האישיות; נלאה: ע״פ ״נלאית ברב עצתיך״(ישעיה מז, יג); ונקלה: ע״פ ״ואנכי איש רש ונקלה״ (שמואל א יח, כג); אסף אורו ונצלל: דעך והתכסה בצל עד שנחשך — ע״פ ״צללו שערי ירושלים לפני השבת״ (נחמיה יג, יט).

 

7- דַּרְכִּי בְּפַעֲמֵי / נְתִיבוֹתָיו שַׂמְתִּי ; מִדְבָּר / רַצְתִּי וָאֵלֶּה / כִּמְרוּצַת הַמְּהֻלָּל

7-דרכי… כמרוצת המהולל: המשורר מתאר כאן את ניסיונותיו, שלא תמיד עלו יפה, ליצור שירה עברית ראויה וללכת בדרכי המשוררים הקדומים והפוריים; הוא חשב שהגיע לדרך סלולה, אך זאת הייתה למעשה דרך חתחתים שבה הוא הלך לאיבוד ולא הצליח להגשים את שאיפתו; דרכי בפעמי נתיבותיו שמתי: ע״פ ״וישם לדרך פעמיו״ (תהלים פה, יד); מדבר רצתי ואלא: ע״פ ״כי את רגלים רצתה וילאוך׳ (ירמיה יב, ה); המהולל: ע״פ ״לשחוק אמרתי מהולל״ (קהלת ב, ב).

 

כְּשִׁיר נַעַר וְעוֹלָל  שִׁירוֹ יִפָּלֵא /       עָצְמוּ מְשׁוּבוֹתָיו צָבַר; /    8 -לִבִּי לוֹחֲמֵי. /

8- לבי לוחמי…: לבו של המשורר לוחץ עליו ליצור שירים בעברית, והתפעמותו מרצון זה הולכת וגוברת; לבי לוחמי: על דרך ״כל היום לחם ילחצני״ (תהלים נו, ב); עצמו משובותיו: ע״פ ״רבו פשעיהם עצמו משבותיהם״ (ירמיה ה, ו); שירו יפלא כשיר נער ועולל: שיריו תמימים וטהורים, מלאי רגש והמיה כשירת ילדים.

 

הִין, אֵיפָתוֹ תְּקֻלַּל        סַלְּתוֹ. מִבְּדָלִי /    שִׁירִי אִם אָנִיף בְּמִכְבָּר /    9 – מוֹרִי וּבְשָׂמִי־ /

9 – מורי ובשמי שירי: השירים שהוא מצליח לחבר הם בעיניו בעלי ערך רב, שכן הם תוצאה של עמל רב, ע״פ ״אריתי מורי עם בשמי״ (שה״ש ה, א); אם אניף במכבר … איפתו תקולל: אולם המשורר מודע לכך שרק חלקם הקטן של שיריו הוא בעל ערך פיוטי, ואילו בא להפריד את הסולת מהפסולת, היה זורק את חלקם הגדול; מכבר: כברה, נפה — ע״פ ״מכבר מעשה רשת נחשת״ (שמות כז, ד; לח, ד); מבדלו: צורה שנתחדשה כנראה בידי רד״א, ומובנה התוצאה המתקבלת כשמבדילים בין חלקים של אותו עצם מוצק או נוזלי, כאן הסולת מהפסולת.

 

חֶטְאוֹ וּמַעֲלִי. /צִבְעָם אַפְּלוּ בְּמַחְבַּר; דחה הוֹדוֹ וְנִדְלָל  -שִׁבְיִי וְלִשְּׁמִי /10

10-שביי … במחבר: שירת ישראל המשובחת, בעלת הערך הרב של אבנים טובות, ירדה פלאים במשך הדורות; שביי ולשמי: מלשון ״לשם שבו ואחלמה״(שמות כח, יט; לט, יב); אפלו צבעם: האפילו, החשיכו את צבעם, היינו דהו ואיבדו את ברקם; במחבר: ביחד, חברו יחד; מחבר — צורה שנתחדשה בידי ר׳ד״א; חטאו… ונדלל: חטאו — צריך להיות כנראה חטאי, המצטרף לתיבה מעלי ליצירת הצירוף חטאי ומעלי — על דרך ״נפש כי תחטא ומעלה מעל בה׳״ (ויקרא ה, כא); דאה ונדלל: דאה כאן כנראה במקום דהה, אך אפשר גם להבין את התיבה במקורה, במובן זה ששירת ישראל התרוממה וריחפה בגבהים ולאחר מכן הידלדלה, בגלל הגלות שבאה כעונש על ישראל מפאת החטאים הרבים שחטא עם ישראל כלפי ה׳.

 

11 -דָּחָה מַנְּאוּמִי / חֵן שְׂפָתִי בָּהּ אֶתְיַמַּר / אוֹרִי חַשְׁמַלִּי – / אוֹר הֲזוֹהֵר בְּמִכְלָל

11-דחה … אתימר: בהתחלה חשב המשורר שהוא לא יצליח ליצור שירה בשפה העברית שבה הוא התגאה כל כך; חן שפתי: ע״נ ״הוצק חן בשפתותיך״ (תהלים מה, ג); בה אתימר: ע״פ ״חיל גוי: תאכלו ובכבודם תתימרו״ (ישעיה סא, ו); אורי חשמלי, אור הזוה במכלל : כינויים מפארים לשפה העברית, ע״פ ״במראה זהר כעי החשמלה״ (יחזקאל ח, ב); במכלל: בפאר ובתפארת, ע״פ ״מציו מכלל יופי אלהים הופיע״ (תהלים ג, ב).

 

12-שָׂחָה אִישׁ חֶרְמִי / רָגַז עָלַי וַיִּתְמַרְמַר / חָשׁ וַיִּכָּלֵא / בְּקִרְבּוֹ לִבּוֹ חָלָל

12-שחה איש … ויתמרמר: אויביו של ישראל שמחים לאידו ע המצב המושפל שבו הוא נמצא ומביעים את רגשותיהם בקול ר ובתוקפנות; איש חרמי: ע״פ ״שלחת את איש חרמי מיד״ (מלכי א ב, מב); ויתמרמר: ע״פ ״ויתמרמר אליו ויך את האיל״ (דניאל ח, ו); חש ויכלא … חלל: אך חיש מהר עצרו האויבים את הסתערור ונפל לבם בקרבם; ויכלא: ע״פ ״הנה שפתי לא אכלא״ (תהל מ, י); בקרבו לבו חלל: ע״פ ״ולבי חלל בקרבי״ (תהלים ק כב).

 

עָרֵל וְטָמֵא / חוּט פִּלְכָּם – שְׁפָּתָם מִשְׁמָר / לָמוֹ; כְּטַלֶא / צַמְרוֹ אַף אִם מִתְגּוֹלַל

13-ערל … משמר למו: המשורר מביע את קנאתו בגויים, היינו בערבים שבקרבם הוא חי, על כך ששפתם נשתמרה והתעשרה והול ונמשכת כחוט הפלך המתגלגל; לשונם צחה וטהורה כצמר הט? גם כשהם — לדעתו של המשורר — בשפל המדרגה ומתפלע בעפר; ערל וטמא: כינוי לגויים, ע״פ ״ולא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא״ (ישעיה נב, א); משמר למו: ע״פ ״והיית להם למשמר (יחזקאל לח, ז); מתגולל: ע״פ ״ועמשא מתגלל בדם״(שמואל ב יב).

 

אוֹצַר אֲסָמִי-/אֶתְעַנֵּג בַּשִּׁיר אוֹמַר;/ חֶלְקִי גּוֹרָלִי / בִמְגְלָּתִי מְגוֹלָל

14-אוצר אסמי… במגלתי מגולל: אולם העונג העילאי שחש המשורר הוא בשירת עמו ולא בשירת הגויים, והיא מנת חלקו ומורשתו האצורה בספרי הקודש; אוצר אסמי: כפל לשון להעצמת העמדה החיובית של המשורר כלפי השירה העברית, ע״פ ״נשמו אצ נהרסו ממגרות״ (יואל א, יז); חלקי גורלי: ע״פ ״ה׳ מנת ה וכוסי״ (תהלים טז, ה); במגלתי מגולל: ע״פ ״ונגלו כספר השמים (ישעיה לד, ד), וכן ״ושמלה מגוללה בדמים״ (ישעיה ט, ד).

 

15-מְשָׁרְתֵי עַמִּי, / לְשׁוֹן קָדְשִׁי רַק מַאֲמָר ;/ דַיּוֹ בִּקְהָלִי / בּוֹ אֶעֱמֹד אֶתְפַּלַּל

15-משרתי … אתפלל: הלשון העברית חיה רק בפיהם של שליחי הציבור בבית־הכנסת ובה הם מנהלים את תפילות הציבור. ורד"א רומז לכך שעבר גם הוא ליד התיבה והיה שליח ציבור; כך התוודע ליופיה של לשון הקודש; מאמר: אמירה, ביצוע בעל־פה של טקסטים קיימים, ולא כמשמעו המקראי — צורה מחודשת בידי רד״א.

 

16 -קַשְּׁטִי בִּזְמָמִי / אַחַת אָמַרְתִּי לֹא יוּמַר: / הוּא הוּא גּוֹאֲלִי / זֶמֶר פָּצְחִי בּוֹ אֶתְחָל.

16-קשטי בזממי… בו אתחל: המשורר מתאר את החלטתו הנחושה להתחיל לכתוב שירה עברית; ביצירתו הוא מוצא נחמה מתסכוליו וגאולה ממצוקתו; קשטי בזממי: אמת חשבתי, ע״פ ״הודיעך קשט אמרי אמת״ (משלי כב, בא); אחת אמרתי: על דרך ״אחת דברתי ולא אענה״ (איוב מ, ה); זמר פצחי: ע״פ ״פצחו ורננו וזמרו״ (תהלים צח, ד).

 

17 -צָפוּ בְּיַמִּי / יַם שִׁירָתִי לִי כַעֲמַר; / שָׂטוּ מַעְגְּלֵי / נַחֲלָתִי בּוֹ אֶנְחַל.

17-צפו בימי… בו אנחל: אויבי עם ישראל גרמו להשבתת היצירה העברית הצרופה, כאשר כבשו את ארץ ישראל שניתנה לו לנחלה; כעמר: צחה כצמר, ע״פ ״ושער ראשה כעמר נקא״ (דניאל ז, ט); שטו מעגלי נחלתי: ע״פ ״נעו מעגלתיה לא תדע״ (משלי ה, ו).

 

18- טָעֲמוּ בְּטַעְמִי / כְּנֹפֶת צוּף וּכְתָמָר / לְמַאֲכַלֶי [!] / נֶפֶשׁ מִנּוֹ לֹא תִּבְחַל.

18-מעמו בטעמי … לא תבחל: לקחו ובזזו מכל טוב הארץ; טעמו בטעמי: ע״פ ״טעם טעמתי… מעט דבש״ (שמואל א יד, מג); כנפת צוף: ע״פ ״ומתוקים מדבש ונפת צופים״ (תהלים יט, יא); למאכלי נפש מנו לא תבחל: על דרך ״וגם נפשם בחלה בי״ (זכריה יא, ח).

 

19-חִלְיִי וּנְזָמִי [!] / עֶדְיוֹ עָדוּ בְּלֵב נִכְמָר ; / לָבְשׁוּ מַנְעָלִי , / אָזְרוּ כֹּחַ נִשְׁחָל.

19-חליי ונזמי … כח נשחל: האויבים שדדו את תכשיטיהם ואת בגדיהם של תושבי ארץ־ישראל, והתנהגו כלפיהם בתוקפנות ובאלימות; תליי ונזמי: ע״פ ״נזם זהב ותלי כסף״ (משלי כה, יב); עדיו עדו: ע״פ ״ותעד נזמה ותליתה״ (הושע ב, טו) וכן ״כחלת עיניך ועדית עדי״ (יחזקאל כג, מ); בלב נכמר: ע״פ ״נהפך עלי לבי יחד נכמרו נחומי״ (הושע יא, ח) — הכוונה כאן היא ללבו של המשורר או של המסתכל מן הצד, ולא ללב האויבים השודדים; אזרו כח: ע״פ ״ונכשלים אזרו חיל״ (שמואל א ב, ד); נשחל: צורה גזורה כנראה משחל, אריה, מחידושיו הלשוניים של רד״א.

 

20 – אַךְ רֹב אֲשָׁמִי / הִטָּה קָטָבוֹ וְגָמַר ; / נָטָה גַּלְגַּלִּי ; / יָרֵאתִי וָאֶתְחַלְחֵל

20-אך רוב אשמתי… ואתחלחל: כל השוד והביזה וההרס המתוארים התרגשו על עם ישראל משום עוונותיו הרבים; כתוצאה מכך השתנה לחלוטין מצבו של העם, עד כדי פחד וחרדה מפני העתיד; רוב אשמי: אשמתי הרבה, ע״פ ״כי אשמה רבה לנו״(דברי הימים ב כח, יג); הטה קטבו וגמר: גרם לכיליון ולהרס, כנראה ע״פ ״עונותיכם הטו אלה״ (ירמיה ה, כה) וכן ״אהי דבריך מות אהי קטבך שאול״ (הושע יג, יד); יראתי ואתחלחל: ע״פ ״וירא ויחרד לבו מאד״ (שמואל א כח, ה).

 

21-יוֹמִי עוֹמְמִי / יוֹם חָפְשִׁי בְּחַחוֹ סֻוּגַר / עָרִי עַוָּלִי, / תּוֹךְ שַׁלְשֶׁלֶת מְכֻוּבָּל.

21-יומי עוממי… תוך שלשלת מכובל: אותו יום קודר שבו עם ישראל החופשי נוצח בידי אויביו, נלכד במלכודת ונכבל בשרשראות כדי לצאת לגלות; עוממי: ע״פ ״ארזים לא עממהו בגן אלהים״ (יחזקאל לא, ח); בחחו סוגר: ע״פ ״ויחנהו בסוגר בחחים״ (יחזקאל יט, ט); ערי עולי: אויבי ומשנאי, ע״פ ״יהי כרשע איבי ומתקוממי כעול״ (איוב כז, ז); מכובל: מחידושיו של רד״א, ע״פ ״לאסר מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל״(תהלים קמט, ח).

 

22-רַמְשִׂי רוֹעֲמִי / פָּרַץ נַחֲלִי מֵעַם גָּר / אַבְנֵי זוֹחֲלִי , / כִּפְלַים רוּחוֹ חִבַּל.

22-רמשי רועמי … רוחו חבל: אותו ערב מר ונמהר שבו האויב פרץ את החומות ועלה על העם הגר באבן הזוחלת שליד ירושלים, והביא פעמיים לחורבן הבית; רמשי: מלשון רמשא, ערב, הארמי הרווח בשירת ימי הביניים; רועמי: מלשון רעם ורעש של קולות המלחמה האכזרית; מעם גר אבני זוחלי: עם הגר באבן הזוחלת — כינוי לעם ישראל בארצו, ע״פ ״עם אבן הזחלת אשר אצל עין רגל״ (מלכים א א, ט); כפלים רוחו חבל: ע״פ ״כי לקחה … כפלים בכל חטאתיה״ (ישעיה מ, ב).

 

23-לֹא כֵן אֲדַמֶּה, / הָפַךְ הַזְּמַן וְחָגַר / מָתְנָיו , וּלְנָפְלִי / שָׁם עֶזְרָתוֹ וְנִבַּל.

23-לא כן אדמה … ונבל: עם ישראל לא ציפה למכה אנושה כזאת, ולכך שהזמן יתאכזר אליו בצורה אכזרית כל כך; לא כן אדמה: ע״פ ״והוא לא כן ידמה״(ישעיה י, ז); הפך הזמן: התהפך הגלגל והשתנו המזלות — רעיון נפוץ בשירת ימי הביניים הערבית והעברית, וכן בשירת יהודי צפון־אפריקה של המאות האחרונות; ולנפלי שם עזרתו ונבל: ביזה את עם ישראל והפכו למאוס, ע״פ ״והשלכתי עליך שקצים ונבלתיך״(נחום ג, ו).

 

24-אוֹיְבֵי וְקָמִי / יְמֵי גָּלוּתִי בִּי הַתְּגָר / וּמְחִי קָבֳלִי / שָׁם כְּאֶבֶן הַסַּבָּל.

24-אויבי וקמי … כאבן הסבל: גם בימי גלותו לא הרפו אויבי עם ישראל ממנו, אלא הוסיפו להציק לו ולענותו; ומחי קבלי: כלי מלחמה לניפוץ חומות, ע״פ ״ומחי קבלו יתן בחומותיך״ (יחזקאל כו, ט); שם כאבן הסבל: הפך לאבן ריחיים, שהיא לטורח על נושאה.

 

25 – בְּנֵי עַם רָמֵי / קוֹמוֹתֵיהֶם וּבְנֵי הָגָר / חָשׁוּ לִשְׁלָלִי, / עַמּוֹן וּמוֹאָב וּגְבָל.

25-בני עם רמי … ומואב וגבל: בין האויבים אדירי הכוח שנלחמו בעם ישראל ובזזו אותו נמצאות ממלכות ישמעאל, עמון, מואב וגבל; רמי קומותיהם: הצלבת מבנים תחביריים — ״רמי קומה״ ו״קומיותיהם רמות״; חשו לשללי: ע״פ ״למהר שלל חש בז״(ישעיה ח, א); עמון ומואב וגבל: ע״פ ״אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים, גבל ועמון ועמלק פלשת עם ישבי צור״ (תהלים פג, ז-ח).

 

26-מִרְדִי בִדִמָמִי / הֶחֱשׁוּ וּכְאֵבָם נֶעְכַּר , / עַד כִּי בִּגְלָלִי נִשְׂרַף גָּדִישׁ נֶאֱכַל.

26-מרדי בדממי … גדיש נאכל: העמים המתעללים בעם ישראל הצליחו אף להשתיק ולצנן את רגשות המרד המקננים בו נגד מצבו המושפל שבו הוא נתון בגלותו; מרדי בדממי החשו וכאבם נעכר: ע״פ ״נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר״ (תהלים לט, ג); נשרף גדיש נאכל: ע״פ ״ונאכל גדיש או הקמה״ (שמות כב, ה).

 

27-וּבְנֵי עוֹלָמִי , / מִבֶּן הָעִיר עַד הָאִכָּר / וְאִישׁ אֲצִילִי , / קִוּוּ חֶרֶב מַאֲכָל

27.ובני עולמי … חרב מאכל: בקרב האויבים, בני כל שכבות החברה, מפשוטי העם עד לנכבדים, רצו ופעלו להכחדתו של עם ישראל; קוו חרב מאכל: ע״פ ״ואם תמאנו … חרב תאכלו״ (ישעיה א, כ).

 

28-עַמִּי וּלְאֻוּמִי , / שִׂחְתָם כְּשַׁי וְאֶשְׁכָּר ; /  הִיא שֶׁעָמְדָה לִי / שִׂיחַ מִפְתַּן הַהֵיכָל.

28-עמי ולאומי … מפתן ההיכל: תפילתם של בני־ישראל שבאה במקום הקרבנות והמנחות היא שעוררה במשורר את הרצון ליצור שירה עברית ולהביע בה את שיחו האישי, ולשונה סיפקה לו בניסיונותיו הראשונים לחבר שירים את הכלים להיכנס לעולמה של היצירה; היא שעמדה לי: ע״פ ״היא שעמדה לאבותינו ולנו״ (מתוך ההגדה של פסח).

 

29-טוּבִּי וּשְׁלָמִי – / עָנִי מַעֲשִׁיר לֹא יֻוּכַּר , / וּבְנֵי אֻומְלָלֵי / דַּעַת נְשׂוֹא לֹא אוּכַל.

29-טובי ושלמי… לא אוכל: המשורר נושא תפילה שייפסקו הפערים שבין העשירים לעניים שבקהילתו, ומצהיר על חוסר סבלנותו כלפי אותם מבני קהילתו שהם חסרי השכלה וחכמה; טובי ושלמי: כנראה על דרך ״וה׳ ישלמך טובה תחת היום הזה״ (שמואל א כד, יט); שלמי: מחידושיו של רד״א, במובן ״גמול״, ״תשלום״; עני מעשיר לא יוכר: על דרך ״ולא נכר שוע לפני דל״ (איוב לד, יט); נשוא לא אוכל: ע״פ ״ומשאתו לא אוכל״ (איוב לא, כג).

 

30-מִבֵּית הַלַּחְמִי / בֶּן דָּוִד קַיָּם יְבֻוכַּר , / יִבְנֶה מִגְדָּלִי, / בֵּית מִקְדָּשִׁי וְהֵיכָלִי

30-מבית הלחמי … והיכלי: המשורר מסיים בתפילה לבוא משיח בן דוד, שעתיד לבנות מחדש את בית־המקדש ולשקם את ירושלים מהריסותיה; מבית הלחמי: מזרע דוד, ע״פ ״ראיתי בן לישי בית הלחמי״ (שמואל א טז, יח); דוד קים: היא גם חתימתו של המשורר רד״א; יבוכר: ע״פ ״אך בכור אשר יבכר לה׳״ (ויקרא כז, כו); מגדלי: כינוי לירושלים, ע״פ ״סבו ציון … ספרו מגדליה״ (תהלים מח, יג).

 

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.

יוסף שיטרית- ג. הפעילות העברית והפצת הידע ההשכלתי

עמוד 321

05/06/2022