מורשת יהדות מרוקו

חכמתם של אבותינו ואומותינו

סדר הקידוש בעל פה

רבי אברהם, שלוחא דרבנן (שד״ר), הגיע למרוקו כדי לאסוף תרומות מבני הקהילה היהודית עבור עניי ארץ ישראל. השד׳׳רים מעולם לא היו מתארחים באכסניה, אלא אצל אחד מנכבדי העיר.

בליל שבת הגיע רבי אברהם לבית הכנסת, התפלל יחד עם הציבור וקיבלו פני שבת המלכה. לאחר התפילה, פנה אליו אחד מבני הקהילה, והזמינו להתארח אצלו. רבי אברהם קיבל בשמחה את ההזמנה, והתלווה אל מארחו לביתו.

הבית היה מואר כהלכה, השולחן היה ערוך בכל טוב. האישה והבנים, החתנים והכלות, הסבו מיד לשולחן והחלו לאכול. האורח, שהיה תלמיד חכם מובהק, תמה מאוד על כך, ושאל את בעל הבית: "ומה עם קידוש על היין? וכי כיצד אתם עוברים על ההלכה ואינכם מקדשים?״.

״פשוט מאוד", השיבו המארח, ״אינני יודע לקדש, כי מעולם לא למדתי, ואינני זוכר את סדר הקידוש בעל פה. אם רצונך, קדש אתה״.

מיד מזגו כוס יין לאורח. האורח החזיק את כוס היין בידו, והחל לקדש בקול נעים: ״יום השישי, ויכולו השמים והארץ״.

לאחר הקידוש, ישבו כולם לסעוד את סעודת השבת, ובסיום הסעודה ישבו ושרו שירי שבת. האורח זימר בקול נעים זמירות שבת, והמשפחה הרגישה בקדושת השבת והתענגה.

ביום ראשון, כשהגיע השד״ר להיפרד ממארחיו, אמר לבעל הבית: ״שמע לאשר אומר לך! רואה אני כי יהודי טוב אתה וירא שמים, ועל כן עצה אתן לך. רוצה אני שתערוך קידוש בכל ערב שבת על היין, וכדי שתלמד את הקידוש בעל פה, מעתה והלאה יהיו שמות בניך ובנותיך, חתניך וכלותיך ונכדיך, כסדר הזה: הבכור ׳יום׳, השני ׳השישי׳, השלישי ׳ויכולו׳, הרביעי ׳השמים׳, החמישי ׳והארץ׳. החתן הראשון ׳וכל׳, והחתן השני ׳צבאם׳. כך תזכור את סדר הקידוש כולו״.

המארח קיבל את עצת אורחו, ומעתה מדי ערב שבת היה אוחז את כוס היין בידו, פונה אל הבן הראשון ואומר ׳יום׳. לאחר מכן פונה אל הבן השני ואומר ׳השישי׳, וממשיך בבן השלישי ׳ויכולו׳. כך היה מקדש על היין בכל ערב שבת, והדבר נמשך כמה שנים.

כעבור כמה שנים, שב והזדמן השד״ר רבי אברהם בשנית לביתו של מארחו. בליל שבת, אחז בעל הבית את כוס היין בידו והחל לקדש במילים: ״השישי, השמים והארץ”. תמה האורח ושאל את מארחו: ״מדוע אינך אומר ׳יום׳? מדוע החסרת את ׳ויכולו', וכן לא אמרת ׳את צבאם׳?״

ענה בעל הבית ואמר: ״לצערי הגדול, ׳יום׳ נפטר כבר, ׳ויכולו׳ נמצא בבית האסורים, ו׳את צבאם׳ נסע הרחק מכאן למדינת הים…

התמוגג השד״ר מתלמידו הפיקח והנבון.

(יוסף ברזני / אבותינו ספרו, מעשה 3)

יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה-סדר הקידוש בעל פה

עמוד 21

ב. מצב המחקר

אברהם לוינסון פרסם בשנת 1935 מחקר מקיף על תולדות התנועה העברית והחינוך העברי בקהילות היהודיות באירופה. מאוחר יותר פורסמו עבודתו של יחזקאל קוטשר על ההיסטוריה של השפה העברית, שבה העניק מקום להתחדשות השפה במאות ה־19 וה־20 באירופה, וכן עבודתו של חיים רבין על תולדות הלשון העברית. מחקר רחב יריעה על התרבות העברית בארצות הברית ערך משה פלאי. רבים המחקרים על התרבות העברית בארץ ישראל, ובמחקרי אימצתי כלים ממחקריהם של איתמר

הקדמה

אבן־זהר, עוזי אורנן, בנימין הרשב, רפאל ניר, יעקב שביט וזהר שביט. כולם עוסקים בהתפתחותה של התרבות העברית ומציגים בתוך כך ניתוח היסטורי שלה ודגמים להבנת התהליכים ההיסטוריים – אותם תהליכים שאני מבקש לבחון. זאת ועוד: מחקרים אלה, ובייחוד מחקרה של שביט, ״בנייתה של תרבות עברית בארץ־ישראל״, מציגים תמונה מפורטת של התרבות העברית שהתקיימה בארץ ישראל. תמונה מפורטת דומה של תרבות עברית אני מציג בספר עבור הקהילה היהודית במרוקו.

על העברית המודרנית בצפון אפריקה בתקופה הנדונה כאן נכתבו מחקרים היסטוריים אחדים: יצחק אברהמי, יוסף טובי וחיים סעדון כתבו על הקהילות היהודיות בתוניסיה; יוסף טובי ורחל סימון חקרו את הקהילה בלוב; ובני קהילה זו, למשל פריג׳א זוארץ, כתבו אף הם חיבורים. מרבית המחקרים הם מאמרים נושאיים, ולכן עדיין נדרשת בדיקה מעמיקה של היחס לעברית ושל התפתחות השפה והתרבות העברית בקהילות בצפון אפריקה. ובכל זאת המחקרים הקיימים מאפשרים להשוות בין התרבות העברית במרוקו לזו של שכנותיה במגרב. על היחס לשפה העברית ועל פעילות עברית בקהילות היהודיות במשרק נכתבו מחקרים מעטים, על פי רוב על ידי חוקרים שעסקו בציונות ובמסגרתה התייחסו גם לפעילות העברית. ביניהם מחקרו של ירון הראל על התנועה הציונית בסוריה, המתייחם בהרחבה לחינוך עברי־לאומי; מחקרה של רות קמחי על הציונות במצרים; ומחקרו של ראובן שניר על מגוון הזהויות בעיראק במאה ה־20.^״ ככלל מחקרים על העברית החדשה בארצות האסלאם נכתבו בזיקה להתפתחות התנועה הציונית. במחקר זה אבחן הקשרים רחבים יותר, שאף אם הם קשורים באופן הדוק להתעצבותה של תודעה לאומית יהודית אין זו תמיד תודעה ציונית בדגם המזרח־אירופי או הארץ־ישראלי, אלא לעיתים בנוסח המערב־אירופי או בנוסח הדתי, נטול ההקשר הלאומי.

בנימין הרשב ורפאל ניר טוענים במחקריהם, כי ״הרקע המסייע״ לצמיחתה של התנועה העברית מקורו בשני שלבי התפתחות של העברית:(1) העברית המסורתית; (2) העברית המשכילית. גישה זו נכונה גם להתפתחות העברית במרוקו, ועל כן מחקרים שעוסקים בשלבים אלה מהווים בסיס לדברים הנכתבים כאן.

אשר לעברית המסורתית, חיים זעפרני חיבר מחקרים חשובים על מקומה של העברית בתרבות המסורתית של יהודי מרוקו, ובהם כלל פירוט של תוכניות הלימוד ב״חדר" ומסלולי הלימודים בישיבות הגבוהות. עוד כתבו על הנושא אלעזר טויטו ורפאל בן שמחון. היבט חשוב התורם לחקר העברית המסורתית הוא מקומו של הרכיב העברי בערבית היהודית. עבודותיהם של משה בר־אשר, יוסף שיטרית, אהרן ממן, יוסף תדגי ויעקב בהט הן מסד מחקרי איתן המשמש כל מי שעוסק בלשונות היהודים בצפון אפריקה. המחקרים הם לשוניים ביסודם, אך ניתן ללמוד מהם על טקסטים ועל כותבים וכן על מצב השפה טרם התפשטות התרבות העברית. הם עוסקים בסוגיות כמו מידת שכיחותו של הרכיב העברי בקבוצות השונות של הקהילה, חדירה של רכיבים חדשים שלא היו מוכרים עד ראשית המאה ה־20, וחשיבותו של הרכיב העברי כאמצעי מסייע ללימוד השפה העברית בראשיתה.

על תקופת ההשכלה בצפון אפריקה ובמרוקו כתב יוסף שיטרית מחקרים חשובים. בהשוואה לממדי התופעה בפרק הזמן שחקרתי הייתה תנועת ההשכלה במרוקו מצומצמת. ירון צור חקר את ההשכלה העברית בצפון אפריקה, במיוחד זו שהתפתחה בתוניסיה. דניאל שרוטר ושלום בר־אשר כתבו אף הם על ההשכלה העברית במרוקו, ועסקו במשכילים עבריים כרבי יוסף כנאפו ורבי דוד דנינו.

בגיליון מאי 1952 של כתב העת ״עם וספר״, בהוצאת ברית עברית עולמית ובעריכת נתן גורן, פרסם המלומד והעסקן הציבורי הירושלמי ממוצא מוגרבי אברהם אלמאליח (1967-1874) חיבור שכותרתו ״התנועה העברית במרוקו וגורמיה״. בחיבורו התחקה אחר צמיחתה של התנועה העברית במרוקו במשך שלושים שנה, מ־1923 ועד 1952. אלמאליח היה בקי בקורות התנועה העברית שם: הוא ניהל קשרים עם גורמים שונים שסיפקו לו מידע על הפעילות התרבותית לצורותיה, וכן ביקר במרוקו מספר פעמים במהלך המחצית הראשונה של המאה ה־20. בביקוריו נפגש ישירות עם סוכני תרבות ומורים וביקר במוסדות חינוך ותרבות. ואומנם לרשימתו יש משקל רב, אך היא חלקית מאוד ונושאת אופי של עדות אקראית – דברים שהתוודע להם בביקוריו במרוקו ומידע שליקט מאישים שפעלו בשדה העברי שם.

מחקרים שעסקו בחינוך טיפלו בעקיפין גם בתרבות העברית, אך זו לא הייתה מושא הכתיבה המרכזי. עבודת הדוקטור ומאמרים נוספים של מיכאל לסקר עוסקים במערכת החינוך של כי״ח, אולם המחקר על העברית בהם אינו שלם. אורלי זגורי־אוחנה כתבה עבודת מוסמך ראשונית מאוד על ״אם הבנים״ ו״אוצר התורה״, ואף יעקב לופו הרחיב על שתי הרשתות בספר ״ש״ם דליטא: ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו״. שניאור זלמן ברגר, סופר חסיד חב״ד, פרסם ספר על פעילותה החינוכית והתרבותית של חב״ד במרוקו בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. איני מבקש להוסיף נדבך במחקר על מערכות החינוך במרוקו, אלא לדון באופן נקודתי במקצועות החינוך העברי שנלמדו בהם.

חוקר נוסף שעסק בתנועה העברית בתקופה הנדונה הוא צבי יהודה, ועבודת הדוקטור שלו עוסקת בתנועה הציונית במרוקו. מקומה של העברית במחקרו שולי יחסית למקומה של ההיסטוריה הארגונית והפוליטית של התנועה הציונית. הפעילות האחרת סביב התנועה, ובעיקר זו התרבותית, מתוארת בקווים כלליים בלבד. המחקר מבוסם בעיקרו על תעודות מהארכיון הציוני, ולפיכך הפעילות העברית המוצגת בו היא בעלת צביון לאומי ארץ־ישראלי, ולא הטרוגני כמתואר בספר זה. יהודה אף הגביל את מחקרו עד לשנת 1948, ועל כן חסרות בו השנים שלאחר קום המדינה, שאז פרחה התנועה העברית במרוקו. אומנם ירון צור בספרו ״קהילה קרועה״ עוסק בין היתר בשנים שלאחר הקמת מדינת ישראל ומתייחס להתפתחותה של התרבות העברית במרוקו, אולם בדומה ליהודה הוא עוסק בעיקר בלאומיות. פריחתה של העברית המודרנית, חרף משקלה המרכזי בהשקפתו החברתית, אינה תופסת מקום בולט במחקרו.

אור במערב-התרבות העברית במרוקו 1956-1912-דוד גדג'- הצגת הנושא

א

א״א – ראה אשת איש.

אאע״ה – אברהם אבינו עליו השלום.

א אב  àb- חודש אב: 1) נְהָאר תְסְעתָאס אב ־ [זה קרה ב]יום תשעה עשר [ב]אב 2.) סְהְר אַב = חודש אב. [תשעה באב]{ראש חודש אב)

ב אב] – 1 הזכר בהורים. [כבוד אב, כבוד אב ואם, מור אבי]

2 תואר כבוד המצטרף לשמותיהם של אבות האומה: אברהם אבינו abraham abinu, braham abinu או bbraham (מ, פ); יצחק אבינו isha àbinü(y) (פ), y)ishaq abinu) יעקב אבינו ya^ca^:’ob abinu (פ), ya^caqob (ד), או y)i^cqob) וגם y)i^c ’0b)

(מ): 1) פחאלדאר די אברהם אבינו = [מצא דלתות פתוחות] כמו הבית של אברהם אבינו .

הצירוף דאר די אברהס אבינו [=בית אברהם אבינו] שימש במראכש לצד הצירופים המעורבים: דאר לאוראחים ־ בית האורחים (ראה ערך אורח), dar l^cniyyim ־ בית העניים, או בתרגומו הערבי דאר דראווש = בית העניים. זהו מקום ששימש את עניי העיר, ושם הם הוכרחו לקבל את ארוחותיהם, בעיקר בימי שישי, ובכך מנעו מהם לקבץ נדבות מחוץ למלאח.

 סאף אברהם אבינו = ראה את אברהם אבינו

3) חתא אאע״ה מאת = [אמר הקב״ה למשה:] גם אברהם אבינו עליו השלום מת

4)לעביד די יצחק אבינו ע״ה = העבדים של יצחק אבינו ע״ה

5)יעקב לאבינו זווז זוז כוואתת = יעקב אבינו נשא שתי אחיות {סעודה די יצחק אבינו(=סעודת ליל שבת)

אב בית דין âb biddin: תסממא אב בית דין = נ{ראש אב בית דין, ראב״ד}

הביטוי אב בית דין משמש במראכש בפי תלמידי חכמים, ובפי המבינים. האחרים משתמשים בצירוף המעורב לכביר דדיינים (גדול הדיינים, דהיינו ראש בית דין).

אב מלאכה – מונח הלכתי המציין כל אחת מ-39 המלאכות העיקריות האסורות בשבת: האדי כא יתסממא אב מלאכה = [המוציא מרשות לרשות] זה נקרא אב מלאכה

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

עמוד 98

לשונות היהודים והעברית

הערות מבוא

מחקר לשונות היהודים מלווה כמעט תמיד בשני מסלולי חקירה נוספים: (א) בחינת הזיקות של הלשון היהודית ללשון הסביבה הלא־יהודית, בין שמדובר בשתי לשונות שהן דיאלקטים שונים של לשון אחת, כגון הערבית היהודית בתוניסיה ליד הערבית המוסלמית, ובין שמדובר בשתי לשונות, שאין להן זהות מוצא, כגון ספרדית יהודית בארצות הבלקן; (ב) בחינת הקשרים של הלשון היהודית עם העברית, היא הלשון שהייתה כמעט תמיד לשון התרבות והחיים היהודיים של עם ישראל בתפוצות הגולה. מובן שהדבר הזה היה תקף במיוחד במקום שהייתה שכבה משכילה ושכבה של יודעי קרוא וכתוב שהיה לה קשר קבוע עם העברית.

בעיון הזה אני בא להתמקד בבחינה של הקשרים בין לשונות היהודים והלשון העברית. עיון זה ייעשה תוך דיון קצר בנושאים אחדים שהמחקר עסק בהם מאז הוחל במחקר הלשונות הללו. מובן שבעיון הזה אעלה גם את זווית הראייה שלי בנושאים האלה. בסיכום מוקדם שערכתי לי לפני זמן מה ריכזתי שורה ארוכה של נושאים שהעסיקו את מחקר הקשרים בין לשונות היהודים לעברית. מחמת צמצום היריעה אדון כאן בקצרה רק בשמונה מהנושאים הללו, ואלו הם: (א) חלוקת התפקידים בין הלשון היהודית והעברית; (ב) לשונות יהודים עתיקות ולשונות חדשות; (ג) מעמדה המיוחד של הארמית; (ד) המרכיב העברי והארמי והיקפו; (ה) השדות הסמנטיים שבהם משמש המרכיב העברי; (ו) לשונות סתר; (ז) מסורות הלשון הניבטות מהמרכיב העברי; (ח) העברית כלשון חיה בתוך הלשון היהודית. מן הראוי היה לעסוק גם בהיבטים ובנושאים אחרים חשובים ביותר, כגון מקומן של לשונות היהודים בתחיית הדיבור העברי, אך צמצום היריעה אינו מאפשר לי לעשות זאת במסגרת הזאת.

הערת המחבר:חלק מהפרק הזה נישא כהרצאה הנעילה בכינוס על לשונות היהודים שהיה במכון למדעי היהדות של אוניברסיטת אנטוורפן בי״ט בתמוז תשע״ג, 28 ביוני 2013 (נוסח אנגלי של הפרק נתפרסם ב־(2016) 4,2 jjl עבד 140-125).ע"כ

נושאים שנידונו במחקר התחום

א. חלוקת התפקידים בין הלשון היהודית והלשון העברית בכל קהילה יהודית

נושא חשוב הוא חלוקת התפקידים בין הלשון היהודית והעברית. ברוב הקהילות הלשון היהודית הייתה לשון הדיבור, ובה התנהלו החיים היהודיים בכל התחומים. יש לשונות דיבור יהודיות שלא הפכו מעולם ללשון כתובה. עם זאת, לא מעט לשונות יהודיות זכו להיכתב, ואלו שהועלו על הכתב נכתבו על פי רוב בכתב עברי. בכמה מהלשונות הכתיבה הצטמצמה לענייני יום־יום, כגון מכתבים וסיפורי עם, ושירים וקינות שהועלו על הכתב. ויש לשונות יהודים שנכתבה בהן ספרות תורנית ענפה, הכוללת דרשות וענייני הלכה, וגם נושאים אחרים, כגון הספדים, שירה דתית ופזמונים לחגים ולשמחות ועוד.

בזמן החדש יש לשונות שנכתבה בהן גם עיתונות ברמה טובה וספרות יפה הכוללת רומנים וספרות אחרת. דוגמות מובהקות לכתיבה משוכללת בלשונות כאלה הן היצירות של גדולי הסופרים ביידיש – מנדלי מוכר ספרים, י״ל פרץ, שלום עליכם ואחרים – שנכתבו במאות התשע־עשרה והעשרים ונחשבות לקלסיקה. וכך הן הספרות הענפה והעיתונות שנכתבו בספרדית יהודית בארצות הבלקן ובטורקיה ובערבית יהודית בארצות המזרח ובארצות המגרב.

בלא מעט לשונות יהודיות נתגבשה ספרות בעל פה בעלת ערך לא מבוטל, כגון הספרות שכללה חומרי לימוד שנועדו לילדים ולמבוגרים כאחד. הכוונה לספרות שהעבירה בעל פה מדור לדור במשך מאות בשנים טקסטים מתורגמים מהעברית ללשון היהודית – כמו השרח, שהוא התרגום למקרא ולספרות יהודית אחרת, שנהג בהרבה מהקהילות היהודיות במזרח ובמערב ונתחבר בדיאלקטים של הערבית היהודית, וכמו תרגומי המקרא ללאדינו. גם סיפורי עם רבים הילכו בעל פה בכל לשונות היהודים. על פי רוב, ספרות זו לא עלתה על הכתב אלא בהיקפים מועטים ביותר, אבל במאות השנים האחרונות הלכה וגדלה כתיבת הטקסטים האלה ואף נדפסה בידי בני הקהילות או בידי חוקרים שתיעדו אותה.

לעומת זאת, העברית הייתה לשון התרבות ששימשה בעבודת הקודש בבית הכנסת. בכל הדורות התפללו יהודים בעברית, ורק טקסטים מועטים שלשונם לא הייתה עברית נכנסו לתפילה. ברוב תפוצות ישראל לימדו את הבנים את קריאת העברית, וזו שימשה אותם קודם כול בתפילה בבית הכנסת. רוב הציבור שידע קרוא וכתוב לא נדרש לעברית מחוץ לשימוש בה בבית הכנסת.

עם זאת בכל מקום שהקהילה הייתה קהילה גדולה או קהילה בעלת ערך שזכתה להנהגה רוחנית, היו בה גם לימודים בשלבים מתקדמים. לימדו ולמדו תנ״ך ומשנה ותלמוד וטקסטים אחרים. קהילות חשובות היו בהן גם בתי מדרש וישיבות, וגדולי יודעי העברית בקהילות הללו כתבו חיבורים מסוגים שונים בעברית. רבים מהם פרסמו ספרים בסוגות שונות, בהלכה ובאגדה, בשירה ובלשון ובתחומים אחרים. כך נבנתה הספרייה היהודית הגדולה שנוצרה בעברית בימי ישיבת ישראל בגלות.

דווקא בדור האחרון הולכת ומתמעטת ידיעת העברית בחוץ לארץ גם בקרב הציבור הדתי והחרדי. אפשר לקרוא לציבור הזה ציבור ״צרכני התרגום״, הדואג לקרוא הכול בלשונו שלו ולא בעברית. לא רק ספרות עברית מודרנית אלא גם ספרי הלכה וספרים שנועדו לציבור שומרי המצוות מתורגמים לשפות אחרות, למשל ספרי ההלכה המהלכים, כגון ״משנה ברורה״ בשביל הקהל האשכנזי ו״ילקוט יוסף״ בשביל הספרדים, תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אחרות.

בכל הדורות יצר לימוד העברית בידי שכבת המשכילים מאגר מתמיד שהזין את הלשון היהודית באוצר מילים עברי וארמי, נוסף על אוצר מילים בסיסי עברי וארמי שכבר היה בכל לשון יהודית, משחר המעבר מהעברית ללשון דיבור זרה כלפני אלפיים שנה. כידוע, המעבר הראשון של מילים עבריות אל לשון יהודית שאנחנו יכולים לעקוב אחריו התרחש בסמוך לשנת 200 לספירה, כאשר פסק הדיבור העברי והיהודים עברו לדבר ארמית, והעבירו לדיבורם הרבה מילים עבריות השייכות לאורח החיים היהודי.

אפשר לומר כי גם לשונות היהודים הזינו במידת־מה או במידה נרחבת את הכתיבה העברית ואת הדיבור בעברית שהיה מתקיים לעת מצוא. השפעות של לשונות הדיבור של היהודים על העברית ניכרו בעיקר באוצר מילים מחיי היומיום שחדרו לכתיבה העברית והפכו חלק מאוצר המילים שרווח בהרבה מהתפוצות. דוגמה מובהקת היא המילה יארצייט שחדרה לכתיבה ולדיבור היהודי גם בארצות ערב. ופעמים שמוצאים גם השפעות בדקדוק, כמו שינוי המין הדקדוקי של שם עברי, כגון ״לילה ראשונה״ בנקבה במקום ״ליל ראשון״ בלשונו של רש״י בהשפעת המין הדקדוקי של השם המקביל בצרפתית שהייתה בפיו, או ״בית הכנסת הגדולה״ בכתיבה(ובדיבור) של תלמידי חכמים במרוקו, בהשפעת המין הדקדוקי של צלא/ sla (=בית כנסת) בערבית.

ההבחנה בין לשונות יהודיות עתיקות ללשונות חדשות

בכל נושא הנוגע לקשרים בין לשונות היהודים והעברית הכרחי להבדיל בין לשונות יהודיות עתיקות ולשונות יהודיות חדשות. הלשונות העתיקות, ככל שהן ידועות לנו, מוכרות לנו רק מטקסטים כתובים. ואף אם הנתונים שלהן מרובים, לא כל מה שנהג בהן יכול להיות ידוע לנו. לעומת זאת הלשונות החדשות, במיוחד אלו שתועדו מפי דוברים אותנטיים שלהן לפני היעלמותן, כמעט כל סוגיה בלשנית בהן ניתנת לחקירה וללימוד. כמובן, הקביעה הזאת נכונה רק לגבי שפות שיש בידינו תיעוד נרחב שלהן. במיוחד ניתן לתאר משָׁלֵם את תורת ההגה ואת מערכת התצורה שלהן. תיאורים כאלה הם בלתי־אפשריים, ובמקרה הטוב עשויים להיות מצומצמים בהיקפם, כאשר מדובר בלשונות העתיקות.

ברור שיש לשונות יהודים עתיקות רבות־ערך, כגון הלשון היוונית של יהודי מצרים שהותירה ספרות ענפה המשתקפת בתרגום השבעים, בכתבי פילון האלכסנדרוני ובחיבורים אחרים. אינני בטוח אם אפשר בכלל להציג את היוונית הזאת כלשון יהודית בכל מרכיביה. מסתבר שהיא חלק מהיוונית שהילכה במזרח במאות האחרונות לפני הספירה ולאחריה. הסימנים היהודיים בה וזיקתה לעברית מצטמצמים לצדדים אחדים בלבד, כגון קיומה כלשון תרגום למקרא שמציגה את הפסוק המקראי כסדר מילותיו בעברית, ובשל כך מהדהדים בה קווי תחביר של העברית. ומצויות בה גם מעט מילים מהעברית ומהארמית, כגון גיורא, פסחא.

וידועות גם לשונות אחרות עתיקות שהיו בפי יהודים. כאלה הן הצרפתית והפרובנסלית של ימי הביניים, שיהודים דיברו בהן ועשו בהן שימוש מרובה בכתיבתם העברית. לשונות אלו ידועות לנו בעיקר מגלוסרים מקיפים שיהודים כתבו, וגם משפע של מילים ושל צורות דקדוק שפרשנים למקרא הביאו בפירושיהם בתרגומן של מילים עבריות ובביאורן של צורות דקדוק מהעברית. דוגמה אחת מני רבות היא השימוש שרש״י עשה בלעז הצרפתי בפירושיו. טובי החוקרים עסקו גם בלשונות אלו וביררו בהן סוגיות חשובות. האחרון שבהם היה פרופ׳ מנחם בנית המנוח.

משה בר-אשר-לשונות היהודים והעברית-הערות מבוא

עמוד 37

״שימושי קֻראן״: נוסחאות מוסלמיות בקונטרס השבעות יהודי ממרוקו

אבישי בר־אשר

האוניברסיטה העברית בירושלים

כתב יד  MS.1825.1054 בספריית אוניברסיטת ייל בניו הייבן מחזיק קובץ חיבורי מאגיה שהעתקתו נחתמה בשנת תרצ״ד (1934) במרוקו. המעתיק, מדרבי עמאר, קיבץ בו מגוון עניינים מאגיים, ובהם סגולות, רפואות, גורלות והשבעות בכמה לשונות ומכמה מקורות. באמצע המחברת העתיק עמאר חיבור מאגי בערבית, שעיקרו השבעות, והוא מעורר עניין מיוחד בשל הנוסחאות המוסלמיות הרבות בו. כפי שיתבאר להלן, חיבור זה החל להיערך ככל הנראה בידי עמאר עצמו, ומקורו מוסלמי. עמאר התאימו לשימושו הפרטי והועידו לקהל שרובו או אף כולו יהודי. במאמר זה אבקש למסור תיאור שלם של כתב היד כולו ותיאור מפורט של החיבור האמור והמרשמים המאגיים שבו, ולהציג מהדורה של חלקו העיקרי.

א. תיאור כתב היד

כתב יד MS.1825.1054  מן המאה העשרים נכתב במרוקו בכתיבה מערבית מאוחרת

בכתב חצי קולמוס בדיו שחורה. אורך העמוד 23 ס״מ. כתב היד נעתק בידי מרדכי עמאר, ונסתיימה העתקתו ביום ר, י״ט אייר תרצ״ד(שנת ותפר״ח = 4.5.1934).

הערת המחבר: * תודתי נתונה לפרופסור גדעון בוהק אשר קרא את המאמר והעירני הערות חשובות. במחברת הכרוכה 78 דפי נייר שורות(מקצתם ריקים) בלא עימוד מקורי(העימוד הנוכחי נוסף בעיפרון בידי המהדיר).

עמ^׳ 1: שער מעוטר.

עמ׳ 3-2: פתיחת אליהו ה נביא,על פי הקדמת ״תקוני זוהר״ הנדפסת בפתחם של סידורים רבים.

עמ^׳ 36-4: אוסף גורלות, סגולות ורפואות ממקורות שונים ולמטרות שונות (לשמירת הבית, מאגיה ארוטית, לפוריות, לרפואות ועוד). עמודים אלו נפתחים בנוסח:

אויב רחש לבי דבר טוב אמרתי לגלות לך פניך ולהועילך קורא נעים קח נא את סגולתי הטובים יקרים מפנינים אשר הם מגן וצנה מפני האויבים והבעלי לה״ר [=לשון הרע] וז״ס [וזה סוד] ליראי ה׳ ולחושבי שמו: אם תכתוב זה השם בקדו״ט [=בקדושה וטהרה] נוק״ץ [?] ותתלהו בדלתות הבית חוצה או בתוך הדלתות עצמם אפילו יבאו האויבים והשוללים לעיר ב״מ [בר מינן] לא יכנסו לביתך כלל […] ואת הדלת סגרו […] ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנוירם[!] למקטן ועד גדול וילאו למצא הפתח […].

עמ׳ 39-25: קמעות (כולל שרטוטים ואיורים) לכל מיני מטרות.

עמ׳ 79-40: שער האהבות – אוסף מרשמים מאגיים וקמעות בערבית, כולל בעיקר מאגיה ארוטית. נפתח במילים: ״אתחיל לכתוב שער האהבות״.

עמ^׳ 111-90: עמודים ריקים.

עמ^׳ 138-112: חיבור מאגי בערבית שיידון בהרחבה להלן.

עמ׳ 145-139: שימושי שדים – סימנים מאגיים ונוסחאות פסידו־לטיניות שמקורן בכתבי יד מאגיים יהודיים מוקדמים. נפתח במילים: ״בס״ד צלחתי את ידי לבאר סודות נוראות אשר נמנעו בהק כל מבקש הרוצה לשמש את השידין ולא יוכלו להזיקו וימשול עליהם ובך לא ימשולו […]״.

הערת המחבר: וראה בעיקר הלחשים בעמ^׳ 143: ״גיפטוש אשפרישוש משגרשוש […] גוואספרו פרוט מיררס טורישש מילכיאון בלזר […] אברום אוטריאה קווישקוס פורט […] ווירט דומיני ריאום סוויטור אמורנום פייטר טרודידו״ וכולי. לחשים מעין אלו במקורות קדומים יותר ראה בוהק, לכידת גנב. מקצת השמות בלחשים אלו מוכרים היטב ולקוחים מן המאגיה הנוצרית, בהם שמות המכשפים שבירכו את ישו בלידתו.

עמ^׳ 184-183, עמ^׳ 209-192 ועמ׳ 223-221: מאגיה וקמעות בערבית באותיות עבריות. חלק זה נפתח במילים: ״באב לכאנקאנתירא לקבירה״.

הרשימה דלקמן ממחישה היטב את אופייה הלקטני של המחברת, הנתמך גם בהצהרתו המפורשת של המעתיק בשער:

זה הספר שלי אני הצ[עיר] מרדכי עמאר הי״ו רציתי לכתוב דברים נאים לקורא אותם ומסוגלים עניניו עניני רפואה ושמירות כפי אשר העתקתי מספרים קדמונים חדשים גם ישנים סגולות ורפואות וגורלות דבר נאה את הכל עשה יפה בעטם כי אנחנו בגלות זה המר והנמהר לא אתנו נביא ולא כה״ג [כהן גדול] שיורה לנו את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר יעשו אבקשה מאל חי גואלי שיביא לנו משיח צדקנו ויגאלנו וכה״ג באורים ותומים ומלאה כל הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים הלכ״ד [=הלוא כל דברי] קטן יוקטן מעטן מן המעטן אשר ברית האל שמר הצעיר מרדכי עמאר הי״ו יום ו' בשב״ק י״ט לחדש אייר שנת ותפר״ח כחבצלת" לפ״ק.

ככל הנראה ביקש עמאר לסדר את החטיבות לפי שערים וליצור קונטרס מאגי חדש. הימצאם של עמודים ריקים בין החטיבות, שהועתקו לצד דילוגים והשמטות בתוך החטיבות עצמן, מחזק את ההשערה שמלאכתו לא הושלמה. הוא כינס במחברת חיבורים בארמית, בעברית, בערבית ובערבית יהודית.

מלבד שמו, מרדכי עמאר, קשה לדלות מכתב היד מידע נוסף על אודות המעתיק.

על יסוד תוכן החומר היהודי במחברת ודרכי העתקתו אפשר להניח שלכל הפחות רכש השכלה מסורתית בסיסית. לצד זאת, לפי עדותו בשער המחברת ולפי המקורות שכינס בה, ניכרת בקיאותו במסורות מאגיות, ואין סיבה להניח שלא שלח ידו בכתיבת קמעות ובשימוש מעשי בהשבעות.

ב. מקורו המוסלמי של החיבור

מתכונתו המאגית של החיבור מבוססת באופן מובהק על מקור מוסלמי, ולכל אורכו אין ולו ראיה אחת למאמץ להצניע או לטשטש את היסודות המוסלמיים שבו. עם זאת, אפשר למצוא כמה ביטויים לניסיונות קלים ״לייהדו״, דהיינו לשוות לו נופך יהודי בעזרת מרכיבים ממסורות מאגיות יהודיות, ככל הנראה כדי להקל בהתאמתו לשימושם של מכשפים יהודים. כך למשל לבד מהעברת המקור מאותיות ערביות לעבריות בולט הניסיון ״לתרגם״ את נוסחאות צירופי האותיות הנשענות על שימוש פעיל באותיות האלף־בית הערבי ובסדרו למקבילות חדשות בעברית. כדי להתגבר על הפער שבין עשרים ושמונה האותיות בערבית – מספר המנחה את המרשם המאגי כולו – לעשרים ושתיים האותיות בכתב העברי, הוסיף המעתיק לחשבון את חמש האותיות הסופיות וכן נאלץ לכפול את השימוש באות אל״ף. בדומה לכך טרח הרבה בהעתקת הרשימות האלף־ביתיות של סממני העשבים (אלעאקאקיר מינא לעושוב / العقاقير من الغُشب            הנשחקים והנשרפים לצורך עישון הקמעות – בסדר חדש התואם לסדר האותיות העבריות.

 כאן ניסה לשווא להתאים את העיצורים בערבית לאותיות בעברית, ולשם כך נזקק שוב לאותיות הסופיות, אך משלא עלה בידו הדבר, זנח את ניסיונו באמצע, והותיר רשימה חלקית בלבד. גם חלוקת האותיות בערבית לארבע קבוצות של שבע אותיות כל אחת, המתאימות לארבעת יסודות החומר, נוצקה בתבנית שרירותית במעבר לעברית.

לרשימות המלאכים, השדים והמזיקים וחילותיהם שמצא במחברת המוסלמית המקורית נוספו בהעתקה שלפנינו שמות מן האנגלולוגיה היהודית, אם כי מקצתם הופיעו כנראה גם במקור. בגוף ההשבעות מושבעים שבעת המלאכים, ובכמה מקרים פנה המעתיק אל השם המקביל הנהוג בעברית: רוקיאל, ג׳בריאל, סמאל, מיכאל, שרפיאל, עניאל, קפציאל; וסגניהם: מודהב, מוררה, חמר, בורקאן, שמהרוש, אבייץ׳, מימון. בהקשר זה מעניין במיוחד אזכור המלאך שרפיאל אנאפיכי פצור(=שרפיאל התוקע בשופר), ככל הנראה כתעתוק השם إسرافيل מן המקור הערבי וכן על זה הדרך שמותיהם של יתר מלאכי הפנים: מיכאל(ميخائيل) גבריאל אך גם ג׳בריאל (جبريل) עזריאל (عزرائيل) ועוד.

הערות המחבר: ראה עמ^׳ 116-115. בעמ׳ 116 אף ציין(בעברית): ״אני טועה״, והותיר כמה לוחות חלקים לגמרי.וראה בייחוד עמ׳ 117, שבו נעתק לוח האותיות וצירופיהן שיצק המעתיק באותיות עבריות לפי החלוקה בין חורופ אנארייה, אריחייה, אתוראבייה, ולמאוויא, דהיינו האותיות המתאימות לאש, לאוויר, לאדמה ולמים.

ראה בייחוד עט׳ 121-120, שם נקב בשמותיהם של רפאל, גבריאל, סמאל, מיכאל, שרפיאל, עניאל וקפציאל(ואולי בטעות גם צדקיאל?). בהמשך קובץ ההשבעות נזכרים גם: קטריאל, טהריאל, דניאל, עזריאל, חקריאל, קדשיאל, נוריאל, ורדיאל ועוד לצד מלאכים ומזיקים מהמסורת המוסלמית.

על מסורת מוסלמית זו ראה להלן הערה 27 – הוא שרפיאל התוקע בשופר إسرافيل שאינו נזכר בשמו בקוראן.אך ראה למשל סורה 39 פסוק 68 ע"כ

״שימושי קֻראן״: נוסחאות מוסלמיות בקונטרס השבעות יהודי ממרוקו-אבישי בר־אשר

עמוד 117

קלג. אור שמש חשך ונעתם

קינה על מות רבי יעקב טולידאנו בתבנית מעין אזורית הכוללת מעין מדריך דו-טורי ו- יא מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורים. הטור השלישי הוא טור מעין אזור. טורי ה׳מדריך׳ והטורים המעין אזוריים מתחלקים לשניים. הצלע הראשונה בטור המעין אזורי חורזת בטורי הסטרופה.

חריזה: א/בא/ב גגג/ב דדד/ב.

משקל: שמונה הברות בטורי הסטרופה ובצלע א בטורי האזור, חמש הברות בצלעות השניות שבאזור.

כתובת: קינה קוננתי על החכם השלם הדיין המצויין כמוהה״ר יעקב טולידאנו זלה״ה שנתבש״מ באייר אשרי״ך ישראל לפ״ק תמרור אערוך קינה ויללה. סימן: אני דוד בן חסין.

מקור: א-סא ע״ב; ק-עט ע״ב.

אוֹר שֶׁמֶשׁ חָשַׂךְ וְנֶעְתָּם / נָסוּ צְלָלִים
לְחֶסְרוֹן יַעֲקֹב אִישׁ תָּם / יֹשֵׁב אֹהָלִים

נְהִי וְנִהְיָה אֲחַדֵּשׁ
צוֹם וַעֲצָרָה אֲקַדֵּשׁ
5-מִדֵּי שַׁבָּת מִדֵּי חֹדֶשׁ / שָׁלוֹשׁ רְגָלִים

יִשְׂרָאֵל קָהָל וְעֵדָה
סִפְדוּ בְּקוֹל מַר וּרְעָדָה
אוֹי לִסְפִינָה שֶׁאָבְדָה / רַב הַחוֹבְלִים

דָּאוֹג תִּדְאֲגוּ תִּשְׁאָגוֹ
10-כִּבְנוֹת יְעֵנִים תַּעְרֹגוּ
לְדוֹר שֶׁאָבַד מַנְהִיגוֹ / שָׁבוּ אֻמְלָלִים

וְקִרְעוּ יַחַד כֻּלְּכֶם
לְבַבְכֶם וְאַל בְּגַדֵיכֶם
כִּי נָפַל עֲטֶרֶת רָאשֵׁיכֶם / רַב פְּעָלִים

15-דָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ
שָׁלֵם וּשְׁלֵמָה מִשְּׁנָתוֹ
הוֹן יָקָר נִמְצָא אִתּוֹ / קֻפַּת הָרוֹכְלִים

בַּר לְבָב וּנְקִי כַפָּיִם
תּוֹרָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם
20-מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם / חַיִּים נוֹזְלִים

נֶאֶבְדָה חָכְמָה מִבָּנִים
חָדְלוּ פָּסְקוּ הַשַּׁקְדָנִים
וְגַם בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים / מוֹשְׁלֵי מְשָׁלִים

חָסִיד קָדוֹשׁ לוֹ יֵאָמֵר
25-וּמִצְוַת אֱלֹהָיו שׁוֹמֵר
רָץ כַּצְּבִי עַז כַּנָּמֵר / כִּנְשָׁרִים קַלִּים

סָפְרָא רַבָּא, תָּדִיר עָסִיק
בְּאוֹרָיְתָא וְלָא פָסִיק
אוּף מְתוּן מְתוּן וּמַסִּיק / דַּעַת גְּדוֹלִים

30-יָהּ, שִׂים כְּבוֹד מְנוּחָתוֹ
נִחוּם שָׁלֵם לִבְנֵי בֵּיתוֹ
נְטִיעָיו יִהְיוּ כְּמוֹתוֹ / קֹדֶשׁ הִלּוּלִים

נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח
תַּשְׁבִּיעַ נַפְשׁוֹ בְּצַחְצַח
35-וְשֶׁמֶן קֹדֶשׁ לוֹ תִּמְשַׁח מֹר וַאֲהָלִים

1. 1. ונעתם: אפל והוקדר, על-פי יש׳ ט, יח. נסו צללים: על-פי שה״ש ב, יז. 2. לחסרון: עלחסרון, על מותו. יעקב… אהלים: על־פי בר׳ כה, כז, וכתרגום אונקלוס שם, ועל-פי מדרשו בבר״ר סג, י, ורמז לספרו של הנפטר ׳אהל יעקב׳.3. נהי ונהיה: על-פי מי׳ ב, ד ופירושו – קינה ומספד. 4. ועצרה אקדש: אזמן, על-פי יואל א, יד. 5. מדי… חדש: על-פי יש׳ סו, כג. שלוש רגלים: ריבויקינות בכל עת. 6. ישראל… ועדה: על-פי שמ׳ יב, ו. 8. וי…חובלים: על-פי ב״ב צא ע״ב: ׳אוי לה לספינה שאבד קברניטה׳. 9. תדאגו, תשאגו: מתוך דאגה וצער תשמיעו דברי שאגה ויללה, וראה שבת קו ע״א. 10. כבנות יענים: שהם סמל לאבל ולמספד, למשל מי׳ א, ח. 11. לדור… מנהיגו: כדלעיל בשורה 8,על-פי ב״ב צא, ע״א: ׳ואמרו: אוי לו לעולם שאבד מנהיגו׳. שבו: נעשו, הפכו להיות. 13-12. וקרעו… בגדיכם: על-פי יואל ב, יג. 14. נפל… ראשכם: על-פי איכה ה, טז. רב פעלים: שמ״ב כג, כ¡ וראה מדרש הפסוק בברכות יח ע״א,שריבה וקיבץ פעלים לתורה. 15. דן… לאמתו: תיאור רבי יעקב כדיין צדק, וראה: סנהדרין ז, ע״א: ׳כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל׳. 16. שלם… משנתו: על-פי שבת לג ע״א, ועוד. 17. הון… נמצא: על-פי מש׳ א, יג. קופת הרוכלים: על-פי משנה, שבת ט, ז. 18. בר… כפים: על-פי תה׳ כד, ד. 20. מעין… נוזלים: על-פי שה״ש ד, טו. 21. נאבדה… מבנים: על-פי יר׳ מט, ז. 22. פפקו השקדנים: על-פי סוטה מט ע״ב: ׳משמת בן עזאי בטלו השקדנין׳. 23. וגם… הדרשנים: שם, שם:׳משמת בן זומא בטלו הדרשניף. מושלי משלים: על-פי יח׳ כא, ה. 26. רץ… קלים: ציור לצדקתו של רבי יעקב, על-פי משנה, אבות ה, כ. 27. ספרא רבא: סופר גדול. על-פי אונקלוס לדב׳ לג, כא: ׳וימת שם משה ספרא רבה דישראל׳. 27־28. תדיר… פסיק: עוסק תדיר בתורה, ולא פוסק. 29. אוף… ומסיק: על-פי הוריות יד ע״א: ׳… רבי זירא חריף ומקשה, ורבה בר רב מתנה מתון ומסיק׳. 30. שים… מנוחתו: על-פי נוסח תפילת האשכבה ׳ותשים כבוד מנוחתו ולקץ הימין יעמוד׳. 32. נטיעיו… במותו: על-פי תענית ה ע״ב: ׳יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך׳. קדש הילולים: על-פי וי׳ יט, כד, והכוונה: שבניו ישבחו ויהללו את הקב״ה כמוהו. 33. נעימות… נצח: תה׳ טז, יא. 34. תשביע… בצחצח: על-פי יש׳ נח, יא. 35. ושמן… תמשח: על-פי במ׳ לה, כה;תה׳ פט, כא, וראה תענית כה ע״א. מור ואהלים: על־פי מש׳ ז, יז.

וארְזָאזָאת – OUARZAZATE

הישוב

לא צויין מתי נוסדה אבל תאריך מדוייק פחות או יותר אוכל לציין: מור-אבי ז"ל נולד בעיר זו בשנת תרמ"ג או תרמ"ו (1883-1886).  

    וָארְזָאזָאת ממוקמת בצומת העמקים הידועים: "וָאד דְרָא וְוָאד דָאדְס", ובקרבתה נמצא אחד הסכרים הגדולים של מרוקו סכר "אֶל-מָנְסוּר" המנקז אליו  מי השלגים המופשרים.

    וָארְזָאזָאת מרוחקת מְמָרָאקֶש 198 ק"מ אך הנסיעה נמשכת כ- 5 שעות בגלל פיתולי הכביש הגובה מעל פני הים מתחיל מ-460 מטר בו נמצאת מָרָאקֶש, מטפסים עד ל-נְטִישֶן טִישְקָה הנמצאת בגובה 2.260 מטר מעל פני הים (מקום אידיאלי לצילום ליד נקודת הגובה), ויורדים לגובה 1.160 מטר בו נמצאת וָארְזָאזָאת יש לציין שהנוף בכביש זה הוא מקסים.

הכפר הקטן התפתח בצעדי-ענק  לעיר, שאוכלוסייתה היום מונה מעל  60.000  נפש.  בזכות השיגעון של העירייה שלא חוסכת כל מאמץ לפיתוחה, וָארְזָאזָאת הפכה לעיר כמעט מודרנית אך לא מעוררת כל התלהבות מיוחדת, כי היא שומרת עדיין על צביונה הבֶּרְבֶּרִי במיוחד בסגנון הבניה בשנת 1928 הצרפתים החלו לפתח את העיר והפכוה לעיר מחוז ובירת האטלס. הצרפתים מצאו את המקום כמקום אידיאלי לבילוי חופשותיהם.

    בעיר שדרות רחבות ידיים שלאורכם פנסי-רחוב, אף רמזורים יש בעיר הבֶּרְבֶּרִית הזו שהייתה ידועה מאז ומתמיד בשם "בְּלָאד שְׁלוּח" (עיר הבֶּרְבֶּרִים). לך ספר למישהו שבא מִבְּלָאד שְלוּח שבוָארְזָאזָאת יש רמזורים!!!.

   מצידי השדרות חנויות בהם אפשר למצוא ממיטב התוצרת האופיינית לאזור כמו: שטיחים  תכשיטים ועוד. הנארגים בעיקר בבתים, בהיותה עיר מחוז יש בה  מוסדות ממשלתיים.

    במבט ראשון העיר קצת מאכזבת, אבל ההשקעות והיוזמות שמרעיף עליה משרד התיירות המרוקני והשגשוג הכלכלי של אולפני הסרטים העשירים סביבה מתחילים לתת בה או אותותיהם, והעיר הופכת בהדרגה ליעד תיירחות מדברי בפני עצמו. אחת התוצאות של שגשוג זה הוא המספרן הרב של חברות לפעילויות־חוץ הפועלות בווארזאזאת, החל מאופנועים וטרקטורונים וכלה בטרקים על גמלים ולטיולים ברגל. כולן מנצלות את המדבריות הנהדרים בסביב ואת הקרבה לעמקים בסביבה ואת הקרבה לעמקים; אטלס, דראע ודאדס.

    בחורף תזדקקו כאן לבגדים חמים כנגד רוחות הכפור הנושבות בעוצמה במדרונותיהם של ההרים המושלגים באטלס־הרם, ועלולות להימשך עד האביב.

לְוָארְזָאזָאת מגיעים תיירים, רבים, חלקם ברכב וחלקם בטיסה הודות לקשר האווירי המסודר בינה לבין ערים באירופה. מדי-יום נוחתים מטוסים מיעדים שונים, כי וָארְזָאזָאת משמשת כתחנה לסיורי המדבר אם בג'יפים או אופנועים. בעיר עשרות בתי-מלון וגם הקשר האווירי הפנים-ארצי מפותח

    בעיר השתמרו יפה  שתי קָסְבּוֹת: " תָּאוּררירְת וְטִיפוּלְטִית"- TAOURIRT  ו- TIFOULTIT. קָסְבָּת תָּאוּררירְת היא הקסבה בה התגורר המושל "אל-גלאווי-EL-GLAOUI  ונחשבת בין הקסבות היפות ביותר במרוקו, היא מקושטת במוטיבים גיאומטרים יפים, קירותיה צבועים בצבע צהבהב ולבן. לקסבת טִיפוּלְטִית יש גם יתרון מיוחד היא מעניקה מבט יוצא מהכלל לנוף היפה של  העמק. 

ווארזאזאת (Ouarzazate) הייתה תמיד אתר בעל חשיבות אסטרטגית, כפי שתעיד קסבה תאוורירת בלב העיר. ב־1928 הושיבו כאן הצרפתים חיל־מצב ופיתחו את העיר כמרכז מנהלי, וכזו נותרה עד היום.

הוליווד של המדבר

ווארזאזאת היא כיום המרכז לצילומי הקולנוע הנערכים במרוקו, וסרטים רבים צולמו בה ובאזור שסביבה, כולל: "שמיים מגינים מעל", "גלדיאטור", "האיש שרצה להיות מלך", "הפיתוי האחרון של ישו באזור המסוכן (ג׳״מס בונד) ואסטריקס. צילומי האפוס ההיסטורי אלכסנדר.

    בשנת 2003 הביאו למרוקו השקעות זרות של יותר מ-60 מיליון דולר. את רוב הסרטים מצלמים באולפני אטלס הנמצאים 7 ק"מ מוארזאזאת. ניתן לבקר באולפנים ולראות את המנזר הטיבטי שהוקם עבור קאנדאן של סקורסזה, את המטוס מאוצר הנילוס ואת הת­פאורה המצרית ששימשה למספר רב של סרטים עלילתיים ודוקומנטריים על קליאופטרה. הסיור נערך רק כאשר לא מצלמים באולפן סרט. יש אפשרות להשתלב כניצבים בחלק מהסרטים; אם תמיד חלמתם על כך, קראו את לוחות המוד­עות במלונות ובררו במרכזים לדוברי אנגלית.

    אם אתה מגיע לְוָארְזָאזָאת מובטח לך יחס חם ואדיב מצד האוכלוסיה ואם אתה מבקר באחת החנויות,  אל תופתע להיות מוזמן לכוס תה מרענן.

יהודים בְּוָארְזָאזָאת.

מוצא משפחתי מעיר  זו והיה חשוב לי לדעת כמה שיותר פרטים על מקום מוצא משפחתי, וכן לבקר בבית-העלמין הנמצא בשכונת תָאזְ'דָה. כמדריך תיירים למרוקו, כאשר במסלול הייתה העיר וָארְזָאזָאת נהגתי לפקוד קברותיהם של בני משפחתי

    בְּוָארְזָאזָאת  ובסביבתה התגוררה אוכלוסיה לא מעטה, ומתוך הקהילה המפוארת שהתגוררה בעבר בעיר, נותרו בה שני יהודים בודדים. שם האחד עְמִּי מאיר (פירוש המילה עְמִּי היא דוד וניתנת לפעמים לאדם שאינו קרוב משפחה לשם חיבה. ש"ט), והשני מרדכי זוהר. כאשר הם היו עוד בחיים נהגתי בכל ביקור בוארזאזאת לבקר גם אצלם ולפעמים צירפתי אלי מספר מטיילים כדי לתת לאותם שני היהודים תחושה של הזדהות וגם להוציא אותם קצת מבדידותם. עלי לציין שתמיד בביקורי אצלם, תמיד שמחו לפגוש אותי/אותנו, בכלל בשבילם לפגוש יהודי שבא מארץ-ישראל ארץ הקודש, היה בעל משמעות מיוחדת. ישבתי/ישבנו בחברתם כמה שהזמן איפשר לי, ותמיד כיבדוני במשקה העממי המרוקני "התה"

באחת הפעמים ביקשתי מעמי מאיר שיראני את בית העלמין בו קבורים אחדים למשפחת טנג'י לשמחתי עְמִּי מאיר נענה בשמחה לבקשתי, והצטרף אלי למונית ויחד הגענו לבית-העלמין שבשכונת תאג'דה בוארזאזאת. כידוע במקומות אלה אין מצבות ורק אבנים פזורות שאחת מהן קצת גדולה ומסמנת מקום ראש הנפטר. עְמִּי מאיר הובילני לחלקה שלדבריו קבורים בה נפטרים למשפחת טנג'י. עלי להודות שהמפגש עם המקום היה מרגש ומצמרר.

עְמִּי מאיר עסק בקניית מטעי קטנים של שקדים. שאלתי אותו האם יש לו משפחה? אמר לי בערבית מוגרבית: "מְרָאתִי מָאתִית, אוּעַנְדִי בְּנִיתָה אְלִי שָׁכּנָה פִי ירוחם, אוֹקְט מָה זָאת כָּא תְעָבִּי מְעָנְדִי אֶל פְלִיסָאת בָּאס בִּיְעְת אֶל-לְִויזאָת". התרגום: "אשתי נפטרה, ולי בת הגרה בירוחם, כל פעם שהיא באה אלי היא לוקחת ממני את הכסף שקיבלתי תמורת מכירת השקדים".  בביקור האחרון בוארזאזאת לא פגשתי בו ונמסר לי שבתו דאגה להעלותו לארץ ונפטר בירוחם. יהי זכרו ברוך.

    מרדכי זוהר עסק בקניה ומכירת עורות בעיקר של כבשים ומזה התפרנס. הוא היה ערירי, בביקורי האחרון נודע שנפטר ונקבר בעיר מראקש. יהי זכרו ברוך.

יהודים בוארזאזאת לפני אלפיים שנה

בספר ״דבר שמואל״ לרבי שמואל עמאר זיע״א מגדולי חכמי מֶקְנָס שנדפס בקזבלנקה בשנת ת"ש (1940) כותב נכד המחבר, הגאון רבי מרדכי עמאר זצוק״ל (בסוף תולדות המחבר שבתחילת הספר) וזה לשונו: ״עוד סיפר לי תלמיד חכם אחד זה שמו רבי אברהם טנג'י, (לאחרונה עצמותיו ועצמות אחיו רבי שלמה הועלו ארצה ע"י בן דודי שיחיה רבי מאיר טנג'י שליט"א ונקברו בהר המנוחות. ש"ט)  שיש להם בית חיים אחד שמו ״תָאזְדָא״ מקנת כסף היהודים משנים קדמוניות כמו אלפיים שנה לערך, וספר המקנה כתוב בכתב הערלים ובכתב ישראל וחתום על הספר הרב כמוהר״ר ראובן עמאר בר  הרב הגדול כמוהר"ר יוסף עמאר, חסידא קדישא ופרישא (חסיד קדוש ופרוש) הרב הגדול כמוהד״ר משה עמאר זצ״ל וספד המקנה הנז׳ מופקד בידי ר׳ דוד טָנְזִי מהעיר מָרָאקֶשׁ יע״א״ עד כאן לשונו.

    הערה: כאמור ביקרתי בבית העלמין שבתאזדה פעמים רבות ותמיד נעצבתי אל לבי כאשר ראיתי שהמקום הפך למזבלה שכונתית, מגרש משחקים ויבוש גללים. מלך מרוקו החליט לשמר  את בתי העלמין ועד כמה שידוע לי ניבנו חומות סביב 30 בתי עלמין. הופתעתי לראות שסביב בית-עלמין נבנתה חומה גבוהה ושער ברזל אגב בישובים שסביבם ניבנו חומות אין כבר יהודים. אם מי שהוא מזדמן ללואראזאת ולבית העלמין בְּתָזְ'דָה יוכל לפנות לבעלת המכולת הגובלת עם השער של בית העלמין. ש"ט.

     יהודי וארזאזאת זכו לביקוריהם הרבים של רבני משפחת אביחצירא לדורותיהם אשר ביקרו תוכופות  בוארזאזאת ובישובים מסביב,  ישנן עדויות רבות על כך בספרים ובע״פ.

צדיקי וארזאזאת נגלים ומברכים את העולים לארץ הקודש

בספר ״כתר קדושה״ תולדות שושלת  צדיקי בית פִּינְטוֹ (אשדוד תשע״א-2011) בעמ' 99 מסופר שכשזכו יהודי וארזאזאת לעלות לארץ הקודש, התכנסו כל היהודים בכיכר העיר, שם עלו על שבעה אוטובוסים שהובילו אותם לקזבלנקה, משם נסעו למרסיי שבצרפת ואח״כ למחוז חפצם ארץ ישראל. בדרך בהיות האוטובוסים נוסעים לאיטם על כביש תישקא הידוע, אותו כביש מסוכך המתפתל במרומי הרי האטלס, לפתע באחד מעיקולי הכביש נוכחו הנוסעים לראות על ההר ממולם שלשה זקנים נוראי הוד עטופים לבן אשר אור יקרות של קדושה נסוך על פניהם הזכים, השלשה חייכו לעברם ונופפו בידם לשלום, כאומרם סעו לשלום לארץ ישראל ויהי ה׳ עמכם. אחד הזקנים ששהה באוטובוס ביקש לרדת לעברם ולדבר עימם הנהג נענה לבקשתו עצר את האוטובוס והזקן רץ לעבר שלושת הדמויות. משהגיע אליהם פנה אליו הזקן שבמרכז ואמר אני רבי יוסף פינטו (רבי יוסף פינטו קבור בעיר וארזאזאת והייתה הזכות לפקוד את קברו. ש"ט) ואלו תלמידי הנודעים רבי  שאול נחמיאס ואחד מצדיקי משפחת עָרָאמָה באנו להיפרד מכם טרם עלותכם לארץ הקודש. סעו לשלום וברכת שוכן מרומים תלווה אתכם. הזקן חזר נפעם לאוטובוס וסיפר את ששמעו אוזניו, המשך הדרך עברה בשמחה והשכיחה כל צעד.

את הסיפור סיפר רבי משה אלחרר יו״ר המועצה הדתית בקרית מלאכי לשעבר, סיפור זה נשמע גם מזקן ממשפחת אביטן יוצא העיירה הסמוכה סְכּוּרָא שיהודיה עלו על שני אוטובוסים והצטרפו ליהודי וארזאזאת, ואף הם זכו לראות את המחזה נורא ההוד הזה. לדבריו ישנם עד היום זקנים יוצאי סכורא הגרים בירוחם שזוכרים את המעשה             

תיאור ביקור בוארזאזאת לפני כשישים שנה

הייתה שעה שתיים לאחר-הצהריים והתחיל גשם דק לטפטף. תופעה זו חזרה מדי יום ביומו וליוותה אותנו בכל הסיור. החורף היה שחון וגשמי האביב נתאחרו. כעבור שעה הגענו לוארזאזאת, אחת מערי המלוכה החשובות של משפחת הָגְּלָאוִוי, שראשה תְהָאמִי אֶל-גְּלָאוִוי פָאשָא (מושל), כיהן עד יום מותו כְּפָּאשָׁא של העיר מראקש. לפנים משל ה"קָאיְיד" (המנהיג) ממשפחת אל-גלאווי כאדון עצמאי על שטחים ענקיים, שהשתרעו על-פני האטלאס המרכזי, מבואותיו ומורדיו. בכל נקודה חשובה מבחינה אסטרטגית או מסחרית, נבנו "קצור" קצבות (ארמונות ומצודות), שבהן ישב נציבו, בן-משפחתו של הקאייד, אלה היו גובים את המסים מן התושבים ומכניסים אותם לאוצרו הפרטי של הקאייד, שהיה כעין נסיך בלתי-תלוי. היה לו צבא פרטי משלו, והוא היה דואג לשלומם וביטחונם של נתיניו. אף-על-פי שלכאורה הכירו הָקָאיְידִים לאחרונה בריבונותו של הסולטאן להלכה, למעשה היה כוחם גדול מזה של אדוניהם.

הערה: כשיש ברשותי תמונות של יהודים מישוב מסויים אני משתדל להוסיפם. גם בפרק זה של וָארְזָאזָאת שילבתי תמונות אך על התמונה שלהלן לא הייתי מוכן לוותר והוספתי אותה. וזה  המעשה: מוצא משפחתי משפחת טָנְגִ'י מעיר זו, בה היו שני בתי-עלמין. בגלל שמשפחתי מעיר וָארְזָאזָאת הייתה משפחה ענפה, היה לה בית-עלמין נפרד. בכל טיול שהדרכתי במרוקו והמסלול כלל את העיר וָארְזָאזָאת, נהגתי לבקר בבית-העלמין. לאחד הטיולים הצטרף אלי בני יצחק טָנְגִ'י (איציק) ז"ל, ותוך כדי סיור בבית העלמין מצאנו מצבה מאולתרת כי בבתי העלמין בכפרים לא נהגו להקים מצבות. תוך כדי סיור בבית העלמין  גלינו מצבה מאולתרת ועליה כתוב שם הנפטר יצחק טָנְגִ'י כשמו של בני יצחק (איציק) ז"ל. יהי זכר שניהם לברכה לעד.

חשיבותה של העיר החדשה, שמשמשת מרכז מינהלי של השלטונות הצרפתיים. בווארזאזאת עצמה אין גרים יהודים, חוץ ממנהל תחנת האוטובוסים. יש אמנם כמה חנויות של צורפים יהודיים, אבל היהודים גרו במלאח תָאוְורִירְת, הרחוק כשני ק״מ מווארזאזאת.

    הנחנו את חפצינו ב"מקלט בנתיב" – מלון ממשלתי קטן של מסילות-הברזל (התחנה הסופית שלהן במראכש, במרחק 205 ק״מ), המצוייד בכל הנוחויות, שרבים דוגמתו הקימו הצרפתים באזורים נחשלים לנוחותם של פקידיהם, תיירים וסתם נוסעים. בלי להתמהמה יצאנו לביקורים במלאח.

    עברנו ליד ה"קצבה" של תאורירת (מצודה הפתוחה היום לביקור תיירים. ש"ט), מקום מושבו של המושל אל-גלאווי, שבצידה משתרע היישוב המוסלמי הקדום. שורה של בניינים גבוהים בנויים חימר אדום. יש להתפלא על אומנות בנייה זו העושה מרחוק רושם של מבצרים וארמונות, (ראו תמונה של בניה כזו לעיל. ש"ט) טירות ומגדלים גבוהים, שכאילו יצקו אותם יציקה אחת מחומר מוצק או חצבום בגראניט, ולאחד מכן פיתחו בהם מיני קישוטים גיאומטריים נאים. רק כשמתקרבים רואים את הסדקים הרבים בחומות החימר. כשמתפודר חלק מן הקיר אין לו תקנה, כי אי אפשר לחבר את הטיט החדש עם הישן.

    חצינו ואדי ופנינו אל המלאח. לדברי התושבים הוא חדש וקיים רק כ-"מאה וחמישים שנה". המלאח העתיק נעזב, כי חומותיו התחילו להתפורר. נתלווה אלינו ראש הקהילה, ואתו יצאנו אל ה"מערה" (בית-עלמין, כך מכנים יהודי מרוקו את בית העלמין. ש"ט)  הישנה. אין כל כתובות על המצבות הקדומות, שהן מאבני סלע קטנים . ליד הקברים פזורים פכי- חרס שבורים, שהשתמשו בהם בשעת הטהרה. מנהג המקום הוא לשברם ולהניחם ליד הקבר (לרוב אין מצבות בבתי העלמין בכפרי האטלס, נהגו לחרוט את פרטי הנפטר על אבן הסלע ולטמון אותה ליד ראשו. על אבן כזו ראו בפרק ירושלים על רבי שלמה טנג'י. ש"ט). לאחר מכן הוליך אותנו ראש העדה ליד חורשת-דקלים השייכת ליהודים. אגב כך סיפר, שהוא מכר את כל רכושו, מאתיים דקלים (דקל-תמרים שווה אלפיים-שלושת אלפים פראנק,כסף שהיה נהוג אז (כמאתיים חמישים ₪. ש"ט).  ומתכונן לעלות לישראל בחודש סיוון. גם ליהודים אחרים יש דקלים וחלקות אדמה, שמעבדים אותן בשותפות עם ערבים. בְּתָאוּורִירְת יושבים כמאה ושבעים יהודים. נראה, כי כל המספרים, שמסרו לי באיזור זה, מדוייקים הם.

    השיחה נסבה על עניין העלייה. עמדתם הייתה מגובשת ותקיפה: או כולם יעלו, או אף אחד לא יעלה. הם לא יסכימו להיבדק ולהיפסל על-ידי צוות המיון. הלכנו לבקר ב"צלא" (חדר, באמת יש שני בתי-כנסת, שניהם בעליית-קיר אחת. בבניין הישן ניבעו סדקים, ומחמת סכנת מפולת הקימו לידו בית-כנסת  שני. החדרים גדולים, עם חלונות.                

כי״ח אחרי המלחמה

הטיפול בשיקום היחסים עם היהודים אחרי המלחמה, מניעת הנהייה שלהם אחרי הלאומיות המרוקנית או הסולטאן וכן פיתוח מדיניות כלפי התופעה החדשה בעולם היהודי – מדינת ישראל, מדינת היהודים – היו משימות דחופות שהפקידות הצרפתית היתה חייבת לעסוק בהן בכל מקרה. שילוב היהודים ברפורמות הכלליות, גם זו היתה משימה שהתחייבה, ובהמשך נראה שבעיה זו ניצבה בפני השלטונות בשלב נוסף של פיתוח רפורמות, בשנים 1954-1953. ואולם מעבר לכך המיעוט נשאר מיעוט ולא תפס מקום מרכזי בסדר יומם של השלטונות. כמו לפני המלחמה, גם לאחריה עסקה הפקידות הצרפתית בענייני היהודים בעיקר בתגובה על דרישות ולחצים שהופעלו עליה מבחוץ, ולא כתוצאה של יוזמות שלה. לפני המלחמה היו כי״ח והממסד היהודי הצרפתי שעמד מאחוריו הגורמים העיקריים שבחשו בענייני היהודים המקומיים. מה אירע אחרי המלחמה? כלום הצליחה העילית היהודית הצרפתית להשתקם אחרי המלחמה, ואם כן, מה היתה מדיניותה כלפי התפוצה המרוקנית לאורו של משבר השואה?

תהליך השיקום של יהודי צרפת, כמו זה של ארצם כולה, הסתייע במידה ­­רבה בקיומו של ״ועד צרפת החופשית״ בראשותו של הגנרל דה־גול. כידוע נמלט דה־גול ללונדון בעת המלחמה ושם ניסה לשמור על גחלת המסורת הצרפתית האנטי־פשיסטית ולבנות לצרפתים המצטרפים אליו מקום לצד בעלות הברית הנלחמות בנאצים. כמה אישים יהודים בולטים הצטרפו אליו בלונדון. ביניהם רנה קָסֶן (René Cassin), שעליו הטיל דה גול, בין יתר תפקידיו, לשקם עוד בתקופת המלחמה את רשת מוסדות כי״ח. היה בכך אות לחשיבות שהעניקה המדינה הצרפתית לארגון היהודי שפעל בהשראתה. ברם, מה היתה באמת ההשראה לפעולתם של אישים מסוגו של קסן אחרי השואה? נדון בכך להלן. תחילה נתוודע לשתי הדמויות הבולטות בלובי היהודי הצרפתי שפעל למען העניין היהודי המרוקני בתקופה המעניינת אותנו, קסן וז׳ול ברונשוויג. לאחר מכן נעמוד על ההתפתחות בנטיותיהם הפוליטיות בעולם הזרמים היהודיים אחרי המלחמה, וננסה להבין את משמעות התמורה בעמדותיהם לאור ניתור משמעות פעולתה הפזורתית של כי״ח. לבסוף נתמקד בפעולות יהודי צרפת – ולא רק כי״ח – אצל השלטונות למען יהודי מרוקו בשנים 1949 ו־1954.

קָסֶן וברונשוויג

רנה סמואל קסן, מי שעתיד לקבל בשנת 1968 את פרס נובל לשלום על מפעלו בתחום הגנת זכויות האדם, היה משפטן ומדינאי. הוא נולד בביון, אחת הקהילות הוותיקות ביותר בצרפת, בשנת 1887, למד משפטים באוניברסיטת אקס־אן־פרובנס ונלחם במלחמת העולם הראשונה, במהלכה נפצע קשה וזכה בעיטורים צבאיים. בשנת 1920 מונה לפרופסור למשפטים באוניברסיטת ליל ובשנת 1929 באוניברסיטת פריס, שבה המשיך ללמד עד גיל מבוגר ביותר. מלבד עיסוקו האקדמי במשפט, שהוציא לו שם גם מעבר לגבולות צרפת, הוא נטה לפעילות חברתית ופוליטית. תחילה נמנה עם המייסדים והפעילים של איגוד נכי המלחמה הצרפתים ושל הפדרציה של החיילים המשוחררים, ובשנת 1922 היה לנשיאה של הפדרציה, ובתוקף תפקידו זה היה אחראי להבטחת החינוך ללמעלה 000800' יתומי מלחמה. במקביל נעשה פעיל שלום וייצג את צרפת בוועד הלאומים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה קסן אחד הראשונים מנושאי התפקידים הבכירים בממשל הצרפתי, שנענה לקריאת המרי של דה־גול ביוני 1940; הוא נמלט והצטרף אליו בלונדון, מונה לשר החינוך והמשפטים בממשלה הגולה (1943-1941) ומילא תפקידים מרכזיים נוספים במטהו. באותה תקופה פסק הוועד המרכזי של כי״ח בפריס לתפקד ודה־גול הורה לקסן ליטול לידיו את ניהולו של הארגון היהודי. לאחר המלחמה נבחר קסן לנשיא כי״ח, ובתוקף תפקידו זה נעשה דמות מרכזית בענייניו הפוליטיים של המיעוט היהודי בצרפת.

ממשפחתו של קסן, כמו ממשפחות יהודיות צרפתיות רבות, נלקחו אנשים למחנות ההשמדה, ואין כמעט ספק שהלם השואה השפיע על פעילותו הציבורית היהודית מכאן ואילך. הוא היה פעיל בכי״ח ובעוד מסגרות יהודיות צרפתיות ובין־לאומיות. ואולם כמו כרמייה בשעתו גם לדידו לא היה ההיבט היהודי היבט מרכזי בפעילותו. לאחר השחרור המשיך קסן למלא תפקידים חשובים במוסדות המדינה וייצג את צרפת בגופים בין־לאומיים, ובראשם האו״ם. הוא נבחר לנשיא ועדת האו״ם לזכויות האדם, וקנה לו שם עולמי בהיותו יוזם הצהרת זכויות האדם, אחד המנסחים הראשיים שלה, ואחראי במידה רבה לפעילות הדיפלומטית שהביאה לאימוצה על־ידי האו״ם בשנת 1948. בצרפת שלאחר המלחמה נהנה קסן מיוקרה בחוגים רחבים. הוא יכול היה לצאת ולבוא ללא קושי אצל שרי הממשלה ומנהלי המשרדים השונים ולדבר אל כל אחד מהם כשווה אל שווה. מעמדו שירת היטב את הממסד היהודי הצרפתי במגעיו עם זרועות הממשל השונות, וכמובן יכול היה להועיל גם בטיפול בעניין היהודי המרוקני.

דמות אחרת, שלא נהנתה ממעמד כה רם ברמה הלאומית הצרפתית, אך מילאה מקום מרכזי ביותר במהלכי העילית היהודית הצרפתית הנוגעים למרוקו, היה ז׳ול ברונשוויג(1993-1908). הגדרנו לעיל את ברונשוויג כמתיישב צרפתי. אמנם רוב היהודים בעלי האזרחות הצרפתית במרוקו לא היו מהגרים יהודים מצרפת, אלא מאלג׳יריה הסמוכה, אולם היו במרוקו גם כמה משפחות יהודיות צרפתיות ותיקות. הידועה והחשובה ביותר ביניהן היתה משפחת ברונשוויג. זו באמור זכתה אפילו למוניטין, אמנם מוגזמים, כמקבילה המקומית למשפחת רוטשילד המטרופולינית.

בשנת 1889, כאשר הגירה צרפתית לצפון אפריקה היתה תופעה המונית,אם כי לא למרוקו אלא לאלג׳יריה או תוניסיה, התיישב סבו של ז׳ול בטנג׳יר. עיר זו בצפון מרוקו, שהיתה בעלת מעמד בין־לאומי, היתה אחת הנקודות הראשונות בארץ זו שמשכו מהגרים זרים. ברונשוויג הסב הגיע מליון, שם קיבל סמיכה לרבנות, ועסק במסחר במוצרי משי. לפי המסורת המשפחתית המשיך לעסוק בכך גם במרוקו, סחר אף עם חצר הסולטאן ושלח צעיפים המיועדים להרמונו. בנו ג׳ורג׳ נכנס לעסק המשפחתי של אביו. ג׳ורג׳ לפי אותה מסורת היה אינטליגנטי ודינמי ביותר, והוא ששם את הפירמה ברונשוויג על מפת העסקים הגדולים שבמרוקו. הוא נכנס לתחום רווחי ביותר במרוקו בראשית עידן ההתפתחות הקולוניאלית המהירה שלה – נכסי דלא־ניידי. כמו צרפתים רבים בעלי עסקים במרוקו נע בין פריס לקזבלנקה, ובתקופת מלחמת־ העולם הראשונה שירת בצבא הצרפתי. לאחר המלחמה פתח טחנות קמח, עסק ביבוא ויצוא, בסחר בתבלינים ועוד. לפירמה המשפחתית היו סניפים בכל מרוקו.

שני בנים נולדו לג׳ורג׳. ז׳ול היה השני. הוא נולד בפריס וגדל והתחנך בה. אמו נפטרה בשנת 1916, כשהיה בן 8 ואחיו בן 11, והשניים גודלו על־ידי דודתם, אחות אביהם. אביהם נפטר בשנת 1928, כששניהם היו צעירים מאוד, והם נאלצו להיכנס לעסקים. ז׳ול סיים את חוק לימודיו באוניברסיטה וכמו אביו נע על ציר פריס־מרוקו. דומה כי מתחילה היה זה אחיו הבכור, פול, שהתרכז בניהול העסק המשפחתי, וכך יכול היה ז׳ול הצעיר להתפנות גם לפעילות ציבורית – כבר בשנת 1932 היה חבר בוועד המרכזי של כי״ח. על רקע האנטישמיות הגוברת באירופה הוא התלבט בשאלת זהותו היהודית. תחילה קיים במשרדיו בפריס שיעורים ביהדות לבני הבורגנות היהודית הגבוהה. אחר־ כך, בשנת 1936, ייסד עם חברו מרקוס כהן, נצר למשפחה אורתודוקסית יהודית גרמנית, את בית־הספר הרמב״ם, שבו למדו, לצד תלמידים יהודים צרפתים, גם כמה מבני הבורגנות היהודית במרוקו, כגון אלפונסו סבאח, מי שיהפוך לאה־ המנהיגים הציונים הבולטים בארץ זו. במלחמת־העולם השנייה גויס ז׳ול, ונפל בשבי. הוא שהה כחמש שנים במחנה שבויים בליבק שבאוסטריה, כקצין צרפתי בשבי העמיקה תודעתו היהודית. התמזל מזלם של ברונשוויג וחברו מפריס, כהן, והם היו שבויים באותו מקום. כהן, שהיה בקי מז׳ול בעברית ובלימודיב רבניים, לימד אותו שם תלמוד, משנה וכיוצא באלה ואפילו הכתיב לו ספר דקדוק ומחזור תפילה ליום כיפור. השניים דנו גם בתוכניותיהם לעתיד במסגרת כי״ח, אם ייצאו חיים מן המחנה. מרקוס כהן החליט שהוא יעסוק בחיזוק היהדות בארץ־ישראל, לפי המסורת המשפחתית, וברונשוויג במרוקו.

לאחר המלחמה אכן התרכז ברונשוויג בפעילות ציבורית למען יהודי מרוקו. עיקר עבודתו היתה, כבעבר, בפיתוח רשת החינוך של כי״ח, והוא התמנה לסגן הנשיא שלה. ואולם דומה שלא היה שום תחום ציבורי חשוב בחיי המיעוט היהודי במרוקו שידו לא היתה בו. הוא נע בין הארגונים היהודיים הזרים שהגבירו אז את התעניינותם במיעוט היהודי המקומי, תיווך בינם לבין הממשל הקולוניאלי, ובמקביל תיווך בין הממשל לבין הקהילות המקומיות. כמו כן שימש כמשקיף העיקרי של הממסד היהודי בצרפת על המתרחש במרוקו וכמבצע הראשי של מדיניותו במרוקו גופא. ברונשוויג, יש להדגיש, לא נשא בשום תפקיד רשמי במערכת הקהילתית המקומית, שכן הכהונה בוועדי הקהילות היתה מותרת רק למי שנחשבו במקורם למרוקנים אפילו אם נהנו מאזרחות זרה. עם זאת דווקא הוא, ספק יהודי מטרופוליני ספק מתיישב צרפתי, היה קרוב לוודאי היהודי בעל ההשפעה הפוליטית החזקה ביותר בשלהי השלטון הקולוניאלי. תופעה זו של מנהיג זר, בעל מעמד אירופי, ולא מקומי בעל מעמד ילידי, המחזיק בידיו עוצמה פוליטית כה רבה, היתה זרה כמובן לרוב המוסלמי.

ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – קָסֶן וברונשוויג

עמוד 112

עלילת סיפור זה תואמת את האוֹיקוֹטיפ היהודי ארנה־תומפסון 771* at: ׳ביזוי(חילול) הקודש נענש׳. אויקוטיפ הוא דגם סיפורי אוניברסלי שעבר תהליך של הסתגלות, התאמה, למקום ולתרבות מסוימים והוא לרוב בעל זיקה אינהרנטית לזהות קולקטיבית של קבוצה אתנית או לאומית. מערכת הסיווג של ארנה־תומפסון (Aarne-Thompson classification system) היא כלי מחקרי הממיין את הטיפוסים הסיפוריים השונים לפי המוטיבים העלילתיים שלהם. בארכיון הסיפור העממי בישראל(אסע״י), שבו נעשה שימוש בשיטת סיווג זו, מצויים כ־400 סיפורים הרשומים תחת האויקוטיפ ׳ביזוי (חילול) הקודש נענש׳. בטיפוס הסיפורי הזה בולטים המוטיבים הבאים: ערבים עומדים לחלל קבר של רב יהודי, חילול הקודש נמנע בעקבות נס מאגי, הנס מוביל להענשת מבזי הקבר, בדרך כלל עד שהם חוזרים בהם ומתנצלים. הגרעין הסיפורי והמתווה העלילתי החוזרים בנוסחים השונים מציגים עימות בין יהודי למוסלמים שבסופו מת היהודי.

טיפוס סיפורי זה מהווה את מוקד מחקרו של אליעזר מרכוס, ראו: מרכוס. וכן ראו למשל תחת אויקוטיפ זה את הסיפור שמספרו 3342 באסע״י, שהובא מפי יעקב אלון, יליד מרוקו. הסיפור עוסק ברב יחיא שהבטיח לסולטאן ׳אל כחיל׳ שיעשה כל שיבקש ממנו,אך למרות הבטחתו סירב להתחתן עם יהודייה שהסולטאן התגרש ממנה. הרב הוצא להורג ונקבר בבית הקברות המוסלמי. בלילה ירדה אש מן השמיים, עצמות המוסלמים הקבורים סמוך לקברו של הרב יחיא התפזרו והסולטאן נעשה משותק ברגליו. הוא נרפא רק כאשר השתטח על קבר הרב וביקש את סליחתו. הרב מודיע בחלום לאחד ממקורביו שעצמותיו אינן נמצאות עוד בבית הקברות המוסלמי ושאין צורך להעבירן לבית עלמין יהודי. בחלום הוא אף מסמן את המקום שבו על העדה להתפלל אליו. בסיפורו של יעקב אלון נאמר שהמקום הזה קיים גם בימינו.

 בסיפור שלפנינו, שמקורו בטיטואן, המוסלמים אינם נענשים במוות, בחולי או בשיתוק; עונשם הוא הצלחתם של היהודים להוביל את הרב לקבורה יהודית בבית העלמין וניצחונם בעימות, הנרמז באמצעות הפגנת כוחו של האל שסייע בידם והפיל את האבן מן השמיים. בספרו ׳מקום לדור בו ושם לו׳, מציין עאמר דהמשה כי שמות הניתנים למקומות קובעים הייררכייה חברתית במרחב. אם כך, זיהוי האתר עם סיפור נפילת האבן מן השמיים מסמן אותו כמקום מאגי, והנס שהתחולל בו קיבע ואיבן את מעמדם של היהודים כשולטים במרחב. הסיפור עצמו מותאם לבני קהילת טיטואן – לערכים שהיו מקובלים עליהם, למקום משכנה של העיר ולמבנה שלה, והוא אף מסופר ונפוץ בלשונם. תמר אלכסנדר מצביעה על כך שתהליך ההסתגלות של הסיפור העממי חל גם במישור הגאוגרפי ולא רק במישור האתני. לכן העובדה כי המעשה ממוקם באתר ידוע, במורדות ההרים, יש בה משום עדות לאמיתות של ההתרחשות, לעצם אפשרות קיומה. מקום התהוות העלילה הוא במדינה המוסלמית (הרובע המוסלמי) שהייתה זה מקרוב חודרייה(judería, הרובע היהודי בעיר). הפירוט הגאוגרפי מאפשר את זיהוי סוגת הסיפור כאגדה שהתרחשה באתרים המוכרים למספר ולקהל. היות הסיפור אגדה מקבל ביסוס ותוקף באחד מנוסחיו המאוחרים, שבו מוזכרים גם שמותיהם של אנשי החברה קדישא בטיטואן אשר סייעו בהבאת הרב העומד במרכז העלילה לקבורה. במקבילה זו אדון בהמשך הפרק.רבות האמונות במרוקו הקשורות לאבנים, ואף אצל המוסלמים הן שכיחות מאוד. האבן משמשת בדרך כלל תחליף לקבר, ומסורות אחדות מתארות אבן גדולה או סלע שניתקו מן ההר וכיסו את הקדוש, כדוגמת הסיפורים על אודות רבי אברהם אמזלג, רבי דוד ומשה, רבי סעדיה דאדס ואחרים. העלילה שלפנינו עברה הסתגלות למקום המסוים שבו התרחשה על פי המסופר, שהרי בית העלמין בטיטואן מצוי בלב אזור הררי שאבנים מידרדרות בו ממעלה ההר למורדותיו. הטופוגרפיה של האתר מקנה לעלילה ממד של אמינות. יתרה מכך, באחת המקבילות לסיפור מצוין כי לליל נס האבן קדם ליל סערה, פרט המחזק גם הוא את אמינות הסיפור, שכן מבחינה גאולוגית גשמים אכן יכולים להוביל להידרדרות של סלעים.

גילוי וכיסוי בנרטיב עלום

השאלה המרכזית העומדת בבסיס המקבילות השונות לסיפור היא מדוע הסיפור לא סופר או סופר באופן חלקי ומעורפל? רוב המידענים שראיינתי ידעו על קיומה של האבן, על קדושתה ועל כך שנפלה מן השמיים, אך לא ידעו לגולל את העלילה במלואה. היו אלה בעיקר המידענים החילונים שלא חשו צורך לעבות את הסיפור ולחזק את מעמדו. חלקם ציינו שהאבן קשורה לעימות עם מוסלמים, אך לא הוסיפו דבר מעבר לכך. במקבילה המובאת בספרו של חקובו ישראל גרסון Cuentos del destierro נאמר כי המעשה הוצנע וכי אנשי חברה קדישא התבקשו שלא לספרו לאיש. אם כן, הדיסקרטיות והסגירות, כתו אופי המציין את יהודי טיטואן, התגלמו גם באופן הפצתו של סיפור זה. אולם לא רק מעטה החשאיות האופף את עולמם של היהודים בעיר וההסתגרות וההיבדלות האופייניות להם מנעו מהם לתת פומבי לסיפור המעשה, תרמו לכך גם הסדקים המהותיים שהוא חולל בנורמות הטיטואניות. המוטיבים המופיעים בו, ובהם: יציאה מגבולות הרובע היהודי ושהייה ברובע המוסלמי, המדינה; מגע עם מוסלמים ככלל והתאסלמות בפרט; התנגשות סביב דמותו של קדוש, או גופו, המסמן קרבה ואחדות רעים בין יהודים ומוסלמים לגבי דמות אחת; התעמקות בקבלה(לפי אחת המקבילות), ושיגעון בעקבות העיסוק בה (לפי מקבילה אחרת) – כולם מעידים על מטען סיפורי של התמודדות עם מציאות המשתנה ללא הרף והמאלצת את בני הקהילה לבחון את הנורמות המנחות אותם, ולעיתים אף להחליפן. יש באלה כדי להסביר את הנטייה הניכרת אצל חלק מבני הקהילה להמעיט בהפצת סיפור האבן. זאת ועוד, ענייני מוות ובתי קברות, וכן לידה, היו מוסתרים מעיני ילדים ולא דוברו גם בין מבוגרים.

המקבילה על אודות השקיעה במחשבות קבליות היא הסיפור המובא מפי אברהם בוטבול חטואל בספרו: בוטבול, עמ׳ 124. לפי גרסה זו, בסוף המאה השמונה עשרה ובראשית המאה התשע עשרה היה רב גדול בטיטואן שנודע בידיעותיו המופלגות בתלמוד ובקבלה וברגש ההומני שלו. הרב היה נערץ על ערבים ויהודים כאחד. בהגיע יום מותו, בשיבה טובה, התווכחו בני שתי הדתות על מקום קבורתו. היהודים התעצבו מאוד כי חששו שייטמן בבית הקברות המוסלמי ועל כן החליטו להניח מצבה כבר בליל מותו. למוחרת כשבאו המוסלמים לאסוף את הגופה ולקוברה על פי טקסיהם, חיפשוהו בבית העלמין היהודי ולא מצאוהו כי אבן שנפלה מן השמיים באותו הלילה כיסתה את קברו.

אבקש אפוא לברר מדוע מספר את הסיפור שלפנינו מי שמספרו, ובתוך כך אתייחס לתהליך סיגולו של הסיפור למקום, לקבוצה האתנית, למשפחה ולנרטיב האישי, בדרך שמתווה תמר אלכסנדר במחקרה הדן במקבילות הסיפור על רבי קלונימוס. אלכסנדר עוסקת באגדה היסטורית על עלילת דם שלפיה הואשמו היהודים בשימוש בדם ילדים גויים לצורכי חג הפסח. האגדה מסופרת בכל קהילה יהודית ועוברת הסתגלות בהתאם לנסיבות סיפורה. כפי שאראה, גם הסיפור שלפנינו עובר הסתגלות בהתאם לנסיבות סיפורו, למספרו ולטיב היחסים בינו לבין קהל המאזינים לו.

המקבילה הכתובה הראשונה שאיתרתי היא זו של ליאון קוריאט קוריאט משנת.1954 גרסה זו פורסמה סמוך לסיום שלטון החסות הספרדי בצפון מרוקו(הפרוטקטורט), כאשר מרוקו העצמאית שבה לשלוט באזור ומעמדם של המוסלמים בעיר החל להתחזק. בשלב זה כבר ניכרה התערותם במוסדות השלטון והופעתם ברחובות המשותפים, ואף נוכחותם במוסדות התרבות ובבתי הספר הציבוריים הייתה בולטת יותר מאשר בעבר. הסיפור המתועד שלפנינו הוא בעל היבט דתי – הוא נפתח בטקסט ארוך הכולל סקירה היסטורית של טיטואן, שבסיומו נכתב כי איש מיהודי טיטואן מעולם לא המיר את דתו לאסלאם וכי הם סבלו ייסורים ומוות על קידוש השם. בגרסתו של הסיפור אצל קוריאט קוריאט מצוין כי מועד התרחשות המעשה אינו ידוע. המספר מבליט את העובדה שהרב העומד במרכז העלילה היה שקוע במחשבותיו ועל כן נכנס, כנראה בשוגג, למסגד. עוד הוא מדגיש את קהות החושים של המוסלמים ברומזם על רצונו של הרב להתאסלם, ואף מציין כי אי הבנה (׳טמטום׳) גורפת מצד המוסלמים ומצד היהודים היא שהביאה להפצת הידיעה שחכם זה נטש את דתו, והרי לא כך היה הדבר. במקבילה זו מוצגת מצד אחד אחדות רעים בין מוסלמים ליהודים, אך מצד שני מוזהרים היהודים לבל יאמינו לשמועות בסוגיות מעין אלו. המסר העולה מנוסח זה הוא כי על היהודים להימנע משיתוף פעולה עם המוסלמים; הרב בסיפור לא היה מוכן להתאסלם למרות הכיבודים שהוצעו לו, וקיבל עליו את גזרת המוות. במקבילות אחרות לסיפור קיבל עליו הרב בלית ברירה את דת האסלאם, ובזו שמביא חקובו ישראל גרסון הרב מרחיק לכת ומציע עצמו כמואזין בשל קולו הערב וניסיונו כפייטן.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים

עמוד 27

משפחת נחמיאש.

בבית-העלמין של שכונת תֶלְמָשְׁלָא שְבֶּוָארְזָאזָאת נקרא "תָאזְדָא" בו טמונים גם רבני משפחת נחמייאש שנקראו "אָיְית נָחֶמְיָיאשׁ" (שבט נחמיאש. ש"ט) רבני המשפחה נודעו בקדושתם המופלגת ביותר וכל מי שלא ניזהר בכבודם היה ניזק מיד. יהודי האיזור נהגו להשטתח ולערוך הילולות על קבריהם בעיקר בחודש אלול.

רבי דוד נָחֶמְיָאש – ההילולא ח' אלול.

הוא המפורסם ביותר שבמשפחת צדיקי נָחֶמְיָאש, שאחדים מהם נערצים ע"י יהודי האזור. הוא אביו של ר' יוסף נָחֶמְיָאש שלימד בְּמָרָאקֶשׁ. הוא היה אדם גבוה, וכאשר היה עובר כל אחד רץ לנשק את ידו.

    גם המוסלמים העריצוהו ונקרא בפיהם: אְסִיִיד דָאוּד חְמְיָאש (האדון דוד חָמְיָאש). נפטר בח'  אלול תרצ"ב (1932). קבור בתאז'דה, פרבר בוארזאזאת.

רבי יעקב נָחֶמְיָאש.

אין הרבה  פרטים עליו. הצרפתים ששלטו במרוקו החלו לפתח את הישובים, וּבְּוָארְזָאזָאת רצו לסלול כביד העובר בתווי של בית-העלמין. המהנדס שטיפל בתכניות השתתק במקום. הם לא ידעו את הסיבה עד שבאו יהודים והודיעו להם שזה בגלל הניסיון לפגוע בקבר הצדיק. גם ערבים שניסו לרעות עדריהם בתוך בית-העלמין נפגעו ומאז כיבדו את המקום.

רבי מסעוד נחמיאש.

שייך למשפחת קדושים בשם "איית נחמיאש". ההילולא לזכרו נהגו לקיים בט"ו באלול ואליה הגיעו רבים מיהודי המקום וכפרי הסביבה

רבי יוסף בר ר' יעקב הכהן (מכונה אֶלְחַדָאד).

הוא בנו של רבי יעקב כהן הקבור בְּטָאזְנָאכְט (TAZNAKHT). באיגרת  שהייתה בידי איש אחד מזרעו, שהוא דור ו' ממנו, וחתומים בה כמה מרבני מוֹגָּדוֹר (אסָוִירָה), בה הוא מתואר בזו הלשון: "אותו צדיק, החכם השלם והכולל, חסידא קדישא ופרישא  (חסיד קדוש ופרוש), כמוהר"ר (כבוד מורנו הרב רבי) יוסף הכהן זצ"ל המלומד בנסים, ומעולם אין תפילתו חוזרת ריקם".

    שימש כדיין וחתום עם רבני העיר מוֹגָּדוֹר [אֶסָוִירָה]. במכתב אחד שבידי זרעו שכתבו חכמי מוגדור הוא מתואר בזה הלשון: "ושמענו ממגידי אמת שאחד מאבותיו הקדושים של החכם הנזכר, היו מהחסידים שנתאספו עם הרב המקובל האלקי כמוהר"ר (כבוד מורנו הרב רבי) שלם (שלום) שרעבי זיע"א להתפלל על ביאת משיח צדקנו, ומפני שבעוה"ר (שבעוונותינו הרבים) עדיין לא הגיע הזמן, נדמה להם דוב של אש מן השמים וערבם אותם.

    יהי רצון שזכותם תעמוד עמנו ועם כל ישראל אחינו אמן כן יהי רצון. ובאותה אגרת  הנזכרת כתוב שבנו של רבי יוסף הוא או"צ (אור צדיקים) חסידא קדישא (חסיד קדוש), החכם  השלם שאין גומרין עליו את ההלל, מזר"ק  (מזרע קודש).

    בעת שנתבש״מ היה מדבר עם אליהו הנביא ז״ל והיה קורא "יגילו וישישו וישמחו בך מבקשי נפשי", הרב הנזכר הוא בנו של הרה״ג [הרב הגדול] חסידא קדישא (חסיד קדוש) רבי יעקב זצ״ל הקבור בעיר תָאזְנָאכְאט. רבי יוסף נפטר ונקבר בעיר  וארזאזאת בירת האטלס.

רבי יוסף בר ר' יעקב פִּינְטוֹ.                                                                                          

הוא אחד מחמישה בנים שהוליד רבי. המקובל האלקי. הוא בנו של המקובל האלקי רבי יעקב פינטו זיע"א ממראכש (דודו של הצדיק הנודע רבי חיים פינטו הגדול זיע"א), היה מחכמי העיר מראקש וחתום בפסק-דין אחד עם החכמים שבמראקש בשנת תצמי"ח פ"ק [1748].

    הסיבה שבגינה עקר רבי יוסף ממראכש לוארזאזאת הייתה משום שרבי יוסף סבר שצריך לכוון כונה אחרת באחד מקטעי התפילה בשונה מסברת מקובלי מראכש כששח זאת לאביו נענה אביו שבמראכש אינו רשאי לכוון כסברתו ועליו לגלות למקום אחר ושם יוכל לכוון כאשר ישר בעניו. וכך היה. מוצא המשפחה מהעיר מָרָאקֶש, ואחר כך הוא עבר לעיר וָארְזָאזָאת. רבי יוסף ידוע למלומד בנסים. יוסף ידוע שהיה לו ישיבה עם שלושים וחמש תלמידים ע"י תאורירת (שכונה ב וארזאזאת).

במכתב המלצה מחכמי מראכש לאחד מזרעו נכתב בזה הלשון: "בן לאו"ץ [לאותו צדיק] העניו הרב הכולל בישראל להלל המלומד בניסים אשר אור תורתו זורחת בכל העולם חסידא קדישא ופרישא [חסיד קדוש ופרוש] אשר יצק מים ע"י אליהו הנביא זיע"א בעל המחשבה צחה דרושים נחמדים עה"ת [על התורה] שמו כשם רבו הרי"ף זיע"א אדונינו מורינו כמוה"ר יוסף פינטו" (הובא בספר "אבני זיכרון") בספר "מלכי רבנן" כותב בערכו שהוא מלוב"ן [מלומד בנסים] וראה חתימתו על פס"ד [פסק-דין] עם א' מחכמי מָרָאקֶשׁ.

    לאחרונה יצא לאור ספרו "לקח טוב" ג' חלקים, דרשות על התורה ועוד. על זרעו של רבינו יוסף פינטו נמנים גאונים וקדושים רבים שחיו ופעלו בעיקר במראכש (ראה בספר "אבני זכרון").

    מועד פטירתו לא ידוע. הוא  ועל פסק-דין בו הוא חתום עם חכמי מָרָאקֶש משנת תצמי"ח (1778) ולפי זה אפשר לדעת באיזה תקופה הוא חי. נפטר ונקבר בְּוָארְזָאזָאת.

  רבי יִחְיָא בן ברוך

  אין בידי פרטים אודות הצדיק ובכלל לא ידעתי על קיומו. באחד הטיולים שהדרכתי וכלל העיר וארזאזאת אחת המטיילות דרשה להגיע לציון הצדיק. בערב אחרי שהמטיילים התפזרו עליתי על מונית וביקשתי מהנהג להובילני לציון של הצדיק על פי הפרטים שהיו בידי. בהגיעי למקום הופתעתי לראות קומפלקס מפואר שכלל: בית-מלון מפואר, בית-כנסת, אולם לבאי ההילולא. אוהל ומצבה משיש מפואר. צילמתי את המצבה והעתקתי את הכיתוב עליה שאגב לא צויין בה מועד פטירתו.

הכיתוב על מצבת קבורתו

זאת  מצבת  הרב  הקדוש  פטיש  החזק  מעוז  ומיגדול

מזרע קדוש טהור שושלת יוחסים  גזע אתנים  בנש"ק

הענק דומה לשורשים מלא מצוות כרימון חבצלת השרון

מגזע  אהרן  חסידא  קדישא  ופרישא

איש אחד מן הרמתיים בר אוריין ובר אבהן המלומד בנסים

שמו  נודע  בשערים  במדינות  ובכפרים

פוקד עקרות ורופא חולים וזוקף כיפופים

ועונה בצרות לכל קוראי אליו בקשת אדמו"ר

יחיא בן-ברוך הן הכהן אזוג זלה"ה

שנתבש"ם זה כמה שנים רבות

בעיר וארזאזאת זיע"א ונקבר בעיר וארזאזאת

                 תנצב"ה

רבי יעקב בָּרְדִיעִי.

לפי המסורת מוצאו מארץ-ישראל והוא אחד מעשרת החכמים  שהגיעו מארץ-ישראל למרוקו בתקופה קדומה.

על רבי  יעקב ע"ה מסופר:  "פעם היה  רכוב  על סוסו  ורדפו  אחריו  שודדים, הוא  נכנס  לתוך  סלע  ושם הוא נעלם. כאשר ראו זאת המוסלמים הפכו את המקום לקדוש שלהם, השתטחו על קברו ואף בנו מעל קברו מבנה כיפתי.

    הצדיק הופיע בחלומו של יהודי מקומי והודיע לו שהוא רבי יעקב בָּרְדִיעִי וציין בפניו מקום קבורתו בוארזאזאת ומאז היהודים  החלו לפקוד את קברו.

צדיקים שאין עליהם פרטים

רבי יוסף טנג'י 

רבי יוסף נחמיאש