מורשת יהדות מרוקו

מהו המלאח

אלה מבני מראכש אשר ״זכו״ לחיות את חייהם או ילדותם בין כותלי ה״מלאח״ בין שנות הארבעים עד השבעים בערך, יכולים לספר ולהעיד על האושר הרב שחווינו בתקופת חיים זו הרוויה בכל מגוון הרגשות משמחה ועד כאב וצער.

מהו ה״מלאח״ בעצם? יש המפרשים זאת כ״גטו״ ויש המפרשים אותו כ״רובע יהודי״ הדומה לכל רובע בעולם. אני, ובני דורי, יכולים להעיד עליו שהוא היה ״חממה״, מקום ששום זר לא יכול היה להציק לנו בעת ששיחקנו ברחוב או שהלכנו למוסדות הלימוד. מעין ״רחם״ מוגנת היטב שבו ההורים המתינו לנו, הילדים, בבתים מחוממים על ידי ה״אל מזמר״, הכיריים, שדלקו כל העת, או כך היה נדמה לפחות. על ־״האל מזמר״ ניצבו כל העת סירי בישול כבדים – דללימאן – עיוות המילה ALLEMAGNE שפירושה בצרפתית ״גרמניה״, היא ארץ ייצורם של הסירים ודי בכך כדי להעיד גם על איכותם הגבוהה. סירים אלה הפיצו ניחוחות של בישול איטי ערב לחיך, כגון מרק ה״חרירה״ שהיה מאכל חורפי נפוץ בקרב יהודי מראכש. זהו מרק עשיר בירקות ובקטניות שהושרו לילה שלם, ומעובה בקמח ובלימון סחוט שמקנים לו מרקם מיוחד. כל ניסיונותיי מאז ועד היום לחקות את בישולו, העלו חרס בידי. לפעמים, ברגעים של חוסר זהירות, הייתה עקרת הבית נכווית בעת שפרשה את שמלתה מעל ה״מזמר״ כדי להתחמם.

למלאח שלנו היו כניסות רבות, או יותר נכון, יציאות רבות אל העולם החיצוני, אל האור המסנוור אשר כלל בתוכו חיים אחרים של המוסלמים, הנוצרים ושל קומץ יהודים ממשפחות מבוססות שיכלו להרשות לעצמם לשלם שכר דירה גבוה יחסית לתושבי ה״מלאח״. למרות רווחתם הכלכלית, הם קינאו בנו וביכולתנו לטייל בחופשיות בין הסימטאות ללא חשש, ללכת לבקר לבד ובבטחה את חברינו כדי להעביר שעורי בית למי שנעדר מן השיעור או להחליף בינינו ספרי קריאה שאותם נהגנו להעביר מיד ליד ולשתף ברשמים ובביקורות על כל פרק או סוגיה.

על שאלתו.. מה טעם להשם אלמללאח. שאלתי ושמעתי הרבה טעמים, והם:

א', כ׳ היהודים בזמן עתיק, הם שהיו מספקים מלח לכל יושבי העיר, כי היה המלך מוכר מסחר זה.. והיהודים הם שהיו קונים אותו תמיד, ומוכר המלח נקרא בערבית אלמללאח, ולכן קראו רחוב היהודים על שמו.

ב׳, אומרים כ׳ היהודים, הם שהיו מולחים ראשי הרוגי המלחמה, שמביא המלך מאויביו, ותולים אותם על שיני מגדל גבוה שבעיר, להפיל אימה על המורדים. והמולח, נקרא בערבית: "אלמללאח״, וע״ש המלאכה הבזויה הזאת, קראו הישמעאלים לגנאי בשם זה לרחוב היהודים.

ג', אומרים, שפירוש מללאח בערבית עתיקה, מושלך, והוא לשון גנאי, להורות, שרחוב היהודים מושלך אחרי גוום, כדבר שאין בו חפץ.

ד׳ אומרים שהוא לשון משפחה, שנקראת בערבית מללא, בחסרון אות חי״ת, ובאורך הזמן נשתבשה בתוספת ח׳, ור״ל (רוצה לומר) מקום משכן משפחה יהודית…

ה', אומרים שהיא מלה נוטריקון, אלמא לאח, שפירושה בעברית המים השליך, ע״ש גולי ספרד שבאו ממדינת הים.. זהו מה שיכולתי להשיג לכבודו בזה, ואתה תבחר ותקרב, ושלום״. (הרב יוסף משאש, אוצר המכתבים א', סימן קכז).

לכל כניסה למלאח הייתה דלת כבדה שננעלה מבפנים עם רדת הליל על ידי בריח או ״סקרון״, יתקנו אותי בני המקום מלבד דלתות אלה, היה גם שער ראשי גדול מכולם שמע צדדיו ניצבו שומרים מטעם ה״פשה״, ראש העיר. אהבתי להתעכב ליד אחד השומרים ולשוחח עמו עד אשר הדלתות האחרות היו ננעלות בזו אחר זו, ורק שער ראשי זה נותר פתוח לרווחה, כדי לאפשר למאחרים היהודים מקרב תושבי ה״מלאח״ להיכנס. באוזניי מהדהד עדיין קולה של אמי הקוראת: ״מדוע את משוחחת עם השומרים? כנסי מיד הביתה!״

ב״מלאח״ שלי היה שפע חנויות של בעלי עסקים קטנים. היו מוכרי בדים אשר הציגו את מרכולתם בפתח החנויות, גליל בד אחד על גבי השני, לפי סוגי הבד ומחירם. הגלילים היו פתוחים מעט כדי להציג את צבעיהם ואיוריהם, שכללו בעיקר פרחים, נקודות גדולות וקטנות (PETITS POIS), אפוּנים קטנים או פייה דה פול (PIEDS de POULE) – או איורי כפות רגלי תרנגולת. הבד נמדד על פי השיבר או האמה או לפי מידתו של מקל ארוך, ונחתך על ידי סימון קל בקצהו וקריעה מהירה. ברגעי הקריעה האלו, התעופפה לה באוויר אבקה לבנה אשר יצרה צורות עגלגלות שהתפוגגו לאיטן באוויר, – אהבתי לעקוב אחריהן דקות ארוכות עד להיעלמן.

היו חנויות לממכר קטניות אשר הפיצו ריחות משכרים של זעתר וכמון או וניל, שכולם התמזגו ביחד עם מי הוורדים (אלמא דְזְהָאר) ומילאו את האוויר בסימטאות שריכזו בתוכן את המוכרים והלקוחות בהרמוניה נפלאה של קריאות והלצות על המוצרים שהוצגו בפתחיהם. יכולנו לקנות ״סְוַואק״, שהוא צמח מיובש שבאמצעותו צחצחו הנשים את שיניהן ושתמיד הותיר אותן שחורות כשהיו וכלל לא חינניות. האימהות טענו שצמח זה בוודאי יותר בריא ממשחת השיניים הנמכרת בבתי המרקחת. לידו ניצב השמפו הגולמי ״סבון אל בַּלָדִי״, משחה חומה המזכירה קרם קרמל חרוך.

סוחרי המים ״אל גראבה״ עברו בין העוברים ושבים והגישו להם מים צוננים בימי החמסין של מראכש. במקביל היו גם מוכרי השתייה החמה: תה עם נענע או קפה שחור כמחצית הכוס, לא יותר, אותו נהגו לשתות בשעות הצהריים בכדי להילחם בנמנום האוחז בדרך כלל בכולם. תה שתו כל ימות השנה. בחורף כדי להתחמם ובקיץ – להתקרר, כי… ״החום יגבר על השרב״ (סְכוּנִייָא תַאטְקְטְל לוּכְרָה). בימי חול מוכרי המים היו מוסלמים, ובימי השבת, כאשר כל השערים היו ננעלים ושהייתם במקום לא נתאפשרה עוד, היו אל מוכרי המים הרותחים היהודיים שהרתיחו את המים מבעוד מועד, ביום שישי. הם הציבו את חביות המים על גבי מיכלי פח גדולים שמולאו בגחלים. כך שמרו המוכרים היהודיים על חום המים במשך כל השבת.

מי השתייה להכנת התה או הקפה היו חייבים להיות רותחים כראוי, ואבוי לו למוכר אם הם הספיקו להתקרר בדרכם חביתה! הוא ספג את הקללות של בעלת הבית אשר קיללה תחילה והתבדחה בסוף, כאשר פגשה את המוכר למחרת היום!

המוכרים היהודים גבו מראש את התשלום על השתייה במשך ימי החול ומסרו לתושבים פתק קטן שידע מחזורי שימוש רבים. לא פעם נרטב הפתק במים הרותחים, אך מייד שמנו אותו לייבוש בשמש הלוהטת. הפתק נשא בגאווה מספרים מאחד עד עשר אשר ״צוירו״ מחדש על ידי אלה אשר לא ידעו קרוא וכתוב.

לא ידעו קרוא וכתוב, אמרתי? הרי הם החזיקו בספרי תפילה כל ימי חייהם ולא ניתן היה לראותם, ולו לרגע, בלעדיהם. אינני מסוגלת להסביר סתירה זאת. הכל היה טבעי והקריאה גם. לגבי פירוש הכתב, היה צריך לשאול את הרבנים והפירושים היו רבים ומגוונים, בלי עין רעה.

בהגיע ערב השבת, כל דלתות המלאח ננעלו. החנויות נסגרו בזו אחר זו וכל הקהילה מיהרה לאסוף כלי רחצה ולרוץ למקווה – אל חמאם.

למן השעות המוקדמות, היו הזריזים שבהם מגיעים לבתי הכנסת, שהיו פתוחים לרווחה כדי לקלוט את כל המתפללים המגיעים בהמוניהם אחרי תקיעת השופר. כולם בירכו אלה את אלה בברכת ה״סְבָּת סָלוֹם״, ונשאו את תפילתם בקול רם באין מפריע.

מראכש, השוכנת בין הסהרה להרי האטלס, סובלת מתנאי אקלים מדבריים. כמות המשקעים נמוכה והבצורת היא תופעה נפוצה. החוקרת אלישבע שטרית מספרת על משבר כלכלי וחברתי שעבר על קהילת מראכש בעשור הראשון של המאה העשרים עקב בצורת ממושכת. החקלאות נפגעה קשה, וכן המסחר שפסק בעקבות שודדי הדרכים המרובים. בנוסף איים לעלות על המלאח תדיר שבט הרחמנה ממישור החאוז שנהג לפשוט על העיר בזמני משבר. להקלת המשבר קיבלה הקהילה סיוע מכי״ח ומאגודת אחים – ארגונים יהודים מערביים. על מנת להסיר את האיום החיצוני שילם ישועה קורקום שהיה אז ״תאג׳ר אל סולטאן״, מעין סוכן כלכלי של המלך, וראש הקהילה היהודית, לשלטונות ולשבטי החאוז כסף רב. כתוצאה מתשלומים אלה ומשתדלנותו סיפקו השלטונות חיילים חמושים שהקיפו את המלאח בעת סכנה. בנוסף כינס קורקוס אסיפה של עשירי הקהילה בה הוחלט לחייב את עשיריה לספק בכל שבוע כיכרות לחם למשפחות הנזקקות, למרות שמרביתן מהגרים בני המחוז שנהרו אל העיר בזמני בצורת. יצויין שרחוב במלאח נקרא על שמו של ישועה קורקוס ולכבוד פועלו: ״דרב תאג׳ר ישועה קורקוס״

אנחנו הילדים, לבושים בבגדי שבת צחורים, הצטופפנו ליד שערי בתי הכנסת והאזנו ביראת קודש לתפילתם. ״ירושלים האמיתית – יה חסרה״, היו ימים, נהגה אמי לומר באנחה כבדה בהיזכרה בימים בהם אך ורק יהודים מילאו את רחובות המלאח, ובכל רחוב היו שניים או שלושה בתי כנסת. הכל היה שלנו ורק שלנו. והכל בישר את השקט והשלווה. גם חנויותיהם של המוסלמים היו נעולות מתוך כבוד לדתנו, ואנו דאגנו לכבד את דתם ופינקנו אותם בעת שצמו ברמאדן!

אסור היה לחלל את השבת חלילה, ואלו אשר העזו לרכב על אופניים בשבת, עשו זאת בסתר מחוץ למלאח. היו גם יהודים שמכרו פיצוחים ביום שבת. הם העבירו בחשאי את הסחורה מן החנות אל ביתם והמשיכו למכרה בסתר. ״עונג שבת״ התנחמו הקונים, ״אין בזה כל רע״(מָה פִיהָ בָּאס) אין להלשין ואיש אינו צריך לדעת על כך. רבים קנו והתענגו על גרעיני האבטיח או הדלעת ואילו את גרעיני החמנייה, ה״פפה ג׳איו״ (תוכי), השאירו לעניים בגלל מחירם הנמוך וטעמם שלא ערב לחיכם של המפונקים שביניהם.

החלום

בחלומי שבתי אל מראכש, עיר ילדותי, בסמטאות הצרות והעקלקלות טיילתי, דמויות נשכחות פגשתי, דמויות אלה עד דמעות אז הצחיקוני אותן דמויות מן ה״מלאח״ משוטטות עדין, וכמו מתוך עולם האגדות מבצבצת לה דמותה של ״מִימָה עַסְאְב״, הקוראת ״הַגְדָאק תְבְקָה״ לעובר ושב. (שתישאר כך לנצח)

וכמו מתוך ספר של אמיל זולה, קופצת לה דמותו של בַּיזוֹלָה״, ובפינה, ליד שולחן דברי מתיקה, מתחרים בקולם בְּלְ הְוַאנִי ובֵּיטָה.

לצלילי שירתה ותיפופה של מִירָה עְבֹּוֹ אני מקשיבה בדמיוני לרבי המלמד וברקע תפילתו הנוגה של אבי, בבית הכנסת ״תלמוד תורה״.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא

עמוד 18

הקדמה

דברים אלה נכתבים בימים מאתגרים בחיי, תקופה של הישרדות על תקופת חיי האחרונה, לאחר שלוש שנים של התמודדות עם מחלת סרטן קשה בדרכי המרה.

ספר זה הוא פרי מחקר עבודתי במשך למעלה מעשר השנים האחרונות, שבהן צללתי לתוך נבכיה של קהילת יהודי טיטואן, הכתובים והדבורים. דליתי את ביטויי הפולקלור וצורותיו הייחודיים בקרב קהילה זו, בירתה של צפון מרוקו בתקופת הפרוטקטורט.

השלמתו של ספר זה לא הייתה קלה והתאפשרה בראש ובראשונה בזכות התגייסותה של מורתי פרופ׳ גלית חזן־רוקם, שליוותה אותי למן המחשבה הראשונה על אודות פרקי הספר השונים ורעיונותיו מאז שעלו בתודעתי, ועד להשלמת החלק האחרון של הספר, שסייעה לי בעריכתו.

תודה עצומה שלוחה לחברי ועמיתי ההיסטוריון ד״ר דוד גדג׳, החוקר את התרבות במרחבי מרוקו, על השלמת דברי הספר ועל שהוסיף וחיזק במקומות שהיה צורך, ופיקח על עבודת הגמר. דברי הסיכום בספר זה הם גם שלו. אשריי שהתברכתי בחבר כמותו.

תודה מיוחדת נתונה גם לפרופ׳ ירון צור, שעודד אותי לפרסם את הספר ולא לוותר, לעוף על כנפי רוח, גם ברגעים נמוכים.

ספר זה לא היה יוצא לאור בלעדי תמיכתו של הבית האקדמי שלי, האוניברסיטה הפתוחה בישראל. פרופ׳ עדיה מנדלסון־מעוז ופרופ׳ צחי וייס חברו יחדיו לפעול להענקת מלגה נדיבה להשלמת ספר זה וכך התאפשר הדבר.

אני מבקשת להודות לד״ר אדם רצון שסייע לי בהשלמת הפרק הראשון והפרק החמישי, בניתוחיו המעולים, ועל חלקו ותרומתו בספר זה.

תודה אני מבקשת להעניק גם לד״ר דוד בן־אמו חימנז על תובנותיו בהקשר של שפת החכתייה בספר זה, וכן לחברתי ועמיתתי ד״ר סוזי גרוס.

*

במוצאי שבת, 20 ביולי 2019, ביקשה ד״ר נינה פינטו־אבקסיס להיפגש עימנו בבית החולים לפגישת עבודה. היא ביקשה שנעדכן על תהליך העבודה של הספר ורצתה לוודא שכל המשימות שעדיין לא הושלמו ברורות לנו. יומיים לאחר מכן, ביום שני בבוקר, נפטרה פינטו־אבקסיס ממחלת הסרטן שנאבקה בה במשך יותר משלוש שנים. העבודה המשותפת עימה על הספר החלה חודשים ספורים קודם, בעת שביקשה מאיתנו להיפגש עימה בצוהרי יום שישי בביתה. גם כאשר התפשטה המחלה הארורה בגופה וזה בגד בה, היא לא נכנעה וביקשה שנשב ליד שולחן פינת האוכל בביתה. היא הוציאה טיוטות של פרקי הספר ותצלומים שריכזה וביקשה שנסייע לה לסיים את הספר ובעיקר ביקשה שנדאג להוציא אותו לאור אם היא לא תספיק. מאותו יום התחלנו בקריאה, עריכה והשלמת החסר של פרקי הספר, ההקדמה והסיכום. בחלק מהפרקים נעזרנו בחוקרים נוספים שהיא המליצה עליהם. ספר זה יוצא לאור הודות לשיתוף פעולה של מורים ועמיתים של ד״ר נינה פינטו־אבקסיס שפעלו מתוך הוקרה ואהבה לחברה שידעו שזמנה קצוב.

עבודתנו על הספר ספגה את רגשי הידידות והאהבה שרחשנו לנינה בחייה והכילה את הגעגועים שידענו שנחוש בהיעדר נוכחותה המסעירה והקורנת מחיינו. השקענו בספר את הערכתנו את אישיותה האינטלקטואלית והיצירתית, ואין לנו אלא לקוות שמה שעשינו כמיטב יכולתנו יהיה טוב דיו כדי לכבד את זכרה ואת מפעלה המחקרי והתרבותי. אנחנו רוצים להודות לאנשי מכון בן־צבי שהתגייסו כדי להוציא לאור את הספר ללא עיכוב. תודותינו שלוחות לראשת המכון פרופ׳ עפרה תירוש־בקר ולמזכירה האקדמית ד״ר יהודית לובנשטיין־ויצטום על הסבלנות, תשומת הלב וההשקעה בחודשים שנדרשו להשלים אותו ולהוציאו בדפוס. תודתנו גם לאריה מרקו, שהגיה את החיבור בשלביו האחרונים והעיר הערות שהועילו מאוד לעריכת הספר. חובה נעימה ביותר להודות לקוראים של הספר מטעם מכון בן־צבי, פרופ׳ יעקב בן־טולילה ופרופ׳ הגר סלמון, שקראו בתשומת לב והעירו הערות חשובות שסייעו להוציא את הספר לאור בצורה נאותה ומתוקנת.

גלית חזן־רוקם ודוד גדג׳

ינואר 2020

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס-הקדמה מצמררת

רבי אברהם בונט אביגדור בן משולם

חי בשנות ק״ל-ק״ן מחכמי ספרד, והוא ובנו רבי שלמה אביגדור היו חכמים סופרים מעתיקים ספרים ספרי חכמות ללשונינו, ומהם נמצאים באוצה״ס שונים ובאוצה״ס בפארמא יש כ״י על מלאכת חכמת הגיון, ומתחיל ״אמר אברהם בן משולם בן שלמה בן משולם אביגדור וכו׳ נדבני לבי היום בהיותי בן שבע עשרה שנה למנין קכז בחודש ניסן לחבר ספר קצר במלאכת הגיון״, עוד יש ממנו ספר כ״י שחיברו בחכמת הרפואה בשנת קל״ט בשם מבוא הנערים כאשר למד חכמת הרפואה בעיר מונפילייר.

אור החיים, בערכו

רבי אברהם ביטון

מחכמי ספרד, שבאו לצפון־אפריקה אחרי הגירוש בשנת ה׳רנ״ב [1492]. מושבו בעיר פאס, מרוקו נפטר בשנת ש׳-ש״ל בערך.

רבי אברהם ביסודו

מחכמי צפת בראשית המאה הט״ז. מוצאו מספרד. יתכן שאביו היה רבי יצחק ביסודו, שחי בדור שלפני הגירוש, ושימש כראש ישיבה בעיר ליאון. בשנת רס״ד [1504] חותם רבי אברהם ביסודו עם חכמי צפת על איגרתם לחכמי ירושלים בדבר השמיטה. רבי אברהם נפטר בשנת רס״ט [1509] ״בעין אזייטו״ – עין זייתון^,. גם בנו רבי יצחק ביסודו נמנה עם חכמי צפת בראשית המאה הט״ז^.

עלייה והתיישבות בא״י במאה הט״ז, עמוד 151

רבי אברהם בירב

מחכמי ארץ־ישראל. מרבני צפת. בנו של רבי יעקב בירב. יש ממנו בתשובות המבי״ט [רבי משה מטראני] ומרן רבי יוסף קארו והרשד״ם [רבי שמואל די מדינה].

תולדות עם ישראל, בערס

רבי אברהם ביתאן

מחכמי ג׳רבא במאה הששית. למד ד׳ אמות הלכה יחד עם רבי רחמים חורי הראשון ונזכר בספרו ״כסא רחמים״. הוא אביו של רבי משה ביתאן וזקנו של ראב״ד ג׳רבא רבי נסים ביתאן. בספר ״מעשה

נסים״ לר״ד חדאד כותב עליו שהיה חסיד וקדוש מאוד והיה מתפלל ולומד בבית הכנסת הגדול, והיו מזמינים אותו לבקר החולה כיון שהיה יודע לתת רפואות וסגולות, והיה סימן בידם שאם היה נותן להם תרופה כלשהי סימן שיש תקוה ואם היה דוחה אותם סימן שאין תקוה. כן היה בקי מאד בחכמת הניקור ובגלל מומחיותו הרבה לא היה מוריד מהבשר רק קצת, אך לא רצה ללמד אחרים לנקר בצורה זו מחשש לתקלה מחסרון בקיאותם כמוהו. כן מסופר שם שרבינו חיבר השגות על ספר ״שבות יהודה״ על המכילתא להגאון רבי יהודה נג׳אר מתונס וכשבקר פעם בתונס שלח רבי יהודה את שלוחו לקרוא לו. אחר מאמצים הצליח השליח להביאו, וכשראה מהר״י נג׳אר שהערותיו צדקו מאד הזמינו לבוא ללמוד אתו. רבינו הסכים אבל כיון שהיה זקן והיתה הישיבה קשה עליו, בקש רשות ממהר״י נג׳אר שיוכל ללמוד לפניו בהטיה, והוא נעתר לו מיד, בהיכנס תלמידי רבי יהודה וראו שהוא מוטח חשבו לגעור בו, אבל רבם מנע בעדם וצום שיזהרו בכבודו שהוא רב גדול. כששאלוהו מדוע אם כן הוא לבוש בגדים בלויים, השיבם רבם שזהו מחמת עניותו, ובקש שכל אחד מהם יתנדב סכום כלשהוא ויקנו עבורו בגדים כראוי לו, וכן היה.

כן מסופר שם איך נענש ראש הקהלה בג׳רבא על שלא רצה לתת מפתחות באר המים שבבית הכנסת הגדול לרשות המתפללים והלומדים שם, והתחצף לרבינו. רבינו קללו שימות באותו לילה, ובאותו לילה הגיע לסכנת מות ממש על ידי עצם שנתקע בגרונו. רק בהתערבות הדיין רבי יוסף הכהן זצ״ל שהלך לפייס את רבינו לבקשת בני משפחת הנגיד, ניצל אותו נגיד אחר שהתחייב בפני רבינו שלא

להציק יותר לקהל, ולהתנהג בכבוד לתלמידי חכמים. ע״ש.

רבינו חתום באב תקפ״ב [1822] אחר רבי חיים חדאד על שטר מתנה מרבי רחמים חורי לכלתו ג׳זאלה הנדפס בספר ״ממלכת כהנים״ [עמוד שמ״ט], ואח״ז מקיימים החתימות רבי דוד כהן רבי יהודה צדיקה ורבי יוסף כהן.

מלכי תרשיש, עמוד תא

רבי אברהם בכור הכהן

מירושלים. נספר ע״י הגאון רבי אברהם פאלאג׳י בספר ״אברהם את ידו״ חלק ב׳ דרוש ז׳ לשמועות עמוד ס״ב ושם מכנהו ״הרב כהנא רבה כמהר״ר אברהם בכור הכהן ז״ל״״.

רבי אברהם בלולו

מחכמי דמנאת שבמרוקו. בכתובה תואר כ״חסיד ועניו מקובל אלוהי״.

מלס דמן, יז ע״ב

רבי אברהם בן אליעזר הלוי

מחכמי ספרד. מקובל. גיסו של רבי אברהם זכות, בעל ה״יוחסין״. נולד בספרד בשנת ה׳ר״כ [1460] ונפטר בירושלים בשנת ה׳רפ״ח [1528]. אחרי גירוש ספרד בשנת ה׳רנ״ב [1492] ישב בטורקיה ובמצרים. בשנת ה׳רע״ה [1515] עלה לירושלים.

חיבר פירושים לספר דניאל ולאגדות חז״ל על הגאולה בשם ״משרא קטרין״.

תולדות עם ישראל, כערכו

רבי אברהם בן אל-פואל

תושב טורטשה, תלמיד חכם מצויין. קרוב לודאי שתפס מקום דיין או ראש ישיבה בעירו. הריב״ש מסיים את תשובתו אליו בביטוי ״משיב מפני היראה והכבוד״. רבה של טורטשה בזמן שהתשובה נערכה אל אברהם בן אלפואל, היה רבי משה חלאווה.

הריב״ש תקופתו, ירושלים תשט״ז

טורטוסה (Tortosa) היא עיר בקטלוניה שבספרד, 89 ק"מ דרומית-מערבית לטרגונה, בקרבת הגבול עם אראגון וולנסיה. שוכנת על הדלתה של האברו, באזור שמוקדש לחקלאות, בעיקר לגידול אורז.

העיר נקראה Ilerca בפי האיברים, Dertosa בפי הרומאים וטרטושה (طرطوشة) בפי המוסלמים, שבתקופתם הייתה מרכזה של ממלכת טאיפה (1148–1035). היא נכבשה בידי רמון ברנגר הרביעי מקטלוניה ב-1148. בעיר התקיים בשנים 1413–1414 ויכוח טורטוסה בין יהודים לנוצרים.

רבי אברהם בן אשר

בסוף ימיו נוספו לו השמות חיים רפאל. הדפיס בקושטא בשנת תצ״ד את הספר ״שערי קדושה״ לרבי חיים ויטאל מתוך כתב-יד שמצא במצרים, והיה עוד שתי פעמים במצרים, באביב תקי״ג ובשנת תקכ״דיי. בשנת תק״א יצא בשליחות ירושלים לאירופה המערבית יחד עם רבי יצחק זרחיה אזולאי ובהיותם בקושטא נפרדו דרכיהם. בהיותו באיטליה בשנת תק״ג החליטו הגבירים ממשפחת פראנקו לייסד ישיבה בירושלים בשם ״יפאר ענוים״ ובחרו בו לראש הישיבה. הצטרף לחבורת "אהבת שלום״ בשנת תקי״ט. לאחר פטירתו של רבי מיוחס בכר שמואל בשנת תקל״א נבחר לראשון לציון.

רבי אברהם בן אשר הסכים על ספרו של החיד״א ״שער יוסף״ ואלו הן השמועות שמביא החיד״א בשמו בספריו: ״שמעתי מפי הרב החסיד כמהר״ר אברהם ן׳ אשר זלה״ה על פסוק מני אפרים שרשם בעמלק" [פתח עינים, ח״א, מגילה י, ב, דף צה, ד]; ״שמעתי מהרב החסיד כמהר״ר אברהם ן׳ אשר זלה״ה שהיה מפרש״ נ״צוארי שלל״, דף קת, ב׳; שם, קיז, ג].

רבי אברהם ן׳ אשר נפטר בשמונה עשר באב תקל״ב והחיד״א הספידו בחברון: ״לשמועת הרב המו׳ מהר״א ן׳ אשר זלה״ה כי באה בעה״ק חברון ת״ו 25 אב תקל״ב, שנפטר טו״ב אב בירושלים ת״ו״. בהספדו אמר עליו: ״״.אחד מן הרמתים ובעל כנפים, רב נהוראי, סבא דמשפטים, הרב המובהק, תהלתו בקהל חסידים… ידיו רב לו הן שתי ידים זוכות. ידו אחת בנטילה הני צררי דפשיט, עושה צדקות, ויד אחת מחזקת ספרין פתיחו שפתותיו דובבות טריד בגרסיה… רב גידל יתמי דיתמי מפתו יאכלו ומכוסו לחמו ניתן… יום שמת רבי אך גדול היה באותו היום. איך היתה לשמה העיר ההוללה הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי, שהכל סכין ביופיה, מסויידת ומכויירת, שרתי במדינות, המחושקת ברקעי זהב, המהוללה בדביר כרכא מצויינא הן חכמה והן יראת אלקים, שפר חסידים וחובת הלבבות״.

מ. בניהו, ספר החיד״א, עמוד שגב.

רבי אברהם בן גדליה אבן אשר

מחכמי צפת במחצית השנייה של המאה הט״ז. נודע בכינויו אב״א [ראשי תבות של שמו]. בצפת הוא נמנה עם תלמידיו של רבי יוסף קארו, בפרק זמן מחייו הוא שימש ברבנות בעיר חלב שבסוריה. שרדו שתיים מתשובותיו. רבי אברהם ן׳ אשר חיבר פירוש על מדרש רבה ומגילות, בשם: ״אור השכל״, ולא נדפס אלא על ספר בראשית, בשם: ׳מעדני מלך; ויניציאה שכ״ב.

עלייה והתיישבות בא״י במאה הט״1, עמוד 151

רבי אברהם בן גיגי

רבי אברהם בן גיגי בה״ר דוד, חי במאה החמישית [ת״מ-ת״ן – 1740-1680] והיה רב בדבדו שבמרוקו.

יחס אבני קדש דבsu, עמוד 77-78

ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

עמוד 82

רבי אברהם בן דוד שושן

מחכמי ספרד בעיר טוליטולא, ומתלמידיו של הרא״ש בשנות ה״א נון קוף, חיבר חידושי הש״ס וקראם עליות, והובא מהם לשון א׳ בספר אבודרהם בספר תפילה של חול, עיי״ש. וחבירו הוא הר״ר יצחק שר חסד, וכמו שכתב בסדר הקבלה לר״א טורטייל ז״ל, והובא גם בתשובות הרא״ש, כלל סח סימן כז, חולק על פסק הרא״ש, בדין מי שנתחייב שבועה לפרוע שדעת הרא״ש שכופין ומשלם קנס לשר המדינה, ודעת בן שושן לא כן, עיין שם.

ונפטר כד אלול שנת צט, ונמצא נוסח מצבה שלו ונדפסה בספר אבני זכרון, בזה לשונו,

תורה וגדולה במקום א' נגנזו תחת אבן הזאת יחד הוא אבן השתיה, כי שמה קבר אבי התושיה, איש אשר רוח א׳ בו, יועץ וחכם חרשים, תחכמוני ראש השלישים איש המדות, מדובר בו נכבדות, עץ חיים אשר לא יבולו עליו, כל עץ בגן א׳ לא דומה אליו, ותהיה המשרה על שכמו, נודע בישראל שמו, רבי אברהם בן שושן הי׳ למשפט חושן אשכול הכופר, אם לתורה אם למקרא באר לחי דת ותורה, כמה ספרים לתלמוד חיבר ובמקרא אין חקר, כמה נסיונות נתנסה ובכולם עמד וקבלם בשמחה וחיבה ונפטר באהבה רבה כ״ד אלול שנת צ״ט ועלה לשמי שוכן מעונה ואברהם עודנו עומד לפני ה׳.

עד כאן נוסח המצבה.

והנה בימיו היה עוד שם איש גדול ליהודים ממשפחת שושן [שושאן] שמו גם כן רבי אברהם בן שושן והיה שר מקורב למלכות חצרן, וגזבר המסים למלכות, נקרא גם כן בכינוי אבן אסחאק אברהים בן שושן, וכו׳. ולפי המתבאר בספר גן המשלים לרבי טודרוס, שהיה דון רבי אברהם שושן זה חתנו של השר אלמשדוף רבי מאיר בן שושן, שהיה אבי השרים דון יצחק ודון יוסף כולם חצרנים, אישים גדולים, ושם בספרו של רבי טודרוס שיר לכבודם בהרבה שבחים, ואך גם יש שם שיר אחד שכותב בגנאי חכמי בני שושן רבי דוד שושן ורבי אברהם שושן וכו;

אוצר הגדולים, אלופי יעקב

רבי אברהם בן וואליד

חתם בין רבני ירושלם בשנת תרכ״ב בכתב השליחות של רבי אברהם ב״ר יצחק חרוש ובשנת תרל״ד בקונטרס ״כנסיה לשם שמים״. כתב השליחות שלו עצמו וכן מכתב המלצה עבורו פורסמו במגנ"י ב' ובזבל"ה י"ג.

רבי אברהם בן זיזא

מובא בספר אבודרהם בפירוש פיטום הקטורת מה שפירש על כרשינא.

אור החיים, בערכו

רבי אברהם בן חייא הנשיא

מגדולי חכמי ספרד משנות תת״ל-תתצ״ה מושבו היה בעיר שוריא, ועיר ברצלונה וגם בארץ פרווינציא באיזה עיר ממנו נודע הרבה ספרים בחכמה ודקדוק, וחכמת התכונה ובמוסר מרבותיו ידענו חכם א׳ בשמו רבינו אברהם בן שלמה ז״ל. ורבי ידעיה הפניני הבדרשי כתב עליו וזה לשונו: והנשיא רבי אברהם גם הוא התפלסף והעמיק בשבע חכמות וממנו אצלינו ספרים רבים במספר ותשבורת ותכונה ובסוד העיבור וגם בחכמת אנושיות ובסתרי תורה ספר קראו גדר האדם וכו׳ ע״כ. וכן הביאו בעל המאור במסכת ראש השנה סוף פרק ב׳ שם.

אלו חם חיבוריו:

1-ספר ׳העיבור׳ בעיר לונדון שנת תרי״א, וכתוב בו שנכתב שנת תתפ״ג.

2-ספר ׳צורת הארץ' שחלק ראשון ממנו נדפס שנת שו, וכתוב בו שחיברו שנת תתצ״ג ונדפס שנית בשנת שנה עם פירוש מאת רבינו מרדכי יפה בעל לבושים, ושלישית באופנבך עם פירוש רבי

יונתן בר יוסף מראדנא שנת ת״פ ובו הגהות מרבי פרץ הנשיא.

והועתק ספר זה גם ללשון רומית בהערות מחכמי נוצרים.

3-ספר ׳משנת המרות׳, נדפס תרכ״ד. ועוד ספר חשוב במוסר

4-שמו ׳הגיון לנפש העצובה׳, שהובא גם בספרי המקובלים שבאו אחריו כמו במשיב דברים לרבי יעקב בן ששת ובספר תורת המנחה לרבי יעקב סקילי ובכ״י ישנם עוד ספר

5- ׳חשבון מהלכות הכוכבים', שחיברו בשנת תתצ״ו, והובא גם בספר מאור עינים להר״ע אדומי, ונמצא באוצר הספרים וואטיקאן ברומא.

6-׳מגילת המגילה׳, שהובא בעקידה פרשת פקודי ושם הוא קובע זמן הגאולה בשנת ה״א קיח [כמו חשבון הבאים אחריו רמב״ן ורבינו בחיי ורלב״ג וכו׳].

7-׳הקצים׳ הובא בפירוש ראב״ע לדניאל והוא בכ״י אוקספורד והיא חלק מספר מגילת המגילה. ושם אגרת כ״י שכתב לרבינו יהודה ברזילי מברר שמותר לשאול בחכמת איסטרולוגיא בעין שהוא הודה לאיש אחד לדחות זמן חתונה על ידי שראה כי אינו טוב לפי משפטי הכוכבים ור״י בחילי חולק עליו ומברר שאסור וכו׳.

ועוד לו ספרים בתכונה ספר

8-׳לוחות ושמושן׳ וספר

9- ׳הגלגול בגלגלי הכוכבים; והכל הוא בכ״י באוצר הספרים שונים.

והנה בספר ׳צורת הארץ׳ כתב בהקדמתו שלא רצה לחברו עד שבא אליו שורות יקרות מאת קצין דורו הנקרא בשם איש אלקים ובחירו שבקשו כמחויב על כל אוהביו ומכיריו כל שכן על תלמידיו וכו׳ ע״כ.

הנה נראה שהכוונה על חכם א׳ אשר שמו היה רבינו משה, ורבי אברהם היה גם מתלמידיו, ולפי שלא נתפרסם חכם בדורו בשם משה רק רבינו משה הדרשן מנרבונא, יש אומרים שהוא זה.

וכתב עליו רבי שם טוב בספרו ״האמונות״. דרבי אברהם הנשיא אף שהתפלסף לא נמשך אחרי הפילוסופים אלא במקומות שמסכימים עם הקבלה ולא פנה אל רהבים ושטי כזב וכו׳ עכ״ל.

והנה מובא בשם הנשיא רבי אברהם בר חייא ז״ל דיבור בפירושי רד״ק תהלים קמז, כי יש כוכבים נראים אחד והם רבים וכו׳ ע״כ. והנה הדבר אמת שנתברר כן בימינו עפ״י משקפיות הגדולים וכידוע, אך זה חידוש שהרב כיון כן כמה מאות שנים קודם שנתגלה כן, ואף על פי כן יש מחכמי תכונה מפקפקים אם אינו רק הטעאה מה שנדמה כי הם שנים ואכמ״ל בזה.

אוצר הגדולים, אלופי יעקב

רבי אברהם כן חלפון

אחד מראשוני פייטניה ומשורריה במחצית הראשונה במאה הי״ג של יהדות תימן הידועים לנו כיום, אך אף על פי כן כמעט ולא נודע. מקום משכנו היתה העיר עדן, שבאותה תקופה שימשה אחד ממרכזי היהדות בתימן ונודעה לה חשיבות גם מבחינה מדינית, וכבר עמד על כך פרופ׳ ש״ד גויטיין במחקריו, בפרט בספרו ״התימנים״, ירושלים תשמ״ג.

כדרכם של פייטני הגלות, במיוחד בארצות המזרח, נוקט רבי אברהם בן חלפון גישה תחינתית בפיוטיו ובשיריו הדתיים. אמנם גם בשירי החול שלו עדיין לא מלאו לבו לשוות להם אופי נטול כל סממן דתי כדרכם של פיטני ספרד שקדמוהו כרבי שלמה בן גבירול ורבי יהודה הלוי, אלא דאג לשרבב בהם גם מושגים של קודש.

ר״א בן חלפון היה הבודד בתקופתו, על פי עדותו של טובי, מחכמי ומשוררי תימן ששירתם מצאה לה מקום ובטוי גם מחוץ

נעתק מכתב יד מן הגניזה. השיר לפורים ״שמח דודי ביום פורים״ מצוי בכתב יד פרסי משנת רכ״ח [1468], וגם תורגם לשפה זו. השיר העוסק בהלכות שחיטה ״אשר חפץ קנות בינה״, מצוי היה בכתב יד מבבל שנכתב בשנת שצ״ו –

[1636]. לומר לך, כי לרוב חשיבותם פרנסו קהילות אחרות.

כינויו היה אלעדני״, וזאת נלמד מדברי מעתיק הפיוט ״אמונה יוצרה״, בציינו את הכותר בלשון זה: ״שירה נאה על התורה לאברהם בן חלפון אלעדני" [יוסף טובי, שירי אברהם בן חלפון, ת״א תשנ״א, עמוד 31].

פרופ׳ טובי קובע את זמנו למחציתה הראשונה של המאה הי״ג,

על פי מספר נמוקים. ביניהם זמני כתבי יד, והשפעות על שיריו מחבורים אחרים כדוגמת משנה תורה להרמב״ם, ודברים שכתב רבי יהודה אלחריזי נשם, עמוד 31-32]. לעומת זאת, פרופ׳ יהודה רצהבי, ציין שתקופתו שנויה במחלוקת, ומלבד התקופה שציינו, ״יש המאחרים אותה לסוף המאה הט״ו״ [תורתן שלבני תימן, קרית אונו תשנ״ה, עמוד רבת]. מעתיקי יצירתו הבאים אחריו, ראו להכתירו בתארי כבוד ומעלה אלה: ״התלמיד הטוב״, ״החכם הפטיש״, ועוד

[טובי, שם, עמוד 32].

מאפייני שירתו כוללים בנושאיהם: תוכחה ומוסר, חתונה ומילה, פיוטים, פזמונים, וסליחות לחגים וימים נוראים. והרי דוגמות ספורות לחלק מהם:

א. מי זאת כשחר נשקפה ותעל מפאתי שחק ורום ממעל [שם,

עמוד 102]. ב. שמח חתן, עלז בימי נעורים וייטב לבך בימי בחורים נעמוד 103]. ג. יעלה יפה תמה אורה כאור החמה [עמוד 104]. ד. צבאות שוכנים במקום שחקים כהיום ירדו לשכון ארקים [עמוד 104]. ומן הסליחות: א. אדון עולם ברחמים נהלני ומעמקי תהומות בחסדך דלני [עמוד 133]. ב. אל ישעי וחילי ומנתי וחבלי תאזין תחנוני הקשיבה לקולי נשם].

במחקרו מציין טובי בנוגע למקון מוצאו כי ״באו החוקרים דודוזון ואיש שלום לכלל דעה, כי מוצאו של המשורר בתימן״ נעמוד 30]. אך רצהבי מטיל ספק וכותב: ״תימניותו מפוקפקת, שכן חריזתו ספרדית. בשירתו אין רמז כלשהו ליהדות תימן, ואיש מחכמי תימן אינו מזכירו. נוסף לכך, כמעט שאין זכר לשיריו בדיואן התימני״ [תורתן שלבני תימן, עמוד רכש].

אולם המעיין במבואו הנרחב של טובי נעמוד 27-80], יווכח לראות, שהן מעיני חלק מהחוקרים החדשים שדנו בקצבי שירים

אלה נעלם, בתכאליל דומים מסויימים, הובאו שיריו פיוטיו וסליחותיו בחלקים אחדים מבלי לציין שם מחברם, ומתוך כך יצא הספק. ואני לא באתי להכריע, אלא להציג דעת שני מלומדים בעלי שם.

נסתלק לחיי נצח כנראה בעיר עדן, במחציתה הראשונה של המאה הי״ג.

יריעות אהרן, עמוד 192-193, ר׳ אהרן קאפח

רבי אברהם בן חסון

מן המעט הידוע עליו הוא שהיה ״נין ונכד למהר״ש בן חסון"

[ל׳ כתב שליחותו] סבו זה רבי שלמה בן חסון חיבר את ספרי השו״ת ״בית שלמה״ [שאלניקי ת״פ] ו״משפטים ישרים״ [שם תצ״ב]. תחלתו של רבי אברהם בן חסון היא בחברון שם הוא נמנה [בשנת תק״מ] בין חכמיה. לאחר כך נתיישב בצפת ממנה נשלח בשנת תק״ע לערי אירופה המערבית עקב התדלדלות הקהלה בקום מושל רע מעללים אשר סחט מן היהודים דמים מרובים כפדיון נפש – לשון חכמי צפת בכתב שליחותו. עוד הם מוסיפים כי ״מלאה הארץ [צפת] דלים ועניים מרודים ספרדים ואשכנזים״, הכוונה ודאי לשתי השיירות הראשונות של תלמידי הגר״א אשר עלו באותה עת [תקס״ח – תקס״ט] ונתישבו בצפת. רבי אברהם בן חסון עובר בפיזארו בשנת תקע״ג ורושם בפנקס השלוחים כי גבה לטובת צפת את מעות שבע השנים שעברו מאז ביקורו של רבי רחמים יעקב בשנת תקס״ו, נוסף לכל ״הפליאו חסדם ונתנו לי בתורת מוקדם ג׳ שנים סך הכל עד עשרה שנים״. כחמש שנים עשה בדרכו, אחריהם שב לצפת בה חתם בשנת תקצ״ה על כתב שליחותו של רבי משה בן סמחון.

״שנות דור ודור״, ח״ב, עמוד רצ

ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

עמוד 84

רפורמיסטים יהודיים־לאומיים

כבר הכרנו שלוש קבוצות עילית שלקחו חלק בחיים הציבוריים של יהודי קזבלנקה ושניסו להשפיע לפי תפיסתן על כיוון התפתחותו של המיעוט היהודי במרוקו כולה. עם זאת, טרם הקפנו את מירב זרמיה הרעיוניים של ההנהגה היהודית, ולא את מגוון הארגונים היהודיים שלקחו חלק בוויסות תהליכי השינוי בקרב יהודי העיר. גם בקזבלנקה, כפי שהיה נהוג בקהילות רבות בעולם, פעל ועד קהילה. על הקשר בין ועד הקהילה לבין אופיה הקולוניאלי־המסורתי של יהדות מרוקו ניתן ללמוד מתיאורו של דיבון:

ועדי קהילות נבחרים. זכות בחירה יש לכל יהודי המשלם נדבה לפסח ולסוכות בסכום של 200 פ׳.[פרנקים] אין זכות בחירה ליהודים לא מרוקניים, כלומר, השכבה המשכילה והמפותחת יחסית, של היהודים הזרים. על־ידי כך נשארת למעשה הנהלת הקהילות בידי חוג יהודים מרוקניים שגדלו וחונכו במלות.[מולדת] למרות שמבחינה רשמית נבחרים ועדי הקהילות, הרי שלמעשה היו אלה תמיד נכבדי ותקיפי העדה ולבחירות לא היה עד כה כל ערך, ואף לא עוררו את התעניינות הציבור. אולם עם התפתחות וגידול שכבת הבורגנות מתחיל ענין הבחירות וענין "ההנהלה הדמוקרטית״ שלהן להוות בעייה. השנה, בעת ביקורי, נערכה בפעם הראשונה "מלחמת בחירות״ הראויה לשמה עם תעמולה קולנית וטקטיקה של בחירות והתמודדות קבוצות שלחמו על שלטונן. אך כל זה בתחומים מוגבלים מבחינת המספר. בקזבלנקה, למשל, אשר יש בה כ־80,000 יהודים, ביניהם כ־65,000 -70,000 יהודים מרוקנים, היו רק 2,000 בעלי זכות בחירה.

ועדי הקהילות מטפלים בעזרה סוציאלית, ענייני חינוך ודת שונים, גובים מסים, ובידיהם קרנות די חשובות המוצאות ברובן לעזרת נזקקים (ולעתים קרובות אף לנצרכים שלא מאנשי המקום העוברים בהגירתם את מרוקו). יש להניח שהשפעת הקהילות תגבר ותלך ותעורר כוחות חדשים. מעניין לציין שפה ושם ניכרים סימני ״מרד צעירים״ שהם משכילים, עורכי דין, רופאים ואחרים הסבורים שיש להחליף את המשמרות ולתת אף להם מקום בשלטון הקהילות.

(דיבון, 1953, עמוד 12)

דומה שדיבון צדק כשהתייחס לאותות של התקוממות כנגד ההנהגה הוותיקה. ואולם, הוא טעה לחשוב כי מערכת בחירות חריפה לוועד הקהילה של קזבלנקה התנהלה רק בשנת 1953, השנה שבה ביקר בעיר. מערכה דומה התנהלה כבר בדצמבר 1951, ובאמצעות המגעים, שנוהלו בין האישים השונים במערכת בחירות זו, ניתן להתוודע לחיי הציבור היהודי ולקבוצות העילית שמילאו תפקיד בהנהגתו.

הממסד הקהילתי בקזבלנקה היה נתון מזה שנים בידי אגף פרו־צרפתי של עילית רפורמיסטית. נשיא הקהילה הראשון, יחיא זאגורי, שימש מתורגמן בקונסוליה הצרפתית בעיר עוד לפני הכיבוש, ובתקופת הפרוטקטורט הוסיף לשרת את העניין הצרפתי בנאמנות רבה. שנים רבות לאחר מלחמת העולם השנייה הוא המשיך לכהן כמעין נשיא־כבוד של הקהילה, אך בפועל ניהל את ענייניה סגן־נשיא נבחר, ז׳אק פרץ.

ערב בחירות 1951 נקשרו מגעים בין פרץ לבין מאיר טולידנו, העורך של העיתון היהודי־המקומי בשפה הצרפתית נוער. בין שתי מלחמות העולם ראו אור בקזבלנקה שני עיתונים יהודיים חדשים: לאווניר אילוסטרה (l'Avenir illustré), עיתונם של הציונים, ולאוניון מרוקיין(l'Union marocaine), עיתונם של הרפורמיסטים הפרו־צרפתיים. העיתון נוער ירש את שניהם, ולא בכדי: תנועת הנוער של בוגרי כי״ח, ״שארל נטר״, עמדה מאחוריו; אך לאחר מלחמת העולם השנייה חלו בה תמורות והיא נקשרה לציונות עד שייצגה באופן מובהק את תהליך ההתחזקות של הנטיות הלאומיות בקרב העילית הרפורמיסטית. על רקע זה מיזגו ״שארל נטר״ וביטאונה את שתי הנטיות – הרפורמיסטית והציונית – ובכך ניטל העוקץ מהמתח בין שתיהן. נוער היה רחוק מלהטיף להתבוללות מלאה ולהזדהות לאומית עם צרפת, אך גם לא דחק בקוראיו להגשים את המטרות הציוניות. בעיקרו, ביטא העיתון נכונות להוסיף ולקיים את התפוצה היהודית־המרוקנית בשלטון צרפתי או בשלטון מרוקני עצמאי, אך בשמירה קפדנית על הייחוד היהודי, חיזוק מוסדותיו האוטונומיים, הגנה על זכויותיו וטיפוח זיקתו למרכז הציוני בישראל ולמרכזים יהודיים אחרים בתפוצות.

מגמה כזו, שבאה לידי ביטוי מעל דפי נוער נמצאת על קו התפר שבין הרפורמיזם היהודי־המערבי הקלאסי, הדוגל באמנציפציה ובאינטגרציה של יהודים בארצות מושבם, לבין הציונות. מבחינה זו, ניתן לראות בכך סוג"יהודי־לאומי" של רפורמיזם יהודי־מערבי, או לחלופין – סוג מיוחד של ציונות – זרם שרואה בתנועה הציונית מושא להזדהות נפשית ורעיונית, אך אינו מתכוון להגר לארץ־ישראל, או למדינת ישראל, לאחר שזו קמה. אפשר לזהות זרם זה במידה רבה עם ה״ציונות המערבית", כלומר עם הנטייה שהיתה נפוצה בקרב אוהדי התנועה הציונית בארצות המערב.

מעל דפיו של נוער נשבה אפוא רוח רפורמיסטית־לאומית, או ציונית־מערבית, והיא אשר שיקפה מן הסתם מגמה רווחת בקרב הצעירים היהודים המשכילים, בעלי המעמד הילידי. ברם, לא רק בקרב צעירים אלה, בוגרי בתי־הספר של כי״ח, אפשר למצוא סימנים למגמה זו. מגעיו של טולידנו עם פרץ נעשו במטרה לשלב ברשימה מאוחדת את אנשי הממסד הקהילתי הישן – אנשיו של פרץ – עם אישים אחדים מהאריסטוקרטיה היהודית בעיר שייצגו מגמה ציבורית־יהודית דומה. מצד אחד, הם היו מעורים היטב בחיי החברה, הכלכלה והתרבות של החברה היהודית בקזבלנקה, האירופית והפרו־צרפתית; לא עלה בדעתם, אפילו לא בערב משבר העצמאות, לעלות לישראל, ואם להגר הרי שהיה זה לצרפת, או לארץ מערבית אחרת. מצד אחר, הם לא גילו אותות הזדהות לאומית עם מדינה לא־יהודית כלשהי. אדרבה, הם הזדהו באופנים שונים כבעלי עניין בטיפוח התרבות העברית, בחיזוק המוסדות היהודיים הייחודיים, ואף תמכו בפעילות הציונית בקזבלנקה ובמרוקו כולה.

דמות מייצגת לנכבדים הללו אפשר לראות ברפאל בנאזראף, מן הגדולים שביבואני התה למרוקו ועסקן יהודי, אשר מילא תפקיד פעיל בוועד הקהילה בשנות מלחמת העולם השנייה. בנאזראף היה ידוע כאחד מתומכיה המושבעים של הפעילות הציונית במרוקו. ואולם, הוא לא נטה להצטרף להנהגה הפעילה של המוסדות והארגונים הציוניים במדינה. כשנקרא אל הדגל, היה מוכן לבוא ולתרום מהונו או את שמו לקידום מטרה ציונית כלשהי. אך הוא לא נטה לקחת חלק פעיל ורצוף בעשייה הציונית. כמוהו גם שם־טוב אוחנה, חברו לקבוצת הנכבדים, אשר עמד בראש ״מפעל החסות לילדים יהודים מרוקניים", גוף שהסתיר מאחוריו אלא את אגודת הידידים של עליית הנוער במרוקו. אוחנה, כמו בנאזראף לא היה תורם מאונו לעבודת השטח של עליית הנוער, אך לאגודת הידידים של המפעל תרם את המוניטין שלו.

רק טבעי הוא, שלנכבדים כאלה היה קשר לארגון יהודי נוסף שפעל במרוקו – הקונגרס היהודי העולמי. ארגון זה התאים ביותר לאישים בני־דמותם. לכאורה, לא היה הקונגרס אלא מהדורה חדשה, יצירת המאה ה־20, של כי״ח המקורי, האוניברסלי. גם הוא נוסד כדי להגן זכויות היהודים בכל אתר ואתר, כביכול, ללא נטייה פוליטית־לאומית מוגדרת. לאמיתו דבר שלטה בקונגרס נטייה לאומית־יהודית ברורה ורוב המושכים בחוטיו היו בעלי נטיות ציוניות ברורות.

כמו כי״ח וכמו התנועה הציונית גם הקונגרס היהודי־העולמי פרש רשת של סניפים מקומיים בתפוצות היהודיות בניסיון לסחוף לשורותיו אישים ממרומי החברה היהודית המקומית ומהעילית האינטלקטואלית שלה. הסניף המרוקני של הקונגרס נוסד לאחר הפלישה האמריקנית למרוקו (1944) וראשוני פעיליו היו בנאזראף וש״ד לוי. אגב, האחרון נודע כאחד מאבות הציונות במרוקו. לאור מעמדו וקשריו החברתיים ולנוכח הכרעותיו האישיות, כפי שהתגלו מאוחר יותר, הוא התאים להגדרה של ציוני־מערבי.

החל מראשית שנות החמישים הגביר הקונגרס את מאמציו לחזק את אחיזתו בהנהגה היהודית־המרוקנית. בד בבד ניתן להבחין בניסיון מצד החוגים המקורבים אליו להמיר ההגמוניה של הפלג הרפורמיסטי־הפרו־צרפתי בממסד הקהילתי, בהגמוניה רפורמיסטית יהודית־לאומית. ניסיון זה גבר ובלט בשלב מאוחר יותר – ערב קבלת העצמאות המרוקנית.

אם נרצה, לפנינו המערכה הראשונה שלו, מערכה הנערכת שלוש שנים לפני המעבר משלטון לשלטון.

בהקשר זה יש להבין את ראשיתם של המגעים בין מאיר טולידנו, רפאל בנאזראף וחבריהם לבין ז׳אק פרץ. הוועד הקיים, יש לומר, לא משך לשורותיו אישים מן המעלה הראשונה. נכבדים בעלי מוניטין, כגון בנאזראף, או שם־טוב אוחנה, היו אלטרנטיבה שעלולה היתה לאיים על הנהגת הממסד הקהילתי הקיים. בדרך הטבע, פרץ לא נטה לוותר על מקומו בהנהגה וכאשר המשא ומתן נתקל במכשולים – לאו־דווקא באשמתו – הוא הניח לו לגווע ואץ לחפש לו שותפים אחרים, נוחים יותר מבחינתו. השותפים הללו נמצאו, כנראה, בחוגים השמרניים ביותר בקהילה, חוגים שהיו ידועים באיבתם הקיצונית לציונות בשל הרקע הדתי שלהם. במלים אחרות, במקום קואליציה של רפורמיסטים פרו־צרפתיים ויהודים־לאומיים, כפי שמאיר טולידנו ציפה להקים, קמה לקראת הבחירות של דצמבר 1951 קואליציה בעלת גוון שמרני, פרו־צרפתי ואנטי־ציוני למדי.

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

הפלג הפטריוטי־המרוקני

עמוד 57

עְמְמְר וזִידוֹ – מַאז אִי מַאס (הוסף עוד ועוד)

רגע גילויהּ של מילה חדשה בחכתייה הוא תמיד רגע קוסמי בעיניי, כזה שמחבר בין עולם העבר – על אתריו, קולותיו, טעמיו והווייתו – לעולם ההווה, שסיטואציה מסוימת בו מציפה זיכרון משם. מילה כזו יכולה לעלות בעקבות אכילה של מזון מסוים או תמונה חדשה שנחשפת או בזמן ישיבה במרפסת, כשחפץ מסוים נגלה בזווית העין וצובע את הזיכרון בגוונים חיים של שם ואז.

באופן זה בדיוק נחשף בפניי הביטוי החכתי ׳עממר וזידו – מאז אי מאס׳, שמשמעו הוסף עוד ועוד. זהו למעשה ביטוי כפול המורכב מחזרה על אותה אמירה בערבית־יהודית ובחכתייה. בשעה שישבתי במרפסת עם הוריי, רחל ויצחק פינטו, שיחק בני איליי בקלפים, כשלפתע פנה לעברו אבי, סבו, התבונן במשחקו ואמר: ׳עממר וזידו – מאז אי מאס׳. ניסינו לשחזר את הסיטואציה שבה נאמרו הדברים שם, בטיטואן. התברר שבימי חג הפורים נהגו לשחק במשחקי קלפים ברחובות העיר, כאשר כל שחקן מעודד את חברו להוסיף עוד ועוד קלפים לערמה המצטברת.

האם הייתה זו דרכם של המוסלמים בטיטואן לשדל זה את זה להוסיף קלפים במהלך המשחק? האם השתמשו רק במילה הערבית או אולי דיברו גם הם מעין חכתייה – שפה המשלבת ערבית, ספרדית ועברית? או שמא היו אלה היהודים ששאלו את הביטוי הערבי והוסיפו לו חכתייה? אלה הן שאלות שהמחקר עדיין לא נתן להן תשובה. אני מצפה שיימצאו חוקרים שיהיו בידיהם הכלים לחקור את לשונם של המוסלמים בני מרוקו הספרדית, ובלשנים שישלטו בארבע השפות – ספרדית, חכתייה, ערבית ועברית – ושיחד ישרטטו את המפה הלשונית השלמה של הדיבור, של השיח ושל הכתיבה הייחודיים של יהודי חבל ארץ זה.

מכל מקום, הביטוי ׳עממר וזידו – מאז אי מאס׳ מסמל את המגעים והמעברים בין התרבויות, בין היהודים למוסלמים, ואת ההכלאה והתערובת של השפות השונות, אשר במקרים מסוימים ניתן לקטלגם כשפת החכתייה – שפתם של יהודי צפון מרוקו, שהיא תערובת של ספרדית עתיקה, ערבית מוגרבית, ערבית־יהודית ועברית. הביטוי ממחיש את ההווי המשותף שהיה ליהודים ולמוסלמים ברחובות העיר טיטואן; הם כרו אוזן אלה לאלה ושיחקו יחד או חלקו התבוננות במשחק – בהנאת הרגע, בעידוד ובהתלהבות.

בספר זה אני מציגה כמה ביטויים תרבותיים מגובשים, שניתן לתארם כסוגות של תרבות עממית ופולקלור, המדגימים את התרבות המשותפת ואת המתחים והמשחקיות שבה.

טיטואן: אתר של מגעים בין תרבויות

בין שלוש התרבויות – היהודית, הנוצרית והמוסלמית – בעיר טיטואן, בירתה של מרוקו הספרדית ברבע השני והשלישי של המאה העשרים, היו יחסים מורכבים. היבטים שונים של פעילות גומלין בין־תרבותית ניכרים בסיפורים על אודות מקום קונקרטי ובאגדה על מקום, בטקסים, באמירות פואטיות מן הרחוב ובשפת החכתייה. אני מבקשת לבחון בספר זה, באמצעות שיטות עבודה ומתודות מתחומי הפולקלור ולימודי התרבות, מחקר הספרות העממית, מהסמנטיקה ומהסוציולינגוויסטיקה, חמש סוגיות מרכזיות מהווי חיי היהודים בטיטואן שהמחקר טרם נתן עליהן את דעתו באופן ממוקד.

במרכז הפרק הראשון עומד סיפורו של מקום בבית העלמין היהודי בעיר טיטואן, המשמש אתר עלייה לרגל ומקום קדוש עבור יהודי מרוקו בכלל ויהודי טיטואן בפרט. במעלה בית העלמין נמצא אתר המכונה בזיכרונות ההיסטוריים והאוטוביוגרפיים ׳האבן שנפלה מן השמיים׳. על פי המסורת זהו מקום קבורתו של רב ידוע ואהוד על מוסלמים ועל יהודים – הרב יצחק כהן (Rabbi Isaac Cohen). במוקד העיון עומד סיפור אטיולוגי והגיוגרפי שמסביר את היווצרותו של מנהג ומנמק את מעמדה המקודש של דמות מנקודת מבטם של יהודים, של מוסלמים ושל נוצרים. אני בוחנת את הנרטיבים השונים שהתפתחו בזיקה למקום ולשמו דרך הסיפור על ׳האבן שנפלה מן השמיים׳ (La piedra que cayó del cielo). העלילה מתארת עימות בין רב חכם הנקלע בטעות למסגד ובין מוסלמים הכופים עליו לאמץ את האסלאם, תוך איומים על חייו. החכם מסרב להתאסלם ומוצא להורג. לאחר הירצחו, מגיעים אנשי חברה קדישא לבושים ברוחות רפאים ועל ראשם נרות דולקים, הם מחלצים את גופת הרב ומביאים אותה לקבורה כדת וכדין בבית העלמין היהודי. המוסלמים התרים אחר הגופה אינם מצליחים לאתרה כיוון שאירע נס ואבן גדולה נפלה מן השמיים וכיסתה את מקום קבורת הרב.

מבחר הנרטיבים המגולמים בסיפורו של המקום ובאגדת השבח הנלווית אליו מוצגים בפרק בהתבסס על כתבים שבהם נזכר האתר, לרבות הפרוטוקולים של ועד הקהילה שראו אור בשנת 2016 (Libro de las actas de la comunidad judía de Tetuán}, וכן על סמך סיפורים שהועברו בעל־פה ושתיעדתי מפי מידענים בעבודת השדה. לפרשנות החומר בהקשרו התרבותי נוסף גם מידע מתיעוד אתנוגרפי בטיטואן עצמה ובארצות שאליהן היגרו בניה. במהלך הדיון נבחן ההקשר ההיסטורי של צמיחת הסיפור ונסיבות הפצתו, כשברקע ניצבים היחסים בין מוסלמים ליהודים בטיטואן בתקופות הרלוונטיות.

מטרתי בפרק היא לנתח את הטקסטים הסיפוריים השונים. קריאה צמודה של הסיפור על מגוון גרסאותיו, כפי שהוא מסופר מפי יהודים ואף מפי מוסלמים, חושפת את היחסים המורכבים והמרובדים הקיימים בעיר טיטואן עד ימינו אלה. סיפורים עממיים, ובייחוד אגדות קדושים, נוצרים במצבים של מתיחות, כשערכיה של חברה מאוימים, וכאשר מתעורר הרצון ליצור בידול מהכלל וגיבוש פנים־קהילתי. הסיפור על שלל מקבילותיו מחזק לא רק את קדושת דמותו של הרב ואת המופת האישי שהציב, המקרין על כלל קהילתו, אלא אף את מוסכמות הקדושה וההתנהגות הנאותה בחברה: אחדות הקהילה, חירוף הנפש במאמץ להביא לקבורה יהודית את אחד מבני הקהילה והערבות ההדדית – כולם ערכים ומוסכמות המשוקעים בתולדות חייה של הקהילה היהודית בטיטואן.

הפרק השני עניינו גלגולי טקס הנוצ׳ה דה פניוס (Noche de Paños), טקס החינה המקובל בקרב יהודי צפון מרוקו. מהלכי הטקס המסורתיים עברו טרנספורמציות בהשפעת מגעים בין תרבויות, ואלה מתבטאות בהיבטים רבים: בתרבות החומרית, בגיבוש זהות, בייצוגה ובהזדהות עימה ובהיעלמות שפת הקהילה, החכתייה, כתוצאה ממגעים עם התרבות הנוצרית ועם השפה הספרדית. שרידיה של השפה נותרו חקוקים במהלך הטקס.

במרכז הטקס ניצבת ׳השמלה הגדולה' מהפריטים היחידים ששרדו מן התרבות החומרית של יהודי צפון מרוקו. השמלה, שכמותה נותרו אחדות בלבד ברחבי העולם, הפכה לסמל בפני עצמו ולחפץ ביוגרפי, במושגיה של ג׳נט הוסקינס. בפרק אני נדרשת לסוגיות תאורטיות של אותנטיות וזיוף, אם כי, ברוח עבודתה של רגינה בנדיקס, לא בהכרח כניגודים דיכוטומיים. עוד אני עוסקת בשאלות של ייצוג ודימוי בהקשר של טקס הנערך בעידן של שינויים חברתיים, כלכליים ותרבותיים עמוקים.

שלושה צירים מרכזיים של טרנספורמציות מתגלים בטקס הנוצ׳ה דה פניוס ובעיצובו: ציר המרחב, ציר צמצום הזמן וציר מעברי המדיום. טרנספורמציות בציר המרחב חלו בתקופת הפרוטקטורט הספרדי במרוקו(1956-1912), אז עבר הטקס מן החודרייה (judería, הרובע היהודי) לרחובות האנסנצ׳ה (ensanche, ההרחבה של העיר), שם התגוררו הנוצרים והיהודים בשכנות. באותן שנים התכנסו היהודים בבתיהם והשתדלו להצניע את שונותם – את מנהגיהם, את שפתם ואת התנהלותם – מפני שכניהם. הטקסים עברו מן החוץ אל תוך הבית. עם ההגירה לישראל חלו שינויים נוספים בהיבט המרחבי של הטקס. המעברים בין המרחבים השונים ממחישים מעברים בין מסורתיות למודרניות בטיטואן עצמה: במעבר מן החודרייה לשטח המורחב של העיר, מחוץ הבית אל תוכו; וכן בישראל, במעבר מן השיכון הפריפריאלי לבית הדו־מפלסי. התמורות באופי הטקס מהדהדות את החשש מפני המגעים בין התרבויות במרחב שקיימת בו הייררכייה ברורה בין נוצרים ליהודים, וכן את התהליכים המלווים את משברי ההגירה יחד עם הצמיחה וההתבססות שלאחריה.

בציר צמצום הזמן ניכרות טרנספורמציות שחלו בשל קיצור התהליך הטקסי הקודם לחתונה ובשל שינויים תרבותיים. הטקס הנהוג כיום הוא למעשה תוצאת דחיסה של כמה טקסים שנמתחו בעבר על פני ימים רבים ונחוגו בנפרד, והוא מכיל אלמנטים מסורתיים הקשורים לימי הטקסים השונים שקדמו לחופה במרוקו הספרדית.

בציר מעברי המדיום נכללות טרנספורמציות הקשורות לאופי הטקס ולניסיון לשמרו בדרכים נוספות. טקס הנוצ׳ה דה פניוס הנהוג כיום בישראל בארצות אחרות מקבע מוטיבים סמליים ויוצר מנגנונים חדשים לשימורם, הן מחמת החשש להיעלמותה של התרבות הייחודית, המיוצגת גם באמצעות השמלה, הן בשל החרדה מפני מותה של החכתייה. מעמדה של השמלה בטקס נובע מן החיפוש אחר אותנטיות, האופייני לתחושת האובדן בעולם המודרני, ומתחושת החירום של תרבות המצויה בסכנת הכחדה. הטקס מדגים הבניית זהות באמצעות החפץ, ודרך הגלגולים שחלו בו ניתן ללמוד על העולם הקולוניאלי המכפיף את הנכבש לתרבותו, ועל העלייה לישראל והשפעתה על בני הדור הראשון והשני להגירה.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס

עמוד 15

 בְּעֵד שְׂמְע סְרִיךִ לָאכוֹר הָאדְסִי תְכְלְתוֹ סְהְוּאָ כְּתִירַה דְלְפְלוּס וּקָאלְלּוֹ לְמוּל לְעְבִּירַה אִידַה נְתִי תַה תְקְּבֵּל עְלַה רָאצְךּ הָאדְסִי כָּאמֵל אַנַה מוּזוּד נְעְבִּי מְנְךּ הָאד לְעְבִּירַה.

כאשר שמע השותף האחר את הדבר, קיבל חשק גדול לכסף ( חמד מאוד לממון) ואמר לו לבעל העבירה, אם אתה מקבל על עצמך הדבר הזה כפי שהוא, אני מוכן לקחת ממך את העבירה.

פְהָאדִיךּ סָאעַה קְּבְדְ מוּל לְעַבִירַה נֵץ דְלְפְלוּס דִי תְפַע נְהָאר סְרָאוּו סְלְעַה וּכְּתְבוּ כָאגְ'טְ בִּינָאתְהוֹם עְלַה לְבִּיע דְלְעַבִּירַה וּסְרָאהָא מְנְנּוֹ פְחָאל וָאחְדְ דִי תָה יִסְרִי סִי חָאזַה מְזְיָּיאנַה מְן צָאחְבּו.

באותה שעה קיבל בעל העבריה חצי מן הכסף ששילם ביום בו קנו את הסחורה ןערכו הסכם ביניהם על אודות מכירת העבירה וקנה ממנו כאילו אחד שקונה דבר יפה מחברו.

וּכִּיף אוּצְלוֹ לְבְּלָאדְהוּם אוּקַפוּ הָאדַכְּסִי דִי עְמְלוּ פְטְרִיקּ עְלַה יֵד בֵית דִין וּהָאדָאךּ אַרָאזְל דִי סְרַה לְעְבִּירַה רְבְחְ פְהָאדָאךּ דְהְבּ מְלִיח וּצְל יִכּוּן עַשִׁיר כְּבִּיר. דָאזוֹ סִי עָאמָאת נְפְטַר מֵן הָאד לְעוֹלַם וּמֵן דִי אוּקֵּףְ יִעְטִי שְׂרְעְ פְשַׁמַיִם עְלַה לְעְמָאייְל דִי עְמְל פְהָאד לְעוֹלַם חְסְבוֹלוֹ פוּצְטְ לְעַוֹנוֹת דִי עְמֵל בָאיְיְן בַעַל נוֹכְרִיָה וָאזֵב הָאדָאך אַרָאזְל וְקַּלְּהוֹם בָּאיְיְן עְמְּמְּרוֹ מַה עְמְל הָאד לְעַבִּירַה.

כאשר הגיעו לעירם סיפרו את אשר עשו בדרך לבית דין ןהאיש שקנה את העבירה, הרוויח המון זהב ונעשה עשיר גדול. עברו אי אלו שנים נפטר מן העולם וכאשר עמד לתת דין בשמים עבור פועליו אשר עשה בעולם הזה, כללו בעונות שעשה גם שבעל נוכרייה, אך האיש ענה ואמר להם שמעולם לא עבר את העבירה הזו….

שבחי צדיקים…מעשיות בלשון יהודית מוגרבית, ניקוד ותרגום שלי

עמוד 28

אחרי המלחמה הפכה טנג׳יר לכספת של העולם, ומספרים שמריצות של מטילי זהב עברו מבנק לבנק לאור היום באמצע המולת השווקים, ובמיוחד הסוכּו הקטן, לב ליבה של העיר. מלחמת ספרד נמשכה על מרפסות בתי הקפה של הכיכר. הרפובליקאים המהפכנים תפסו את ה-Fuentes, המלוכנים הפרנקיסטים את Centrals. הם קיללו וגידפו משני צידי הכיכר. לפעמים אף זרקו כוסות ובקבוקים זה על זה, והפצועים פונו לבית החולים היהודי. בשנת 1955 התהלך בורוז ברחובות העיר כצללית שעמדה לקרוס. בקושי הלך על רגליו, בקושי הסתכל על אחרים. הוא היה מוכר כאיש הבלתי נראה (el hombre invisible). מצבו הידרדר, והיה צריך לאשפזו. גם הוא מצא את דרכו לבית החולים היהודי. בראשית שנות החמישים, לפני העצמאות וביטול מעמדה, מנתה העיר כ-000,150. תושבים. שליש מהם היו אירופים, ושני שליש מהאירופים היו ספרדים. נהגו לומר שהממשל היה צרפתי, העבודה והאווירה ספרדיות וההילה בריטית. בשנת 1956 זכתה מרוקו לעצמאות, וגורלה העתידי של טנג׳יר לא הוכרע. שקלו לשמור על מעמדה הבין־לאומי, להכריז עליה כאזור סחר חופשי, להפוך אותה לנסיכות. הוקצו לה שנתיים נוספות של פטור ממיסים על עסקי בנק וזהב. בשנת 1958 בוטל הכול, והזרים החלו לארוז את חפציהם. הבנקים נדדו לאזורים חופשיים יותר, תעשיית הזהב מצאה לה מקומות בטוחים יותר. לחוגים הלאומניים לא הייתה סבלנות ללבטיה הבין־לאומיים של העיר. היא הייתה חלק משטחה של מרוקו, היא הייתה צריכה לחזור לחיקה של מרוקו. היא כבר לא תהיה הכספת של אפריקה.

לפני התקופה הבין־לאומית, מאז אמצע המאה השמונה עשרה, הייתה טנג׳יר הבירה הדיפלומטית של מרוקו. אפשר היה לרכז שם את כל הנציגויות הכופרות ולתת לאנשיהן לכפור כמה שרצו בלי לזהם את התושבים המקומיים. גם אחרי העצמאות היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. נשים, ילדים, סמים, משקאות, עתיקות, צבעים, מילים. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק כדי להענישה על עברה המופקר. הם הזניחו אותה והיא המשיכה להיות עיר כל ההכלאות, ההצלבות, המפגשים, הזיווגים, ההזיות, המטבעות. בית קברות של שברי מיתוסים. מהגרים רוסים השתעשעו עדיין בהפלת העריצים הסובייטים, מהפכנים ספרדים בהפלת שלטון הקודיליו פרנקו; האדונים הצרפתים קיוו לשובה של צרפת בתור מעצמה שתגן על המלוכה מפני השבטים הברברים, והסוחרים היהודים האמידים יצאו בהכרזה בין־לאומית על טנג׳יר כבירת גלות אנדלוסיה. עיר רב-לשונית, רב-תרבותית, רב-מינית, רב כל מה שרוצים. בלי שאילצה את עצמה. פרוצה לכל הרוחות, ובמיוחד לרוח הנושבת בה רוב ימי השנה, מתחזקת ונחלשת בתדירות שמתחלפת לאורך היום לפי הצעות האוקיינוס ותנוחות הים. קראו לה בכל מיני שמות, לרבות ״שרקי״ בערבית ו״לבנטה״ בספרדית. טנג׳יר הידרדרה בהדרגה, וככל שהידרדרה כן נהנתה מזימתה. תושביה מצאו נחמה בהגיית פתגמים כגון ״טנג׳יר בוכה על מי שאינו מכיר אותה, ומרגע שמכירים אותה בוכים עליה." בשנות השישים היא הפכה לעיר מקלט למאוכזבי החיים, לרבות קומוניסטים אמריקאים ומכחישי-כל-דבר של ״דור הביט״, מבשרי ההיפים, שהכתירו עליהם את פול בולס. לכל קהילה היה קדוש משלה, לסופרים מגרדי הנייר לא הייתה שום סיבה לא לתת לעצמם קדוש משלהם – גם אם פקפק בעצמו, על אף כישרונותיו הרבים ופרסומו הרב. חסידיו הציבו את עצמם כמחוללי המהפכה ההומוסקסואלית-פסיכדלית. הם לא בחלו בהתנסות מינית ולא בשימוש בסם. בולס עצמו התגורר קומה מעל אשתו עם כל מיני מאהבים נאמנים. הוא נטל על עצמו ללקט את לחני הג׳ילאלה, שכישפו את פליטי הג׳ז, הבלוז והרוק למיניהם, ולשכתב באנגלית את סיפורי מוחמר שוכרי ומוחמד מְרַבֶּט.

היינו בראשית השנה השלישית, ואני לא הייתי שותף לדאגות שלו. הוא לא היה מתקשה למצוא עבודה בחו״ל. לצאת לבואנוס איירס או למקסיקו, להשתלב בצוות ההוראה של אחד החוגים למחשבת ישראל בניו יורק או ברומא, להרחיק עד סיאול או סידני. הוא דיבר ספרדית, אנגלית וצרפתית והיה יכול לרכוש כל שפה נוספת. לא הבנתי את הצורך שהיה לו לטפח בצורה חולנית את המיתוס של טנג׳יר. בבית החולים הוא מצא מפלט בסיפוריו ובהגיגיו על העיר ועל המצר שלה. אמנם לא התקשיתי לקבל את המיתוס שלו, הוא לא חייב אותי לדבר, אבל לא ידעתי לומר מה הבעית אותו בארץ ודחק אותו לזרועותיה של טנג׳יר. היו לו ירושלים וחזיונותיה, חיפה ושיפוליה, תל אביב והמולתה. לפעמים הוא פלט לעצמו ביטוי בספרדית: Verdadera Señora. חשבתי לתומי כי מה שהעיב עליו ביותר באותם ימים של התאוששות והחלמה היה שלא יזכה להגשים את חלומו ולשהות בעיר החטאים. טנג׳יר הפכה אצלו להזיית ההזיות. ארתור רימבו פנה להרר, העיר הסוּפית של אביסיניה; דניאל פנה לטנג׳יר. עיר נידחת שבה הכול היה מותר. לשקר, להתחזות, להתפתות. עיר הכתיבה החשופה, ללא התחכמויות סגנוניות, ללא התחשבות ברבדים של כתיבה. ללא עורכים וללא משגיחים. עיר הכתיבה הבלתי קריאה, הן אצל בולס והן אצל בורוז. אפילו טאהר בן ג׳לון הסתפק בתרגום נימתו הערבית-מרוקאית לצרפתית.

בניגוד לדניאל, שסגד לסופרים, הייתי חצוי ביחסי אליהם. לא כל מי שהשחיר עמודים על גבי עמודים היה זכאי להערכה, או אפילו לתשומת לב. כה רבו הספרים וכה נמאסו עליי מחבריהם עד שהבטחתי לו לקרוא בסופרים המעורערים נפשית והבלתי מובנים שלו לכשאגמור לקרוא את הסופרים השפויים והבהירים.

כעבור שבועיים בבית החולים הוא התרפה במקצת. נראה כמשלים עם מצבו ועם תנאי אשפוזו. הוא כאב את כאבה של אימו, שהתמקמה אצל קרובים בירושלים כדי לבקר אותו מדי יום. העדפתי להגיע בשעות המאוחרות של הבוקר, אחרי ביקור הרופאים, כדי לא להקשות עליו. הקפדתי לא להישאר איתו יותר משעה קלה. הביקורים התישו אותו. הוא לא חדל לחזור על הסיפור: הרגיש זיעה קרה בכל חלקי הגוף, כאבים בידיים שהתפשטו לחזה ולגב. סיפור אביו חזר אליו, הוא הזמין מונית. הכבישים היו פקוקים והוא התפתל במושב האחורי קרוב לשעה. בחדר המיון לא חשדו שבחור כה צעיר יכול ללקות בליבו. אחרי שהועבר מטיפול נמרץ לפנימית ביקרו אצלו אנשי הסגל והמשתתפים ב״עמיתי ירושלים". הם הוכו בתדהמה. שום דבר לא בישר שהוא מועד לפורענות רפואית כלשהי. הוא היה רזה, אלגנטי, חינני. עם מבט חודר וחיוך דק על השפתיים, מדלג בין סקרנות לאירוניה. לא קיבל דבר כמובן מאליו, הקשה כל הזמן, ביקש להשתכנע. כאילו תר אחרי אמת שידע שאינה קיימת.

בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא נמנע מלהזכיר את טנג׳יר. כאילו שכח ממנה, שם אותה בסוגריים, תייק אותה עם הדברים שהוא כבר לא יגשים. רימבו הוא לא יהיה, ואפילו לא אלן גינסברג. סופר הוא לא יהיה, ואיש לא יהיה רמב״ם עוד. מעכשיו והלאה יהיה עליו לנהל חיים שגרתיים. ללא תלאות, ללא התנסויות, ללא הרפתקאות. לסיים דוקטורט ולהתביית עם אישה וילדים. הוא זיהה סימנים שאם שום דבר בלתי צפוי לא יקרה, הוא יוכל להשתחרר בקרוב. הוא שב והתלוצץ על הרופאים:

״הם מאשימים את הסיגריה, את האלכוהול, את הכולסטרול.

רק את האשם העיקרי הם לא שוקלים להאשים.״

״והוא?״

״הלב עצמו."

״הלב נפגע."

״מרוב אהבה."

הוא לא פירט. מעולם לא שמעתי אותו מדבר על אהבה. הוא לא נראה לי ממוקד. הוא רצה לרמוז לי משהו.

״אתה רוצה לומר שהלב נשבר מרוב אהבה."

ניכר שהוא האשים את האהבה. לא ידעתי איזו. האם אהבת נשים או אהבת גברים. אהבה אסורה או אהבה מותרת. אהבה נלהבת או אהבה נכזבת. לא דובר באהבת האדם או אהבת המולדת. אף על פי שגם היא הייתה אפשרית. השיחה לא הייתה קלה לו. הוא דיבר על השנתיים במרומי הר הצופים. מזכיר את השעות שבילינו בקומה השלישית של הספרייה, שוקדים על כתבי הרמב״ם, גם בראי שפינוזה וגם בראי שטראוס. נטלנו הפסקות תדירות למדי בקפטריות השונות. קפטריית המנהלה וקפטריית הרוח. קפטריית החינוך וקפטריית החברה. הוא הזכיר סטודנטית שהרבתה לשהות במקביל באותה קומה, באותם ימים ובאותן שעות.

״ישבו שם הרבה בחורות.״

לפי מבטו הבנתי שעשיתי טעות. הוא היה מאוהב, ואסור היה לי לדבר על נשים בלשון רבים. הוא תיאר אותה בקווים כלליים, ללא סימן היכר מובהק. לא ידע את שמה ולא את מה שהיא למדה. הבחנתי בסימני מבוכה ורציתי להקל עליו: ״ניגשת אליה?״

״היא הייתה בלתי נגישה.״

״היא לא התעניינה?״ ״להיפך.״ ״אז…"

״לא רציתי בקשר איתה, לא יכולתי לרקום קשר איתה.״ ״אלא?״

״אני רוצה להתנצל בפניה.״ ״להתנצל על מה?״

״היא יודעת."

בנסיבות אחרות הייתי מתבדח. חוש הומור לא חסר לו, הוא לא התרגש מהסרקזם שלי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שגבר מתאהב, זו לא תהיה הפעם האחרונה. רומנים לובשים צורה ופושטים צורה. אהבה מרקיעה שחקים ברומנים. ממשיכים לקרוא את אנה קרנינה לטולסטוי ומדאם בובארי לפלובר. גם אם סרטים עם רומי שניידר, קתרין דנב ומישל פייפר בתפקידים הראשיים הוציאו מאיתנו כל חשק לרומנים כתובים, בכל עשור מתפרסם רומן אחד לפחות שמראה את אופי האהבה של התקופה. איני יודע מה נכתב אחרי ״סיפור אהבה״, סביר להניח שרומנים תלדי אפליקציות והיכרויות דרך הרשתות החברתיות. הספרות העולמית הייתה והינה הימור על האהבה. במיוחד הספרות העברית, שאינה יודעת באמת מה זאת אהבה. לא אצל א. ב. יהושע ולא אצל עמוס עוז, לא אצל צרויה שלו ולא אצל דויד גרוסמן. במחוזותינו לא מחפשים להתאהב אלא להינשא.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

עמוד 17

הלכנו אבלים וחפויי ראש בפיק ברכיים וברפיון ידיים. אוי לנו מצרנו הקמים עלינו לרעה, כמאמר הכתוב: ״מאיש עד אשה מעולל ועד יונק״.על כולם נשאנו קינה. ״לא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי״. מכאוב עם ישראל כולו. היינו לבוז ולחרפה לשכנינו ששמחו לאידנו ולשברנו. פורענות באה על עמנו ואין בידינו להציל. דורסים וחומסים ברגל גסה, כחיות טרף לחרפה ולמשיסה. בכל צום קראנו תהלים וסליחות. יגון ודאבון לב היו מנת חלקנו בימים אלה. הרבינו בתפילות ובתחנונים ואולי ה׳ ישמע ויושיע את אחינו בחמלתו הרבה, כמו שאמר איוב: ״אדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי״. הגיעו אלינו פליטים מאירופה, בני מזל שהצליחו למלט את נפשם. היו כאלה ששהו באופן בלתי חוקי והייתה סכנה שאם ייתפסו יגורשו חזרה לאירופה ולמוות. הסתרנו אותם אצל משפחות במללאח. הקהילה טיפלה בהם באהבה, דאגה להם וסיפקה את מחסורם. עם כל אחד שנמלט ממוות, שמחנו על עוד אחד שניצל מציפורני הנאצים ועוזריהם. האין זה הזמן שהמשיח ישמיע לנו את שופרו, יגאל את אחינו ואותנו ויוליכנו מהרה קוממיות לארצנו? האין זה הזמן המתאים שיופיע? יום אחד, ודווקא בתשעה באב, יום מועד לפורענות, הגיעה השמועה לפאס ש״לגום״ (חיילים ברבריים מהכפרים של מרוקו בצבא צרפת) התנפלו על היהודים בספרו. התקיפו את המתפללים בבית הכנסת של ״אם־ הבנים״, הכו בהם ורגמו אותם באבנים. למעלה מעשרים איש נפצעו. בהם פצועים קשה שהיו צריכים להביאם לבית החולים של פאס. המשטרה והצבא לא נקפו אצבע לעצור התקפה זו. המשטרה עצרה את הנתקפים, כמאתיים איש, ולא את התוקפים, והכריזה עוצר בעיר. היהודים היו כלואים בבתיהם ארבעה ימים ללא מים וללא מזון. בעקבות כך כל הקהילה נענשה והטילו על חבריה עונש – לבל ייראו במקומות ציבוריים כמו בתי קפה או קולנוע. בנוסף לכך הוטלו עונשי מאסר על רוב היהודים שהוכו. ״מי שמע כזאת מי ראה כאלה״. הרגשתי על גופי את הצער ואת הסבל של אחינו באירופה וכאבתי כאילו הייתי אתם וסובל את סבלם. כמו ששרים בהגדה של פסח ״כל אחד חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״. הרגשתי כאילו אני נמצא עם אחיי הסובלים במחנות המוות. רק נס יציל אותנו מגורלם. אלוהים שמע את תפילתנו וישועת ה׳ לא איחרה לבוא. צבאות ארצות הברית פלשו למרוקו ושמו קץ לסכנה שאיימה עלינו מממשלת צרפה הרשעה. ראינו ברחובות חיילים אמריקנים ואנגלים ורווח לנו. ידענו שניצלנו מציפורני הנאצים ושותפיהם הצרפתים, אבל המלחמה באירופה הייתה עדיין בעיצומה ולאחינו שם טרם באה רווחה.

כשצבאות הברית פלשו גם לאירופה ידענו שסוף סוף הישועה בדרך. ״כן יאבדו כל אויביך ה^,״. הכרנו חיילים וקצינים אמריקנים יהודים ודוברי עברית שבאו לבית הכנסת בשבת. בשבת הוזמנו לבתינו וקיבלנו אותם באהבה ובכבוד. בשנה האחרונה של המלחמה שמענו על הבריגדה היהודית מארץ ישראל ולשמחתנו לא היה גבול! אכן פעמי המשיח נראים בעין. הגיעו אלינו ירחונים, אינני יודע איך, עם תמונות של חיילי הבריגדה עם הדגל העברי על מדיהם, מה שעורר בנו פליאה, התרגשות גדולה ושמחה שבלב. כאילו ששמענו את שופרו של משיח. גם אנחנו עשינו דגל עברי ושמרנו אותו בבית, הצטלמנו אתו והיינו גאים בו. אז כבר התחלנו בפעילות ציונית. ערב אחד התאספנו באולם בית הכנסת של ״אם־הבנים״ ומורה אחד מ״אליאנס״, בשם מיטרני, הודיע שמארגנים מקהלה כדי ללמוד שירי ארץ ישראל. לתימהוננו לא היה גבול! לא ידענו בכלל שהוא היה יהודי. עכשיו מתברר שלא רק יהודי הוא, אלא שהוא מארץ ישראל. זה מילא אותנו שמחה כאילו שגילינו אוצר בלום שנעלם מעינינו עד כה. אחר כך התברר לנו שכל מורי ״אליאנס״ הם יהודים. חלקם מתורכיה וחלקם מארץ ישראל. הכיצד זאת שלא ידענו על היותם יהודים? מפני שאף פעם לא באו להתפלל. שמרו על מרחק מהקהילה וגרו בעיר החדשה בין הגויים. אנחנו התלהבנו כל כך לשיר שירי ארץ ישראל שבאנו בהתלהבות רבה פעם בשבוע ללמוד שירה. המקהלה שלנו הייתה גדולה ומנתה כעשרים בנים ובנות. מורה אחד, מתתיהו קורח, שהיה גם הוא מארץ ישראל, התחיל ללמד אותנו עברית והתלהבותנו לא ידעה גבול. התחלתנו להרחיב את המקהלה ולשיר גם בתפילת ערב שבת ומוצאי שבת. למדנו קטעי תפילה עם מנגינות נעימות מאוד שלמדנו מחיילים יהודים. בית הכנסת היה תמיד מלא על גדותיו ובני הנוער זרמו בהמוניהם לתפילותינו. מלווה מלכה היינו עושים בבית הכנסת בעיר החדשה ופתאום גם בני נוער שחדלו לבוא לבית הכנסת התחילו לבוא. אני שמחתי תמיד להשתתף כסוליסט במקהלה שלנו.

לא עבר זמן רב עד שהתאקלמתי בפאס ונקלטתי בין בני הנוער שבה. קהילה נפלאה ומבורכה בתלמידי חכמים ומלומדים. הנוער שם היה משכיל ברובו וציוני ברוחו. הבתים היו תמיד מכניסי אורחים למופת ופתוחים לכל אחד. עם קבוצתנו נמנו רבים שעתידים היו למלא שליחות לאומית ומהם נפלו בשליחות זו בעתיד. אחת מהחברות שלנו בקבוצת נוער זו הייתה לעלמה יפהפייה וחכמה, מלאת חדוות חיים ושובבות נעורים שצחוקה לא מש מפיה. מוניק עטר, לימים רוחמה אסולין, ליכדה את הקבוצה שלנו סביבה באישיותה המקסימה, עודדה ודחפה וכולנו אהבנו אותה אהבה תמה של ידידות נאמנה. היא רוממה את רוחנו בחיוניותה ובחיוכה שובה הלב. מלאה פעילות ורעיונות ללא הפסקה, יזמה וביצעה – והכל ברוח טובה ובמילה נעימה, בכוחות עצמה, ללא הדרכה וללא קשר עם הארץ. זה יגיע בעתיד, אבל אז זו הייתה פעילות טבעית שנבעה מההתלהבות שלנו שבה כל אחד תרם את חלקו. שיעורי ערב לעברית כללו את כל בני הנוער שלמדו בהתלהבות והתחלנו לנהל בינינו שיחות בעברית. התחלנו גם להציג בציבור מחזות בעברית ובצרפתית על נושאים תנ״כיים שהצגנו בפני הקהילה היהודית והנוער היהודי בערים אחרות.

אחרי שחרור צרפת התחלנו לקבל עיתונים של התנועה הציונית מצרפת ומארץ ישראל שמצאו את דרכם אלינו. הגיעו לידי ספרים בעברית שקראתי בצימאון. שמעתי וקראתי על החלוצים בארץ־ישראל, ונוצר קשר עם ארגונים אחרים בערי מרוקו. ההתארגנות בין הנוער הלכה וגברה. היו אספות והרצאות בענייני ארץ ישראל. הייתה זו ראשית התנועה הציונית אצלנו. התחלנו לארגן בילויים משותפים. בכל יום ראשון היינו יוצאים ל״ראס-אלמא״ או ל״עין־שקף״, שם היו נהרות וברכות מים בתוך הנהר. במקומות אלה בילינו כל היום שמחים וטובי לב. המעניין הוא שטענת הרבנים שבית ספר ״אליאנס״ יוציא אותנו לתרבות רעה, לא הייתה נכונה, כי הנה דווקא מורי ״אליאנס״ הפיצו בינינו את אהבת ארץ ישראל, לימודי השפה העברית ושירי ארץ ישראל. רוב תלמידי ״אליאנס״ לא דקדקו בקיום מצוות, אם כי באו בשבת לבית הכנסת להתפלל.

את ידידיי בספרו לא שכחתי. גם שם התחיל הנוער להתארגן וללמוד על ארץ ישראל. לעתים קרובות נסעתי לשם לסוף שבוע והייתי מספר להם מה ששמעתי ומה שלמדתי על ארץ ישראל. לימדתי אותם גם את המנגינות לתפילות שידעתי. זה הכניס רוח חדשה בתפילות שלנו וגם המבוגרים נהנו מזה. הוספנו יותר ויותר מנגינות לתפילות שלנו וזה הוסיף עניין והתלהבות בבני הנוער, שיבואו להשתתף. לכן, בכל פעם שלמדתי משהו חדש, הייתי הולך לספרו להיפגש עם ידידיי ועם בני משפחתי, ללמד את הנוער מה שידעתי ולהרצות בפניהם על ארץ ישראל וחלוציה.

כשהמלחמה נגמרה יצאנו בתהלוכה גדולה במללאח של פאס, ובידינו דגלי ישראל. הלכנו ושרנו בהתלהבות שירי ארץ ישראל ורקדנו ברחובות. לשמחתנו לא היה גבול. כל התושבים של המללאח ושל נוואוול יצאו לרחוב הראשי של המללאח להביע את שמחתם על כך שאויבי ישראל נפלו ונמחצו עד עפר. ״ורשעים בחושך ידמו״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

עמוד 113

85 – אערך שיר מהללי

 רלד. אֶעֱרֹךְ שִׁיר מַהֲלָלִי

לכבוד שלוחי א״י. שיר שבח לכבוד השד״ר רבי עמרם דיוואן, שליח חברון (ראה עליו יערי, שלוחי א״י, עמ׳ 585). שליח נאמן זה היה פעמיים במרוקו, ובפעם השנייה מצא בה את מותו. משוררנו כתב קינה על מותו ׳אזיל דמעה אל שמועה׳. המשורר שהה במרוקו בשנת תקל״ג (1773) לערך.

שיר מעין אזור בן שתים עשרה מחרוזות ומחרוזת פתיחה. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור מעין אזור. חריזה: אאאא בבבא גגגא וכו׳.

משקל: שמונה הברות בטור.

כתובת: פיוט יסדתי לכבוד יקרת הלת שליחא דרחמנא הרב הכולל כמה״ר עמרם דיוואן יצ״ו נועם ׳כל אויביך יבא זמן׳.

סימן: אני דוד בן חסין חזק.

מקור:    א- לט ע״ב; ק- מו ע״ב; ב״צ 2144 – 37 ע״ב; נ״י 5350 – 25 ע״ב; נ״י 3097 – 6 ע״א.

אֶעֱרֹךְ שִׁיר מַהֲלָלִי

לִפְנֵי יוֹצְרֵי מְחוֹלְלֵי

לִכְבוֹד חָכָם, שִׂמְחַת גִּילִי / אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי

נִפְלָאת אַהֲבָתְךָ נִשְׂגָּבָה

בּוֹעֶרֶת כְּאֵשׁ לֶהָבָה

בַּמִּדְבָּר וּבָעֲרָבָה / מְאֹד מְאֹד נָעַמְתָּ לִי

יְדִידוּתְךָ חוֹשֶׁקֶת

נַפְשִׁי, וְתָמִיד שׁוֹקֶקֶת

אֹדֶם פִּטְדַת וּבָרֶקֶת / גַּם נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי

דּוֹמֶה דּוֹדִי בְּמַקְהֵלִים

לִצְבִי וּלְעֹפֶר אַיָּלִים

אֵלָיו אֶקְרָא נֹעַם חוֹבְלִים / יָקָר תִּפְאֶרֶת כְּלִילִי

וַאֲנִי תְּפִלָּה לָאֵל

יְשִׂימְךָ רֹאשׁ בְּיִשְׂרָאֵל

בְּיָמֶיךָ יָבוֹא גּוֹאֵל / עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי

יְדִידִים, רֵעִים, אֲהוּבִים

לִדְבָרָיו הֱיוּ מַקְשִׁיבִים

עַטְּרוּהוּ בַּזְּהוּבִים / אֶעְנְדֶנּוּ עֲטָרוֹת לִי

דְּבַשׁ וְנֹפֶת בְּפִיהוּ

רַךְ וְטוֹב בְּמַעֲנֵהוּ

מֵאֵת אֶשְׁאַל יִשְׁמְרֵהוּ / יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי

בּוֹרֵא אֶרֶץ וְשָׂמִים

יוֹסִיף לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים

טוֹבִים בַּעֲדִי עֲדָיִים / וְתִרְבִּי וְתִגְדְּלִי

נֶטַע יָפֶה, פֶּרַח רָטֹב

אָחִי נֹעַם וְאָחִי טוּב

שׂוֹנְאָךְ יִקְטֹף קָטוֹב / אֱלֹהִים ה' חֵילִי

חָסִין קָדוֹשׁ צוּר עוֹלָמִים

יִתֵּן לְךָ בָּנִים חֲכָמִים

בַּתַּלְמוּד מְחֻכָּמִים / בַּיְּרוּשַׁלְמִי וּבַבָּבְלִי

חַנּון הָיָה יִהְיֶה הוֹוֶה

חֲסָדָיו לְךָ יְצַוֶּה

וְיַצִּילְךָ מִכָּל מַדְוֶה / גַּם מִכָּל מַכָּה וָחֳלִי

זְכוּת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

תָּגֵל תִּשְׂמַח גַּם תָּרֹן

בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן / עִם כָּל יִשְׂרָאֵל קְהָלִי

קוּם בְּתוֹךְ עַם גָּדוֹל וָרָם

אֲדוֹנִי צֶדֶק אֲדוֹנִי רָם

לִקְרֹא דָּת מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם / בָּרֵךְ לְצוּר גּוֹאֲלֵי

2. 2. לפני יוצרי מחוללי: לפי שהשירים הושרו בבית-הכנסת עם עליית המהולל לתורה. 3. אשכול הכופר: על-פי שה״ש א, יד. 4. נפלאת אהבתן: זו החיבה שרוחש המשורר לרבי עמרם, על-פי שמ״ב א, כו. 6. במדבר ובערבה: משחק לשון על-פי דב׳ א, א ועניינו שדבריו נעימים וערבים לדובר. נעמת לי: על-פי שמ״ב א, כו. 9. אדם פטדה וברקת: מאבני החושן(שמ׳ כח, ז), סמל ליקר ידידותו וכן בהמשך הטור. 10. במקהלים: בתוך הקהל. 11-10. דומה… אילים: על-פי שה״ש ב, ט; ב, יז. 12. נעם חובלים: על-פי זכי יא, ז, ועניינו שר׳ עמרם הוא הנעים שבמנהיגים. 15. על… נעלי: לשון הכתוב בתה׳ ס, י, ועניינו הנקמה באויב עם בוא הגאולה. 17-16. ידידים… מקשיבים: פנייה לקהל שייענו לשליח וינדבו ביד רחבה. 18. עטרוהו בזהובים: לשון ששאל הפייטן מסוף מסכת תענית לא ע״א. אענדהו עטרות לי: על-פי איוב לא, לו. 19. דבש ונפת: אלה דברי תורה שבפי רבי עמרם. 21. ישמע מהיכלו קולי: על-פי תה׳ יח, ז. 24. בעדי עדיים וכד: על-פי יח׳ טז, ז, ונקט לשון נקבה על-פי הפסוק ולצורך המשקל. 26. אחי… טוב: שמות פרטיים הם במקרא(שמ״א יד, נ; יד, ג) ועשאם המשורר שמות תואר. 27. יקטוב קטוב: יכלה וישמיד במגפה, על-פי הלשון ׳מקטב ישוד צהרים׳(תה׳ צא, ו). 29. יתן לך בנים: ברכת הבנים, ואפשר שלא היו בנים לרבי עמרם. 36. תגיל… ארבע: ברכה היא לשליח שישוב לביתו בשלום, ותלה בה ברכה לגאולה. 37. קום… ורם: קשר לייעודו של הפיוט לעלייה לתורה. 38. אדוני… רם: אף אלה שמות פרטיים (יה׳ י, א¡ מל״א ד, ו) במשמעות כללית. 39. ברן לצור גואלי: ובכ״י: ׳וברך ה׳ חילי׳.