מורשת יהדות מרוקו

הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרב

״האם יש ברצוננו וביכולתנו להקים תנועה בצפון אפריקה או שצפון אפריקה זו איזו מושבה נידחת״

(אלפרד ללוש, שליח לצפון אפריקה)

מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהדות המגרב ניכרה בהיבטים נוספים הקשורים להכשרה, להקצאת השליחים ולמאבקים פוליטיים בין תנועות ארץ ישראליות ששליחיהן פעלו במגרב. הכשרה חלוצית הייתה ליבת הציונות, וחסרונה במגרב השפיע על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית בצפון אפריקה. האידיאולוגיה הציונית קידמה שלושה עיקרים: השפה העברית, ההכשרה הפיזית והגשמה בעלייה. ללא שליחים, ההכשרות בצפון אפריקה היו עיוניות יותר משעסקו בעבודת כפיים. כך נוצר מלכוד: אם אין שליחים אין הכשרה רלוונטית לפי עיקרי הציונות, ואם אין הכשרה לא תיתכן עלייה. המלכוד הזה היווה מכשול מבני שהקשה על פעילות התנועות המקומיות במגרב. נוסף על כך, תנועות הנוער הציוניות במגרב נסחפו למערבולת הפוליטית שאפיינה את פעילות שליחי התנועות הארץ־ישראליות במגרב ובלוב.

גרעיני ההכשרה שהופעלו ביוזמת הקהילה המקומית היו מקור גאווה לקהילות. עם זאת, הם לא היו הכשרות לפי התקן הציוני, ובעיקר נעדר מהם המרכיב החקלאי האינטנסיבי. נוסף על קשייה של הקהילה המקומית בקיום פעילות הכשרה ובהתמודדות עם הכשרות שלא תמיד פעלו על פי הנורמות המסורתיות־דתיות שלה, היה עליה להתמודד עם מחסור במשאבים מתאימים ומספיקים. גרעיני הכשרה הוקמו ביוזמה מקומית ובסיוע שליחי הקיבוץ המאוחד כדוגמת הגרעין הצפון־אפריקאי שנקלט בקיבוץ בית השיטה/בית אורן. גרעינים הוקמו גם בסיוע שליחי תנועות הפועל המזרחי, תורה ועבודה ובח״ד, לקיבוצים שדה אליהו, בארות יצחק ויבנה שעלו לפלשתינה־א״י לפני תחילת ההעפלה הממוסדת מצפון אפריקה.

בטריפולי יזמה קבוצת בן יהודה הכשרה שפעלה כשלוש שנים והשתדלה לנהל אורח חיים דתי וציוני. אחת ההכשרות שפעלה למעלה משבע שנים התקיימה בג׳רבה ביוזמת הרב משה פרג׳ון, בראשות הרב וזיפה הכהן ובתו מרים, ובתמיכת מרדכי כהן וח׳טב יוסף. הכשרה זו עברה ממקום למקום, ובמשך השנים השתתפו בה כ־200 גברים. ההכשרה פעלה לפי תקנון וסדר יום, ודיברו בה בעיקר עברית. הדרת הנשים ממנה נבעה מהנורמות המסורתיות של הקהילה הטריפוליטאית, שחייבו הפרדה בין צעירים לצעירות.

מדיווחו של השליח אפרים פרידמן ניתן להתרשם שהקהילה היהודית ניסתה להכשיל, גם כן מסיבות דומות, הכשרה עירונית בעיר תוניס, מכיוון ש״אינה בהתאם למסורת המקובלת במקום, היא עשויה לחנך לקראת חופשיות ופריקת הדת״.

יוסף גויטע ואליהו עזריה פרשו מהתנועה המסורתית־דתית בן יהודה שפעלה באותה עת בהנחיית נפתלי בר־גיורא, השליח משדה אליהו מטעם הקיבוץ הדתי. בהשפעת תנועת צעירי ציון בחסות הקיבוץ המאוחד הם ארגנו בתוניס הכשרה עירונית כגרעין חילוני, כדי להצטרף לקיבוץ שדה נחום. המאמר ״בהכשרה״, שפורסם בטריפולי בירחון חיינו, תיאר את ההכשרה הראשונה של 11 בני נוער מהחלוץ כצעד ראשון לקראת הגשמת חיי עבודה ובניין ארץ ישראל בזו הלשון:

החברים עובדים במרץ ובהתלהבות יוצאת מהכלל, ובכל רגע נזכרים בארץ ישראל ומשוחחים על זה שעות רבות. הם מצפצפים על כל המכשולים, לחום השמש לא שמים לב, לכאבי הידיים והגב לא רואים בכלל, זולתי אחדים שכוחם לא די לעבודה, ואקווה שבמשך הזמן יתרגלו לעבודה ויצפצפו על כל המכשולים.

תנועת הפועל המזרחי הפעילה הכשרות במסגרת המדור הדתי במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. ידיעה על הכשרות בח״ד בצרפת פורסמה בעלונה הפנימי ידיעות המזכירות, ואף דווח על כך שכל הסידורים הפורמליים להעברת עשרות חברים מתונים, ג׳רבה ומרוקו להכשרה בצרפת בוצעו. במכתב לתנועת בח״ד במרוקו דווח על הצלחה בהעברת מעפילים מקיבוץ בית השיטה [קיבוץ של תנועת העבודה] לבארות יצחק [קיבוץ של התנועה הדתית], לאחר שהצטרפו לגרעין חדש שהגיע להכשרה בצרפת. באפריל 1947 ״נפתחה נקודת הכשרה בבבאס־אלפאס, כ־130 ק״מ ממארסיל עם 10 חברים מתוניס״, מקצתם היו מיועדים לגרעין השחר. קבוצה נוספת של 20 ממעפילי לנגב והמעפיל האלמוני ממרוקו ומתוניס השתתפה בהכשרת בח״ד בקומם דה פיז׳ול בדרום צרפת. ניתן להניח שההכשרה בצרפת איפשרה שליטה מלאה על חינוכם מחדש של הצפון־אפריקאים. אף על פי שהם היו חלוצים, הם לא הוצגו כך ולא זכו לתואר הנכסף. בישיבת מזכירות בח״ד נמסר שהכשרה חדשה נפתחה ליד פריז בהשתתפות 35 חברים מתוניס, ובהכשרה ליד מרסיי השתתפו 30 חברים, רובם ממרוקו. פעילות זו התבצעה בה בעת עם ניסיונות העפלה מצפון אפריקה בחסות המוסד לעלייה ב׳, ולא ברור אם היה תיאום בין המדור הדתי בסוכנות היהודית לשליחי המוסד לעלייה ב׳ שפעלו בצפון אפריקה באותה תקופה. אפשר לשער שבין שני הגופים בסוכנות היהודית, המדור הדתי ומחלקת העלייה, הייתה תחרות סמויה שלא תרמה להבנה ולתקשורת שוטפת ביניהן.

בעלון ידיעות יבנה ניתח משה תשבי את יעילות ההכשרה בבח״ד על בסיס ארבע שנות ניסיון שהצטברו בהכשרות בדרום צרפת, אשר להערכתו השתתפו בהן מאות צפון־אפריקאים, אך רק מעטים מהם נקלטו ונשארו בקיבוצים הדתיים. בין הגורמים לכישלון זה היו חסרונה של תנועת נוער בארצות המוצא ומחסור בשליחים בארצות צפון אפריקה. מבחינה תרבותית, דתית וחברתית, יוצאי צפון אפריקה לא התאימו לדגם החלוץ הדתי.

תקצוב ההכשרות היה קריטי להכנת העולים לצורכי התיישבות בפלשתינה־א״י. יכולת הניטור של הסוכנות היהודית ״בשלט רחוק״ – מארץ ישראל לתוניס ־ הייתה מורכבת, מוגבלת ומסורבלת. משה יונג הודיע למדור הדתי שתקציב להכשרה בג׳רבה לא הגיע ליעדו מכיוון שד״ר ליאופולד ברטוואס, האחראי למשרד הארץ־ישראלי בתוניס, ״מסרב לתמוך בחוות ההכשרה בג׳רבה״. עם קבלת תלונתו של יונג דרש אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה, לקבל הסבר מד״ר ברווטאס מדוע לא קיבלה ההכשרה בג׳רבה את התמיכה הכספית. ד״ר ברטוואס השיב: ״לאחר חקירה שערכתי לא יכולתי לקבוע את קיומה של קבוצת הכשרה. למעשה, קבוצה של צעירים הגיעה לחווה להשתעשע מדי יום ראשון ולאחר מספר שעות פרשו״. ד״ר ברטוואס לא ביקר בחווה, אלא הסתמך על דיווח שקיבל מיד שנייה. ייתכן שסירובו נבע מכך שזו הייתה חווה של רוויזיוניסטים. במקרה אחר, יוסף סרוסי, מראשי קהילת טריפולי, התלונן שחוות ההכשרה שלהם הותקפה ונשדדה, ולכן לא הצליחו להמשיך בפעילות, אך הם התכוננו ״להקים חוות הכשרה ליד הים, שתעסוק גם בדייג ותוכל להכיל 500 חלוצים״. לא ברור אם סרוסי קיבל סיוע מהמדור הדתי. גם הגרעין של תנועת צעירי ציון, שהוכשר בריווט, אלג׳יר, לא זכה בתקציבים, אבל הסוכנות היהודית בכל זאת דרשה מהגרעין להעביר דיווח מפורט על פעילות ההכשרה למחלקות העלייה והארגון שלה.

הכשרה, הקצאת שליחים ומאבקים פוליטיים במגרב–דניאל בר-אלי ביטון

עמוד 56

הרה״ג רבי יוסף חיים הכהן זצ״ל

ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרע״ו—תרפ״א).

רבי יוסף חיים זצ״ל, ב״ר יהודה ושמחה כהן ז״ל. נולד בשנת תרי״א בעיר מוגאדור שבמארוקו. ובשנת תרכ״ו עלה לשכון כבוד בעיה׳׳ק ירושלים. את עירו מזכיר בהקדמת ספרו מנחת כהן: ׳׳עיר מולדתי מוגאדור יע״א מהעיירות המצויינות שבערי מארוקו ונתגדלתי פעיה״ק״. עודו צעיר לימים נחשב בין טובי הלמדנים בירושלים, ולימים לאחד מגדולי חכמיה. עמד בראש ישיבת ״טובי ישבעו״ שע״ש המקדיש הגביר פליכס טובי מנא אמון. תלמידים רבים נהרו לישיבה זו, כדי לשמוע לקח מפיו. בין תלמידיו המובהקים יצוינו, הרה״ג יוסף שלוש זצ״ל, והרה״ג עמרם אבורביע זצ״ל. זה האחרון לקח את בתו רבקה לאשה.

שמו של הרי״ח הכהן זצ״ל, נודע לש״ט ולתהלה אצל חכמי ירושלים, ספרדים ואשכנזים כאחד, כולם גמרו עליו את ההלל ושבחו את בקיאותו וחריפותו הגדולה והמעמיקה בים התלמוד ובמפרשיו. חתנו המופלג ר׳ עמרם אבורביע זצ״ל אשר יצק מים על ידו, והיה מתאבק בעפר רגליו של חמיו הגדול. כותב אודותיו בהקדמתו לספרו ״נתיבי עם״ חלק שני: ״שידוע לכל אלה שהכירוהו ושמעו לקח מפיו, כמה היה מעמיק בניתוח הסוגיא על כל פרטיה בהיקף רחב. ובזכרוננו חי פלפולו וחידודו חשקנותו ושקידתו שהיה למופת לכל רבני הדור, וכבר יצא לו מוניטין בעולם בספרו הבהיר ״מנחת כהן״ ב״ח על כללי הש״ס…״.

אכן, חיבורו ״מנחת כהן״ חלק ראשון, שיצא לאור בשנת תרס״ב. הקנה לרבי יוסף חיים שם עולם אצל כל גדולי הדור, אשר התפעלו מעומק עיונו הזך והבהיר. ומעוצם בקיאותו בש״ס ופוסקים.

רבי יוסף חיים זצ״ל, נשא ונתן בהלכה עם גדולי הדור, ורבים מהם שחרו לפתחו לקבל חוות דעתו הרחבה והמעמיקה.

בין הרבנים הגדולים, שאתם עמד בקשרי ידידות מיוחדת. הוא ניהו הגאון הישיש הסבא קדישא, מופת הדור רבי שלמה אליעזר אלפנדארי זצוק׳׳ל, אשר העריך במאד את רבי יוסף, ואף כתב לו תוארים גדולים המנוגדים לאופיו. וכך כותב לו באחד מתשובותיו: ״הגדתי היום כי בהיותי מתגורר פה עיה״ק ירושת״ו, מסר בידי האי פסקא דדינא מה ששרטט וכי ידידי רב יוסף סיני אישי כהן גדול שליט״א… ובכן בקש ממני מרוב ענותנותו, אך כי לא למודעי הוא צריך לחוות דעתי הק׳ בזה…״. (ראה בס׳ ״ויכלכל יוסף״ הנספח בס׳ נתיבי עם ח״ב דף נ״א, ובשו״ת הסבא קדישא ח״ג סי׳ ל״ח). הגאון המפורסם רבי אביש אייזן הלוי זצ״ל, מגדולי רבני האשכנזים בירושלים, (היה מחותנו של הגאון מהרש״ם זצוק״ל. ויש תשובות ממנו בשו״ת ״ישכיל עבדי״ ח״ב.) כותב לו: ״שלמא רבא, לרישא דדהבא, רב חנא ורב חסדא ורב כהנה, בהני תלתא קאמינא, ה״ה ידידי אהובי, יושב בסתר לבבי, נר המערבי, המאור הגדול, מעוז ומגדול, יוסף הוא השליט על הארש׳ ארש׳ החיים סלה. נודע ביהודה לתורה ותעודה ורב חיליה לאורייתא, כד נפיק לקרייתא, ענוותן כהלל, אין לגמור עליו את ההלל, רי״ח לו כלבנון לפני שמש ינון, כמוהר״ר יוסף חיים שליט״א, כהן הגדול, מרבן שמו הראב״ד לעדת המערבים היושבים לפני השם בהר הקודש בירושלים העי״א… הנה עתה באתי לשמור הבטחתי במגילת ספר כתוב אודות השיחה שהיתה לו אתי ולחכם יספיק הקיצור, ולבי נכון כי ה׳ יפתח בחוכמה את שער תשובתו הרמתה, לבאר באר רחובות ההלכה למעשה ומשנה ברורה, ה׳וד ידו תהיה נטויה להעתיק את דברי הראשונים וגדולת האחרונים, מי ומי המה גבורים אשר עליהם בית ישראל נשענים, כהנים זריזים הם להשיבני דבר בעטו׳ …הנני ידידו מוקירו ומכבדו רוצה בתשובה. הק׳ אביש אייזן הלוי, (ויכלכל יוסף שם דף נ״ד). ובתשובה אחרת כותב הרי״ח הכהן זצ״ל: ״נתבקשתי לחוות דעתי על האי פסקא דדינא שסדר הרה״ג מר דיינא מאחינו עדת האשכנזים המפו׳ ובקי׳ בחדרי תורה כקש״ת מוהר״ר אברהם דב כץ שליט״א…״ (שם דף פ״ב). ובתשובה אחרת, השיב על הערותיו שהשיג עליו הגאון המפורסם רבי יוסף חיים זאננפלעד זצ״ל גאב״ד לקהלות האשכנזים בירושלים. (עיין שם דף ק״ט).

במוחו הגאוני, צלל רבי יוסף חיים הכהן זצ״ל. לתוך ים התלמוד ודלה מתוכו פנינים. בחריפותו ובבקיאותו הגדולה והרחבה, בירר וליבן את הסוגיא בה דן, בבהירות מופלאה וניתח אותה לנתחיה על כל פרטיה ודיקדוקיה, לצורותיה ושיטותיה השונות. בו התמזגו גם יחד הבקיאות והבהירות הספרדית. עם החריפות והחידוד האשכנזי. בהגיונו הבריא והחד קשר סוגיא אחת לרעותה ודימה מילתא למילתא, עד שהאיר את הדרך המובילה אל המסקנה ההילכתית. כרוב ידיעתו המעמיקה ובקיאותו הגדולה בספרי חכמי הספרדים ראשונים כאחרונים. כך מגלים אנו במשנתו, בקיאות מופלגת בספרי חכמי אשכנז, ובהיקף רחב.

כאמור הוא אהב את החידוד והפילפול, ועל כן לא אחת היה לו משא ומתן עם רבני הדור האשכנזים, אשר חיבבוהו והוקירו את שכלו הזך והבריא, מלבד משאו ומתנו אתם בתורה שבכתב בחילופי מכתבים, גם היה מתפלפל עמהם בתורה שבעל פה. וכפי שהוא ז״ל כותב בספרו ’׳מנחת כהו״. (מערכת א׳ כלל א׳ סימן בי, דף ז׳ עמו. ד׳) ״…ושוב נתווכחתי בזה עם רב אחד גדול מרבני אשכנז הנמצא בשכונתי הנקראת בשם מחנה יהודה, זה שמו הרה״ג וכו׳ כמוהר״ר נתנאל פאפע הי״ו והודה לדברי…״(הגאון רבי נתנאל פאפע זצ״ל, יליד באנטיפאליע הסמוכה לבריסק שבליט״א. היה מצאצאי הב״ח מצד אביו, ומצאצאי הרמ״א מצד אמו. חיבר ״דבר ישועה״ פי׳ על מגילת אסתר(ירושלים תרנ״ב). ״תפילת ישרים״ ביאור על התפילה ו״מגיד מישרים״ פירוש על ההגדה של פסח (ירושלים תר׳׳ס). היה ידוע כמעמיק ובעל שכל חריף ושנון, נפטר בירושלים כ״ח כסליו תרס״ו).

שנות עמל ויסורים ידע בחייו רבי יוסף חיים. מלבד דוחק הפרנסה, חולשת הגוף, ודאגת המחייה לתלמידיו ולמשפחותיהם. הוא לא זכה להתברך בפרי בטן מאשת נעוריו הרבנית פריחה, שהיתה ידועה כצדקנית גדולה ובעלת חסד. במסירות נפש עמדה צדקת זו לימין בעלה ודאגה שיתמסר ללימודיו ובלימוד התלמידים. על גדול צידקותה תעיד העובדה הבאה כפי שתיאר אותה הרה״ג רבי עמרם אבורביע זצ״ל, בדרוש שדרש בפטירתה, בשבת של השבעה בשנת תר״ף. (נתיבי עם ח״ב דף רל״ט). ״והנה הצדקת הרבנית שאנו עסוקים בהספדה, ידוע לכולם, שבראותה שלא זכה לה ה׳ בזרע של קיימא. השתדלה להשיא לבעלה רבנו הגדול שיחיה אשה אחרת, וכתתה את רגליה ממקום למקום למצוא לו אשה הוגנת, לפי כבודו בכדי שיזכה לבנים, ותגדלם היא על ברכיה. וב״ה אשר לא עזב חסדו מיראיו וחושבי שמו, שזכהו ה׳ לזרע של קיימא מאשתו השניה, והיא גדלתם על ברכיה ממש וכאשר זכתה להכניס בתה (שגדלתה) לחופה, היא נו״ב ת״מ(הכוונה לנות בתו של רבי עמרם, הרבנית רבקה, ד״ש). אין בפי די מלים לתאר עד כמה שמחה האשה הרבנית הזו. וזו היתה עבודתה היום יומית, משכימה לפתחנו לשאול בשלום נו״ב ת״מ ולעזור לה בסדור הבית וכו׳, ולהזמינה לבוא אליהם הביתה, ולטעום מהמגדנות שהכינה לה, וכאלה רבות עצמו מספר, ובפרט השעשוע שהיה להם עם דוד, הוא הקטן להוליכו במו ידיה לביהי׳ס אקרויי בנייהו לבי כנישתא, ולא צריכא למימר מנטרן גברייהו, שזהו חק קבוע יום יום…׳׳. ע׳׳כ.

עם פטירתו של הגאון רבי נחמן בסיסו זצ׳׳ל, באלול תרע׳׳ה, נבחר מהרי"ח הכהן, לעמוד בראש בית הדין של עדת המערבים בירושלים, פרסומו הרב בקרב כל גדולי ירושלים ספרדים כאשכנזים, כענק בכל מכמני התורה, הרימה את קרנה של העדה כולה, ושל בית דין זה בפרט, ומוניטין רבים יצאו לבית הדין שרבי יוסף חיים עמד בראשו, רבים היו הפונים אליו בכתב ובעל פה, מכל החוגים ומכל השדרות, לשאול את דבר ה׳ זו הלכה.

בגאון ובעוז, ויחד עם זאת בענוה יתירה ובאורך רוח, הנהיג מהרי״ח הכהן, את בני עדתו ואת צאן מרעיתו, ובשל מידותיו והנהגותיו האציליות, החזירו לו אהבה על אהבתו והעריצוהו והלכו לאורו, ולא מרו את דברו, ונתקיים בו ״כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא״.

שש שנים רצופות שרת את צאן מרעיתו בנאמנות, במסירות ובלי ליאות, וביום א׳ כ״ב לחודש אלול תרפ״א נתבקש מהרי״ח הכהן, לישיבה של מעלה, והיתה מנוחתו כבוד במרומי הר הזיתים בירושלים

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי יוסף חיים הכהן זצ״ל

עמוד 296

דניאל יוסף בורלא

מגבירי קושטאנדינא ואח״כ תושב אזמיר. הובא זכרו בהקדמה לספר בעי חיי, ושם יתואר בשם ״ראשון לכל דבר שבקדושה הגביר החכם המרומם שר וגדול ליהודים אהוב לשמים ולבריות כמהר״ר וכו". הפריש מממונו נדבה הגונה לצרך הדפסת הספר כדי לזכות את הרבים״. דברים אלת נרשמו בשנת כל הכתוב לחיים (תקפ״א) לפ״ק, שאז לא היה כבר בחיים.

חיים יעקב בורלא

בנו הבכור של הראב״ד יוסף נסים בורלא. נולד בשנת תר״ז בירושלים. אביו מזכירו בהקדמה לספר ״מקור ישראל״ כעוזרו בעבודת ההגהה וסדור המפתחות לחבור הנ״ז. פעמים אחדות נסע בשליחות מצוה לחו״ל, לתורכיה וערי המערב. ובפעם האחרונה לטריפולי בשנת תרע"ד, בשם עדת הספרדים. היה בין הלומדים הקבועים בישיבת ״פורת יוסף״ בירושלים. נפטר בשיבה טובה ביום י״ז מנ״א תרפ״ט. זמן פטירתו חל בימי מאורעות הדמים בירושלים. נקבר מתוך משמר צבא מחמת רבוי היריות שהיו אז מכל עבר. וב״קרית ספר" נזכר, כי משפחת מר רפאל בן יוסף מיוחס מירושלים, נדבה י״ב כתבי יד של דרושי הרב חיים יעקב בורלא ז״ל.

יהודה בכור בורלא

בנו של הרב ישראל יעקב בורלא. תשובותיו נמצאות בס׳ ״מקור ישראל״ לאביו ז״ל, בשם ״נחלת יהודה״. מדברי המו״ל הרב יוםף נסים בורלא בסוף כמה תשובות מהספר הנ״ל ניתן להבין שהוא היה נכד המחבר, וכה יאמר שם: אמר יוסף נכדו ס״ט. ע״כ נמצא מעט״ר מ״ז הרב יהודה בורלא. באתת התשובות שלו בס׳ מקור ישראל לאביו סי׳ ל״ז עמ, ם״א, יש עליה הסכמתו ואשורו של הרב יום טוב אלגאזי התותם שם: כה דברי המברך בשמו לאל צור עוזי, הצעיר יום טוב אלגאזי. חתום על הסכמה בענין החזקות משנת תקנ״ז יחד עם

רבני זמנו ובראשם מהרי״ט אלגאזי ז״ל. וכן על שטר שליחותם לפדיון שבויים של הרב יונה משה נבון והרב יונה סעדיה נבון משנת תקנ״ט. עוד חתום על תקנה משנת תק״ע, בענין חלק הכולל מעזבונות הנעדרים וכו". נפטר בירושלים, ביום כ״א תשרי תקע״ד.

יהודה בורלא

בנו של ח״ר יהושע בורלא. נולד בירושלים, ביום י״ח אלול תרמ״ו. כפי שיודעים הקרובים אליו, את כשרונו הספרותי ותוי אישיותו הרוחניים נחל מאמו סולטאנה שהיתה בעלת מדות תרומיות, והצטינה כמספרת אגדות ברוב טעם. חונך בתה״ת של עדת הספרדים. אח״כ למד תלמוד ופוסקים בישיבת ״תפארת ירושלים״ מפי רבנים מובהקים. בן י״ח נכנס אל בית המדרש למורים של חברת העזרה וילמד שם שש שנים תמימות. ידיעותיו בעברית רכש ביחוד מר׳ דוד ילין. את השכלתו קנה בשפה הגרמנית ועל ידה הכיר את הספרות הכללית. עוד בצעירותו נמשך אחרי עבודה ספרותית. בין הזמנים השתתף בפרי עטו בעתוני ירושלים, החרות, ו״האחדות״ למפלגת פועלי ציון, לרוב נגע בשאלות העדה הספרדית, עניני חנוך, וכו'. בעזרת אחדים מחבריו עלה בידו להשפיע על הרבנים מבני העדה הנ״ל, להכניס תקונים יסודיים בתה״ת של העדה. בימי מלתמת השפות הובלטה פעולתו בע״פ ובכתב, ויהי מן העומדים בחזית נגד דוחה של חברת ״העזרה״ ושיטת חנוכה בא״י. את עבודתו בהוראה החל בביה״ס לבנות של העזרה, והמשיך לכהן בו גם לאתר עברו לרשות ההסתדרות הציונית. מקץ שנתים הוזמן לנהל את תה״ת לעדת הספרדים בירושלים. אח״כ נשלח להיות מנהל ביה״ס  לבנים בדמשק אשר נפתת שם בסוף מלתמת העולם עבוד בני הגולים מיפו ותל אביב, ובני המקום עצמו. בעבודתו המאומצת והמסורה, ובעזרת חבר מורים בעלי מרץ התפתחה שם תנועת התרבות והחנוך במדה רבה כששב מדמשק מחמת סגירת בתיה״ס לרגל הצמצומים שהונהגו ברשת החנוך, עבד למושבה זכרון יעקב. אח״כ הורה בראשון לציון ובחיפה, זמן מה נהל את הלשכה הערבית מיסודה של הסתדרות העובדים העברימ הכללית בא״י. נתפרסם כאחד מטובי הסופרים העברים בארץ, שדרך היצירה הספרותית שלו גובל בעולם המזרחי. תכנה, מקומה וגבוריה הם כלם טפוסיים מזרחיים. קנה לו שם של מספר, בעיקר בשני ספוריו הגדולים בלי כוכב, שנדפס לראשונה בירחון ״האדמה״ של י״ח ברנד, ואחריו — אשתו השנואה, שנדפס בהמשכים ב״התקופה״. ההוי של יהודי המזרח מצא בו את גואלו הנאמן. כל העולם המתואר על ידו, הטבע המזרחי והאדם הישראלי ושכנו הקרוב אליו הם פשוטים ומובנים מאליהם, בשבילו. לכן יש בכחו למסור תאור מדברי מצומצם ומגובש, בשורות אחדות ובבהירות יתרה. רח״נ ביאליק ז״ל העריך את כשרונו, וע״פ הצעתו הוזמן להיות עורך ״מאזנים״ שבועונה של אגודת הסופרים בא״י. בין הזמנים היה מזכיר הסתדרות הסופרים ואח״כ מנהל משרד הסניף של הברית העברית העולמית בא״י ועורך בטאונה ״ברית עם״.

יהושע בורלא

בנו הצעיר של הרב בכור יהודה בורלא. נולד בירושלים בשנת תדי״ב. בהיותו בן שש התיתם מאביו. למד בת״ת הספרדים ובישיבות וסבל הרבה. אחיו ד׳ יעקב חי בודלא טפל בו בצעירותו, ומחמת דחק הפרנסה מסד את הנער בידי אמן למען ילמדהו מלאכת כריכת םפדיס. שנים אחדות התעסק אח״כ במקצוע זה וממנו מצא לחמו. נשא לאשה את בתו של ד , יעקב תרג׳ומאן מחברון, שהיה ממנהיגי הכוללות שם, ומתומכיו הותיקים של הפקיד ד׳ יוסף שלום. היא נפטרה בשנת תד״ע. כאבותיו גם הוא, המשיך לכהן כגבאי בק״ק איםטמבולים

וכן להיות ממוגה מטעם הכוללות בקבר רחל. ד״פ גרייבםקי כתב עליו:״בבקדכם בקבר רתל תחזינה עיניכם את הזקן העדין הזה יושב בפנה וספד בידו. אינו דורש מכם דבר. הוא עדין ואציל רות. בימי שבת ומועד תמצאוהו יושב וקורא לפני הקהל פרשיות מס, מעם לועז לאדינו, דברי מוסד וכו'.״ אני הכותב ראיתי בידו פנקסי חשבונות של הכנסה והוצאה מבית הכנסת הנ״ל שהוא מראשי גבאיו זה עשרות שנים, ובו תתימות ואשורים של הרבנים חיים נסים אבולעפיה, חיים דוד חזן ;אפרים נבון ואחרים. בנו של ר' יהושע, הוא הסופR הנודע לשם ולתהלה, מד יהודה בורלא.

יוסף נםים בורלא

נולד בשגת תקפ״ח. מגדולי רבני ירושלים. בנו של הרב חיים יעקב בורלא. בהקדמה לספר זקנו ״מקור ישראל ונתלת יהודה״ שהוציאו לאור בשנת תרמ״ב, כותב על עצמו: אנכי העבד נין ונכד להדבנים הגאונים המחברים עט״ר מ״ז זלה״ה. הדב המדפ״א בהסכמתו לס׳ הנ״ל יכנהו: הדב המופלא מיקירי ירושלים ורבניה. ונראה כי עוד בשנת תד״י נודע שמו ברבים. זאת תוכיח חתימתו על שטר התנאים של ד , אברהם בכר שמואל הלוי, חתנו

של הרב המובהק חיים אפדימ נבון. רבני זמנו הרבו להללו כי מצאו בו תבר כתפצם. הרב יש״א ברכה בהסכמתו על הספר ״וישב יוסף״ אמד עליו: האי גברא דבא מע, כבוד הרב הגדול מעוז ומגדול דב משדשיא מבני עליה, ראב״ד מקודש שכבר יצא מוגיטין שלו בעולם. מחידושיו נדפסו בם, שעדי רחמים ח״ב לחרב התדי״פ, בם׳ כבוד יעקב, ב״המאםף״ בקובץ תודה מציון תובדת ב / סי , ל״ה — ל״ט ירושלים תדמ״ז וכר. את תשובותיו היה רגיל לחתום במלים אלו: המעתיר לאל נורא עלילה יוסף נסים בודלא, או ה , יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות, כ״ד עבדא דלא ידע למללא יוסף נסים בודלא. פעמים אחדות יצא בשליחות מצוד. לערי חו״ל. הוא מזכיר זאת בספרו וישב יוסף ס י , יא. בימי זקנותו נבחר לדאב״ד ומו״צ.חבדי בית דינו בשנת תדנ״ו היו הרבנים אלעזר אליהו מזדחי, שמואל נסים, ובתרנ״ט, נוסף עליהם הרב וידאל חנוך אנג׳יל. אחדים מפיוטיו שחבר, הוכנסו לס׳ ״יגל יעקב״ לבן אחיו ר , יעקב חי בורלא. כמה מעתותיו הקדיש גם לצדכי צבור, ויהי מעסקני עדת הספרדים ומוסדותיה. בין שאד תפקידיו שמלא יצוינו, היותו חבר בועד הכללי לעדה, עזרתו הרבה לד׳ נסים בכר ביסוד ביה״ם ״תורה ומלאכה״ בשנת תדמ״ב, ואשד בכדי לחזק את עמדת המוסד הנ״ל שלח אחדים מבני משפחתו להתחנך בו. כן היה מגבאי התמחוי, יחד עם הרבנים שמואל מיוחם וגבריאל שבתי במשך שנים רבות. וב״חבצלת״, נזכרת השתדלותו בענין מגרש מונטיפיודי. היה בקי בפוסקים ראשונים ואחרונים, מטיף נעלה, חזן ודרשן מצוין. כל ימיו היו שלשלת יםורים בלתי פוסקת, וצעד ועוני ועלבון. נפטר בד״ח םיון שנת תדם״ג, ונםפד בעתון ההשקפה גליון ל״ד, משנת תדם״ג ע״י ב״צ טראגאן.

יעקב בורלא.

בכתב שליתות אחד משנת תקפ״ז׳ אשר ניתן ע״י רבני חברון להרב מנחם בורלא בן ד.דב יעקב הנ״ל שיצא בעת ההיא בשליתות עצמו׳ נזכרו מקצת תהלותיו ושבחיו. ושם יכונה אבי השד״ד ״ראשון לכל דבר שבקדושה הרב המובהק וכר״. ראוי להזכיר כי היה גיםו של הרב ישראל אליקים מתבד ספד ״שם יוסף״׳ מתושבי וממנהיגי הכוללות בתבדון. תתום עם רבני וגאוני ירושלים, על הסכמה בענין בטול התזקות משנת תקנ״ז ״שלא יהיה בעיה״ק שום חזקה וזכיה בכל מנוי מצרכי צבור שכל אשר שרת באיזו מצרכי צבור החזיק במעוזו בזרוע לו ולבניו אחריו, וכמה תקלות וקלקולים יצאו מזה״. מגנזי ירושלים חוב. ג. עמ. לה.

יעקב חי בורלא

בנו הבכור שלר' יהודה בורלא. יליד ירושלים ואחד מחזניה הצבוריים המפורסמים. החזיק בביתו זמן רב חברת בעלי בתים שנודעה בשם ״חמד בחורים״ וחבריה למדו בקביעות בשבתות ובלילות. שנים אחדות היה מורה ללמודי הדת, בבית הספר של אגודת אחים הלונדוניתבירושלים, בהשתתפות הרב אליהו משה פאניזייל הדפים בשנת תרל״ג ס' בשם מרפא לנפש, והוא לקוטים מס' הזהר   וכו' במגמה ״לזכות את עצמו ואנשי בריתו מאירים ומזהירים חמד בתורים״. את הקדמתו לספר זה מסיים במלים אלו: פי המדבר מועט מן המועט הראוי

לבילה לא ידעתי דבר לישנא קלילא, זעיר שם יעקב חי בורלא. הרב אברהם אשכנזי בהסכמתו לספר הנ״ז יכנה אותו: נטע נעמן ידידי וחביבי חזק במצוות איש אשד כלבבי וכו. 'המחבר שלח כנהוג בימים ההם העתק מספרו לסיד משה מונמיפיורי, והלה הודה לו במכתב נאה בצרוף ״תרומתו המצעדה״. בהסכמת הרבנים מרפ״א ויש״א על ספרו ״יגל יעקב״ יקרא:

החכם השלם והכולל מגזע היחס והמעלה בנן של קדושים תזדן במצוות וכו.״ — נלב״ע בירושלים ביום כ״ט אדר תרנ״ב. חלקת מחוקק שורה ז. סי׳ סט.

ישראל יעקב בורלא

מגדולי רבני ירושלים בראשית המאה החמשית לאלף הששי. נשא את שמו של בן זמנו וקרובו הרב ישראל יעקב אלגאזי. היה אב״ד בירושלים בימי מהרי״ט אלגאזי. חתום על הסכמה אתת משנת תקנ״ו, האוסרת לקפח שכרם של הש״ץ ושמשי מקהלות ההולכים להשתטח על קברות הצדיקים וקבר רחל. והוא הראשון לחותמים ועמו יחד הרבנים יצחק קובו, משה מרדכי יוסף בכר מיוחס. עוד תתום בתקנות ירושלים עם מהרי״ט אלגאזי, הרה״ג אפרים נבון בע״ס מחנה אפרים ועוד. כל ימיו היה מגבאי ק״ק איםטמבולים והש״ץ הראשי בו. ספרו אשר חבר בשם ״מקור ישראל״ שו״ת הכולל גם תשובות של בנו הרב יהודה בכור בורלא שקרא ״נחלת יהודה״ נדפס אתר מות האב והבן, ע״י נכד הרב המחבר הראב״ד יוםף נסים בורלא ירושלים תרמ״ב. ובשטר חזקה על תצרו משנת תקצ״ו נזכרים יורשיו: אחיו ר׳ חיים בורלא, בנו יוסף בורלא, היתום אפרים בורלא, מקום החצר בתראת אל שראף, ומחירה אז אלף וחמש מאות אריות. חתומים שם: הרב אג'ן, רפאל חיים הלוי, ור' ש״ם חד״ש פינסו. בהקדמה לספר מקור ישראל, יתואר ע״י נכדו ז״ל בשם:— ״האדם הגדול רכב ישראל ופרשיו קדוש יאמד לו וחסיד בכל מעשיו, אב בחכמה וראשון לכל דבר שבקדושה מר קשישא הרב הגדול וכו', תנא ירושלמאה הגאון האמתי עטרת תפארת כלו בהדרת ח״ק לישראל וכו'.״ נלב״ע בירושלים ביום ד. תשרי התקנ״ט.

מנחם ב״ר יעקב בורלא

מתושבי עיה״ק חברון בשנת תק״פ לערך. סמוך לעת ההיא סבלו היהודים הרבה מצד שכניהם הערבים, כפי הנזכר בקורות התקופה. בכתב השליתות שנתנו אז ראשי ומנהיגי כוללות עדת הספרדים לחרב מנחם בן הרה״ג יעקב בורלא זלה״ה שנסע לחו״ל כשליח לעצמו נזכרים המקרים והמאורעות בלשון מליצית מחרידה.

״… קול כאובות מעיר בתי אבות מהעת ועולה, נהי ויללה נעו כל העם בבכיה בבכי תמרורים מי המרים, כי אבד מנוס מן הרועים ואבדה עצה מרבנים ילדי העברים קצף עובר עלינו, עברה וזעם וצרה זקוקין דנורא וביעורין דאשה ארץ רעשה ברוגז וברעש גדול מפרק הרים ומשבר סלעים וספו בתים עד רדת חומותיה… כי בא סוס ורכב מצרים ופרשיו וכל שרי נדודיו עלו עליה למלחמה יום כ״ח תמוז מוט התמוטטה ארץ וכל יושביה כי נהפכו עליה ציריה. מקול זועות ותרועות וצחצוח חרבות ותבקע העיר ובאו בה פריצים וחללוה. וכיון שניתנה רשות למשחית ניתנו למשסה יעקב וישראל לבוזזים, כדינים הנאחזים ויבוזו ויחפרו כ ל טמון בארץ צפון לא השאירו עוללות כסף וזהב ושמלות, לא נשאר בלתי אם גויתנו מוכים ומעונים ערום ועריה … אוי מה היה לנו אף זה מן התוכחות וספדה הארץ משפחות משפחות׳ וכו' החכם השלם והכולל בן הרב הכולל ענותן כהלל כמוהר״ר יעקב בורלא, נין ונכד לשני המאורות הגדולים , ראשון לכל דבר שבקדושה הרב המובהק כמוהר״ר מנחם בורלא זלה״ה ומהאי ניסא הרב המובהק ונוגה לו כברק ח״ק לישראל כמוהר״ר יוסף אליקים הרב המחבר ״שם יוסף״ הוא ההולך קדמת אשור,כי צר לו מאוד בסבת עשויה היותו דר ברחוב הגויים חוץ ללקלעי החצר נלכד בשחיתותם ותבחר מחנק נפשו מראות ביתו ריקם ריקם״.

חתומים על כתב זה מתאריך תקפ״ז הרבנים: יום טוב רחמים הלוי, ברוך תורג'ימאן, יצחק רפאל שאול הדון, ועליו בא אשור רבני ירושלימ: שלמה משה סוזין, חיים אברהם גאגין, יהודה בכמוהר״ר רפאל נבון. כעבור זמן היה בשליחות חברון ת״ו. בית האוצר לר״פ גרייבםקי ב. עמ. ז.

שמואל בורלא

מתושבי יאנינא שהתישב בירושלים, בראשית המאה השביעית לאלף זה. מתוך היותו נתין יון ומגבירי עיר מושבו לפנים, נמנה ע״י ממשלתו לקונסול שלה בירושלים. זקני העיר עוד יזכרוהו, בהיותו דר ע״י ק״ק איסטמבולים בעיר. נפטר בירושלים בשנת תרל״ו.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-משפחת בורלא

עמוד 140

DOCUMENT E Révélation inédite!

La catastrophe d" Egoz – compte-rendu d'enquête de l'équipage du "Kabo־de־Gata'

• Témoignage de Benyamin Rotem, alors officier de renseignements à l'état-major à Paris:

Le 14.1.1961, Hertzel Sher a pris contact avec le port de Alméria afin de se renseigner si le bateau de pêche susnommé, qui a repêché les trois membres de l'équipage d'Egoz, était rentré à port. Il s'est avéré que le bateau était revenu à la base avant le lever du jour. Dans la soirée de ce même jour, je suis arrivé à Alméria, et j'ai questionné le capitaine et les membres de l'équipage du bateau.

• Témoignages du capitaine du "Kabo-de-Gata" et de l'équipage du bateau:

Dans la nuit du 10.1.1961 au 11.1.1961, avant le lever du jour, leur bateau pêchait avec d'autres bateaux aux alentours de la baie de Al-Hoceima. Etant donné que la tempête s'amplifiait, le capitaine a décidé de chercher un abri dans la baie. Il se sont approchés du port et ont jeté l'ancre au-delà du brise-lames [signalé par un b sur la carte plus loin]. Entre 05:30 et 06:00, le 11.1.1961, ils ont entendu des appels en provenance d'une barque à rames qui s'approchait de leur bateau. Sur la barque, il y avait trois espagnols. Après qu'ils aient été hissés à bord, ils on: raconté qu'à 10 miles de ce même endroit, en direction de Gibraltar, leur bateau, sur lequel se trouvaient 40 personnes, a fait naufrage.

Le capitaine a démarré aussitôt et navigué vers cet endroit [signalé par un C sur la carte]. Ils sont arrivés sur les lieux après environ une heure, sachant que la vitesse maximum est de 9 nœuds à l'heure. Pendant environ une demi-heure, ils ont tournes dans les parages dans lesquels, selon les rescapés, leur bateau a fait naufrage, mais n'ont aperçu ni bateau ni autres rescapés. A 07:30, le capitaine a décidé de faire un rapport et de demander de l'aide pour effectuer des recherches. Selon ses dires il a retardé l'appel pour la raison que les rescapés lui auraient raconté la nature c; leurs activités et le type de passagers transportés sur le bateau qui a fait naufrage. C'est pourquoi, il avait conçu d'essayer de sauver ces personnes et de les faire passer clandestinement dans un port espagnol. L'absence d'annonce immédiate de la catastrophe provenait de l'espoir qu'il avait, en conformité aux informations reçues par les rescapés, de pouvoir sauver les passagers, mais craignait que les pouvoirs marocains n’empêchent leur transfert vers un port espagnol. Cependant, après des recherches qui ont duré entre une demi-heure à trois-quarts d'heure, et ayant constaté qu'il n'avait réussi à trouver aucun des passagers du bateau, c'est pourquoi il a décidé de lancer un appel à l'aide et de faire un rapport sur la catastrophe et sur les trois rescapés. Ils ont continué à effectuer des recherches et entre-temps se sont joints à eux d'autres bateaux de pêche. Plus tard seulement, avant midi, sont arrivés deux avions de Gibraltar qui ont commencé à indiquer aux différents bateaux l'endroit où se trouvaient les victimes de la catastrophe. Selon les indications des avions il devait retourner en direction sud-est, jusqu'à proximité des îles Penon de Al-Huceima [signalé par un D sur la carte].

Jusqu'à la tombée de la nuit, ils ont trouvé les corps d'une femme et de quatre enfants. Les cinq victimes sont mortes de froid et non de noyade. Toutes portaient des ceintures de sauvetage et leur tête se trouvait au dessus du niveau d'eau. Tout au long de la journée, il y eut des appels radio du propriétaire du bateau à Alméria lui demandant de rentrer à ce port et non à Al-Hoceima. Du fait qu'en raison de la tombée de la nuit les recherches étaient interrompues, il a décidé de naviguer en direction de l'Espagne, le garde-côte de la police marocaine l'a poursuivi et l'a contraint à entrer au port de Al-Hoceima.

A ce moment, un jeune homme espagnol a raconté aux membres de l'équipage avoir vu à 06:00 du matin sur la plage non loin de la ville, une ceinture de sauvetage du même type que celles portées par les victimes.

Aussi le médecin légiste me fit savoir que la femme repêchée par mon bateau était morte de froid deux heures environ avant son repêchement. Le médecin a raconté qu'en effet, l'un des corps trouvé par un autre bateau de pêche était encore chaud lorsqu'il a été retiré de l'eau. Les membres de l'équipage d'Egoz ont été arrêtés par la police. Le capitaine d'Egoz, frappé de stupeur, pleurait, et n'a formulé aucune demande à transmettre à ses proches.

3. Compte-rendu de l'évènement raconté par le capitaine d'Egoz au capitaine de "Kabo-de-Gata'

(Le capitaine d'Egoz sera appelé Francisco):

A trois heures du matin du 11.1.1961, l'Egoz naviguait environ à 10 miles de Al-Hoceima en direction de Gibraltar, à une vitesse de cinq miles à l'heure. En raison du vent et des hautes vagues le capitaine a décidé de réduire sa vitesse, et d'attendre que se calme la tempête. Dans ce but, il a arrêté l'un des trois moteurs, et a fait fonctionner les deux autres à une vitesse de 900 tours minute, c'est-à-dire moins de la moitié maximum (2000 tours minute).

Soudain, l'un des membres de l'équipage s'est aperçu que de l'eau s'engouffrait par le fond du bateau. Francisco a activé les trois moteurs à la vitesse maximum et a dirigé le bateau en direction de la côte. Dans cet état, ils n'ont réussi à naviguer que quelques minutes seulement, alors que l'eau était arrivée à hauteur des moteurs qui ont cessé de fonctionner.

Francisco a alors ordonné aux quatre membres de l'équipage de descendre le canot de sauvetage qui était attaché au toit de la cabine des passagers jusqu'au pont, le radiotélégraphiste et le mécanicien sont descendus lancer des s.o.s et aider les enfants à mettre leurs ceintures de sauvetage. Francisco est retourné à la cabine de pilotage.

Le bateau a commencé à s'enfoncer de plus en plus vite. Deux membres de l'équipage ont eu le temps de descendre le canot en mer et de sauter dedans avant que le bateau ne s'enfonce totalement. Après le naufrage d'Egoz, les deux membres de l'équipage ont continué à appeler le capitaine, le radiotélégraphiste et le mécanicien et à les chercher. Après un certain temps, ils ont trouvé le capitaine [les membres de l'équipage du "Kabo-de-Gata" ont confirmé que Francisco était entièrement mouillé]. Ils ont continué leurs recherches sans trouver d'autres personnes et alors ils ont décidé de ramer en direction des lumières des barques de pêcheurs et demander de l'aide.

• les observations du capitaine du "Kabo-de-Gata'

1. Francisco s'est trompé dans l'indication de l'endroit de la catastrophe. Il est impensable qu'il se trouvait au moment du drame à 10 miles de notre bateau. Si en effet les heures indiquées par les rescapés sont exactes, c'est à dire: à 03:00 contatation du trou au fond du bateau. Ensuite Egoz navigue vers la côte jusqu'à 03:10 ou 03:15, l'heure à laquelle le bateau a coulé, et de 03:15 à 03:30 les recherches de rescapés sont effectuées et à ce moment ils décident de quitter les lieux afin de chercher du secours, donc ils ont réussi à ramer sur une distance de 10 miles dans une mer agitée et un violent vent de face pendant deux heures. Cela ne me parait pas plausible. A mon avis, l'Egoz a fait naufrage à un endroit beaucoup plus près [signalé par un E sur la carte]. Même l'endroit où l'on a trouvé les corps et également l'heure à laquelle le jeune espagnol a vu les ceintures de sauvetage prouvent que la catastrophe s'est produite beaucoup plus près de la côte.
2. Un homme fort, qui sait nager, peut sauver sa propre vie et arriver à la côte par ses propres moyens.

• Existence d'une possibilité de trouver des rescapés qui ont réussi à atteindre la plage:

1. Si la ceinture de sauvetage qui a été vue sur la plage provient d'Egoz, on peut alors émettre l'hypothèse qu'elle est arrivée là-bas par l'un des rescapés. Selon les dires du capitaine, il est difficile de supposer qu'elle soit arrivée à l'aide de courant marin et qu'elle se trouvait déjà sur la plage à 06:00 du matin.
2. Selon Hertzel Sher, l'un des pilotes d'avion qui a participé aux recherches lui a raconté qu'il a vu sur l'un des rochers un homme appeler à l'aide en agitant une chemise jaune. Le pilote a dirigé l'un des bateaux en direction de cet homme. Hertzl interrogera le pilote et vérifiera avec lui ce qu'il a vraiment vu.
3. Le "Kabo-de-Gata" a pris une deuxième fois la mer, le 15.1.1961, pour se rendre à Al-Hoceima

Le bateau reviendra après 10 jours. Le capitaine avait promis qu'il rentrera au port et essaiera d'enquêter le plus possible sur les détails connus dans la ville à propos de la catastrophe. Lorsqu'il reviendra (25.1.1961) il nous fera part de ce qu'il a appris.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo-Revelations inedites

Page 430

יהודה אדרעי אחי ר׳ שלם, מחכמי פאס במאה החמישית.

משה דרעי הי במאה הי״ב לספירת הנוצרים. נולד כנראה בדרעא ונקרא דרעי על שם מקום הולדתו. למד תורה בלוסינה שבספרד אצל ר׳ יוסף בן מיגאש, חזר למארוקו התיישב בפאם והתפרסם לחסיד ובעל מעשים. ידיעותינו עליו לקוחות ברובן מעדותו של הרמב״ם שנזכיר להלן. חזה את הגאולה כקרובה והודיע על כך לציבור שנטה אחריו מתוך אמונה שלימה, לפני הפסח הודיע להם שבניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידים להגאל, וכמו שאבותינו נשלו את המצרים, כך עלינו לעשות בגאולה הקרובה. ומאחר שבפסח זה אנו נגאלים, לכן על כל אחד לקנות מהגויים כלי כסף וכלי זהב בהקפה, אפילו במחירים מופרזים ולהתחייב על התשלום לאחר הפסח, ובין כה אחר הפסח לא יהיה לגויים ממי לגבות. העם שנטה אחריו, מילא אחרי הוראותיו, למרות אזהרותיו של ר' מימון אבי הרמב״ם. התוצאה פסח הגיע, הגאולה לא באה והיהודים נאלצו לשאת בעול החובות הכבדים שהתחייבו לגויים, דבר שרושש את כל עשירי הקהילה, ור׳ משה דרעי עצמו ברח ועלה לארץ ישראל. וזה תיאור המעשה ב״אגרת תימן״ להרמב״ם״… כי לפני המשים שנה כיום הזה או קרוב לכך בא אדם חסיד ומעולה, חכם מחכמי ישראל ושמו כמר משה דרעי, בא מדרעא אל ארץ אלאנדלס ללמוד תורה מפי ר יוסף הלוי ז״ל בן מיגש, אשר שעמתם את שמעו. אחרי כן בא אל בירת ארץ המערב, כלומר פאס, ונקהלו אליו אנשי המקום, כי חסיד ומעולה וחכם הוא אמר להם: הנה משיח קרב ובא… ונמשך העם אחריו והאמינו בדבריו. והיה אבי מורי זצ״ל(:=רבי מימון) מסיר את לב העם מאחריו…

הוא ניבא נבואות ונתקיימו כל אשר אמר… אמר להם כי יבא המשיח בשנה זו בליל פסח, וצוה אותם למכור את רכושם ולהתחייב חובות למוסלמים, כל דבר השוה דינר בעשרה דינרים… ועשו כן. וכשבא הפסח ולא קרה דבר אבדו האנשים ההם הואיל ויצאו רובם מרכושם במעט מזער והחובות רבו על העם… ויצא לארץ ישראל ומת שם ז״ל…״. הרמב״ם בתשובותיו מזכיר את ישיבת ר׳ משה דרעי בארץ ישראל ומסתייע ממנו לדבר הלכה, קיימת סברה שנולד בפאס וממנה הלך לדרעא, אבותיו באו מספרד לפאס. וכי הוא חי במאה התשיעית והיה מורו של סלמון בן ירוחם הקראי. אולם מתקבלים יותר הדברים שהובאו באגרת תימן עליו ועל זמן פעולתו.      

ב י ב ל ׳: א. הלקין, ״אגרת תימן״ נויורק, תשי״ב, ענד 99 101—103; א. ח.     

פריימן ״תשובות הרמב״ם״ (ירושלים תרצ״ד) עט׳ 9 סי׳ ז; ח.ז.הירשברג ״תולדות היהודים באפריקה הצפונית״, ח״ב עט׳ 86—89. ״מלכי רבנן״ בערכו;״נר המערב״ עט׳ 26.

שלום אדרעי חי במאה הה׳ נחשב בין גדולי הרבנים בתקופה. כנראה שכיהן בהתחלה כסופר שטרות ויש לנו ממנו הרבה העתקות וקיומי חתימות.

אחרי כן התמנה לדיין בבית דינו של ר׳ יהודה בן עטר (יתכן שהיה תלמידו) עם הרבנים יעקב אבן צור, יעקב אבן מלכא, אברהם בן עלאל, שמואל אלבאז ועוד. הוא חתום על הרבה פס״ד שחלקם נדפסו בספרי שו״ת של חכמי התקופה בעיקר ב״משפט וצדקה ביעקב״ וחלקם עודם בכתובים. חיבר דרשות כת״י, חידושי ש״ס שמהם נמצאים כיום בבית מדרש לרבנים בנויורק, קובץ על מסכתות ברכות ותענית ומכיל כמאתים דפים. הוא חתום על כמה תקנות שנתקנו בין השנים התפ״ט—התק״א/ 1741—1729 עם חכמי פאס. הוא אחי ר׳ יהודה הנ״ל.

ב י ב ל ׳: כרם חמר, תקנות, קד—קח, קנא—קנה, קס, קסה—ו, קסט, קע; נר המערב, עט׳ 142; מלכי רבנן, דף קיב—ד).

אברהם אזולאי [א] מדור המגורשים. היה גדול בתורה ומתואר על ידי נכדו ר׳ אברהם בהקדמתו לספרו ״חסד לאברהם״: ״…החסיד העניו נעים זמירות החכם וכו'״ מבני דורו היו הרבנים שלמה בן מלך ושמעון בן לביא.

אברהם אזולאי [ב] ב״ר מרדכי. נולד בפאס בערך בשנת הש״ל ונפטר בחברון בשנת הת״ג/1643—1570. בפאס רכש את ידיעותיו המפליגות בתלמוד, בפילוסופיה וקבלה. בשיטתו הקבלית הושפע הרבה מהספר ״פרדס דמונים״ של ר׳ משה קורדובידו. אחר התלבטות נפשית בין הפילוסופיה לקבלה החליט לבחור בחכמת הקבלה אשר לה הקדיש כל כוחותיו. כנראה בהשפעת הקבלה וקושי הגלות החליט לעזוב הגולה ולעלות לארץ ישראל. הוא עלה ביחד עם קבוצת עולים מפאס. התיישב בחברון אחר כך עבר לירושלים ובמגיפה שהיתה בירושלים, חזר לחברון.

הוא שהה תקופה מסויימת גם בעיר עזה. בחר לשבת בחברון מאחר שהיתה באותה התקופה מרכז חשוב של מקובלים, בחברון התיידד עם ר׳ אלעזר בן ארחא. על יציאתו מפאס, עלייתו וקשיי הקליטה בהם נתקל הוא כותב בהקדמת ספרו ״חסד לאברהם״: ״… זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חרפי בחלד, עיר מולדתי פאס, עיר גדולה במעלה ותהלה, עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים, ואני בקרב חכמים… להתחמם כנגד גחלתן… ויהי כי הקיפו עלי הימים רוש ולענה… ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה׳ באפו עיר קברות אבותי ע״ה עיר פאס המהוללה… ומרוב שיחי וכעסי ולחצי זה הדחק, ודלתי ביתי נקי מנכסי, וחמדתי לגור בארץ ישראל… היא חברון, ויהי היום בשנת השע״ט… ואמלטה אני וביתי לעיה״ק ירושלים וגם שם היה חרון אף ה׳ ויגוף בעמו ובפרט ביתר הפליטה הנמלט ממשברי ים התלאות… אשר נמלטו בציון עה״ק מן אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה ורובם ככולם באו בחדרי שערי מות… ואני ובני ביתי אל סביבות חברון…״. מדבריו אנו לומדים שעזיבתו את פאס היתה לרגל פורענות שהיתה בה, וכי עזבו עמו הרבה מיהודי פאס, וכי מרבית העולים התיישבו בירושלים ורובם נספו במגיפה של שנת השע״ט. ר׳ אברהם חיבר הרבה ספרים, אך נדפסו רק לאחר מותו. חיבוריו שחיבר בהיותו בפאס נאבדו בדרך עלייתו לארץ. ובשבתו בארץ חיבר אחרים. מחיבוריו נזכיר ״אור הלבנה״ שנדפס לראשונה בתרנ״ט/1899, ״אור החמה״ שהשלים את חיבורו בשנת השע״ט/1619 ונדפס בתרנ״ו—ח/ 8—1896, ״אור הגנוז״ שנשאר בכת״י לארבעת חיבוריו הנ״ל קרא ״קרית ארבע״, ״זהרי חמה״ שהשלים את חיבוריו בשנת השפ״ב/1622 הוא קיצור לספר ״ירק יקר״ מר׳ אברהם גאלאנטי — תלמיד הרמ״ק והוא פירוש לזוהר. נדפס בשנת התרמ״ב/1882. ״הסד לאברהם״ נדפס בשנת התמ״ה/1685. דן בעקרונות הקבלה לפי שיטת הרמ״ק עם הארות והערות משיטת האר״י ז״ל. ״כנף רננים״ ו״מעשה חושב״, שניהם בכת״י והם נשענים על ״ספר הכוונות״, ״בעלי ברית אברהם״ פירוש קבלי על התנ״ך נדפס בתרל״ג/1873. ״אהבה בתענוגים״ פירושים למשנה אשר נדפס ממנו רק על מסכת אבות ועדויות.

מצאצאיו היו גדולי המקובלים והחכמים בדורות הבאים וביניהם החיד״א. (ראה הטבלה המצורפת).

ר׳ מרדכי אזולאי

ר׳ אברהם אזולאי

בן בתו

ר׳ דוד יצחקי

בן בתו חנה

ר׳ בנימין זאקי- נפטר בת״ע/1710

ר׳ יצחק אזולאי

נולד בחברון בשנת שע״ט/1619 נפטר בת"ע 1710

ר׳ ישעיה אזולאי נפטר בשנת תצ״ב/1732

ר׳ ישראל זאבי

ר' יצחק זרחיה אזולאי

נולד בשנת תס"ב-1702 נפטר בירושלים בשנת תקכ"ה 1765

ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי נולד בירושלים בשנת תפ״ד/1724

            נפטר בירושלים בשנת תקב״ה/1765 נפטר בליוורנו בשנת תקס״ו/1806

ראה טבלת שושלת יוחסין באנציקלופדיה יודאיקה (באנגלית), 1970, כרך ד׳, עמ^׳

1017. 1017.

רבני פאס וחכמיה-דוד עובדיה

עמוד 254

לֵוִי אִבְּן־מַר־שָׁאוּל

מַקורדוברה, חי שם ובטורטוסה במחצית הראשונה של המאה הי״א

פייטן זה, הנזכר אצל משה אבן־עזרא, היה, כנראה, בנו של יצחק אבן־מר־שאול. המדקדק והמשורר המהולל מלוסינה ״עיר היהודים״. מסתבר שלוי חיבר את הפיוט הנאה ״לבבתיני אחותי״; בראש־בתיו חתום השם ״לוי בן יצהק״ ובכתב־ יד קדום, מן הגניזה המצרית, הכולל העתקת הפיוט הנ״ל, רשום ״לר׳ לוי בן מר שאול״.

המשורר שר כאן את אהבת שני החושקים הנצחיים, כנסת ישראל והקב״ה, ובשבילנו זוהי אחת הדוגמאות הראשונות לשימוש האליגורי ב״שיר השירים״ בתקופה הספרדית. לוי אבן־מר־שאול חיבר, כנראה, גם את ״יום לריב תעמוד״, אחת הסליחות הידועות ביותר שבמחזורי צפון אפריקה. וכאן הצליח לתת ביטוי נמרץ לאימה התוקפת את האדם אחרי מותו, בתתו את הדין לשופט העליון.

[53]

אהבה(?)

"לִבַּבְתִּנִי, אֲחוֹתִי / אֲשֶׁר פְּנֵי דַּמֶּשֶׂק צוֹפָה,

בְּחַד עֵינַיִךְ בִּהְיוֹתִי / וְנַפְשִׁי מְאֹד לָךְ נִכְסָפָה

יוֹם קָרָאתִי, בִּרְאוֹתִי / כְּחוּט הַשָּׁנִי הַשָּׂפָה:

מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָהּ / כְּמוֹ שַׁחַר יָפָה?"

5 "בְּלֶכְתִּי כַּאֲשֶׁר נִפְרַדְתִּי- / וְעֵינַי כְּחוּלוֹת בְּלִי כַּחַל-

רַצְתִּי וְחַשְׁתִּי וְחָרַדְתִּי / בְּשִׁמְעִי אֶת קוֹל הַשַּׁחַל.                

עֲנִיתִיהוּ וְלֹא מָרַדְתִּי / וַיְהִי בְּלִבִּי כְּמוֹ גַּחַל:

אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי / לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנַּחַל.

יוֹם עָמַדְתִּי וָאֵפֶן / בְּבֵיתִי בְּעַד הַחַלּוֹנִים,

10 צָפַנְתִּי לַף דּוֹדַי, פֵּן / יִרְאוּנִי עֵינֵי יוֹנִים,

חוֹשְׁקָם צָפוּן וְצוֹפֵן / מִבֵּין הֲדַסִּים רַעֲנַנִּים –

לֵאוּת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן / הֵנֵצוּ הֲָרִַמּוֹנִים". [53]

פיוט המיוסד כולו על רעיונות מ״שיר השי­רים״ בפירוש אליגורי. החושק, והוא הקב״ה, פונה לכנסת ישראל חשוקתו (1־4) המשיבה לו (5־12). — חתימת השם: לוי בר יצחק (לבבתיני, ונפשי, יום, בלכתי, רצתי׳ יום, צפנתי, חושקם).

1. 1. לבבתיני — שה״ש ד, ם; צופה — שם ז, ה. 3. יום — ביום שראיתי את שפתיך הנהדרות(שם ד, ג) וקראתי. 4. מי זאת — שם ו, י. נפרדתי — בגלות; כחולות — אפלות מצער. השחל — האויב. 7. עניתיהו — את חושקי. 8. אל גנת (שם ו, יא) — לראות אם הקץ קרוב. 10. צפנתי (שם ז, יד) — הסתרתי; יונים — אויבים. 11. חושקם — הקב״ה; וצופן — וצופה (עיין ן׳ עזרא לתה׳ י, ח); מבין הד­סים — זב׳ א, ח. 12. לראות — שר,״ש ו, יא.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן– לֵוִי אִבְּן־מַר־שָׁאוּל

עמוד 170

בלאד מאחזן ובלאד סיבה.

ועם כל זאת היה זה בתקופתו של מלך רחמן זה שנכתב על יהודי מרוקו כתב עדות החמור ביותר ואין לייחס את חריפותו רק לאנטישמיות הברורה של מחברו. הצבא הצרפתי ששאף להשלים את כיבוש צפון אפריקה היה חסר הידיעות הבסיסיות על מרוקו, המדינה המסתגרת. בשנת 1883 הוחלט לשגר קצין צעיר לאסוף מידע ושמו ברוזן שארל דה פוקו. כדי לנוע בחופשיות בתוך המדינה האסורה לנוצרים הוא התחפש לרב בלוויית יהודי מקומי, מרדכי אביסרור, תרו את הארץ. סכנת מוות הייתה צפויה לו, לו היה מתגלה. התחפשות לא הוליכה שולל אף יהודי אבל כולם שמרו את הסוד, " כל כך שמרו באדיקות על הסוד שנתגלה להם עד שלא יצא שום דבר מהמללאח החוצה. אפילו עמדי נהגו שמירת סוד מרובה, שום דבר לא השתנה בהליכותיהם פרט לכך שהיו מסבירים פנים עוד יותר ומוכנים ונכונים להמציא את הידיעות שביקשתי ".

בפאס למשל היה אורח יותר מחודש אצל משפחת בן שמחון. הכבוד לאורח הזר הייתה ההוכחה הטובה ביותר לתקוות שתלו אז יהודי המדינה בהתערבות זרה לשיפור גורלם ומעמדם. ואם להאמין לתיאורי דה פוקו מר ביותר היה גורלם. הוא מחלק את יהודי המגרב בין אלה שתחת חסות המלך יהודי "בלאד אלמחז'ן" ואלה שבשטחים מחוץ לשליטתו "בלאד סיבה".

באשר לגורל הראשונים הוא כותב בספרו "מסע למרוקו" שהפך לאורים ותומים של הקולוניאליזם הצרפתי והשפיע בצורה מכרעת על עיצוב התדמית של היהודי המרוקאי כפי שנראה עם הקמת הפרוטקטוראט " היהודי ניכר מיד על ידי לבושו ונעליו השחורים, אסור לו להתלבש בצבע אחר. בין הערים הוא יכול לרכוב על חמור או פרדה אולם כאשר הוא מגיע לקרבת מסגד או אם הוא פוגש איש דת עליו לרדת או לעשות עיקוף.

בנקודות הביקורת או בשערי הערים עליו לשלם מס מעבר כמו הבהמות. בתוך הערים הוא מתהלך יחף, הרחובות הסמוכים למקומות הקדושים סגורים בפניו. הוא גר רחוק מהמוסלמים בשכונות מיוחדות הנקראות מללאח. בתוך המללאח היהודי הוא בביתו. כאשר הוא נכנס למללאח הוא נועל את נעליו….יהודי בלאד אלמח'זן תלויים רק במושלי המלך ומשלמים להם מס.

אלה שיש להם קצת ממון חסים תחת חסות מדינה זרה…יהודי מרוקו דוברים ערבית. באזורים בהם השפה המדוברת היא התזרית (בֶּרְבֶּרִית) הם יודעים גם כן שפה זו, אבל אין מקום שאין הם יודעים גם עברית , בניגוד לבֶּרְבֶּרִים. היהודים יודעים לקרוא ולכתוב באותיות עבריות אולם הם אינם מבינים את השפה העברית. הרבנים לבדם מבינים פחות או יותר. מספר הרבנים גדול, אחד על כל חמישה, שישה יהודים. בכל עיר מספר גדול של בתי כנסת. אין כפר עם שש או שבע משפחות יהודיות בלי בית כנסת ורב.

יהודי מרוקו מקפידים בתכלית החומרה על דיני הפולחן החיצוניים, אך אין הם נוהגים כלל על פי חובת המוסר. היהודים הם בניו האהובים של אלוהים. די להם שיחלקו לו את הכיבודים המתחייבים, יתפללו, יצומו, ישמרו את השבת ואת המועדים, לא יאכלו אלא מאכלים כשרים, שיחצו וטבלו כמצווה, ותמיד ישארו יקירי אלוהים. בכל השאר הם יכולים להתנהג כעולה על רוחם. שנואים יהיו יתר בני האדם, היום לא רחוק בו יבוא המשיח המקווה וישים את כל העולם תחת רגליו של עם ישראל.

יהודי בלאד סיבה אינם ראוים לפחות בוז, שעלובים הם עוד יותר. כבולים הם לאדמה, כל אחד שייך לאדון המוסלמי שהוא קניינו, עושקים אותם ללא שיעור חדשים לבקרים, גוזלים מהם את מחייתם הדלה. ביטחון אין להם לא לעצמם ולא לנכסיהם. הם האומללים באדם.. אם אדונו המוסלמי הוא אדם פיקח וחסכן הוא אינו לוקח ממנו יותר על המידה. הוא אינו רוצה לנשל את בן חסותו, להיפך הוא מסייע לו להתעשר כי ככל שהוא יהיה עשיר יורת הוא יכניס לו יותר.

כך הולך וגדל רכושו של האדון כבעל הון הנוהג בתבונה ברכושו. אולם אם האדון הוא פזרן הוא אוכל את היהודי שלו כפי שמבזבזים ירושה. היהודי חי בדלות מרודה, וכאשר ישתכר פרוטה מיד תגזל ממנו, את ילדיו חוטפים, בסופו של דבר מוליכים אותו עצמו לשוק ומעמידים אותו למכירה בהכרזה כפי שזה נהוג במקומות מסוימים בסהרה אבל לא בכל מקום..רצונו להיעדר ממקומו, זקוק הוא להיתר.

אין מסרבים לו מפני שמסעיו של היהודי צורך הם למסחרו, אבל בשום תירוץ שבעולם לא ייקח עמו את אשתו או ילדיו ומשפחתו חייבת להישאר כדי לערוב לחזרתו…אם היהודי רוצה לצאת לחופשי עליו לשלם, אם אדונו מסכים לכך.

יהודי בלאד סיבה עצלנים הם, קמצנים, זוללים וסבואים, גנבים שופעי שנאה שאין עמה לא אמונה ולא חסד והם מצוינים בכל קללותיהם של יהודי בלאד אל מחזן. פרט לפחדנותם, הסכנות המאיימות עליהם בכל עת העניקו להם אופי רע, שלפרקים הוא מסתבא כדי פראות צמאת דמים ".

אין לקבל כלשונו עדותו של הקצין הצרפתי המעיר המסונוור על ידי הברק החיצוני ואינו מסוגל לראות גדולה וגם בדלות. מה עוד שהוא עצמו מזהיר אותנו שלא אמר כל מה שבלבו "אני כותב על יהודי מרוקו ביתר סלחנות ממה שאני חושב, לדבר עליהם טובות יהיה סילוף האמת. הערותיי מתייחסות לעמך, אבל אין זה אומר שאין נקודות אור היוצאות מן הכלל".

לפני המבול, מולאי עבדל עזיז 1894 – 1908.

במות מולאי חסאן נבחר למשול תחתיו צעיר בניו, מולאי עבדל לעזיז והוא רק בן ארבע-עשרה, ולמרות זאת העברת השלטון הייתה הפעם חלקה הודות ליד הברזל של הוזיר הגדול, בא אחמד (בנו של עבד כושי), שדיכא כל ניסיון התקוממות והמשיך במדיניות הסולטאן הקודם למניעת התערבות זרה.

לאחר מות הוזיר הכל יכול בשנת 1901 רסן השלטון עבר לידי המלך הצעיר. מלא רצון טוב, פתוח לתרבות אירופה, שאף מולאי עבדל לעזיז להצעיד את ארצו לעידן המודרני ולהכניס לשם כך הרפורמות הדרושות. אולם כידוע רצון טוב לבדו אינו ערובה להצלחה בפוליטיקה, ומרוב טעויות השכיל רק לקומם נגדו את העם ולפתוח לרווחה הפתח להתערבות המעצמות.

ראשית חכמה ותנאי לכל הרפורמות היה הצורך להכניס יותר צדק ויעילות במערכת המיסוי. לפי עצת כלכלני אירופה הוא מבטל את כל המסים הקדומים המבוססים על ההלכה המוסלמית ובמקומם בא מס יחיד: הטרטיב. על הנייר אכן רפורמה מצוינת ומחויבת המציאות. השיטה הישנה פשטה מזמן את הרגל והוסיפה אי צדק על אי יעילות, וההכנסות לא הדביקו את צרכיהם.

אולם היועצים האירופיים לא שיערו ההתנגדות שתתעורר במדינה המלט היחידי הוא הדת. להחליף מסים המבוססים על הקוראן במסים בהשראת הכופרים, והפגעים בבעלי הפריבילגיות, היה מעשה התגרות ששום כוח לא עמד מאחריו. מה עוד שנטייתו של המלך הצעיר לתרבות איתה הייתה מן המפורסמות. מאוהב ומוקסם מהטכניקה המודרנית, ריכז סביבו חבורת הרפתקנים ושרלטנים אירופיים שהתנהגותם המתנשאת פגעה בגאווה הדתית לאומית.

המרד הגדול החל במזרח המדינה, באזור הגבול עם אלג'יריה הצרפתית. אזור זה היה נתון להתקפות חוזרות ונשנות של הצבא הצרפתי בגלל הסיוע שהושיטה האוכלוסייה, בשם הסולידריות המוסלמית, למורדים האלג'יריים.על רקע של זה של שנאה לנוצרים, ניהל מטיף דתי כריזמטי ושמו ז'יללי דריס זרהוני, המוכר יותר כבו חמארה, בעל החמורה, הסתה פרועה נגד הסולטאן המשועבד לנוצרים, "עבד הכופרים".

הוא הציג את עצמו כבנו ויורשו הלגיטימי של מולאי חסאן. תחילה הקים את מטהו בתאזה ובאוז'דה. במשך כשש שנים הוא הטיל את אימתו על חלק גדול מהמדינה וגרם לשיבוש כל חייה המסחר, עד אשר לבסוף הובס נשבה והוצג בכל ערי המדינה בתוך כלוב כחית טרף בשנת 1908.

כרגיל בתקופות משבר אסונות הטבע מקבלים ממדעים יותר דרסטיים. בשנת 1901 מתפשטת בתיטואן, תנז'ה ולאחר מכן במכּנאס ובפאס מגפה (טיפוס) שהפילה בין יהודי מכנאס כ-300 חללים ועשתה שמות בקהילת פאס המאבדת 300 מבניה. בחורף שנת 1902 פוקדת את מכנאס ופאס רעידת אדמה גדולה הגורמת לנזקים חמורים.

לבו חמארה היו תומכים רבים בעיר מכנאס וסביבתה. המורד הצטיין בשנאה עזה ליהודים והבטיח ללוחמיו לתת בידיהם את היהודים כאשר יגיע לשלטון. בלי לחכות לתאריך זה מרבים השבטים שבקרבת מכנאס להתנכל ליהודים, ולא עבר יום בלי מורא ופחד, כפי שכותב הרב יוסף משאש :

"ובחודש אלול 1902 היו בכל יום רביעי בשבת, שהוא יום השוק, מהומות גדולות, והיינו סוגרים דלתות אלמללאח יום או יומיים עד יעבור זעם, וכל החורף של שנת תרס"ג, הבהילונו שמועות רעות, אין יום נקי מקול פחדים כי באותה שנה, קם על המלכות מורד אחד, ידוע בשם בו חמאר"א, ומלך בעיר תאזה, והמלך היה טרוד עמו במלחמה.

כל שרי הערים הכבידו מסים וארנוניות על ישראל ובפרט מן הפרט של יושבי העיר עז לנו מכנאס יע"א, וכל הפלשתים יושבי המדברות הקרובים והרחוקים הרבו להרוג ולשלול כל עוברי אורח, ולכן נשמו והדרכים, אין יוצא ואין בא, ושבת עובר אורח, וביום הי"ב לניסן שנה הנזכרת, נקבצו כל שכנינו הרעים בעצת השר הצורר הנזכר, ובאו להשמיד ולהרוג אותנו חס ושלום, ושללו ובזזו ושרפו תחילה כל החנויות והאוצרות של ישראל שהם מחוץ להאלמללאח.

הם היו מלאים כל טוב, כסף וזהב ובגדים, וסחורות מינים ממינים שונים. כי כל מסחר היהודים במכנאס, היה מחוץ האלמללאח סמוך ונראה, ותהי מהומה וצעקה גדולה בעיר, אשר כמוה לא נהייתה, כי היה הדבר לפתע פתאום, והרבה יהודים נמצאו תוך חנויותיהם, ובחסדי ה' ניצולו. ובאו תיכף להאלמללאח, והדלתות סגרנו, וכל הקהל האנשים והנשים והטף בוכים בכי גדול, וצועקים ומתחננים לפני ה' בי"ג מידות ובתקיעת שופר.

כל היום ההוא וכל הלילה ואיש יהודי היה במכנאס, שומו מרדכי בן הרבי יחייא לובאטון ז"ל, גדול ליהודים, דורש טוב לעמו וגדול מרדכי בבית השר הצורר. הלך אל ביתו עם אחזת מרעיו, ויבך ויתחנן לו, והעביר את רעתו, אשר חשב על היהודים. ושוחד בחיק כסף תועפות נתן לו, וידבר אתם טובות, ויצאו מאתו בשלום. ואך נפש רשע אותה רע, כי הבטיח ולא קיים. וביום י"ג לניסן בבוקר, באו עוד על שכנינו הרעים לאלפים ולרבבות לשלול את האלמללאח ולהשמיד ולהרוג ולאבד חס ושלום.

ואז כל היהודים בטחו בה', ונקהלו ועמדו על נפשם סביב לחומת האלמללאח, וכלי מלחמתם בידם, כי היו להם כלי מלחמה לרוב, והיו בהם הרבה מלומדים לירות בקנה שריפה למרחוק ולא יחטיאו המטרה, ואשר לא היה בהם כוח לעמוד בקשרי המלחמה היו נחבאים בבתיהם. מתחננים לפני אל נורא ואיום, שישלח לעמו פדיום, ומור אבי הרב החסיד כמוהר"ר רבי חיים משאש זיע"א, יצא בתוך העיר, ויזעק זעקה גדולה ומרה, וכל העם נסעו מחצרות, ויאספו אליו ברחוב העיר, ובכו בכי גדול, ויורידו לארץ ראשם, ויתגלגלו בעפר, וזקנו ע"ה, שהייתה לבנה כשלג ויורדת על פי מידותיו, נעשית מטאטא לעפר, ופניו פני חמה אספו נגהם. והוא צועק ומתפלל ומתחנן לפני אבינו שבשמים, להציל עם מרעיתו וצאן ידו, מיד מבקשי נפשו. וקורא הוא בחיל שובה ישראל עד ה' אלוהיך, וכל העם גועים בבכייה, וקורים י"ג מידות בתרועה ובקול שופר.

עם קריאת שמע בקול חוצב להבות אש, וישובו אל ה' בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם. וישמע אלוהים את נאקתם, ויזכור את בריתו את אברהם וכו', ויהם את מחנה פלשתים, לפני בני ישראל אנשי מלחמה, אשר על החומה, ויהרגו מהם רבים, והנשארים הרה נסו. לא נשאר בהם עד אחד, ויושע ה' את ישראל מיד פלשתים, והשר הצורר בראותו כי יד ישראל על העליונה, כי ה' אלוהינו עמנו, ומה גם כי שמע שמבני ישראל לא מת אף לא אחד, אז רפו ידיו, ונפלה עליו אימת ה' ואימת עבדיו, והבטיח הבטחה גמורה שלא ירשע ולא ירשיע עוד, ואף לבנו נמס מקול פחדים, ועברו עלינו ב' ימים ראשונים של פסח ביגון וצער, והבלגנו מאוד על צערנו ותוגנו למען כבוד ה' ומועדיו, וביום א' לחול של מועד, פתחנו שערי אלמללאח, ויצאו כל העם ויראו את אוצרותיהם וחנויותיהם שרופות ונופלות, ואבן מקור תזעק וכפיס מעץ יעניה, על השוד והשבר אשר המיטו עלינו שכנינו הרשעים.

ויבכו בכי גדול, ואך שבו והודו לה' חסדו, שלקח כספנו תחת נפשנו, ובכל זאת לא שלונו ולא שקטנו מקול הפחדים, ובכל יומא דשוקא, הייתה צרה וצוקה, עם כובד מסים שלא פסק. נוסף עוד על הרעב הכבד, כי שלוש שנים רצופות עצר ה' את השמים, ולא היה מטר, והתענינו כמה תעניות, וכמה לילות קמנו בעוד לילה, והלכנו למערת הצדיקים, וקרינו תהלים ותוכחות מוסר, בבכי גדול קורע סגור הלב, והיינו הולכים משם לבתי כנסיות ומתפללים בתרועה ובקול שופר, וכן היינו עושים בעלות המנחה, לא נשארה בשום ספר שום תחנה ושום בקשה שלא קרינו בבכי גדול, ויום אחד הכריזו הרבנים על ביטול המלאכה והמסחר, וקראו לצום על כל הקהל האנשים הנשים והטף, וקדשו עצרה ברחובות של העיר, וכולם היו יושבים על הארץ ומתגוללים בעפר, והיה היום חושך ואפלה, ונצעק אל ה' אלוהינו בנפש מרה, ואז שמע ה' את קולנו, וגשם נדבות הניף אלוהים, ועשינו הודאה בשירה וזימרה והייתה רווחה (עד כאן כתיבתו של הרב יוסף משאש, בשפה ברורה וקדושה שאין שומעים כמוה היום ברחובותינו א.פ).

המופלא הוא שלמרות כל התלאות, שמרו היהודים על כבודם ובשעת הצורך אחזו בנשק כדי להגן על חייהם. ההגנה העצמית לא הייתה זרה ליהודי מרוקו והמקרה הזה של מכנאס לא היה יחיד חד פעמי. בשנת 1894, הייתה התנפלות על יהודי דמנאת. נשדדו ונמכרו ספרי תורה, נמכרו נשים וילדים כמו בהמות. אבל בסוף הכל הוחזר ליהודים, פרט לאישה אחת  שנשארה אצל הגויים. שמענו שיהודי דמנאת הם שגרמו דבר זה לעצמם, דהיינו כשהתקוממו השבטים של דמנאת על הפשה, ובאו להרוס ולשדוד את ביתו, היה מאבק מזויין ביניהם, והפשה קרא ליהודים לבוא לעזרתו, משהובס הפשה וברח, גמלו ליהודים בעד עזרתם לפשה (יומן עיר פאס).

בספרו מסע למרוקו מספר המרקיז הצרפתי דה סגונזק על יהודי הכפר איית אזדג באטלאס, התקיפו אותם אבל הם לא הסתפקו בסגירת השערים אלה הגנו על עצמם בנשק, החזירו מכה תחת מכה ומאז מתדיינים אתם כשווים בכוח  1901).

התפוררות השלטון המרכזי חייבה כל העיר, כל קהילה לדאוג לעצמה ולהגנתה, לאחר הרפורמה המונטרית של שנת 1905 גבר עוד יותר גל המרידות והפעם מהדרום נפתחה הרעה והמלך ברח על נפשו ומצא מקלט בתנז'ה  1906). אולם היה זה מאוחר מדי כדי להציל את המדינה מציפורני ההתערבות הזרה ואותו מנהיג המרד, מולאי חפיד שקרא להתקוממות בשם העצמאות הלאומית, הוא שיקרא לצרפתים להציל את כסאו הרעוע.

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

עמוד 104

קל. אקרע סגור לבי

קינה בתבנית מעין אזורית בת תשע מחרוזות ומדריך דו־טורי. בכל מחרוזת שני טורי ענף ושני טורי אזור. כל הטורים דו-צלעיים.

חריזה: א/בא/ב ג/דג/דד/בד/ב ה/וה/וו/בו/ב וכר.

משקל: שש הברות בצלע א ושבע הברות בצלע ב.

כתובת: קינה קוננתי על הרב הנז׳(= הנזכר, רבי אליעזר די אבילא) בעמדי על מצבת קבורתו.

תמרור ׳ארים על שפאים׳.

סימן: אני דוד חזק.

מקור: א־ ס ע״א; ק- עח ע״ב.

אֶקְרַע סְגֹר לִבִּי / אֶזְעַק 'אֲהָה' בְּמָרָה

לַעֲטֶרֶת צְבִי / וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה

אֶבְכֶּה וְאָהִימָה / אוֹרִיד לָאָרֶץ רֹאשִׁי

אֶת מַדֵּי אַפְּרִימָה / וְשַׂק אָשִׁית לְבוּשִׁי

יוֹם חָשַׁךְ אוֹר שִׁמְשִׁי / וְהַלְּבָנָה חֲסֵרָה

וַיָּקָם בִּי כַּחְשִׁי / וּנְשָׁמָה בִּי לֹא נוֹתְרָה

נָפַל רַב הַחוֹבֵל / הֵן אֶרְאֶלִּים צָעֲקוּ

וְכָל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל / אַרְצָה פְּנֵיהֶם דָּבְקוּ

כַּפַּיִם סָפְקוּ / קוֹל צָרָה כְּמַבְכִּירָה

10 עַד שֶׁנִּתְפַּקְפָּקוּ / כָּל חֻלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה

יֹאבַד יוֹם אֲשֶׁר בּוֹ / נִגְעָל מָגֵן גִּבּוֹרִים

אִישׁ אֲשֶׁר הַכֹּל בּוֹ / סִינַי וְעוֹקֵר הָרִים

רֹאשׁ הַמְּדַבְּרִים / אֲרִי שֶׁבַּחֲבוּרָה

נִלְחַם בַּשְּׁעָרִים / אֶת מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה

15 דַּיָּן הַמְּצֻיָּן / יָחִיד בְּדוֹרוֹ הָיָה

בַּר אֲבָהָן בַּר אוֹרָיָן / וְזִיו לֵהּ כְּבָר בִּתְיָה

כְּסֹלֶת נְקִיָּה / דַּעְתּוֹ זָכָה וּבָרָה

מִבְּנֵי עֲלִיָּה / חַד אוֹ תְּרִי בְּדָרָא

וְיִגְדַּל כְּאֵבֵי / בְּמִסְפֵּד מַר כְּתַנִּים

20-מִיּוֹם שֶׁמֵּת רַבִּי / אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים

כֵּן פָּסְקוּ הַשַּׁקְדָנִים וַאֲנָשִׁים שֶׁל צוּרָה

בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים / קוֹמִי וְסִפְדִי תּוֹרָה

דִּמְעָה מִכָּל עַיִן / הוֹרִידוּ כַּאֲפִיקִים

אֵיךְ הָיָה לְאָיִן / דֶּגֶל הַתּוֹרָה מֵקִים

25-מִשְׁפָּטִים וְחֻקִּים / שָׁמַר כַּדָּת כַּשּׁוּרָה

צוּר שׁוֹכֵן שְׁחָקִים / לָקְחוּ לְכַפָּרָה

חֵן חֵן עַל שְׂפָתָיו / רַבִּים זִכָּה וְזָכָה

בְּעֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתָיו / יָגֵעַ בִּדְבַר הֲלָכָה

בִּשְׂפָתָיו עֲרוּכָה / בַּכֹּל וְגַם שְׁמוּרָה

30-אֶת נַפְשִׁי אֶשְׁפְּכָה / בְּעֵת אֵלֶּה אֶזְכְּרָה

זָכְרָה לוֹ אֶל עֵילוֹם / יִרְאָתוֹ וְצִדְקָתוֹ

מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם / צַוֵּה יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ

שְׁלֵמָה מַשְׂכֻּרְתּוֹ / תִּהְיֶה אִתָּךְ שְׁמוּרָה

וְשִׂים מְחִיצָתוֹ / עִם יְשֵׁנֵי מְעָרָה

35-קָדוֹשׁ אֵין בִּלְתֶּךָ / רַב טוּב אֲשֶׁר צָפַנְתָּ

אֱלֹהִים אִתְּךָ / וְעַיִן לֹא רָאֲתָה

בְּגַן עֵדֶן שִׂיתָה / אֶת נַפְשׁוֹ הַטְּהוֹרָה

תַּשְׂבִּיעַ וְהָיְתָה / בִּצְרוֹר חַיִּים צְרוּרָה

. אקרע סגור לבי: הלשון על-פי הו׳ יג, ח. והעניין על-פי יואל ב, יג. אהה: קריאת צער, ראה למשל יואל א, טו. במרה: במרירות. 2. לעטרת… תפארה: על-פי יש׳ כח, ה וכינויים של כבוד הם לנפטר, וראה דרשת הפסוק בסנהדרין קיא ע״ב. 4. מדי אפרימה: אקרע בגדי והוא לאות אבל, וראה וי׳ י, ו. ושק אשית לבושי: על-פי יש׳ נ, ג. 5. יום… שמשי: על-פי יש׳ יג, י. והוא ציור למותו של רבי אליעזר. חסרה: נעלמה ונעדרה. 6. ויקם בי כחשי: שמותו של הצדיק הוא בעוון הדיר, הלשון על-פי איוב טז, ח. ונשמח… נותרה: על-פי מל״א יז, יז. 8. רב חובל: כינוי לרבי אליעזר שהיה מנהיג ומורה דרך. חן אראלים צעקו: על-פי יש׳ לג, שמלאכי מרום משתתפים באבל על המת. 10. כפים ספקו: מצער, והלשון על-פי איכה ב, טו. קול צרה כמבכירה: כצער היולדת פעם ראשונה את בכורה. על-פי יר׳ ד, לא. 10. עד… שבשדרה: שמרוב צער כאילו מתפרק הגוף, על-פי ברכות כח ע״ב. 11. יאבד… בו: על־פי איוב ג, ג. נגעל מגן גבורים: על-פי קינת דוד שמ״ב א, א. 12. איש…בו: על-פי סוטה נז ע״ב. שהיה ׳איש אשכולות׳. סיני ועוקר הרים: שהיה בקי וחריף, על-פי שבת קיא ע״ב. 14. נלחם… תורה: על-פי סנהדרין קיא ע״ב. 19. בר אוריין: בן אבות הוא וממשפחה מיוחסת ובן תורה הוא, על-פי מנחות נג ע״א. וזיו… בתיה: זיו פניו כפני משה ׳בן׳ בתיה בת פרעה (ראה ויק״ר א, ג; ב״ב עה ע״א). 18. מבני העליה: מן המעולים והחשובים, על־פי סוכה מה ע״ב. חד בדרא: על-פי כתובות יז ע״א. 20. מיום… מבנים: על-פי סוטה ט, טו ׳משמת רבי יהושע בטלה עצה והמחשבה׳. אבדה עצה מבנים: על-פי יר׳ מט, ז. 22. פסקו… הדרשנים: על-פי סוטה, שם. אנשים של צורה: על-פי מ״ק ט ע״א. והם החכמים (רש״י). 23. כאפיקים: כאפיקי הנחלים. 24. לכפרה: שהצדיק נתפס בעוון הדור וראה טור 7 ׳כי מפני הרעה נאסף הצדיק׳(יש׳ נז, א). 27. חן… שפתיו: על-פי תה׳ מה, ג שדבריו נאים ומשובחים. רכים זיכה וזכה: על-פי אבות ה, יח ׳משה זכה וזיכה את הרבים׳. 28. כעשר… הלכה: על-פי כתובות קד ע״א. 29. ערוכה… ושמורה: על-פי שמ״ב כג, ה. 30. בעת… אזכרה: על-פי הקינה המפורסמת ׳אלה אזכרה׳ (דודזון, א:4273). 31. עילום: עולם, על-פי דה״ב לג, ז. 33. שלמה משכורתו: על-פי רות ב, יב. 34. ישיני מערה: הם האבות הקבורים במערת המכפלה. 35. רב… צפנת: על-פי תה׳ לא, כ. 36. עין לא ראתה: על-פי יש׳ סד, ג. 38. כצרור החיים צרורה: על-פי שמ״א, כה, כט: שתהיה גנוזה תחת כסא הכבוד.