מורשת יהדות מרוקו

תעודה מספר 44

בע״ה התקצ"ג- 1833

להיות שבחדש תמוז יה"ל משנת ולבקר ר נ ה (תהלים ל ו.) לפ״ק אור זרח עלינו נהירו דעיינין ידידנו החכם השלם והכולל סוב׳ר הרז״ם (מקובל לומד בעיון תורת הסוד)  יהודה יעלה מעלה על גבי מעלה לשם תפארת ותתלה כמוה״ר יהודה אלמאליח (מרבני תיטואן)  ננטיריה רחמנא אכי״ר, והחכם עיניו בראשו עין ל״ו ראתה בחסרון הלב'נה (הכסף. לבן שם למטבע של כסף המקובל במדינה, בספרי השו"ת)  ודוחק השעה ועיניו פקח בפרט בצרת הת״ח השוחטים ובודקים לצבור, שטורחם רב ושכרם מועט ואין הקומץ משביע את האריה ובלא״ה הצבור מוטל עליהם להחזיק בידם, למען יחזיקו בתורת ה', ולא זו שאינם מחזיקים בידם כראוי אף זו ששכר טורחם לא עלתה בידם כנהוג בכל עיר ומדינה, ובהיות יחידי קהלינו מקובצים לפני החכם נר״ו פיו פתח בחכמה ובתוכחת מגולה מאהבה לאמר אליהם לא טוב הדבר אשר אתם עושים, ובצרת תלמידי חכמים אין אתם מרגישים.

 ואין חוקר ודורש במה הם מתפרנסים, ערב ובקר וצהרים לבקרים חדשים, ומרוב הדוחק והצער אשר שרויים בו בחייהם קצים, ומערומיהם במה הם מכסים, ובעוה״ר בני אל חי למקרה הזמן משולחים ונטושים, ואין חולה עליהם ורואה בצרתם ואזן לא שמעה נעשו הכל כתרשים, הלוא תדעו הלוא תשמעו שאלולי הת״ח ותורתם אין לכם קיום והעמדה גופות ונפשים, וכהנה רבות מתוכחות מכאיבות הלבבות ועלימו תטוף מלתו חן הוצק בשפתו וידמו למו עדתו, ויהי כשומעם ויענו יחדיו כל העם, ויאמרו כל אשר יאמר מעכ״ת אלינו כן נעשה בלב שלם ובנפש חפצה, ולא נטה ימין ושמאל משבילך ותגזר אומר ויקום לך ויאמר החכם נר״ו אליהם שאלתי ובקשתי מלפני כבודכם אם נא מצאתי חן בעיניכם  זאת עשו מהיום הזה והלאה תתנו אוקייא אחת כ״ט לשור ומחצית אוקייא לשה כבשים ושה עזים (פרוטה אחת לתרנגולת) וכשומעם דברי פי חכם חן קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם לדורות עולם והסכימו מהסכמה גמורה בכל תוקף דלא להשנאה מינה לדרי דרין ודלעלמין לא תתחבל לקיים כל הנמצא כתוב בספר״ בשמחה ובטוב לבב אין נקי עשיר ורש ובינוני נתון יתן הקצבה האמורה ולא יעבור כתיב  ואיש אשר יתן כתף סוררת לבלתי שמוע אל דברי ההסכמה הזאת על יחידי הצבור והנגיד בראשם ישצ״ו מוטל לשתקו בנזיפה ובמהומה ובמגערת עד אשר יטה שכמו לסבול עול ההסכמה הזאת בל תמוט עולם ועד וחפץ ה׳ בידם יצלח והאל יתברך ירצה פעולם כקטורת ממולח אכי״ר ולראיה על קיום זאת ההסכמה חתמנו שמותינו ושו״ב וקיים.

ישועה אלבאז סי״ט   יצחק בכמוה״ר רפאל אביטבול סי״ט   יוסף אלקובי סלי״ט   שלמה בן חמו ס״ט אברהם מאמאן סיי״ט   שלמה אדהאן ס״ט   אברהם הכהן סי״ט   צ״ל כליפא ן׳ הרוש ס״ט   צוה לחתום יחייא עטייא ס״ט   שלום בן יתאח ס״ט   שלמה צרולייא סי״ט   אברהם סמחון ס״ט   צוה לחתום יוסף לכסלאסי

תעודה מספר 44–בע״ה התקצ"ג-רבי דוד עובדיה-יוזמה לתמיכה בת"ח

93

ציון לנפש חיה אשת חיל… לא ראו טובה גילה ומשושח פרחו וכל שמחתה ערבה זיוה והדרה שחו נוה שאון עזבה איכה תובל לקברים קומתה דמתה לתמר כמו גפן תתאמר בתוך ירכתי ביתה חן חן הוצק בשפתה נוחה לשמים ולבריות קיימה כל מצוות אלההיה לתורה ולתעודה חגרה בעז מתניה לכל פרשה כפיה אביונים סועדת ולערומים לובשת ולחכמים מכבדת בחן דבריה וכמתק שפתיה הלוא היא הכבודה והצנועה רבת המעלות מרים בת בן סוסאן אשת אברהם בן חמו במבחר עלומיה נהפכו עליה כל ציריה ותגוע ותאסף אל עמיה ביום שני של פסח שנת ערכת״י נר לפ״ק פה העירה דבדו יהי רצון שתהיה נשמתה צרורה בצרור החיים אכי״ר.

94

ציון לנפש חיה מצבת קבורת הח׳ הלזה מחזה שדי יחזה בו נמצאות מדות טובות ישרות חשובות היה משכים ומעריב לבי כנישתא בזרוז הבריות שעות התפלה מכוין ומחשב בכת חברת גומלי חסדים בעסק טהרת המתים זריז בכל עניינו ה״ה הז״ק כה״ר יעקב בן סוסאן ז״ל בר הז״ך משה נלב״ע ערב חג הסוכות של ש׳ תרצ״ד ויחי יעקב בעי״ת דברו ארבעה ושבעים שנה תנצב״ה.

95

זאת מצבת קבורת רצ״ו אליהו לעסרי שנלב״ע ביום כ״ט לחו׳ ניסן ש׳

תרצ״א לפ״ק תנצב״ה.

96

זאת מצבת קבורת רחמים הכהן נ״ע שנלב״ע ביום שמונה ועשרים לירח חשון ש׳ תרצ״א לפ״ק תנצב״ה.

97

זאת מצבת קבורת הזקן הכשר הצי יעקב הכהן נ״ע אצבאן שנלב״ע ביום ט״ו לחו׳ כסלו ש׳ תרצ״א לפ״ק תנצב״ה.

                                                                     98

מצבת קבורת החכם השלם, סבא דמשפטים, הרב המופלא, כבוד ה׳ מלא, הדיין המצויין הרב יוסף מרציאנו זצ״ל תנצב״ה.

שורה מס׳ 5

99

זאת מצבת האשה הצי עישא כהן נלב״ע י״ד לחו׳ אלול ש׳ תשי״ד

לפ״ק תנצב״ה.

100

מצבת האשה הצי מרימא בת עישא אשתו של דוד מרציאנו דלימאמא נלב״ע י״ב לחו׳ ניסן ש׳ תשי״ד לפ״ק תגצב״ה.

101

ציון לנפש חיה מצבת האשה היקרה עטרת בעלה בחשיבות ובצניעות מפוארת ובכתר שם טוב נכתרת ובמדות טובות מעוטרת זה שמה הטוב זהירא בת צלטאנא אשתו של פנחס בן סוסאן נלב״ע יום 5 לחו׳

טבת התשט״ו תנצב״ה.

102

זאת מצבת האשה הכבודה הכשרה לאה בת מרימא אשתו של שלמה ענקונינא המי ישוע נלב״ע ביום י״א לחו׳ סיון ש׳ התשי״ז לפ״ק והיו ימיה ששה ושבעים שנה תנצב״ה.

103

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האשה הכבודה סעידה בת עישא בן גיגי אשתו של יוסף בן גיגי שנפטרה לבית עולמה ביום ערב ר״ח תמוז ש׳ תשי׳׳ח פה דבדו תנצב״ה.

                                                                  104

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האשה רבת המעלות אשת חיל מי ימצא אשה יראת ה׳ היא תתהלל הצנועה והנכבדת צלטנה בת עישא בנאיים אשת יצחק בן חמו ויהיו ימיה חמשה וששים שנה ונפטרה לבית עולמה ביום שני בש״ק שהוא יום 28 ניסן שנת התשי״ז.

29.4.1957

• 105

זאת מצבת קבורת איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע משכיל ונבון שנתיסר ביסורין קשין ומרים המנוח אברהם בן הרב… מרציאנו נלב״ע ביום 2 לחו׳ סיון שנת התש״ה לפ״ק.

• 106

דוד בן מאחא מרציאנו

107

זאת מצבת קבורת הקטן באבו נחטף ובימי נעוריו נקטף דוד בר אהרן הכהן ס״ט יום י׳׳ז תמוז שנת 1944.

• 108

ציון לנפש חיה מצבת קבורת הזקן הכשר החשוב ונעלה לשם ולתהלה שזכה לגבורה הר׳ יעקב בן יצחק המכונה עאנקונינא נ״ע שנלב״ע ביום ר״ח תמוז ש״ש תש״ג תנצב״ה.

109

זאת מצבת האיש שלמה בן יעקב בן סוסאן בזיז שנלב״ע י״א לחו׳ אייר ש׳ תש״ב והיו ימיו נ״ח שנה תנצב״ה.

אבני קודש- אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

עמוד 40

באותה עת, כאשר נכח ר׳ אברהם בבית ר׳ יוסף (בן ר׳ עמרם), ראה, שבבית גנזיו שוכנים כבוד גם כ״ב קונטרסים מכתבי היד של הגאון ר׳ שמואל דא אבילה, חידושיו הנפלאים על מסכתות הש״ס.

היות ור׳ יוסף זה היה שאר בשרו של ר׳ שמואל משני צדדיו, מצד אביו, היה ר׳ שמואל דוד לאביו, שכן זקנו ר׳ יוסף – בעל ״תקפו של יוסף״ (אבי אביו), היה ניסו של ר׳ שמואל, ומצד אמו, היה ר׳ שמואל דוד לאבי אמו, שכן אמו היתה בתו של ר׳ יהודה דא אבילה, בנו של ר׳ משה אחיו של ר׳ שמואל, לפיכך סבר ר׳ אברהם להפציר בר׳ יוסף שיתן לו את הקונטרסים להדפיסם, ובנוסף יטול על עצמו גם את עול ההדפסה של ספרי דוד אמו. מסיבה מסוימת חשש לבקש זאת בפירוש, וככל הנראה החליט לדחות את מחשבתו זאת עד שישלים את משימתו הראשונה, להדפיס את הספר "תקפו של יוסף״.

״מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה״ (קידושין מ.) – וכך ארע גם עם ר׳ אברהם. משמים כיוונו דרכיו, וצרפו את מחשבתו הטובה למעשה. באחד ממסעותיו, בדרכו לעיר מרסיליה, פגש בידידו משכבר הימים, החכם השלם ר׳ יוסף מלכה, תלמיד ותיק לר׳ שמואל. לאחר ששוחחו ביניהם, נודע לר׳ אברהם שר׳ יוסף מלכה מחזיק בידו קונטרסים מספרו של רבו ״עוז והדר״. ר׳ אברהם סיפר לו את משאלת ליבו, ור׳ יוסף השיב כי הוא חפץ להדפיסם בעצמו. לבסוף, לאחר שר׳ אברהם הפציר בו מאד, גברה ידו, ור׳ יוסף מלכה הסכים לתת לו את החידושים על מסכתות שבועות עבודה זרה והוריות, על מנת שידפיסם. ר׳ אברהם שמח שמחה גדולה, והחל בהכנות להדפסת הספר.

היות ובאותה עת התעסק גם בהדפסת הספר תקפו של יוסף, ראה בכך שזימנו בידו בדיוק באותו זמן גם את הספר עוז והדר, אות משמים, וסבר כי מהראוי לצרף את ספריהם של שני הגיסים לכרך אחד. אולם ליבו היסס בכך שמא אין ראוי לחבר ב׳ ספרים לכרך אחד.

לילה אחד, עודו מהסס בספקו זה, נרדם מתוך מחשבות אלה. והנה, בחלומו באה לפניו אישה לבושה בלבוש מלכות, צוהלת ושמחה. משהתקרבה, הכיר בה שהיא מרת סולטאנה (אשת ר׳ עמרם אלמאליח, אמו של השר הנכבד ר׳ יוסף אלמאליח), בתו של ר׳ יהודה דא אבילה, נכדת אחי הגאון ר׳ שמואל דא אבילה בעל הקונטרסים, וכלתו של הגאון ר׳ יוסף אלמאליח בעל תקפו של יוסף, ואחריה נכנס חמיה הגאון ר׳ יוסף אלמאליח בעצמו. שניהם התקרבו אליו, וכאחד פתחו פיהם לטובה ואמרו לו:

״קום עשה והצלח, אנוכי מגן לך!״.

ר׳ אברהם התעורר מיד, ולא ידע את ליבו מרוב שמחה. בחכמתו פתר את החלום, כי לכך נגלו לו שניהם יחד, כדי להורות לו שמחשבתו נכונה, ועליו לצרף את שני הספרים לפונדק אחד. ר׳ יוסף נגלה להתיר לו להדפיס את ספרו, והאשה נגלתה לו מצד ר׳ שמואל להתיר לו את הדפסת ספרו.

את הסיבה שמצד ר׳ שמואל נגלתה לו נכדת אחיו, פתר כך: היות והיא נכדת ר׳ משה אחי ר׳ שמואל, והכתבים התגלגלו לו דרך ר׳ יוסף "מלכה" תלמיד ר׳ שמואל, לכך נגלתה לו האשה נכדת ר׳ שמואל ששמה "סולטאנה״ רומז על ״מלכה״, לאמור: דע לך מה שהתגלגל בדיוק עתה ע״י תלמידי ר׳ יוסף מלכה, משמים הוא, ועל דעתי הוא, ולכן קום ועשה כמחשבתך הטובה, והדפס את הספר תקפו של יוסף יחד עם הספר עוז והדר.

ר׳ אברהם לא איחר לעשות, נסע לליוורנו, והביא לבית הדפוס את שני הספרים יחדיו, וכך בשנת תרט״ו יצאו לאור שני הספרים בכרך אחד. מאמצים רבים השקיע ר׳ אברהם בהדפסת הספרים, ולולא מסירות נפשו לא היו יוצאים לאור, אולם נדבת ליבם של בני המשפחה האחים ר׳ יוסף ור׳ יהודה היא שנתנה לו את הכת לכך, ובסיועו של בן דודם הגאון ר׳ יוסף אלמאליח שהיה רב ומו״ץ בעיר מוגאדור (שהיה גם תלמיד זקנם הגאון ר׳ יוסף אלמאליח בעל "תקפו של יוסף״), הצליחו להוציא את מחשבתם הטובה לפועל.

ר׳ אברהם קיווה להמשיך בהדפסת שאר ספרי ר׳ שמואל על הש״ס, וציפה שר׳ יוסף יסייע בידו, אך ככל הנראה עיכובים שונים מנעו את הגשמת שאיפה זו, כך שמכל אותם קונטרסים נשאר בידינו כיום רק את אלו שהדפיס ר׳ אברהם בזמנו.

* תולדות הגאון הנודע ר׳ יוסף אלמאליח בעל שו״ת ״תקפו של יוסף״

מפאת הקשר המשפחתי בין משפחות אלמאליח ודא אבילה. המתואר לעיל, כאן הוא המקום לגולל מעט את סיפור חייו של הגאון המפורסם ר׳ יוסף אלמאליח אב״ד רבאט סאלי וגיברלטר, מחבר הספר ״תקפו של יוסף״, מגדולי רבני ופוסקי מרוקו לפני מאתיים שנה.

רבי יוסף נולד בסביבות שנת ת״ק, לאביו הגאון ר׳ עיוש אלמאליח זצ״ל מרבני סאלי.

רבי עיוש היה חברם של הגאונים: ר׳ שאול אבן דנאן זצ״ל, ר׳ רפאל עובד אבן צור :צ״ל (בנו של הרב יעב״ץ זצ״ל, בעל שו״ת משפט וצדקה ביעקב), ר׳ שם טוב אבן עטר זצ״ל (מרבני סאלי ורבאט), ר׳ יצחק צבת זצ״ל, ור׳ אברהם רודריגז זצ״ל מרבני סאלי ורבאט), ונמצא חתום עימם על פסקי דין. גם בנו בספרו תקפו של יוסף מביא מפסקי הדין של אביו (לדוגמא, ח״א סימן ג׳).

הותנו של ר׳ עיוש (אבי אמו של ר׳ יוסף), היה הגאון הגדול, המקובל האלקי, ר׳ שמואל קארו מסאלי. ר׳ שמואל כיהן כדיין בעירו, בבית הדין של הגאון ר׳ אהרון צרפתי זצ״ל, יחד עם הגאון ר׳ שלמה הכהן המכונה אלכלאץ זצ״ל.

חתימת שלשתם מופיעה בהסכמה לספר חפץ ה׳ לר׳ חיים בן עטר, ולספר כתר תורה לר׳ שמואל דא אבילה זצ״ל. כמו כן חתומים שלשתם בפסק דין המובא בשו״ת בית יהודה סימן ו׳, וכן בתשובה מכת״י בנוגע לתביעה כספית נגד חמותו של ר׳ חיים בן עטר. בתקופה מסוימת, ניסה תלמיד חכם אחד מחכמי עירם, לערער את סמכותם, בכך שייסד בית דין לעצמו, אולם לאחר התנגדותם הנמרצת, יחד עם התנגדות רבני מכנאס בראשות הגאון ר׳ יעקב אבן צור זצ״ל, לא עלתה בידו.

מעניין לציין, שהקשר בין משפחות אלמאליח ודא אבילה, החל כבר בימים קדמונים יותר. שכן, לעת זקנותו של ר׳ שמואל קארו, הצטרף אליו לכהונת רבנות העיר סאלי, הגאון ר׳ אליעזר דא אבילה שהיה עדיין צעיר לימים, וחתימותיהם מתנוססות יחד על פסקי דין.

ממי קיבל ר׳ יוסף תורה, וממי ינק חכמתו המופלאה – לא נודע לנו, אבל ברור שגדולי הדור היו רבותיו, וממעיין תורתם המפכה שתה, צמח, פרח וגדל לאילן רב פארות.

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה.

עמוד 150

רבי חיים בהקדמתו לחיבורו ׳חפץ ה״ הנ״ל, הוא מתנצל על כך, שלא תמיד יכל לכתוב ולהרחיב בכל נושא כמו שצריך. בגלל צרת החובות של חמיו שנחתה על המשפחה ועליו.

וראה גם בהקדמתו לחיבורו ׳אור החיים׳: ׳והמו עלי סערות ימי המונעים, ולא שבו הרודפים קויתי לשלום והנה מלחמה, רץ אחר רץ לצר ולצורר וצרה נוגעת בחברתה עד צואר הגיע, ונדדתי מעיר לעיר. ונתקיים בי הנמלט מן הפחד יפול אל הפחת, ולא שבת נוגש ומדהבה ובאת שדרכו למדוד בגסה דנוני, וקול הב הב לא פסיק, אף כי תם הכסף והמקנה, והעמידו גברא אחזקתיה, ואין חונן…. ׳. מהציטוטים הנזכרים ברור, שהרקע לרדיפות היו עניינים כספיים – דינים שבין אדם לחבירו, ותו לא. כי אף שבפועל רבינו חיים התרושש מנכסיו, בעיני התובעים הוא היה מוחזק כבעל נכסים ולכן הם לא הרפו תביעותיהם ממנו. לאחר למעלה ממאה שנה מפטירתו של רבינו הגדול רבי חיים בן עטר, אחדים מראשי חצרות תנועת החסידות הסיקו מדברי רבעו ׳אור החיים׳ אלו ואחרים,

בהם הוא מתלונן על צרותיו וסיבלו מרדיפותיהם של ׳בני ברית ושאינם בני ברית׳, כי הוא נרדף על ידי יהודי מרוקו על לא עוול. הם מצאו סיוע לרעיונותיהם גם בסוגיות הלכתיות, בהן דעתו של רבעו היתה שונה מדעתם של חכמי מרוקו.

בעיני רוחם אף ידעו את הסיבות לכך ׳שהיה מכיר במצחם את כל מעשיהם ולא הצליחו להשתוות עמו. לפיכך, גם לאחר שחלפו למעלה ממאה ועשרים שנה מהסתלקותו, עדיין יש בהם רבים שלא ידעו ולא יבינו, כי לא שמעו דברי קדשו של מרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש זי״ע, אשר הפליג בשבח רבעו וגילה רוממות גדולתו׳. זה ציטוט אחד מני רבים הדומים לו וגרועים ממנו, הצד השווה שבהם שכולם הם דברי נביאות. דברים אלו אין להם בסיס למי שמכיר את ההיסטוריה של יהודי מרוקו ותולדות חכמיה, במיוחד החכמים שחיו בדורו של רבעו ׳אור החיים׳, שהיה דור דעה, בתקופה זו חיו במרוקו עשרות רבות של חכמים, הבקיאים בכל מכמני התורה, גדולים ביראה

ומופלגים בחסידות. וחלקם אף דנו בתביעות נגד משפחת בן עטר. לו התבוננו הוגים אלו בדברי רבעו ׳אור החיים׳ ובהערכות שכתב על כמה מחכמי דורו במרוקו שאותם הזכיר בחיבוריו, ובהפלגתו בשיבחם בדבריו בעל פה לתלמידיו,

היה בהם די והותר לסתור את הגיגי רוחם ורעיונותיהם. כשפורסמו הדברים בספר ׳מסעות ירושלים׳ (מונקאטש תרצ״א), חכמי טבריה בדור הקודם, נחרדו ומחו במאה עוכלי בעוכלא לדברים הללו המטילים מום בקודשי קדשים עדת הספרדים בכלל, ועדה יהודי מרוקו בפרט שמתוכה צמח רבעו ׳אור החיים׳. דברי חכמי טבריה באצילותם הספרדית, נוסחו בעדינות ובכבוד הראוי לבעלי תורה. ואכן המדפיסים ומוציאי הספר לאור, בתגובתם הביעו בכתב חרטה והתנצלות, והבטיחו לתקנם. אך הדברים לא תוקנו והם חזרו ונדפסו כמות שהם. והבאים אחריהם הוסיפו להם נופך לפי רמות רוחם ורוחב בינתם. לאחרונה נכתבו בהרחבה תולדות רבעו אור החיים, בהשתקפות חסידית (תרמתי למחברים, הרבה עובדות היסטוריות וידיעות חדשות בתולדות רבעו ותקופתו, פיענוח תעודות וביאור סתומות), העורכים אספו כמעט את כל הנאמר משם אישים וראשי חצרות מתנועת החסידית בענין, והקדישו לזה מקום נרחב, כאילו היו דברים אלו עובדא ברורה ובדוקה ומר בריה דרבינא חתים עלה (ראה ׳נר המערבי׳, ירושלים תשע״ג, עט׳ סד-עד). גם הדיון שערכו הכותבים בדברים הללו, אינו נקי מהטיות, וד״ל. הערה זו כתבתי במבוא שכתבתי לספר ׳ראש משביר׳ על התורה, לוד תשע״ו, עמ׳ לד הערה 58, ומצאתי לנכון לחזור עליה, כדי לנסות לעקור שיבוש המאציל מרוחו על חלק מהנוהים אחרי תנועת החסידות וסיפוריה. ועוד חזון למועד בע״ה וארחיב בסוגיה זו.

יחסו ליעב״ץ

הרא״ה מתייחס לרבנו היעב״ץ ולפסקיו בכבוד גדול, הוא מרבה להזכירו בתואר מו״ר: ׳וכן נמצא בפסקי מו״ר מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה׳; ׳הדבר מפורש בדברות קדשו של הרב הגדול מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה, ואחרי דבריו לא ישנו ומי כמוהו מורה ובקי בכל חדרי התקנות׳; ׳כשאמרתי לו דברי משי״ח שהדבר מפורש בפסקי מוהר״ר יעב״ץ, אמר [הרא״ה] שבודאי אם המצא ימצא הדבר מפורש בדברי הרב זלה״ה לא דינא ולא דיינא דהכי עבדינן, כי מי יבא אחרי המלך אשר כבר עשהו׳. דומה שאין הכוונה שלמד לפניו לימודים סדירים בישיבה, אלא שמע ולמד ממנו דרכי ההוראה ומסורות של פסיקה, במיוחד שעה שכיהן עמו בבית הדין של חמש.²³⁵ הרא״ה בחיבורו קול אליהו, מזכיר שלמד על ההבדל במשמעות המילים ׳כן׳ ו׳כך׳ ממה שראה אצל היעב״ץ:

דתיבת כן מצינו שהיא דמיון גמור כמו בברכת גאל ישראל של ההגדה דאמר אשר גאלנו וכו׳ כן וכו׳ הגיענו וכר, רדומה ממש גאולה לגאולה. אבל כך, לא מצינו שהוא דמיון ממש, דלא בינותי בספרים על כך, אבל למדתי מאב״ד ור״מ הרב הגדול כמהר״ר יעב״ץ ז״ל, כשהיה אומר ברכת אשר קדש ידיד מבטן וכו׳ על כוס של מילה, היה אומר כשם שהכנסתו לברית וכו׳ כמנהג המברכים על כוס של מילה, היה מדקדק ואומר כך תכניסהו לתורה וכו׳. ולא שאלתי את פיו, אלא בינותי בדבריו ואמרתי מטעם שאין המציאות עצמו לכך לא יאמר כן אלא כך וכו׳, שהמציאות א׳ הוא כניסת ברית, ומה שהוא מתפלל עתה על הילד הנמול הוא שיזכה לתורה לחופה וכו׳ לכך אומרים כך תכניסהו וכר, רכך יאמר על דמיון בבחינת שם המשותף בכניסה ולא דמיון העצם…   

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

עמוד 53

אמונות עממיות בקשר להנקה ולחלב

אמונה כי ההנקה מונעת הריון. ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יר כתב על נשים המאמינות כי כאשר הן מניקות, אינן מתעברות, גם אם הן חיות חיי אישות. אבל לעתים הן מתעברות, ומפילות בכוונה את הולד(׳בית יהודה׳, אהע״ז, סי׳ יד). ר׳ שלמה זוראפה שפעל באלג׳יר נשאל על ״אשה מינקת שאין דרכה לראות [וסת] בימי היניקה״ (׳שער שלמה׳, סי׳ קעה).

שררה אמונה כי אם האם תיכנס להריון בעודה מניקה, החלב יהיה רעיל, והדבר יזיק לתינוק שיוולד מהריון כזה.

ר׳ אהרן אסודרי ממכנאס הציג שאלה זו לר׳ רפאל אנקאווא: האם מניקה ״תוכל לעשות דברים המונעים הריון, יען דבר המצוי הוא להיזק הנמשך לילד אשר יגמל בעודו קטן… ומה שינק בעוד אשר אמו לא הרגישה בעיבורה, הנה נהפך לו לרעל״. תשובתו של ר׳ רפאל לא נמצאה, אבל השואל הביא מקורות להנחה שמותר לה למנוע את ההריון(׳חשבתי ־רכי׳, אהע״ז, סי׳ נב, דף עג).

במרוקו אם אשה נכנסה להריון בתקופת ההנקה, הדבר הדאיג את קרובותיה, כי האמינו שהחלב יזיק לתינוק (ר. בן שמחון, תשנ״ד, עמ׳ 112).

ר׳ כלפון משה הכהן מג׳רבה כתב על אשה מניקה ״ויראה פן תתעבר ״משך מזה איזה קלקול לתינוק היונק״. השאלה האם מותר לה לנקוט כאמצעים הגורמים שלא תתעבר (׳שואל ונשאל׳, ח״ו, אהע״ז, סי׳ לח).

בצוואת ר׳ יהודה החסיד שהובאה על ידי חכם מטריפולי בשם ר׳ משה אסרוסי נאמר, כי ״אשה שהתחילה להניק בנה תתחיל להניקו בדדה של שמאל״ (׳ספר חסידים׳, מהד׳ מרגליות, סי׳ נה, דף כט; מצוטט בספר ״שב משה׳, מס׳ סט).

החלב של האם היה חיוני להתפתחות התינוק. לדברי חכם באלג׳יריה, אשה שאין לה חלב מספיק להנקה, נעשה החלב ארסי ומזיק לתינוק. הנחה זו, לדבריו, אושרה גם על ידי רופאים (מרדכי גיג, ׳מגן דוד/ אהע״ז, סי׳ יד).

כדי שלא יחסר לאשה חלב להנקה. היו אמונות שביטאו את החשש שלאשה לא יהיה מספיק חלב, התינוק יסבול מחוסר תזונה ויהיה חלש. לדברי ר׳ יוסף בן נאיים, יש מנהג כי במשך ארבעים הימים הראשונים ללידת התינוק אין מוציאים מים מחצר היולדת. כי אם יוציאו מים, יחסר חלב מדדי היולדת (׳נוהג בחכמה׳, עמ׳ צט).

בג׳רבה היתה אמונה כי על המינקת להמעיט בשתיית מים, כי המים ממעיטים את החלב (ב. חדאד, תשל״ט, עמ׳ 25).

ר׳ רפאל אוחנא כותב בין השאר: אם אין לה חלב בכלל, תקח זרע פשתן ותשחוק אותו ותתן במים חמים או בדבש ותשתה. או תקח זרע קישואים יבשים תשחוק אותם, ותשים בהם מעט יין ודבש ושמן, ותשתה כשהמזון חם… מינקת לא תלך בדדיה מגולים כי על ידי זה החלב מתקלקל. וכן לא תניק האשה בפני אנשים ותשמור עצמה מן הכעס שמפסיד החלב. אותו חכם מספר על צדיק שאמר לאשה שבניה אלמים משום החלב שלה, ולכן מוטב שלא תניק. כמו כן ציטט מקור על בנים שמתו בגלל החלב של אמם שהזיק להם (׳מראה הילדים׳, דפים מד ע״ב, סד ע״ב, תרופות עממיות למחלות בשדיים: דף קג ע״א; ר. בן שמחון, תשנ״ד, עמ׳ 53-52).

החכם הנ״ל הביע אמונה כי אם אשה שאינה יולדת, שותה חלב של מינקת, זו סגולה ללידה (שם דף יב, פטאי, תש״ט, עמ׳ 480).

בצפרו לפני הנקת התינוק בפעם הראשונה, נהגו המיילדות להעביר על פי התינוק טבעת זהב, כדי שיפתח את פיו בדברים טובים. המיילדת היתה מזהירה את היולדת לדבר רק בלחש, כי יולדת אחרת עלולה לאבד חלבה כתוצאה מדיבור בקול רם. בשעה שמניקה מרוגזת, אסור לה להניק לפני רחיצת הפטמה במים קרים, והתזת כמה טיפות חלב על הרצפה (א. מיוסט, 2000, עמ׳ 143, 146, 208).

בין היהודים בהרי האטלס: אם האם נפטרה בעת הלידה או לאחר מכן, נלקח התינוק לאחות האם, לאחות האב, לקרובה אחרת או לשכנה להנקה. חלב של סבתא או של פרה נחשב כחריג. אם לא נמצאת מניקה, התינוק נפטר (221 .Willner, 1961, p).

במחקר על עולים מהרי האטלס ב־1956 כותב מ. קולס:

את התינוקות נוהגים להיניק עד גיל שנתיים לערך, או עד שנכנסת האם להריון חדש. ברגע שמגלה התינוק אי־שקט כלשהו משקיטה אותו האם בהנקה, וכמעט אין שומעים ילד בוכה. הגמילה נעשית בדרך כלל בהדרגה ובסבלנות; היו נשים שנהגו לגמול את ילדיהן באמצעים חריפים, כגון ששמו חינה, שערות או פלפל על פטמת השד, כדי להפחיד את התינוק ולהפסיק את ההנקה. אך דרך זו לא נחשבה רצויה, ונשים חכמות וקשישות יותר הסתייגו ממנה… לא ראינו ילדים מוצצים אצבע, או נוגסים צפורניים, מלבד שני מקרים בהם שהה הילד זמן ממושך למדי בבית חולים… תוספות המזון לא באו במקום ההנקה. האמהות המשיכו להניק את ילדיהן כל כמה שרצו… ראינו נשים מיניקות שני ילדים – תינוק ופעוט זה בצד זה, ותכופות אפשר לראות אם עם תינוק קטן בזרועותיה, פעוט תלוי בגבה והשלישי נאחז בשמלתה (תשי״ז, עמ^׳ 539-358).

במקורות חוץ: אדיסון שחיבר ספר על היהודים, כתב בין השאר, כי ליהודים אמונה מוזרה בקשר לשדיים של הנשים, בהם מביעים את חיבתם לתינוקות שלהם. חכמיהם מספרים להם סיפורים על גברים שבדרך נס הניקו ילדיהם כשנשותיהם נפטרו. בעת ההנקה אסור להן לחשוף את השדיים, לא לצום, לא לחשוף את התינוק לשמש או לירח (87 .Addison, 1675, p). (על אדיסון ראו מאמריו של א. הורוביץ, תשנ״ו; 1992 ,1989 ,Horowitz. וכן ראו לעיל פרק ז, הע׳ 12).

בספר שנכתב על ידי צרפתי, על האמונות העממיות במרוקו נאמר, כי היהודיות במראכש שותות מים ממעין מסוים שלפי האמונה מועילים לכך שהחלב של המניקות יזרום באופן תקין. לפי האמונה הנפוצה, אותה תוצאה קיימת גם למי ששותה מים ליד קברי קדושים. כדי להגן על התינוק מפני כוחות שטניים, בעת ההנקה אסור שהעריסה תהיה ריקה ועל האם לשים סכין בעריסה כדי להפחיד את השד (,135 .Legey, 1935, pp 145-146).

הערות

ביבליוגרפיה: ביהדות המזרח והמגרב: א.שטאל, תשנ״ג, עם׳ 396-390; בספרות ההלכה: ׳אוצר הפוסקים׳, כר ב׳, הלכות אישות, ירושלים תש״י, עמ^׳

201,145; ש״ב אוחיון, ׳גרושה מניקה׳, שבילין, גליון כה-כו, אלול תש״ל, עמ׳

מא־נ; ב״צ עזיאל, ׳גירות לנשים נכריות הנשואות לישראל ובדין הבחנה והמתנת כד חודש למינקת׳, פסקי עזיאל, תשל״ז, עט׳ שפח; ש. קוטק, ׳ההנקה במקורות היהדות – היסטוריה והלכה׳, אסיא, כר׳ רביעי, תשמ״ג, עט׳ 286-275;

ש. אבינר, ׳ההנקה בספרות הפוסקים׳, אסיא, י, חוב׳ ב, אלול תשמ״ד, עט׳

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק

עמוד 143

פרק יא: חברת ״אם הבנים״

תופעה חדשה ומרנינה הייתה הירתמותן של נשים במרוקו במאה ה־20 לחינוך הדתי, שהייתה קשורה ביזמתו של הרב זאב הלפרין, יליד רוסיה, שהגיע למרוקו מלונדון בשנת 1912 ונשאר בה במשך כשנתיים. תוך שיתוף פעולה עם חכמים ייסד תחילה במכנאס ולאחר מכן במקומות אחרים מערכת חדשה לחינוך דתי, שהייתה מודרנית ומשוכללת מן ה״צלא״(החדר). הלפרין, שהיה ציוני דתי, שאף לייסד מוסדות חינוך ברוח זו הן לילדי ישראל, הן לנערים והן למבוגרים. הוא ייסד את החברות ״בית אל״ וייעץ חיים״ ללימוד תורה עבור קבוצות גיל שונות, דאג גם לצד הארגוני והכספי והכין תקנון, שקבע את סדרי הלימוד ואת התנאים לחברות באגודות. בתקנות נאמר, שכל הנשים הרוצות להצטרף לחברה תהיינה זכאיות לקחת בה חלק, וכן שזכויות הנשים תהיינה זהות לאלה שיוענקו לגברים.

חכמי מרוקו שיתפו עמו פעולה נוכח האכזבה מן החינוך של אגודת כי״ח, שהכינה את תלמידיה להיות אזרחי העולם הנאור והזניחה את החינוך היהודי והמסורתי. לימודי הדת ניתנו בכיתות במשורה רק כדי לצאת ידי חובת ההורים והרבנים שדרשו זאת. כתוצאה מחינוך זה נטשו רבים מנערי ישראל את דרך התורה והמצוות. אולם החכמים ביקרו גם את החינוך המסורתי ב״צלא״ בשל הישגיהם הדלים של התלמידים, שמורים שלא הוכשרו להוראה לימדו אותם. גישה זו ביטא הרב ישועה עובדיה מצפרו בהקדמה לספרו ״תורה וחיים״(תשי״ב). חידושו של הלפרין היה נעוץ בשיתופו של הנשים לדאגה הארגונית לקיום מערכת חינוך מסורתית – גישה חסרת תקדים עד אז. הוא ייסד חברה בשם ״אם הבנים״, שמטרתה לעודד נשים לתרום מזמנן ומכספן להחזקת מערכת חינוך מסורתית לכל ילדי ישראל במרוקו(זעפראני, תשל״ב, 135; בן שמחון, תשנ״ד, 162-155; זגורי־אוחנה, 1989; צור, 2001, 55; 108-109 ,1969 ,.(Zafrani

פאס

במרחשון תרע׳׳ג (אוקטובר-נובמבר 1912) הגיע הלפרין לפאס וארגן חברת נשים בשם ״אם הבנים״, שנשותיהם של נכבדי הקהילה וחכמיה נמנו עמה. הפעילה ביותר מביניהן הייתה זהרה סמחון, רעייתו של הרב מימון אבן דנאן. מטרת החברה הייתה ״חינוך ולימוד התורה לתינוקות של בית רבן״, כלומר: לארגן מערכת חינוך דתית, שהתלמידים ילמדו בה נוסף על לימודי קודש גם צרפתית וחינוך גופני, המורים יקבלו שכר הולם, ובני העניים יהיו פטורים משכר לימוד ואף יקבלו ארוחות חמות ולבוש הולם פעמיים בשנה. את החברה טיפח הרב שלום אזולאי מצפרו, שקיווה לייסד חברה כזו גס בעירו.

[1] הרב זאב הלפרין עזב את מרוקו, עלה לירושלים ובה השתייך לחוגו של הרב יוסף זוננפלד. הוא נפטר בטו באב תרצ״ד ונקבר בהר הזיתים.

הייתה זו הפעם הראשונה, שנשים ראו עצמן אחראיות למימון ולארגון החינוך הדתי של ילדיהן. הן תרמו בעצמן ואף התרימו באמצעות פנייה מבית לבית, בעיקר לאמידים, וכן באמצעות ארגון מסיבות, שחברי הקהילה הוזמנו אליהן פעמיים או שלוש פעמים בשנה. לעתים החלה המסיבה בשעות הבוקר ונמשכה שעות. תלמידי הכיתות הגבוהות נהגו להכין מסכת, הרבנים התכבדו לדרוש בחשיבות החינוך הדתי המאורגן, ואז תרם כל אחד כפי יכולתו.

מנגנון החברה היה נתון בידי גברים. בשלב ראשון היה המנהל גם מזכיר ואילו בשלב הבא מונה מנהל ורב העיר היה אחראי למוסד. ולמרות זאת הייתה לנשים השפעה גם על המערכת בבית־הספר. מורה שעשה מעשה, שלא נראה לאחת הפעילות, הסתכן בפיטורין על־ידה. כדי להימנע מכך היה עליו ליישב עמה את התלונה.

באייר תרע״ה (מאי 1915) חיבר הרב יוסף משאש מכתב תנחומים לרב אליהו אצראף בעקבות פטירת אביו ובין השאר הזכיר את תרומתו לחברת ״אם הבנים״: ״מחסה היה לחברת אם הבנים, בהונים ואתים, טפחה וגדלה, הרחיב גבולה, עד הבשילו אשכלותיה, תבואתה וופירותיה, ראש היה לחברת גומלי חסדים, הנהיג אותה במקל נועם מדותיו הנחמדים, עד עלתה נצה כפרחת…״(משאש, תשכ״ח-תשל״ט, חלק ב, סימן תשעט).

הגברת זהרא סמחון, אישתו של הרב מימון אבן דנאן, שכיתנה את עצמה נשיאת החברה בפאס, חתמה בשנת 1927, 14 שנים לאחר ייסוד החברה, על החוזר לקהילות מרוקו בדבר הפצת תלושים בגובה פראנק אחד להשתתפות בהגרלה לצורך מימון בניין חדש לבית־הספר. למרות היותה נשיאה של חברת נשים לא פנתה לנשים אלא לגברים. היא תיארה את פעולות החברה להפצת תורה לגילים שונים, החל מתינוקות עד תלמידי חכמים מבוגרים וכן מסרה דו״ח ובו פרטים שונים: ההוצאה למטרות השונות – שכירת 12 חכמים מלמדים וכסות לבני העניים הלומדים – מספר הלומדים (596) ומספרם של האוכלים בבוקר ובצהריים מבין הלומדים (237). היא תיארה את דרכי המימון על־ידי הנשים – תרומה של סכום שבועי קבוע וכן תרומה לאחר הדרשה שנישאה על־ידי הרב לרגל יום השנה לייסוד החברה. הניהול הכספי התבצע על־ידי מנהלים, ששניים מהם תלמידי חכמים.

במגבית נאספו 120 אלף פראנקים לבניית בית־ספר ובו 12 כיתות, משרד, מחסן למזון ומטבח. נוסף על כך נבנה בית־כנסת בשם ״שער השמים״, שם נערכו התרמות. לאחר שהתברר, שהבית קטן מהכיל את כל התלמידים, הוחלט (באישור הממשל) על עריכת מגבית ארצית. התרומה שהתבקשה הייתה של פראנק אחד והובטח, שבין כל המשתתפים תיערך הגרלה.

נוסח החוזר שהופץ בעניין זה היה:

״אדונים נכבדים, אותותי אלה, יעידו ויגידו על מטרת החברה הקדושה הנקראת אם הבנים שנתייסדה פה עיר המהוללה פאס יע״ה כמו יד שנים על פה האמור לקמן.

א׳ ההכנסה שמסתפקת בה היא ע״י הנשים דוקא שנותנים חק קבוע מדי שבת בשבתו,

וגם ביום הוסדה החברה מדי שנה בשנה, אחר הדרוש שדורש הרה״ג [הרב הגאון] מאריה דאתרין [החכם של מקומנו] יחי שמו לעד בדברי מוסר ומתן שכר אשר בדברו מערי״ב ערבי״ם [בדברים ערבים] ומלהב לבבות הני נשי דזכיין כל אחת מתנדבת יותר מן הראוי.

ב׳ כיס החברה ניתן ביד מנהלי החברה ותרי מינייהו(שניים מהם) רבנן.

ג׳ ההכנסה הנ״ל היא לשכר יב תלמידי חכמים המלמדים, ולפרנסה זו כסות לבני העניים הלומדים שם מעלה מטה בכל שנה לכסות דוקא סך 12500 פראנק. מספר בנ״י בפ״י [בני ישראל בן פורת יוסף] הלומדים עשיר ודל 596, האוכלים שם בוקר וצהרים 237 העי״א [ה׳ עליהם יחיו אמן].

ד׳ סדר הלימוד מן אותיות אלף בי״ת. עד שעולים למדרגת ת״ח [תלמיד חכם] בעיון וסברא, וש״ל [שבח לה׳] כבר יצא מזה תועלת גדולה, יש מן התלמידים בתורת ת״ח [תלמידי חכמים] רשומים.

ה׳ אחר כל אלה נתעוררו יחידי סגולה וקבצו נדבה הגונה איש כמתנת ידו, ומכסם לה׳ כמו 120,0000 פראנק והנותנים בשמחה כמו נדבת המשכן, ובנו בה בית ספר ובו יב בתים כמספר שבטי יה, וגם בירו [ משרד] בו טהרת החשבון על הנכנסות והיוצאות וג״כ אוצר גדול למידי דמיכל [לדברי מזון], וקוזינא [מטבח] וכו׳ ובו הכל משוכלל בבנין מפואר.

ו׳ ואת לרבות בית. הכנסת הנקראת שער השמים, בנין מפואר ומשוכלל וכו׳ שם יתנו צדקות ה׳ נדרים ונדבות לבית החברה. ויהי כאשר ראינו שהאולם קטון מהכיל את נערי בנ״י [בני ישראל] בה״י [בעזרת ה׳ יתברך] עלה בהסכמה לבנות עוד שניים לרוחא דביתא, [לרווחת הבית] ועלה בדעתינו לשתף עמנו אחינו דבני מערבא במצוה הגדולה הזאת, וכדי שלא להטריח על בני עירינו וכ״ש [וכל שכן] בני עיר אחרת, יעצוני רעיוני, לעשות אוטוריי״א [הגרלה] מסך כו״כ [כך וכך] לבנין הבית, סכום הנומירו פראנק אחד, והשררה יר״ה [ירום הודה] עלתה בהסכמה עמנו שהיא יודעת ומכרת בתועלת היוצא מן הכלל. נא, אין נא אלא לשון בקשה שתהיו לנו לעזר, כשיגיעו הנומרות להפיצם בבני ישראל ע״י שלוחיכם, מיני ומינך תסתייע מילתא.

ושכמה [ושכרכם כפול מן השמים]

פריזידאנט זהרא סמחון מראת[אשת] ר׳ מימון אבן דנאן הי״ו [ה׳ יחייהו ויקיימהו]״ [זעפראני, תשמ״ו, 195-194].

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.-פרק יא: חברת ״אם הבנים״

עמוד 111

רציחות והתנכלויות.

יהודי צפרו כמו אחיהם במקומות אחרים במרוקו היו נתונים לסכנות של שוד ורצח, ובעיקר בדרכים. בדו"ח המפורט על ההרכב המקצועי ומספר היהודים בצפרו שנשלח לכי"ח, נאמר על היהודים היוצאים לסחור " באהלי פלשתים " ( ברברים ) " וכמעט אין בכל שנה ושנה שין חומסים והורגים שניים שלושה נפשות מישראל. תופעה זו נזכרת גם במקורות העבריים, אבל אין נתונים סטיסטיים על מספר הנרצחים.

ביוני 1880 פורסמו על ידי כי"ח רשימות מפורטות על מספר היהודים שנרצחו בערי מרוקו מאז 1866 ועד 1880 הכוללות שמות הקורבנות, שנת הרצח, מקום האירוע, ומספר היתומים שהנרצחים השאירו אחריהם. העיתוי לא היה מקרי, ועידת מדריד שהתקיימה אותה שנה ממאי עד יולי, דנה בבעיית החסות הזרה הניתנת בין השאר ליהודים.

כי"ח ו " אגודת אחים ", תבעו להמשיך את הענקת החסות, וראו בה את הפתרון לסכנו הנשקפות לחייהם ולרכושם של יהודי מרוקו. הרשימות המפורטות המחישו את חוסר היכולת של הסולטאן לשמור על חייהם של היהודים. וכן האכזבה מן ההצהרה שנתן הסולטאן מוחמד הרביעי למשה מונטיפיורי בביקורו בארמון בתחילת 1864. וההוראה למושלים לשמור על חייהם ורכושם של היהודים ולנהוג בהם בצדק ובחסד, שאינה מתבצעת.

ברשימה זו נזכרים 27 שמות של יהודים מצפרו שנרצחו בין השנים 1866 – 1879, שהשאירו אחריהם 54 יתומים. המספר הגדול של נספים, שישה במספר היה בשנת 1871. בדו"ח השנתי נאמר שזהו מספר הנרצחים הכולל עד 1880. בעקבות לחץ דיפלומטי היו השלטונות משלמים פיצויים למשפחות הנרצחים.

אבל לא היה זה כלל שחל על כל המקרים. בתעודה של משרד החוץ הבריטי בפברואר 1880 נאמר שלפי מידע שהגיע מפאס, אלמנת יהודי שנרצח קיבלה פיצויים.

כמו בכמה ערים אחרות היה גם המושל של צפרו עריץ שהטיל הגבלות וחובות על היהודים שאינם כלולים ב " תנאי עומאר ", והיה מייסרם על ידי מלקות. ידיעות הגיעו בשנות ה-80 הראשונות לאגודות היהודיות בפריס ובלונדון ופורסמו בדיווח לשנת 1884 – 1885.

אחת ההגבלות הייתה שאינם רשאים להגיע לשווקים הסמוכים לעיר מבלי לשלם לפקידי המושל שוחד. וכן עליהם לבצע עבודות מסוימות למושל ללא תשלום. לשירותים כפויים כאלה בשם סוח'רה היו תקדימים גם במקומות אחרים במרוקו.

באותה נשה דווח על רצח של יהודי בעל חסותה של צרפת בשם משה בן שטרית על ידי המושל מוחמד דוטלאב. יהודי בשם שלום בן עיוש עיטה הולקה שבע מאות מלקות על ידי סידי עומר, בנוו של המושל. מה היה הרקע להלקאה ? ב-15 בדצמבר 1884 ציווה בנו של המושל על שלום שהיה סנדלר במקצועו, להכין לו זוג נעליים. כשאמר שאינו יכול לבצע את המלאכה כי אין לו את חומרי הגלם הדרושים, רגז הלז, הפילו ארצה, קשרו לגבו של פרד והלקהו כאמור.

לאחר שהקורבן בתאושש הגיע לפאס, ומסר את גרסתו למנהל בית הספר של כי"ח מר מ. בן עוליל, שהתייחס בחשד לגבי מספר המלקות, אבל גם אם קיבל פחות מזה שמסר סעדותו, סבל דיו. בן עוליל דאג לקבל אישור רפואי על סבלו באמצעות אנשים מוסמכים והגיש תלונה למערכת המשפט.

הוא גם התקשר לוזיר שהשיג דאהיר פקודה מלכותית מהסולטאן אלחבן הראשון ( ספטמבר 1873 – יוני 1894 ) להבטחת שלומם של יהודי צפרו, וכן גינויו של סידי עומר, והוראה למושל להפסיק את ההתנכלויות ביהודים, ושישלם פיצויים בסך 250 פרנקים לשלום בן עיוש.

כשש שנים לאחר מכן שוב הגיע מידע לפריס על מצוקתם של יהודי צפרו. באותה שנה היו הצפות שגרמו נזק לבתים ויהודי צפרו פנו ל " אגודת אחים " ששלחה עזרה כספית להקלת המצוקה.

עומר בן מוחמד אלטאלב שנזכר בסוך 1884 בתור בנו של המושל שהלקה את יהודי, ירש את מקומו של אביו בתור מושל החל משנת 1895, והוא התייחס ליהודים בצורה ברברית. בדיווח שנשלח על ידי שמואל נהון הרב הראשי של תיטואן, ב-27 ביולי 1896 ופורסם על ידי כי"ח בשנת 1897 נאמר ש " מצב אחינו בצפרו נעשה גרוע מיום ליום. המושל מתעלם מהפירמאנים המלכותיים, ויחסו ליהודים כאילו היו עדר עלוב, וזהו מצב בלתי נסבל ".

בהמשך מסופר כי ב-18 ביולי הכריח המושל יהודי בשם יוסף צרפתי וסבלים יהודים אחרים לשאת לעליית ביתו סלים כבדים מלאים גרעיני תבואה. לאחר שלושה ימי עבודה, צרפתי נחלש, וצימצם את משקל הסלים. לאחר שעומר הבחין בכל הפילו לארץ והלקהו. המולקה שנפצע אנושות, איבד הכרתו ונחשב כמת.

בלילה שבין 19 ל-20 ביולי העמיסוהו יהודים מצפרו על חמור והובילוהו לפאס. הרב נהון פנה למחרת לסגני הקונסולים שך צרפת ובריטניה בפאס, תיאר בפניהם את המצב של יהודי צפרו, והצביע על ההתעללות של המושל. הם הבטיחו שיכתבו לשרי החוץ של מדינותיהם.

אשר לפירמטנים המלכותיים, יש לזכור כי מאה הדאהיר של אלחסן הראשון עלה בנו עבד אלעזיז הרביעי בגיל 14 על כסא הסולטנאות ב-1894 עד 1908 ושלטונו היה חלש. דבר שנוצל על ידי המושלים המקומיים, העולמא ( חכמי הדת ) התערבו יותר במדיניות, שגרמה לקיצוניות ולהגברת הקנאות הדתית.

על ההתערבות הדיפלומטית של בריטניה בנדון מצויוצ תעודות בארכיו משרד החוץ הבריטי ואת תוכנן נסקור : סגן הרונסול הבריטי בפאס מקלאוד כתב לשגרי א. ניקולסון בטנג'יר בנדון ב-24 ביולי, ושוב ב-29 בנובמבר. הקונסול הכללי של בריטניה במרוקו הרברט וייט, פנה ב-2 באוגוסט 1897 לוזיר הראשי של הסולטאן וכתב לו שהגיע אליו מידע כי יהודי בשם יוסף בן מימון הולקה על ידי הקאיד עומר בן טאלב מוחמד אליוסי.

חטאו היחיד היה אי שביעות רצונו של המושל מחוסר יכולתו של היהודי לשאת גרעיני תבואה לעליית ביתו. הכותב מבקש מהוזיר שיודיע זאת לסולטאן, ויבקשו שיוציא הוראה שריפית שתמנע יחס אכזרי של מושל זה כלפי היהודים. הוא כבר ננזף בעבר על ידי המשנה לסולטאן על יחסו כלפי יהודי צפרו.

מאז יש יומה להדיחו מתפקידיו, ולהציב את המושל של פאס כממונה על צפרו כפי שהיה בעבר. הכותב מציין כי המניע לפנייתו הוא " יחסו הידידותי כלפי הסולטאן ולארצו. מעשים אכזריים כאלה מתפרסמים בעיתונות האירופאית, ויש לדברים השפעה שלילית. משוכנע ביחס החיובי ובחוש הצדק של הסולטאן כלפי נתיניו היהודים הידועים היטב, וכי יגנה את מעשיו של המושל הנ"ל. ומעיז לבקשו שישקול קבלת מבוקשם של יהודי צפרו בדבר השבת שליטתו של מושל פאס החדשה עליהם ".

בו ביום כתב השגריר לשר החוץ הרוזן מסליסבורי, שקיבל מסגן הקונסול הבריטי ספאס דיווח לפיו בא אליו יהודי מתפרו השוכנת מהלך חמש שעות מפאס, והראה לו את סימני המלקות שקיבל בפקודת המושל של צפרו. וכאן בא סיפור הרקע : המושל אילף כמה יהודים להעלות גרעיני תבואה לעליית ביתו כמעט ללא תמורה כספית. כיוון שלא היה שבע רצון מדרך הביצוע של הפקודה הורה להלקותו.

" כיוון שמושל זה התייחס בצורה אכזרית כלפי יהודי עיר זו, וכבר ננזף על ידי המשנה לסולטאן, דיווחתי על המקרה לראש הוזירים, וביקשתי שהסולטאן יסכים לבקשתם של יהודי צפרו לפני שנה שישחררם ממושל זה, ויחזרו להיות תחת שליטתו של מושל פאס החדשה כבעבר ".

על מקרה נוסף של הלקאת יהודי בצפרו, הפעם ביוזמת מולאי אלערבי אחי המושל ב-1 בספטמבר, דווח לכי"ח לאחר שבועיים. שם הקורבן בצלאל נחמני בן 30, העוסק בציפוי כסף, המושל אמר לאחד הרבנים הראשיים שהזכירו לו את הפירמאן ( הדאהיר ) המלכותי בהקשר למלקות, שקיבל הוראה להמשיך במלקות , והעניש  בכך גם כל מי שהעיז להתערב.  הדבר נמסר לשגרירי בריטניה צרפת בטנג'יר, והאחרון הבטיח להנהלת כי"ח שנעשו צעדים כדי למנוע הישנות מקרים כאלה.

כפי שהוזכר לעיל, הנושא עלה שוב כשחושה חודשים לאחר מכן על ידי א. מקלאוד, סגן הקונסול הבריטי בפאס במכתבו לשגריר הבריטי במרקו א. ניקולסון ב-29 בנובמבר 1897. הוא מתייחס למכתבו הקודם ב-24 ביולי בנדון ועתה יש לו בשורה טובה, לפיה הקהילה היהודית בצפרו קיבלה הודעה מהוזיר הראשי שהסולטאן נזף בקאיד עומר אליוסי מצפרו בגלל הלקאתו את היהודים, וכי יהודים יזכו להגנה שהוענקה להם על ידי הסולטאנים בעבר.

שנתיים לאחר מכן היו שוב פגיעות ביהודי צפרו והדברים נמסרו על ידי מר קונקי ( בעל אזרחות בריטית ) מנהל בית הספר של כי"ח בפאס למשרד של כי"ח בפאריס, שפנה לשר החוץ הצרפתי בנדון והציע גם להנהלת " אגודת אחים " בלונדון לנקוט בצעד דומה. וכן הוצע על ידי הנהלת כי"ח למר קונקי שכל מקרה דומה ידווח לשגריר הבריטי בטנג'יר שקיבל הוראה מפורשת על ידי ממשלתו לדאוג לשלומם של יהודי מרוקו.

סוף הפרק מקורות חיצוניים על יהודי צפרו מן המאה ה- 19 -אליעזר בשן

 עמוד 419

4

10 במרס 1891. ראובן אלמאליח, ראש קהילת מוגדור ל״אגודת אחים״ בלונדון על גרוש יהודים משלשה כפרים. לפני שבועיים לאחר שובו של המושל מהסולטאן, הורה על גרושם המיידי והציב חיילים ליד המלאחים. היהודים בכפרים שלחו את נשיהם וילדיהם, וגם הגברים מתכוננים לעזוב, כי חוששים לחייהם. מבקש התערבותם של בעלי השפעה.

FO 99/283

Mogador 10th March 1891

1. Dupare Esq(uire) Anglo Jewish Association Sir

It is with great regret that I have to inform the Executive Committee of a barbarous & cruel act of the Governor of Imentanout, a province two days journey from Mogador, towards our coreligionists residing there. In that province which is under the governorship of Caid Azad El Meubhee, there are since about 70 years ago, 4 Jewish quarters or Mellahs, which give shelter to about 600 Jews, including wives & children, who have their own property, consisting of houses & lands which they cultivate for the maintenance of their families.

About two weeks ago the said Governor having just returned from the Sheriffian Court of Morocco informed the Jews that they were to leave immediately and go where they may choose,to enforce this act of cruelty he placed 12

 soldiers near the Mellahs to hasten their departure, to whom the Jews have to pay 12

 dollars per day, the Caid stating that such are the Imperial orders. The Jews signified to their Caid that besides their own property they had goods and produce to a very considerable amount belonging to several other merchants of the coast, & therefore they required a regular time to collect them, but the Governor said he would not listen to them at all & that they were to leave at once no matter what they had.

The last news I have from the Jews of Imentanout is that they are in the most awful position of oppression & they had to send away their wives & children as they were not allowed to stay any longer & that they were also decided to abandon all and depart at once for fear of being murdered. God knows where they are now exiled.

It is much to be feared that other Caids may do the same to the Jews dwelling within their jurisdiction if efficient measures are not taken at once to prevent it. I informed the British Consul in this town, & I have also written to the Sheriffian Court & last week when the French Minister was here on his way to Morocco, I applied to him soliciting his kind interference on behalf of our poor banished brethren.

I earnestly hope that the gentlemen of the Executive Committee & other influential members will take the neccessary steps for the redress of the poor Jews of Imentanout & to put a stop to such scandalous & barbarous acts of cruelty.

I have the honor to be, Sir,

Yours very truly si(gned) Reuben Elmaleh

גרוש יהודים משלשה כפרים באזור האטלס בתחילת 1891-אליעזר בשן נספחים

עמוד  356

אבא ומנהל

הרב יוסף יצחק מטוסוב, בנו בכורו של הרב מטוסוב, נולד בראשית השליחות במרוקו, ועד שהגיע לגיל ישיבה גדל בבית הוריו וראה בעיניו את הקמת המוסדות והתפתחותם תחת שרביטו של האב־המנהל. כך מתאר זאת הבן:

כילד, אני זוכר את אבא יוצא לנסיעות ארוכות, בדרך כלל של מספר ימים, כדי לייסד מוסדות ובשלב הבא לפקח ולסייע בכל דבר נדרש. בד בבד עסק בייסוד ופיתוח מוסדות חב״ד בקזבלנקה, כאשר לכל מוסד – דהיינו, הישיבה, ״בית רבקה״ והסמינר – היו מספר בניינים ובהם מספר תלמידים רב. יש לציין כי מהנסיעות שב מצויד במתנות לנו, הילדים, כפיצוי על הזמן בו היה רחוק מאיתנו.

כמנהל, קיבל את הוראות הרבי לייסוד ופיתוח מוסדות, וחלק מההוראות קיבל באמצעות הרב בנימין גורודצקי. במקביל עליו היה להיות בקשר רצוף עם בשנים שאני זוכר אבא היה עובד בעיקר מהמשרד שלו בישיבה, ואילו בבית היה ארון מיוחד סגור ונעול, ובו מסמכים חשובים הקשורים למוסדות. מפעם לפעם, באמצע יום העבודה, אבא היה בא הביתה, מוציא משהו מהארון ונחפז לשוב למשרדו. אבא היה עובד עד השעות המאוחרות של הלילה ואז היה מגיע הביתה, ולעיתים חרף השעה היה מקדיש זמן ללימוד. לא פעם זכור לי את אבא ישן בסלון הבית, כאשר ספר פתוח לפניו. עוד בזיכרוני עולה ציור מיוחד של אבא יושב בליל שבת, ומכין בעזרת ספרים רבים את הדרשה שעליו לומר למחרת בשבת, דרשה שנמשכה כשעה וחצי, והיתה מתובלת בכל חלקי התורה.

פרק ג

שלוחים באים

המנהל מבקש שלוחים נוספים

המהפכה היתה בשיאה, הרב מטוסוב נע ונד כל העת כדי לייסד מוסדות בכל רחבי מרוקו, במקביל לפעילות שהתפתחה בקזבלנקה. עומס העבודה היה גדול מאוד והורגש צורך דחוף בעוד שלוחים שיסייעו למוסדות בערים, בעיירות ובכפרים. לימים תיאר את הסיטואציה הבלתי אפשרית בה היה נתון:

הייתי צריך לדאוג לכל, גם בגשמיות וגם ברוחניות. כל השבוע הייתי בנסיעות בכפרים ובאתי הביתה רק לסופי שבוע ושבתות, וגם אז הייתי צריך לשבת ולכתוב מכתבים לרבנים ואישים, לסדר כספים ומשכורות, לערוך חשבונות ומאזני כספים עבור הג׳וינס, לדאוג לרמת הלימודים, לבחון תלמידים ולשוחח עמם שיחות אישיות ועוד.

לצד הצורך החשוב בכוח אדם נוסף, הרי שתנאי המחיה של השלוחים בתקופה הראשונה היו דלים מאוד. לא היה קל לשלוח שלוחים נוספים ועיקר הבעיה היתה לשלוח בעלי משפחות, הזקוקים לתנאים הולמים. נראה כי בשל כך, השליח הבא שהגיע למרוקו היה הרב זלמן טייבל, שנודע עוד ברוסיה כעסקן חסידי בעל מסירות נפש שניהל מקווה טהרה מחתרתי בעיר לנינגרד. כאשר יצא למרוקו יחד עם רעייתו היה בשנות השישים לחייו, וילדים לא היו לו.

מלבד תפקידיו המוגדרים הרב זלמן טייבל פעל רבות. הוא אירגן התוועדויות בביתו לתלמידי הישיבה, וכאשר הגיע חג הפסח נסע למקנס כדי לסייע לרב ליפסקר. אך שליחותו של הרב טייבל הסתיימה מהר מהצפוי. היה זה כשנה לאחר שהגיע, כאשר בעיות בריאות מהן סבלו הרב טייבל ורעייתו העיבו על השליחות של זוג המבוגרים, ועם הזמן עבודתם הלכה והידלדלה. בחודש תמוז תשי׳׳ג, כשנה וחצי לאחר שהגיעו, בהוראת הרבי סיימו את השליחות ושבו לצרפת.

הרב טייבל הגיע למרוקו באמצע חורף תשי״ב כדי להיות כוח עזר במוסדות החינוך שהוקמו בקזבלנקה, כאשר הרב טייבל כיהן כמגיד שיעור בישיבה ורעייתו מרת בתיה (באשע) כמורה ב״בית רבקה״. הם היו מסורים מאוד לעבודתם והפיחו רוח חיים חדשה במוסדות החינוך שעד עתה לימדו בהם בעיקר יהודים מקומיים, כיוון שהרב מטוסוב היה עסוק בניהול המוסדות במרוקו כולה.

שליח נוסף

במהלך התקופה בה פעל הרב זלמן טייבל היו הוא ורעייתו לעזר רב בקידום וקירוב התלמידים והתלמידות במוסדות החב״דיים בקזבלנקה, אך על הניהול והפעילות הכללית נשאר הרב מטוסוב לבדו. לכן ביקש מהרבי שישלחו למרוקו חסידים צעירים שיכולים לפעול במרץ רב ולסייע לניהול המוסדות.

בשלב מסוים הוצע שמו של הרב ניסן פינסון שהיה ידיד הרב מטוסוב משנים קודמות, והם אף עמדו בקשר מכתבים לאחר שהרב מטוסוב נסע למרוקו. הרב פינסון ורעייתו רחל ספגו מנה גדושה של מסירות נפש מינקותם. את הרב נחום יצחק פינסון, אביו של הרב ניסן, הגלו הקומוניסטים למחנה עבודה, שם נפטר. לאחר מלחמת העולם השנייה יצא הרב ניסן מרוסיה והתחתן עם מרת רחל, בתו של הרב יצחק רסקין שהוצא להורג על ידי הקומוניסטים בלנינגרד.

טרם קיבל הרב פינסון את ההוראה לצאת בשליחות למרוקו, הרבי בחן את ההצעה וגם עדכן את הרב מטוסוב על ההצעה העתידית. בינתיים הרב פינסון שהה בפריז. באותם ימים היו חסידים שיצאו מרוסיה וקיבלו את ברכת הרבי להגר לארצות הברית, וחלקם קיבלו הוראה להישאר בצרפת. על רקע זה הרב פינסון ביקש מהרבי ברכה לפרנסה, אך בהפתעה גמורה קיבל מהרבי הצעה לנסוע למרוקו, בתחילה לבדו. בקשר להשגת אשרות כניסה למרוקו, הפנהו הרבי לרב מטוסוב, השליח במרוקו.

ההוראה באה בהפתעה גמורה, והרב פינסון ורעייתו התלבטו כיצד יסתדרו במקום המרוחק כל כך. על כך כתב לרב מטוסוב, לצד בקשת פרטים אודות מוסדות חב׳׳ד במרוקו, והרב מטוסוב תיאר לו במכתב מיוחד את חשיבות עבודת השליחות של הרבי במרוקו. בשבועות הבאים הרב פינסון המשיך לברר על תנאי השליחות במרוקו והרב מטוסוב השיב בפירוט רב. בעת ההכנות ביקשו ממנו הרב מטוסוב להביא עמו סכינים לשחיטת עופות ומשחזות של אבן.

בחודש שבט תשי״ג, כשנתיים לאחר שהרב מטוסוב הגיע למרוקו, שליח צעיר סוף סוף הגיע ־ הרב ניסן פינסון. למרוקו הגיע בגפו ולאחר תקופה גם רעייתו הצטרפה אליו. על בואם בישר הרב מטוסוב לרבי במכתב ששיגר באותם ימים: ״היום הגיע לכאן ר׳ ניסן יחי' פינסון, וכל מה שהוא נחוץ כאן מובן למדי ויהא רעוא שיהיה הכל להצלחה להביא תועלת רבה בכל המובנים״.

זמן קצר לאחר שהגיעו קיבל הרב פינסון מכתב מהרבי ובו דברי עידוד מיוחדים. ואכן, מיד עם הגיעם התיישבו בקזבלנקה והתמסרו למוסדות החינוך בקזבלנקה ולפעילויות נוספות להפצת היהדות והחסידות, כאשר הרב פינסון מנהל בפועל את הישיבה ואת ״בית רבקה”.

שלוש שנים חלפו מאז שהגיע למרוקו ולקראת תשרי תשט״ז נסע הרב פינסון אל הרבי, אז לימד בנוכחות הרבי ניגונים מרוקאיים מפורסמים: ״עזרני א־ל חי״ וגם"יציר מידו״.

שבע שנים היו הרב ניסן פינסון ע״ה ותבלחט״א הרבנית רחל פינסון תי׳ בשליחות במרוקו, ובתום תקופה פורייה זו עברו בהוראת הרבי לשליחות חייהם הקבועה – בתוניס.

תולדות חב"ד במרוקו

עמוד 38