מורשת יהדות מרוקו

החינוך

עד לסוף שנות ה־40 למדו הילדים בסידי־רחאל כפי החינוך המסורתי היהודי במרוקו. הילדים היו מתכנסים בבית הכנסת תחת פיקודו של הרב, שהיה מרביץ בהם תורה (תרתי משמע!). בסוף שנות ה־40 השתנה המצב על ידי ארגונים חיצוניים.

בשנת 1947 (תש״ז) הגיע לסידי־רחאל ר׳ רפאל עבו, שכיהן כראש מוסדות ׳אוצר התורה׳ במרוקו. ר׳ רפאל השאיר תיאור מפורט של ביקורו. כשהגיע לכפר ראה שהילדים לומדים בבית כנסת ישן וחרב. הילדים ישבו על הרצפה כשראשם אינו מכוסה! והמורה ששימש גם כשוחט לא ידע לבאר היטב את הלימוד.

משראה זאת, אסף ר׳ רפאל את אנשי ונשי הכפר לדרשה ליד בית הכנסת. בדרשתו צעק עליהם היאך הם משאירים את בניהם בבית כנסת זה, המט ליפול. הוא הוסיף, שאם ברצונם שהג׳וינט יסייע להם לממן את שכר המורה, עליהם למצוא מקום ראוי ללימודים. אחד מהקהל קם ואמר שיש בית כנסת חדש ומשופץ, אבל בגלל סכסוך פנימי אין בעליו מסכים לאכלס בו את תלמוד התורה. כששמע זאת, הלך ר׳ רפאל לבעליו של בית הכנסת, השלים בינו לבין אנשי הכפר והעביר את התלמידים לבית כנסת זה, שנקי היה ואף ספסלים היו בו. [כדי שישלימו ביניהם השתמש ר׳ רפאל בהיותו שליח מארץ ישראל. כידוע יהודי מרוקו חרדו למוצא פיהם של השדרי״ם שבאו מהארץ וכל היוצא מפיהם, קדוש יאמר לו.]אני מביא כאן את תיאוריו עול ר׳ רפאל עבו על פעולותיו בסידי־רחאל:

משם [=אלקלעא] נסעתי לזאוויה סדי רחל פאר מראכש מרוק. הנשיא אלעזיז אלחנונה. החכם העיר דוד אזולאי, השוחט והמורה. בעיר יש 560 נפש. ויש 85 ילדים עם ילדות ביחד בבית כנסת חרב, הטיח יורד, הריח גדול. מורה אחד, השוחט, יהודי תמים מאד, צעיר לימים, אינו יודע באור[י]ם ממש. מי שרואה דבר זה אפילו יהיה לו לב אבן ימס. הרבה מהתלמידים בלי כובעים, כי מחלה רעה במרוק להיות בלי כובע אף בבית כנסת. האנשים והנשים התאספו ע״י [על יד]בית הכנסת. ואני דברתי וצעקתי על האנשים איך משאיר בניהם בבית כנסת זו שממש עוד מעט ותפול. ואמרתי להם שאם רוצים עזרת אמר[י]קה כמו שהם צועקים צריך למצא לילדים מקום יתאים ולא ישים אותם בארץ בעפר. ואחד מהקהל אמר לי שיש בית כנסת אחת טובה ומשוכללה (וההתגנדות) [וההתנגדות] ב[י]ניהם השאירו את הילדים בבית כנסת זו. ותכף קבלתי המפתחות וראיתי שבית כנסת יפה ומסודרה ויש בה ספסלים. הוצאתי כל התלמידים והכנסתי אותם לבית הכנסת ההיא והכרחתי אותם שישלימו, כי יש להם חכם מארץ ישראל אם אומר דבר אסור להחליף דבריו. והאמהות שמחו מאד ע״ז [על זה]. ומי שהוא צעק הצלתה[!] את בנינו ממות. ועשייתי למורה עוזרים מהעיר שיעזרו לו כל אחד ילמד כמה תלמידים. מה לעשות מי שיש לו מצפון טהור קשה לו לראות דבר זה ולשתוק.

במקום אחר הוסיף ר׳ רפאל פרסים על הביקור:

זאויה סדי רחל מרוק פאר מרכש. הנשיא אלעזיז אלחנונה.

יצחק כהן. יצחק אוחיון. שלמה אלמעלם. יש 500 איש. החכם דוד אזולאי שוב[?]הוא ילידי המקום. יש לומדים ואינם יודעים פרשה, ומבארים ולא יודעים מה אומרים, והם 7. יש מהם בני 15 ויש 11. כתה שניה לומדים לקר[ו]א, 12 באור, מהם בני 9 והקטן בן 8, והם 9 ילדים. והשאר קטנים לומדים.

ויש קטנים אין להם שום ידיעה. המורה אחד מלמד הכל. והמקום כל כך ריח ומלוכלך. והמורה מיואש. ויושבים על הארץ בעפר. ויש הרבה מהם בלי כובעים ויש שלא באו. ויש קטנים בני שלש, ילד קטן קורא טוב.

תכף דברתי בפני האנשים ונתתי להם מוסר. ותכף הוצאתי אותם ממקומם והבאתי אותם לבית כנסת השניה שהיא טובה ונתתי אותם בה. ודברתי מוסר שזלגו עניהם דמעות. ונתתי להם תכנית שילמדם ב[י]אור החומש וסדרתי להם שעורי ערב.

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי–החינוך

עמוד 35

(151) — קצידה — סי׳ רפאל משה (אלבז)

ע״מ יב-ו|ז-יג הגאים

בשקל ״סללם תסללם רוח סאלם עקלך מרטאח״

 

שַׁלֵּם תְּשַׁלֵּם חוֹרְשֵׁי רַע, שָׂנֵא שַׁלַח / מֵסִית וּמַדִּיחַ

יִשְׁכֹּן אֶרֶץ מְלֵחָה / לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ, אֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה:

 

רְאֵה עֹנִי עַם דַּל, אֵ-ל רָם, טוֹ־ב וְסָלַח, / מוֹחֵל ו־סוֹלֵחַ

עִמְּךָ הַסְּלִיחָה / בִּימִין עֻזְּךָ תִּקְרַב, אִם שְׂמֹאל דּוֹחָה:

 

פְּאֵר תַּעֲדֶה לְעַם נִתְעָב וְנֶאֱלָח / מִלִּבּוֹ גּוֹנֵחַ

מִתּוֹךְ צָרָה רוּחָהּ / תָּשׁוּב תְּרַחֵם צוֹלְעָה וְהַנִּדָּחָה:

 

אַהֲבַת אָבוֹת תִּזְכֹּר, גַּם בְּרִית מֶלַח / בָּהּ אֲנִי בּוֹטֵחַ

כִּי גְּדוֹלָה הַבְטָחָה / דְּבַר הַנָּבִיא ״רָנוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה״:

 

לְבַשֵּׂר צִיּוֹן — שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח / יָרִיעַ יַצְרִיחַ

לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה / שׁוּבָה, עַד מָתַי דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צְלֵחָה?

 

מִקְדַּשׁ כּוֹנֵן, יַזְהִיר כְּעֵין הַבְּדֹלַח / מֵאוֹרוֹ יַזְרִיחַ

שֶׁמֶשׁ צְדָקָה זָרְחָה / יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה:

 

שֵׁבֶט מוֹשְׁלִים יָרִים וּבְיָדוֹ יִצְלַח / יְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ

אֵלָיו יוֹבִילוּ מִנְחָה / מַלְכֵי תַּרְשִׁישׁ וְאִיִּים עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה:

 

הַנִּדָּחִים יָשִׁיב צִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלַּח / כָּל צוֹרְרָיו יָפִיחַ

אוֹיְבָיו שָׁכְנוּ צְחִיחָה / אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל יָרֹן בְּשִׁיר וּשְׁבָחָה:

 

שִׁירֵי יֶעְרַב כְּמוֹ קְטֹרֶת מִמֻּלַח / מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ

וְכַעֲלוּת הַמִּנְחָה / וּכְאִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ בְּהַר הַמִּשְׁחָה:

 

כנפי שחר

(ו5ו) הנושא: כמיהה לגאולה.

חורשי — חושבי. שנא שלח — ה׳ שונא ה״משולחים״, כנוי לשליחי המסיון. ערבה ושוחה — שוממה ומלאה שיחין ובורות. תעדה — תעטה, תקשט. ונאלח — מרוחק כחלאה וזוהמה. גונח — נאנח. צולעה והנדחה — הנחלשת והפזורה. ברית מלח — קיימת כמלח שאינו מסריח לעולם. יריע יצריח — יבשר הגאולה בתרועה ובקול רם. יצלח — ״שבט מושלים״. יובילו — יביאו. ציר — שליח, כאן: המשיח. צורריו יפיח — יפיל אויביו בנפיחת פיו. צחיחה — אדמה צמאה ויבשה. יערב — יקובל. ממולח — מעורב ומפוטם היטב. בהר המשחה — כאן: הר הגדולה והכבוד.

אעירה שחר כרך א'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פרשת תולדות-סימן רבי רפאל משה אלבז-המוכנה הרמ"א מספרו

עמוד קע

                           

אקטואליה בפרשת השבוע – 'תולדות'.

נפילת חיזבאללה, חמאס וסוריה – הישמעאלים,

 סימן לראשית – תהליך גאולת ישראל.

 

כדברי בעל הטורים (בר' כה, יט)

"ואלה תולדות ישמעאל…. וסמיך ליה 'ואלה תולדות יצחק'.

לומר – כשיפול ישמעאל באחרית הימים,

 אזי יצמח משיח בן דוד – שהוא מתולדות יצחק".

 

יצחק אבינו – עמוד גבורה – הוא המשיח הראשון

שנלחם בפלישתים ברצועת עזה, והקב"ה הצליח את דרכו בהתאם:  

 

"ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאוד…

ויקנאו אותו פלישתים" (בר' כו, יד).

 

כאז – כן עתה. צבא ה' ההולך בדרכו של יצחק אבינו,

נלחם בגבורה בחמאס הנאצי עזתי,

והקב"ה מצליח את דרכו.

 

בעזהי"ת, עוד נשוב להתיישב בעזה – בואכה גוש קטיף,

שהיא חלק מארץ ישראל, כדברי רבנו-אור-החיים-הק' (בר' כו, ג).

"כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל…,

ארץ פלישתים בכלל נתינת הארץ היא, ולזה הסכים  רמב"ן (בר' י יג).

ואין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם – זולת ליצחק לבד".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

לע"נ בתיה בת שרה ע"ה – ר"ח כסליו.

וגאולה קרובה ברחמים.

 

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם,

       אברהם הוליד את יצחק" (בר' כה, יט).

 

"ומעתה יצא הדין – כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור…

והעד הנאמן לדברינו הוא, מה שאמר הבורא יתעלה: 'וגם את בן האמה,

הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו"

 (רבנו-אור-החיים-הק' בר' טז, ה).

 

הרמב"ם באיגרת תימן:

מעולם לא עמדה אומה רשעה יותר לישראל כישמעאל,

וסמכו לזה הכתוב: "ומשמע ודומה ומשא" (סוף "חיי שרה") = שמע, דום ושא, {סבול בשקט}.

 

רבנו בחיי: "ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה – על אויביך ושונאיך" (דב' ל ז).

אויביך = ישמעאל.  שונאיך = עשיו" {האויב, יותר קשה מהשונא}.

 

פרשת "תולדות" – מספרת על תולדות יצחק אבינו. מדוע אם כן הפרשה לא נקראת על שמו – פרשת "יצחק", כמו פרשת "נח" המספרת על תולדותיו, ונקראת על שמו "נח", ככתוב: "אלה תולדות נח".

התשובה לכך היא: נח היה צדיק לעצמו, ולכן לא הצליח להציל את דורו מהמבול, לא כן יצחק אבינו והאבות בכלל. בנוסף להיותם צדיקים, הם דאגו לחנך את התולדות שלהם ואת הדורות הבאים ללכת בדרכם, לכן הפרשה נקראת "תולדות" – 'עיקר תולדותיהם של צדיקים {שלהם ושל צאצאיהם} – מעשים טובים', כדברי חכמים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: יצחק אבינו, כמחנך ההולך בעקבות אביו שקירב את ישמעאל, שאף חזר בתשובה בסוף ימיו כדברי רש"י: "יצחק וישמעאל – מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו" (בר' כה, ט), גם הוא ניסה בכל מאודו לקרב את עשיו. וכדברי קדשו: "וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב – ואפשר שהיה מועיל". בחינוך ילדים ותלמידים – אין להתייאש כלל.

 

ה"נתיבות שלום" מוסיף על דברי רבנו-אוה"ח-הק', שיצחק רצה לתקן את עשיו ע"י העלאת תכונת הרצח של עשיו לעבודת ה'. הוא טוען שהקב"ה ברא בעולמו אנשים שונים עם תכונות שונות, וכל אחד יכול להגיע ליעודו ע"י ניתוב אותה תכונה לאפיקים חיוביים.

כדוגמא, ניתן לציין את דברי חז"ל האומרים, שכאשר לאדם יש תכונת רצח, הוא יכול לנתב אותה למקצועות כמו: מוהל, שוחט, או רופא מנתח. כלומר, יצחק היה מוכן למסור לו את הברכות, דבר היכול לקרבו לעלות על דרך המלך.

 

רבקה אמנו לעומת זאת, בחרה ביעקב לקבל את שרביט ההנהגה וההובלה ע"י הברכות, היות והבינה שרק יעקב כאיש תם יושב אהלים, הוא האיש שיוכל להעביר את המשנה האלוקית אמונית לדורות הבאים.

 

דבר דומה היה אצל שרה שהרחיקה את ישמעאל, כדי שלא ישפיע לרעה על חינוכו הטהור של יצחק בנה, והקב"ה אף תמך בה ואמר לאברהם: "שמע בקולה".

בתחום החינוך, האינטואיציה הנשית גבוהה, בבחינת "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח). לאיש נתנו את האחריות על המוסר, ולאישה על התורה.

 

 גם אצל אברהם אבינו נאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו – ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו (בר' יח, יט). כלומר, אברהם נבחר לשמש כאב המון גויים, בגלל שהוא דאג לחנך את בניו  ואת הדורות הבאים, לשמור את מצוות ה'.

 

 

 

יצחק אבינו – עמוד הגבורה והתפילה.

 

פרשת "תולדות" – מתארת את צדקותו של יצחק אבינו, כ"עמוד הגבורה ועמוד התפילה", בכך שבמשך עשרים שנה התפלל לזרע של קיימא עד שהקב"ה נעתר לעתירתו, ופקד אותו ואת רבקה אשתו בשני הבנים –  יעקב ועשיו, ככתוב: "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה… ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא – ויעתר לו יהוה, ותהר רבקה אשתו… ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם" (בר' כה, כ – כו).

על הכתוב "קוה אל יהוה, חזק ויאמץ לבך – וקוה אל יהוה" (תהלים כז, יד), אומרת הגמרא (ברכות לב, ע"ב): "אמר רב חמא בר חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל, שנאמר "קוה אל יהוה חזק ויאמץ לבך – וקוה אל יהוה". כלומר, אל יתייאש המתפלל מתפילתו, גם אם הוא לא נענה מיד, אלא ימשיך להתפלל עד שתתקבל תפילתו. לכן, הביטוי "קוה אל יהוה" נאמר פעמיים.

 

המסר החינוכי לגבינו: כמו שיצחק אבינו ורבקה אמנו לא התייאשו, והמשיכו להתפלל  כדברי רש"י לכתוב: "לנוכח אשתו – זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת" (בר' כה, כא), כך עלינו לנהוג בעמדנו לתפילה בפני ריבון העולמים, בבחינת "מעשה אבות – סימן לבנים".

שואלים חכמים מדוע לא התפללו אחד ליד השני, וכל אחד תפס לו זווית פינתית?

התשובה היא: היו בניהם יחסים טובים ונהגו כבוד אחד בשני. היות והתפילה הייתה מלווה בבכי, הם לא רצו לבכות אחד ליד השני, כדי לא לצער את הזולת.

 

הנצי"ב  בפירושו "העמק דבר" אומר: במפגש הראשון בין יצחק לרבקה המגיעה מחרן, רבקה רואה את יצחק מתפלל, ונראה בעיניה כמלאך. וכדברי קדשו: "ובעודו עומד ומתפלל והיה כמלאך אלוהים נורא… וראתה ידיו שטוחות בתפילה, על כן נבעתה ממנו, ותיפול מעל הגמל מרוב פחד ואימה". {כדי להשתחוות ליצחק כדברי רבי אברהם אבן עזרא. או הטתה את גופה הצידה מפאת צניעות, כדברי הרמב"ן}.

מאז היא מאוד נהגה בו כבוד, "ונקבע בליבה פחד, ולא הייתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב אשר בהיות להם איזו קפידה, לא בושו לדבר לפניהם, מה שאין כן רבקה" (בר' כד סד) כדברי קדשו. לכן, גם בעניין הברכות ליעקב, היא לא פנתה ישירות ליצחק.

הפעם היחידה בה נאמר שהיא פנתה ליצחק, זה היה בעניין הזיווג של יעקב שלא יקח אישה מבנות כנען: "ותאמר רבקה אל יצחק: קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לוקח יעקב אישה מבנות חת…" (בר' כז, מו). ועל הדרך, להציל את יעקב מעשיו הזומם להורגו.

 

"ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאוד…

ויקנאו אותו פלישתים" (בר' כו, יד).

 

קנאת הפלישתים בהצלחת יצחק אבינו,

 וקנאת הפלסטינים החמסניקים בהצלחתנו כיום.

 

"וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו,

 סתמום פלישתים וימלאום עפר.

 וישב יצחק ויחפור את בארות המים…" (בר' כו, יד – יח).

 

 

 

 

חפירת הבארות: "שטנה", "עשק", "רחובות", "שבעה",

ועיבוד הקרקע ע"י יצחק,

 

מסמלות את אחיזתנו הנצחית בא"י.

יצחק אבינו – חלוץ בוני א"י.

 

פרשת "תולדות" – מתארת בהרחבה, גם את מסירותו ודבקותו של יצחק אבינו במצות ישוב ארץ ישראל, בכך שחפר מחדש את הבארות אותן חפר אביו וסתמו אותן הפלישתים, ובגין כך הקב"ה בירך אותו ב"ברכת יהוה היא תעשיר, ולא יוסף עצב עמה" (משלי י, כב), ונתן לו יבול פי מאה מהמקובל, ככתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (כו, יב). למרות "שהארץ קשה, והשנה קשה" (רש"י).

כמו כן, צדקותו באה לידי ביטוי באי ירידתו למצרים למרות הרעב ששרר בארץ כפי שעשה אברהם אביו, וקיים במלואו את ציווי ה': "שכון בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך…" (בר' כו, ב – ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה אומר ליצחק "שכון בארץ אשר אומר אליך" מבלי לומר איזו ארץ, כדי לתת לו שכר על אמונתו, ואחרי שהסכים, הקב"ה מציין את מיקום הארץ: "גור בארץ הזאת וכו'", כפי שהיה אצל אברהם. בהתחלה, נאמר לו סתם: "לך לך אל הארץ אשר אראך", אחרי שהסכים, אמר לו: "ללכת ארצה כנען" (בר' יב, א – ה).

גדולתו של יצחק אבינו לדעת רבנו-אוה"ח-הק', באה לידי ביטוי בכך שללא מורא ופחד, התיישב בגרר שבארץ פלישתים, ולא הסתפק בחפירת בארות כפי שעשה אביו, אלא חרש וזרע את האדמה כדי לקבוע חזקה בקרקע כדעת חכמים כמו הרשב"א, הרמב"ן והטור שקרקע נקנית ע"י פעולה בגוף הקרקע כמו חרישה, בניגוד לשיטת הרמב"ם ובעל העיטור המסתפקים בפחות מכך, כמו העמדת בהמה בקרקע (בית יוסף חושן משפט, קצב ס"ק ח-ט).

יצחק נהג לחומרה, בכך שחפר בארות, וחרש אדמות – בואכה גוש קטיף, כפי שעשו יהודי הגוש בימינו.

 

"ומעתה יצא הדין

כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור…"

 "ארץ פלישתים – בכלל נתינת הארץ היא…

ואין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם, זולת ליצחק לבד"

 (רבנו-אור-החיים- הק'. בר' טז, ה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' קובע לאור הדברים הנ"ל (בר' טז, ה. ד"ה: "ויש לדון בישמעאל): ישמעאל אבי הישמעאלים דאז ושל היום, הוא עבד וקנין לכל דבר וענין של יצחק וזרעו, היות והגר אמו הייתה שפחתה של שרה אמנו כפי שהיא מעידה על עצמה, וכן מעדותם של הקב"ה, המלאך, שרה ואברהם: "ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך", וכן מדברי המלאך: "וימצאה מלאך ה' על עין המים… ויאמר: הגר שפחת שרי אי מזה באת", וכן מתשובת הגר עצמה: "ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת" (בר' טז ו-ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ומעתה יצא הדין כי ישמעאל וזרעו קנויים לנו קנין גמור… הרי נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק… והעד הנאמן לדברינו הוא מה שאמר הבורא יתעלה  בהמשך, "וגם את בן האמה" (בר' כא, יג), הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו {של אברהם}". בהמשך אומר רבנו: זה שונה מבני השפחות בלהה וזלפה אותן משייך הכתוב ליעקב אבינו, ככתוב: "ותהר בלהה ותלד ליעקב בן" (בר' ל, ה).

 

פרשת "תולדות"  מספרת לנו שבגלל מסירותו של יצחק אבינו למען ארץ ישראל, הקב"ה בירך אותו ביבול עשיר פי מאה ככתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (כו, יב). למרות "שהארץ קשה והשנה קשה" כדברי (רש"י).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "גור בארץ הזאת – ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל…" (בר' כו, יז): "כי לך ולזרעך… ארץ פלישתים בכלל נתינת הארץ היא, {כלומר, ארץ פלישתים היא בכלל ארץ ישראל המובטחת}, ולזה גם כן הסכים רמב"ן: "ואומרו לך – הבטחה זו… על מה שהצליח שם דכתיב {בהמשך} "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (בר' כו, יב).

 

 

מסר לתקופתנו:

 "מעשה אבות – סימן לבנים".

 

 

כאז – גם עתה. ברגע שנאמין ונכריז מעל כל במה שא"י היא ארץ ה' אותה הוריש הקב"ה לאבותינו ולנו, גם הגויים יקבלו זאת דוגמת אבימלך מלך גרר שנגרר אחרי יצחק אבינו, ונאלץ לעשות אתו הסכם שלום, לאחר שיצחק על שלו, וחפר מחדש את הבארות אותן חפר אברהם אביו, ונסתמו ע"י הפלישתים לאחר מותו (כו יז – כב).

 

בתקופת יצחק, הבארות מולאו בעפר מרוב קנאתם בהצלחתו, דבר המבטא את רשעותם הזועקת עד לב השמים, היות וכידוע הנגב לא משופע במקורות מים, והעיקר שלא יהיה מים לא לי ולא לך כדברי הכתוב: "ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה, ויקנאו אותו פלישתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו, סתמום פלישתים, וימלאום עפר" (בר' כו, יד – טו).

 

 יצחק אבינו אינו מתייאש וחופר מחדש את הבארות הישנות, ומוסיף חדשות: "עשק, שטנה, רחובות, שבעה", דבר שאילץ  בסופו של דבר את אבימלך מלך גרר וממשלתו להתייצב בפני יצחק בבאר שבע, ולהתחנן בפניו להסכם שלום ללא שום וויתור טריטוריאלי מצד יצחק אבינו: "ואבימלך הלך אליו מגרר ואחזת מרעהו ופיכל שר צבאו. ויאמר להם יצחק: מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. ויאמרו: ראו ראינו כי יהוה היה עמך, ונאמר תהי נא אלה בינותינו, בינינו ובינך, ונכרתה ברית עמך" (בר' כו, כו – כח).

 

הנוסחה פשוטה: ככל שנעבוד את ה' וניצמד לכל רגב מאדמת ארץ ישראל בבניה, בחרישה ובזריעה בדרכו של יצחק אבינו, נקבל בחזרה את ברכת ה' בבחינת: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה". ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאד" (בר' כו, יב – יג).

 

"מעשה אבות – סימן לבנים" – יצחק אבינו זכה לגדולה ולהכרה לאומית מצד מלך גרר, בגלל דבקותו בה', ומסירותו למען רגבי א"י. גם אנו, אם ננהג בדרכו של יצחק – נגדל ונפרח, ומנהיגי העולם ישחרו לפתחנו לבקש ברית שלום.

הבארות הנ"ל עליהן מספרת לנו פרשת "תולדות", מהוות למעשה סמל לתורת אחיזתנו בארץ ישראל, וסמל לניצחון על הפלישתים "המגולגלים" כיום במחבלי החמס מרצועת עזה וגוש קטיף, בבחינת הכלל אותו קבעו לנו חז"ל: "מעשה אבות סימן לבנים".

 

אכן, כפי שהצליח יצחק לפרוץ את החסמים אותם הפעילו הפלישתים בדמותן של סתימת הבארות "עשק" ו"שטנה", הצליח בסופו של דבר לחצוב בארות חדשות "רחובות" ו"שבעה" = "באר שבע", המסמלות את הקמת הבית  השלישי = "רחובות", מתוך "שובע" שמחות = באר שֹבע.

 

הרש"י הראשון והארוך בתורה אומר: "ומה טעם פתח בבראשית, משום: 'כח מעשיו הגיד לעמו – לתת להם נחלת גוים'. שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעת גויים, הם {עמ"י} אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם – ונתנה לנו" (בר' א א).

 

על כך ניתן לשאול: גם הגויים יכולים לטעון את אותה טענה: הקב"ה גירש את עמ"י אחרי חורבן בית ראשון ושני, ונתנה לגויים, כטענת הישמעאלים כיום.

 

התשובה לכך, טמונה בהבנת עומק פשט הפס' הנ"ל: "כח מעשיו הגיד לעמו – לתת להם נחלת גויים". כאשר נאמין שהקב"ה הוא המוריש לנו את הארץ – "כח מעשיו הגיד לעמו", א"י תהיה שלנו – "לתת להם נחלת גויים".

 

 

 

 

"אנכי אלהי אברהם אביך: אל תירא – כי אתך אנוכי,

 ובירכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (בר' כו, כד).

 

ברגע שנפסיק לפחד מהישמעאלים,

נתברך פי "מאה שערים" ע"י הקב"ה.

ברכת הארץ: "וימצא בשנה ההיא מאה שערים – ויברכהו יהוה" (בר' כו, יב).

 

יצחק אבינו מעבד את אדמות הנגב בואך גרר וגוש קטיף, חופר מחדש את בארות אביו אותן סתמו הפלישתים, ואף חופר בארות חדשות. יוצא שיצחק אבינו הוא החקלאי היהודי הראשון והמצליח בא"י, למרות האויבים מסביב.

הוא זוכה להצלחה נסית: "וימצא בשנה ההיא מאה שערים" – פי מאה ממה שהייתה אמורה לתת כדברי רבי חלבו: "… מלמד שהאמידו אותה ועשתה מאה כמו  שהאמידוה. והלא אין הברכה שורה על דבר שהוא במשקל ובמידה ובמניין. מפני  מה מדד אותה? מפני המעשרות" (ב"ר סד ו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: למרות שמדדו אותה, שרתה בה הברכה ככתוב בסוף הפס': "וימצא בשנה ההיא מאה שערים – ויברכהו יהוה". 

רבנו מוסיף: "עוד ירצה, שלא נכנסה בו עין הרע מהפלגת הריווח, כי יצו ה' אתו את הברכה".

מסקנה: כאשר הקב"ה מברך – לא יעזור לכל המשטינים הפלישתינאים כיום, כפי שלא עזר לפלישתים אז.

 

לעיתים, מנסים אנו להפעיל את תורת השכל הישר ביחסינו לגויים, ובפרט לישמעאלים: במידה וניתן להם שטחי מולדת, השלום ישכון במעוננו, ולא היא. לפני מספר שנים, הם קיבלו את גוש קטיף שכל כולו פריחה ושגשוג – אזור גרר לשעבר, וכדרכם ודרך אבותם, הפכו אותו לתל חורבות – חרבות ומנהרות ממולכדות.

פרשת השנאה ליצחק אבינו ע"י הפלישתים, מהווה למעשה מבוא לאנטישמיות כלפי עם ישראל בעולם.

 

כאשר אנו עשירים, מקנאים בנו וגונבים מאתנו כדרכו של אביהם ישמעאל: "פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו".

כאשר אנו עניים, טוענים שאנו טפילים החיים על חשבונם.

כאשר אנו בגלות, טוענים שאנו משתלטים להם על הכלכלה ועל החברה הגבוהה.

כאשר אנו שולטים בארץ ישראל, הם טוענים שגזלנו אותה מהם, ואינם מאמינים שהקב"ה השיב את שבותנו.

כאשר אנו "שולטים" בהר הבית, הם טוענים לבעלות, וליהודים אסור להתקרב.

 

מתוך עשר הבארות המוזכרות בתורה שהן – כנגד 10 ספירות, יצחק קשור למחציתן: "באר לחי ראי", "עשק" ו"שטנה" כנגד בתי המקדש הראשון והשני שנחרבו, ו"רחובות" כנגד ביהמ"ק השלישי שיבנה במהרה, "שבעה" שעל שמה נקראת באר שבע המסמלת את מידת הנצח, מידתו של משה רבנו.

המים מסמלים את התורה בבחינת "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א), ואין מים אלא תורה (תענית ז, א).

המלחמה נגד הפלישתים/הפלשתינאים בימינו –  החלה כבר בימי יצחק כאשר הגררניקים סתמו בארות, ויצחק פותחן מחדש. אל דאגה. ה' ברך את יצחק ואותנו בברכת: "… אנכי אלהי אברהם אביך. אל תירא כי אתך אנוכי – ובירכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (בר' כו, כד).

כדאי לנו להפנים את המסר הנ"ל כבר כעת – מאשר  ב"צוק העיתים".

 

 

"ויעתר יצחק ליהוה – לנוכח אשתו כי עקרה היא" (בר' כה, כא).

כוחה של תפילה – מתוך עומקא דליבא.

 

 

יצחק אבינו עמוד הגבורה, מאופיין כעמוד התפילה. בפרשת "חיי שרה", הוא יוצא לשדה לעת ערב כדי להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" (בר' כד, סג). חז"ל אומרים שהתפלל על הצלחת השידוך, ותפילתו התקבלה. בנוסף להצלחת השידוך, הקב"ה עשה נס, ולאליעזר ושיירתו הייתה קפיצת הדרך, לכן נאמר מיד אחרי התפילה בשדה – "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים".

יצחק אבינו בגלל צניעותו כי רבה, התמקד בגמלים, ולא ברבקה.

התורה מעידה שכאשר רבקה אמנו ראתה אותו, היא נפלה מן הגמל והתכסתה בצעיף ככתוב: "ותרא את יצחק ותיפול מעל הגמל… ותיקח הצעיף ותתכס" (בר' כד' סג- סה).

 

הרמב"ן אומר שהיא נטתה הצידה בגלל צניעותה, היות וכידוע ישיבת אישה על גמל, לא צנועה.

 

הנצי"ב אומר שכאשר רבקה אמנו ראתה את יצחק מתפלל, נדמה לה כמלאך ה' צבאות, ומאז נהגה בו כבוד רב. לא מוצאים שהתווכחה אתו דוגמת שרה מול אברהם, או רחל ולאה מול יעקב. גם כאשר התרוצצו הבנים בקרבה, היא פנתה לבית מדרש "שם ועבר" כדברי חז"ל, ולא ליצחק. היא פנתה אליו רק בנושא הזיווג ליעקב.

 

גם בפרשתנו, יצחק עומד ומתפלל לקב"ה במשך כ- 20 שנה לזרע בר קיימא, למרות שידע כי רבקה עקרה ככתוב: "ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו – כי עקרה היא".

יצחק אבינו מלמד אותנו מסר חשוב: על כל דבר ניתן להתפלל לקב"ה, בבחינת "רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם" (תהלים, קמה יט).

 

אמר רבי יצחק: "מפני מה היו אבותינו עקרים?  הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים (יבמות סד' ע"א).

חז"ל אומרים שכל האימהות היו עקרות. אצל שרה ורחל נאמר במפורש שהיו עקרות. לגבי לאה נאמר: "וירא יהוה כי שנואה היא, ויפתח את רחמה". אברהם ויצחק היו עקרים, ורק יעקב לא היה עקר.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "וטעם שלא אמר 'וידע יצחק' כאומרו 'והאדם ידע…', 'וידע אלקנה' (שמו"א א, יט).

אולי שהיתה התפילה אחר שידע. ותוך שלושה ימים, כאומרם ז"ל (ברכות ס ע"א): שלושה ימים ראשונים יתפלל שלא יסריח – וזו הייתה תפילת יצחק" (בר' כה, כא). כלומר, "ויעתר יצחק" – יצחק התפלל תוך שלושת הימים הראשונים להריונה, כדי שההיריון יצליח.

 כידוע ההיריון של רבקה היה קשה מאוד, היות ויעקב ועשיו התרוצצו ברחמה ככתוב: "ויתרוצצו בקרבה", והיה חשש להפלה כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לכתוב: "ויתרוצצו – לשון ריצוץ. פירוש: היו נדחקים ביותר כשיעור שיהיו מתרוצצים – ולא יתקיימו במעיה, וזה יורה כי הריונה אינו מתקיים וכו'", לכן יצחק התפלל.

 

רש"י –"ויעתר יצחק": הרבה והפציר בתפילה, ואז הקב"ה נתפייס. יש להרבות בתפילה בכוונה.

תרגום אונקלוס – "וצלי יצחק" – התפלל יצחק לה'.

 

רבנו בחיי – הביטוי "ויעתר", מלשון "עתר", שזה כעין קלשון שבעזרתו מפרידים בין הקש לחיטה. הוא מסתמך על הכתוב בפרק ראשון במסכת סוכה: "למה נמשלה תפילתם של צדיקים לעתר? מה עתר זה מהפך הגורן הזה ממקום למקום, כך תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממידת אכזריות למידת רחמנות". כלומר, העתר מהפך את התבואה מלמטה למעלה ואח"כ מפיל אותה מלמעלה למטה, כל זאת כדי להפריד בין הקש והחיטה. כך הצדיק בתפילתו, מחשבותיו עולות מלמטה למעלה לקב"ה, כדי להוריד שפע – מלמעלה למטה.

כמו כן, על המתפלל לסלק ממחשבתו מחשבות זרות ולהתרכז בתפילה, כך שליבו ופיו יהיו שווים.

 

הרמב"ן: "ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם – יודה לאלוקיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפילות, וכוונת בתי הכנסיות, וזכות תפילת הרבים – זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו" (רמב"ן ירושלמי תענית פ"ב ה"א).

 

המהר"ל: מצטט את הגמרא בתענית (ב ע"ב): "תניא, לאהבה את יהוה אלוהיכם ולעבדו – זו תפילה או אינו אלא עבודה? תלמוד לומר – בכל לבבכם, איזו עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה". המהר"ל אומר על כך: "התפילה מורה שהאדם נתלה בו יתברך… שכל ענין התפילה שהוא מתפלל אל ה' יתברך – לפי שהוא צריך אל ה' יתברך. נתלה בו יתברך – ואין קיום לו בעצמו כי אם בו יתברך, ולכך מתפלל אליו על כל צרכו, וכאשר האדם נתלה בו יתברך – כאילו הוא נקרב אליו… ולפיכך התפילה היא עבודה גמורה אל ה' יתברך".

המסר: ע"י התפילה לה', אנו מודים שאנו תלויים בחסדיו, ואין לנו קיום בלעדיו, וזהו סוד האמונה בה'.

 

ריה"ל – רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ג פסקה ה): "והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף. שכן תפילת האדם טובה לנפשו – כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכוח הסעודה שסעד, מתקיים בו עד שיסעד סעודת הלילה".

יוצא מדברי קודשו – התפילה חשובה מאוד לנפשנו האלוקית והרוחנית – כמו שהמזון חשוב לקיום הגוף.

 

הרב קוק: כותב על התפילה הנשמתית: "אין התפילה באה כתיקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל. אלא שבשעת התפילה המעשית, הרי התפילה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל, וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה של התפילה, שהיא דומה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל, או נוכח קרני השמש המופיעים עליה. ולכן, – הלוואי ויתפלל אדם כל היום". (עולת ראיה – עניני תפילה).

מוסר השכל: ע"י התפילה, אנחנו מתחברים לאינפוזיה הנשמתית האלוקית.

 

 

חשיבות הכוונה בברכת אבות,

 בתפילת שמונה עשרה.

 

 

"המתפלל צריך שיכוון בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוון בכולן, לפחות יכוון ב"אבות". ואם לא כיוון ב"אבות", אף על פי שכיוון בכל השאר, יחזור ויתפלל" (מרן ש"ע או"ח סימן קא, סעיף א). כאשר מכוונים בתחילת התפילה, זה  רק טבעי שגם בהמשך נכוון. לכן יאים ונאים דברי מרן רבי יוסף קארו.

"והאידנא אין חוזרים בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוון" (הרמ"א).

"מי שהתפלל בלא שיכוון  בברכת "אבות" אף על פי שלדעת רבים מרבותינו הראשונים ומרן הש"ע לא יצא ידי חובת תפילה, מכל מקום פשט המנהג שאינו חוזר ומתפלל…" (הרב דוד יוסף. הלכה ברורה סימן קא).

 

רבנו-אור-החיים-הק': לדעתו, קיימים 4 תנאים לקבלת תפילה: (הפס' הראשון בפרשת ואתחנן).   

 א. "ואתחנן" – לשון תחנונים ידבר רש. "תפילה לעני" ב. "אל יהוה" – לבקש ממקור הרחמים שהוא הקב"ה.   

 ג. "בעת ההיא" – עת רצון, בזמן שהציבור מתפלל.    ד. "לאמור" – לפרש היטב את תפילתו ובקשתו.

 

בקשות מהקב"ה יש לבקש מתוך רחמים בלבד, ולא על פי דין. אברהם אבינו ביקש על סדום לפי הדין: אם יש כך וכך צדיקים וכו', כאשר בסופו של דבר לא נמצאו עשרה צדיקים, והקב"ה נאלץ להחריב את סדום.

לוט לעומת זאת, נענה ע"י המלאך, היות וביקש להציל את העיר "צוער" לפנים משורת הדין: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי… הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער. אמלטה נא שמה, הלא מצער היא וחי נפשי".

תשובת המלאך: "ויאמר אליו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דברת" (בר' יט, יט – כא).

כדי שתפילתנו תתקבל ברצון בפני הקב"ה, נשתדל לפתוח צהר לכל מילה ותיבה בבחינת "צהר תעשה לתיבה", ובפרט בברכת אבות, וכלל – לא נשיח את דעתנו מהתפילה.

 

"ויברכהו, ויאמר: ראה ריח בני כריח שרה אשר ברכו יהוה.

 ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ,

 ורוב דגן ותירש" (בר' כז' כו- כט').

 

 

יצחק רצה לברך את עשיו,

ורבקה רצתה שיעקב יתברך ע"י אביו.

 למה ומדוע?

 

בפרשת "תולדות", אנו עדים ל"מלחמת עולם" בין יעקב ועשיו שהיו בגיל 63, על השגת ברכת אב, דבר המבטא את חשיבות הברכות המשקפות את התכונות הרוחניות העוברות מאב לבן, ואת ייעוד האדם עלי אדמות.

כנ"ל בהתגלויות הקב"ה לאבותינו, בהן הם זוכים לברכות אלוקיות: לאברהם הוא מתגלה שמונה פעמים, ליעקב הוא מתגלה חמש פעמים, ואילו ליצחק  "רק" פעמיים, בבחינת "מעט המחזיק את המרובה".

במראות ליצחק, ה' מתגלה אליו פעמיים, בבחינת "וירא אליו יהוה". כלומר, ההתגלות היא מתוך מראות ברורים.  אצל אברהם ויעקב לעומת זאת, ההתגלות הייתה לעיתים, במחזה או בחלום, כמו בברית בין הבתרים לאברהם, ובחלום הסולם ליעקב.

 

יעקב אבינו אכן זכה בברכות על פי ההשגחה העליונה, למרות שהדבר נעשה בדרך מפותלת.  

ע"פ תורת הח"ן, ההתפתלויות הנ"ל נועדו כדי להטעות את כוח הסיטרא האחרא שלא תקטרג, כך שיעקב אבינו יוכל לקבל את הברכות ללא הפרעה. הדוגמאות הן רבות, כמו מלכות דוד מרות המואביה וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "יעקב אבינו ששופריה מעין שופריה של אדם הראשון, והוא סוד, והבן" (בר' כז יג).

כלומר, יעקב אבינו הוא גלגולו של אדם הראשון, והוא בא לתקן את חטאו. רבקה באה בגלגול של חוה, והיא אכן מתקנת את חטא חוה, בכך שדואגת שיעקב הצדיק יקבל את הברכות, ואילו עשיו בא בגלגול של הנחש. כל זה מסביר מדוע יעקב נאלץ לקבל את הברכות ברמאות, היות וגם הנחש נהג ברמאות כלפי חוה.

 (רבי יוסי, זהר תולדות קמ"ב ע"א).

 

הרמב"ן אומר על דברי רבקה ליעקב, על כך שהוא שמעה שיצחק רוצה לברך את עשיו: "ואברככה לפני יהוה לפני מותי" – לא נזכר בכל הפרשה "לפני יהוה", רק במקום הזה. כי אמרה לו אמו: הברכה לפני ה' – תהיה ברוח הקודש, ואם יתברך בה עשיו אחיך, תתקיים בו בזרעו לעולם, ואין לך עמידה לפניו" (בר' כז, ז).

תרגום האונקלוס מחדש בדברי רבקה אמנו ליעקב בנה: "אך שמע בקולי – ולך קח לי". היא התכוונה לכך שקיבלה את הדברים בנבואה. וכדברי קדשו: "ואמרת ליה אמיה – עלי אתאמר בנבואה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשיו – מודיע הכתוב כי רבקה נביאה הייתה, ושומעת תמיד בדברי יצחק" (בר' כז, ה).

מאותה סיבה, היא הרשתה לעצמה לפעול בניגוד ליצחק בעלה, היות וכולם חייבים בכבוד ה' שציווה אותה על כך.

רבקה אמנו גם הלבישה את יעקב באדרת עשיו, שזה היה לבושו של אדם הראשון שעבר בירושה עד שהגיע לנמרוד אותו הרג עשיו, ולקח ממנו את הלבוש. המלבוש היה כל כך יקר בעיני עשיו, לכן שמר אותו בבית אמו, גם בהיותו בגיל 63, היות ולא סמך על נשיו (תורת הח"ן).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשיו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב – ואפשר שהיה מועיל". בחינוך ילדים ותלמידים – אין להתייאש כלל.

 

הרמב"ן אומר: ליצחק אבינו היו גדודי לוחמים דוגמת אביו, ולכן הפלישתים חששו משניהם. עקב כך, הם עשו איתם הסכם שלום. וכדברי קדשו: "ויתכן שהיה אברהם גדול מאוד ורב כח, שהיה בביתו שלש מאות איש שולף חרב, ולו בעלי ברית רבים… ומעשה אבות עשו בנים, כי היה יצחק גדול כאביו, ופחד המלך פן ילחם בו בגרשו אותו מארצו" (בר' כו, כט).

האברבנאל  הולך בעקבות הרמב"ן ואומר שהפלישתים חששו מהשתלטות כלכלית של יצחק על ארצם, לאור הצלחתו בחפירת הבארות, והברכה הנסית ביבול. וכנראה גם מאותם גדודי לוחמים.

 

לאור דברי הרמב"ן והאבנבנאל, אומר הרב אוריאל טויטו שליט"א, {שמו"ר אביו הרב אלעזר טויטו ע"ה שאצלו למדתי, כתב ספר חשוב "על פירוש רבנו אוה"ח הק' לתורה"}: ניתן לשער שאותם גדודי לוחמים, היו מונהגים ע"י עשיו שהיה "איש שדה", שהטיל את חיתתו על הפלישתים, כפי שקרה במפגש עם יעקב כאשר הלך לקראתו, "וארבע מאות איש עמו". יוצא שעשיו וצבאו, שימשו כמטריה צבאית להצלחה הכלכלית של יצחק ביישוב הארץ, כהבטחת ה'. 

יצחק אבינו שהתברך ע"י הקב"ה: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" (בר' כו, ג), החליט לברך את עשיו, היות והוא האיש שיוכל לקיים וליישם הלכה למעשה את הבטחת ה' על הארץ המוקפת אויבים רבים, בהיותו איש לוחם ואיש שדה.

 

"שכון בארץ" (בר' כו, ב). שכון – מלשון שכינה. שכון – מלשון שיכון.

יצחק אבינו חשב על חלוקת תפקידים בין עשיו ליעקב, בהתאם לאופיו של כל אחד. עשיו יטפל בשיכון המתיישבים  בארץ המובטחת, ושאר צורכי המדינה, ויעקב איש תם היושב באהלה של תורה, יטפל בשכינה – שר התורה.

דוגמא לכך, ניתן למצוא ביחסי הנהגת המדינה לכהן הגדול בבית שני: "ועצת שלום – תהיה בין שניהם" (זכריה ו, יג).

רש"י אומר: "הנשיא והכהן יאהבו זה את זה". מצודת דוד: יחסי שלום בין הכהן הגדול למלך המשיח.

 

 

מהות הברכות לאור פרשנות חז"ל.

 ברכות רוחניות – וברכות גשמיות.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תוכן הברכות, לאחר שהוא מקדים סדרת שאלות: מדוע ניתנו הברכות במידת הדין – "ויתן לך האלהים"? כמו כן, מדוע ו' החיבור "ויתן לך"? וכן במה בירך אותו במילה  "ויברכהו – ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'"?

א. בביטוי "ויברכהו", מסר לו את מפתח הברכות שיהיו ברשותו, מפתח אותו נתן ה' לאברהם ע"פ הפס': "והיה ברכה" (בר' יב, ב). אברהם מסר אותו ליצחק, ויצחק מסרו ליעקב.

השימוש בביטוי "אלהים", רומז לכך שיעקב יזכה בברכה מכוח מידת הדין,  בנוסף למידת הרחמים.

כמו כן, יעקב זוכה לברכות רוחניות – "ויברכהו", וכנגד הברכות הגשמיות – "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ" בתוספת ו' החיבור במילה "ויתן", כדי להדגיש שבנוסף לברכות הרוחניות, יקבל גם ברכות גשמיות.

 

ב. רש"י: "ויתן לך" – יתן ויחזור ויתן. הברכה בשפע.

ג. רבנו אברהם בן הרמב"ם: פתיחת הברכות בו' החיבור רומזת שיצחק מברך את יעקב לא רק בברכה הגלויה, אלא גם בברכות סמויות. ובלשון קודשו: "ויעקב הבין אותה, אע"פ שלא התפרשה בדיבור, מפני רוממותה ודקותה".

 

ד. רמב"ן: הברכה תהיה כל כך טובה כמו הטל שיורד תמיד, כך תהיה הברכה –  רצופה ובשפע.

ה. רבנו חיים ויטאל: כשנכנס יעקב להתברך ע"י אביו, נכנס אתו ריח גן עדן –  "ריח בני כריח השדה". "טל השמים" – כנגד "טל קללות" שקולל אדם הראשון, ויעקב זכה לתקנן, ע"י "טל ברכות" הקשורות באכילה.

אותן ט"ל קללות בהן קולל אדם וחוה, הנחש והאדמה, תוקנו ע"י האבות. היות ויעקב השלים את התיקון, הוא קיבל את הברכות {תורת הח"ן).

 

ו. רבנו עובדיה ספורנו: הברכה תהיה דומה לטל, כך שהשדות לא יזדקקו לגשם, ובכך לא יופרעו עוברי דרכים ע"י הגשמים, כמו בתקופת רבנו הקדוש = רבי יהודה הנשיא. ז. רבנו אברהם פטאל – {חותן מרן עובדיה יוסף זצ"ל}: יעקב התברך תחילה ברוח הקודש: "טל השמים", ואחר כך  בגשמיות – "ומשמני הארץ".

 

האם זכות אבות לעולם עומדת?

 

"עד מתי זכות אבות קיימת? רבי תנחומא בשם רבי חייא אמר: עד יהואחז. רבי יהושע בן לוי: עד אליהו. שמואל אמר: עד הושע. רבי יודן אמר: עד חזקיה.

אמר רב אחא: לעולם זכות אבות קיימת. לעולם מזכירים ואומרים: כי א-ל רחום יהוה אלהיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם" (דב' ד, לא. ע"פ ויקרא רבה ל"ו; סנהדרין נ, ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק': בברכת "אבות" יש לעורר זכות אבות העומדת לבניהם כדברי (תנא דבי אליהו רבא, כח): "איזו היא אהבה שאינה תלויה בדבר? כגון אהבת האבות שאהבו לקב"ה, והקב"ה אוהב אותם ואת בניהם ובני בניהם…". 

"אלהי אברהם": "אברהם פרסם את אלקותו ואמיתות נוראותיו.. המשפיע ושופט בצדק" (רבנו-אוה"ח-הק'). 

 כלומר, שגם אנו נזכה להכיר את אמיתות אלוקותו בעולם, ונשתדל לפרסם את שמו בכל מקום, בין היתר ע"י הפצת תורתו וקידוש שמו, ושנזכה ללכת בדרכו של אברהם שעבד את בוראו:

 

מתוך אהבה -"אברהם אוהבי" (ישעיה מא, ח).

מתוך אמונה – "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו).

מתוך ענווה – "ואנוכי עפר ואפר" (בר' יח, כז).

מתוך צניעות – "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". רק כעת לאחר שנים ביחד, הוא מגלה את יופיה של שרה.

מתוך יראת הרוממות – "כי עתה ידעתי כי ירא  אלהים אתה" (בר' כב, יב).

מתוך מסירות נפש – ניסיונות אור כשדים והעקידה.

מתוך שמחה: כידוע הקב"ה מתגלה לנביאים רק מתוך שמחה, ואברהם אבינו זכה להתגלות ה'.

את ברכת אבות מזכירים שלש פעמים ביום. מן הראוי לכוון היטב בברכה החשובה הנ"ל.

 

"אור זרוע לצדיק" לרבנו "אור-החיים-הק',

המתפלל למען תלמידו המובהק –  החיד"א ע"ה.

 

"ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא  – ויעתר לו יהוה". מכאן לומדים על כוח התפילה של יצחק.

 

החיד"א = רבנו חיים יוסף דוד אזולאי – מחברם של מעל מאה ספרים, היה תלמיד מובהק של רבנו-אוה"ח-הק',  וכך כתב על רבו: "ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, קדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר, וחכמתו ניכרת מספריו".

 

יום אחד, החליט רבנו-אוה"ח-הק' להאציל מברכותיו לתלמידו, וכתב לו ברכה על פתק קטן. הרב ביקש ממנו להטמין את הפתק בין אבני הכותל המערבי.

 

החיד"א ידע שברכת רבו עושה פרי, ולכן שמר על הפתק מכל משמר, ואף תפר אותו בדש מעילו עד שיגיע לכותל.

החיד"א שילב בין תורה ודרך ארץ, לכן החזיק לפרנסתו סוס ועגלה להובלות לשעות בודדות, כאשר את רוב זמנו  הקדיש ללימוד תורה. יום אחד, הסוס ששימש כמקור פרנסתו, צנח ארצה ומת.  כדרכם של צדיקים, החל לפשפש במעשיו ועשה חשבון נפש על מה ולמה באה הרעה הזאת. במהלך תפילתו לקב"ה, הוא מישש בבגדיו, וידו הימנית נתקלה בפתק אותו מסר לו רבו. מיד אמר לעצמו: הכל, בגלל שבמשך תקופה לא קצרה, לא קיימתי את מצות רבנו הקדוש. מיד שם פעמיו לעבר הכותל המערבי, שם טמן את הפתק בין אבני הכותל.

 

עגלה איננה, אבל ישיבה ישנה. הוא הלך כדרכו לישיבה, ולתדהמתו כל חכמי הישיבה קמו לכבודו. כולם ניגשו אליו ושאלה אחת בפיהם: בזכות מה פניך מאירות היום יותר מתמיד? הוא סיפר להם שהסוס שלו מת.

"חכם באשי" – ראש הרבנים, נדהם גם הוא ממראה פניו הזורחות והמאירות. גם לו סיפר על הסוס, אבל הרב ביקש שיספר לו על עוד משהו שקרה לו. החיד"א החליט לספר לו על הפתק מרבו רבנו-אוה"ח-הק', והטמנתו בכותל. חכם באשי בקשו להתלוות אליו לכותל, כדי לקרוא את תוכנו, וכך היה כתוב:

 

"אבקש מהשכינה הקדושה שתבוא לעזרת תלמידי היקר בשעת מצוקתו".

למחרת, חכם באשי מינה אותו לדיין בי"ם עם משכורת, כך שלא היה צריך לעסוק יותר בהובלות עם עגלה וסוס.

מוסר השכל: עד כמה יקרה מפנינים ברכתו של רבנו-אור-החיים-הק'.

גם כיום, ניתן להתברך על ידו, בכך שנלמד בתורתו, נתנהג לאורו, ונפקוד את ציונו הק' בהר הזיתים,

שם נושעו רבים וטובים, כן ניוושע בתוך כלל ישראל.

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

 

שבת שלום ומבורך  – משה שמיר.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור בקרוב את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" כשכל הכתוב בו יהיה לכבוד בורא עולם יתברך ולייחד את שמו יתעלה ויתרומם.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חניני בת עליה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בני חניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה.. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

אם זכרוני אינו מטעה אותי, היו שלושה שערים למלאח הישן. אנחנו גרנו בצמוד לשער הכניסה, מצידו החיצוני של השער הייתה תחנת משטרה. הערב החל לרדת והרגע שחיכינו לו הגיע, המושיע, כלומר המבריח, עומד בפתח הבית. כל משפחה אספה בשקט את עצמה ואת מטלטליה וירדה אל הכרכרה שחיכתה לה בחוץ, אנחנו היינו אחרונים לצאת(היה עלינו לנעול את הבית). העפנו מבט אחרון על הדירה ועל כל מה שנשאר בה, עוד נתגעגע לביתנו הקט. היציאה השקטה ו״הרכב״ שהסיע אותנו, לא אפשרו לנו לקחת כלום. אימא בכל זאת דאגה לכמה בגדים נוספים ושמיכה או שתיים, שיהיה במה להתכסות. זה היה כל רכושנו שאיתו יצאנו לדרך. לאחר זמן לא רב, הכרכרה נעצרה ואנחנו ירדנו והתחלנו ללכת. הובילו אותנו לרחוב צדדי, שם המתין רכב לא גדול ובתוכו כבר ישבה משפחה עם ילדים. בכל רכב נדחסו שתי משפחות. הנהג האיץ בנו, לפנינו עמד לילה ארוך. אנחנו ממש נדחפנו לתוך הרכב וכך היו דחוסות שתי משפחות על ילדיהן. יצאנו לדרך. עם תזוזת הרכב התפשטה ועלתה תחושה עילאית ומרגשת, חלום העלייה לארץ ישראל הלך והתגשם. איש לא הכין אותנו למה שחיכה לנו, לא באותו הלילה ולא בהמשך הדרך. עברו שעות בדרך ארוכה ומטלטלת, כמו שאר הילדים נרדמתי ואולי גם הוריי, מי יודע? הרכב התחיל לקפץ ולהיטלטל, חלקנו התעוררנו, ההורים שאלו את הנהג מה קורה ומדוע הוא נוהג ללא אורות. ירדנו מהכביש ונסענו בדרך עפר, בקטע הזה, הסביר הנהג, נוסעים בחשיכה גמורה ולא מדליקים אורות. זו הייתה הרגשה מוזרה, ובעיקר משונה ומפחידה. כך עברנו את הגבול לאלג׳יריה. העלייה הבלתי לגאלית עברה דרך אלג׳יריה, שגם הייתה תחת שלטון צרפתי. בהסכמה ובסיוע הצרפתים, אפשרו להקים לאורך הנתיב ממרוקו עד לנמל באלג׳יריה, שלוש מחנות אוהלים ״ריווי״ ״לוסנדי״ ו״באראקי״. עם הגעת האונייה, שיום־יום איחלו לבואה, נוצרה תזוזה בין יושבי המחנות. כאשר יושבי המאהל הראשון הקרוב לחוף (באראקי) עלו באישון הלילה לאונייה, המחנה היה מתרוקן מיושביו ועוד באותו הלילה היה מתמלא ביושבי המחנה הקודם. לראשונה בחיינו, נחשפה משפחתי, עם משפחות רבות אחרות, לחיי נדודים קשים תחת סכנת מאסר בשל היציאה הבלתי חוקית ממרוקו לשם העלייה ארצה.

איני יודע כמה זמן נמשכה הנסיעה, אך לבסוף הגענו למחנה המעבר, מחנה ״ריווי״ מחנה אוהלים. שתי משפחות נכנסו באוהל,

ושם החמולה שוב התאחדה.

משפחתנו משפחה קטנה, שלושה אחים: אני הבכור, גבריאל ושלום הקטן. מיטות לא היו באוהל, ישנו על מחצלות שהונחו על אדמת האוהל ובעזרת השמיכות שאימא דאגה לקהת, התכסינו. בבוקר ביקשו מהאבות לא להישאר במאהל מפחד ביקורות פתע של הצבא או של המשטרה, ושלחו אותם להסתתר ביער ובשדות הרחק מהמאהל. במאהל נשארו רק האימהות והילדים. המזון והשתייה היו בצמצום. כך התנהל המחנה במשך שבועות, ואז בערב אחד ללא שום התראה מוקדמת הכינו אותנו לקראת מעבר למחנה נוסף, מחנה ״לוסנדי״. גם שם האוכל ניתן בצמצום והמים במשורה. אין ספק שהתנאים האלו הקשו על החיים, גם המעבר ממחנה למחנה, אילוץ שהשטח הכתיב, הקשה מאוד על האנשים. וכך התנהלו חיי השגרה כאשר האבות יוצאים השכם בבוקר מהמאהל, ולפנות ערב הם חוזרים ממחבואם. במחנה היה מטבח מרכזי, בו מספר אימהות בישלו אוכל לכל באי המחנה. האוכל היה מועט ודל, והאנשים היו רעבים. הימים ימי החורף ומזג אוויר סוער הגיע, סערה ״אלג׳יראית״. מבול ממש מלווה ברוחות, האוהלים נפלו בזה אחר זה, נותרנו ללא מחסה, רטובים עד לשד עצמותינו.

שעת המעבר למחנה הנוסף והאחרון הגיעה, התרגולת כבר הייתה מוכרת לנו, התארגנו ויצאנו לדרך. הידיעה שזה המחנה האחרון הקלה ואף עודדה אותנו. שישה חודשים באלג׳יריה בתנאים אלו עשו את שלהם ויכלו להותיר ״צלקת״ בלב כל אחד. והנה ערב אחד, התרגשות והמולה התעוררה במחנה, עם הידיעה שאוניית המעפילים מתקרבת לחוף. בנקודה הזאת התחלתי להבין לאן פנינו מועדות. צמד המילים ״ארץ ישראל״ נזרקו לחלל וקשה לתאר במילים את ההתרגשות שאחזה בכולנו. יצאנו בהליכה לעבר החוף שבו האונייה הייתה אמורה לעגון. כשלושים אנשים הספיקו לעלות על האונייה כאשר לפתע הגיעה המשטרה (אולי היו אלה חיילי הצבא) והאונייה הרימה עוגן והפליגה מהמקום. כל מי שלא הספיק לעלות על האונייה נעצר ע״י המשטרה והועבר למעצר בית, בתוך בית ספר עליו הוצבה שמירה. בין העצורים היו דודי וילדיו. אלינו שהלכנו מאחור, הגיעה קריאה להסתובב ולחזור מהר למחנה.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו– לקראת עלייתנו ארצה

רבי מסעוד בר משה כנאפו

פרופ׳ רבי משה עמאר בהקדמתו לספר ׳מעט מים׳ של רבי יוסף כנאפו(עמ׳41) אומר שהיה בן אחיו של רבי יוסף כנאפה אך צאצאי רבי יוסף טוענים שהוא לא היה בן משפחתם. ר׳ מסעוד כיהן כדיין ומורה צדק במוגדור סביב השנים תרמ״ה תר״ס. נשתמר ממנו קובץ קטן מתשובותיו ופסקיו.

רבי מסעוד היה ידוע בענוותנותו המופלגת. באחת מתשובותיו הוא חותם:

׳הכ״ד קטינא דארעא עפר ואפר כירה מן המוכן לשרת לפני כל יודעי דת ודין הצב״י מסעוד כנאפו״. רבי יעיש קריספין מתאר את פגישתו עם רבי מסעוד שהתקיימה בישיבת ״אורה ושמחה״ מכאן שהייתה ישיבה כזאת בעיר מוגדור.

ראה הקדמת רבי משה עמאר לספר ׳מעט מים׳ של רבי יוסף כנאפו.

(עמ׳ 43-41)

מתוך הספר "מעט מים-הקדמה של הפרופ' הרב משה עמאר

רבי מסעוד כנאפו ב״ר משה, היה בן אחיו של רבי יוסף, הוא כיהן כדיין ומורה צדק בצוירה סביב השנים תרמ״ה-תר״ס, נשתמר ממנו קובץ קטן מתשובותיו ופסקיו, הקובץ כנראה חלק קטן מקובץ יותר גדול, גם המעט שנשתמר בחלקו הפסקים חסרים בתחילתם או בסופם. פסק דין אחד נשלח לחכמי סאלי אל הרבנים ר׳ מסעוד ור׳ רפאל אנקאווא זצ״ל, והם סתרו את פסק דינו. והוא חזר וכתב להם לחזק את דבריו. בפסק האחרון בקובץ, מוזכר שטר מכר משנת תרכ״ו ׳וחתום עליו הדו״מ כמוהר״ר משה הכהן ז״ל והסופר כמהר״ר שלמה בן שושן נר״ו, ואישר המכר ׳וחתום הרב מ״ד כמוהר״א ן׳ עטר ז״ל׳. ושם מוזכר עוד שטר וחתומים עליו ר״מ כהן וכה״ר מסעוד זנכוט, ועוד שטר מכר וחתומים עליו כהר״א וכהר״מ אבודרהם. צד באותו דיון היה ר׳ יעקב בן שבת ׳אשר הלך לטאנג׳יר ובהשתדלות הבאשאדור אמריקה יר״ה, עשה והצליח ולקח רשיון מהמלכות להחזיר לו החצר׳. המדובר בר׳ יעקב נוסף שחי בצווירה, ולא בר' יעקב מחבר הספר ׳רוח יעקב׳.

בסימן ג מזכיר רעב כבד שהיה באזור בשנת תרמ״ג(1883). ובו מביע את רגישותו לסבלן של הנשים מבעלים דלא מעלי, אשר היו עוזבים אותן ללא פרנסה והולכים למרחקים, ומצערים אותן עד שהן מוחלות להם על כתובתן, המדובר בתשובה בענין בעל שרצה לגרש את אשתו בטענות שונות כי לא ילדה לו בן זכר, והוא לחץ עליה עד שויתרה לו על כתובתה, אחר כך היא טענה שלא הבינה משמעות הויתור והקנין, בסוף התשובה:

שהאשה הנז׳ הלכה לכפר תאמאליחת אשר שם חונה בעלה ועמה ארבעה בנות, ולא קיבלה בביתו וייחד לה כתובתה ע״י ערבנות גביר אחד. ותא חזי מאי סליק בההוא גברא, לא עברו כמו שלשים או ארבעים יום עד שנשכו כלב שוטה רח״ל, וחלי״ש [=רחמנא ליצלן, וחיים לכל ישראל שביק]. וזה מוסר לאנשים אשר יושבים עם נשיהם, ובלי טענה מספקת הפוטרתם מדיני שמים, חורשים עליהם רעה, ויום יום שבעים מר ולענה עד שבע״כ [=שבעל כרחן] מוחלים להם, וה׳ הטוב יכפר בעד. פה מוגאדור יע״א, ע״א [=עשור ראשון] לסיון שנת תרמ״ז לפ״ק (1887). כ״ד [=כה דברי] עפר ואפר כירה מן המוכן לש׳ לפידו״ד הצב״י [=לשרת לפני יודעי דת ודין הצעיר באלפי ישראל] מסעוד כנאפו ס״ט.

עד כאן מתוך הספר מעט מים.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים- רבי מסעוד בר משה כנאפו.

עמוד 72

 

 

. רקע גיאוגרפי והיסטורי

ארפוד – חלק מאזור תאפילאלת

ארפוד היא חלק בלתי נפרד מן האזור הקרוי ׳תאפילאלת / סג׳למאסא׳ הן מבחינה גיאוגרפית, הן מבחינה היסטורית והן מבחינת המורשת הרוחנית של הקהילה ומנהגיה. עד 1949 נכתב בכל שטרי הכתובות והגיטין של ארפוד ׳כאן מתא סג׳למאסא׳ (=כאן עיר סג׳למאסא) לזיהוי מקום עריכת הכתובה או הגט. הוא הדין לעיר ריסאני ושאר קהילות קטנות כולן נכללות תחת השם ׳תאפילאלת / סג׳למאסא/ לאמור: תאפילאלת היא סג׳למאסא וסג׳למאסא היא תאפילאלת, אלא שהשם תאפילאלת נפוץ הן אצל היהודים והן אצל הערבים, ואילו סג׳למאסא הוא השם המופיע בשטרי הכתובות והגיטין. במהלך הדורות הפכה ארפוד יורשתה של ׳תאפילאלת / סג׳למאסא׳. לכן כדי לדעת את מורשת ארפוד יש לדעת את המקור, שממנו היא חוצבה, והכוונה בעיקר למנהגים ולהווי הקשורים במעגל האדם מן הלידה ועד לפטירה ולמעגל השנה מימי הסליחות, החגים והמועדים ועד לימי בין המצרים, אשר פרטיהם מופיעים בשלושה כרכים שפרסמתי בשם ׳קהילות תאפילאלת / סג׳למאסא׳ בהוצאת אוניברסיטת בר אילן ועיקריהם יופיעו כאן בכרך ג׳ הווי ומנהג.

 

תשתית העיר ארפוד

ייסודה הרשמי של העיירה המבוצרת ארפוד הוא ב-1918 בתקופה הקולוניאלית הצרפתית. התשתית הראשונית של ארפוד היא הר הבליקוס (Jbel Blikos) ששימש עבור הצרפתים מבצר ובראשו מגדל פיקוח צבאי וגם אזרחי. ההר ומשטחו הגדול הקיים עד היום מעידים על עבר עשיר מאוד, והוא שימש תחנת קישור בין האטלס למדבר. המונח הלטיני ׳בליקוס׳ מקביל לשם הערבי ״אל קודיה״ (=גבעה= la colline). גבעה זו הייתה תחנת ביניים חיונית בנתיב הסחר העתיק של השיירות.

 

מקור השם ארפוד

לשם ארפוד כמה משמעויות: א. השם ניתן על רקע היסטורי, שבו היו מגיעות שיירות גמלים טעונים סחורות מכיוון ערי מרוקו: פאס מכנאס, ליעדם הקרוב סג׳למאסא הקרויה היום ריסאני, ומשם ליעדים רחוקים לשיווק סחורתם. בשטח הרחב לרגלי הבליקוס הסמוך לנהר זיז הם עשו חנייה זמנית למנוחה, לשתייה של הגמלים ורוכביהם ממימי הנהר ולצבירת כה. לאחר שנחו דיים היה ראש השיירה מכריז ׳ארפוד׳! שם פועל של רפד בערבית שמובנו לקום לחידוש המסע. שני המונחים חנייה וחידוש המסע מקבילים לתבנית המקראית ׳ויסעו – ויחנו׳ המתארת על פי ההקשר את מסעות בני ישראל במדבר סיני וגם למונחי התעופה – נחיתה והמראה. ב. על פי מקור אחר ׳ארפוד׳ הוא שיבוש מילולי של אַוְפוּד, מונח ברברי במובן הברך AOUFOUDהברך LE GENOU), מכיוון שכדי להמשיך את המסע    לסג׳למאסא ומשם ליעדים רחוקים, היה צריך לחצות את נהר הזיז ברגל, וכדי שלא יתרטבו המשתתפים במסע, היו מושכים את בגדיהם מעל הברכיים. ג. על סמך הנוף הבולט של הר בליקוס והחנייה לידו סבר ר^׳ מכלוף אביחצירא, שארפוד הוא שם הר הבליקוס, הסבר הנוצר על פי ההקשר שתואר עד כה.

 

כאן נזכיר גם מסע אחר בכיוון הפוך. הכפרים ששכנו באיזור תיזימי: אזראנא, למעאדיד, לקסבא, אולאד עלי – תושביהם היהודים היו קוברים את הנפטרים בבית העלמין העתיק בארפוד הסמוך לבליקוס ולנהר זיז בגבעה סלעית גבוהה. המסע מכפרים אלה לבית העלמין ארך כשעה, ואנשי חברא קדישא והמלווים את המיטה בהתקרבם לבית העלמין היו נאלצים גם הם לחצות את הנהר, ולכן היו חולצים נעליהם ליד שפתו ומושכים את בגדיהם למעלה. בית העלמין הזה הוקם כ-50 שנה לפני יסוד ארפוד. מדובר אפוא במתחם משולש רב משמעי: הר הבליקוס, נהר הזיז ובית העלמין הישן שפעל רשמית עד 1945. מתחם זה הוא התשתית הראשונה של ארפוד. השטח של העיירה ארפוד לפני ייסודה ובמיוחד מתחם הר הבליקוס שימש בסיס צבאי עבור הכוחות הצרפתיים, שנלחמו בתאפילאלת הסמוכה. הכוחות הצרפתיים ניהלו קרבות קשים נגד התנגדות לאומית חזקה, במיוחד במהלך קרב מסקי (1916) ER RACHIDIA, קרב אל-באתה בריסאני (1918) שברקע שלו נהרג ר׳ דוד אביחצירא בחשד של שיתוף פעולה עם הצרפתים ולבסוף קרב אל מעאדיד. בארפוד פעל מחנה צבאי צרפתי עד לעצמאות מרוקו ב-1956.

 

מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא-מעמדה של ארפוד בתוך אזור תאפילאלת.

עמוד 23

יג. המלך המוטרד

יה האל בכל מקום ואתר ובכל מקום אורו לא חסר, ומעשה במלך שהיתה לו בת יחידה ואהובה מכל. נסיכים, רוזנים ושועי ארץ בקשו את ידה, אך היא השיבה את פניהם ריקם.

למלך היה משרת יהודי זקן ובא בימים, שהיה נאמן ומסור ושירת את המלך כל חייו באהבה ובנאמנות אין קץ. המלך, שנתן דעתו על בתו היחידה שהגיעה לפרקה אך סירבה להינשא, שקע בדכדוך רב ולבו הלך שבי אחרי חלומות שווא.

ומעשה שהיה באחד מלילות חלומו שהופיע בהם משרתו היהודי ואמר: ״אני עתיד לשאת את בתך יחידתך״. נבהל המלך מאד, כינס את כל חרטומיו וציווה עליהם להבהיר לו מה פשר החלומות בהם מופיע היהודי כחתן המיועד לשאת את בתו. התכנסו החרטומים ופסקו, שאכן עתיד היהודי לשאת את בת המלך. ספק המלך את כפיו, חבט ראשו בקיר וצווח: ״אוי לי, מה יהיה עלי שכך התעמר בי מזלי״. ולמלך וואזיר רע ואכזר ששנא יהודים בכל נפשו. פנה הוואזיר אל המלך ואמר: ״מלכי הגדול, מלך כל הארץ, אם יטב הדבר בעיניך, אשיא לך עצה וסופה שתרחיק את היהודי עד קצווי תבל, שם יגווע ברעב ובצמא״. ״ומה היא עצתך?״ הקשה המלך: ״אמור לו ,מלכי, שינדוד על פני כל היקום ויחפש את משה רבנו ולכשימצא אותו ישאלנו רק שאלה אחת״. ״ומה היא השאלה?״ הקשה המלך. השיב הוואזיר בחדווה: ״עד מתי נולד האדם לסבול על לא עוול בכפו? ויודע מלכי שאת משה רבנו הוא לא ימצא לעולם, בדרך זו הוא ימצא את מותו אי שם במדבריות העולם, תשוש, חולה, רעב וצמא״. ״יפה יעצת לי״, אמר המלך לוואזיר, ומיד צווה עליו להבהיל אליו את המשרת היהודי. מבוהל ונפחד הופיע הלה לפני המלך, קד קידה ואמר: ״לשירותך, מלכי, עד יום מותי״. פנה אליו המלך ואמר: ״משרתי רב החסד והפעלים, לך ונדוד במרחבי העולם ותור אחר משה רבנו ולכשתמצאנו שאל אותו: עד מתי נולד האדם לסבול על לא עוול בכפו״. ״לפקודתך, מלכי״, אמר המשרת, קד קידה ואץ אל ביתו.

למחרת היום השכים קום, נטל מקל נדודים ומעט צידה ויצא לנוד במרחבי העולם. הוא עלה הרים וירד בקעות, חצה ימים ואגמים. בקיץ אכלהו חֹרֶב ובחורף אחזתו צנה. נעליו בלו ובגדיו נקרעו ואת משה לא מצא. ויהי היום, בעודו מהלך במרחבי המדבר, ראה בבקעה אחת עץ גבוה ורחב צמרת. ישב המשרת מתחת לעץ כשהוא נשען על גזעו ונהנה מצלו, ועיניו יורדות דמעה ובוכות על מר גורלו, פנה אליו העץ ושאל: ״איש זקן, למה נפלו פניך, מאין באת ולאן פניך מועדות?״ תלה הזקן עיניו בצמרת העץ ואמר: ״מלכי רב החסד והאור, אותו אני משרת כל חיי, הטיל עלי לנוד ולחפש את משה רבנו ולכשאמצא אותו, אשאלהו רק שאלה אחת. זה ימים רבים שאני מהלך בדרך ואיני מוצא לא אותו ולא סימן ממנו, ולאחור לא אוכל לשוב ריקם״. ״המשך בדרכך״, עודד אותו העץ, ״אך לכשתפגוש את משה רבנו, שאל אותו בשמי, מדוע עץ רב פאר ושנים כמוני אינו מניב פרי?״ הבטיח הזקן לעץ למלא את משאלתו. משאזר כוח שינס מותניו, נטל את מקלו ויצא לדרך.

מעל פסגה אחת צפה לרחוק, ומה ראו עיניו? שתי בריכות האחת שחורה, ובתוכה מים דלוחים והשניה לבנה, ובה מים צלולים. אך מכיוון שלא באו מים אל פיו זה שלוש יממות, הוא שעט בדהרה לעבר הבריכה הלבנה, גהר על שפתה, מילא מים מלוא חופניו וכשבאו המים אל קרבו, נוכח הוא לדעת כי מרים הם ממוות. הוא לא ידע את נפשו מרוב צער וחש עד מהרה כי הגורל ממשיך להתאכזר אליו.

עודנו יושב ומהרהר בפשר העניין, שמע המשרת בת קול עולה משתי הבריכות ושואלת: ״לאן פניך מועדות, הלך זקן, ומה אתה מבקש למצוא במדבר צנה זה?״ ״את משה רבנו אני מבקש״, ענה הזקן. ״לך לשלום״, ענו השתיים ״וכשתפגוש בו, הלך זקן, שאל אותו מדוע מימינו דלוחים ומרים, ובשל כך לא עוף השמיים וגם לא חיית השדה, אינם פוקדים אותנו?״

כשהוא תשוש וצמא המשיך המשרת הזקן במסעו, חוצה מדבר וציה.

בבוקרו של אחד הימים, עם עלות השחר, עלתה דמותו של משה עם גלגל החמה, כשזקנו הלבן יורד על־פי מידותיו. ״משה! משה!״ צעק המשרת הזקן לעברו. ״זה יובלות שאני תר אחריך! ביום אכלני חורב וצנה בלילה״. ״ומה בפיך, איש זקן?״, שאל משה. ״שאלות רבות רובצות לפתחו של לבי״, הוסיף הזקן. ״שאל את כל אשר על לבך״, אמר משה רבנו. ״עד מתי נולד האדם לסבול על לא עוול בכפו?״ שאל הזקן. ״אין איש אשר ימלט מגורלו״, ענה משה. ״ומה באשר לעץ העולה במדבר ציה שענפיו מרובים וצמרתו רחבה, אך הוא אינו מניב פירות?״ השיב משה רבנו ואמר: ״אומנם מנע ה׳, ישתבח שמו, פרי מהעץ, אולם תחת זאת, חנן אותו בסגולה רפואית נדירה, לפיה מי שיקטוף את עליו מצמרתו, יבשלם וישתה את מימיהם, יתרפא מכל מחלה ונגע״. ״ולמה דלוחים ומרים מי שתי הבריכות?״ הקשה הזקן. ומשה רבנו השיב: ״הטובל בתוך הבריכה השחורה, זו עם המים הדלוחים, ושב וטבל בבריכה הלבנה, זו עם המים הזכים והמרים, יהפך בו במקום לעלם צעיר. ואילו הטובל קודם בבריכה הלבנה, ושב וטבל במי הבריכה השחורה, יהפוך לזקן״. משסיים משה להשיב על שאלותיו של המשרת, עלה בסערה השמיימה.

המשרת הזקן שקיבל מענה לכל שאלותיו, שב על עקביו וכשהגיע לבריכות המים פשט את בגדיו, נכנס וטבל במימי הבריכה השחורה, שב וטבל במימי הבריכה הלבנה, וחיש נהפך לעלם צעיר ויפה מראה.

ועוד לפני שהמשיך בדרכו, סיפר לשתי הבריכות את מעלותיהן הטובות.

כעבור ימים אחדים פגש בעץ, שב ונפש בצילו ועוד בטרם המשיך בדרכו, טיפס אל צמרתו וקטף מלוא צקלונו עלים וגם סיפר לעץ על סגולותיו.

משנפרד מהעץ לשלום נעשתה לו קפיצת הדרך והוא מצא את עצמו בתוככי השוק של עירו. איש לא הכירו אך מנימת קולם של הסוחרים, ניכר היה שבת המלך היפה חלתה במחלה ממארת ואין מזור למחלתה.

אץ רץ המשרת אל הארמון והציג עצמו לפני שומרי הארמון כרופא צעיר שבא לרפא את בת המלך. המשרתים המופתעים הובילוהו אל חדרה. הוא ציווה עליהם להעמיד קדרה עם מים על המוקד. כשרתחו המים הוציא המשרת, שנעשה צעיר, עלים מצקלונו ונתן אותם בקדרה. משרתחו היטב הוא השקה את בת המלך וחיש קל קמה ממיטת חוליה, כשהיא צועדת ומחייכת לעיניהם המשתאות של המלך והשרים. המלך הודה לרופא וביקש ממנו לשאת את בתו לאשה. וכך היה.

בחלוף הימים, סיפר הרופא הצעיר למלך את כל הקורות אותו. למשמע הרפתקאותיו, שאל המלך את המשרת הצעיר: ״ומה עונש יאה לוואזיר שיעץ להוציאך לדרך היסורים הזאת?״ ענה המשרת הצעיר: ״אינני חפץ במותו, אך הייתי מבקש מהוד מעלתו שיוציא אותו למסע היסורים הגדול, כדי שיחוש על בשרו את שחשתי אני״. במסעו הגדול הגיע הוואזיר לבריכות המים, אלא שהוא טבל תחילה בבריכה הלבנה

ואח״כ בשחורה, ומיד הפך לתרח זקן כאבן שאין לה הופכין. ובשובו משם לארמון לא הכירו איש. קומתו שחה, שפתו עילגת וזקנו היה ארוך וסבוך.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

Contes des juifs maroccains-יעקב אלפסי- מסמטאות המלאח-יג. המלך המוטרד

עמוד 97

דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912

הדיון על התרבות היהודית והעברית שהתקיים מעל דפי La Liberté ביטא את מנעד האפשרויות, או הזהויות, שעמדו בפני מתמערבים במרוקו והדגיש את העובדה, שאימוץ השפה הצרפתית לא הורה בהכרח על היטמעות מלאה בתרבות זו. בדיון לא יכלו להשתתף משכילים עבריים שפעלו באותה תקופה במספר ערים במרוקו, כיוון שרובם התחנכו במסגרות החינוך המסורתיות של הקהילה היהודית; בכמה מאותן קהילות עדיין לא נוסדו בתי הספר של כי״ח. אומנם חלקם למדו שפות זרות באופן עצמאי ושלטו בהן ברמה זו או אחרת, אך העברית עדיין הייתה שפת התרבות המרכזית שבה קראו וכתבו. המשכילים הללו פעלו ברשתות ילידיות שהשיח בהן התנהל בעברית או בערבית יהודית. רוב הרשתות הילידיות התקיימו באופן מקומי בקהילה אחת, ומיעוטן התפרסו על מספר ערים במרוקו.           ,

לסדרת המאמרים שפורסמה בעיתון La Liberté מקום חשוב בהיסטוריה של התרבות העברית במרוקו משום שמדובר בדיון הציבורי המוקדם ביותר, או המוקדם ביותר שאותר, על אופייה של התרבות העברית המודרנית שם. שיטרית הראה במחקרו על תנועת ההשכלה העברית במרוקו ששני משכילים ממוגאדור יצחק בן יעיש הלוי ורבי דוד אלקאים, התייחסו לסוגיות של חינוך יהודי־עברי או להתחדשותה של השפה העברית בעירם במאמרים שכתבו בעיתונות העברית באירופה. אולם מאמריהם פורסמו בעיתונים עבריים באירופה והגיעו לידיהם של משכילים עבריים אחדים במרוקו, ולכן לא יצרו הד ציבורי מקומי. זאת ועוד, הלוי ואלקאים לא מילאו תפקידי מפתח בקהילתם או בכלל הקהילות במרוקו וכמו רבים מהמשכילים השתייכו לשכבות הבינוניות או החלשות בקהילות, ולכן יכולתם להשפיע הייתה מוגבלת. לעומת זאת האינטלקטואלים שהשתתפו בדיון שאציג להלן מילאו תפקיד מרכזי בכלל הקהילות במרוקו במסגרת הרשת של כי״ח, והשפעתם הייתה רבה. דיון זה חשוב גם בשל ייחודו, ולא נמצאה לו מקבילה בקהילות האחרות בצפון אפריקה. אומנם התקיים פולמוס בקהילה היהודית בתוניס במפנה המאה ה־19 בעניין החינוך העברי בבית הספר של כי״ח, אך הוא נשא אופי שוגה מזה שנדון כאן. הפולמוס בתוניס לא התנהל בצרפתית או בערבית יהודית בעיתון מקומי, אלא כלל פרסום מאמרים בעיתונות העברית באירופה.

" ראוי לציין כי שני המשכילים התייחסו לעניין החינוך העברי והשפה העברית במאמרים על הקהילה שפורסמו בעיתונות העברית, אך הם לא הקדישו אף לא מאמר אחד לעניין זה בדומה לדיון של האינטלקטואלים שאציג. רבי דוד אלקאים חיבר שירי אהבה וקנאה ללשון העברית המתחדשת, אך ממחקרו של שיטרית לא ניתן לדעת אם הפיצם במרוקו. ראו על כך שיטרית, מודעות, עמ^׳ 134, 146-143."

לעומת הדיון הפנימי במרוקו וניסיונם של האינטלקטואלים המקומיים להשפיע מתוך הקהילה, בתוניס יצאו נציגי הקהילה לבקש סיוע בתפוצה היהודית באירופה, ורבניה אף פנו לרב הראשי בצרפת. הדיון שהתקיים בתוניס הובל על ידי משכילים ולא מתמערבים, כפי שהיה במרוקו. כל אלה יחד מדגישים את ייחודיותו של השיח הנדון בפרק זה.

2. 2. הדיון על התרבות העברית

(א) יהדות אינטגרלית: תרבות עברית לאומית דתית

מטרתה של התרבות העברית הלאומית הדתית, כפי שניסחה חיים טולידאנו, הייתה ליצור תודעה לאומית יהודית קולקטיבית בעידן המודרני באמצעות שפה, הכרת העבר וקורפוס ספרותי משותפים. טולידאנו תיאר במאמרו מהלך היסטורי שבו העם היהודי גלה מארץ ישראל, התפזר בתפוצות השונות ומצא את מולדתו ב״ארץ רוחנית״, כלומר בדת ובאמונה היהודית, ככוח מלכד במשך מאות שנים. העם היהודי שרד בזכות הערבות ההדדית והסולידריות, שבבסיסן הערך ״כל ישראל ערבים זה לזה״. אולם המפגש של היהדות עם תהליכי אקולטורציה ואמנציפציה הביא להיחלשות הדת ובעקבותיה גם להתרופפות הסולידריות. טולידאנו טען כי גם בקהילות במרוקו החלה הדת לאבד את מעמדה כגורם מלכד, ובעיקר בדור הצעיר, שעבר תהליכי אקולטורציה מואצים בתרבות הצרפתית בתיווך בתי הספר של כי״ח: ״ניתן להבחין בניוון שחודר ללימודי היהדות ומתחיל לנבוט בחיים הקהילתיים, ומקבל ביטוי בהיחלשות הסולידריות והעזרה ההדדית. הדור הצעיר שלנו גדל לתוך בורות במקורות שהיוו בסים לקיום הקולקטיבי שלנו כעם ולחיוניותו במשך מאות שנים״.

עניין הסולידריות העל־קהילתית במרוקו העסיק את טולידאנו. שלוש שנים קודם לפרסום המאמרים התייחס לנושא בנאום שנשא באגודת בוגרי כי״ח בטנג׳יר בחגיגות העשרים להקמתה. בנאומו ביקש לקרב את היהודים המקומיים לארצם, מרוקו, אך במקביל הדגיש את חשיבות חיזוק הקשרים בתוך הקהילה היהודית. הוא הציע להקים קואופרטיבים שיסייעו ליצירת ביטחון כלכלי ותעסוקתי לבני הקהילה בשעה שעליה להתמודד עם חדירה מסיבית של גורמים מתחרים מאירופה. כמו כן הוא שאף לחזק את הסולידריות בין בני הנוער, אשר ״במרוקו היא מורגשת בקושי. תפקידנו לטפח אותה, לפתח אותה: אנו זקוקים לה נואשות. בתקופות של תמורות במיוחד היא משעננו היחיד״. דבריו נשאו אפוא אופי חברתי־כלכלי, וניתן לומר כי עסקו ב״צרת היהודים״. בנאומו לא הרחיב טולידאנו על סוגיות תרבותיות שיש בהן פתרון למצוקת הזהות הרוחנית בעידן המודרני, ״צרת היהדות״. בנושאים אלה הוא עסק במאמרים הנדונים כאן.

אחד העם הבחין בין ״צרת היהודים״ ל״צרת היהדות״. לילינבלום ואחריו גם הרצל ונורדאו חשבו שתפקיד הציונות לפתור את"צרת היהודים", ואז "צרת היהדות" תיפתר ממילא. אחד העם חשב שתפקיד הציונות להתמודד עם "צרת היהדות", וההנחה שהיא תיפתר בלי להשקיע בה מאמץ יצירתי מכוון הייתה בעיניו לא רק אשליה אלא הזנחה הרת אסון. ראו אחד העם, על פרשת דרכים.

דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912

עמוד 68

אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת לך לך-אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהְדָּר-חלק שני ואחרון

 

דַּרְכֵי אֵ-ל גָּדְלוּ, וּמָה גָּבְרוּ, / אָב הֲרַחְמָן לֹא נָטַר —/ אֵיבָתוֹ לְזֶרַע יוֹשֶׁבֶת שׁוּר:
גִּלָה מַלְאָכוֹ בַּעֲנַן אוֹרוֹ / שַׁעַר דִּמְעָה כְעָתָר / כְּבוֹדוֹ עַל הַנֶּעֱלָבִים יָשׂוּר;

שׁוּבִי, שִׁמְעִי כָּל אֲשֶׁר יִגְזוֹרוּ / זַרְעֵךְ אַרְבֶּה כְעָתָר / יִשְׁמָעֵאל תִּקְרָא שְׁמוֹ בְּעֵין 'שׁוּר:

קַיָּם בִּבְרִיתוֹ לְמוּל בְּשָׂרוֹ / וּבְנֵי בֵּיתוֹ לֹא נוֹתַר/ — כָּל זֵכֶר אֲשֶׁר לֹא מַל וַיִּבְצֹר:
חָזָק נֶאְזָר בִּגְבוּרָה אֲזָרוֹ / חוֹתַם בְּרִיתוֹ נָטַר / יִתְגַּדל שְׁמוֹ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר.

 

 

על המחבר

רבי דוד קיים (אלקיים) הנו אחד משלושת העורכים של קובץ הפיוטים ״שיר ידידות״. בהקדמה לקובץ מודיעים העורכים כי חלק מן הרווחים יוקדשו להוצאה לאור של קובץ השירים של רבי דוד, ״שירי דודים״. ספר שירים זה לא יצא לאור. לאחרונה נתגלה עותק של הספר בכתב־יד נאה, והוא פורסם במהדורה פקסימילית בצירוף מבוא מאת י. שיטרית. הדיוואן כולל 87 שירים, מהם אחד בארמית ושניים בערבית־יהודית. 27 מן השירים נדפסו כבר ב׳׳שיר ידידות״. אלו הן הקצידות שכתב רבי דוד לפרשות השבוע – מבראשית ועד שבת זכור. הקצידות הללו מעלות את סיפור הפרשה בצורה דרמטית תוך שילוב יסודות מאגדות חז״ל ומן הפרשנות. שיריו של רבי דוד הם בעלי נשימה אפית רחבה ומצטיינים בתיאורים מפורטים ובדיאלוגים מעניינים. בצד שירה מקראית זו, כתב רבי דוד שירים נוספים, מהם ליריים רגישים ומהם בעלי מגמה דידקטית־מוסרנית. באחד משיריו הוא יוצא כנגד מסיבות פאר מיותרות.

רבי דוד היה גם צייר, אמן וגלף מעולה, ועיטורים שעיטר כתובות שונות מפורסמים ביופיים. הוא היה במגע עם משכילי אירופה, ואף פרסם כתבות אחדות ב״הצפירה״ וב״היהודי״. משהו מרוחה של ההשכלה האירופאית ניכר בחלק משיריו, בעיקר בשירי ההלל שלו לחוכמה ולהשכלה ובשיריו ללשון העברית. רבי דוד מודע היה לענייני לשון ולענייני שירה, ומודעות זו באה לידי ביטוי בהקדמות שהקדים לשיריו, בדרך מבנה השיר ובדיון בענייני המנגינות לשירים. הוא מתנצל שהוא נזקק למנגינות זרות, ומזכיר כי המנגינות העבריות המקוריות מימי הבית אבדו לבלי שוב. בהתמודדותו עם הצורות החדשות של הקצידה חוזר רבי דוד לדרך חידושי הלשון במתכונת הפייסנות הקדומה, ושירתו כוללת חידושי מילים וחידושי צורה נועזים. בחינות ספרותיות מצד הצורה והתבנית ומצד התשתית המקראית נבחנו בעבודתה של א׳ בן־סעדון. היא מצביעה על רובדי עומק מעניינים בשירתו.

 

עיון ודיון

הפיוט פותח בהתפעלות רבה מאישיותו של אברהם, אשר כבש את לבבם של בני דורו, שראו בו ״נשיא אלוהים״, כדבריהם של בני חת(בראשית כג, ו). המילה ״בדורו״ באה להדגיש את מעורבותו של אברהם ואת המשימה שנטל על עצמו ״לתקן עולם במלכות שדי״, וכפי שתיאר זאת הרמב״ם: ״והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד״. עוד יש במילה ״בדורו״ כדי להבדיל את אברהם מנח שעליו נאמר ״בדורותיו״. מלבד המובא בביאורנו, יש בשינוי הזה כדי לציין שאברהם התפלל על בני הדור וביקש עליהם, ואילו נח לא ביקש על בני דורו. דימוי הארז הבא בטור זה רומז אל הפסוק: ״צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה״(תה׳ צב, יג). לאמור, יש בצדיק מעוצמת הארז ומיופיו, ויש מתנובת התמר ומפריו.

תולדות חייו של אברהם מתחילים בשירנו, כמו במניינים רבים של עשרת הניסיונות, ברמז הכרה באל אחד, ״קבל את דברי אל חי יוצרו״, אך הרמז מופנה באחת אל ניסיון ההליכה אל ארץ כנען, ומכאן לניסיון הבא, ״ארצה מצרים ירד״ וכבר מגיע ניסיון נוסף, ״אוילים שבו שרה בית מלך נבער״. הצלתו אינה מאחרת לבוא, ופרעה מצווהו, ״קח את אשתך לכו אל תאחרו״, ואם נרצה, יש כאן מעין רמז למעשה אבות סימן לבנים לעת יציאת מצרים. עם החזרה לארץ כנען נופל עליו ניסיון מלחמת המלכים, ומניסיון זה לניסיון

ברית בין הבתרים וגזירת גלות מצרים תוך ההבטחה, ״בניך לא יספרו״, אך המציאות עדיין קשה, ושרה כמהה לבן, ״נתנה לו שפחה כי רחמה עצור״, הגר הרתה״, והתוצאה ״שפחה על רעיה גאתה כצור״. מכאן לניסיון המסיים את פרשתנו, ניסיון המילה – ״קיים בבריתו למול בשרו״.

המבנה הצורני המיוחד של הקצידה המרוקאית ומתכונת החריזה יוצרים מצלול מיוחד הממקד את הקורא. כך הוא צליל הרי״ש במחרוזת הראשונה, וצליל זה של הרי״ש נשאר כחלק מן החרז לאורך השיר כולו, והשינויים החלים בחריזה מבליטים את קביעות הרי״ש.

 

מתוך כך בולט החרז ״דר״ על משמעויותיו השונות: את הציווי ״לך לך״ שמע אברהם ״מארץ קוץ ודרדר״, ובכך המחיש הפייטן את הפגמים של ארם ואנשיה. בהמשך, ״כי כבד הרעב דר / באהלם קנן״, מציין החרז ״דר״ את הזמניות והארעיות בירידה מצרימה. בפעם השלישית מתארת המילה ״דר״ את יופייה של שרה ואת ״מראה זיוה כסמדר״. בתוך כל עושר הצליל והמוזיקה המיוחדת מפתח המשורר דימויים ומטפורות, רמזי מקראות ־מדרשי חז״ל, תוך שימוש מפתיע בלשונות נדירים מן המקרא ובהרבה חידושי לשון מקוריים ומעוררי עניין.

הפיוט בונה דרמה מרתקת ומרבה בציטוטים מפי גיבורי הסיפור. דבר זה מצטרף לכך שמחרוזות השיר בנויות מחמישה טורים ארוכים ומשלושה טורים קצרים, כאשר הטורים הארוכים מספרים ומפרטים את סיפור הדברים, ואילו הטורים הקצרים הם מעין תמצית ותגובה שירית למסופר, כמין מקהלה הצופה מן הצד ואומרת דברה על המתרחש על הבמה. ובעת ביצוע הפיוט, באשמורת הבוקר של השבת, נבנית מעורבות הקהל והאהדה הגדולה לאבות לקראת קריאת הפרשה בעוד שעות אחדות.

 

אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת לך לך-אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהְדָּר-חלק שני ואחרון

עמוד 47

פרק ארבעה עשר

״אל מקדם אל כביר״ הפיטן ר' יהודה ללדש

המעמד ־ סיום ״שירת הבקשות״. המועד ־ בוקר יום השבת, בסביבות השעה 07:00 בבוקר. זה עתה נסתיימו הפיוטים, דברי התורה והקצידה השבועית ע״י הפיטנים וע״י כל הנוכחים להנאתם הגדולה של המשכימים קום ל״שירת הבקשות״. המעמד מציג את התמונה הבאה בקביעות ובכל שבוע: בהנאה בולטת ומלאת עונג על החוויה הרוחנית המענגת קמים כל הנוכחים בבית הכנסת ומתקרבים לפיטנים אברהם סויסה ור׳ יהודה ללוש. כל הנוכחים רוצים להודות להם. מובן שתשומת לב מיוחדת מוקדשת לפיטן הראשי ר׳ יהודה ללוש.

לפני שניגשים להודות להם, ר׳ יהודה מברך את הנוכחים, כשכולו שופע חיוכים, ומסיים בברכה מיוחדת ומלאת כוונות לפיטנים שהלכו לעולמם ־ לר׳ דוד בוזגלו ולעורכי ״שיר ידידות״ ־ לר׳ חים אפראיט, לר׳ דוד יפלח ממרקש ולר׳ דוד אלקיים ממוגדור. רק בתום הברכות אנשים לוחצים את ידי הפיטנים הראשיים המובילים ־ אברהם סויסה ור׳ יהודה ללוש. תשומת הלב המיוחדת שמקבל ר׳ יהודה היא לא בכדי.

בכותרת של הפרק יש משמעות: ״אל מקדם אל כביר״ ־ המנצח הגדול ־ הוא כינויו של הפיטן הראשי המוביל אחריו את הפיטנים המשניים ואת יתר הקהל לערב של פיוטים ־ ערב של הנאה ועונג בערבי ״שירת הבקשות״. המשמעות השניה היא מעמדו המיוחד של ר׳ יהודה כמנצח הגדול על המפגשים בהם מושמעים פיוטים: בתפילת השבת והמועדים ובאירועים חגיגיים בדימונה.

ר׳ יהודה ללוש, בתכונותיו האופייניות, נותן תשומת לב לכולם; בסבלנות, ביחס אבהי, בחום והעיקר ־ בחוש ההומור השופע החובק אותו באופן תמידי והמלווה אותו בכל רגע. בדיחותיו שוברות מחיצות בינו ובין אנשים שאינם מכירים אותו, ולא כל שכן, בינו ובין מכריו משכבר.

דומה שהוא מכור לחוש ההומור שלו ומתמסר לו, ואולי זהו המתכון שלו לאריכות ימים עד 120. דומני שאין מתפלל בעיר שאינו מכיר אותו ואין מתפלל שלא שמע אותו ונהנה מביצועיו.

נחזור לערבי ״שירת הבקשות״. ניכר במהלך כל ערבי ״שירת הבקשות״, כי ר׳ יהודה עולה בכמה דרגות מעל כולם ־ שליטה מלאה בכל 11 המקאמת של המוסיקה האנדלוסית ובכל הלחנים השונים של הפיוטים. הוא יודע מתי לעלות ומתי לרדת בקולו, הוא אינו מזייף, הקצב שלנו מדוייק, עוצמת הקול שלו יכולה להוביל אחריו קבוצה, גוון קולו גורם לשומע להתרגש; הוא מצליח להחיות את הפיוטים, להחדיר בהם חיות רוחנית ולצקת אווירה יחודית בתוכניהם. וכך הוא מצליח להחדיר שמחה ללב הנוכחים המתפללים. בשירתו יש טעם של לרצות עוד ועוד. הנה ברור לנו כי מעמדו בקרב באי בתי ־ הכנסת די מכובד.

קיימת הילה מסוימת סביב דמותו של ר׳ יהודה ללוש. הרקע שלו ־ קזבלנקה של שנות ה־40 ווד50 וקירבתו לר' דוד בוזגלו ־ מעורר סקרנות רבה. אם כך, אצל מי למד? מתי? היכן? ועוד שאלות דומות.

לא היה לי קל בהשגת מידע על הפיטן ר' יהודה ללוש. המעט ששמעתי מפיו היה באקראי ובעמידה. פניתי אליו מספר פעמים וביקשתיו כי מן הראוי שישתף את הקוראים בחייו ־ חייו בקזבלנקה, בשנים שעברו עליו כפיטן: ממי למד? וממי הושפע? ועוד שאלות דומות. אך הוא בשלו. הוא סירב לכל בקשותי. פיטן כמוהו שעבר את גיל הגבורות בודאי יוכל לעניין כל קורא. בלית ברירה פניתי למספר ממכריו המכירים אותו עוד מהימים שעברו בקזבלנקה, ומהם קיבלתי מידע שהיה לי לעזר בכתיבתו של פרק זה.

[1]        ר׳ יהודה ללוש סירב בכל תוקף להיפגש עמי. תמיד דחה אותי בטענות שונות: ״אחרי החגים״, ״אשתי חולה״, ״כשאתפנה אודיע לך טלפונית״ וכדומה. מפגש איתו עשוי היה להעשיר פרק זה בהרבה.

[1]        בפרק זה אני נעזר במידע ששמעתי מפיהם של משה אוחיון בן 68 (בקזבלנקה היה שמשו של ר׳ דוד בוזגלו), אברהם כהן בן 64 ואברהם סויסה בן 63. שלושתם חובבי שירה מושבעים, שני האחרונים משמשים כפיטנים.

סיפור חיים בקזבלנקה (1961־1916)

הנער יהודה לבית ללוש נולד בחודש תשרי תרע״ז 1916 בכפר אסיפ אל־מאל (בערבית ״נהר הכסף״) מרחק של כשעה וחצי מהעיר מרקש. הוא נולד למשפחה ברוכת ילדים. משפחת ללוש עוברת לקזבלנקה ב־ 1920 והילד יהודה בן ארבע שנים.

" ירון צור והגר הלל, בסקירתם הנרחבת על החברה היהודית בקזבלנקה בשנות ה־30 של המאה ה־20, מציינים כי ב־ 1921 (שנה לאחר הגיעה של משפחת ללוש לקזבלנקה) חיו בעיר 97.083 נפש ומתוכם 13.010 יהודים. על התפתחות האוכלוסיה והחברה היהודית בשנות ה־30 ראה בספרם של הנ״ל ״יהודי קזבלנקה: עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית״.

העיר קזבלנקה ניקזה אליה אוכולוסיה רבה ־ ערבים ויהודים כאחד. קזבלנקה שהיתה באמצע המאה ה־ 19 כפר דייגים בן כ־ 700 נפש, הפכה תוך כמאה וחמישים שנה לכרך ענק בן כשישה מליון נפש.

בינתיים עברה מרוקו לחסותה של צרפת ב־ 30 למרץ 1912, לאחר שלטון מוסלמי של כ־1300 שנה. כך מזנקת לה קזבלנקה והופכת לעיר מובילה ־ עיר שבה התרבות הצרפתית נוגסת במסורת ובשמרנות הערבית. הרעלה והג׳לבייה מוסרות ואת מקומן מחליפות השמלות והחליפות האופנתיות. על רקע זה קיימת הגירה רבה של ערבים ויהודים מהכפרים ומהעירות הקטנות לכרך גדול.

עד גיל 16 היה הנער יהודה, נער כבני גילו ־ תלמיד במוסדות התורה בקזבלנקה. בגיל 16 הוא הלך, לראשונה, באחד מערבי שבת יחד עם אביו לערב ״שירת הבקשות״. אביו, אפרים ללוש, חובב שירה מושבע ניסה להעביר לבנו את האהבה לפיוט. אהבה זו, מסתבר, דבקה בנער יהודה והוא מגלה חיבה יתרה למנהג יפה זה. שבת אחר שבת הוא מסתופף בחברת אביו, אחיו ומתפללים נוספים בבית הכנסת ושר. כך הוא מתחיל להכיר את הפיוטים. דחיפה נוספת, והארה נוספת, שמקרבות אותו לנושא היו לו עת ביקר במוגדור יחד עם אביו, ושם הוא פגש את ר׳ דוד אלקיים אמן הקצידה והפיוט. זה היה ב־1932, אז היה יהודה נער בן 16. השנים עוברות, והנער יהודה גדל ונעשה בוגר. בהיותו כבן 20 בשנת 1936, הוא התחיל ללמוד בחברתם של פיטנים יהודים. הפיטנים הראשונים שלימדו והשפיעו על יהודה ללוש הצעיר היו: יוסף בוזגלו (שאין לו כל קירבה משפחתית לר׳ דוד בוזגלו), איש מוגדור שהגיע לקזבלנקה וביסס את מעמדו כפיטן בעיר הגדולה והיתה לו חבורת בקשות משלו והפיטן שכונה ״באבא איסאן״.

בימי שישי ־ יום ג׳ומעה ־ הוא נפגש עם מורים מוסלמים, שלימדו אותו את אמנות השירה האנדלוסית המוג׳רבית הנקראת ״נחו״. יהודה אינו מסתפק בכך, והוא מבקר בביתם של האמנים הערבים ובמועדון ״ריאד״ ־ מקום בו לימדו שירה ערבית. המעוניינים שביקרו במועדון שמעו מוסיקה ערבית, נפגשו עם האמנים הערבים וכך התקרבו והכירו את המוסיקה האנדלוסית הערבית. כך קרה גם ליהודה ללוש והוא באמצע שנות ה־30 לחייו.

עד מהרה משתלט יהודה ללוש על מרכיביה של המוסיקה האנדלוסית עם 11 הנובאת שבה ומנצל ידע זה, כדי להפגין את יכולתו בפיוטים שלמד. יהודה ללוש מתעמק בפיוטי הקובץ ״שיר ידידות״ ומתחיל להפגין את יכולתו בערבי הבקשות.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- ״אל מקדם אל כביר״ הפיטן ר' יהודה ללוש.

עמוד 173

110

ציון לנפש חיה מצבת קבורת החכם השלם איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע אהה על פרידתו כי לעת זקנתו נתדכא ביסורים קשים ומרים בחולי השינים והחניכים ה״ה כה״ר אהרן בר משה בן חמו ז״ל והיו ימיו אשר חי על פני האדמה שנים ושבעים שנה ונפטר לבית עולמו ביום עשרים לחו׳ אלול ש״ש התרצ״ט פה העירה דבדו יע״א ויה״ר שתהיה נשמתו צרורה בצרור החיים אכי״ר.

RABBIN AARON BENHAMOU DÉCÉDÉ LE 4  SEPTEMBRE 1939

111

[ציון הרב השד״ר טבריה זצ״ל (נוסח המצבה לא קיים)].

112

זאת מצבת קבורת רחמים מרציאנו בן עקו נלב״ע יום ח״י לחו׳ חשון

ש״ש תפר״ח תנצב״ה.

113

זאת מצבת משה רי שמעון מרציאנו י״ח לחו׳ אב ש׳ תרצ״א תנצב״ה.

114

ציון לנפש חיה מצבת קבורת איש תם וישר הזקן החבר בחברת הזוהר הקדוש העניו נתדכא ביסורין קשים ומרים ה״ה המנוח זה שמו שלמה בר יוסף מרציאנו בלהרהאר נ״ע ויהיו ימיו מ״מ 70 שנה ונלב״ע 6 כסלו ש׳ תרצ״א תנצב״ה

DÉCÉDÉ 30  NOVEMBRE 1931

115

זאת מצבת קבורת איש נחמד ונעים ביישן ורחמן רצ״ו בעל ג״ח אהה בי פתאם בא יום אידו נקצר במבחר ימיו ה״ה המנוח העלוב רחמים.

6 ו 1

זאת מצבת קבורת הזקן הכשר אהרן מרעילי שנלב״ע ביום ח׳ לחו׳

אב תרצ״ב לפ״ק.

 

 

שורה מס׳ 6

117

•  

זאת מצבת האשה הכבודה והצנועה מרת רחל אשת יצחק מרציאנו נלב״ע ביום ב״ג לחו׳ תמוז תנצב״ה.

• 118

זאת מצבת קבורת האשה הכבודה והצנועה מרת לאה אשת יוסף מרציאנו נע׳ נלב״ע ביום ב״ח לחו׳ אלול ש״ש תשי״ג תנצב״ה.

• 119

זאת מצבת קבורת מאחא בת מרימא כהן אשת הרון הכהן דבדו

תנצב״ה.

• 120

זאת מצבת קבורת האשה הכבודה והנכבדת מרת מאחא בת לאה מרציאנו שנלב״ע ביום ד׳ לחו׳ אדר א׳ שנת תשי״א. 28.2.1951

121

זאת מצבת קבורת מרים בת עישה הכהן.

 122

זאת מצבת קבורת עישא צלטאן דברו 1950.

 123

זאת מצבת קבורת הא׳ הכבודה הצנועה רבת המעלות מרת עישא בת סעידא אשת כמוהר״ר אליהו מרציאנו זלה״ה נפטרה ביום כ״ה לחו׳ אדר ש׳ תש״ו והיו ימיה ששה ושבעים שנה תנצב״ה.

124

זאת מצבת קבורת האשה מחה בת עישה נפטרה לבית עולמה ביום ששי ב׳ לחו׳ חשון שנת 1948 בת פ׳׳ב שנה, מאחא די סאעוד בן חמו.

 

                                                                   125

•  

זאת קבורת סעידה בת קמרה נפטרה לב״ע ר״ח אייר 1948 בת מ״ה

שנה. סעידא די טאטא.

• 126

זאת מצבת קבורת לאה בת מרישא שנלב״ע ביום י״ב לחו׳ אב תשי״ג

לפ״ק תנצב״ה.

127

זאת קבורת הבחור אליהו בן סוסאן שנלב״ע ביום ג׳ לחו׳ תשרי

תרצ״ה תנצב״ה.

128

JOSEPH MARCIANO DÉCÉDÉ LE 3 MARS 1923

129

[ציון של הדיין המרומם, סבא דמשפטים, נהורא דשמשא החסיד רבינו אברהם מרציאנו בלהרהאר זצ״ל].

• 130

מצבת קבורת רצ״ו דוד נ״ע בר שלמה צולטאן הי״ו שנלב״ע ביום ח׳ לחו׳ ניסן ש׳ תרפ״ו תנצב״ה.

• 131

זאת מצבת קבורת אהרן בן סוסאן…

• 132

זאת מצבת קבורת הרב יוסף גונינא מרציאנו תנצב״ה.

אבני קודש- אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

עמוד 43

Il était une fois Debdou

Histoire de Debdou
Introduction
Il est difficile de retracer l’histoire de la localité de Debdou, par manque de sources historiques avant la seconde moitié du XIIIe siècle et l’occupation de la région par les Mérinides comme l’a indiqué Nahum Slouschz: «Somme toute, la Gaada, qui porte le nom de Debdou, ne figure dans aucun texte écrit antérieur à la domination Mérinide » (p. 17). Époque à laquelle Debdou commence à prendre une importance stratégique par sa situation géographique mais aussi en se référant à la description enthousiaste qu’en a faite Charles de Foucauld en 1885, soit bien après son âge d’or, par son abondance, dû à un micro climat favorisé par son enclavement. Il est évident qu’il faudrait relativiser tout cela par des reconstitutions paléoenvironnementales et des témoignages qui permettraient d’avoir une idée plus précise de ce qu’il en est réellement. Cependant le passage d’un affluent de la Moulouya au centre de la vallée, l’oued Debdou (Telagh, Bourwed), ainsi que la résurgence de nombreuses sources qui affleurent au pied de la vallée, sans parler des nombreuses grottes qui l’entourent pouvant constituer des abris potentiels, sont autant d’indices qui laissent à penser que cette dernière a dû être occupée très tôt. On a d’ailleurs retrouvé des traces datant de la préhistoire, notamment du paléolithique et du néolithique près de là: ainsi des tumulus ont été relevés à la station du Goutitir sur l’oued Al Abd, ainsi qu’à Aïn Fretessa, et à Ayoun Sidi Mellouk. De plus la tradition veut que Debdou ait été occupé par les Romains, comme semblent en témoigner certains vestiges comme le notent M. Voinot et N. Sloushz : notamment par l’existence près de la Kasba, «d’un fossé et d’une galerie souterraine taillés dans la roche, s’enfonçant jusqu’à environ 30 mètres de profondeur», même si aucun élément déterminant n’a permit de valider cette thèse depuis lors, celle-ci aurait aussi pu être l’œuvre des Mérinides. Ainsi selon un article de l’encyclopédie de l’Islam, «Debdou», en arabe دبدو est l’orthographe la plus courante désignant cette petite ville du Maroc oriental, cela peut aussi s’écrire Dabdū, de même l’on appelle un habitant de Debdou, un Debdoubi. En fait, il existe trois hypothèses à l’origine de cette appellation: la première est liée à la venue des juifs au XIVe siècle et notamment d’un s’appelant David Dou, il s’agit en fait de rabbi David haKohen, la seconde plus probable se rapporte aux premiers habitants probables de la région, les amazighs Debdou se rapprochant d’un terme amazigh signifiant entonnoir, la troisième se rapporte à l’occupation des Mérinides avec le même sens que précédemment.
Historiographie générale
Contexte historique générale des Idrissides aux Mérinides
Point de Debdou dans cette partie, car l’existence de cette ville n’est authentifiée qu’à partir du XIII ème-XIVe siècle. Ceci n’est qu’un petit rappel historique concernant la région pour comprendre la situation de Debdou au moment où nous nous y intéresseront.
De la Foutouh Ifriqiya aux idrissides.
Pour comprendre l’histoire du Maroc moderne il est nécessaire de remonter à la légendaire « Foutouh Ifriqiya » contant la conquête du Maghreb par les musulmans dans laquelle la région de l’oriental tient une place importante comme le précise Mamoun Naciri. Ainsi que par la suite la dynastie chorfas fondatrice du Maroc: celle des Idrissides (788-894). Ce dernier est un shiite rescapé du massacre du Fakhk descendant d’un parent du prophète, nommé Idris qui fonde en 788 un petit État qui s’émiette en une série de petites principautés qui s’illustre par la ville de Fès fondé en 788. Après l’avènement de cette dynastie, la région est tiraillée par des luttes intestines pour accéder au pouvoir, ainsi le Maroc oriental et le sud Oranais connaissent les guerres entre différentes tribus:
• Les Sanhadja, islamisés superficiellement nomadisant entre le Draa et le Niger.(cf. Almoravides).
• Les Maghraoua
• Les banu Ifrene
À cette époque une tribu Zénète, les Banu Ouacine, règne sur la Moulouya.
Les Omeyyades d’Espagne sont gouvernés par Abderrahmane III (912-961) et par la suite par son fils El Hakam (961-976). Ils mènent une politique contre les États chrétiens du nord et au Maghreb rivalisent avec les Fatimides pour le contrôle des routes sahariennes de l’or, et prend comme son rivale Fatimides un titre honorifique de Calife et de commandeur des croyants avec le surnom de «Nasir al Din Allah», c’est-à-dire défenseur de la religion d’Allah. Ce dernier profite de la révolte d’Abu Yasid pour établir son autorité dans le Nord du Maghreb. Son autorité s’établit ainsi de Tanger à Alger. Ces derniers interviennent pour établir leur suzeraineté en renversant les derniers Idrissides et établissent les Maghraoua à Fès en 970 qui deviennent maîtres de tout l’oriental, avec comme chef Ziri Ben Attia, fondateur de la ville d’Oujda en 994.
L’occupation de la région sous les Almoravides.
Genèse de la dynastie almoravide.
Aux XI et XIIe siècles, après le départ des Fatimides tandis que l’est du Maghreb subit les invasions hilaliennes dont les répercussions s’étendent sur plusieurs siècles et qui à long terme finissent par avoir des répercussions dans la région de l’oriental sous les Mérinides, (au XIVe siècle). Provoquant des bouleversements ethniques et économiques importantes, appauvrissant les villes et déstabilisant les axes commerciaux. L’Ouest va voir d’autres nomades réaliser pour la première fois leur unité. Ce sont les Almoravides issus de la tribu des Lemtouna appartenant à une confédération des tribus berbères des Sanhadja islamisés superficiellement. C’est après un pèlerinage à la Mecque que le chef de celle-ci, Yaha Ibn Ibrahim décide de ramener un savant malikite qui fonde un ribat (couvent fortifié) ces derniers abritent des communautés religieuses et guerrières menant le djihad contre les infidèles, d’où leur nom Almorabitun (les hommes du couvent).