הרב יעקב משה טולידאנו – פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג׳יר-ד"ר משה עובדיה – מאמרים והרצאות
ד"ר משה עובדיה – מאמרים והרצאות
הרב יעקב משה טולידאנו – פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג׳יר
מתוך הספר " פאס וערים אחרות במרוקו
אלף שנות יצירה
עורכים : משה בר אשר-משה עמאר-שמעון שרביט
הרב יעקב משה טולידאנו (רימ״ט, 1960-1879) נולד בטבריה. אביו הרב יהודה טולידאנו (1924-1848) עלה לארץ ישראל בשנת 1862 מהעיר מכנאם אשר במרוקו, והתיישב בעיר טבריה, ובה הנהיג את הקהילה עד 1924. הרימ״ט התחנך אצל אביו ובישיבות אשר בטבריה. פעילותו הציבורית התאפיינה בהנהגת העדה הספרדית, ברבנות בארץ ישראל ומחוצה לה ובכהונה כשר הדתות בממשלת ישראל.
מקומות פעילותו של הרימ״ט בארץ ישראל היו: בכפר פקיעין אשר בגליל העליון, בערים טבריה, תל־אביב וירושלים ובקהילות היהודיות בחוץ לארץ: בקורסיקה בעיר אגמיו, במרוקו בעיר טנג׳יר ובמצרים בערים קהיר ואלכסנדריה.
בפעילותו הציבורית התמודד עם שינויים בעלי משמעות רבה בהיסטוריה הכללית ובהיסטוריה של עם ישראל בגולה ובמולדתו. דרכי התמודדותו התאפיינו בפעילותו החינוכית, הציונית, הרבנית ובמנהיגותו בעתות מצוקה. כמו כן הוא נדרש לפתרון שאלות הלכתיות אקטואליות מורכבות אל מול השינויים ההיסטוריים, שהתחוללו בתקופתו.
יצירתו הספרותית של הרימ״ט התאפיינה בשלושה תחומים הקשורים למדעי היהדות: היסטוריוגרפי, תורני ופיוטי. בתחום ההיסטוריוגרפי רוב מחקרו התמקד ביהדות המזרח, ובעיקר ביהדות צפון אפריקה. הרימ״ט פרסם מאמרים הדנים ביהדות זו ובקשריה עם ארץ ישראל. מלבד זאת חקר את תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, ובפרט לגבי עיר הולדתו טבריה מראשיתה ועד לעת החדשה. הרימ״ט זיהה יישובים יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד על פי שמם הערבי שהדהד ממנו השם היהודי. בתחום התורני התבלט בכתיבת ספרים הלכתיים, בפענוח ותרגום מערבית־יהודית לעברית של כתבי יד תורניים ומסמכים שונים ביניהם אלה של הרמב״ם. הוא ניכר גם בכישרונו הפיוטי, בשיריו רמזים המשקפים חלק מתולדות חייו והשקפת עולמו.
הערת המחבר : אני מודה למורי פרופ׳ בשן אליעזר ופרופ׳ אורפלי משה שהואילו להמריץ אותי בפרסום המאמר על אודות הרימ״ט ופועלו בטנג׳יר וכן למארגני הכנס פאס אלף שנות יצירה, ״פאס וערים אחרות במרוקו כמרכזי תרבות ותורה״, לד״ר שמעון אוחיון ולגב׳ אורה קובלקובסקי מהמרכז לתרבות, חברה וחינוך במורשת יהדות ספרד על שם אהרן ורחל דהאן, אוניברסיטת בר־אילן.
ב-ח׳ חשוון התרפ״ו(1925) קיבל הרימ״ט תעודת הסמכה לרבנות מבית הדין לעדת הספרדים בטבריה, ויש בכך כדי לזרוע אור על הערצתם ועל יחסם של חכמי טבריה לאישיותו של הרימ״ט. בתעודה הוסמך לדיין ומורה צדק. החתומים על התעודה היו רבני טבריה וחכמיה: הרב יעקב חי זריהן(1953-1869) שהיה באותה העת דיין ומורה צדק, הרב אליהו ילוז (1929-1860), שהיה אב בית הדין והרב מכלוף בן משה שטרית (1941-1866), שהיה דיין בבית הדין בטבריה.
במאמר אבדוק ואבחן את פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית של הרימ״ט בעת שעשה בטנג׳יר בשנים.1929-1925
הערת המחבר : ראה למשל אליעזר בשן וצבי זוהר שכתבו על רימ״ט מהיבטים שונים ולדעתי יש לחדד את עשייתו בטנג׳יר; אליעזר בשן, ״היחס לחילוניים בארץ־ישראל על פי תשובת הרב יעקב משה טולידאנו״, בתוך: שמחה רז (עורך), קובץ הצינות הדתית, ירושלים תשנ״ט, עמי 86-80; הנ״ל, ממזרח שמש עד מבואו, לוד תשנ״ו, עמי 263; צבי זהר, ״היצירה ההלכתית והתורנית במצרים במאתיים השנים האחרונות״, פעמים 87-86 ( תשס״א), עמי 209-207; הנ״ל, האירו פני המזרח, תל־אביב תשס״א, עמי 297-285. על הרימ״ט בהרחבה ראה גם משה עובדיה, הרב יעקב משה טולידאנו תולדותיו ותרומתו להיסטוריוגרפיה היהודית, עבודת מוסמך, אוניברסיטת בר־אילן, רמת־גן תשס״ד.
למן 1923 הייתה טנג׳יר בעלת סטטוס של עיר בין־לאומית הכפופה למנהל הבין-לאומי ולמרותו של נציג הסולטן המרוקני. לפני היותה עיר בין־לאומית נשלטה בידי הפרוטקטורט הצרפתי, שהחל ב-.1912 לסולטן המרוקני ניתן ניהול ענייני פנים המדינה, ואילו פעילות החוץ נוהלה בידי הפרוטקטורט הצרפתי. הסולטנים ששלטו באותה עת היו: מולאי יוסוף (1927-1912) ומוחמר החמישי(1961-1927).' הקהילה היהודית בטנג׳יר הייתה חלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית במרוקו.
במאה התשע-עשרה כאשר המעצמות האירופיות התעניינו בטנג׳יר, יהודים שימשו מתורגמנים, סוכנים של קונסולים ומוכסים. הקהילה היהודית בטנג׳יר מנתה בשנים 1911- 1931 בין 10,000-7,000 נפש. עם ביסוס הפרוטקטורט הצרפתי, נהנתה הקהילה היהודית מחיים חברתיים, פוליטיים וכלכליים חדשים. היא הצרכה לסגל לעצמה דרכי פעולה חדשים בקשריה הפנימיים והגורמים החיצונים, כלומר התמודדות עם השליטים המוסלמים הכפופים לפרוטקטורט הצרפתי." במשך השנים ובשל תהליכים היסטוריים במרוקו יהודי טנג׳יר היגרו לדרום אמריקה לצרפת לקנדה ולארץ ישראל.
הרב יעקב משה טולידאנו – פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג׳יר-ד"ר משה עובדיה – מאמרים והרצאות
ד"ר משה עובדיה – מאמרים והרצאות
הרב יעקב משה טולידאנו – פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג׳יר
מתוך הספר " פאס וערים אחרות במרוקו
אלף שנות יצירה
עורכים : משה בר אשר-משה עמאר-שמעון שרביט
החינוך המודרני קרי שילוב של לימודי קודש עם לימודי חול, חדר לטנג׳יר ב-1864 על ידי חברת ״כל ישראל חברים(כי״ח), מוקדם יחסית לערי מרוקו האחרות מלבד תיטואן (1862). החינוך המודרני השפיע על אורח החיים ועל מעמדם של היהודים במרוקו.
על תחילת פעילותו הציבורית בטנג׳יר כתב הרימ״ט בתחילת ספרו ההלכתי ים הגדול (קהיר תרצ״א): ״ובחשוון תרפ״ו 1925] נמניתי [התמניתי] לחבר בית הדין בעיר טנג׳יר עפ״י [על פי] מאמר המלך שנתפרסם שם ב-22 דצמבר 1925 כארבע שנים ישבתי על משמרתי הנז' [הנזכרת]״.
הרימ״ט הגיע לטנג׳יר לאחר הסמכתו לרבנות בידי חכמי טבריה. בטנג׳יר שימש חבר בית הדין ומורה צדק. הוא הגיע לאחר פרסומם של שני צווים מלכותיים מידי הסולטן המרוקני הדנים במעמד בתי הדין הרבניים במרוקו. הראשון מיום 2.2.1913 והשני מיום 22.5.1918. בתי הדין היהודיים הוגבלו בסמכותם השיפוטית, הם דנו בדיני אישות, אימוץ, צוואות דרושות, כן ניהול בתי הכנסת, מוסדות צדקה והקדשים היו באחריותם. נושאים בעלי אופי חילוני נדונו בבתי המשפט המוסלמיים. במקרים יוצאי דופן ועל פי דרישת בעלי הדין היהודים ניתן לפנות לבית הדין הצרפתי. באותה העת היה הרב רפאל אנקווה (1935-1848) רבה הראשי של מרוקו, סמכותו הקבילה לסמכותו של הקאדי הראשי.
בטנג׳יר נדרש הרימ״ט לשאלות הלכתיות של תושבי מרוקו היהודים. שאלות אלה דנות באורח החיים המסורתי של היהודים, לאחר עיון מעמיק והתייעצויות עם עמיתיו השיב ופסק הלכה למעשה. להלן השאלות ודרכי התמודדותו של הרימ״ט במציאת פתרונות הלכתיים:
שאלה בדבר גודל התפילין: כשהייתי במארוקו [במרוקו] נשאלתי, האם כדאי ונהוג לעשות התפילין גדולים ביותר כהאשכנזים, [כאשכנזים] או די כהתפילין [כתפילין] הנהוגים בינינו הספרדים, ואם יש בזה משום הדור מצווה״. לדעתו לא היה שיעור לגודל התפילין, לכן היה ניתן לעשות תפילין בכל גודל ולצאת ידי חובה במצוות הנחת תפילין.
מערי מרוקו האחרות פנו אל רימ״ט בשאלות: מפאס נשאל הרימ״ט בדבר שבועה של אפוטרופוס ליתומים:
אפוטרפוס [אפוטרופוס] שמינהו אבי יתומים, והיתומים גדלו ותבעו ממנו חשבון ושבועה, אם צריך לתת להם חשבון ולישבע [ולהישבע], ושאר הטענות יובנו מתוך התשובה וזו תשובה שהשבתי לעיר פאס במארוקו [מרוקו] להלכה למעשה. הרימ״ט סבר שהדבר אפשרי בשל מסירת חשבונות לערכאות הגויים על פי פקודת השלטון.
ועוד נשאל גם מחוץ למרוקו: מספרד נשאל בענייני שחיטה להלן דבריו בנדון:
הוא עובדא [היה מעשה] בהיותי דומ״ץ [דיין ומורה צדק] בעיר טאנגיר שסוחר המוני אחד שיש לו בית חרושת בספרד, מקום שאין יהודים כלל, רצה ללמוד הלכות שחיטה, בתרגומם בלשון ספרדית בכדי שיכל לשחוט עופות לו ולבני ביתו, שלא יצטרך לאכול מזבחיהם, והיות שהאיש הנז׳ [הנזכר לא גמיר ולא סביר [לא מקובל ולא מלומד] נסתפק השו״ב [השוחט ובודק! שבעיר אם מותר ללמדו ולמסור לו עקרי הדינים, דיני חמישה דברים המעכבים בשחיטה בקיצור, ולתת לו סמכה ע״ז [הסמכה על זאת], והשו״ב הנז' שאל את פי בזה.
בעניין זה הרימ״ט התייעץ עם הרב אנקווה שהתיר לסוחר לשחוט חוץ משחיטה שדרשה הוראת חכם, כלומר רק שחיטה של ראוי להוראה בדיני איסור והיתר, שידע את פרטי הלכות השחיטה. ואילו עם שחיטה של הוראת החכם הסוחר ההמוני לא יכול להתמודד. שאלה אחרת מגיברלטר:
נשאלתי מידידי האדון יצחק הלוי נשיא העדה בעיר גיברלטר ואח״כ [ואחר כך] בליסבון, במעשה שהיה לו פרה שביכרה והחלב שלה כפי חק [חוקו המלכות בפורטוגאל [בפורטוגל] חלק ממנו שייך להממשלה [לממשלה], בתור מס, האם זה נקרא יד נכרי באמצע, לפטור מן הבכורה.
השאלה דנה בפרה שהמליטה ולד ראשון הנחשב לבכור, ועל פי התורה חלה מצווה לקדש כל בכור על ידי הכוהן. כלומר בכור אדם ובכור בהמה בפרט שור כשב ועז, כדי להראות את עוצמת האל על ידי נתינת ראשית פריו של אדם או הבהמה לקודש ובכך האדם יראה את גדולת האל.
הרימ״ט סבר שבמקום כגון פורטוגל שבו מס החלב היה משועבד למלכות ניתן לפטור את הבכור, אבל הוא הציע ליצחק הלוי למסור את הבכור לגוי עד שיוטל בו מום הפוסל את הבכור וכך יהיה מותר לאכול אותו כדין ספק בכור.
הרימ״ט תמה על המנהג במרוקו, שלחתימה יחידה של אב בית הדין או הדיין יש תוקף כמו לחתימה של שני עדים סופרי בית הדין, ועל אף כשאחד מהם היה קרוב של בעל הדין. מצב זה יש בו כי להטות בדין משום סובייקטיביות הדיין במשפטים שונים. ואלה דבריו:
כשנתמניתי לדומ״צ [דיין ומורה צדק! בעי״ת [בעיר תהילה] טאנג׳יר [טנג׳ירו, תמהתי על המנהג שראיתי שם ובשאר ערי מארוקו [מרוקו], שהאב״ד [שהאב בית דין] או הדיין יחידי מקיים חתימת שני העדים סופרי הבי״ד [הבית דין] אף כשאחד מהם קרובו, והוי תרתי לריעותא [ויש שני חסרונות לאחד], שמקיים יחידי, ולחתימת עד קרוב לו.
בנדון רימ״ט נשא ונתן עם הרב אנקווה, שטען שזה דינה של המלכות ולא ניתן לשנות משום כבודה של המלכות.
מלבד תפקידו הרבני בלט הרימ״ט בתפקידו החינוכי. בטנג׳יר פעל סמינר למורים בשם ״תורה וחיים״(Seminario Rabinico). מטרת הסמינר הייתה להכשיר מורים ליהדות ושוחטים במרוקו. יוזמי הסמינר הושפעו מרוח האגודה שנוסדה בשלהי המאה התשע עשרה על ידי הרב מרדכי בנג׳ו (1917-1825) רבה הראשי של טנג׳יר. הסמינר פיצה על הרושם השלילי שהיה לקהילה היהודית בטנג׳יר בתחום היהדות, ושנבע מהחינוך האירופי שהנהיגה שם כי״ח. מועצת המנהלה של הסמינר פרסמה כרוז בעניין התפוררות החינוך התורני וההיסטורי של העם היהודי וציינה את מטרתו של הסמינר להחזיר עטרה ליושנה, הם ביקשו לגייס כוחות ומשאבים עבור מפעלם. נשיא המועצה היה יצחק אבנצור (1937), מחשובי וראשי הקהילה, והרימ״ט מתוקף סמכותו שימש סגן נשיא המועצה המנהלתית ומנהל הסמינר. נראה כי הייתה לו השפעה רבה על הסמינר ועל תוכניות הלימוד, למשל בלימוד השפה העברית ראה הרימ״ט חשיבות עליונה, מכיוון שלדעתו השפה העברית שימשה חוט המקשר בין כל היהודים.
יצייתו הספרותית של רימ״ט בטנגייר-ד"ר משה עובדיה – מאמרים והרצאות
ד"ר משה עובדיה – מאמרים והרצאות
הרב יעקב משה טולידאנו – פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג׳יר
מתוך הספר " פאס וערים אחרות במרוקו
אלף שנות יצירה
עורכים : משה בר אשר-משה עמאר-שמעון שרביט
יצייתו הספרותית של רימ״ט בטנגייר
בטנג׳יר אסף הרימ״ט כתבי יד הזורעים אור על יהדות צפון אפריקה והמזרח. בשני אופנים מתאפיינת יצירתו הספרותית בטנג׳יר: האחד יצירה ספרותית על טנג׳יר לפני היותו איש ציבור בה ואחרי כן, והאחר יצירה ספרותית בחכמת ישראל בתחומים שונים.
באחד מדפי הטיוטה כתב הדימ״ט את המשפט הזה: ״מיום שעמדתי על דעתי אהבתי את מקצוע ההיסטוריה״. כחוקר צעיר כתב עבודה מחקרית מקיפה על יהדות מרוקו מהעת העתיקה ועד ערב הפרוטקטורט הצרפתי (1000 לפנה״ס־1910)׳ הוא פרסם את מחקרו בספרו נר המערב. ספר זה הוא בסיס למחקר על יהודי מרוקו עד ימינו והודפס בשתי מהדורות נוספות ב-1973 על ידי דפוס האחים אליהו ויצחק אביקסיס וב-1989 בהוצאת מכון בני יששכר של הספרייה הספרדית. את טנג׳יר ציין בספרו בהקשר לכמה תקופות. למשל בדבר מצב הקהילה היהודית במרוקו בתקופת הגזירות של האלמווחידון (קנאי דת מוסלמים) במאות השתים- עשרה, והשלוש-עשרה, שגרמו לשמד, להמרת דת ולעקירה של קהילות יהודיות שלמות ביניהן הקהילה היהודית בטנג׳יר; בהקשר ללכידת ערי החוף ולקיחה בשבי של התושבים על ידי אלפונסו מלך פורטוגל ב-1471 ; בעניין השפעת מגורשי ספרד על תושבי מרוקו היהודים הקדומים מבחינת ההנהגה הציבורית, הרבנית ואורח החיים ההלכתי. כן על מצב היהודים בתקופתו של מולאי אל רשיד, מלך בשנים 1672-1666 ; בתקופת מולאי אל־יזיד ששלט מ-1792-1790, שכונה בפי יהודי מרוקו המזיד בשל שנאתו ועריצותו כלפיהם אילץ את יהודי טנג׳יר למכור חפצים אישיים כדי שישלמו לו סכום כסף נקוב. כן עינה והרג יהודי, בשם יעקב עתאלי, שהיה ממקורבי אביו. הרימ״ט כתב גם על הריגתה של סוליכה חתשוואל בשנת תקצ״ד (1834), בידי מולאי עבד־אל־רחמאן השני בן השאם, ששלט בשנים 1822-.1859 הרימ״ט הזכיר גם את החכמים שפעלו בטנג׳יר רבי אברהם טולידאנו(? -1820 ) ובנו רבי יוסף (?).כן הדגיש את פעילות היהודים האירופיים למען אחיהם במרוקו כגון החדרת חינוך אירופי־מודרני על ידי כי״ח למרוקו. בתחילה ייסדו בית־ספר בתיטואן (1862) ולאחר מכן בטנג׳יר(1864), כפי שציינתי לעיל.
בהיותו בטנג׳יר פרסם הרימ״ט שלוש איגרות, של אנשי שם שלא זכו לפרסום עד אז מהם נכתבו בערבית־יהודית. רימ״ט אמר שלא היו לו די ספרים כדי לחקור את האיגרת הראשונה, אבל בכל זאת החליט להעיר עליה. הדמויות המרכזיות באיגרת היו רבי יהודה הכהן ורבי שלמה. לדעת הרימ״ט רבי יהודה הגיע מהמערב( מגרב) בתקופת רדיפות האלמווחידון במאה השתים-עשרה, שבעטיין יהודים נאלצו להגר מצפון אפריקה וקצתם הגיעו למצרים. איגרת זאת, שפכה אור על המצב המדיני והכלכלי במצרים באותו העת. האיגרת השנייה דנה באיגרת ששלח הרב יצחק בר מוסא לאביו על שבח ארץ ישראל בשנת הש״א (1541), על פי הערותיו של הרימ״ט במאמר ניתן להבחין על הקשר בין ארץ ישראל למצרים במאה השש-עשרה ועל מצבם של היהודים בראשית השלטון העות׳מאני.
הרימ״ט ראה חשיבות בפרסום מאמר הדן ביהודי טנג׳יר בתקופת פעילותו במצרים (1929- 1942). ב-1932 כתב מאמר על היהודים בטנג׳יר, הרימ״ט דן באזכור של היישוב היהודי בטנג׳יר בפעם הראשונה. הוא סקר את תולדותיה של הקהילה והוכיח שיהודי טנג׳יר היו בעלי השפעה בעיר. קהילתם הייתה מאורגנת היטב, ובזכות זאת הצליחו להמשיך ולהתקיים כעדה שהשפיעה גם בזמן שטנג׳יר הפכה לעיר בין־לאומית (1923). לדעתו ליהודים לא הייתה רק חשיבות מדעית־היסטורית בטנג׳יר, אלא גם פוליטית, מכיוון ששימשו גשר בין ספרד למרוקו בתקופות קריטיות מבחינת ההיסטוריה היהודית: קרי מקום מפלט ומעבר ליהודים נרדפים מידי כובשים ועריצים. ואלה דבריו:
שאלת טאנג׳יר [טנג׳יר], שלא אחת שימשה סלע־המחלוקת בין הממשלות שעל חופי ים התיכון, בהיותה גם העיר שעל יד מצר גיברלטר, תתעורר בלי ספק עוד פעם כפעם, כל זמן שהיא תחת המשטר הבין־לאומי הקיים בה כעת. ועל כן, חשוב מאוד, כמו שאמרתי כבר, להבליט את הערך ההיסטורי שיש גם להקהלה [לקהילה] היהודית בעיר זו, כפי שהוכחנו במאמרנו הנוכחי.
ניתן להבחין מדבריו של הרימ״ט ההיסטוריון את השערתו בדבר גורלה של טנג׳יר. הוא טען שבעתיד העיר תמשיך להוות סלע מחלוקת בין מדינות לאורך הים התיכון. ואכן עם עצמאותה של מרוקו ב-1956, טנג׳יר חזרה להיות חלק בלתי נפרד ממרוקו העצמאית.
במאמרים הדנים במרוקו פרסם הרימ״ט גם איגרות שמצא במרוקו הקשורות ליחסים בין היישוב היהודי בארץ ישראל למרוקו. בטנג׳יר פרסם מאמר הדן בשלוחא דרבנן מארץ ישראל למרוקו רבי עמרם בן-דיוואן (1782-1740). שבא למרוקו מחברון וכנראה לדעת הרימ״ט, יצא לשליחות שלוש פעמים. הרימ״ט סבר, שרבי עמרם לא היה ידוע לקהל הקוראים באירופה, למעשה מאמר הרימ״ט מעשיר את הידע על יהודי מרוקו וזיקתם לארץ ישראל באמצעות השלוחא דרבנן לקהל המשכילים באירופה.
הרימ״ט הוסיף לכתוב על טנג׳יר בהקשר למעמדם המשפטי של היהודים במרוקו. הוא פרסם את חוק בית הדין הרבני במרוקו וטנג׳יר מ-1918. במאמרו הדגיש את הפריבילגיות, שניתנו ב-1925 לבית הדין היהודי בטנג׳יר. היו לו סמכויות רחבות יותר משל בתי הדין במרוקו, שהתאפיינו בפרסום פסקי הדין בעברית, בהטלת מסים לטובת הקהילה ובפיקוח על בחירות מועצת העדה.
הרימ״ט דן גם בשמות משפחה של יהודי מרוקו. לדעתו שם המשפחה בן־זקן, נוצר כנראה מהשם הערבי אל-שייך, שמקורו בגולי ספרד בטורקיה; במרוקו הוסב שמה לבן זקן, אבות המשפחה חיו בפאס, בטנג׳יר, בתיטואן, בקזבלנקה ובמצרים. בזמן שהרימ״ט כתב את המאמר, התמנה דוקטור ליאון בן־זקן(1977-1901) לשר הדואר בממשלה הראשונה של מרוקו העצמאית. במאמר הרימ״ט הדגיש את ייחוסו של דוקטור בן־זקן.
עוד הרימ״ט חקר בטנג׳יר גם קמעא בתחום הקבלה, הוא ראה בחקירת הקבלה חשיבות רבה. ואלה דבריו על מצב המחקר הדן בקבלה:
במקצוע הזה, שהיה מוזנח ונעזב, התחילו זה לא כבר חכמים אחדים ליטפל [לטפל] בו, ובפרט טיפל בזה החכם הנודע דוקטור גרשם שלום מירושלים, ואמנם, לדעתי כדאי הדבר שגם אחרים ישאו [יישאו] קצת בעול הזה כי תועלת רבה נוכל להפיק מחקירה זו, להוציא אורות מאופל מרזי־רזין [רזים] אלה שעוד הנם כספר חתום מעיני רבים.
הרימ״ט פרסם מתוך כתב יד משנת תק״ע (1810), השלמה למאמר של ההיסטוריון גרשם שלום, בדבר ״האצילות השמאלית״, הקשורה לקבלה ומיוחסת לרבי יצחק הכהן מופת הדור. הוא ציין עשרה פריטים שרצה להדפיס בנושא הקבלה, מאמר אחר בנושא פרסם הרימ״ט מכתב יד יחידי בעולם שעניינו מסורת הברית ואיגרת הייחוד המיוחסת לרבי מאיר בן אלעזר הלוי לשר ידוע כדי להורות לו את דרך הקבלה. כתב היד משנת הר״ן(1490).
סיכום
בפעילותו הציבורית של הרימ״ט בטנג׳יר ניתן להבחין בשני מישורים: במישור הרבני, שבו התמודד עם בעיות הלכתיות. לפסיקתו קדם עיון מעמיק במקורות ההלכתיים והתייעצויות עם עמיתו הרב הראשי של מרוקו הרב רפאל אנקווה, כאשר הרימ״ט נטה לפסוק לקולא. במישור החינוכי כסגן מנהל של סמינר הרבנים, דגל בלימודי השפה העברית. נראה כי עיקר השפעתו על הקהילה היהודית בטנג׳יר הייתה בעיקר בפסיקותיו ההלכתיות ובחינוך לציונות וללאומיות באמצעות הנחלת השפה העברית.
יצירתו הספרותית של רימ״ט רבה ומקיפה ויש בה כדי לזרוע אור על הקהילה היהודית בטנג׳יר ממקורות ראשוניים(כתבי יד). טנג׳יר שימשה לרימ״ט מקור השראה ומרכז של תורה ותרבות, ועודדה אותו להמשיך ולחקור בתחום של מדעי היהדות ובפרט בתחום של יהדות צפון אפריקה, שאליו התמסר ברוב שנות חייו ובשנים קודם בואו לטנג׳יר. הרימ״ט היה תלמיד חכם שקדן ובזכות תכונות אלו עלה בידו להמשיך ולפתח פעילות ספרותית ענפה בטנג׳יר ובכללה ספרים ומאמרים שעניינם היסטוריוגרפיה של יהדות המזרח והמגרב בנוסף יצירה הלכתית שיש בה כדי להאיר את אורח חיי הקהילה היהודית במרוקו מן ההיבט היהודי-הדתי.
מטנגייר לירושלים, סיפורו של מרדכי אלמשעאלי(משעלי)-משה עובדיה
משה עובדיה
לתולדות דמויות מערביות בירושלים: מטנגייר לירושלים, סיפורו של מרדכי אלמשעאלי(משעלי)
מטנג'יר לירושלים, סיפורו של מרדכי אלמשעאלי(משעלי)
ברצוני להקדיש את המאמר לזכרו של משה משעלי ז״ל בנו של מרדכי שלמרות מצבו הבריאותי הקשה קבלני בביתו ב-25.7.2005 לשם עריכת ראיון. משה נמנה עם בניה ולוחמיה של העיר העתיקה בירושלים בעת מלחמת השחרור.
מאיר סודרי נולד בירושלים ב-1929. משפחתו עלתה לארץ ישראל מצפרו אשר במרוקו ב- 1921. מאיר רכש את השכלתו התורנית בישיבת 'פורת יוסף', בשלב מאוחר יותר בחייו, הצטרף לשורות 'האצ״ל׳. הוא עסק בייצור מוצרי עור. מאיר חיבר אוטוביוגרפיה בה היו זיכרונות ילדות וזיכרונות על חיי אנשי העיר העתיקה בירושלים, ביניהם מערבים. היום מאיר הוא גמלאי המתגורר בכפר סבא. מזיכרונותיו וממספר ראיונות שערכתי עימו עולה סיפורו של מרדכי אלמשעאלי (?-1948) מעולי טנגייר, שהגיע לארץ עוד בתקופה העותימאנית. במאמר זה, ברצוני להעלות את סיפורו של מרדכי ומשפחתו ובכך להעשיר את הידע על הנרטיב ההיסטורי של משפחות מערביות-מוגרביות והשתרשותם בירושלים, כפי שעשיתי כאשר פרסמתי בברית 27 מאמר אודות אחד מבני היהודים המערבים בירושלים בשם יוחנן עזרא. אוסיף פרטים נוספים אודות מרדכי השאובים מעדויות שאספתי בשנים האחרונות. כמו כן אוסיף תמונות המתייחסות למרדכי ובניו.
בזיכרונותיו, סיפר מאיר שמרדכי היה אחת הדמויות הידועות בעיר העתיקה בירושלים כבר מתחילת המאה ה-20. אמו של מאיר, פרסייאדה (בלדינו: יקירה), מעולות צפרו, ספרה לו שמוצאו של מרדכי מהעיר טנג׳יר. לדבריו, מרדכי ובני ביתו דברו בשפת הלדינו. מרדכי, אומר מאיר, היה איש חסד שעסק בצרכי ציבור: הושיט עזרה לעניים, לחולים ולעולים שמקרוב הגיעו לארץ ישראל. למחייתו עסק מרדכי בתחום הבנייה שכלל בניית מבנים חדשים ושיפוץ מבנים ישנים. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) התבקש מרדכי כמנהל עבודה לנהל את עבודות הבנייה של ישיבת פורת יוסף שהופסקה עקב המלחמה. מאיר סיפר שכאשר הגיעו הוריו בחנוכה של 1920 מצפרו לירושלים, דאג מרדכי לשכן אותם בהשכירו להם חדר בחצרו, וכן דאג להשיג עבור אביו מקום עבודה. מאיר ציין שלאביו היה קשה מאוד לשרוד בעבודת הבניין, מכיוון שהיה צריך להתחרות עם הפועלים הערבים ורק תודות למרדכי, הצליח לשמור על מקומו בעבודה הבנייה של'ישיבת פורת יוסף', בעיר העתיקה הייתה חצר שנקראה על שמו של מרדכי, מהעדויות שאספתי ציינו ואף זכרו את החצר שכינוייה בערבית דאר-אלמשעאלי ובה בית-כנסת. לפי דבריו של ציון סודרי, בית הכנסת נקרא על שם האר״י.
אליהו, בנו של מרדכי, ספר שבדאר-אלמשעאלי היה בית כנסת עם חזן סגי-נהור. הרב אברהם שלוש סיפר על בית כנסת החורבה שהגבאי שלו היה רבי מרדכי אלמשעלי. לאור העדויות על מיקום בית הכנסת ישנה קושיה היכן בדיוק היה מקום בית הכנסת? עדותו של ציון סודרי פתרה את הקושיה, לדבריו עד המרד הערבי הגדול (1939-1936), בית הכנסת היה בחצר של מרדכי ולאחר המרד מרדכי היה הגבאי של בית הכנסת הרמב״ן שנמצא בחורבה של הרובע היהודי(בית הכנסת החורבה, כיום בשיקום). מלבד הישיבות הרשמיות של המערבים הייתה 'חברת זוהרי שהתארגנה בעיר העתיקה, ובתעודה משנת תרפ״ד שבידי מאיר סודרי הופיעו חברי החברה, כאשר המשתדל בעד החברה היה מרדכי משעאלי, המנהיג חכם יעיש, המנהל יחנ"י – המחבר מעיר שגם הוא לא הצליח לפענח את השם הזה – והשמש – מימון אסודרי. הלומדים בחברת הזוהר היו ארבעה עשר תלמידים, מערבים עממיים, לאו דווקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ורובם השתייכו לעולי צפרו.
בירושלים היו תלמודי תורה אחרים שלמדו בהם בערב ונתמכו על-ידי 'ועד יגדיל תורה', שמטרתו הייתה לייסד ולחזק את תלמודי התורה והישיבות בארץ ישראל. נשיא הוועד היה הראשל״צ, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. בתמונת הילדים שבמאמר נראים ילדים מבני עדות המזרח שלמדו בכיתות שיעורי ערב לנוער בעיר העתיקה, ובהם מערבים מבני משפחת משעלי. בתמונה הופיע גם מרדכי בעצמו עם חליפה וקסקט, הוא ראה בעידוד לימוד התורה וקריאת תהילים של ילדי העיר העתיקה מצווה גדולה, מרדכי דאג למקום הלימוד ולהנאת הלימוד של הילדים נתן פרסים ודברי מתיקה.
מרדכי התחתן פעמיים. מאשתו הראשונה נולד לו בן אחד ששמו אברהם, לימים נמנה אברהם עם עורכי הדין בירושלים, עוד מתקופת המנדט. לאחר פטירת אשתו הראשונה נשא מרדכי לאישה את מזל, יהודייה ממוצא תורכי דוברת לדינו. מזל ילדה למרדכי עשרה ילדים. להלן לפי סדר הולדתה ילדיו שנולדו בעיר העתיקה ונאלצו להיות מביך מגורשיה בעקבות מלחמת השחרור(1948).
אליהו משעלי, נולד בירושלים ב-1921. אליהו רכש את השכלתו בישיבת 'פורת יוסף׳ ובתיכון מחוץ לעיר העתיקה. בימי המנדט עבד בבית חרושת לטבק בשכונת גבעת שאול, וב- 1942 התגייס לצבא הבריטי. מעדותו עולה שהתגייס ב-1942 והשתתף בקרבות באל-עלמיין בפיקודו של הגנרל הבריטי מונטוגומרי, משם הגיעה יחידתו לטריפולי ולאוסטריה וחזרה לישראל. הוא השתייך לכוח עזר ללוחמים. בשירותו הצבאי הגיע עם אחת מיחידות התחבורה של הצבא הבריטי עד לנורמנדי. במהלך חייו שירת אליהו במשטרת ישראל ופיקד על משטרת תל-אביב.
ויקטוריה ז״ל עקרת בית.
שרה ז״ל עקרת בית.
משה משעלי, נולד ב-1930 בעיר העתיקה ואת חינוכו היסודי קיבל במוסדות של הספרדים שם, ובימי המנדט עסק בנגרות. ב-1946 הצטרף להגנה, וב־1948 נפצע באורח קשה מאוד בלחימה ברובע היהודי5. נפטר ממחלה קשה ב-13.08.2005 .
יצחק משעלי נלקח לשבי הירדני ב-1948 ושוחרר בעת חילוף השבויים. עבד בצי הישראלי ובסוכנות היהודית.
מרים עקרת בית
שמעון משעלי, נולד בשנת 1935 בעיר העתיקה בירושלים. בנערותו הצטרף לגדוד הנוער של העיר העתיקה. כשהיה בתצפית בעמדה ברובע היהודי החליף אותו אחד הלוחמים בשם ניסים גיני להפסקה קצרה, כאשר חזר שמעון מחדר האוכל ראה שגיני נהרג מכדור במצחו. במהלך חייו שימש שמעון חבר בקואופרטיב'המקשר' ולאחר מכן באגד ירושלים, כמו כן עסק בצרכי ציבור בוועד העדה המערבית והספרדית בירושלים. היום גמלאי, מתגורר בירושלים.
רחל עקרת בית.
חנה עקרת בית.
את דרכו של מרדכי ממשיך היום נכדו מרדכי אבועזיז המתגורר בארצות הברית. נראה כי מרדכי הטמיע בילדיו את אהבת הארץ ומידות נעלות ביניהן מידת החסד, כן הצליח להקים משפחה רחבה בירושלים אליה יהודי מרוקו ושאר יהודי התפוצות שאפו להגיע תמיד ובפיהם הייתה שגורה האמירה, 'ירושלים מא תעדש', כלומר'ירושלים לא יאונה לה כל רעי.
מאיר סודרי נולד בירושלים ב-1929. משפחתו עלתה לארץ ישראל מצפרו אשר במרוקו ב- 1921. מאיר רכש את השכלתו התורנית בישיבת 'פורת יוסף', בשלב מאוחר יותר בחייו, הצטרף לשורות 'האצ״ל', הוא עסק בייצור מוצרי עור. מאיר חיבר אוטוביוגרפיה בה היו זיכרונות ילדות וזיכרונות על חיי אנשי העיר העתיקה בירושלים, ביניהם מערבים. היום מאיר הוא גמלאי המתגורר בכפר סבא. מזיכרונותיו וממספר ראיונות שערכתי עימו עולה סיפורו של מרדכי אלמשעאלי (?-1948) מעולי טנגייר, שהגיע לארץ עוד בתקופה העותימאנית. במאמר זה, ברצוני להעלות את סיפורו של מרדכי ומשפחתו ובכך להעשיר את הידע על הנרטיב ההיסטורי של משפחות מערביות-מוגרביות והשתרשותם בירושלים, כפי שעשיתי כאשר פרסמתי בברית 27 מאמר אודות אחד מבני היהודים המערבים בירושלים בשם יוחנן עזרא. אוסיף פרטים נוספים אודות מרדכי השאובים מעדויות שאספתי בשנים האחרונות. כמו כן אוסיף תמונות המתייחסות למרדכי ובניו.
בזיכרונותיו, סיפר מאיר שמרדכי היה אחת הדמויות הידועות בעיר העתיקה בירושלים כבר מתחילת המאה ה-20. אמו של מאיר, פרסייאדה (בלדינו: יקירה), מעולות צפרו, ספרה לו שמוצאו של מרדכי מהעיר טנגייר. לדבריו, מרדכי ובני ביתו דברו בשפת הלדינו. מרדכי, אומר מאיר, היה איש חסד שעסק בצרכי ציבור: הושיט עזרה לעניים, לחולים ולעולים שמקרוב הגיעו לארץ ישראל. למחייתו עסק מרדכי בתחום הבנייה שכלל בניית מבנים חדשים ושיפוץ מבנים ישנים. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) התבקש מרדכי כמנהל עבודה לנהל את עבודות הבנייה של ישיבת פורת יוסף שהופסקה עקב המלחמה. מאיר סיפר שכאשר הגיעו הוריו בחנוכה של 1920 מצפרו לירושלים, דאג מרדכי לשכן אותם בהשכירו להם חדר בחצרו, וכן דאג להשיג עבור אביו מקום עבודה. מאיר ציין שלאביו היה קשה מאוד לשרוד בעבודת הבניין, מכיוון שהיה צריך להתחרות עם הפועלים הערבים ורק תודות למרדכי, הצליח לשמור על מקומו בעבודה הבנייה של'ישיבת פורת יוסף', בעיר העתיקה הייתה חצר שנקראה על שמו של מרדכי, מהעדויות שאספתי ציינו ואף זכרו את החצר שכינוייה בערבית דאר-אלמשעאלי ובה בית-כנסת. לפי דבריו של ציון סודרי, בית הכנסת נקרא על שם האר״י.
אליהו, בנו של מרדכי, ספר שבדאר-אלמשעאלי היה בית כנסת עם חזן סגי-נהור. הרב אברהם שלוש סיפר על בית כנסת החורבה שהגבאי שלו היה רבי מרדכי אלמשעלי. לאור העדויות על מיקום בית הכנסת ישנה קושיה היכן בדיוק היה מקום בית הכנסת? עדותו של ציון סודרי פתרה את הקושיה, לדבריו עד המרד הערבי הגדול (1939-1936), בית הכנסת היה בחצר של מרדכי ולאחר המרד מרדכי היה הגבאי של בית הכנסת הרמב״ן שנמצא בחורבה של הרובע היהודי(בית הכנסת החורבה, כיום בשיקום).
מלבד הישיבות הרשמיות של המערבים הייתה ׳חברת זוהרי שהתארגנה בעיר העתיקה, ובתעודה משנת תרפ״ד שבידי מאיר סודרי הופיעו חברי החברה, כאשר המשתדל בעד החברה היה מרדכי משעאלי, המנהיג חכם יעיש, המנהל יחנ״ל והשמש – מימון אסודרי. הלומדים בחברת הזוהר היו ארבעה עשר תלמידים, מערבים עממיים, לאו דווקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ורובם השתייכו לעולי צפרו.
הרב יעקב משה טולידאנו. מנהיגותו הרבנית-פוליטית-ד"ר משה עובדיה
הרב יעקב משה טולידאנו. מנהיגותו הרבנית-פוליטית של הרב הראשי לת"א יפו ושר הדתות – ד"ר משה עובדיה
משה עובדיה לתולדות דמויות מערביות בירושלים: סיפורו של מרדכי אלמשעאלי(משעלי)
ברית 28
בירושלים היו תלמודי תורה אחרים שלמדו בהם בערב ונתמכו על-ידי 'ועד יגדיל תורה', שמטרתו הייתה לייסד ולחזק את תלמודי התורה והישיבות בארץ ישראל. נשיא הוועד היה הראשל״צ, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. בתמונת הילדים שבמאמר נראים ילדים מבני עדות המזרח שלמדו בכיתות שיעורי ערב לנוער בעיר העתיקה, ובהם מערבים מבני משפחת משעלי. בתמונה הופיע גם מרדכי בעצמו עם חליפה וקסקט, הוא ראה בעידוד לימוד התורה וקריאת תהילים של ילדי העיר העתיקה מצווה גדולה, מרדכי דאג למקום הלימוד ולהנאת הלימוד של הילדים נתן פרסים ודברי מתיקה.
מרדכי התחתן פעמיים. מאשתו הראשונה נולד לו בן אחד ששמו אברהם, לימים נמנה אברהם עם עורכי הדין בירושלים, עוד מתקופת המנדט. לאחר פטירת אשתו הראשונה נשא מרדכי לאישה את מזל, יהודייה ממוצא תורכי דוברת לדינו. מזל ילדה למרדכי עשרה ילדים. להלך לפי סדר הולדתם ילדיו שנולדו בעיר העתיקה ונאלצו להיות מבין מגורשיה בעקבות מלחמת השחרור (1948).
אליהו משעלי, נולד בירושלים ב-1921. אליהו רכש את השכלתו בישיבת 'פורת יוסף' ובתיכון מחוץ לעיר העתיקה. בימי המנדט עבד בבית חרושת לטבק בשכונת גבעת שאול, וב- 1942 התגייס לצבא הבריטי. מעדותו עולה שהתגייס ב-1942 והשתתף בקרבות באל-עלמיין בפיקודו של הגנרל הבריטי מונטוגומרי, משם הגיעה יחידתו לטריפולי ולאוסטריה וחזרה לישראל. הוא השתייך לכוח עזר ללוחמים. בשירותו הצבאי הגיע עם אחת מיחידות התחבורה של הצבא הבריטי עד לנורמנדי. במהלך חייו שירת אליהו במשטרת ישראל ופיקד על משטרת תל-אביב. ויקטוריה ז״ל עקרת בית. שרה ז״ל עקרת בית.
משה משעלי, נולד ב-1930 בעיר העתיקה ואת חינוכו היסודי קיבל במוסדות של הספרדים שם, ובימי המנדט עסק בנגרות. ב־1946 הצטרף להגנה, וב-1948 נפצע באורח קשה מאוד בלחימה ברובע היהודי. נפטר ממחלה קשה ב-13.08.2005.
יצחק משעלי נלקח לשבי הירדני ב-1948 ושוחרר בעת חילוף השבויים. עבד בצי הישראלי ובסוכנות היהודית. מרים עקרת בית
שמעון משעלי, נולד בשנת 1935 בעיר העתיקה בירושלים. בנערותו הצטרף לגדוד הנוער של העיר העתיקה. כשהיה בתצפית בעמדה ברובע היהודי החליף אותו אחד הלוחמים בשם
לא עלה בידי לפענח את שמו המלא.
:אוסף מאיר סודרי, תעודה ובה מחזיקי חברת הזוהר ולומדיה, שנת תרפ״ד.
ראו עותק של התמונה שקיבלתי מבנו שמעון. על אודות מרדכי אלמשעלי ראו אצל מאיר סודרי, ספר מאיר זיכרונות. כפר-סבא 1994, עמי 178-176, ארכיון העיר ירושלים, אוסף חוברות, חוברת פרסום ל״ועד יגדיל תורה׳.
ריאיון עם אליהו משעלי; על חשיבות נוכחות החיילים מארץ ישראל ראו אצל מיכאל מ׳ לסקר, ישראל והעלייה מצפון אפריקה, ירושלים תשס״ז, עמי 49-48.
ראו על פציעתו: שאול תובל, הגדנ״ע ברובע היהודי בירושלים העתיקה בתש״ח, ירושלים תשס״ג, עמ׳91.
ניסים גיני להפסקה קצרה, כאשר חזר שמעון מחדר האוכל ראה שגיני נהרג מכדור במצחו. במהלך חייו שימש שמעון חבר בקואופרטיב 'המקשר' ולאחר מכן באגד ירושלים, כמו כן עסק בצרכי ציבור בוועד העדה המערבית והספרדית בירושלים. היום גמלאי, מתגורר בירושלים. רחל עקרת בית. חנה עקרת גית.
את דרכו של מרדכי ממשיך היום נכדו מרדכי אבועזיז המתגורר בארצות הברית. נראה כי מרדכי הטמיע בילדיו את אהבת הארץ ומידות נעלות ביניהן מידת החסד, כן הצליח להקים משפחה רחבה בירושלים אליה יהודי מרוקו ושאר יהודי התפוצות שאפו להגיע תמיד ובפיהם הייתה שגורה האמירה, 'ירושלים מא תעדש', כלומר'ירושלים לא יאונה לה כל רעי.
סוף המאמר…..
תכנית החלוקה של ארץ-ישראל ( 1937 ) באספקלריה של הרב יעקב משה טולידאנו
פעמים 122-123
חורף תש"ע
תכנית החלוקה של ארץ-ישראל ( 1937 ) באספקלריה של הרב יעקב משה טולידאנו
ד"ר משה עובדיה
הרב יעקב משה טולידאנו היה בנו של הרב יהודה טולידאנו(1924-1848). אביו עלה בשנת 1862 לארץ־ישראל עם משפחתו מהעיר מכנאס אשר במרוקו והם התיישבו בטבריה. יעקב משה טולידאנו נולד בטבריה בשנת 1879, ונפטר בשנת 1960 בירושלים. הוא מילא שורה של תפקידים ציבוריים: ניהל את ענייני ועד הקהילה הספרדית בטבריה עד 1925; נמנה עם חברי בית הדין בשנים 1929-1925 בטנג׳יר; במצרים שימש בכמה תפקידים: אב בית הדין וסגן הרב הראשי של הקהילה היהודית בקהיר משנת 1929 עד 1933 ואב בית דין ורבה הראשי של הקהילה באלכסנדריה משנת 1933 עד 1942; בתל־אביב- יפו שימש במשרת הרב הראשי לצד הרב אביגדור עמיאל – לאחר שהרב הספרדי בן־ציון מאיר חי עוזיאל נבחר לתפקיד הראשון לציון – ולצד הרב איסר יהודה אונטרמן, שהחליף את הרב האשכנזי הרב עמיאל בשנת 1946; בתפקידו האחרון כיהן הרב טולידאנו בתפקיד שר הדתות בממשלתו של דוד בן־גוריון. הרב טולידאנו עסק גם במחקרים היסטוריים על ענייני ארץ־ישראל, יהדות המזרח ובפרט יהדות מרוקו.
בהיותו הרב הראשי של יהודי אלכסנדריה כתב הרב טולידאנו תזכיר על שאלת ארץ־ישראל לוועדת החקירה הבריטית בראשות הלורד פיל, שבאה לארץ בעקבות המרד הערבי הגדול, שהתחולל נגד רשויות המנדט הבריטי והיישוב היהודי בארץ. המרד כלל מהומות, הפרות סדר ופגיעות פיזיות בגוף וברכוש של יהודי ארץ־ישראל על ידי פורעים ערבים. המהומות החלו ב־15 באפריל 1936 בפגיעה בשני יהודים שהיו בדרכם מטול־כרם לשכם. ארבעה ימים לאחר מכן תקפו הפורעים יהודים ברחוב יפו בירושלים, והמהומות התפשטו לכל חלקי הארץ. במאי 1936, לאחר שביתה ממושכת של הערבים, החליטה ממשלת בריטניה לשלוח את הרוזן ויליאם רוברט פיל בראש ועדה חקירה מלכותית כדי לחקור את האירועים שהתרחשו בארץ. הוועדה שהתה בארץ מ־11 בנובמבר 1936 ועד קיץ 1937, וערבים ויהודים הופיעו לפניה והציגו את טענותיהם בשאלת ארץ־ישראל. ביולי 1937 פרסמה הוועדה את מסקנותיה. הוועדה המלכותית המליצה על חלוקתה של הארץ לשלוש יחידות מדיניות: יחידה ערבית, יחידה יהודית ויחידה בריטית מנדטורית. הוועדה הבחינה בשתי דרכים לחלוקת ארץ־ישראל: קנטוניזציה, כלומר חלוקה למחוזות, או חלוקה לשתי מדינות, והיא העדיפה את הקנטוניזציה.
התזכיר שחיבר הרב טולידאנו שופך אור על יחסי ערבים, יהודים ובריטים בארץ־ישראל לפני מאורעות 1936 ובמהלכם, ובאה בו לידי ביטוי עמדתו של חכם ספרדי־מוגרבי יליד הארץ שהכיר היטב את הערבים בארץ־ישראל ובסביבתה, באשר לתכנית החלוקה. להבהרת עמדתו של הרב טולידאנו בעניין זה יש חשיבות מיוחדת, שכן טרם נתברר במחקר מה היה יחסם של יהודים ספרדים־מוגרבים בני היישוב הוותיק בארץ לתכנית החלוקה.
יצחק בצלאל במחקרו על היהודים הספרדים בארץ־ישראל בתקופה העות׳מאנית הציג את הרב טולידאנו כציוני רדיקלי אף יותר מהציונות הדתית. אכן בכמה סעיפים בתזכיר משתקפת ציוניותו הרדיקלית של הרב טולידאנו, אבל הוא חתר בכל זאת לפשרה מרחיקת לכת. עמדתו של הרב טולידאנו באשר לתכנית החלוקה הייתה מנוגדת לעמדת היהודים שוללי תכנית החלוקה, רבנים אחרים ואף הרבנות הראשית בארץ־ישראל, שלמרות התנגדותה לתכנית החלוקה נאלצה לצדד בה. אברהם אלמאליח, נציג העדות הספרדיות והמזרהיות בכנסת ישראל, העיד לפני הוועדה המלכותית והציג לפניה את הזהות הציונית של הספרדים ובני עדות המזרח בארץ־ישראל אמנם הוא לא הביע את עמדתם בעניין תכנית החלוקה, אך מדבריו נראה שהיהודים הספרדים הזדהו עם התנועה הציונית ותמכו בה. מנהיג ספרדי נוסף מוותיקי היישוב בארץ, אליהו אלישר, טען בתזכיר שכתב לוועדת פיל כי הערבים והיהודים צריכים לוותר זה לזה ולהפסיק את המלחמות ביניהם שעלולות להוביל לשואה, וכך תוכל ארץ־ישראל להתקדם מבחינה חברתית כלכלית ופוליטית בהנהגתה של בריטניה, כלומר אלישר נטה לוותר על חלקים מארץ־ישראל למען השלום. הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל אמר כבר לאחר מאורעות 1929 שהעם היהודי, הקשור אל ארצו זה אלפי שנים לרבות תקופד הגלות הארוכה, לא יזוז מן הארץ. בהשפעת חבריו בתנועת ׳מזרחי׳ לא הצטרף הרב עוזיאל כנציג הרבנות הראשית לוועד הלאומי כדי להעיד לפני ועדת פיל. אולם למרות התנגדותו לתכנית החלוקה, נאלץ כאמור לקבלה, יחד חבריו לרבנות הראשית. באותה תקופה הייתה הרבנות הראשית גוף חלש יחסית ועמדתה לא הוצגה לפני הוועדה המלכותית.
במחנה הערבי בארץ־ישראל היו חילוקי דעות בעניין תכנית החלוקה. היו בציבור הערבי שנמנעו מלנקוט עמדה חיובית כלפי התכנית, אך הציבור הערב־ לא הצטרף אל התקפותיו של המפתי הירושלמי חאג׳ אמין אלחֻסיני על תכנית החלוקה. לעומת זאת רוב מדינות ערב במזרח התיכון הצטרפו לעמדתו של אלחֻסיני, אולם אבן סעוד, המלך הראשון של ערב הסעודית, והאמיר עבדאללה, המלך הראשון של הממלכה הירדנית ההאשמית, היו מתונים ביחסם לתכניה החלוקה."
יחסו של הרב יעקב משה טולידאנו לטכנולוגיה המשתקפת ביצירתו ההלכתית, הרצאתו של ד"ר משה עובדיה.
יחסו של הרב יעקב משה טולידאנו לטכנולוגיה המשתקפת ביצירתו ההלכתית, הרצאתו של ד"ר משה עובדיה.
מתוך הכנס תורה ומדע ה-19, שנערך בחסות הפקולטה להנדסה ובשיתוף פעולה עם בית הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים
התמודדותו של הרב יוסף משאש עם כתיבת שמות פרטיים בגיטין
התמודדותו של הרב יוסף משאש עם כתיבת שמות פרטיים בגיטין
תזכיר על שאלת ארץ ישראל מאת הרב יעקב משה טולידאנו-משה עובדיה
נראה כי חשוב היה לרב טולידאנו לכתוב את התזכיר מפני שלדבריו הערבים העידו עדויות מסולפות לפני ועדת החקירה. הוא ניסה לסתור ולהפריך את טענות הערבים ולחשוף את האמת בשורה של נושאים, ובהם: עזרת הערבים למדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה, זהותם של המתנגדים הערבים להתיישבות היהודית, התגרות הערבים ביהודים, העסקת פועלים ערבים ורכישת קרקעות בידי היהודים.
נוסף על כך ביקש הרב טולידאנו להציע פתרון לסוגיית הדו־קיום של יהודים וערבים בשטחה של ארץ־ישראל ברוח ועדת פיל ועל פי פתרונות שכבר הועלו לפניה. הרב טולידאנו ציין במפורש שהוא יליד הארץ, חי עם ערבים וידע את שפתם ותרבותם, ונראה שהשקפתו הושתתה על בסיס מציאותי, ומכאן נבעה טענתו שיש למצוא פתרון לשני העמים.
הרב טולידאנו מצא שחשוב לקיים הפרדה גאוגרפית בין ערבים ליהודים, ושכל אזור ינוהל באופן עצמאי, ובאזורים מעורבים הציע לקיים ניהול משותף. במשך הזמן, כתב, יש להעביר יהודים וערבים מאזור אחד לאחר וכך ליצור ריכוזי אוכלוסייה הומוגנית. הוא יעץ ליישם את התכנית וכעבור עשרים וחמש שנים להפיק לקחים ולעשות שינויים על פי הנדרש. אשר להר הבית, המקודש לשתי הדתות, הציע הרב טולידאנו פשרה מרחיקה לכת – לחלק את המקום הקדוש בין המוסלמים ליהודים ולתת למוסלמים את הר הבית וליהודים את הכותל המערבי. ייתכן שהצעה זו נבעה מהיותו פשרן ומציאותי ושונא מלחמות, ואולי נבעה מאמונתו הדתית בביאת המשיח, שאז בית המקדש ישמש בית תפילה לכל העמים.
התזכיר שכתב הרב טולידאנו שמור בארכיון לתולדות העם היהודי בירושלים, החטיבה לארכיונים פרטיים, ארכיון הרב יעקב משה טולידאנו P10/26 המסמך הוא טיוטה לא חתומה, ולא ברור אם נשלח והגיע לידי הוועדה. המסמך בן שישה עמודים, בהדפסת מכונה. מספור הסעיפים לקוי וחסר. הכותב הרבה להשתמש בנקודות, פעמים רבות אחרי מילה אחת. התזכיר מתפרסם פה כלשונו, בכמה מקומות הוספתי ניקוד חלקי להבהרת הכתוב, וכל התיקונים וההשלמות, לרבות מספרי עמודים, באים בסוגריים מרובעים.
תזכיר על שאלת ארץ ישראל
מאת הר׳[ב] יעקב משה טולידאנו; יליד טבריה. וכעת באלכסנדריה של מצרים אדונים נכבדים!
חברי הועדה המלכותית בראשות לורד פייל [פיל]
ירושלם
בתזכירי זה רצוני לנגוע בקצת שאלות. בנוגע לשאלה המסובכת של ארץ ישראל. אולי דרברי [דבריי] אלה יועילו לכבודם לפתרון מה. בשאלה זו שהוטלה עליכם לחקור אותה.
הנני יליד הארץ בן העיר טבריה בגליל וגודלתי בין הערבים ותמיד היה לי קשרים אתם. גם הייתי בארצות ערביות אחרות מצרים. עיראק. סוריא. וצפון אפריקא. ועל כן מצאתי לנכון להגיד דברים אחדים.
(1) התנגדות הערבים ליהודים טעות יסודית היא לחשוב שהתנגדות הערבים ליהודים. נולדה אחרי הצהרת בלפור. האמת היא שהתנגדותם מקורה עוד לפני מאות שנים ונודעת [ונובעת] ביסודה מקנאת הדת הטבועה בלב רוב הערבים לכל לא מוסלמי. הערבי יכול הוא להיות ידיד טוב. עם מתק לשון ורוך. ומחמאות. כל זמן שבן גזע האחר אשר חי אתו. עושה לו רצונו. או שתקיף ממנו. אמנם גץ וניצוץ קטן של ריב דברים. או סכסוך כל שהוא. הרי הוא נהפך לאיש אחר. משתנה מן הקצה אל הקצה. ומיד מתגלה לשונא. ורגשות המשטמה הדתית מתבטאות ועושות את פעולתן.
ובארץ ישראל בפרט. שתמיד מיום הכבוש הערבי עד הנה זה יותר מאלף שנה המצב החומרי בה רע [הוא]. הקהלות היהודיות וגם הנוצריות. חיים חיי עבדות ושפלות. חיי סכנה יום יומית. הרדיפות מצד ההמון הערבי וביחוד מצד ראשי המשפחות הגדולות והתקיפות שבארץ. לכל בני הגזעים הלא ערבים כמעט שלא פסקו. בשום זמן. הרדיפות האלה לפעמים היו כלליות. אך ביותר היו פרטיות. נגד יחידים ונגד עדות קטנות. שלא היה בכוחם אפילו להעיר בדברים נגד התקיפים מבני המשפחות ההם. רציחות של אנשים פרטיים בדרכים. ובמארב. בכפרים. ובערים. היו מקרי יום יום. ומחוץ לעיר או לרחוב. היה קשה אפילו לקבוצות אנשים מבני הגזע היהודי והנוצרי להתראות שם. מהתנפלויות של ערבים. בחמשים ששים השנים האחרונות שונה המצב לטובה. על ידי חסות הקונסולים שישבו בארץ בערים הגדולות. אך במקומות שאין חסות כזאת. היה המצב הפרוע הזה נמשך עוד לפני המלחמות מפני כן. נקל לדעת מדוע הישוב היהודי לא התרבה. זה אלף שנים. בארץ ישראל. למרות כל הקשר האמיץ והחבה הקדושה. שיש בלב כל יהודי. לארצו הקדושה. יען ידעו הכל. שלישב בארץ ישראל. זהו לחיות חיים שפלי[ם] חיים מסוכנים. חיים של שמד. בתוך ההמון הפרוע ובצל היד התקיפה והפוש[עת] של המשפחות התקיפות מהעם הערבי. המתיחסות גם לרבים מבני עמם ביחס של עבדים נרצעים. ומכל שכן אל אלה שאינם מבני גזעם.
[2] יש בידי רשימות בכתב יד עברי שנכתבו בשנות 1845-70. שבהם רשום חשבונות של המתנות והשוחדות. שהקהלה היהודית בירושלם היתה צריכה לתת לגדולי המשפחות הערביות אז. אל הוסיני. כאלדי. אלעלאמי. דגאני. ועוד. ועוד. מידי שבוע ושבוע ומידי חג וחג. להם ולמשרתיהם בכדי שלא יזיקו ליהודים. היו מקרים. שנהרגו יהודים בידי ערבים. וראשי המשפחות ההם חייבו את היהודים לשלם הוצאות טלטול ההרוג ושוחד ופיצוי לרוצחים. הרשימום [הרשימות] האלה שנכתבו מזה לא רחוק עוד במאה הי״ט מראים באיזה דכוי והכנעה שפלות ועבדות ושעבוד. היו היהודים בירושלם אז. ומה גם בערים האחרות שבארץ ישראל. שהד קולם לא היה נשמע למרחוק באיזה חוצפה ובאיזה עזות. יכולים הם איפוא באי כוח הערבים בארץ ישראל. לדרוש שלטון על מיעוטים מבני עמים אחרים?
אם כבר כל הנסיונות במקומות אחרים. וכל ההיסטוריא של חיי היהודים והערבים בארץ ישראל. מוכיחים ששלטון כזה. יכול הוא לדכא ולהשמיד את חופשתם וחייהם של עמי המיעוט ההם.
) טענתם של הערבים בארץ ישראל. שהם תושבי הארץ ובעליה אין לה שום תוקף חוקי.
(2) טענתם של הערבים בארץ ישראל. שהם תושבי הארץ ובעליה אין לה שום תוקף חוקי.
משה עובדיה
ראשית כמו שאמרתי. הישוב היהודי בארץ ישראל. מעולם לא חדל ולא פסק. ואם נפסק לפעמים והתמעט כל כך. היה לא על ידי מלחמת עם בעם כי אם על ידי רדיפות וחמסים [וחמס], מצד המון פרוע וראשי בריונים של המשפחות התקיפות. הלזה יקרא כבוש? ושנית. העם הערבי היושב בארץ ישראל עכשיו ושמספרו שמונה מאות אלף בערך. אינינו [איננו] כֻּלו מתושבי הארץ העיקריים. חלק גדול התערה והתישב בארץ רק מלפני עשרות שנים בערך. הנה. המוגרבים שבאו מאלגיריא במלחמת הצרפתים עם עבד אלקאדר המארוקאנים שבאו מפני מלחמןת [מלחמות] הצרפתים במארוקו. הצרקסים. שבאו מימי מלחמת רוסיא ותורקיא. התורקים שבאו מתורקיא מזה לא כבר. מהם יחשבו גם משפחת נאשאשיבי. הארמינים [הארמנים] שבאו מרדיפות
תורכיה את את [כך!] הארמינים. הקורדים שבאו מקורדיסטאן. ושכונות שלימות מהם כמו בעיר צפת. הסוריים מדמשק ועבר הירדן שרבים מהם הם סוחרי חיפה ובית שאן ועוד. התימנים שבאו מנגד [מנגיד] ותימן שמושבם בסביבות קולוניא וליפתא. ועוד. ועוד. אשר אם נוציא מהישוב הערבי. את המתישבים האלה. שזה רק עשרות שנים התישבו בארץ ישראל. אין התושבים העיקרים אזרחי הארץ מעולם. עולים לחצי מספר שהם כיום.
ודוקא. מהמתישבים האלה הערבים שבאו מן החוץ. מהם רוב המסיתים והאגיטורים [אגיטטורים] ( תעמולנים ) הלאומיים נגד אנגליה ונגד היהודים. יש מהם שמזה רק שנה אחת או שנתיים שנתישבו בארץ ישראל. וכבר הם מדברים עליה. כאילו על ארץ מולדתם משנים רבות. בה בעת שארץ מולדתם. אינינה [איננה] לגמרי ארץ ישראל. כי אם הארץ שממנה יצאו זה קרוב.
(3) עזרת הערבים לממשלות ההסכמה במלחמה העולמית
הוגלבלה [הוגבלה] בגבולות ארץ חורן ועבר הירדן. אשר בסוריא. אך מהערביים שבארץ ישראל בין מאנשי הכפרים ובין מאנשי הערים. לא היה מי שהשתתף במלחמה ההיא. לעומת זאת היהודים בכל העולם עזרו לממשלות ההסכמה ומהיהודים בארץ ישראל. גדוד שלם לעזרתם. מלבד אלה שהשתתפו בריגול במשפחת אארונסון [אהרנסון] ועוד לטובת ממשלות ההסכמה.
מי הם מנהלי ההתנגדות ליהודים. בקרב הערבים בא״י [בארץ ישראל],
מלבד מה שכתבנו בסעיף הקודם. שהרבה ממנהלי התנועה הזו. הם לא מבני ארץ ישראל כי אם מאלה שבאו מקרוב לארץ ישראל מארצות אחרות. הנה עוד דבר כל היודע היטב את המצב באמת. יבין. שכל ההיקף וההתפשטות של תנועה זו בקרב הערביים. היא מלאכותית ומזויפת. יש מפחד הפקידים הערבים שבממשלה ובעיריות. המאיימת [המאיימים] ורומזים בעיניהם וקורצים בידם נגד כל ערבי שמדבר את האמת ושהוא בעד היהודים. יש משום הבטחות ותקוות שיקבלו משרות. יש שעושים זה בשכר שמקבלים מצד הועד הערב־העליון. יש גם מהערטילאים ובריונים שחיו על חמס וריב וליסטאות ומצאו בתנועה הזו מקור למחיתם. ויש גם שנמשכים בעינים סתומות אחרי מנהיגים כעזים אחרי התישים. לכל מה שיאמרו להם במסגדים ובאסיפות. מבלי דעה לבחון בין טוב לרע. והמתנגדים באמת הם. האפנדים לשעבר שנסתלקו ממשרותיהם. או בעלי קרקעות שמכרו קרקעותיהם ואיבדו את הכסף. אלה הם ראשי התנועה הערבית נגד היהודים. אבל אם לחדור ללב ההמון הפשוט. האִכר החורש. הפועל והסוחר בזעיר. יאמרו לך שאין להם נגד היהודים כלום. אבל את פקודת המנהיגים החזקים מוכרחים אנו לשמור. הוכחה לזה שכל המון האסירים שהשתתפו במוהומות [במהומות] ובמאורעות בכל השנים שעברו. אין למצוא שמות ערבים נוצרים. כמעט. הסבה לזה הוא כמובן כי ההמון הערבי הנוצרי אינו נוטה השיסוי [לשיסוי] ולהסתה. כמו הערבי המוסלמי ההולך בעינים עצומות אחרי האפנדים וראשי הדת.
תכנית החלוקה של ארץ-ישראל ( 1937 ) באספקלריה של הרב יעקב משה טולידאנו
- טכסיס התגרות הערבים ביהודים
- משה עובדיה
כמו בסכסוכים פרטיים כן גם בשאלת היישוב היהודי בארץ ישראל. נוקטים להם הערבים. הכלל. להיות תמיד כאלו הם הנעלבים והנתקפים. בזמן שהם העולבים והתוקפים. למשל. הם נכנסים בגבולות אדמה שאינה שלהם או מתחילים בסכסוך עם יהודי. ואח״ך [ואחר כך] הולכים ראשונה וקובלים אצל בית המשפט. מקרים רבים בחיי א״י. כאלה הם שכיחים. וככה בשאלת א״י. ובכל ענייני הממשלה והעיריות. ידם על העליונה. ואומרים שהיהודים לוקחים [חלק] יותר גדול מהם. הוא המטעה את רבים מגדולי העמים והממשלות בחוץ לארץ. לחשוב את הערבים עלובים. בזמן שהם העולבים. מחאות ממין זה. בתור מחאות של נתקף ונעלב. הם רוב המחאות הבאות מצד הערבים נגד היהודים. וכך יוצא שהיהודים על הרוב הם נתבעים והערבים הם התובעים. בה בעת שרוב [שברוב] המקרים. היהודים צריכים להיות התובעים. והערבים נתבעים. הערבים הולכים בזה אחר המשל ׳הכני ובכה והקדים לזעוק ' גם בקובלנא השגורה בפיהם. שהיהודים בא״י הם עשירים. [4] והערבים הם עניים. מקורה בטכסיס כזה. אם להעריך את מחירי הקרקעות שביד הערבים שהם עוד כשמונים למאה [80 אחוז] ואת הכסף שלהם שמונח בבאנקים. שקיבלו בעד הקרקעות שמכרו כבר יוצא שגם ביחס פורפורציוני [פרופורציוני] הערבים בא״י הם יותר עשירים מהיהודים.
הפתגם שהובא כאן מופיע במלואו בספרו של רג'ואן " חכמת ערב 1001 משלים "
ضربني واشتكى سبقيني وبكى
צַ'רַבְנִי וִאשְתַכָּא, סַבַּקְנִי וּבַּכָּא
היכני ויתלונן, הקדימני ויבכה..
מאמר לאדם המתגרה בזולתו אך מתלונן על כך…
החזיר בשעה שהוא רובץ את טלפיו כאומר : ראו שאני טהור ( בראשית רבה , ס"ה )
היכה אותי והזיל דמעות, והלך לתבוע אותי לערכאות ( חנניה דהאן, אוצר ה פתגמים של יהודי מרוקו )
בעצמו פושע, וצועק: הושע ( חנניה רייכמן )
- העסקת פועלים ערבים אצל יהודים
נכון הדבר שחלק גדול מצד הציונים משתדלים להעסיק את חבריהם היהודים אך גם ערבים יש הרבה שעובדים אצל הציונים. וביחוד היהודים המקומיים מבני המזרח. משתמשים הרבה בפועלים ערבים יותר מבפועלים יהודים. ראשית מפני הזול יותר. וגם מפני שהם הבעלי הבתים מיהודי המזרח שייכים יותר בקרבת הלשון אל הפועלים הערבים.
לעומת זאת כמעט שאין למצוא פועלים יהודים. לא מבני המזרח ולא מהחלוצים. אצל בעלי בתים. והעשירים הערבים. והם מעסיקים לפעמים רחוקות רק את האומנים היהודים. בעלי מקצועות שאינם מוצאים בקרב הערבים. אני חושב איפוא שאין מקום להתאוננות מצד הערבים היות שחלק גדול מיהודי המזרח. וחלק מה מיהודי המערב מעסיקים פועלים ערבים. בה בעת שהם הערבים לא מעסיקים כמעט לגמרי לפועלים יהודים. אפילו את אלה שמשכורתם שוה עם משכורת פועלים ערבים.
- שאלת הקרקעות
- צעקותם [צעקתם] של הערבים על הקרקעות שנקנו מאת הערבים ליהודים. מחוסרת יסוד. החלק הגדול מהקרקעות כאלה. בעליהם הערבים לא היו מבני ארץ ישראל. ומתושביה. כי אם הם היו מאנשי סוריא. משפחות סורסוק. חביב. לוטפלה ועוד. שאליהם היו שייכים רוב הקרקעות שבא״י שנמכרו ליהודים. הם מסוריא. לפעמים גם כן מכרו אותם לקונים מצריים. ואלה חזרו ומכרו אותם ליהודים. והאריסים שהיו מקודם על האדמות האלה. לא עבדו אפילו חלק חמישי מהם. שתמיד נוצלו ע״י בעלי הקרקעות. העיבוד שעבדו האריסים האלה את חלק מהקרקעות ההם. היה רק בשייכות להמקום הפורה כל כך. אבל האדמות ההרריות. השאירום תמיד שוממים. ואף הנהרות והנחלים. במקום להשתמש בהם להשקאת האדמות הטרשין [הטרשים].
נתנו להם להתפשט פה ושם להיות למקום ביצות ואגמים מחוללי יתושים. ומחלות. וגם את מעט היערות שהיו שם כרתו האריסים לעשות מהם פחמים וליקוד בהם אש.
במקום הקרקעות שמכרו ערביים מארץ ישראל. ליהודים. קבלו מאות אלפי דונמים חדשים מקרקעות הממשלה. מלבד העמק הגדול של בית שאן. הנה במשך 18 שנים האלה שאחרי הכיבוש האנגלי את ארץ ישראל. כמעט כל הכפרים זכו באדמות הסביבות שלהם. שמעולם לא היו בידם. והיו נחשבים לאדמת ׳עוטול א׳(אדמות בלי בעלים) או אדמות ׳מירי׳(אדמות ממשלה), או אדמות ׳גיפיטליך׳(קרקעות עבדול חמיד ובית המלכות הטורקית) בכל עיר וכפר היו ידועים עד לפני המלחמה. קרקעות רבות כאלה. ועכשיו כלם כבר היו לערבים. איזה מהם ע״י. איזה מהם ע״י [כך!] שהמשיכו והוליכו את גבולות אדמותיהם שבקושאנים שלהם באמצעים וטענות שונות. ואיזה מהם החזיקו מחדש באדמות הפקר כאלה וע״י עדויות ותעודות עדים ומוכתרים קבלו אותם מהממשלה. קרקעות הפקר כאלה שזכו בהם הערביים בארץ ישראל אחרי הכיבוש האנגלי. עולים במדתם יותר מהקרקעות שנמכרו מהערביים שבא״י ליהודים. ואילו הממשלה נתנה ליהודים חצי מהקרקעות ההפקר האלה. של עוטול. מירי. וגיפטליך. כי אז לא היו צריכים היהודים לקנות בכסף מלא קרקעות יחידים [באר]ץ ולא הקיפה [5] הזעקה בין המנהיגים הערביים על רכישת הקרקעות לידי יהודים. וזכות זו לתת ליהודים את קרקעות ההפקר להם. היתה מגיעה להם בצדק על פי המנדט יותר מאשר לערבים.
תזכיר על שאלת ארץ ישראל מאת הר׳[ב] יעקב משה טולידאנו; יליד טבריה
העליה
על יסוד העליה של יהודים לארץ ישראל ותקוה להמשכתה והגברתה נוסדו הרבה תעשיות ובתי חרשת. ומוסדות וחברות שתופיות ובאנקים וחברות ביטוח. ונבנו בנינים רבים. ואם יהיה הפסקה בעליה. כל אלה יסבלו ויוגרם [וייגרם] נזק והרס כלכלי גמור. שתוצאותיו תהינה גם חוסר עבודה לאלה שהתיישבו בארץ. ולהתושבים הקודמים. כיהודים כערבים.
העליה לארץ ישראל. בשביל היהודים. איננה לאומית וישובית בלבד אלא היא חלק מן הדת. התורה והתלמוד מלאים מזה על החובה הקדושה והדתית שעל היהודים לעלות לארץ ישראל ולהתאמץ לבנינה. עד שאפילו בין איש לאשתו אם האיש רוצה לעלות לארץ ישראל. והאשה לא רוצה. יכול לגרשה וכן ככה הרבה דינים וחוקים בדת היהודים התלוים רק בארץ ישראל. ובחובת העליה אליה. ולכן. אם איזה ממשלה או עם יפריע בעד היהודים מלעלות לארץ ישראל הא. שהוא מכריח אותם לבטל את הדת. ולהעבירם עליה.
הערת המחבר – הרב טולידאנו כנראה התכוון למשנה, כתובות יג, יא. המדובר שם בעלייה לארץ ישראל ובחובה על האיש והאישה לכפות על כל אחד מקרוביהם לעלות לארץ־ישראל. א□ אישה לא רצתה לעלות לאוץ ישראל, בעלה יכול לגרשה בלא לתת לה את כתובתה
פתרון
הבעיה הערבית היא אמנם בעיה קשה ומסובכת. לא מפני הבעיה בעצמה כי אם מפני ההתנגדות הקיצונית מצד הערבים. שאינם רוצים לשמוע על כל פשרה ופתרון צודק. בה בעת שמצד היהודים. מרכינים איזן לכל פתרון לבחון אותו. ולראות בו אם מתאים או לא מתאים. הקיצונים מצד הערבים. מצריכים את היהודים להיות גם הם קיצונים בתביעותיהם. ואמנם. בין הפתרונים שיש למצוא לבעיה זו. אם הצד שלישי שהיא הממשלה האנגלית וחבר הלאומים. יכריחו את שני הצדדים לקבלם. יש לי להציע.
בית המקדש או מסגד עומר. הדבר הגדול שהערבים דואגים לו בעתיד פן היהודים יקהו אותם מידם. יען כי גם לפי הדת היהודית. אין רשות ליהודי להיכנס לבית המקדש בטרם שיבוא הגואל המשיח ויטהר את הכהנים מטומאתם. הנה כל זמן שאין המשיח לישראל. אין לערבים לחשוש כלל ושנית כבר הנביא יעד. ׳כי ביתי בית תפלה יקָרא לכל העמים׳ לכן היהודים בעצמם משאת נפשם בעתיד שיהיה בית המקדש משותף לכל העמים. כי על כן הם יכולים לחתום חוזה עם הערבים שזמנו יהיה לאיזה מאות שנים. שאם גם יתרבו היהודים אין להם יותר מלבנות בית מקדש מעט ע״י הכותל המערבי. או באחת הפנות שבגבול בית המקדש.
הערת המחבר – מסגד עמר נמצא למעשה סמוך לכנסיית הקבר ולא על הר הבית, ששם נמצאים מסגד אלאקצא וכיפת הסלע, הקרויה בפי אנשים מסגד עמר, וטעות היא בידם. סביר להניח שהרב טולידאוו התכוון לכיפת הסלע, שכנראה גם בזמנו קראו לה מסגד עמר.
ישעיה נו, ז; ראו גם: חכם, עמי תקצט. כווות הפסוק שבית המקדש יהיה מקום תפילה לא רק לעם ישראל, אלא גם ל( ל העמים שיקבלו עליהם עול מלכות שחיוו.
קנטוניזציה
קנטון ערבי. קנטון יהודי. וקנטון יהודי וערבי. כלומר. ארץ ישראל. יכולה להתחלק לשלשה חלקים. חלק אחד כמו העיר שכם וגינין [וג׳נין] ונצרת ישאר לתמיד קנטון כלו ערבי. חלק אחד כמו הל אביב המושבות היהודיות. טבריה ומושבותיה קנטון כלו יהודי. וחלק שלישי יהיה משותף ערבים יהודים. בחלק המשותף הזה כדאי שהיהודים שיתישבו בו יחד עם ערבים. יהיו מבני העדות המזרחיות ובני צפון אפריקא שתרבותם ומנהגיהם מתאימים יותר את תרבות ומנהגי הערבים. באופן כזה. העליה של היהודים לארץ ישראל. לקנטון המשותף תהיה מוגבלת באופן שהערבים וההודים [והיהודים] יהיו הבמספר [במספר] שווה. והעליה לקנטון היהודי תהיה בלי שום הגבלה. והעליה לקנטון הערבי תהיה אסורה. וכמו כן בנוגע לעליית מהגרים ערבים לקנטון היהודי תהיה אסורה. לקנטון המשותף יוכלו להחשב [להיחשב] הערים. ירושלם. חיפה. וצפת. הק[?]נינזיה [הקנטוניזציה] הזאת. תוכל להיות למשך 25 x שנים. ואח״ך [ואחר כך] התוצאות יודיעו לנו מה יוכל אז להיות שינויים אח״כ. ובכדי שקנטונינזציה [שקנטוניזציה] כזאת תוגשם בהחלט יהיה צורך להשתמש באמצעי האחד של החלפת תושבים כמו שנעשה בין יוון ותורקיא. היינו מעט התושבים היאודים [היהודים] שבקנטון הערבי. ינתן להם דמי בתיהם ויעברו לקנטון היהודי או לקנטון המשותף. ומעט התושבים הערבים שהם בקנטון היהודי ינתן להם דמי בתיהם ויועברו לקנטון הערבי או לקנטון המשותף.
שלטון עצמי לקנטון הערבי יהיה לו שלטון עצמי אוטונומי. ולקנטון היהודי כמו כן שלטון עצמי אוטונומי. ולקנטון המשותף. יהיה לו ג״כ שלטון עצמי של יהודי ערבי. וכלם תחת חסות הממשלה המנדטורית ופקוחה לכל נוסע מקנטון זה לקנטון אחר יהיה לו הזכות לישבל [להישאר] לא יותר משלֹשה חדשים. ולהחליף בכל שלשה חדשים את זכות ישיבתו.
עבר הירדן המזרחי. שעד היום כל תושביו ערבים. יש בו חבל בערך שמונים אלף דונאמים ממזרח לים כנרת השייך ליהודים של החברה פיק״א שקנה הבארון רוטשילד בימי תורקיה. חבל אדמה זו שקצתו בגבול סוריא ורובו בגבול עבר הירדן. יחשב לקנטון יהודי מיֻחד. שיוכל להתאחד עם טבריא. ובגליל התחתון שממערב הים כנרת להיות כלו לקנטון אחד יהודי. ואם יש עוד איזה אדמות השייכות לערבים עוד בתוך חבל אדמה זו יתנו להם במקומם אדמות אחרות בעבר הירדן שהיהודים ישלמו את המחיר עבורם.
לסוף הנני מאחל לועדה המלכותית שהשם הטוב ינחם בעצה טובה מלפניו לטובת ארץ ישראל ולטובת השלום בין תושביה. אמן.
סוף המאמר מפעמים 122-123-