מורשת יהדות מרוקו

פרק א 7 הרקע ההיסטורי

ארץ ישראל ויהודיה

ארץ ישראל בתקופה הנדונה במחקרנו נחלקת לשתי תקופות: הראשונה – קץ השלטון העות'מאני, קרי מלחמת העולם הראשונה – 1918-1914 -, והשנייה – עידן הבריטים, הנחלק אף הוא לשתי תקופות: תקופת הממשל הצבאי הבריטי – 1920-1917 – ותקופת המנדט הבריטי 1948-1918

ימי השלטון העות'מאני ומלחמת העולם הראשונה

האימפריה העות'מאנית שלטה בארץ ישראל מ 1517- ועד תום מלחמת העולם הראשונה ב 1918- ותחילת שלטון הבריטים. להלן נציין כמה פרטים על תקופת שלטון העות'מאנים בארץ לפני תקופת מחקרנו. בשלהי המאה ה 19- חל שיפור בתפקוד השלטון העות'מאני לאחר שקיעה ממושכת שראשיתה כבר במאה ה 16-זרים שהגיעו לשטחי האימפריה העות'מאנית תרמו למוסדות הממשלתיים בייעוץ  הדרכה בתחומים שונים בחיי הכלכלה והחברה של האימפריה. באותה עת נחתמו הסכמי הקפיטולציות שהקנו לאזרחים זרים זכויות בחופש התנועה, מעמד משפטי מיוחד ותשלום מסים קבוע ומוגבל. העות'מאנים אף ערכו רפורמה שכונתה תנט'ימאת– תיקונים יסודיים, כדי לחזק את המערכת השלטונית. העדות הלא מוסלמיות קיבלו שוויון זכויות מלא. הסולטאן עבדול אל-חמיד  1909-1842  פרסם חוקה שהפכה את האימפריה למלוכה קונסטיטוציונית. בשל עריצותו של הסולטאן קמו קבוצות מחאה בשם התורכים הצעירים' והחזירו את המשטר החוקתי לאחר מהפכת יולי 1908 .

עבדול אל-חמיד: שימש סולטאן בין 1876 ל 1918- , פעל לריכוז שלטון אבסולוטי ועריץ וערך רפורמות כדי לחזק את קיסרותו. יחסו לציונות היה עוין, וב 1882- אסרה ממשלתו עליית יהודים לארץ ישראל.

האימפריה העות'מאנית הצליחה לשמר את שליטתה בארץ ישראל עד מלחמת העולם הראשונה למרות פלישת מוחמד עלי (? 1849-  ב 1832- ולמרות שאיפותיה של בריטניה לשלוט בארץ כדי לספק ביטחון ל'עורק החיים'–דרך בטוחה של השלטון הבריטי למזרח הרחוק. לכן בריטניה ראתה בארץ ישראל יעד חשוב להגברת השפעתה באזור מ 1882- , תחילת שלטונה במצרים.

ב 1914- פרצה מלחמת העולם הראשונה בעקבות רצח יורש העצר של אוסטריה-הונגריה, פרנץ פרידננד

1914-1863ואשתו סופיה בידי סרבי חבר ארגון טרור בשעת ביקור מלכותי של יורש העצר ואשתו ( בסרייבו שבבוסניה. למלחמה נגררו 27 מדינות, והן נחלקו לשני גושים: האחד – גוש מדינות ההסכמה שבראשו בריטניה, צרפת, בלגיה, רוסיה ארצות הברית ואיטליה, והאחר – גוש מדינות המרכז שבראשו גרמניה, אוסטרו-הונגריה, תורכיה )האימפריה העות'מאנית( ובולגריה. המלחמה נמשכה כארבע שנים, עד 1918 ותוצאותיה השפיעו על העולם כולו – חברתית, כלכלית ותרבותית. ב 30- באוקטובר 1914 הכריזה האימפריה העות'מאנית מלחמה על רוסיה. הצטרפות העות'מאנים למלחמה הביאה ליחס עוין לתושבי ארץ ישראל: התנגדות לציונות, ביטול הקפיטולציות שהביא לנטישת הארץ או להפיכת התושבים

לאזרחים עות'מאנים. האוכלוסייה בארץ ישראל הורכבה מנתינים רוסים, בריטים וצרפתים, שהיו עוינים זה את זה. המצב הכלכלי הורע מאוד, ותנועת האניות לחופי ארץ ישראל הופסקה, כל פעילות כספית הוקפאה ונרתמה לגיוס הכללי של הצבא העות'מאני.

ארץ ישראל הופקדה בידי ג'מאל פאשא  1922-1872  אחד משליטי תורכיה והמפקד העליון של הצבאות בארץ ישראל ובסוריה, ו אתו מושל יפו בהא א-דין ? והמושל הצבאי של יפו, חסן בק )? 1922- שלושתם נודעו בעוינותם ליישוב היהודי בארץ. רבים מהיישוב התקיימו מכספי החלוקה, שהגיעו לכוללים מהקהילות היהודיות בחו"ל, אבל כספי סיוע מחו"ל לא הגיעו, ולכן אנשים לא יכלו למשוך כספים, כיוון שהתורכים סגרו את בנק אנגלו-פלשתינה.

מספר תושבי הארץ ערב המלחמה היה כ 689,000- נפש, ולדעת עוזיאל שמלץ במחקרו על אומדן האוכלוסים הכללי בארץ ישראל ערב המלחמה – כ 800,000- נפש. לדעתו, מספר התושבים פחת במהלך המלחמה עד יולי 1919 לכ 700,000- נפש. היהודים מנו ערב המלחמה כ 85,000- נפש, ובמהלך המלחמה פחת מספרם לכ 50,000- נפש, בעקבות כמה גורמים – נטישה של הארץ בשל המצב הירוד, נתינות זרה, אי רצון להיהפך לאזרחים עות'מאנים מן השורה בשל החובה לשרת בצבא העות'מאני ולהשתתף במלחמה,  תמותה מפגעי המלחמה ומצב ירוד של שירותי התברואה והבריאות.

ב 1915- חל שינוי ביחסו של ג'מאל פאשא ליישוב בארץ ישראל בעקבות משא ומתן שלו עם רוסיה ומעצמות המערב בדבר הכרתן בהיותו הסולטאן החדש.

התגובות של היישוב היהודי למדיניות של העות'מאנים היו בעיקר מצד היישוב החדש, שדאג וארגן את ועד קופת העזרה האמריקנית' – כספי עזרה ליישוב היהודי בשעת חירום. הנהגת היישוב הישן התפוררה לחלוטין לפני המלחמה, 16 וקמה קבוצת ריגול פרו-בריטית ששמה 'נצח ישראל לא ישקר' )ניל"י( בראשות משפחת אהרונסון מזכרון יעקב. ב 1917- עלו העות'מאנים על עקבותיהם של שניים מחברי ניל"י שהוצאו להורג וחברת הקבוצה שרה אהרונסון  1917-1890  התאבדה. מצב היישוב הערבי היה טוב משל היהודים, ויעיד מספר נפשותיהם שלא פחת בימי המלחמה.

ארץ ישראל נהפכה לבסיס צבאי של העות'מאנים, וממנה יצאו להתקפות על תעלת סואץ ומצרים ב 1915 וב 1916- העות'מאנים לא עמדו במשימותיהם ונהדפו. ב 1916- כבשו הבריטים את סיני, ובראשית 1917  נהדפו פעמיים מעזה. בשנה זו הצטרף לזירה הגנרל אדמונד אלנבי ) 1936-1861  כוחותיו היו משולבים בחיילים אוסטרלים וניו-זילנדים. באוקטובר 1917 תקף אלנבי את באר-שבע ומוטט את המערך

העות'מאני כולו. הבריטים כבשו את עזה והתקדמו לאורך מישור החוף עד יפו ולאחר קרבות עזים המשיכו לירושלים. ב 19- בספטמבר 1918 פתח אלנבי במתקפה כללית על צפון ארץ ישראל, והבריטים כבשו אותו. בסוף אוקטובר נכנעו העות'מאנים, וצבאו של ג'מאל הושמד. ב 9- בדצמבר פינו העות'מאנים את ירושלים.

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה

ימי השלטון הבריטי

ב 1916- חתמו צרפת ובריטניה על הסכם סייקס-פיקו בדבר שליטת הצרפתים והבריטים בארץ ישראל, אך כיוון שבריטניה כבשה את הארץ, היא החליטה להחזיק בה, וצרפת קיבלה את סוריה ולבנון. הערבים טענו שארץ ישראל שלהם, אך הבריטים טענו את ההפך. הבריטים ניהלו שיחות עם מנהיגים ציונים בראשות ) חיים וייצמן (1952-1874  ובעקבותיהן פרסמו את 'הצהרת בלפור', שבה התחייבו להקים בית לאומי יהודי בארץ ישראל. במהלך המלחמה גם גויסו גדודים עבריים שתרמו למאמץ המלחמתי הבריטי. שוב נשלטו המוסלמים בידי הנוצרים לאחר כ 700- שנה.

השלטון הבריטי בארץ ישראל בראשיתו היה צבאי  1920-1917  עם אדמיניסטרציה אזרחית-צבאית בשם הנהלת שטח האויב הנכבש'. הבריטים חילקו את ארץ ישראל חלוקה מנהלית למחוזות ונפות  District, Sub District . בשני שלבים. החלוקה הושלמה ב 1920-  תקופת הממשל הצבאי נמשכה כשנתיים וחצי, מאוקטובר 1918 ועד 1 ביולי 1920 , ומטרתו הייתה לשמור על המצב הקיים בשטח הכבוש עד להחלטה על גורלו בעתיד. המטרה נבעה מהחלטה שהתקבלה באמנת האג בשנת 1907 ויושמה הלכה למעשה במלחמה. המנגנון של השלטון הצבאי הבריטי בארץ היה כפוף למפקד העליון בקהיר, הגנרל אלנבי, והארץ נוהלה על ידי מושל צבאי מ 1919-. בימי השלטון הצבאי ולאחר 'הצהרת בלפור' החלה התעוררות של התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל. בפברואר 1920 פרסם המושל הצבאי בולס פירוש רשמי למדיניות הבריטית בארץ ישראל ואישר את מערבותה והתחייבותה של בריטניה להקמת בית לאומי ליהודים אך הוסיף והדגיש שאין כוונת בעלות הברית לייסד מדינה יהודית בארץ ישראל. הערבים חשו שהממשל הבריטי לצִדם ופתחו בפעולות טרור ב 1920- בתל-חי, שהיה אזור במחלוקות על שליטתו בין הצרפתים לערבים. היהודים בתל-חי היו מוגנים על-ידי 'ועד ההגנה' שהוקם בתל-אביב.

בראש ההגנה באזור הצפון עמד יוסף טרומפלדור  1920-1880  ב 1.7.1920- תקפו המוני פורעים ערבים את תל-חי, וכמה מהמ גנים נהרגו. בעקבות אירוע תל-חי עבר אזור הצפון כולו, ובכלל זה מטולה, לשליטת הבריטים.

מעשי טרור אחרים בימי הממשל הצבאי היו מאורעות פסח בירושלים בשנת תר"פ . 1920  ב 24- באפריל 1920 התכנסה המועצה העליונה של בעלות הברית בסן-רמו שבאיטליה, ובה הוחלט למסור את הנהלת ארץ ישראל כמנדט בידי הבריטים, והם חויבו להגשים את 'הצהרת בלפור'. באותם ימים ניכר הצמצום בעלייה ובהתיישבות. לאחר ועידת סן רמו החלה תקופת אישור המנדט בארץ ישראל.

מאורעות תרפ"א 1921

,) בחודש מאי 1921 המשיכו הערבים בפעולות הטרור המכונות 'מאורעות הדמים של שנת תרפ"א  1921 פגעו ביהודים ביפו, בפתח-תקוה, בכפר-סבא ובעין-חי. במאורעות אלו נרצחו 47 יהודים. לאחר המאורעות פייס סמואל את הערבים באמצעות הודעה על הקפאת העלייה היהודית. ועידה פלשתינאית התכנסה בלונדון. הבריטים הודיעו להם שעליהם להכיר 'בהצהרת בלפור', אך המשלחת דחתה את הצעתם.  לאחר המאורעות האלה הוחלט ב 1921- ביישוב היהודי להקים מסגרת המתמחה בהגנה על היישוב היהודי מפני ההמון הערבי. ב 3- ביוני 1923 פורסם הספר הלבן השני של צ'רצ'יל, ובו הוצהר שארץ ישראל בכללה לא תהא בית יהודי לאומי, אלא שבית כזה יוקם בארץ ישראל.

באותה עת ובשנים שלאחר מכן עלו לארץ בעלייה השלישית ) 1923-1919 ( כ 34,000- , יהודים. בשנים 1928-1924 באו לארץ עוד כ 52,000- עולים בעלייה הרביעית, ואילו 20,538 עולים אחרים עזבו אותה. רוב העולים הגיעו ממזרח אירופה.

מאורעות תרפ"ט-1929

ביום הכיפורים 1929 פרץ סכסוך הכותל המערבי, כאשר יהודים שהתפללו בכותל המערבי שמו מחיצה שהפרידה בין הנשים לגברים. יש לציין שרחבת הכותל הייתה בידי 'המועצה המוסלמית העליונה', והתגוררו שם ערבים מוגרבים ממוצא צפון אפריקני. סגן מושל מחוז ירושלים הבריטי פקד להסיר את המחיצה, והציבור היהודי זעם בשל כך. מנגד טענו עיתונאים ערבים וחאג' אמין אל-חוסייני  1974- 1895  שהיהודים התכוונו להשתלט על המקומות הקדושים. המופתי תבע מהשלטון שהיהודים לא יגביהו קולם בתפילה ולא יביאו תשמישי קדושה ואיים שאם לא יהיה כן, ינקטו המוסלמים אמצעי הגנה. הערבים המשיכו בהפרעות בשעת התפילות. בתשעה באב תרפ"ט  1929  הייתה הפגנה חוקית של בני נוער יהודים, ולמחרת – הפגנה ערבית. יום לאחר מכן נהרג בתגרה צעיר יהודי בשעת משחק כדורגל. המתיחות גרמה פעולות טרור נוספות הקרויות 'מאורעות אב תרפ"ט'. בעקבות המהומות הגיעה לארץ ישראל ועדת חקירה שכונתה 'ועדת שאו'. הממשלה סברה שהוועדה הייתה ניטרלית במהלך החקירה, והמניעים העיקריים למתיחות היו העלייה, קניית קרקעות והקמת יישובים בארץ וחשש הערבים מהשתלטות היהודים על הארץ. במסקנות הוועדה הם ראו אישור לטענותיהם נגד הבית הלאומי, ואילו היהודים ראו בהן תעודה מרושעת וחד-צדדית.

באביב 1930 הגיע סר ג'והן הופ סימפסון ) 1961-1868  מומחה לענייני התיישבות בשליחות שר המושבות בלונדון, הלורד פספילד, שבעזרתו רצה להשיג ראיה מדעית לחיסול מדיניות 'הצהרת בלפור' בעקבות דעת הקהל בבריטניה. באוקטובר 1930 פרסמה הממשלה בלונדון את הספר הלבן השני, ובעקבותיו ובשל בדיקתו של לורד פסיפלד הוקפאו גידול האוכלוסייה היהודית ורכישת קרקעות על ידי יהודים. הערבים קיבלו בברכה את החלטות הספר הלבן, ואילו היהודים הגיבו בזעזוע עמוק עד כדי התפטרותו של חיים וייצמן, ממנהיגי הסוכנות היהודית וממעצבי הברית בין בריטניה לתנועה הציונית. התפטרותו עשתה רושם רב על חוגים מדיניים בבריטניה. היהודים הציונים הוכיחו שמסקנותיו של סימפסון היו מוטעות. לאחר משא ומתן של וייצמן וחבריו עם המשלחת הבריטית בדבר הספר הלבן שלח ראש ממשלת בריטניה רמזי  ג'יימס מקדולנד ) 1937-1866  ב 13- בפברואר 1931 איגרת לוייצמן, ובה ציין שהתחייבות המנדט היא לכל העם היהודי ולא רק ליושבי הארץ, וחובה להקל את תנאי העלייה ולעודד התיישבות יהודית. איגרת מקדולנד סימנה ניצחון לציונים, ואילו הערבים קראו לה 'האיגרת השחורה'.

ואולם הגזרות לא מנעו את העלייה החמישית  1935-1929, העלייה הגדולה עד לעלייה ההמונית עם הקמת מדינת ישראל. העולים הגיעו לאחר המשבר הכלכלי של 1929  השיא של מספרי העולים היה ב 1935 כאשר מספרם הגיע ל 61,054- נפש. סך הכול עלו כ 179,000- יהודים בימי העלייה החמישית, מהם אלפי עולים בלתי לגליים אחוז 20 מן העולים הגיעו מגרמניה בעקבות עליית הנאצים לשלטון, ורובם היו משכילים ובעלי מקצועות חופשיים. מפולין הגיעו העולים עקב המשבר הכלכלי העולמי שנישל את היהודים מפרנסותיהם המסורתיות. העולים הופנו למושבים וקיבוצים.

ב 1931- התמנה גנרל סר ארתור גרנפל ווקופ  1947-1874  לנציב העליון של ארץ ישראל. מינויו העיד על רצונה הכּן של בריטניה לבצע את מדיניות 'הצהרת בלפור'. ווקופ השתדל להבין את הערכים הרוחניים והמוסריים של התנועה הציונית, גילה אהדה ליהודים והיה מוכן לתמוך בעלייה והתיישבות מצומצמת של היהודים, אבל בעקבות עליית הנאצים השתנו הדברים, והעולם והתנועה הציונית נדרשו להתמודד עם בעיות ותפקידים עצומים, וכאמור, בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה הגיעו לארץ ישראל כ 164,000- עולים לגליים ועוד כמה אלפי עולים בלתי לגליים.

ב 1932- גברה 'התנועה הערבית הלאומית', והערבים הקימו את מפלגת אל-איסתיכלאל. ב 1934- החל להופיע עיתון אנטי-בריטי. ב 1929- החמירו הערבים את תנאי מכירת הקרקעות ליהודים, הם הוקיעו את מוכרי האדמות וקראו להם בוגדים. לאחר מאורעות 1929 החלה לצמוח תנועה טרוריסטית. בחיפה היה

ארגון טרור יציב בשם 'היד השחורה' בפיקודו של עז א-דין אל-קאסם *? 1935 1880

 באוקטובר 1933 התעוררה חרדה בקרב הערבים בשל התגברות העלייה לארץ ישראל. הוועד הפועל הערבי הכריז על הפגנה נגד מדיניות הבריטים בעניין העלייה היהודית. הממשלה אסרה את ההפגנה ופיזרה אותה לאחר שהמפגינים סירבו להתפזר. לאחר כשבועיים הפגינו הערבים ביפו, הפעם באישור, אך במהלך ההפגנה הם התפרעו ונהדפו על-ידי הבריטים.

ב 1931- הוקמה מפקדה ארצית של ה'הגנה' שנהייתה לארגון לאומי כללי הדואג לשמירה והגנה על היישובים היהודיים. ה'הגנה' רכשה תחמושת, פיתחה רשת קשר ארצית, דאגה לאמן את חבריה, להכשיר מפקדים ולאחסן תחמושת במחסני נשק נסתרים. 'להגנה' היה קשר עם סוחר נשק בלגי.

באוקטובר 1935 הורדו חביות מלט ובהן חומר נפץ בנמל יפו. אחת החביות נפלה והמטען התגלה. המשטרה לא מצאה את הנמען, אבל היה ידוע שהמשלוח נועד ל'הגנה'. בשל כך סערו הרוחות במגזר הערבי, והערבים הכריזו שביתה כללית. באותה עת התחדשו פעולות טרור של כנופיית אל-קאסם. ב 7- בנובמבר 1935 רצחו הערבים שוטר יהודי באזור הגלבוע. כוחות משטרה הקיפו את הגלבוע וסמוך לכפר יעבד, ולאחר שאל- קאסם נהרג, הסגירו חברי הכנופייה את עצמם למשטרה הבריטית. הלוויית אל-קאסם בבלד א-שיח ליד חיפה עוררה רושם רב בקרב הציבור הערבי עד כדי התארגנות התנועה הערבית למלחמה ללא פשרות להשגת מטרותיהם.

במזרח התיכון הייתה אווירה כללית של לאומיות ערבית במצרים ובסוריה, וזו השפיעה על ערבי ארץ ישראל. הקיצוניים שבהם קינאו בהישגי התנועות הלאומיות במדינות אלו, והתעורר בהם רצון עז להגיע להישגים דומים בכל אמצעי, ובכלל זה הפגנות, שביתות ומהומות.

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה

עמוד 15

מאורעות תרצ"ו – המרד הערבי )1936)

ב 1936- פרץ מאבק נוסף של ערביי ארץ ישראל ביהודי הארץ – המרד הערבי. מניעיו היו היחלשותה של בריטניה בעיני הערבים, כיוון שבריטניה לא התערבה במלחמת אתיופיה ואיטליה ולא הגיבה לפלישה של הגרמנים לחבל הריין ב 1936- , עידוד הלאומנות הערבית בארץ ישראל על-ידי מנהיגים מוסלמים דתיים, ובראשם חאג' אמין אל-חוסיני, הקצנה מצד הערבים כלפי היהודים, גידול במספר היהודים בארץ ישראל וביסוסם הכלכלי. המטרות של הערבים במרד היו ביטול תכניות הבריטים להקים בית לאומי יהודי, הפסקת העלייה ורכישת הקרקעות על ידי היהודים, פגיעה בחיי המסחר והתעשייה של היהודים ושמירה על רוב ערבי בארץ.

הערבים החלו במרד ב 15- באפריל באמצעות רציחה של שני יהודים בדרך מטול-כרם לשכם. כעבור ארבעה ימים הם הסתערו על יהודים ביפו. לאחר שרפה וביזה של שכונות הספר ביפו נהרו פליטים יהודים לתל- אביב. מרכז המרד הערבי היה בשכם בהנהגת אכרם זועיתר, מנהיג הנוער הלאומי.

ב 25- באפריל הוקם בשכם 'הוועד הערבי העליון' בראשות חאג' אמין אל-חוסיני ומזכירו, עוני עבד אל-

,) האדי ( 1970-1889  אבל ההשפעה הערבית-לאומית הייתה נתונה בידי החוסיינים והאיסתיכלאלים. הוועד איים שאם עד 15 במאי לא תמלא הממשלה אחר בקשותיהם, הם יפתחו במרד לאומי מ לווה בטרור. אלא שהערבים לא עמדו בשביתה מוחלטת. הבריטים לא התרשמו ממעשי הערבים, ולכן אישרו כ 4,500- רישיונות עלייה והסכימו לפתוח את נמל תל-אביב. במאי אירעו מעשי התנקשות ביהודים, ביוני תקפו הערבים את תל-יוסף, ובאוגוסט גבר המרד והגיע לשיאו בהתקפות ובמעשי טרור בצפת, בחיפה, בסביבות כפר-סבא ובתל-אביב. הערבים הפנו את נשקם גם כלפי השלטון הבריטי. בספטמבר הביאו הבריטים תגבור של חיילים בראשות הגנרל דייל. באותה עת עמד בראש המרד פאוזי אל-קאוקג'י( 1982-1890  שניסה את כוחו במלחמה נגד הבריטים, אך לשווא. לקראת סוף שביתת הערבים שקדו הבריטים על פיוס מדיני של ערביי ארץ ישראל בעזרת ערביי המדינות השכנות.

הערות המחבר: עוני עבד אל-האדי: נולד בשכם, ציר בקונגרס הערבי הראשון בפריס  1913, מזכירו של האמיר פייצל ויועצו בוועידת השלום  בפריס  1919, חבר 'הוועד הפועל הערבי הפלסטיני' ונציגו במשלחת ללונדון  1930. מייסד מפלגת 'אל-איסתיכלאל 1932 ומזכירהּ, חבר 'הוועד הערבי העליון 1936 נעצר בגלל פעילות חתרנית. לאחר שחרורו יצא לשליחות מטעם 'הוועד הערבי' 1937 חבר המשלחת הפלסטינית לוועידת 'השולחן העגול  1939  ב 1941- חזר לארץ. אופזיציונר לחוסיינים, ומ -1948 חי בממלכת ירדן.

פאוזי קאוקג'י: נולד בלבנון והיה איש צבא. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא העות'מאני. ב 1925- הצטרף למורדים הצרפתים, ב 1936- הגיע עם מאות מתנדבים לארץ ישראל כדי לסייע למורדים. במלחמת העולם השנייה הצטרף למופתי ולצבא עיראק שפעל נגד הבריטים. מ 1948-1947- שימש מפקד צבא ההצלה של הליגה הערבית, וצבאו הופעל במלחמת השחרור. (ע"כ)

היהודים כינו את המרד הערבי ומעשי הטרור 'מאורעות תרצ"ו'. היישוב היהודי עמד בפני דילמה אם להגיב לטרור הערבי או להבליג. ה'הגנה' צידדה בהבלגה ופגיעה בכנופיות הערביות, ואילו 'הארגון הצבאי הלאומי' הרביזיוניסטי דגל בתגובה של טרור נגד טרור, אך בהנהגת היישוב הוחלט להבליג. מאורעות 1936  הניעו כמה מכוחות ה'הגנה' להיהפך לכוח מגן חוקי ולגיוס לנוטרות הבריטית. ה'הגנה' ביצעה פעולות תגמול, אך הן לא נתנו מענה לצרכים הביטחוניים, ולכן ביוני 1936 הוקמו 'הנודדת' 'ופלוגות השדה' בפיקודו של יצחק שדה.

במאי 1936 , לאחר שביתת הערבים, החליטה ממשלת בריטניה לשלוח את הרוזן ויליאם רוברט פיל

 1937-1867 בראש ועדת חקירה מלכותית. מטרת הוועדה הייתה לחקור את האירועים. הוועדה שהתה

בארץ מ 11- בנובמבר 1936 ועד קיץ 1937 , ניהלה מגעים עם הערבים והיהודים והקשיבה לטענותיהם

בשאלת ארץ ישראל. ביולי 1937 פרסמה הוועדה את מסקנותיה והמליצה על חלוקת הארץ לשלוש יחידות מדיניות: ערבית, יהודית ומנדט בריטי. הוועדה הבחינה בין שתי שיטות לחלוקת הארץ: האחת – שיטת הקנטוניזציה, חלוקה למחוזות, והשנייה אחרת – חלוקה לשתי מדינות. בעיניה הייתה חלוקת הארץ לשני העמים בעדיפות עליונה.

בריטניה שלחה באפריל 1938 עוד ועדה, ובראשה סר ג'ון אקרויד וודהד ) 1973-1881 50 שתבדוק את יישום המלצות ועדת פיל. ועדת וודהד טענה שלא היה אפשר ליישם את תכנית החלוקה בעקבות השליטה של הערבים על אדמות בשטחים שבהם הייתה אמורה לקום מדינה יהודית, תושבים ערבים רבים בשטחי המדינה היהודית שהייתה אמורה לקום, קשיים כלכליים וביטחוניים והתנגדות הערבים לתכנית החלוקה.

ב 26- בספטמבר 1937 , לאחר הפוגה של שנה, חידשו הערבים את פעולות הטרור. האות לפעולותיהם היה רצח לואיס ילנד אנדרוז  1937-1896 – ששימש פקיד בכיר במנהל המנדטורי בארץ ישראל, ובעיני הערבים היה פרו-יהודי. הבריטים הגיבו בתקיפות, פירקו את 'הוועד הערבי העליון', חאג' אמין אל-חוסיני הוגלה, והווקף נהפך מאוטונומיה עצמאית למחלקה ממשלתית. ההחלטה בדבר תוכנית החלוקה של פיל התפוגגה, וביישוב היהודי ראו בצורך לחזור אל המנדט כיסוד למאבק המדיני. עם זה אנשי ה'הגנה' ראו צורך גם בפעילות בלתי ליגאלית מפני התקפות הערבים וסכנה מצד עיראק וסעודיה. לכן הם הכינו ב 1937- תכנית השתלטות על ארץ ישראל אם הבריטים יפנו את הארץ. ובמאי 1938 הוקמו'פלוגות הלילה המיוחדות' של אורד וינגייט  1944-1903  איש צבא פרו-ציוני, שפעל בדרך לא שגרתית בלוחמה נגד הכנופיות הערביות בעזרת חיילים בריטים ושוטרים יהודים, שרובם אנשי ה'הגנה'.

ב 1938- התמנה ג'ון מלקולם מקדונלד  1981-1901  לשר המושבות. הוא נועד לשיחות עם וייצמן ועם דוד בן-גוריון  1973-1886  מהצד היהודי ועם ד"ר עיזאת טנוס  ב 9- בנובמבר 1938 התפרסם דו"ח של ועדת החלוקה, ובו הביעה הוועדה התנגדות לתכנית החלוקה והודיעה שתכנית זו אינה מעשית.

ב 7- בפברואר 1939 התכנסה בלונדון ועידה של יהודים וערבים ביזמת בריטניה כדי לנסות להגיע להסדר מוסכם בשאלת ארץ ישראל. ב 15- במרס הוגשו לשני הצדדים הצעות סופיות של הממשלה, שעניינן תקופת מעבר עד שתקום בארץ ישראל מדינה עצמאית, העלייה והגבלת מכירת קרקעות ליהודים. שני הצדדים דחו על הסף את הצעות הממשלה. הוועידה נמשכה עד 17 במרס, אך לא היו לה תוצאות.

ממשלת בריטניה הודיעה ב 17- במאי 1939 על 'הספר הלבן של 1939 ' שבו נדונו שלושה עניינים: חוקה,עלייה וקרקעות.

העלייה הוגבלה והותרה רק בהסכמת ערביי ארץ ישראל. הקרקעות היו בסמכות הנציב העליון כדי להגביל את מכירתן ליהודים.

תוצאות הספר הלבן היו הקפאת הבית הלאומי, פגיעה רבה בעלייה וביטול זכויות היהודים על פי המנדט.

תגובתם הייתה מסע מדיני רב-ממדים וניסיונות לערב את ארצות הברית להפעיל לחץ מדיני על בריטניה לסגת מהספר הלבן. ארצות הברית הודיעה לשגרירהּ בלונדון שממשלתו אינה מאופקת בדבר מדיניותה של בריטניה. שלא כיהודים, הערבים נחלקו בעניין זה. מצרים ועיראק המליצו באופן בלתי רשמי 'לוועד הערבי העליון' לקבל את הספר הלבן, ואילו ערב הסעודית התנגדה. 'הוועד הערבי העליון' הכריע שיש לשתף פעולה עם ממשלת בריטניה.

'הספר הלבן של 1939 ' סימן את השלב האחרון בעיצוב המדיניות החדשה בארץ ישראל על-ידי בריטניה. ביוני 1939 התכנסה 'ועדת המנדטים' לדון בספר הלבן, ורוב חבריה טענו שהוא נוגד את כתב המנדט, והדברים היו צריכים להיות מוצגים בפני מועצת חבר הלאומים. בריטניה החלה בצעדים דיפלומטים ואף החליטה לכנס מועצה בעניין זה, אך בשל פרוץ מלחמת העולם השנייה  1945-1939  בוטל הכינוס. כאן אפשר להסיק שב 1939-1938- נקטה בריטניה מדיניות פיוס בארץ ישראל, ואילו בזירה האירופית היא ניסתה למנוע מלחמה.

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה

מלחמת העולם השנייה

כידוע, מלחמת העולם השנייה פרצה בשל שאיפות גרמניה הנאצית להרחיב את גבולותיה ובד בבד להשמיד את הגזע היהודי הנחות, כדבריה, השמדה פיזית ורוחנית. באותה עת התלבטה הנהגת היישוב היהודי באם להקדיש את מאמציה למאבק בספר הלבן או בגרמניה, ולבסוף החליטה לשתף פעולה עם הבריטים, ויהודים רבים התגייסו ליחידות הצבא הבריטי. ליהודים היה אינטרס בשיתוף פעולה עם הבריטים להגן על ארץ ישראל ואף להילחם מחוץ לגבולותיה. גנרל ברקר דחה הצעה זו מחשש להתקוממות הערבים, אך למרות הדחייה הוסיף היישוב היהודי להפגין רוח של התנדבות ושיתוף פעולה, וחלקו אף התפקד לכוח הלוחם שמנה כ 136,000- איש ואישה. בסתיו 1939 החליטו הבריטים להקים יחידות מעורבות ליהודים ולערבים שישמשו טכנאים וחופרים. בהנהגת היישוב הייתה מחלוקת בדבר הגיוס לצרכים אלו, ואף על פי כן גייסו הבריטים חיילים ללא השתתפות מוסדות היישוב. הבריטים טענו שהמרד הערבי הסתיים, ואין צורך בכוח מגן יהודי, לכן הם גירשו אניות מעפילים ועצרו 43 חברי 'הגנה' שהשתתפו בקורס מפקדים 'לחיל השדה'. מחד גיסא גברה המתיחות בין הבריטים ליישוב היהודי, ומאידך גיסא הוכרה 'הסוכנות היהודית' כגוף מתווך העוזר ליהודי הגולה. הוכנו תכניות הגנה על המזרח התיכון והוחדרו סוכנים סמויים לסוריה כדי לבדוק מהן מזימות משטר וישי הצרפתי ששיתף פעולה עם גרמניה.

מצבה של בריטניה הורע כשגרמניה השתלטה על יוון וכרתים בראשית 1941 . באביב הגיע המצביא הגרמני ( ארוין רומל ) 1944-1891  לשערי מצרים. הבריטים נזקקו לעוד כוח לוחם וכלי נשק, אפילו נשק בלתי חוקי, בשל המצב המדיני שנוצר סביבם. בד בבד גיבשה ה'הגנה' מערכת צבאית חדשה בקנה מידה ארצי בעקבות המאורעות הבין-לאומיים. ב 1941- הוקמו 'פלוגות המחץ' (הפלמ"ח) כיחידות מיוחדות של ה'הגנה'. לפלמ"ח היו שני תפקידים: פעולות נגד התקוממות הערבים וסיוע לבריטים במידת הצורך.

ביוני 1941 כבשו בעלות הברית את סוריה ופרס. ארץ ישראל הייתה בסכנת פלישה של הגרמנים, והבריטים הכינו תכניות לנסיגה מארץ ישראל ומצרים. סכנת הפלישה של הגרמנים הייתה גם בצפון הארץ בעקבות פלישתם לברית המועצות ועד לסטלינגרד ולשדות הנפט בקווקז. אירועים אלו הביאו את הנהגת היישוב לתגבור 'הנוטרות' 'וההגנה' הבלתי לגאלית. אלא שבקיץ 1942 נבלם רומל וצבאו באל-עלמיין שבמבואות אלכסנדריה, וסכנת הפלישה לארץ חלפה.

במאי 1942 התקבלה בפומבי תכנית מדינית בוועידת בלטימור בניו-יורק, ולה שלושה סעיפים: פתיחת שערי הארץ לעליית יהודים, מסירת הפיקוח על העלייה ועל פיתוח הארץ לידי הסוכנות היהודית והקמת קהילייה יהודית בארץ. לתכנית בלטימור הייתה השפעה רבה על היישוב היהודי בארץ, יותר משהשפיעה על ארצות הברית, בעקבות טביעת האנייה 'סטרומה' בים השחור ב 24- בפברואר 1942 , לאחר שהבריטים סירבו להתיר את כניסתה לארץ ישראל. בדצמבר 1943 דנו הבריטים בחלוקת הארץ – קנטוניזציה, אך למרות ההצעה הורעו יחסי היהודים עם הבריטים שניסו להחליש את כוחו המדיני והביטחוני של היישוב. באותם ימים הלכו ונתבררו ממדיה של השואה, לכן היישוב היהודי רצה לסייע עוד לבריטים, אך הם שלחו רק מעטים לאירופה הכבושה. ה'הגנה' לחצה להגביר את שיתוף הפעולה עם הבריטים. בקיץ 1944 הוקמה 'הבריגדה היהודית' והצטרפה לקרבות בצפון איטליה, כאשר המלחמה הייתה קרובה ל קצהּ.

יש לציין את הפילוג שחל בין היישוב המאורגן ובין 'האצ"ל' ו'הלח"י' בעקבות מחלוקות אם להילחם  בבריטים. אברהם שטרן)יאיר 1942-1907ראה בבריטים אויבים, ואילו דוד רזיאל – 1941-1910 סבר שיש לארגן את כול הכוח היהודי למלחמה נגד גרמניה הנאצית. עד 1946 פגע האצ"ל בבניינים ובמחנות של הבריטים, אף שראשי היישוב ניסו למנוע מראשי האצ"ל לפגוע בבריטים, והבריטים מצדם תבעו מ'הסוכנות' להפסיק את פעולות הארגון. פעולות האצ"ל הובילו לתקופת 'הסזון' ולשיתוק פעולותיו על-ידי ה'הגנה' מאוקטובר 1944 ועד למאי 1945 . ב 5- בנובמבר 1944 רצחו אנשי לח"י את הלורד אלפרד מוין1944-1880  שר המדינה הבריטי למזרח התיכון, ובעקבות הרצח הוחלט לנקוט צעדים נוקשים נגד הלח"י ולהסגיר את אנשיו לבריטים. אבל כאמור, רק לזמן קצר הצליחו 'הסוכנות' וה'הגנה' לשתק את האצ"ל, ובאביב 1945 חידש הארגון את פעולותיו. ערב סיום מלחמת העולם השנייה עדיין הייתה ההנהגה הציונית שבויה בכבלי 'הספר הלבן של 1939 ' אך הייתה אופטימית לאור הבטחת הקבינט לענייני ארץ ישראל ועמדת מפלגת הלייבור הפרו-ציונית. בצד הביטחוני היו הישגים להנהגת היישוב בהקמת 'הפלמ"ח', הבריגדה היהודית', בשמירה על כוחה של 'הנוטרות' ובהפסקת 'הסזון.

סוף ימי המנדט הבריטי ופרוץ מלחמת השחרור

ב 8- במאי 1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. ב 22- במאי ניסחה הסוכנות מחדש את תביעותיה בנוסח החלטת בלטימור והדגישה את העלייה המיידית של פליטי השואה ואת ארץ ישראל כמקום מקלט בלעדי ליהודים. 'הסוכנות' הביעה ביטחון בהסכמה של ארצות הברית וברית המועצות בדבר הקמת מדינה יהודית שהערבים ישלימו עמה. ראש ממשלת בריטניה צ'רצ'יל סירב לתת הבטחה, כיוון שהמעצמות היו טרודות בסיום המלחמה במזרח הרחוק ובדיונים להסדרי שלום לאחר המלחמה.

הציפייה להחלטת ממשלת בריטניה בדבר עתידה של הארץ, אי שיתוף נציגים יהודים בהסדרי השלום לאחר המלחמה ואכזבה ממפלגת הלייבור, שביולי 1945 עלתה לשלטון ודגלה במדיניות 'הספר הלבן של 1939 הביאו את בן-גוריון להורות ב 1- באוקטובר 1945 על תחילתו של מאבק נגד הבריטים מצד כל הפלגים ביישוב. בן-גוריון סבר שיש לזמן את האצ"ל והלח"י לשיתוף פעולה מלא במרות אחת כדי להבטיח אחדות ביישוב ובקרב הלוחמים, וכך צמחה 'תנועת המרי העברית'.

'תנועת המרי' פעלה בחסותה המלאה של הסוכנות היהודית. פעולותיה היו שידורי תעמולה, עצרות מחאה, שביתות, שחרור כ 200- מעפילים ממחנה המעצר בעתלית, פעילות למען העלייה וההתיישבות ופגיעה במתקנים בריטיים. הפעולה הראשונה הייתה פגיעה ברשת מסילות הברזל ב 153- נקודות בארץ ב'מבצע ליל הרכבות' ב 1- בנובמבר 1945 . עוד פעולות בולטות של 'תנועת המרי' היו 'ליל הגשרים' – פיצוץ 11 גשרים שחיברו בין נקודות מרכזיות בארץ. יצוין שלמרות קיומה של 'תנועת המרי' שמרו האצ"ל והלח"י במידה רבה על עצמאותם. אנשי האצ"ל חטפו חמישה קצינים בריטים, ומעשה זה היה הקיצוני שבפעילות 'תנועת המרי'.

הבריטים בראשות הפילדמרשל ברנרד לו ויקאונט מונטגומרי, 1967-1887  החלו לנקוט צעדים נוקשים נגד היישוב. ב 23- ביוני ניתנה פקודה למבצע 'ברודסייד', שמטרתו הייתה פגיעה בפלמ"ח ובהנהגה של הסוכנות וחיפוש מסמכים המפלילים את הפעילות הבלתי לגאלית של הסוכנות. ב 29- ביוני החל מבצע בריטי המכונה 'השבת השחורה', ובו נעצרו ראשי 'הסוכנות' וחבריה, נערכו חיפושים יסודיים, ובמהלכם נתגלה מחסן נשק של ה'הגנה' בקיבוץ יגור. הפעולות של ה'הגנה' חודשו. וייצמן דרש להפסיק את ההתנגדות ואיים להתפטר מנשיאות 'ההסתדרות הציונית'. 'ועדת x ', שהייתה ממונה על הפסקת פעילות 'תנועת המרי' הסכימה ברוב דעות לחדול, אבל האצ"ל והלח"י המשיכו במאבק. ב 22- ביולי פוצץ האצ"ל את מלון 'המלך דוד' בירושלים. פעולה זו גונתה מצד ה'הגנה' ו'הסוכנות'. ב 30- ביולי פורסמה 'תכנית מוריסון-גריידי', שעיבדו מומחים אנגלים ואמריקאים, ולפיה היה אזור יהודי, מחוז ירושלים והסביבה, מחוז הנגב ואיזור ערבי שיכלול את שאר ארץ ישראל. התכנית המחישה את הפער בין עמדות היישוב, התנועה הציונית והבריטים.

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה