החתונה היהו. המסורתית במרוקו י.ש


משמעות הטקסים-החתונה היהו. המסורתית במרוקו יוסף שטרית

ט.  משמעותו של טקס הטבילה במקווההחתונה היהודית במרוקו

 משמעותו של טקס הטבילה כוללת שכבות סמיוטיות שונות ומערכים סמיוטיימ־פרגמטיים שונים. השכבות הסמיוטיות נוגעות לסיבות ולתבליות המגדירות את קיומו של הטקס בתרבות הקהילתית, שרוב בני הקהילה מודעים להן באופן אינטואיטיבי בלבד, משום שהן כרוכות באמונות המודעות והלא מודעות שלהם וכן באמונות המוצהרות והלא מוצהרות שלהם. בני הקהילה מייחסים בוודאי לטקס זה משמעות דתית ואתנית עמוקה המעוגנת היטב במכלול ההתנהגויות המפעילים את כללי הטהרה של האישה הנשואה בבית הדתי והמסורתי. לעומת זאת מעטים מבני הקהילה היהודית יודו במפורש במשמעות המגית המתלווה לחלקיו השונים של הטקס ואף יכחישו זאת משום דבקותם המוצהרת במסורת היהודית, שהשתדלה להדחיק אמונות והתנהגויות מגיות אלה אך לא הצליחה לבטל אותן. לשכבות דתיות ומגיות אלה מיתוספות המשמעויות הקיומיות־הפסיכולוגיות של הפנמת המעמד החדש של כלה העומדת להיות אשת איש בידי הצעירה הסרה בפעם הראשונה למקווה כשסביבה מתנהלת המולה רבה, וכן המשמעויות החברתיות-התרבותיות, הקהילתיות והאינדיבידואליות הנובעות מניהולו של הטקס במסגרת ההביטוס הקהילתי. משמעותו הסימבולית של טקס הטבילה נובעת ממכלול משמעויות זה.

אשר למערכים הסמיוטיים־הפרגמטיים של הטקס, היינו המשמעויות המיָדיות של הטקס, הם קשורים כולם במימוש מרכיביו השונים של הטקס ובהשתתפות בביצועם, שקובעים את רישומו בתודעתו של המשתתף(כאן בתודעתה של המשתתפת) בו ואת מקומו ומעמדו בהביטוס הקהילתי. משמעויות אלה ברוכות בחוויות האישיות וברישומן של חוויות אלה בתודעת המשתתפים בטקס על שלביו ומרכיביו השונים, ובמיוחד בתודעתה של הכלה, וכן בתגובות שהטקס יוצר בקרב המשתתפים.

י. התמורות שחלו בטקס:

 כמו בכל טקסי החתונה המסורתית גם טקס הטבילה במקוה עבר תמורות רבות בעת החדשה. אולם בגלל חשיבותו של הטקס לערך המרכזי של טהרת האישה היהודייה הוא ממשיך להיערך גם במשפחות שאינן מקיימות אורח חיים דתי, לרוב בלא התהלוכות השמחות והרעשניות שהובילו את הכלה למקווה והחזירו אותה לביתה ולרוב גם בלא טקסי המשנה המגיים שהתלוו בקהילות שונות לטקס הטבילה.

על פי עדויות שאספתי לאחרונה הסתבר לי שבמקומות שיוצאי מרוקו מרוכזים בהם במספרים משמעותיים, כמו בערי פיתוח ובעיירות פיתוח בצפון הארץ ובדרומה, ממשיכות משפחות רבות לקיים את טקס הטבילה בטקסיות מרובה, ובכלל זה ליווי הכלה בשיירה של מכוניות או בתהלוכה בדרך למקווה וחזרה. בליווי זה משתתפות נשים בלבד ממשפחות הכלה והחתן. אם הכלה מביאה לבתה מערכת בגדי רחצה חדשים לבנים, שהכלה תלבש אותם לפגי שובה לביתה. כמו כן משפחת הכלה לוקחת למקווה כיבוד על טהרת מטעמים יהודיים־מרוקניים, ולאחר הטבילה המסורתית מתכבדות הנשים המלוות במטעמים ובעוגיות. המבוגרות שבהן, בעלות ידע בשירי חתונה יהודיים, מלוות את הטקס בשירה שכוללת שירים בעלי רמזים ארוטיים. לאחר שהכלה חוזרת מן המקווה עורכת משפחת הכלה לכבוד המלוות ארוחת ערב חגיגית שגברים מעטים בלבד משתתפים בה.

ניסיון לכוון את ניהולו המסורתי של טקס הטבילה במקווה ולבטל את השתתפותם של הנגנים שליוו את התהלוכה נעשה בפאם בידי דייני הקהילה. בתקנה משנת 1698 (אב תג״ח) נאסר על נגנים ללוות את תהלוכת הכלה למקווה הן משום חיקוי של מעשה גויים הן כדי למנוע הימצאותם של גברים ונשים במחיצה אחת שכרוכה בה גם שתיית יין והוללות, שכן ״גם אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו; ומה גם בהיות הנשים מרקדות לפגי האנשים המזמרים בהוללות וסכלות״. בתקנה נוספת משנת 1729 (תחילת תשרי ת״ץ) הוסכם על הקהל שלא יוליכו את הכלה למקווה ״בתחילת הלילה, רק בעת האלמודין [־־קריאת המואזין לפנות בוקר] ילכו עמה קרובותיה בצנעה ואחד מקרובותיה עמהן; ומשם יוליכוה לבית החתן ושם תתקשט״. אולם כמו תקנות רבות אחרות בעניין טקסי החתונה והוצאותיהם, שיוצגו להלן, לא הצליחו תקנות אלה לבטל או לשנות את המנהגים שהיו מושרשים כל כך בהביטוס הקהילתי ושרדו עד להתפזרות הקהילה בשנות השישים של המאה ה־20.

לסיכום פרק זה, טקס הטבילה במקווה, כמו יתר טקסי החתונה היהודית המסורתית המתוארים כאן בפרקי התיעוד ובמקורות נוספים, מראה עד כמה סינקרטית היתה הדתיות של הנשים היהודיות במרוקו. לבד מטקס החופה והקידושין לא היה טקס בין טקסי החתונה שלא התלוו אליו בקהילות השונות, אם מעט אם הרבה, אמונות מגיות בעין הרע ובהשפעתם הרבה של רוחות, שדים ומזיקים. באמונות ובהתנהגויות הדתיות היהודיות המושרשות של הנשים התמזגו אמונות ופעולות מגיות בצורה טבעית ביותר בלא שיבלו להפריד בין שגי המכלולים.

סִינְקְרֵטִיזְם

ל (ז') [מיוונית: synkretismos חיבור, צירוף] צֵרוּף רַעֲיוֹנוֹת וְהַשְׁקָפוֹת לִשְׁלֵמוּת אַחַת: סִינְקְרֵטִיזְם דָּתִי בְּכַמָּה מִן הָאֱמוּנוֹת הָעַתִּיקוֹת.

סֶמְיוֹטִיקָה

ל (נ') [מיוונית: semeion סימן] [בלוגיקה, בבלשנות] תּוֹרַת הַסִּימָנִים, חֵקֶר הַמַּשְׁמָעֻיּוֹת הַמְּיֻחָסוֹת לַסִּימָנִים הַשּׁוֹנִים בַּלָּשׁוֹן שֶׁבְּעַל פֶּה אוֹ שֶׁבִּכְתָב. הַסֶּמְיוֹטִיקָה כּוֹלֶלֶת שְׁלוֹשָׁה עֲנָפִים עִקָּרִיִּים: סִינְטַקְטִיקָה (יַחֲסֵיהֶם הַהֲדָדִיִּים שֶׁל הַסִּימָנִים); סֵמַנְטִיקָה (מַשְׁמָעֻיּוֹת שֶׁל הַסִּימָנִים אוֹ שֶׁל הַמִּלִּים וְהִתְפַּתְּחוּתָן); פְּרַגְמָטִיקָה (הַיְּחָסִים בֵּין הַסִּימָנִים וּבֵין הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם).

היבטים חברתיים־כלכליים בחתוגה היהודית המסורתית

5 היבטים חברתיים־כלכליים בחתוגה היהודית המסורתיתהחתונה היהודית במרוקו

5.1 ההון והכבוד ומשקלם בהסדרי החתונה

עד לתחילת המאה העשרים נחתכו ענייני החתונה בקהילות היהודיות השונות במרוקו בעיקרו של דבר בין הורי החתן והורי הכלה, ובכלל זה בחירת חתן לבת ובחירת בלה לבן. על פי העדויות מן המאה ה־19 ועל פי העדויות של מסרניות ומסרנים רבים מן המאה ה־20 שחוו עצמם את תהליכי החתונה לא האהבה היא שהכריעה את הכף בעת קבלת ההחלטה החשובה. גילה הצעיר של הבת שהיתה מועמדת לנישואין ולרוב גם גילו הצעיר של הבן המועמד סייעו להוריהם לקבל את ההחלטה החשובה הנוגעת לעתידם בלא שיוכלו להתנגד לה. ברם האם שיקולי הלב ונפתוליו נעדרו לחלוטין מן הקשר הממוסד בין הצעירים שהתחתנו? לא תמיד. אמנם תנאי ההביטוס התרבותי לא אפשרו מפגשים מוקדמים והיכרות מוקדמת בין צעירי שני המינים בקהילה ולא עודדו התפתחות יחסי רומנטיקה ביניהם לפני נישואיהם, אן הסכמי נישואים רבים נקשרו בין קרובי משפחה בני אותה הקהילה, שהכירו עוד מילדותם ויכלו לפתח יחם רגשי הדדי. במקרים רבים כאלה הזיווג בין הקרובים חתם למעשה תהליך של היכרות קרובה מלאת רגשות בין בני הזוג.

כללי המשחק החברתי והכלכלי שניהלו בקהילה היהודית את יחסי ההגמוניה ותנאי הסולידריות היסודיים ובן אסטרטגיות הנישואין שנבעו מהם השפיעו על שיקולי הורי הצעירים וכיוונו את החלטתם. בין כללי משחק אלה ניתן לקבוע את רמת הכבוד והיוקרה של שתי המשפחות ומקומן היחסי בסולם היוקרה הקהילתי, ובן שמירה על ״ההון הסימבולי״ של המשפחה, המבטא מקום זה. לרוב הניע כלל שמירה זה את הוריהם של מועמדים לנישואין לחפש בן זוג או בת זוג במשפחות בעלות מעמד דומה או קרוב לו בקהילה. בך, בעיקרו של דבר, עשירים התחתנו עם עשירים, בינוניים עם בינוניים ועניים עם עניים.

בקהילה היהודית המסורתית באשר היא עמדו שני סולמות ביסוד המעמד היחסי של המשפחות וקבעו את הריבוד החברתי־הכלכלי והריבוד החברתי־התרבותי שלהן, וכתוצאה מכך גם את האוליגרכיה שניהלה להלכה ולמעשה את ענייני הקהילה. שני הסולמות קבעו גם את סולם ״ההון הסימבולי״ של המשפחות בקהילה. סולם אחד היה קשור להון הכספי ולרכוש שעמד לרשות המשפחה וקבע את אוליגרכיית המסחר בקהילה, שכן, כידוע, רוב בני הקהילה עסקו בעורה זו או זו במסחר. הסולם השני היה תלוי ביוקרת הידע התורני ובייחוס המשפחתי שגבע מכך, ועמד ביסוד האוליגרכיה הרבנית, שכללה את הדיינים ותלמידי החכמים וכיוונה את גורלה וייעודה היהודי של הקהילה. בקהילות רבות התקיימה חפיפה בין שתי האוליגרכיות, משום שעד לתחילת המאה ה־20 לא קיבלו דייני הקהילה לרוב משבורת מן הקהילה, ורובם התפרנסו גם הם ממסחר.

עד למלחמת העולם הראשונה היו רוב יהודי מרוקו (עד 60%) בכל הקהילות, עירוניות וכפריות כאחת, בתנאים כלכליים ירודים עם דאגה ואף חרדה מתמדת למזון של יום המחרת. הם עסקו בעיקר ברוכלות ובמלאכות מזדמנות; חלקם אף קיבצו נדבות, וקופת הצדקה הקהילתית הדלה לא יבלה לסייע בידם אלא לעתים רחוקות. כשליש מבני הקהילה נחשבו בינוניים; הכוונה לאלה שעמדו לרשותם אמצעי מחיה סדירים מעיסוק במלאכה מכניסה או במסחר. רק 5% עד 10% מבני הקהילות היו שייכים לשכבה הכלכלית הגבוהה ונחשבו עשירים יחסית עם הון ורכוש שאפשרו להם לתכנן את חייהם מעבר לטווח הקצר. במאה ה־19 הם שימשו בחלקם הגדול ״סוחרי המלך״ והשתמשו בהון שהמלך העמיד לרשותם לשם עיסוק במסחר בין-לאומי(בערי הנמל מוגאדור או טנג׳יר, למשל) או בהפצת סחורות היבוא בערים ובכפרים ובארגון מוצרי היצוא מסוכנים מקומיים והעברתם לנמלי היצוא. כלל ההתאמה לא נגע לענייני שמירת הכבוד והיוקרה של המשפחה בלבד, אלא קבע גם את חילופי הרכוש בין המשפחות דרך הסדרי הנדוניה והכתובה וכללי הירושה שניהלו את חלוקת הרכוש המשפחתי. בהחלתו של הכלל היו חריגות בעניין ההתאמה המעמדית, כמו במקרים של בנות עשירים שחותנו עם בני רבנים או עם תלמידי חכמים שלא היו בעלי רכוש; גם גילה הגבוה מדי של הבת ולפעמים חוסר יופייה או ביעורה של הבת עשויים היו לאלץ את הוריה להסתפק בחתן ממעמד כלכלי נמוך יותר, או באלמן או בגרוש. במקרה שהבת סירבה לקבל נישואים אלה היא נותרה לעתים רווקה לכל ימי חייה. בסופו של דבר, הסדרים אלה והרצון להגדיל את הרכוש המשפחתי דרך חתונה עם בני עשירים או בינוניים, ולא להפחיתו, לא תרמו לניידות חברתית בתוך הקהילה היהודית, אלא להפך, גרמו לשימור המבנה החברתי־הכלכלי והאוליגרכי המסורתי שלה.

הסדרת ההיבטים החברתיים־הכלכליים בין שתי המשפחות לא זכתה לטקסים מיוחדים במערכת טקסי החתונה, שכן לרוב הם טופלו במשפחות ובמיוחד בידי האבות של החתן והכלה לפני קביעת מועד החתונה. מסגרת החילופים הכלכליים בין שתי המשפחות נקבעה גם על פי כללי ההלכה היהודית וההביטוס הקהילתי הרבני. כללים אלו הטילו על הכלה להביא לבעלה נדוניה שכללה את חפציה האישיים בצורת בגדים, תמרוקים ותכשיטים, חפצי בית ובכללם שמיכות, כריות ומזרנים, וכן בגדים שניתנו במתנה לחתן. החתן מצדו התחייב על פרנסתה ומזונה של אשתו וילדיהם ועל תשלום כתובתה אם יגרש אותה. לבד מן הנדוניה הביאה אתה הכלה רכוש נוסף שיעמוד לרשות בעלה או לרשותה הבלעדית, וכללי השימוש בו הוסדרו מבחינה הלכתית, ובכלל זה הסדרי הירושה של הבעל ושל האישה על פי מנהג התושבים או מנהג המגורשים.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו יוסף שטרית-מקדם ומים כרך ח

חתונה במרוקו - משפחתילבד מן הנדוניה והכתובה קיבל המעמד החברתי והכלכלי של משפחות החתן והכלה ביטוי מיוחד בפאר ובהדר שהפגינו בני משפחות החתן והכלה וקרוביהם בטקסי החתונה השונים, ובמיוחד בטקס החינה ובטקס החופה והקידושין. הנוסעים והדיפלומטים האירופים שהשתתפו בחתונות יהודיות בטנגייר ובמוגאדור במחצית השנייה של המאה ה־19 מלאו השתוממות והתפעלות מן התכשיטים והמלבושים המפוארים שעדו עליהן הנשים היהודיות בטקסים אלה; אך הם נהגו להשתתף בחתונות של עשירי הקהילות שהיה להם קשר עם הנציגויות הזרות במרוקו, ולא בחתונות של בני הקהילה מן השורה." עדויות מוקדמות ומאוחדות על הפגנת הפאר וההדר ועל הפזרנות שנהגו בה לעתים העשירים ואף הבינוניים בקהילות הגדולות בטקסי החתונה, בין היתר בצורה של ארוחות ראווה, מתנות יקרות ערך ועדיית תכשיטים יקרים, אנו מוצאים בתקנות הרבות שהותקנו בפאם ובמכנאס מאז המאה ה־17 עד למאה ה־20 בניסיון לעמעם את הפגנת העושר והפזרנות. אולם ריבוי התקנות מוכיח כי סדנא דארעא חד הוא, וכי בני הקהילות נהגו בעניין זה על פי כללי המשחק החברתיים וכללי הכבוד המשפחתיים שחייבו הפגנת עושר כזאת ואף ניהול תחרות בין המשפחות עתירות האמצעים בתוך הקהילה כדי לשמור ואף להאדיר את ״ההון הסימבולי״ שנבע מכך והתלווה להון הכספי שלהן.

הערת המחבר : מסרנים רבים מקהילות שונות סיפרו לי על תופעות חמורות של משא ומתן בין המשפחות על הנדוניה וסכום הכתובה עד סמוך לטקס החופה ממש. לפעמים אף נכשל משא ומתן מאוחר זה והותיר את הכלה פנויה לראשון שיבוא ויקדשה בו ביום. מכאן נובע הביטוי עוף ממולא, שבו כונתה כלה שנקלעה למצב מביך זה בקהילות אזור הסוס. ראה על כך בפרק התיעוד על החתונה היהודית באיגיל נ־וגו.

תקנה בפאס משנת 1618 (טבת שע״ח) התירה ״רק סעודה אחת לכל שמחה: אירוסין, נישואין, ברית ופדיון הבן״, וקבעה כי ״בסעודת הארוס בבית הארוסה יוזמנו רק בני המשפחה הקרובים״ וכי ״בסעודת תגלחת החתן ובסעודות אחרות במו משלוח ה'חינה׳ מן החתן לכלה יוזמנו רק קרובים ותוגבל התקרובת״." התקנה אף ביטלה טקסים רבים שכוננו מאז ומתמיד את החתונה היהודית בקהילת פאס:

גם ראינו לתקן שלא לעשות תקייל" בשום עניין, בשום שמחה ממיני שמחות וגיל, שיהיו לבני ברית הדרים בעיר הזאת; גם לא יעשו סעודה ביום השבת שקודם החופה לשם החופה, לא בבית הכלה ולא בבית החתן. אפילו סעודה שעושה לשושביניו לעת ערב הנקראת קאעה בפי ההמון. גם לא יעשה החתן סעודה בתוך ימי החופה לשם הרבטה" שנהגו לעשות. וכן לא יעשה החתן סעודה מדגים ושאר מיני מאכל, אפילו לשושביניו ביום צאתו מחופתו, כי אם מה שיצטרך לבני ביתו. גם לא ישלח מנחה הנקראת מריינדה לבית הכלה בשבת שקודם החופה.

הערת המחבר : טקס זה נעלם כנראה מטקסי החתונה היהודית בפאס או קיבל שם אחר.

 גם לא ישלח הארוס מנחה לבית הארוסה ביום תשעה באב ולא בעשרה באב, ולא ביום שתקיז דם הארוסה. גם לא יזמין רעיו ואוהביו בבית הארוסה ביום שתקיז דם; גם לא ישלח החתן אלחיניא שלבית הכלה לצורך החופה, כי אם על ידי אשה אחת, ולא ישלח עמה מנחה ממיני מגדים ומשקים, כי אם חמאה ודבש. ובל החלוקות שזכרנו בארוס וארוסה יובנו אפילו הם בלא קידושין, כי אם בשידוכין. [_] גם הוסיפו לתקן לכסות שער הכלה בבגד משי אחר שקיבלה קידושין, ולא תלך לבית החתן, אפילו שערה מכוסה, עד צאת הכוכבים.

מתקני התקנה נימקו את החלטותיהם מרחיקות הלכת במצוקה שנבעה מן המסים הכבדים שהוטלו על הקהילה ואשר הביאו רבים מעשיריה לרדת מנכסיהם, והוסיפו: ״מרבים בסעודות ובאים הגויים לשלול שלל ולבוז בז בסעודות ההם, ואין לאל יד בעל הסעודה לימלט מידם; לפעמים שורו טבוח לעיניו ולא יאבל ממנו״., בתקנה משנת 1698 (אב תנ״ח) טיפלו ראשי הקהל בפאס בעניין הנדוניה ואסרו על ״קרובי הכלה להעניק לה בכלל הנדוניה שום כסף וזהב ובדולח ואבנים טובות ומעות וקרקע ולא שום תכשיט מהפניוש [־־בגדי צמר, בספרדית]; רק חפצי הנדוניה אשר היו נהוגים מימי קדם רשאי כל אחד לעשותם לפי כבודו״.הם אסרו השתתפות  נגנים בתהלוכת הכלה לטבילה במקווה הן כדי למנוע חיקוי של מעשה גויים הן כדי למנוע עירוב גברים ונשים בחגיגה. הם קבעו בי טקסי החתונה והחגיגות המתלוות אליהם יתחילו ״ביום שבת קודש שלפני החופה ממש הנקרא בפי ההמון ישבת ראיי׳״ ולא לפני כן, וכי ״הכנסת הכלה לחופה תהיה בביתו של החתן, וכשתהיה בערב שבת תהיה בבוקר אחרי תפילת שחרית״." את סדרי החתונה החדשים הם קבעו לתקופה של עשר שנים. בסדרה נוספת של תקנות מן השנים 1730-1729(אלול תפ״נז; ראשית תשרי ת״ץ: כסלו ת״ץ; שבט ת״ץ) חזרו ראשי הקהל בפאס והחליטו על צמצום בטקסי החתונה ובחגיגות שמתלוות אליהם, כמו טקס הדכלא [־ביקור החתן] לחתן שנערך בבית הכלה, טקס התקייל וטקס משלוח אלחניא [־החינה] לבית הכלה והחגיגה שנערכה שם במוצאי שבת. כמו כן הם ביטלו את אלמריגיה" משום ״השחתת ממון ואת הכמר [־־הכתר שעונדת הכלה], אסרו על עריכת אטופאן דלערוצא [־הולכת הכלה לבית החתן] בליל שישי, אסרו על הנשים הצעירות להזמין לחתונה את האורחים פרט לאישה זקנה, ואסרו על עריכת טקס לגראמה שכרוך בהחרמת כספים של גברים, בחורים ונשים בטקסי החתונה.

ניסיון אחרון לתקן תקנות בעניין הוצאות החתונה הגבוהות נעשה בקהילת פאס בשנת 1930, בזמן שסדרי הקהילה חדלו להיות מבוקרים ונשלטים בידי דייני הקהילה ורבניה והשלטון הקהילתי עבר לידי ועד הקהילה, שנבחר בידי חלק מבני הקהילה. גם כאן היתה תכלית ההחלטות לצמצם את הוצאות החתונה ולקבוע סדרים אחידים לעניים ולעשירים כאחד," אולם גם החלטות חדשות אלה לא הצליחו לשנות כהוא זה את הנהגה הקהילתית בעניין טקסי החתונה ולא הצליחו לשנות את כללי המשחק החברתי והכבוד המשפחתי שביסוד השוני בקיום טקסי החתונה.

מתקני תקנות אלה מפאם חסו על ממונם של בני הקהילה וביקשו לעמעם את הבזבזנות שהתלוותה לחגיגות המשפחתיות וכן להביא למידת־מה של שוויוניות בהוצאות החתונה בקרב הרבדים הכלכליים השונים של הקהילה; ועם זה שאפו לעמעם עד כמה שניתן את הטקסים שאינם יהודיים במקורם ולהכניס סייגים דתיים שיעמעמו את המגע בין גברים לנשים בטקסים אלה.

הוא הדין בתקנות שנתקנו בעניין זה במכנאס. בקהילה זו ביטל ר׳ רפאל בירדוגו בתקנה מחורף תקס״ו(1806/1805) הבאת תבשילים לבית החתן והכלה ביום הראשון של החתונה. בתקנה משנת תקס״ז (1805/6) נאסר להכין מלבוש רקום לחתן," ובתקנה משנת תקע״ו (1815/6) נאסר על משלוח מנות ותבשילים מבית החתן ומבית הכלה לבתים של קרובים וידידים, וכן על משלוח ארוחת ערב בליל החינה ובליל הרבטא. בשנת תקפ״ד (1825/4) אסרה תקנה לערוך ביקורי קרובים בבית החתן ובבית הכלה בשבת שלפני החתונה (וחגיגת בר המצוה). בתקנה משנת תר״ן(1889/90) הוחלט לצמצם את החפצים שהביאה הכלה בנדונייתה לחפצים משומשים בלבד ולצמצם את ההוצאות הרבות של האירוח המלווה את טקסי החתונה. גם בתקנות משנת תרנ״ז(1896/7) ומשנת תרנ״ח (1897/8) חזרו ראשי הקהל ודרשו מבעלי השמחות לצמצם את הוצאות האירוח המתנהל במסגרת טקסי החתונה הן כדי למנוע בזבזנות הן כדי שלא לבייש את עניי הקהילה, שאינם יבולים לעמוד בתחרות עם בעלי האמצעים. בתקנה מוקדמת, כנראה משנת תקכ״ט (1768/9) על פי סברת עורך התקנות, הוחלט על צמצום מרבי באירוח מוזמנים בטקסי החתונה השונים פרט לטקס החופה; רק לבני המשפחה הקרובים ביותר לחתן ולכלה הותר להשתתף בהם, וכן נאסר על קרובות המשפחה לסור לבית החתן ולבית הכלה בבגדים חגיגיים.

עניינים אלה של הוצאות חגיגות החתונה העסיקו בעבר את משפחות הכלה והחתן ביתר הקהילות במרוקו, עירוניות וכפריות כאחת, כפי שהם מעסיקים גם ביום משפחות רבות שחייבות לעמוד בהוצאות אולם החתונות ואירוח מאות המוזמנים מצד משפחת החתן ומצד משפחת הכלה. אולם עניינים אלה לא היו בתחום החלטתן הבלעדית של המשפחות, שכן הוצאות אלה, כמו כל טקסי החתונה ואירועיה, שייכות היו להביטוס התרבותי של הקהילה, שעמד מעל משפחה זו או זו וחייב באופן בלתי פורמלית את כל בני הקהילה. התקנות של פאס ומכנאס היו ניסיון פורמלי לחולל רפורמות בהביטוס הקהילתי כדי להקל במיוחד על המשפחות דלות האמצעים ולמנוע מהן את הביזיון של אי עמידה בחובות האירוח ובסימני הכבוד המשפחתי. אולם הן לא הצליחו להכניס את השינויים המיוחלים ולא שינו את הפעלה החברתית בקהילות פאס ומכנאס ובקהילות אחרות שאימצו את תקנות פאס, במיוחד הקהילות שהיתה בהן השפעה של המגורשים. כישלון התקנות נבע מכך שלא הרבדים הנמוכים קבעו את כללי ההביטוס הקהילתי ואת כללי המשחק החברתי אלא בעלי האמצעים, שיכלו לנהל תחרות על סימני הכבוד הרשומים בהביטוס התרבותי של הקהילה. דייני קהילת פאס הבינו זאת כנראה בשנת 1698, וקבעו את תוקפה של תקנתם המשנה את סדרי החתונה בקהילה למשך עשר שנים בלבד.

עמוד 84

פיוט חברתי־תרבותי לר' דוד אלקאים(?1940-185)

פיוט חברתי־תרבותי לר' דוד אלקאים(?1940-185)החתונה היהודית במרוקו

עניין זה של הכבוד ושל שמירה על המעמד המשפחתי והחברתי בסולם הכבוד הקהילתי עומד במרכזו של פיוט יחיד במינו שהקדיש ר׳ דוד אלקאים למציאות החברתית הכואבת ששררה בקהילת מוגאדור בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. בשיר מועלה הנתק החברתי החריף שהתקיים בין שני חלקי הקהילה והשפיע על הקשרים ביניהם עד כדי מניעת קשרי נישואים ביניהם משיקולים של כבוד ושל שמירה על מראית המעמד החברתי. המשורר מאשים את המשפחות המבוססות שהעדיפו שבניהן ובנותיהן יישארו רווקים עד סוף חייהם ויחיו ״כאלמנים וכאלמנות״, חסרי זרע של קיימא, ובלבד שלא יתחתנו עם בנות ובנים מבני העניים, ששיוועו גם הם לחתנים ולבלות, אך היו שייכים לרובד הנמוך של הקהילה.

קיטוב כה עמוק של החברה היהודית במרוקו היה מיוחד למוגאדור בגלל תנאי ייסודה וצמיחתה. העיר נוסדה ב־1765 בידי המלך מחמד בן עבד־אללה (1790-1757) שביקש לקדם את הסחר של ארצו עם אירופה ועם אמריקה, והיתה לנמל היצוא העיקרי של מרוקו. לפיתוח הסחר הבין-לאומי הוא יישב בה נציגים של משפחות מוסלמיות ידועות ושל משפחות יהודיות חשובות ברחבי מרוקו, העמיד לרשותם אמצעים כספיים כדי לקיים סחר זה בתנאים נוחים, ועשה מהם ״סוחרי המלך. הוא גם העמיד לרשותם בתים גדולים ומרווחים שכללו מחסנים רחבי ידיים בקומת הקרקע ברובע הקסבה [־המשלט], הסמוך לחוף הים. ברובע זה שכנו היהודים עם נכבדי העיר המוסלמים וסוחרים אירופים. עם הזמן שימשו רבים מיהודי הקסבה סגני קונסולים של מעצמות אירופיות או מתורגמנים או פקידים בנציגויות הזרות שישבו במוגאדור, רכשו משום כך את חסות המעצמות האירופיות והפכו לנתיניהן. הם חשו עצמם בשל כך שייכים למעין אריסטוקרטיה יהודית ושמרו בקנאות על מעמדם.

בו בזמן, בגלל האפשרויות הכלכליות שנפתחו בעיר הנמל עם פיתוח סחר החוץ וסחר הפנים שימשה מוגאדור אבן שואבת להגירה פנימית מתמשכת עבור בני קהילות אחרות, במיוחד קהילות דרומ־מערב מרוקו, שעמדו בקשרי מסחר הדוקים עם עשירי הקהילה. אלה הגיעו בלא כל תכנון והצטופפו ברובע המלאה, שתוחם בידי המלך מולאי סלימאן (1821-1792) בשנת 1807. עם גידול אוכלוסיית המהגרים הם חיו בתנאים קשים הן מבחינת המגורים והתברואה הן מבחינת קשיי המחיה והפרנסה. חלקם עבדו בשירות הסוחרים בנמל, אחרים עסקו במלאכות שונות (כמו מליחת עורות והכנתם ליצוא) וברוכלות, אך רבים חיו מן היד אל הפה כקבצנים ומחזרים על הפתחים. הנהגת הקהילה יצאה תמיד מקרב תושבי הקסבה. עניי הקהילה טענו נגד ההנהגה שהם חוטאים לרגש הסולידריות הקהילתית שאמור לפעום בלבו של כל יהודי, ובמיוחד אם הוא בעל אמצעים.

עד לביקורו של סר משה מונטיפיורי בקהילה בפברואר 1864 לא עלה לסדר היום הקהילתי עניין הפערים החברתיים והכלכליים בין שני חלקי הקהילה. ביקורו של המנהיג היהודי הנודע הפיח תקוות בלב עניי הקהילה. הוא גם הרים תרומה לניקיון רחובותיו הצרים של המלאח מן הזוהמה שהצטברה בהם.06, לאחר מכן החלו הקונסולים האירופים, ובמיוחד הקונסולים הצרפתים, להתעניין בגורלם של המוני היהודים בקהילה. הם קיבלו משלחות של בני המלאח והבטיחו לפעול לטובתם. גם פתיחת בתי הספר הראשונים של אגודת אחים ב־1862 ושל כי״ח ב־1864 ברובע הקסבה גרמה לחידוד תודעת הפערים החברתיים והכלכליים בקרב תושבי המלאח. בתי ספר אלו נפתחו ונסגרו חליפות עד שהתבססו סופית בשנות השמונים. בשנות התשעים של המאה ה־19 נעשו ניסיונות פנימיים שונים לשנות מצב זה של אי־התחשבות בצורכי הרבדים הנמוכים דרך הקמת סניף של ידידי חברת אגודת אחים והקמת חברות צדקה מבין תושבי המלאח, אך ניסיונות אלה סוכלו בידי מנהיגי הקהילה. בסוף המאה ה־19 נעשו אף ניסיונות להדיח את ועד הקהילה, שכל חבריו היו בני הקסבה, ולהקים במקומו ועד מעורב, שייטיב לייצג את רובדי הקהילה השונים, אך גם ניסיונות אלה נכשלו.

זהו בקיצור הרקע החברתי־התרבותי לחיבורו של השיר שלפנינו בידי ר׳ דוד אלקאים, שהיה תושב המלאח ופעל בנחרצות למען בני המעמד שלו. ב־1894 הוא אף נאסר למספר ימים בבית הסוהר משום שהואשם שתלה כרוזים על קירות המלאח שדרשו להחרים את חברת הספנות הצרפתיתPaquet, שלא הסכימה להפריש חלק מהכנסותיה לטובת עניי הקהילה." ר׳ דוד אלקאים היה המשורר העברי היחיד שכתב במרוקו שירי מחאה ותלונה נגד עשירי הקהילה' שחטאו לדעתו כלפי חובת הסולידריות היהודית והקהילתית שלהם. הוא הכיר היטב את ראשי המשפחות העשירות משום שהוא עייר ועיטר את הכתובות היפות שהזמינו אצלו לרגל נישואי בניהם ובנותיהם.

הנתק בין שני חלקי הקהילה לא התעמעם במחצית הראשונה של המאה ה־20 אף על פי שחלק גדול מן המשפחות המבוססות ירדו מנכסיהן ואף שבני הקהילה למדו באותם בתי ספר של כי״ח (אם כי חלק מבני הקסבה למדו בבתי הספר הצרפתיים).

08ו האירוע מתואר במכתב מיום ה־12 במאי 1892 ששלח יצחק בן שימול, מנהל בית הספר של כי״ח במוגאדור, לנשיא החברה בפריס, וזכה לתיעוד גם בדו״חות הדיפלומטיים של הקונסול הצרפתי שכיהן באותה תקופה במוגאדור. המכתב נמצא בארכיון כי׳׳ח, בתיק Archives AIU, Maroc – Ecoles IIB12, Mogador. 109 ראו על כך שיטרית, פיוט ושירה, עמי 515-277 וכן בכתובות של חלק משיריו של ר׳ דוד אלקאים בדיוואן שלו שירי דודים.

פיוט חברתי־תרבותי לר' דוד אלקאים (?1940-185) יוסף שטרית

שטרית יוסף

הנתק בין שני חלקי הקהילה לא התעמעם במחצית הראשונה של המאה ה־20 אף על פי שחלק גדול מן המשפחות המבוססות ירדו מנכסיהן ואף שבני הקהילה למדו באותם בתי ספר של כי״ח (אם כי חלק מבני הקסבה למדו בבתי הספר הצרפתיים).

הערת המחבר :  האירוע מתואר במכתב מיום ה־12 במאי 1892 ששלח יצחק בן שימול, מנהל בית הספר של כי״ח במוגאדור, לנשיא החברה בפריס, וזכה לתיעוד גם בדו״חות הדיפלומטיים של הקונסול הצרפתי שכיהן באותה תקופה במוגאדור. המכתב נמצא בארכיון כי׳׳ח, בתיק Archives AIU, Maroc – Ecoles IIB12, Mogador.

תבנית השיר: השיר כתוב במבנה של קצידה מוסלמית־מרוקנית. הוא מורכב משש סטרופות בעלות טורים שונים באורכם; כל אחת מהן כוללת שניים או שלושה טורים ארוכים בתחילה ושלושה טורים קצרים באמצע, דו־צלעיים ושווי חריזה, וטור ארוך תלת־צלעי בסוף. הסטרופה הראשונה והסטרופה השנייה מתפקדות כסטרופות פתיחה עם תבנית חריזה המיוחדת להן: אבגב דהדהדה ההה בראשונה, רתרת שתשתשת תתת בשנייה. ביתר הסטרופות החריזה סדירה: שלושת הטורים הארוכים הראשונים נושאים חריזה שווה, וכך גם שלושת הטורים הקצרים העוקבים, אך עם חריזה שונה; אשר לטור הסופי התלת־צלעי, שתי צלעותיו הראשונות שוות חריזה עם הסוגר של הטורים הקצרים, וצלעיתו השלישית נושאת חריזה חוזרת בכל הסטרופות. מתכונת החריזה בסטרופות אלה היא אבאבאב גדגדגד דת, הוהוהו זחזחזח חחת, ובר.

המשקל: בדרך בלל שתים־עשרה הברות בבל צלעית בטורים הארוכים ושבע הברות בטורים הקצרים; גם הטורים הסופיים התלת־צלעיים מחולקים לשניים על פי משקלם. שתי הצלעות הראשונות קערות, וכוללות שבע הברות בראשונה וחמש בשנייה בדרך כלל, שעה שהצלע השלישית היא בת שתים־עשרה הברות.

הלחן הפיוט מורכב על הלחן והתבנית של הפיוט ״דברי שיר שבח למלכנו זמרו״ לר׳ דוד (רפאל) אבן עטאר, שחי בפאם בסוף המאה ה־18 ובתחילת המאה ה־19. פיוטיו מפוזרים בכתבי יד של פיוטים שמקורם בפאם ומכנאס ובקובצי פיוטים מודפסים של קהילות אלה.

החתימה: דוד קים(בראשי הסטרופות) חזק (בראש הטור האחרון).

הכתובת: פיוט על משקל ״דברי שיר שבח למלכנו זמרו״; סי(מן): דוד קים.

המקור: שירי דודים לר דוד אלקאים, ירושלים תשמ״ג, עמי 202-201.

1 דְּעו נְבוֹנִים בָּעָם וְהִתַּמְּהוּ, / טרם הֵכִינוּ מזור, אל תִּתְמַהֲמָהוּ.

טְהור עינים לבד יראה ויבין. / שָׁם שָׂם לו חֹק ומשפט [ושם נסהו.

אבן מקיר צעקה, / קיר הַבָּנוּי בֵין אַחִים.

שמה כשאול מועָקָה, / לִטְהוֹר עֵינָיו תִּמְתְּחֵם.

 כָתוּב בספר חֻקָה: / יש נדחים אזרחים;

מְשֻבָּחִים אֶזְרָחִים, / צִיצִים וּפְרָחִים. / זה על זה רָחֲקוּ [מהיות נפסחים.

הערות וביאורים

דעו נבונים: קחו לתשומת לבכם מה שאני עומד לתאר בפניכם, אתם המבינים עניין

 והתמהו: בעניין זה יש סיבה לתמוה ואף להשתומם, על פי חבקוק א, ה

 טרם הכינו מזור: העניין הנדון אין לו תיקון קרוב;

אל תמהמהו: אל תמשיכו לתת יד למצב שהשתרר בקהילה ושיועלה בשיר, על פי ישעיה כט, ט.

טהור עינים לבד יראה ויבין: אדם המסתכל על המתרחש בקהילה בלי פניות מסוגל להבין את המצב הקשה שעוד יתואר;

טהור עינים: על פי חבקוק א, יג;

שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו: המבחן לתבונתו של הקורא הוא המצב הקהילתי שיתואר, על פי שמות טו, כה.

אבן מקיר צעקה: על פי חבקוק ב, יא ״כי אבן מקיר תזעק״. הכוונה למצב השערורייתי שנגדו יוצא המשורר.

קיר הבנוי בין אתים הקיר המסמל את ההפרדה והנתק מפריד בין שתי קבוצות באותה קהילה.

שמה כשאול מועקה: המצב השערורייתי מביא מועקות, לחצים ומצוקות על בני הקהילה, על פי תהלים סו, יא.

לטהור עינים תמתחם: הכוונה כנראה לכך, שהשערורייה הנדונה גורמת לטהור העיניים לפקוח היטב את עיניו ולצפות במתרחש בקהילה.

כתוב בספר חקה: מנהג מושרש היטב בקהילה.

 יש נוהים אזרחים: יש בני קהילה בעלי מעמד נחות בגלל עוניים.

משובחים אזרחים בני קהילה בעלי מעמד גבוה.

ציצים ופרחים: נהנים מיוקרה רבה וממוניטין מצוינים בגלל כספם והונם, על פי במדבר יז, כג.

 זה על זה רחקו מהיות נפסחים שתי הקבוצות החברתיות רחוקות זו מזו ואינן מתחברות זו עם זו.

נפסחים: פוסחים זה על דלתו של זה, אינם מתערבבים זה בזה.

פיוט חברתי־תרבותי לר' דוד אלקאים (?1940-185) – יוסף שטרית

%d7%94%d7%97%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95

זהו בקיצור הרקע החברתי־התרבותי לחיבורו של השיר שלפנינו בידי ר׳ דוד אלקאים, שהיה תושב המלאח ופעל בנחרצות למען בני המעמד שלו. ב־1894 הוא אף נאסר למספר ימים בבית הסוהר משום שהואשם שתלה כרוזים על קירות המלאח שדרשו להחרים את חברת הספנות הצרפתית Paquet, שלא הסכימה להפריש חלק מהכנסותיה לטובת עניי הקהילה." ר׳ דוד אלקאים היה המשורר העברי היחיד שכתב במרוקו שירי מחאה ותלונה נגד עשירי הקהילה' שחטאו לדעתו כלפי חובת הסולידריות היהודית והקהילתית שלהם. הוא הכיר היטב את ראשי המשפחות העשירות משום שהוא עייר ועיטר את הכתובות היפות שהזמינו אצלו לרגל נישואי בניהם ובנותיהם.

וְהִנֵּה רָעָה חוֹלָה לְהוֹרִים בּוּרִים, / לְהִתְחַתֵּן זֶה בָּזֹאת [כחתן דמים.

כְּמַביִּט אל העמל בוגדים וּמַמְרִים, / כמעט קט עבר אָשָׁם [וְהוּרַק חֵרֶם

סורו סורו בִּכְלִמָּה / וּרְאוֹת פָּנִים נִזְעָמִים.

10 אֶחָד לַהֶבֶל דָּמָה / וּלְאַחֵר בוֹלֵס שִׁקְמִים.

                                                                          שֵׁנִי לֶשֶׁם אַחְלָמָה, מִטְּעָמִים נֶעֱלָמִים;

ביאורים לקטע הנ"ל

  • והנה רעה חולה: פירוט המצב השערורייתי שעומד במוקד הכתיבה של השיר, על פי קהלת ה, יב, להורים בורים: האשמת ההורים בבורות, כאן במובן של טפשות, על כך שאינם מרשים לבניהם ולבנותיהם להתחתן על פי רצונם.
  • להתחתן זה בזאת כחתן דמים: ייתכן שיש כאן רמז אירוני לדמים במובן של כספים והון, שעומדים ביסוד סירובן של המשפחות המבוססות לתת לבניהם להתחתן עם בני העניים של הקהילה.
  • כחתן דמים: על פי שמות ד, כה.
  • כמביט אל העמל בוגדים וממרים בני המעמד הגבוה מסתכלים על העמלים, על אלה שאינם מתפרנסים כדי מחייתם, כעל אנשים מוקצים מחמת מיאוס.
  • כמעט קט עבר אשם והורק חרם: בני המעמד הגבוה מאשימים את בני המעמד הנמוך במצבם הנורא ומטילים עליהם כמעט חרם חברתי.
  • חרם: כאן כנראה במובן החברתי של ״הטלת חרם״, ולא במובן ״רשת דיג״ כמו במקור המקראי.
  • הורק חרם: על פי חבקוק א, יז.
  • סורו סורו בכלמה וראות פנים נזעמים: בני המעמד הגבוה מסתייגים מבני המעמד הנמוך ודוחים אותם מעליהם בבושת פנים ואף כועסים עליהם על שמתקרבים אליהם.
  • סורו סורו על פי ישעיה נב, יא.

אחד… שקמים: בני המעמד הנמוך אינם נחשבים בעיני בני המעמד הגבוה בגלל עוניים.

 אחד להבל דמה על פי תהלים קמד, ד.

בולס שקמים על פי עמוס ז, יד.

  • שני לשם אחלמה: בני הקבוצה השנייה נחשבים לעדית שבעדית של הקהילה וליקיריה.
  • עדית
  • (נ') אדמה טובה, קרקע משובחת; הכי טוב, מיטב, מבחר, המוצלח ביותר, הבחירה הטובה ביותר
  • לשם אחלמה: אבנים יקרות, על פי שמות כח, יט; לט, יב;
  • מטעמים נעלמים: למצב זה של חוסר שוויון ושל הפרדה חדה בין שתי הקבוצות אין סיבות מובנות.

פיוט חברתי תרבותי לר' דוד אלקאים -185?-1940-יוסף שטרית

ואם מן הַפַּרְתְּמִים / גם אם אֲטָמִים, / רק מן הקיר וְלַחוּץ [שוכן מרומים.רבי דוד אלקיים

דמם וגם דם זרעם צועק בְּמָרָה: / נגזלים רוב ימיהם [ואין מושיע.

עשוקים גם רצוצים מזיו ואורה, / לבד אור שערם לבן [זיוו הופיע.

15 נשארו כאלמנה חיה צרורה / באין יוצא ואין בא, [אין טוב מביע.

כבחורים כבתולות, / משפט אחד על כֻּלָּם.

 ואם יצאו במחולות / גָּדֵר גוֹדְרִים לִשְׁבִילָם.

              פיהם בקולי קולות, / הַס מֵעֲבוֹר תּוֹךְ צִלָּם.

בשכלם משוש עולם, שבת היכלם; / לבם כשחור עין [וכאבים נעלמים.

  • ואם מן הפרתמים גם אם אטמים הכוונה כאן כנראה לראשי הקהילה בעלי הממון שזוכים ליוקרה ולכבוד גם אם חסרי דעת ותבונה הם;
  • אטמים: חידוש של המשורר, במובן של אטומים, סתומים בשכלם,
  • רק מן הקיר ולחוץ שוכן מרומים: בני המעמד הגבוה אינם מקיימים את דבר ה׳ האוסר אפליה בין בני קהילתו.

    דמם וגם דם זרעם צועק במרה .״: המשורר מעלה במחרוזת זו את מצבם הנורא של רווקים ורווקות מבני המעמד הגבוה הנשארים ברווקותם כל ימי חייהם משום שלא מצאו בן זוג מבין בני מעמדם וסירבו לחפש בן זוג בקרב בני המעמד הנמוך בקהילה.

  • דמם וגם דם זרעם צועק במרה: אלה שאינם מוצאים להם כלה ואלה שאינן מוצאות להן חתן אינם מקיימים את צו ההולדה ואינם מקיימים לעצמם זרע, על פי בראשית ד, י,
  • נגזלים רוב ימיהם ואין מושיע אין מי שיוציא את הרווקים והרווקות מרווקותם ויציל אותם מאסונם לאחר שחיי האושר שלהם נגזלו מהם, על פי דברים כח, כט.
  • עשוקים גם רצוצים מזיו ואורה שמחת החיים המזומנת לכל אדם שהגיע לפרקו ומתחתן נמנעה מבני המעמד הגבוה שנשמעים לקול המעמד ומתמידים ברווקותם;
  • לבד אור שערם לבן זיוו הופיע: רווקותם מאונס מלווה אותם עד לזקנתם;
  • אור שערם לבן זיוו הופיע על פי איוב לז, טו.
  • נשארו באלמנה חיה צרורה באין יוצא ואין בא: אלה שהתמידו ברווקותם חיים חיים עלובים כשל אלמנה ואין להם חיי חברה תקינים; הם נשארים מרותקים לבתיהם;
  • כאלמנה חיה צרורה: על פי שמואל ב כ, ג;
  • אין יוצא ואין בא: יהושע ו, א
  • אין טוב מביע: מצב אומלל זה אין בו טובה, על פי משלי טו, כח.
  • כבחורים כבתולות, משפט אחד על כלם: רווקות נמשכת מוצאים בקרב הגברים ובקרב הנשים כאחד, שתי הקבוצות הן קרבנות לכללי שמירת המעמד שנהגו בקהילה,
  • משפט אחד: על פי במדבר טו, טז.

        ואם יצאו במחולות גדר גודרים לשבילם: כשבני המעמד הגבוה עורכים חגיגות ומסיבות כמו טקסי                                                               חתונה למשל, הם מקפידים היטב על אי השתתפותם של בני המעמדות הנמוכים בחגיגות;

         ואם יצאו במחולות: על פי שמות טז, כ ומקורות נוספים;

          גדר גודרים לשבילם: על פי יחזקאל כב, ל ואיכה ג, ט.

  • פיהם בקולי קולות, הס מעמר תוך צלם: אם מישהו מבני המעמד הנמוך מעז להתקרב למקום השמחה הם צועקים עליו ומגרשים אותו מתחומם.

        בשכלם משוש עולם, שבת היכלם: בני המעמד הגבוה נהנים ממנעמי העולם ושוכנים בבתים מפוארים

 לבם כשחור עין: לבם שחור, אין בו רחמים על אחיהם העניים

וכאבים נעלמים: אינם משתתפים בצערם של אחיהם ואין עושים דבר להקל על מצבם

פיוט חברתי תרבותי לרבי דוד אלקאיים- סיכום המאמר על ידי פרופ' יוסף שטרית

20 קרבתם אך למותר מִשָּׂפָה לַחוּץ, / ולבם כרחוק מזרחהחתונה היהודית במרוקו

[מן המערב.

על הַפָּחות מערכּם דְּבָרָם נָחוץ, / ולהפיק את רצונם יודו

[קהל רב.

ואם רבתה משטמה אין מי שיחוס; / איש על פתח בית

 [עמית יכין מארב.

חלקה טובה תקולל / אם מאתם נהייתה.

 כאיש זקן כעולל / ש'ךה ישיתו בָתָה.

25 פשעם בארץ צלל, / תפול עליו אימתה.

                        אך חטא הדל לא עלתה / לו ארוכתה; / נחשב כפשע

                             [בל ימח לעולמים.

יהי רצון מלפני אלֹד׳ים חיים / ישיבנו מהר בתשובה שלימה.

 ישיב לב אחים על אחים רחמתים, / יסיר קנאה ותסרות

 [וכל מלחמה.

יפיל קיר הבנוי בין החומותים, / ישלים קהלות קדש

[קךמה וימה.

30 ירבה כספם וזהבם, / בם ימצאון חנינה.

יאיר אורם בנתיבם. / אור הדעת ותבונה.

                                     

יבדיל הסיג מקרבם, / ישאר זך כלבונה

עליונה ותחתונה: / ואז תשובנה / אהבה ואחוה וחיים נעימים.

מי כמוך מושיע, יה נשיא ורם? / חיש נא גאולתנו,

[איו בלעדיך.

 

35 וסלח חטאת עמך נטו בעברם, / כדברך לנביא אמת

[כי הם בניך.

וזכור זכותם וראה כי הפשט עורם, / נערה בשרם

 [על קדושת שמך.

 

בין אדום וישמעאל / תמיד יום יום ימשוכון.

ניב שיפתותם לא הועיל, / על במותם ידרוכון.

שניהם עטו במעיל / שנאה, חיצון ותיכון.

40 חזק מלכותם בשכון / מקדש על נכון / יתגדל שמך

[לעד ולעולמים.

קרבתם אך למותר משפה ולחוץ: הצהרותיהם של בני המעמד הגבוה בעניין דאגותיהם לבני הקהילה העניים, שהם רוב עצום בקהילה, אין בהן ממש ואינן כנות; הם משלמים אך ורק מס שפתיים לסולידריות הקהילתית¡ אך למותר: משלי כא, ה; ולבם כרחוק מזרח מן המערב: בלבם אין בני המעמד הגבוה רוחשים כבוד לאחיהם העניים ורחוקים מאוד מענייניהם הקיומיים, על פי תהלים קנ, יב.

על הפחות מערכם דברם נחוץ: הם פונים לשלטונות ולנציגים הדיפלומטיים בשמם של עניי הקהילה, שהם במעמד פחות, על פי שמואל א כא, ט; להפיק את רצונם יודו קהל רב בני הקהילה מרצים את בני מעמד העשירים ומודים להם על מה שהם עושים כביכול למענם, על פי משלי ח, לו; יח, כב; יב, ב.

ואם רבתה משטמה אין מי שיחוס: הכוונה כנראה למתחים הרבים שהתגלעו בין המשפחות העשירות על השליטה בקהילה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, ובכלל זה הניסיון להדיח מכהונתו את ראובן אלמאליח, שכיהן במשך תקופה ארוכה כראש הקהילה; רבתה משטמה: על פי הושע ט, ז; איש על פתח בית עמית יכין מארב רמז למדנים ולתככים שניהלו ביניהם מנהיגי הקהילה.

חלקה טובה תקולל אם מאתם נחיתה: אם בני המעמד הנמוך יוצאים ביזמה טובה לקהילה היא נחשבת בעיני בני המעמד הגבוה לפעולה שיש להתנגד לה, לשלול אותה ולבטל אותה כמעשה בלתי ראוי; חלקה טובה: במובן מושאל, על פי מלכים ב ג, כה.

כאיש זקן כעולל שדה יעשו בתה: כל בני המעמד הגבוה מאוחדים בדעותיהם ובעמדותיהם השליליות כלפי בני המעמד הנמוך ובביטול מעשיהם ויזמותיהם של בני המעמד הנמוך; שדה יעשו בתה: על פי ישעיה ה, ו.

פשעם בארץ צלל המעשים הרעים שעושים בני המעמד הגבוה אינם נזקפים לחובתם, כאילו בלעה אותם האדמה, על פי שמות טו, י; תפול עליהם אימתה: אין כאן כנראה מבע של קללה כלפי בני המעמד הגבוה. כוונת הטקסט — אלה שאמורים להיות רגישים, הן בתוך הקהילה הן מחוץ לקהילה, למעשים הבלתי ראויים או הבלתי מוסריים של בני המעמד הגבוה אינם ממלאים את תפקידם ואינם מענישים אותם, כאילו הם פוחדים מהם; למעשה הם כנראה משחדים אותם בכסף ובמתנות כדי להעלים עין; תפול עליהם אימתה: שמות טו, טז.

אן חטא הדל לא עלתה לו ארוכתה: לעומת הסלחנות השערורייתית שממנה נהנים בני המעמד הגבוה מקפידים הקפדה רבה עם בני המעמד הנמוך ומענישים אותם בחומרת הדין; לא עלתה לו ארוכתה: לא היה לו תיקון, על פי ירמיה ל, יז ומקורות נוספים;ארוכתה צורה מוארכת של ארוכה, משיקולי חריזה, נחשב כפשע לא ימח לעולמים: על פי מקורות שונים בתהלים.

יהי רצון… ישיבנו מהר בתשובה שלימה: תפילת המשורר לחזרה בתשובה של כלל בני הקהילה כדי שיפחתו המתחים הקיימים ביניהם ויבוא תיקון לפירוד ולחוסר האחווה. יהי רצון מלפני אלקים חיים: מלשון התפילה; ישיבנו מהר בתשובה שלימה: על פי איכה ה, כא ומקורות נוספים; בתשובה שלימה: מלשון חז״ל.

ישיב לב אחים על אחים רחמתים: איחולי המשורר כי בני המעמד הגבוה ישנו את יחסם כלפי אחיהם העניים כך שיתמלאו רחמים עליהם בשל מצבם הקשה; ישיב לב אחים על אחים: על פי מלאכי ג, כד ״והשיב לב אבות על בנים״; רחמתים: חידוש סמנטי של המשורר, כאן במובן של רחמים ולא כמו במקור, שופטים ה, ל; יסיר קנאה ותחרות וכל מלחמה: תפילת המשורר שישררו שלום ואחווה בין בני הקהילה המסוכסכים והמפורדים; יסיר קנאה ותחרות: מלשון התפילה.

יפיל קיר הבנוי בין החומותים: הקיר לא היה קיר פיזי שכן שתי השכונות היהודיות לא היו סמוכות ממש; שתי השכונות הנפרדות היו קרובות מבחינה גאוגרפית, אך חומה של איבה — או לפחות של אי-אהדה של העשירים כלפי העניים — מפרידה ביניהן; חומותיים: כאן במובן של שכונה, עם רמז אולי למונח הערבי הזהה בצליליו למונח העברי, אל־חומא שמשמעו ״השכונה״; ישלים קהלות קדש קדמה וימה רמז למיקומן הגיאוגרפי של השכונות היהודיות: המלאח שבו הצטופפו עניי הקהילה שכן במזרח העיר והקסבה שבה גרו עשירי הקהילה היתה במערב העיר, סמוך לחוף הים; ישלים: ישכין שלום בין תושבי שתי השכונות היהודיות; קהלות קדש: מן הלשון הרבנית.

ירבה כספם וזהבם על פי פיוט נפוץ המושר במוצאי שבת בטקס ההבדלה ״המבדיל בין קדש לחול חטאתינו ימחול״ למשורר בשם יצחק; בם ימצאון חנינה: חנינה כאן במובן של רווחה ונוחות כתוצאה מרחמי הבורא.

יאיר אורם בנתיבם, אור הדעת ותבונה תפילת המשורר להשכנת הישגי ההשכלה בקרב בני הקהילה כדי שישכילו לסלק את הפירוד והשנאה מקרבם; יאיר אורם בנתיבם על פי איוב מא, כד; אור הדעת והתבונה: אור ההשכלה.- המשורר היה מראשי תנועת ההשכלה בקהילת מוגדור

יבדיל הסיג מקרבם… כלבונה תפילת המשורר לסילוק רגשות העוינות והזלזול של העשירים כלפי העניים כדי להשאיר את הלבבות זכים וטהורים; ישאר זך כלבונה: על פי שמות ל, לד; ויקרא כד, ז.

עליונה ותחתונה: הכוונה כנראה לבני המעמד הגבוה, עשירי הקהילה שגרו בקסבה ולבני המעמד הנמוך, שגרו במלאח; ואז תשובנה אהבה ואחוה וחיים נעימים: תפילה לאיחוי הקרעים והשסעים המפרידים בין שתי הקבוצות החברתיות בקהילה.

מי כמוך, מושיע, יה נשא ורם: הכוונה לאלוהי ישראל, על פי דברים לג, כט; חיש נא גאולתנו, אין בלעדיך: רק אלוהי ישראל מסוגל להביא את הגאולה לעם ישראל; אין בלעדיך: חוץ ממך אין מושיע וגואל.

וסלח חטאת עמך נטו בעברם תפילה למחילת פשעי ישראל ופשעי בני הקהילה על גבהות ליבם; כדברך לנביא אמת כי הם בניך: על פי במדבר יד, כ; נביא אמת משה רבנו, על פי לשון חז״ל.

וזכור זכותם וראה כי הפשט עורם… קדושת שמך: תפילה שהאל יזכור את הזכויות הרבות שהצטברו לטובת עם ישראל על הסבל הנורא והרדיפות הבלתי פוסקות של הגלות הארוכה; הפשט עורם: על פי מיכה ג, ג; נערה בשרם: נגלה בשרם לאחר שהפשט ממנו העור, על פי ישעיה לב, טו; על קדושת שמך: כל הסבל הנורא שהוא מנת חלקו של עם ישראל הוא חווה אותו על קידוש השם.

בין אדום וישמעאל תמיד יום יום ימשוכון: הכוונה לקהילות הנמצאות בגלות אדום, בארצות הנוצריות, ולאלה הנמצאות בגלות ישמעאל, בארצות ערב; יום יום ימשוכו: הם מושכים בעול הגלות בלא הפסק.

ניב שפתותם לא הועיל; עדיין לא התקבלו תפילות עם ישראל לגאולה; על במותם ידרוכון: הכוונה לארצות הגויים שבהן ממשיך עם ישראל לשכון ולסבול את עול הגלות, על פי דברים לג, כט.

שניהם עטו במעיל שנאה, חיצון ותיכון: הכוונה לשתי קבוצות הארצות של הגלות, לאנטישמיות השוררת בארצות הנוצריות ולשנאת היהודים היוקדת של הערבים והמוסלמים; עטו במעיל שנאה: על פי צירוף של מקורות שונים — שמואל א כח, יד! ישעיה נט, יז! תהלים קט, כט; חיצון ותיכון: הכוונה לארצות הקרובות והרחוקות שבכולן סובלים היהודים מיחס הגויים.

40 חזק מלכותם בשנון מקדש על נכון משמעות הגאולה המיוחלת היא חיזוק העצמה הפוליטית של עם ישראל בארצו, שגס בית המקדש ייבנה בה מחדש; על נכון: על מכונו, על פי ״אל נכון״, שמואל א כג, כג; יתגדל שמך לעד ולעולמים: רמז לכך שהפיוט הוא רשות לתפילת הקדיש המתחילה בתבות ״יתגדל ויתקדש שמיה רבא״.

6 לסיכום

שירו הסטירי של ר׳ דוד אלקאים מעלה במלוא חריפותו את עקרון שמירת הכבוד המשפחתי ברובד העליון של החברה היהודית במוגאדור וכריכתו בסדרי החתונה המשובשים לדעתו בתוך הקהילה. שמירה קפדנית כזו על המעמד המשפחתי שנהגה במוגאדדר מנעה חיי משפחה מעשרות בנים (ובמיוחד בנות) של משפחות מבוססות בקהילה ואמללה אותם עד סוף חייהם. המשורר חוזר ומדגיש שהתנהגות זו לא היתה של בודדים ויחידים, כפי שקורה בבל חברה טבעית, אלא תוצאה מעמדה מעמדית ברורה כלפי בני המלאח, שהביאה להרחקתם מקשרי החיתון שלהם בגלל הזלזול שחשו כלפיהם.

קיטוב כזה בחיים החברתיים היהודיים והשלכותיו על קשרי הנישואין לא היה בוודאי מיוחד לקהילת מוגאדור, שכן גם בהביטוס התרבותי של יתר הקהילות עלה עניין הכבוד המשפחתי ביסוד העמדות של המשפחות כלפי משפחות אחדות כשעמדו להחליט אם להתחבר אליהן בקשרי נישואין או לא. אולם במוגאדור התקיימה הפרדה פיזית וגאוגרפית בין היסודות המבוססים מזה ויתר בני הקהילה מזה. אלה חיו ברובע הקסבה הבורגני ואלה חיו בצפיפות נוראה במלאח; אלה חשו עצמם קרובים לאירופה בגלל חסותם ונתינותם הזרה ושייכים למעין אריסטוקרטיה יהודית, ואלה חיו חיי דלות קהילתיים מסורתיים. אף שהמסגרת התרבותית הקהילתית היתה משותפת לשתי הקבועות, מרחק גאוגרפי וכלכלי זה העמיק עוד יותר את המרחק החברתי בין שני חלקי הקהילה עד כדי ניכור ואף הדרה של הקבוצה השנייה מצד בני השכבה העליונה. ביתר הקהילות מנעו יחסי השכנות של היסודות השונים בקהילה, שגרו בשכונה אחת, תחושת ניכור זו בין רובדי הקהילה ועמעמה תופעה זו של רווקות מאונם לשמירה על המעמד החברתי.

הקיטוב שהתקיים במוגאדור מראה עד כמה אסטרטגיות החיתון והנישואין כרוכות במערכים החברתיים, התרבותיים והכלכליים הכוללים של בני הקהילה, ובכללם מערכי הכבוד והיוקרה ופיזורם הבלתי מפורש בקרב רובדי החברה השונים. בקהילה המסורתית הסגורה לא היתה אפשרות לחרוג מכללים אלה משום שלא הצעירים בחרו בעיקרו של דבר את בני זוגם ובנות זוגם אלא הוריהם, ואלה השתדלו לשמור על מעמדם המשפחתי בסולם הכבוד הקהילתי גם דרך קשרי הנישואין. אם היו חריגות מכללים אלה הן נבעו בעיקר ממצבן של נשים שהתאלמנו או היו גרושות או חיו ברווקות שהגיעו מזמן לפרקן ולא מצאו בן זוג מתאים להן מבחינת מעמדן המשפחתי. במוגאדור לא אפשרה ההקפדה היתרה על כלל הכבוד המשפחתי הכרוך בשמירה על המעמד החברתי חריגות באלה, והותירה נשים רבות יחסית מבנות המעמד הגבוה ברווקותן.

עניין זה מראה גם שעיקר הלחצים הפסיכולוגיים הנוגעים לחתונה הוטלו על בנות הקהילה עד למציאת חתן מתאים והכנסתן מתחת לחופה. אמנם הטקסים הרבים שכוננו את החתונה היהודית המסורתית תפקידם היה לעודד את רוחה של הכלה העומדת לעזוב את קן משפחתה בלא הכנה כלשהי לבד מן החובה למצוא חתן הרשומה בהביטוס הקהילתי ובטבע האנושי ולחנוך אותה במידת־מה לתפקידה החברתי החדש. אולם גילה הצעיר של הכלה לא אפשר לה תמיד להפיק תועלת מניסיונות חניכה אלה לבד אולי מרישומם של הטקסים בתודעתה ובמסכת רגשותיה. רק החיים היום־יומיים עם בעלה הצעיר(או המבוגר ממנה לפעמים) ועם בני משפחתו ובמיוחד עם אמו וכן ההסדרים ההדדיים שהצליחה לגבש אתם, ולאחר מכן הילדים שילדה לבעלה, הם שקבעו לבסוף את מקומה במשפחתה החדשה ואפשרו לה למלא את תפקידיה כאישה וכאם.

בסיכומו של דבר, טקסים אינם מסלולי הכשרה עבור יחידים או קבוצות. הם מבדלים מקטעים מיוחדים בחיי האדם או בחיים החברתיים ומעניקים להם משמעות תרבותית אוניברסלית או מקומית על פי הנחות היסוד של ההביטוס הקהילתי ועבור כלל הקהילה. תפקידם העיקרי לאפשר השתקפות של ערכי החברה וסדריה בעורה דרמטית ותאטרלית כדי לחזור ולאשר אותם ולהעניק להם תוקף מחודש. מבחינה זאת הטקסים פועלים במעגל סגור ומפנים קודם בול אל עצמם ואל התנהלותם, שנושאת את מוקד המשמעות המידית והחווייתית של הטקס. זאת גם הסיבה שטקסים שונים מאבדים את משמעויותיהם בעיני בני הקהילה לאחר שחלו תמורות בתרבות הקהילתית, על אף שהם ממשיכים להתקיים – כאילו מתוך שגרה ותו לא – בהביטוס הקהילתי.

תקנות קהילות פאס ומכּנאס בעניין טקסי החתונה והוצאותיהם המוגזמות מוכיחות שמשמעויותיהם התרבותיות הסימבוליות של הטקסים, שנוגעות למקורותיהם ולתכליותיהם, אינן מוערכות באותה המידה בידי כלל רובדי הקהילה. דייני הקהילה ורבניה שתיקנו את התקנות הבחינו ברורות בין הטקסים שמקודם בהלכה ובמסורת היהודית המקורית ובין הטקסים שהטמיעה הקהילה היהודית מתוך המפגש שלה עם התרבות הבֵּרְבֶרית והתרבות המוסלמית הסובבת. בטקסים מן הקטגוריה הראשונה, כמו טקס הטבילה במקווה וטקס שבע הברכות, הם לא ביקשו להכניס תיקונים לבד מחיזוק השמירה על המוסר. אשר לטקסים מן הקטגוריה השנייה, הרבנים ניסו בעצם לבטל אותם ולטהר את טקסי החתונה מן ההשפעות הזרות שנספחו אליהם לדעתם מתוך חיקוי של מעשי גויים. כישלון התקנות בעניין החתונה מוכיח, שמבנה הכלאיים של ההביטוס הקהילתי היה חזק יותר ומושרש הרבה יותר ממה שהרבנים יכלו לשער. גם ניסיונם השני בפאס להגביל את השינויים לתקופה של עשר שנים בלבד לא עלה יפה כנראה. הן בעניין טקסי החתונה הן בעניין האמונות המגיות נבנה ההביטוס התרבותי של הקהילות היהודיות במרוקו מתוך הטמעה ושילוב של היסודות ההלכתיים והרבניים המייסדים של הקהילה מחד גיסא ושל יסודות תרבותיים ולאו דווקא דתיים – מגיים, ברבריים, מוסלמיים, ספרדיים וצרפתיים – מאידך גיסא. הכלאה זאת, שכללה גם מתן משמעויות חדשות ליסודות הלא־יהודיים במקורם, היא שקבעה את המספר הרב, את המגוון ואת הרצף של טקסי החתונה היהודית המסורתית בהביטוס הקהילתי של יהודי מרוקו.

סוף המאמר החתונה היהודית המסורתית במרוקו ; מסה חברתית תרבותית – יוסף שטרית

עמוד 98

חתונות יהודיות בצפון מרוקו גילה הדר-בקהילות טנג׳יר, תיטואן, לאראצ׳ה, אלקצר כביר, ארסילה, מליליה וסאוטה שבצפון מרוקו ובקהילת גיברלטר.

חתונות יהודיות בצפון מרוקו

גילה הדר

  • הדברים אמורים בקהילות טנג׳יר, תיטואן, לאראצ׳ה, אלקצר כביר, ארסילה, מליליה וסאוטה שבצפון מרוקו ובקהילת גיברלטר.

כשברא אלוהים את האדם זכר ונקבה, ציווה עליהם ״פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה…״. חכמי ישראל ייחסו חשיבות יתרה להתקשרות בין איש ואישה וקראו לה קידושין, שכן ברית זו כוללת ערכים נעלים החורגים מהסכם של חולין הנעשה בין בני אדם ומקנים לה ממד של קדושה. בעבר היוו הנישואין ברית בין משפחות או קבוצות שארות והיה להם תפקיד כלכלי וחברתי — שימור הזהות החברתית וערך הקניין. ראש המשפחה הוא הנאמן על הבית, על הנכסים והרכוש ועל האמונה היהודית. איחוד הזוג בטקס הנישואין בשיתוף כלל המשפחה והקהילה מורה לנו, שמטרת הנישואין היא רבייה והעמדת צאצאים במסגרת המשפחה. כדי למנוע נישואין חשאיים, או נישואין בביאה, שגרמו להתרופפות הסדר הציבורי, תוקנו ביהדות ספרד תקנות נגד נישואין חשאיים וקידושי סתר. מטרת התקנות היתה לשמור על הסדר החברתי ועל מערכת הערכים שקידשה את ערכי הייחוס והממון.

הערת המחברת: בר אשר, ספר התקנות, עמ' 48, תקנה ראשונה מתוך ״כרם חמר״: ״ששום בר ישראל לא יקדש לשום בת ישראל, כי אם דווקא במניין עשרה. ובתוכם חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל, או דיין מדייני העיר, וכן בכניסתם לחופה…״. נראה שהמנהג לא הופנם, וכעבור 100 שנה, בשנת שנ״ב (1592), הותקנה תקנה דומה (ראו שם, עמ' 90). תקנה דומה תוקנה בכל הקהילות הספרדיות שאליהן הגיעו המגורשים; ראו רוזן, יחיד וקהילה.

טקסי הנישואין הם טקסים עתיקים שכמעט לא השתנו במשך הדורות. בכל מרוקו נחגגו הנישואין במשך שבועיים. היו אלו טקסים מרהיבים ביופיים שפעלו על כל החושים. לכל מילה, קול, צבע, צליל, מאכל ומנהג היתה משמעות סמלית. אחד המרכיבים העיקריים שהבדילו את טקסי החתונה של היהודים הספרדים בצפון מרוקו משל יהודי מרוקו היו שירי החתונה בשפה הספרדית היהודית, ה״חכיתיה״.

תוכן השירים רצוף מנהגים ונימוסים, מסורות וחוויות. נושאיהם הם ההיכרות של החתן והכלה, יום הכרזת החתונה, חלומות הכלה על חתנה המיועד, ההליכה למקווה, יום החופה, הנדוניה, ושמחת המארחים והאורחים. נוסף לשירים בספרדית יהודית שרו בחתונות פיוטים עתיקים וחדשים בעברית.

מטרת המאמר היא לתאר כיצד חגגו היהודים הספרדים בצפון מרוקו את הנישואין; כיצד השתמשו המשפחה והקהילה באסטרטגיית הנישואין כדי להגן על החברה היהודית מפני השפעות חיצוניות שהעמידו את קיומה במבחן; כיצד השפיעו שלוש התרבויות — היהודית, הספרדית־נוצרית והמוסלמית — על טקסי הנישואין בין היהודים.

המקורות למאמר זה שונים ומגוונים: ספרות נוסעים, קבצים של שירי חתונה, פתגמים, וכן עדויות בכתב ובעל־פה שרשמו, סיפרו ושרו יהודים ילידי המקום בארצות שאליהן היגרו — ישראל, ונצואלה, ספרד, צרפת, קנדה, ארצות הברית ועוד. אני מודה לכל מי שסייעו בידי: בני משפחת סלמה (אלקצר כביר); לאון (יהודה) סלמה ז״ל, אחותו מארי סלמה במרגי ז״ל, גיסתו סימי סודרי סלמה ובתה לוסי לוי יבדל״א, וכן משפחות אמסלם ז"ל, בן יפלח, בן שבת וכהן מהעיר לאראצ׳ה; רחל בן יפלח קורקוס ז״ל, סימי בן יפלח אמסלם ובנה חיימה, הרב שלמה בן שבת ואשתו סטה ודודתי פורטונה כהן סלמה ז"ל— ששרו, תיארו, כתבו, סיפרו והסבירו לי את כל הפרטים שלא ידעתי ולא הבנתי.

הערות המחברת: רבים משירי החתונה בספרדית יהודית הם שירים עתיקים שמקורם בחצי האי האיברי לפני הגירוש(גירוש ספרד 1492, גירוש פורטוגל 1497). רבים מיהודי מרוקו הם צאצאי המגורשים, אולם השפה הספרדית היהודית השתמרה בעיקר בקרב אלו אשר התגוררו בצפון מרוקו. החכיתיה דומה ללשון הלדינו בפי שהשתמרה אצל מגורשי ספרד שהתיישבו באימפריה העות׳מאנית (תורכיה, יוון, בולגריה, יוגוסלביה וא״י).

רוב מילות השירים הן תעתיק מהקלטות פרטיות שהקלטתי בחודשים מאי ויוני 1982 מפי סימי בן יפלח אמסלם ובנה חיימה יבדל׳׳א ומארי סלמה במרגי ז״ל. לכל שיר מספר וריאנטים על פי קהילת המוצא של המסרנים. השירים נמסרו בעל־פה מדור לדור, ובחלוף הזמן נשכחו מילים ונוספו אחרות במקומן. יש הבדלי גרסאות בין השירים ששרה הגברת מימי אמסלם בשנת 1982 ובין אותם השירים שרשמה בכתב יד בשנים 2000-1998.

המאמר סובב בשלשה צירים מרכזיים: ממד הזמן, הממד הגאוגרפי והממד האנושי. בפרק הראשון נעסוק בחשיבות מוסד הנישואין, בתהליך בחירת החתן והכלה, בגיל הנישואין ובהכנות לטקס החתונה. תהליכים אלו נעשו על פי ההלכה היהודית, המסורת האיברית ואילוצי היום יום של החיים בקרב החברה המוסלמית. בפרק השני נעסוק בטקסי החתונה עצמם ובמשמעות הסמלית של כל פרט מהטקסים, שכוונו למטרה אחת: השאיפה והתקווה לנישואין מאושרים ולידת ילדים(עדיף בנים), כדי לשמור את קיומן של המשפחה והקהילה היהודית. הפרק השלישי עוסק בסיום חגיגות הנישואין. בנספח הודפסו מספר שירים שהקלטתי, רשמתי ותרגמתי.

במאמר שילבתי שירי חתונה עתיקים וחדשים שנהגו לשיר במהלך טקסי הנישואין. נראה שלכל טקס ויום היו שירים מיוחדים, אך עם חלוף הזמן החלו לשיר חלק מהשירים במהלך כל הימים וכן נוספו שירים חדשים. רבים מהשירים פורסמו בספרים ומאמרים בידי חוקרים; חלקם נרשמו פה לראשונה, כמו ״פאיפרו״ ו״הכלה הנמלטת״.

השירים בחכּיתיה הם דוגמה קלסית להמשכיות ותמורה שתחוללו בטקסי הנישואין. השפה והטקסים לא נותרו כפי שהובאו מספרד בסוף המאה ה־15. אל השפה והטקסים חדרו במשך השנים מילים ומנהגים מוסלמיים, ספרדיים מודרניים וצרפתיים, מילים ואירועים אשר השלימו את החסר לעצמים ומראות חדשים. מחד גיסא שימרו השירים והטקסים את ההוויה היהודית והאיברית העתיקה, ומאידך גיסא הפנימו המשוררים והשרים לתוך השירים חוויות חדשות מן המקום והחברה הסובבת כמו שירי חתונה בערבית מרוקאית, שירים צרפתיים, שירים וריקודים מספרד וכן ריקודים מודרניים כ״טעו״, ״פוקס טרוט״ ואחרים.

התמקדתי בעיקר בקהילות הספרדיות של צפון מרוקו מנקודת מבט פנימית מבלי להשוות לטקסי חתונה במרוקו ה״צרפתית״. במקרים שהשוויתי טקסים ושירים היתה זו השוואה לקהילות יהודיות אחרות של מגורשי ספרד, בעיקר באזור המזרחי של אגן הים התיכון — קהילות היהודים באימפריה העות׳מאנית (סלוניקי, תורכיה) ששמרו גם הן על השפה, המנהגים וחלק מהמסורות האיבריות.

חתונות יהודיות בצפון מרוקו גילה הדר-בקהילות טנג׳יר, תיטואן, לאראצ׳ה, אלקצר כביר, ארסילה, מליליה וסאוטה שבצפון מרוקו ובקהילת גיברלטר.

 גיל הנישואין ודפוסי בחירת הכלה/חתן

 2.1 גיל הנישואין

״בת לאביה מטמונת שווא, מפחדה לא ישן בלילה. בקטנותה שמא תתפתה, בנערותה שמא תזנה, בגרה שמא לא תינשא, נשאת שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה שמא לא תעשה כשפים״.(סנהדרין ר ע"ב)

עד אמצע המאה העשרים העדיפו ההורים במרוקו להשיא את הבנות בגיל צעיר על פי המסורת והמנהג העברי., לא מצאתי עדויות בכתב או בעל־פה לנישואי ילדות מתחת לגיל 13 מלבד מקרה אחד שאירע בלאראצ׳ה בשנת 1853 : ״על עניין הקידושין שקדש יעקב גבאי קטנה בת י״א שנים בפני אביה יעקב מילול״. נראה שקידושי קטנה היו חריגים, ורבי יצחק בן וואליד מתיטואן נשאל אם הנישואין תקפים.

מעדויות, מזיכרונות ומנתונים ממפקד אוכלוסין שנערך בעיר מליליה בין השנים 1883-1880 עולה, שהורים בצפון מרוקו השיאו את בנותיהם בגיל 15-13. המנהג להשיא את הנערות בילדותן נמשך גם בשנות השלושים של המאה העשרים."

נוסף למסורת העברית השפיעו על גיל נישואי הבנות גורמים חברתיים, פוליטיים ופסיכולוגיים, כגון החשש שהנערות תינשאנה בכפייה למוסלמים או נוצרים ותמרנה את דתן. בכל רחבי מרוקו מפורסם המעשה של הנערה ״סול הצדיקה״(סול חצ׳ואל), נערה בת 14 מטנג׳יר שנחטפה והועברה לארמון המלך בפאס. ניתנה לה האפשרות להמיר את דתה לאסלאם ולהינשא לבן המלך או למות. סיפור חטיפתה וסירובה להמיר נכתב, סופר והושר לילדים בעריסה כדי שתמיד ישמרו על יהדותם ולא ימירו את דתם.

עוד השפיע הזיכרון ההיסטורי של טראומת הגירוש מספרד. חלק מבני המשפחה נותרו בספרד לאחר שהשתמדו, אם מרצון ואם מאונס, ואחרים איבדו את בני משפחתם בנדודים בנתיבי הים התיכון."

גורם נוסף הוא ערך הכבוד. נערה לא נשואה היא התגשמות הפגיעות של הקבוצה, ולכן העדיפה המשפחה להשיא את הבת במהירות כדי להימנע מסכנה של קלון למשפחה ולהעבירה אל השגחתו של גבר אחר — בעלה.

הערת המחבר: מכיוון שאין האישה מסוגלת לבדה לשמור על כבודה בשל מגבלותיה הפיזיות ״עזרה״ המשפחה והקהילה לאישה על ידי חקיקת חוקים בכתב ובמנהג שקבעו עבורה נורמות של התנהגות, ובעיקר דרישה לצניעות מינית. ראה פיט־ריברס, כבוד ומעמד, עם׳ 78-19.

עוד יש להביא בחשבון את התמותה הגבוהה ואת תוחלת החיים הקצרה. הורים רצו לראות את ילדיהם ״מסודרים״, דהיינו אחרי שהקימו משפחה והבטיחו את המשכיות השושלת. נישואי הבנות בגיל צעיר גרמו לעתים לתוצאה הפוכה מהמקווה: במקום שמחה — מוות טרגי. שנת הנישואין הראשונה היתה השנה העיקרית לתמותת נשים ויילודים, וזאת מכיוון שהנערות לא הגיעו לבשלות מינית וגופנית בשל התזונה הלקויה, היגיינה ירודה ולחצי המשפחה להעמיד זרע של קיימא כבר בתחילת הנישואין. רוב המשפחות היו ערות לסיכון הכרוך בנישואי נערות. המשפחות העשירות חששו לאבד חלק מרכושן לחתן שבתוך מספר חודשים יישא אישה אחרת, ואילו למשפחות העניות היה זה אבדן הסיכוי לחתן בנות נוספות.

הערת המחבר: מקור היסטורי והלכתי לריבוי תמותת נשים וילדים בלידה ולאחריה הוא הסכמות הקהילה לגבי ירושת הבעל את אשתו. ברבים מחוזי הנישואין הוצב תנאי, המתנה את עניין ירושת הבעל את אשתו בהותרת זרע של קיימא. לפי מנהג טוליטולה(טולידו שבספרד) הבעל חולק עם הזרע את כל העיזבון. אם מתה ללא זש״ק (זרע של קיימא), חולק הבעל את העיזבון, כולל נכסי מלוג (נכסים שלא נישומו בכתובה והם בבעלותה המלאה של האישה), עם יורשי האישה.

הן הרבנים הן המשפחות הבינו את הבעייתיות של נישואי נערות וקיום יחסי מין עם בעלים בוגרים. לעתים היתה הכלה נישאת בגיל צעיר ועוברת להתגורר בבית בעלה, אולם הנישואין מומשו רק לאחר שקיבלה ״אורח נשים״ והיתה מסוגלת לקיים יחסי מין.

הערת המחבר: בן דלק, לוס נואסטרוס, עמ׳ 411, עדות מתיטואן(תרגום): ״אמי נישאה בגיל 13. היא לא היתה מפותחת, ולא היה לה מחזור חודשי. סבתא שלי לקחה אותה אליה לביתה עד שתקבל את המחזור״; ראה גם סלפרנקה, מליליה, עט׳ 73-70. רוב הנשים שהתפקדו במפקד הנ״ל (מליליה 1883-1880) ילדו את הילד הראשון שנותר בחיים בגיל

על פי האידאל התלמודי צריכים הגברים להינשא בהגיעם לגיל 18 (״בן י״ח לחופה״). הדרישה לטוהר מיני חלה על הגבר ועל האישה במידה שווה, ולכן גם גברים נישאו בגיל צעיר כדי שלא יוציאו זרע לבטלה. גם הדחייה שהותרה לגברים לשם לימוד בישיבה היתה קצרה, מכיוון שהאידאל לגבי לומדי תורה היה לשאת אישה תחילה וללמוד תורה בטהרה. מניעים כלכליים ואילוצי פרנסה גרמו לכך שגברים לא נישאו בגיל 18, אלא רק לאחר שהיה להם בית וכסף כדי לפרנס משפחה.

סיבות כלכליות וחברתיות גרמו לכך שגברים נישאו בגיל מבוגר יחסית, בין 30 ל־40. בשל הפרשי הגילים בין הבעל והאישה, לעתים 15 שנה ואף יותר, ותוחלת החיים הקצרה התאלמנו הנשים בגיל צעיר, ועול פרנסת המשפחה נפל על הבן הבכור. הבן, כאביו, עבד ודאג להשיא את אחיותיו ולהעניק להן נדוניה הולמת. לאחר שאחיותיו נישאו הוא התפנה לשאת אישה בעצמו. משפחות אמידות ועשירות יכלו להשיא את הבנים בגיל צעיר, אולם הבחורים(בהסכמתם ובעידודם של הוריהם) העדיפו לצאת ללמוד, לראות עולם ורק אחר כך להינשא, כדי שלא יצטערו ויתחרטו, כמאמר הפתגם:

Antes que te cazes, mira lo que hazes   = לפני שאתה מתחתן ראה מה אתה עושה.

מאמצע המאה ה־19 אנו עדים למגמת עלייה בגיל נישואי הגברים, בעיקר בשל ההגירה לאמריקה הדרומית. לעתים נקבעו השידוכין לפני ההגירה, והנערה המתינה לחתנה מספר שנים; ולעתים חזר המהגר לעיר מולדתו לאחר שהתבסס כלכלית, הוריו מצאו עבורו שידוך הולם, הנישואין נחגגו והזוג הצעיר יצא למולדת החדשה.

ראה "חתונה יהודית בצפון מרוקו-גילה הדר- מתוך חתומה יהודית י.שטרית –חיפה תשס"ג-2003-עמ'312-309

חתונות יהודיות בצפון מרוקו גילה הדר-בקהילות טנג׳יר, תיטואן, לאראצ׳ה, אלקצר כביר, ארסילה, מליליה וסאוטה שבצפון מרוקו ובקהילת גיברלטר.

 השידוכין וסידורי הזיווג

למרות האמונה כי ״ארבעים יום קדם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני״ וכי ״אין זיווגו של איש אלא מן הקדוש ברוך הוא״ וכי ״זיווג ותכריכים מהשמים יורדים״ עסקו ההורים בחיפוש אחר חתן או כלה הולמים. הסמכות הפוסקת היתה האב, ראש המשפחה. אם האב לא היה בחיים בחרו את בן הזוג האחים הבוגרים, או האפוטרופוס על היתומים. השיקולים שקבעו את בחירת החתן או הכלה היו כלכליים וחברתיים. חשיבות מיוחדת היתה לייחוס ומוצא אבות, דהיינו ״שרשרת יוחסין ואומדנא דכספא״. התפיסה היתה שממשפחה טובה אין יוצאים צאצאים רעים. מנשים נדרשו נתונים נוספים בנדוניה, גיל, התאמתה לעבודות משק הבית וגידול הילדים, צניעות, צייתנות, שם טוב ובתולים. המשפחות המיוחסות והאמירות לא התירו לבנים או לבנות לבוא בברית הנישואין שלא עם משפחות כערכן, ולעתים אף העדיפו להמתין ולא להשיא את ילדיהם אם לא נמצא להם בן זוג כערכן.

ההעדפה הראשונה היתה נישואים בתוך המשפחה — בני דודים, דוד עם אחיינית או נישואי שני אחים לשתי אחיות ממשפחה אחרת. נישואי בני דודים היו נפוצים בכל רחבי הים התיכון בקרב הנוצרים הקתולים (למרות איסור הכנסייה), בקרב המוסלמים בחברה המוסלמית הסובבת ובמסורת היהודית, בדוגמת יעקב שנשא לנשים את בנות דודו. נישואי בני דודים נועדו לפתור את בעיית הנישואין עם זרים שזה מקרוב באו, ובעיקר נועדו לפתור בעיות כבוד ורכוש. הנישואין בתוך המשפחה היו הסדר נוח וזול לנדוניה שניתנה לבת. הרכוש, שם המשפחה והשמות הפרטיים נותרו בתוך המשפחה, ולמשפחות היה קל יותר לקבל את ה״תוספת״ המוכרת. נהגו להתחתן עם בני דודים, דודים עם בנות אח או אחות. המנהג נהג הן אצל המשפחות העשירות, כדי לשמור על הרכוש, הן אצל המשפחות העניות, שלא היתה להן נדוניה ואז היו הנישואין עסקת חילופין. היתה זו דרך להבטיח את העתיד בתוך המשפחה עצמה. במשפחה שלי הכרתי שני דודים נשואים עם אחייניות, והיו אף שני אחים שנישאו לשתי אחיות (אחייניותיהם).

נישואי בני דודים באו לביטוי בשירי החתונה בספרדית יהודית, כמו בשיר שלפנינו:

ובאמצע הלילה, בת דודה, לה קרא, את יפה יותר, בת דודתי, מהשושן המושלם.

Y a la medianoche, prima, la llamaba, mas bella sois prima, que la rosa fina.

לעתים (לא תכופות) ׳השתבש הזיווג המושלם בתוך המשפחה והיה לטרגדיה, כמו אותו ״מעשה שהיה בבחור א׳ שהיה משודך עם בתולה א׳ בוגרת בת דודו……קם ונתעורר להכניסה לו לחופה וכשנשמע הקול שרוצה להכניסה לו לחופה יצא הקול שהבת כבר נבלעה בזנות עם אחיו של המשודך הנז'… והלך האב לפייס לבת שתנשא עם המשודך והבת נתנה כתף סוררת לבלתי שמוע אל אביה ואף אמה וקשרה קשר רשעים אהבת דודים עם הרשע הבחור״.

בבחירת החתן או הכלה מתוך המשפחה לא היו זקוקים לגורם מתווך. אבי החתן ואבי הכלה הסכימו על הזיווג, והודיעו לילדיהם. לעתים ראה החתן את הכלה באירוע משפחתי, פנה אל הוריו וביקש מהם שיפנו להורי הנערה. לעתים היו אלו האם או קרובי משפחה שהמליצו על הנערה, הכירו את משפחתה וידעו את מידותיה ומעלותיה. גם מראה נאה לא הזיק, אם כי שיקולים של יופי לא נכנסו לארגז הנדוניה. ועל זאת יעידו הפתגמים האלה:

El mazzal de la fea la hermozza le dessea = רוצה היפה את המזל של המכוערת

 En la arca que mi padre faze lo que a mi hermoza haze = ארגז הנדוניה שאבי מכין עושה אותי יפה

ואפשר שלא היו נערות מכוערות, כמאמר השיר העממי:

En la entrada de LaRache       בכניסה לעיר לאראצ׳ה

hay espejo sin luna                 ניצבת מראה, בלי זכוכית

 donde se miran las wapas     ובה מביטות הבנות היפות,

.por que fea no hay ninguna ואין בהן אף לא אחת מכוערת.

נישואין שלא בתוך המשפחה דרשו התערבות צד שלישי, דהיינו שדכן או שדכנית ״כ׳וטאב או כ׳וטאבה״ (Hottab/a). השדכנים היו אנשים מכובדים בקהילה שידעו כל מה שנחוץ לדעת על הבחור והבחורה המיועדים לנישואים. הם הכירו את המעלות והזכירו אותן בפני הורי החתן והכלה; ואילו את המגרעות צמצמו ולעתים אף התעלמו מהן כשסיפרו על אופיים ויופיים של בני הזוג.

לעתים שימשו השדכן או השדכנית רק כשליחים, לאחר שההורים כבר בחרו את החתן או הכלה; השימוש במתווך נעשה משום כבוד המשפחה. לעתים נוצרו בעיות על רקע כספי, או שלפתע הופיע זיווג מוצלח יותר, וכך, באמצעות המתווך, נמנעה בושה למשפחה המבקשת אם סירבה המשפחה השנייה לשידוך שהוצע.

השימוש בשדכן/ית היה נהוג בעיקר בקהילות הגדולות של תיטואן וטנג׳יר שבהן היה הקהל גדול ומספר בתי הכנסת רב, ולא כולם הכירו את כולם. השדכנים לא חיכו שמשפחות יפנו אליהם, אלא לעתים קרובות יזמו מפגש לצעירים וצעירות בגיל הנישואין. במוצאי שבתות ובחגים, בעיקר בסוכות ובפסח, תלו נשים מבוגרות ומכובדות (בדרך כלל אלמנות) בחצרותיהן נדנדות. הנערות באו להתנדנד (ולהציג את עצמן), והבחורים באו להביט בהן ולבחור.

הנערות התנדנדו לפי תור ושרו. היה זה מפגש באוויר הפתוח, היו שם בחורים ובחורות, אולם היו גם השדכנית וקרובי משפחה וחברים שהשגיחו שהחיזור ייעשה על פי הכללים. הנדנדה היתה המקום היחיד שבו יכלה הנערה לומר את דברה לגבי השידוך המוצע.

הבחור פנה לנערה המתנדנדת לא באופן ישיר, אלא באמצעות שיר. השירים לא היו שירים ״פתוחים״. הוא לא המציא את המילים, אלא בחר שורות מסוימות אשר הביעו את רחשי לבו מתוך מאגר חרוזים קיים. כל האנשים שהיו באירוע הכירו את המילים ואת משמעות הפנייה. אם הגבר השר מצא חן בעיני הנערה, היא השיבה לו בחרוזים חיוביים.

דוגמאות לחרוזים טובים:

Eres chiquita y bonita y eres como te quiero, y eres campanita de oro en las manos de un platero…

את צעירה ויפה ואת כמו שאני רוצה, כפעמון זהב נוצרת בידי צורף.

 

Bendita la claridad que de tu ventana sale

תבורך הבהירות שמחלונך זוהרת

ואומרים השכנים: הלבנה מאירה את הרחוב. אם את רוצה אותי אמרי־נא לי ואם לא, אמרי לי לך!…

y dice la vecindad: la luna ya esta en la calle… Si me quieres dime lo, si no, dime que me vaya…

 

אם הבחור לא מצא חן בעיניה, ענתה הנערה ממבחר התשובות השליליות:

פניך פני ברווז ואוזנין אוזני עגל לא חסר לך אלא זנב כדי להיות חמור מושלם…

Tienes la cara de pato, los oidos de carnero, no te falta más que un rabo para ser borrico entero…

הערת המחברת: החרוזים שסימנם דחיית החתן הם בוטים ומעליבים. הראיתי את החרוזים למספר נשים מצפון מרוקו(לא מתיטואן). הן לא הכירו את השירים האלה, וטענו שנערה הגונה לא תאמר זאת לגבר מכיוון שזוהי בושה, בעיקר שהחרוזים נאמרים בפומבי. נראה שחרוזים אלו נאמרו בצחוק במפגשים חברתיים אולם לא בחיזור עצמו, אם מטרת הגבר היתה רצינית.

לאחר מפגש כזה היה הבחור פונה להוריו, והם, באמצעות השדכנ/ית, פנו להורי הנערה. בלאראצ׳ה, באלקצר כביר ובארסילה, שהיו קהילות קטנות, וכולם הכירו את כולם, התרחשו המפגשים בבית הכנסת, באירועים חגיגיים ובגנים ובפרקים הציבוריים שאליהם יצאו המשפחות לנפוש. לעתים ראה הגבר את בחירת לבו כשיצאה עם שאר הבנות מבית הספר בדרכה לביתה.

לכל זיווג נדרשה הסכמת ההורים. המשפחה היהודית בצפון מרוקו היתה משפחה פטריארכלית, הצעירים כיבדו את המבוגרים, וסמכות האב היתה חוק. אבות שהחליטו על שידוך לבנותיהן חזרו הביתה והודיעו לנערה, שביום זה וזה יבוא החתן עם הוריו לבקש את ידה. לעתים לא ידעו הנערות הצעירות כיצד נראה החתן המיועד ואף לא ידעו את גילו, אולם תמיד אמרו הן לשידוך המוצע. הן הנערות הן הגברים לא הרהיבו עוז לסרב לשידוך שהוחלט עבורם. נערות צעירות הרגישו מאושרות שבחרו בהן, רוצים אותן ומבקשים אותן. הן חששו לסרב ולהציג את אביהן ככלי ריק המבטיח הבטחות וילדות קטנות מפרות אותן בהבל פה. כמו כן הן חששו שייחשבו סרבניות, שום גבר אחר לא יבקש אותן והן תישארנה רווקות זקנות. מעל לכול הן רצו בית ומשפחה, וזאת מכיוון שכל תהליך חינוכה וגידולה של הבת ניתב אותה לפסגת האושר שבחיים — נישואין, בית, ילדים, משפחה.

בראש רשימת סוכני הסוציאליזציה נמצאת המשפחה. אחת הדרכים ללימוד התפקידים וההתנהגויות היא חיקוי התנהגות המבוגרים. בעוד הבנים למדו בתלמודי התורה חונכו הבנות בבית. דרך אחרת, סמויה, להעברת מסרים היתה שירת הרומנסות. הרומנסות היו ידועות לכל בני המשפחה, הן לנשים הן לגברים. הגברים שרו שורות מיוחדות, שעסקו בתפקיד הגבר, והנשים שרו את תפקיד האישה. לא היו חילופי תפקידים. אחד מתפקידיה של הרומנסה היה ללמד את הילדים את הדינמיקה של רגשות אנושיים ושל יחסים בין־אישיים.

בעוד תוכנה של הרומנסה הוא דמיוני ורחוק מהמציאות, הרגשות שהיא מעלה מציאותיים לחלוטין. הרומנסה אינה רק יצירה ספרותית; היתה זו דרך אישית של ההורה להעביר לילדיו ריטואלים ועמדות תרבותיות בעוד הוא מרגיע אותם, שר להם שירי ערש, ומנדנד את העריסה או הנדנדה. למעשה העבירה הרומנסה מסרים סמויים, שמטרתם העיקרית היתה לעורר רצון, לרוב בלתי מודע אך מבוקר, להזדהות עם הדמויות שהוצגו כמושכות וכראויות להערצה ולחיקוי ולהתכחש לדמויות החורגות מן הערכים.

למרות החינוך הקפדני היו מקרים חריגים שבהם אמרה הנערה לא. כמו אותה הנערה שהתאהבה בגבר הלא נכון, אחיו של החתן המיועד, ו״נתנה כתף סוררת לבלתי שמוע אל אביה ואל אמה…״. או אותה הנערה שסירבה לשידוך המוצע, ברחה לבית ידידה הגוי ואך הרתה לו. אחיה הגיעו לבית שאליו נמלטה וניסו להשיאה בכוח. הרב פסק שאין הקידושין תופסים מכיוון שכל התהליך מההבטחה עד לנישואין היה בנגד רצונה, ו״אין האישה מתקדשת אלא לרצונה״.

חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-עמ'317-312

חתונות יהודיות בצפון מרוקו גילה הדר-בקהילות טנג׳יר, תיטואן, לאראצ׳ה, אלקצר כביר, ארסילה, מליליה וסאוטה שבצפון מרוקו ובקהילת גיברלטר.

 

פתיחת בתי הספר של אליאנס, כיבוש צפון מרוקו בידי הספרדים בשנת 1912, כיבוש מרוקו בידי הצרפתים והפיכתה של טנג׳יר לעיר תחת חסות בין־לאומית הביאו עמם רוחות מודרניזציה. נערות נשלחו ללמוד בבתי הספר ואך השלימו את לימודיהן בספרד, בצרפת ובארצות הברית. החופש היחסי שניתן לצעירים, כמו יציאה במשותף עם אחיהם וחברים בקבוצות מעורבות לים וטיולים, שינה את דפוסי המפגש והשידוכין, הקטין את פער הגילים בין בני זוג והביא לנישואין מתוך אהבה והיכרות מוקדמת, לצד דפוס הנישואין המסורתי שבו המשפחה בוחרת את בן הזוג. לעתים חברו ההחלטה האישית והמסורת, כנישואי שלמה אמאר סיקסו עם בת דודתו רגינה. על אך הבחירה האישית ביקשו את הסכמת האב. אם סירבו ההורים לבחירת הבן, קיבל הבן, ללא ערעור, את החלטת הוריו.

הערת המחברת: הרב שלמה בן שבת(אחד ממרואייניי) חזר ללאראצ׳ה לאחר שהשתתף בקרבות על ירושלים במהלך מלחמת העצמאות (1948), ובגיל 26 פגש בסטה (19), נפעם מיופייה, מנחישותה וממשפחתה, ושניהם — למרות ביטחונם, בל אחד לחוד, ברצונם להיות זוג — ביקשו את הסכמת הוריהם. ״היו מקרים שההורים סירבו לאשר לחתן את בחירתו והנישואין לא יצאו אל הפועל״(ריאיון עם פורטונה כהן סלמה).

לאחר שנבחרו החתן והכלה וסוכמו בעל פה תנאי הנישואין (בעיקר ענייני רכוש), הגיע שלב ההתחייבויות בכתב ובטקס.

טקס האירוסין

״אפלאבראמיינטו״ — התחייבות במילה, ״דבר הנקנה במילה״. החתן והוריו הגיעו לבית הורי הכלה המיועדת מלווים באנשים מכובדים מהקהילה, אות לכבוד משפחת החתן ולכבוד למשפחת הכלה. אם הכלה הזמינה למאורע נערות צעירות לא נשואות, חברות וקרובות משפחה של הכלה, וכל אחת מהנערות שנכנסה לבית התקבלה בשירה וברכה שבקרוב ישמחו כולם בשמחת נישואיה. החתן לא הגיע בידיים ריקות. הוא הביא עמו, או שלח קודם לכן, מתנות לכלה לפי מעמדו ורכושו — צמידים, עגילים, שרשרת זהב, מספר מטפחות משי ״פנואילר׳ (pañuelo), לעטוף בהן את שערה כמנהג הנשים הנשואות, נעלי בית מקטיפה או משי, רקומות בזהב (xerbiles), בשמים, פרחים, ואת טבעת האירוסין, ה״סורטיכ׳ה די קומפרומיסו״ (טבעת ההתחייבות).

שטר החיזוקין: כדי שלהתחייבות תהיה משמעות משפטית וכדי שלא תתעוררנה אי־הבנות אם השידוך יתבטל, נחתמו התנאים ב״שטר החיזוקין. בשטר נרשמו הנדוניה שאבי הכלה התחייב לתת לחתנו והתחייבות החתן כלפי כלתו לדאוג לה למקום מגורים, לקשט אותה בתכשיטים, להשתתף בחלק מהוצאות טקסי החתונה, ועוד. שני סופרים מבית הדין רשמו את שטר ההתחייבות, והחתן ואבי הכלה חתמו. לאחר החתימה על השטר נערך טקס ה״פנואילו״. הרב נתן בידי החתן צד אחד של מטפחת משי, והחתן התחייב להגן על כלתו ולכבדה. אבי הכלה אחז בצדה השני של המטפחת, והתחייב בשם בתו לשידוכין. טקס ה״פנואילו״ הוא ההשלמה של ההתחייבות במילה, והוא מהווה אקט סימבולי של קניין.

בתום הטקס יצאו האורחים, וכל אחד מהם קיבל חופן סוכריות שקדים מצופים בסוכר בצבעי תכלת, ורוד ולבן(Peladillas). המנהג להעניק ולכבד במיני מתיקה הוא מנהג אירוח שנעשה במשך כל השנה. כשנכנסו אורחים לבית הגישו להם מבחר מיני מתיקה ״להמתיק את הפה״. לחלוקת מיני המתיקה בטקסים ובחגיגות הנישואין משמעות נוספת: כשם שאנו שמחים והחיים מתוקים לנו, כך ימתקו לכם חייכם ובקרוב נשמח בשמחתכם.

– בין האירוסין ובין חגיגות החתונה והקידושין עברה תקופה של כשנה ולעתים מספר שנים. בזמן הזה ניתנה לבני הזוג שהות להתרגל נפשית לזיווג, אם כי המגע ביניהם הצטמצם לראייה בלבד. החתן ביקר לעתים קרובות בבית כלתו, ותמיד הביא עמו מתנות ומיני מתיקה. אם חל יום כיפור באותה התקופה שלח החתן לכלתו פרגית לבנה ל״כפרות״; בפורים שלחו המחותנים מגשים עמוסים במיני מתיקה כמשלוח מנות. לעולם לא נשארו החתן והכלה יחדיו באותו החדר לבד. תמיד ישבה בפינת החדר, או ממש ביניהם, אחות הכלה, דודה, אימא או קרובת משפחה אחרת.

פעם הגיע החתן שלי לבית. היה חם, והוא אמר שהוא עולה למרפסת הגג וביקש ממני להתלוות אליו. אחותי, שהיתה עסוקה, סירבה לעלות אתי, והחתן המתין והמתין. לא יכולתי אפילו לעלות ולהגיד לו שאני לא יכולה לעלות כי אין לי ליווי. במעט בוטלו האירוסין, כי החתן נעלב. [ריאיון עם סימי אמסלם].

עדות נוספת מתיטואן:

בתקופה הזו החתן והכלה התראו אולם תמיד היה אתם בן משפחה. לא נגעו זה בזה, אפילו לא באצבע. ישבה הדודה, הלכה הדודה, באה דודה אחרת; באה האם, הלכה האם, באה האחות. לא היה מי שיהיה עם הזוג, נאלץ החתן ללכת.

בפרק הזמן שבין האירוסין לנישואין יכלו המשפחות להתכונן כלכלית לקראת המאורע, להשלים את הכנת הנדוניה מצד הכלה ולהכין מקום מגורים הולם לזוג הצעיר (מצד החתן).

5 ההכנות לחתונה

3.1 הנדוניה

הנדוניה היא מתנה של המשפחה לבת היוצאת מבית הוריה אל בית חתנה. יש להפריד בין האשואר, שהוא בגדים, תכשיטים, כלי מסבה ו״חדר שינה״, ובין הדוטה, שהוא כסף מזומן. מהנדוניה אנו מבינים שהאישה ומשפחתה מצפות שהחתן יספק את הבית. הנישואין הם עסקה של העברה. הכלה העוברת לבית בעלה מביאה עמה רכוש אשר ישמש אותה ואת משפחתה החדשה, והופכת להיות חלק ממשפחתו. הנדוניה לבנות היתה למעשה חלק בלתי נפרד מהבית ומעיצובו הגשמי והרוחני. ארגז הנדוניה, הקופרה (Cofre) או הארקה (Arca), החל להיטען בחפצים יפים עבור הבת עוד בהיותה בעריסה. המשפחות העשירות החזיקו ארגזי נדוניה מעוטרים בפיתוחי כסף וזהב, ואילו המשפחות העניות הסתפקו בארגז עץ פשוט. גם אלו וגם אלו דאגו למלא את ארגז הנדוניה כדי שבבוא העת תוכלנה הבנות להינשא. הנדוניה היתה התנאי החשוב והעיקרי לקיומם של הנישואין. הורים שלא יכלו לספק לבתם נדוניה התקשו למצוא עבורה חתן הולם. במאה ה־17 נדרשו רבנים לבעיה:

ורוב האנשים אשר בנות יוולדו להם צר ומצוק מצאום. ויום ולילה לא ישבותו מקבוע בליבם דאגה על העתיד מיום לידתן עד הגיען לפרקן ועד בכלל, לדעת איבה יעשו כדי לשלחן ולתיתם לאנשים… לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש כי אם בנדוניה רבה.

בר אשר, ספר התקנות, עמ׳ 238 : ״צמצום בהוצאות הנדוניה כדי להקל על בנות עניות שאין להן נדוניה ונשארות רווקות עד ילבין שערן״ (אב תנ״ח/1698); (ראה שם). עניין הנדוניות הדיר תמיד שינה מפרנסי הקהילות. הם חרדו מפני אפשרות שבקהילה יהיו רווקים רבים ובמקביל מספר רב של נשים צעירות בלתי נשואות, דבר אשר יביא לפריצות, לחופש מיני ואף להמרות דת. כדי להקטין את הלחץ החברתי ואת הבעיות המוסריות העלולות להיווצר הקימו הקהילות ״קופת נדוניות״ שנועדה להעניק נדוניות ליתומות ולנערות עניות.

חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-עמ'320

חתונות יהודיות בצפון מרוקו גילה הדר-בקהילות טנג׳יר, תיטואן, לאראצ׳ה, אלקצר כביר, ארסילה, מליליה וסאוטה שבצפון מרוקו ובקהילת גיברלטר.

  במאה העשרים הופיעה בעיית המחסור בנדוניה בשירה העממית:

?Ay, imma, ?cómo lo haré הו, אמא, מה אעשה?

sin dote y sin ajuar ללא מוהר ונדוניה

?a cómo yo me casaré כיצד אנשא?

נישואין שאליהם הגיעה האישה ללא נדוניה הולמת נרשמו בזיכרון הקולקטיבי של הסביבה הקרובה והרחוקה: כל הנדוניה מפות!(!.(Axuar Manteles

לצד המרכיב החומרי של הנדוניה — בגדים ותכשיטים ולעתים בית וחנות — עמדו כבודה וצניעותה של הנערה, דהיינו בתוליה. לאשואר היה ערך סימבולי: בגדים וכלי מיטה רקומים לבן על לבן היו סמל לבתוליות וצניעות. הבגדים והבדים נתפרו ונרקמו בידי הכלה עצמה. באמצעות דוגמאות הרקמה המסובכות והעשירות הציגה הכלה את סגולותיה. רקמה היא פעולה הנעשית בחברת נשים אחרות. הנערה הרוקמת יודעת להיות חלק מקבוצה, להקשיב להוראות המבוגרים ממנה, היא צייתנית, חרוצה מאופקת, סבלנית ומסודרת.

בחודשים שלפני הנישואין, הם תקופת הכנת האשואר, הפן בית הכלה כולו למרחב וזמן של נשים. בנות המשפחה ותופרות בשבר עסקו ברקמה, תפירה, כביסה וגיהוץ. הנשים שרו רומנסות עתיקות המספרות על אהבות גדולות, שירי חתן וכלה ומה שביניהם, שירי קנטור והומור המתייחסים לליל הכלולות ולמעשי חתן ובלה, ושירת געגועים ותקווה של הנערות שהגיעו לפרקן ועדיין לא נמצא להן חתן. נשמעו גם קולות פליאה ושמחה כשנפתחו המתנות שנשלחו לכלה מאת קרובי משפחה במהלך בל התקופה מאז הכרזת חגיגות החתונה ואף לפניה.

כשהסתיימה הכנת הנדוניה הודיעו הורי הכלה להורי החתן שהכנת הנדוניה תמה ונשלמה, ואפשר לקבוע תאריך לחגיגות הנישואין.

3.2 בחירת תאריך הנישואין

המנהג היה לערוך את הקידושין ביום רביעי. שבו נבראו השמש והלבנה. בית הדין היהודי התאסף בימי שני וחמישי; טקס הנישואין נערך ביום רביעי. על פי מסורת התלמוד ביום רביעי נישאת בתולה, וביום חמישי נישאת אלמנה. אם היתה איזו בעיה במימוש הנישואין — למשל, החתן לא מצא את כלתו בבתוליה, לא הצליח לממש את הנישואין או שהיו בעיות אחרות — יכלו בני הזוג לפנות למחרת היום לבית הדין היהודי ולשטוח את טענותיהם. היו הגבלות שונות על תאריך הנישואין. לא נישאו בימי ״בין המצרים״ (בין יז בתמוז לתשעה באב), בימי ספירת העומר, וכן לא קיימו חתונות בימי חגים אשר נפלו ביום רביעי. המשפחות העדיפו את ימי רביעי שבמחצית הראשונה של החודש, ימים שבהם הלבנה מתמלאת, וזה סימן טוב לנישואין: עלייה ולא שקיעה, מלאה ולא חסרה.

לעתים לא רצה החתן להמתין לכלתו זמן רב עד שיסתיימו כל ההכנות, והיה דחוק לשאתה לאישה. אז נערכו חגיגות הנישואין שלושה שבועות מיום השידוכין, ועל זאת יעיד הפתגם

Fiesta, boda y saftarray = חגיגות, נישואין וספטראיי

בן דלק, קולות מחביתיה, עם׳ 90. משמעות הפתגם היא ״חגיגות זו אחרי זו״. לפתגם גם משמעות שלילית — דברים רעים הבאים זה אחרי זה.

3.3 ההזמנות לנישואין

לאחר שנקבע תאריך הנישואין נרשמו על משקוף דלת הכניסה לבית החתן והכלה שמותיהם ותאריך הנישואים. ההזמנה לחתונה ולחגיגות המתלוות נעשתה באופן אישי על ידי מזמין מקצועי, העראד(El arrad), או העראדה. העראד הוא זה אשר נשא והביא את המתנות ששלח החתן לכלתו, ועבר מבית לבית והזמין באופן אישי כל אחד ואחד. אם היו בבית המוזמנים אורחים הוזמנו גם הם; פסיחה עליהם היתה בגדר חוסר נימוס. העראד לא הזמין והלך, אלא הפציר ושב וביקש מספר פעמים שיבואו, ולא ישכחו לבוא, ושיביאו את הילדים. ההפצרה היתה חלק מכללי הטקס וחלק מחיי היום־יום.

הערת המחברת: בר אשר, ספר התקנות, עט׳ 298. בשנת 1729 קבעו חכמי פאס: ״על הנשים לנהוג בצניעות יתר בימי חגיגות — הברח יהיה אישה זקנה…. ואם יחפצו להזמין איזו אישה למסיבה, יטילו זאת על אחת מן הזקנות מן אלה ששוכרים לחתונה, היא שתזמין את הנשים בצנעה״; ראה ריאיון עם פורטונה כהן סלמה; ״בלאראצ׳ה היתה ה׳עראדה׳ אלמנה מבוגרת״; בן דלק, לוס נואסטרוס, עמי 416-415: בטנג׳יר היה ״עראד״ מפורסם בשם יצחק אשר הזמין את האורחים בדון וכן שר וניגן בחתונות.

מסוף המאה ה־19 החלו המשפחות העשירות לחלק הזמנות כתובות, יפות, מעוטרות בזהב וכסף. הן חולקו באופן אישי על ידי מזמין מקצועי, אולם העראד לא נעלם מהעולם: במקביל להזמנות הכתובות המשיך העראד במסורת העתיקה של ההזמנה בעל־פה, מכיוון שהנייר אינו מפציר. מהיום שבו נשלח העראד עם ההזמנות לא יצאה הכלה מהבית. הן בבית החתן הן בבית הכלה היו הבול עסוקים בהכנות. מנקים, מסדרים, מבשלים ומכינים. משהחלו ההכנות לחתונה ונקבע התאריך ועד תום השנה הראשונה לנישואין או עד לידת הילד הראשון שוב לא בונו החתן והכלה בשמותיהם, אלא איל נוב׳יו ולה נוב׳יה, דהיינו החתן והכלה. בל זאת מחשש עין הרע. גם לאחר החתונה אין הכלה קוראת לבעלה בשמו אלא פראזמאל (Ferazmal) שפירושו רחוק מהרע (כעד עין הרע).

הכנת האוכל

השבת החלה עשרה ימים לפני החתונה נקראה שבת מיס, שיבוש של השאלה בעברית מה יש (=מה החדשות). הודיעו על החתונה בבית הכנסת, וחילקו סוכריות. ההכנות לחתונה החלו כשבוע לפני חגיגות החתונה. הגברים הביאו מן השוק שקי קמח, שקדים, אגוזים, סוכר, ירקות, פרות, עופות, עגל וחביות שמן. מכל המצרכים הובנו המאכלים לשבוע חגיגות החתונה. סעודות החתונה היו מפוארות, ועלו ממון רב. העשירים יכלו להרשות לעצמם את ההוצאות, אולם האמידים פחות שקעו בחובות; ואמנם כבר במאה ה־17 תיקנו רבנים תקנות ששללו את הסעודות המפוארות, אולם הציבור המשיך במסורת החתונות המפוארות.

  בר אשר, ספר התקנות, עמי 179-176, ״תקנות נגד מסיבות ראווה״(1618); שם, עמי 294, ״יש למעט בהוצאות של חתונות(אלול תפ״ט/1729)״; שם, עמי 295, ״צמצום בחגיגות החתונה (תשרי ת״ץ/1729)״; שם, עמי 297, ״למעט בשמחות ה׳חינה׳ והמחבואים (כסלו ת״ץ/1730)״.

כל הנשים השתתפו בהכנות ובבישול. נוצות התרגולות נמרטו, הבשר הומלח על פי דיני הכשרות, הוכנו עופות ממולאים, עופות מטוגנים, עופות מבושלים ומרק. לרוטב העופות לחתונה היתה משמעות: היה זה ״המרק של הכלה״ (El caldo déla novia). האמונה היתה, שהנערות הרווקות הטועמות מ״מרק הכלה״ תינשאנה במהרה.

הוכנו עוגיות מתוקות עם שקדים, קוקוס ובוטנים, עוגות, כיכרות לחם גדולות כגלגלים, ריבות מפרות העונה וריבות מירקות כמו דלעת, קישואים, חצילים ועוד. הנשים שרו בעודן לשות את הבצק, טוחנות את הקמח ומנפות את הגרעינים מהמוץ. הן רקדו, ללא נוכחות גברים, כשאחד השירים הידועים אשר ליוו את האפייה והבישולים היה השיר ״תחי ארדואניה״.

טקס נוסף שנערך כהכנות לסעודות הנישואין היה ״יום העגל״ או ״יום הפרה״, ובספרדית ״איל דיאה די לה וקה״. טקס שחיטת העגל היה טקס חגיגי שהשתתפו בו גברים ונשים. קרני העגל נצבעו בזהב, והיו שקישטו את הקרניים של העגל המבוהל בצמידים, טבעות ותכשיטי זהב, ואף הוקדש לכך שיר מיוחד.

חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-עמ'324

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר