החתונה היהודית המסורתית במרוקו יוסף שטרית

 

חתונה במרוקו - משפחתילבד מן הנדוניה והכתובה קיבל המעמד החברתי והכלכלי של משפחות החתן והכלה ביטוי מיוחד בפאר ובהדר שהפגינו בני משפחות החתן והכלה וקרוביהם בטקסי החתונה השונים, ובמיוחד בטקס החינה ובטקס החופה והקידושין. הנוסעים והדיפלומטים האירופים שהשתתפו בחתונות יהודיות בטנגייר ובמוגאדור במחצית השנייה של המאה ה־19 מלאו השתוממות והתפעלות מן התכשיטים והמלבושים המפוארים שעדו עליהן הנשים היהודיות בטקסים אלה; אך הם נהגו להשתתף בחתונות של עשירי הקהילות שהיה להם קשר עם הנציגויות הזרות במרוקו, ולא בחתונות של בני הקהילה מן השורה." עדויות מוקדמות ומאוחדות על הפגנת הפאר וההדר ועל הפזרנות שנהגו בה לעתים העשירים ואף הבינוניים בקהילות הגדולות בטקסי החתונה, בין היתר בצורה של ארוחות ראווה, מתנות יקרות ערך ועדיית תכשיטים יקרים, אנו מוצאים בתקנות הרבות שהותקנו בפאם ובמכנאס מאז המאה ה־17 עד למאה ה־20 בניסיון לעמעם את הפגנת העושר והפזרנות. אולם ריבוי התקנות מוכיח כי סדנא דארעא חד הוא, וכי בני הקהילות נהגו בעניין זה על פי כללי המשחק החברתיים וכללי הכבוד המשפחתיים שחייבו הפגנת עושר כזאת ואף ניהול תחרות בין המשפחות עתירות האמצעים בתוך הקהילה כדי לשמור ואף להאדיר את ״ההון הסימבולי״ שנבע מכך והתלווה להון הכספי שלהן.

הערת המחבר : מסרנים רבים מקהילות שונות סיפרו לי על תופעות חמורות של משא ומתן בין המשפחות על הנדוניה וסכום הכתובה עד סמוך לטקס החופה ממש. לפעמים אף נכשל משא ומתן מאוחר זה והותיר את הכלה פנויה לראשון שיבוא ויקדשה בו ביום. מכאן נובע הביטוי עוף ממולא, שבו כונתה כלה שנקלעה למצב מביך זה בקהילות אזור הסוס. ראה על כך בפרק התיעוד על החתונה היהודית באיגיל נ־וגו.

תקנה בפאס משנת 1618 (טבת שע״ח) התירה ״רק סעודה אחת לכל שמחה: אירוסין, נישואין, ברית ופדיון הבן״, וקבעה כי ״בסעודת הארוס בבית הארוסה יוזמנו רק בני המשפחה הקרובים״ וכי ״בסעודת תגלחת החתן ובסעודות אחרות במו משלוח ה'חינה׳ מן החתן לכלה יוזמנו רק קרובים ותוגבל התקרובת״." התקנה אף ביטלה טקסים רבים שכוננו מאז ומתמיד את החתונה היהודית בקהילת פאס:

גם ראינו לתקן שלא לעשות תקייל" בשום עניין, בשום שמחה ממיני שמחות וגיל, שיהיו לבני ברית הדרים בעיר הזאת; גם לא יעשו סעודה ביום השבת שקודם החופה לשם החופה, לא בבית הכלה ולא בבית החתן. אפילו סעודה שעושה לשושביניו לעת ערב הנקראת קאעה בפי ההמון. גם לא יעשה החתן סעודה בתוך ימי החופה לשם הרבטה" שנהגו לעשות. וכן לא יעשה החתן סעודה מדגים ושאר מיני מאכל, אפילו לשושביניו ביום צאתו מחופתו, כי אם מה שיצטרך לבני ביתו. גם לא ישלח מנחה הנקראת מריינדה לבית הכלה בשבת שקודם החופה.

הערת המחבר : טקס זה נעלם כנראה מטקסי החתונה היהודית בפאס או קיבל שם אחר.

 גם לא ישלח הארוס מנחה לבית הארוסה ביום תשעה באב ולא בעשרה באב, ולא ביום שתקיז דם הארוסה. גם לא יזמין רעיו ואוהביו בבית הארוסה ביום שתקיז דם; גם לא ישלח החתן אלחיניא שלבית הכלה לצורך החופה, כי אם על ידי אשה אחת, ולא ישלח עמה מנחה ממיני מגדים ומשקים, כי אם חמאה ודבש. ובל החלוקות שזכרנו בארוס וארוסה יובנו אפילו הם בלא קידושין, כי אם בשידוכין. [_] גם הוסיפו לתקן לכסות שער הכלה בבגד משי אחר שקיבלה קידושין, ולא תלך לבית החתן, אפילו שערה מכוסה, עד צאת הכוכבים.

מתקני התקנה נימקו את החלטותיהם מרחיקות הלכת במצוקה שנבעה מן המסים הכבדים שהוטלו על הקהילה ואשר הביאו רבים מעשיריה לרדת מנכסיהם, והוסיפו: ״מרבים בסעודות ובאים הגויים לשלול שלל ולבוז בז בסעודות ההם, ואין לאל יד בעל הסעודה לימלט מידם; לפעמים שורו טבוח לעיניו ולא יאבל ממנו״., בתקנה משנת 1698 (אב תנ״ח) טיפלו ראשי הקהל בפאס בעניין הנדוניה ואסרו על ״קרובי הכלה להעניק לה בכלל הנדוניה שום כסף וזהב ובדולח ואבנים טובות ומעות וקרקע ולא שום תכשיט מהפניוש [־־בגדי צמר, בספרדית]; רק חפצי הנדוניה אשר היו נהוגים מימי קדם רשאי כל אחד לעשותם לפי כבודו״.הם אסרו השתתפות  נגנים בתהלוכת הכלה לטבילה במקווה הן כדי למנוע חיקוי של מעשה גויים הן כדי למנוע עירוב גברים ונשים בחגיגה. הם קבעו בי טקסי החתונה והחגיגות המתלוות אליהם יתחילו ״ביום שבת קודש שלפני החופה ממש הנקרא בפי ההמון ישבת ראיי׳״ ולא לפני כן, וכי ״הכנסת הכלה לחופה תהיה בביתו של החתן, וכשתהיה בערב שבת תהיה בבוקר אחרי תפילת שחרית״." את סדרי החתונה החדשים הם קבעו לתקופה של עשר שנים. בסדרה נוספת של תקנות מן השנים 1730-1729(אלול תפ״נז; ראשית תשרי ת״ץ: כסלו ת״ץ; שבט ת״ץ) חזרו ראשי הקהל בפאס והחליטו על צמצום בטקסי החתונה ובחגיגות שמתלוות אליהם, כמו טקס הדכלא [־ביקור החתן] לחתן שנערך בבית הכלה, טקס התקייל וטקס משלוח אלחניא [־החינה] לבית הכלה והחגיגה שנערכה שם במוצאי שבת. כמו כן הם ביטלו את אלמריגיה" משום ״השחתת ממון ואת הכמר [־־הכתר שעונדת הכלה], אסרו על עריכת אטופאן דלערוצא [־הולכת הכלה לבית החתן] בליל שישי, אסרו על הנשים הצעירות להזמין לחתונה את האורחים פרט לאישה זקנה, ואסרו על עריכת טקס לגראמה שכרוך בהחרמת כספים של גברים, בחורים ונשים בטקסי החתונה.

ניסיון אחרון לתקן תקנות בעניין הוצאות החתונה הגבוהות נעשה בקהילת פאס בשנת 1930, בזמן שסדרי הקהילה חדלו להיות מבוקרים ונשלטים בידי דייני הקהילה ורבניה והשלטון הקהילתי עבר לידי ועד הקהילה, שנבחר בידי חלק מבני הקהילה. גם כאן היתה תכלית ההחלטות לצמצם את הוצאות החתונה ולקבוע סדרים אחידים לעניים ולעשירים כאחד," אולם גם החלטות חדשות אלה לא הצליחו לשנות כהוא זה את הנהגה הקהילתית בעניין טקסי החתונה ולא הצליחו לשנות את כללי המשחק החברתי והכבוד המשפחתי שביסוד השוני בקיום טקסי החתונה.

מתקני תקנות אלה מפאם חסו על ממונם של בני הקהילה וביקשו לעמעם את הבזבזנות שהתלוותה לחגיגות המשפחתיות וכן להביא למידת־מה של שוויוניות בהוצאות החתונה בקרב הרבדים הכלכליים השונים של הקהילה; ועם זה שאפו לעמעם עד כמה שניתן את הטקסים שאינם יהודיים במקורם ולהכניס סייגים דתיים שיעמעמו את המגע בין גברים לנשים בטקסים אלה.

הוא הדין בתקנות שנתקנו בעניין זה במכנאס. בקהילה זו ביטל ר׳ רפאל בירדוגו בתקנה מחורף תקס״ו(1806/1805) הבאת תבשילים לבית החתן והכלה ביום הראשון של החתונה. בתקנה משנת תקס״ז (1805/6) נאסר להכין מלבוש רקום לחתן," ובתקנה משנת תקע״ו (1815/6) נאסר על משלוח מנות ותבשילים מבית החתן ומבית הכלה לבתים של קרובים וידידים, וכן על משלוח ארוחת ערב בליל החינה ובליל הרבטא. בשנת תקפ״ד (1825/4) אסרה תקנה לערוך ביקורי קרובים בבית החתן ובבית הכלה בשבת שלפני החתונה (וחגיגת בר המצוה). בתקנה משנת תר״ן(1889/90) הוחלט לצמצם את החפצים שהביאה הכלה בנדונייתה לחפצים משומשים בלבד ולצמצם את ההוצאות הרבות של האירוח המלווה את טקסי החתונה. גם בתקנות משנת תרנ״ז(1896/7) ומשנת תרנ״ח (1897/8) חזרו ראשי הקהל ודרשו מבעלי השמחות לצמצם את הוצאות האירוח המתנהל במסגרת טקסי החתונה הן כדי למנוע בזבזנות הן כדי שלא לבייש את עניי הקהילה, שאינם יבולים לעמוד בתחרות עם בעלי האמצעים. בתקנה מוקדמת, כנראה משנת תקכ״ט (1768/9) על פי סברת עורך התקנות, הוחלט על צמצום מרבי באירוח מוזמנים בטקסי החתונה השונים פרט לטקס החופה; רק לבני המשפחה הקרובים ביותר לחתן ולכלה הותר להשתתף בהם, וכן נאסר על קרובות המשפחה לסור לבית החתן ולבית הכלה בבגדים חגיגיים.

עניינים אלה של הוצאות חגיגות החתונה העסיקו בעבר את משפחות הכלה והחתן ביתר הקהילות במרוקו, עירוניות וכפריות כאחת, כפי שהם מעסיקים גם ביום משפחות רבות שחייבות לעמוד בהוצאות אולם החתונות ואירוח מאות המוזמנים מצד משפחת החתן ומצד משפחת הכלה. אולם עניינים אלה לא היו בתחום החלטתן הבלעדית של המשפחות, שכן הוצאות אלה, כמו כל טקסי החתונה ואירועיה, שייכות היו להביטוס התרבותי של הקהילה, שעמד מעל משפחה זו או זו וחייב באופן בלתי פורמלית את כל בני הקהילה. התקנות של פאס ומכנאס היו ניסיון פורמלי לחולל רפורמות בהביטוס הקהילתי כדי להקל במיוחד על המשפחות דלות האמצעים ולמנוע מהן את הביזיון של אי עמידה בחובות האירוח ובסימני הכבוד המשפחתי. אולם הן לא הצליחו להכניס את השינויים המיוחלים ולא שינו את הפעלה החברתית בקהילות פאס ומכנאס ובקהילות אחרות שאימצו את תקנות פאס, במיוחד הקהילות שהיתה בהן השפעה של המגורשים. כישלון התקנות נבע מכך שלא הרבדים הנמוכים קבעו את כללי ההביטוס הקהילתי ואת כללי המשחק החברתי אלא בעלי האמצעים, שיכלו לנהל תחרות על סימני הכבוד הרשומים בהביטוס התרבותי של הקהילה. דייני קהילת פאס הבינו זאת כנראה בשנת 1698, וקבעו את תוקפה של תקנתם המשנה את סדרי החתונה בקהילה למשך עשר שנים בלבד.

עמוד 84

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר