מורשת יהדות מרוקו

 ר׳ אליעזר טורי־זהב (תאמערוף)

נקרא גם ר׳ אליעזר בן־ירושלים.

כל יהודי האיזור נהגו להשתטח על קברו ואת ההילולה השנתית ערכו בפורים. לפי המסורת, הוא היה שד״ר שבא לאסוף כספים לארץ־ישראל ודאג לחלק ציציות ותפילין לאנשי האיזור.

הוא נערץ גם על־ידי המוסלמים.

העדות והסיפורים 1.85 ו־2.85 נמסרו מפי מר מסעוד א^, (תאמערוף). ראה גם וראנו, עמ^׳

Elaizir Tourizahab… Cette fois, il s’agit d’un personnage que des gens encore vivants ont connu, car il serait décédé aux environs de 1905. Rabbi Elaizir ne portait, paraît-il, que des vêtements de cuir; il avait le don de lire dans l’avenir. Les juifs le considèrent comme un grand saint; ils comptent sur lui pour obtenir des nombreuses grâces, notamment la guérison des malades.

Chez les musulmans, on trouve une foi identique dans la puissance du santon; dès qu’ils ont besoin de son appui, ils lui présentent leurs requêtes dans les formes habituelles”.

• "… ר׳ אליעזר, הוא נפטר בכפר שלנו. כאשר התכוננו לעלות ארצה, באו הציונים לכפר שלנו כדי לרשום אותנו. אנחנו לא חיכינו להם. בא הקדוש בחלום לכל אחד מאתנו ואמר לנו: קומו, אני עד עכשיו טפלתי בכם, ועכשיו הגיע הזמן שגם אני אעלה לעיר שלי. אני לא יכול להישאר יותר. כל יום בא לאחד מאיתנו. כולם פחדו. קמנו ונרשמנו ובאנו לקזבלנקה. כל אחד מאיתנו השאיר את כל רכושו. יהודי אחד השאיר כמאתיים פרות וגם בתים. השאיר הכל וברח לקזבלנקה. אף אחד לא נשאר. כולנו פחדנו. לא חיכינו עד שנמכור את הרכוש, כי בגלל החלום של הקדוש עליו השלום, אם הוא יאמר משהו בחלום, למחרת זה מתקיים. עליו השלום. פחדנו, רעדנו כולנו. אותו יהודי פחד גם הוא, ברח עם בניו, השאיר אותם בקזבלנקה, חזר לכפר ומכר את כל רכושו ורק אז עלה ארצה״.
•  

״הוא מארץ־ישראל. בא מטעם הכולל. הוא לא היה אוכל בשר, רק תפוחי־אדמה שלוקים. גם הביצה של התרנגולת לא היה אוכל אותה, עד שהוא בדק את התרנגולת שהטילה אם היא אינה שבורה. הוא היה מחכה עד שהיתה מטילה ואז היה בודק אותה. הוא הביא כמה תפילין. סיפרו לנו אבותינו. [כשהיה חולה] אמרו לו: חכם, אולי תאכל בשר כבש? והוא ענה להם שאם יוכל לאכול ולהתרפא, היה מוכן לאכול אפילו נבלה, כדי להחזיק מעמד ולשוב ארצה. אבל אם הוא עתיד להיקבר שם, למה לו לאכול בשר, כי הוא ידע שייקבר באותו מקום. הוא נפטר בכפר שלנו. כאשר נפטר, עליו השלום, ונקבר בבית־ הקברות שלנו, אף אחד אינו יכול להיכנס לבדו. רק שלושה אנשים ומעלה מעיזים להיכנס לבית־הקברות״.      . . .

• ״זה חכם שהגיע מארץ־ישראל. הוא נפטר בתאמערוף [האזור מאוד חם ולפי אחת המסורות ר׳ אליעזר מת מצמא] ונקבר שמה. [אם] בא אדם שאינו נקי, לא טהור, אינו יכול להיכנס לבית־הקברות בו קבור הקדוש הזה. יום ששי אחד, היינו מוזמנים אצל מישהו באותו כפר, ושמענו שאדם אחד נכנס לבית־הקברות הזה, וקמה רוח סערה והפילה אותו ארצה. כאשר באו אנשי העיירה לראותו, טיפלו בו ונוכחו לדעת שאותו אדם לא היה נקי, ועליו היה לעשות טבילה לפני שייכנס להשתטח על הקבר של אותו חכם. אני נכחתי וראיתי במו עיני. אותו יהודי הזהירו אותו אנשי העיירה לפני כן ואמרו לו שהוא צריך להיות נקי וטהור ולפני שייכנס לבית־הקברות צריך לעשות טבילה״.

ר׳ אלעזר בן־ערך (איגיניסאין)

״ר׳ אלעזר בן־ערך. מן התנאים הראשונים, קבור אצלנו. כך סיפרו לנו בימיו של מור

אבי ז״ל, סיפרו את המעשה הבא: ליהודי עשיר מקזבלנקה, בא אליו ר׳ אלעזר בן־ערך בחלום וביקש ממנו שיבנה ציון. הוא היה קבור מתחת לעץ חרוב. האנשים נהגו לבוא לזיארה במקום, ולהדליק נרות. כאשר חלם אותו יהודי, ראה אותו וביקש ממנו שיבנה לו ציון כדי שיראה את זכותו. בא אותו עשיר והתארח אצל מור אבי. שאל אותם: האם קבור אצלכם ר׳ אלעזר בן־ערך? ענו לו שכן. שאל אותם: האם אתם יודעים את מקום קבורתו הקבוע ? ענו ששמעו מפי אבות אבותינו. לקחו אותו למקום קבורתו. הגיע. ביקש שיקחו את האבנים מן המקום, כדי שיבנה מעליו. באו העובדים. כל היום עבדו ומהבוקר עד הלילה הצליחו לגלגל את האבן שכיסתה את המקום. גילגלו אותה לוואדי לעומק [מרחק] של אלף מטר ויותר. בלילה לא הספיקו לבנות וחשבו להתחיל בבנייה למחרת בבוקר. הביאו את הלבנים וחומרי הבנייה. בבוקר כאשר באו לבנות מצאו את האבן במקומה. עלתה מן הוואדי וחזרה למקומה. התפלאו. חשבו מה לעשות? איך לעשות? אמרו לו שאם החכם לא רוצה שיבנו, מה לעשות? ושוב ניסו לגלגל באותו יום את האבן ולמחרת מצאו אותה במקומה״.

ר׳ אלעזר הכהן(איגיניסאין)

קבור בבית־הקברות המקומי. נקרא גם ר׳ עזר כהן. נולד ב־1834ונפטר ביום ששי כ״ה בכסלו תרע״א (1919). זוהי דוגמה מעניינת, שיכולה להאיר מקרים אחרים, של רב מקומי שהפך לעיני בני קהילתו לקדוש מכוח התנהגותו וסמכותו. קברו שימש מקום עלייה לרגל של בני אותו כפר.

״ר׳ אלעזר הכהן קבור בבית־הקברות שלנו. הוא נהג לצום [כל הזמן]. עשה רק שתי

הפסקות בשנה: בשבת יתרו ובראש השנה. הוא היה צדיק גמור. הוא ובניו ר׳ שלמה כהן ורבי משה כהן. הוא נולד בעיירה אחרת. הוא היה מלמד ילדים והתחתן בעיירה שלנו״.

ר׳ אלעזר הכהן (איוניל)

ההילולה שלו נערכת בעשרה בטבת. לפי מסורת אנשי המקום, הוא שד״ר מארץ־ישראל שבא למרוקו לפני מאות בשנים.

ר׳ אלעזר הכהן הוא קדוש שזכה להערצתם לא רק של אנשי המקום אלא גם של אנשים מאזורים אחרים.

״מספרים שפעם הציפו מים את האיזור, ולא הגיעו למקום איפה שהיה קבור וכך שמר על המקום של היהודים״.

ר׳ אלעזר הכהן(תאגאנת)

חי במאה הנוכחית. נהפך לקדוש מכוח התנהגותו וסמכותו.

״אספר לך את סודו. כאשר קברנו אותו, בנינו מציבה. בא מוסלמי ורצה להשתין עליו. אותו מוסלמי נפל בערב על אבן ומת. בא אחר, קילל את הקדוש. הלך ושבר את המציבה משיש. בערב הגיע לביתו ונפטר. מוסלמיה הביאה שתי פרות לרעות ליד הקבר של הקדוש. הזהרנו אותה ולא שמעה. פרה אחת נפלה בנהר ומתה. בלילה מת השור. מאותו יום אף אחד לא מעז להתקרב לבית שלו״.

״כשהקדוש היה הולך לבית־הכנסת, היה מתעטף בציצית בביתו, מכסה את ראשו כל הדרך, עד שמגיע לבית־הכנסת וכך בחזרה. מוריד את הציצית רק בביתו, כך שלא יראה נשים ברחוב. כאשר הוא ישב ליד ביתו, המוסלמיות נזהרות מלעבור לידו וכל אחת מזהירה את השנייה, וכך גם לגבי היהודיות העוברות כדי להביא מים. כששומעות שרב אלעזר ליד ביתו, לא עוברות ליד ביתו. הוא היה עשיר, בנה את בית־הכנסת שלו עם ספר תורה. היה עוזר לאנשים. הם עשו כך דורי דורות. הוא קבור בבית־הקברות בצד של הכהנים. פחדו להתקרב לקברו״.

ר׳ אלעזר הכהן (תאגמות)

נקרא גם אלחדאד.

ר׳ אלעזר הלוי (מראכש)

נקרא גם ר׳ עזר לוי. קבור בבית־הקברות בעיר. קברו זוכה לביקורים רבים מאנשי העיר

ומחוצה לה.

ר׳ אלעזר כהן(סכורה)

אמין ווא מומן (קרמאזדאתין)

זהו בית־קברות גדול שבו קבורים על־פי המסורת המקומית, רבנים רבים מארץ־ישראל

שהגיעו למרוקו עם חורבן בית המקדש. זוכה להערצה גם מצד המוסלמים.

עדות של מר שמעון ו^, (מראכש). ראה גם וואנו, עמ^׳ 77-76: Imi n Oua Moumen… Un grand

 nombre de rabbins y seraient inhumés… ils n’en seraient partis [de Jérusalem] qu’au moment de la destruction de la ville dans l’antiquité; après avoir atteint le Sud-Marocain, ces saints

hommes se dispersèrent dans la montagne. C’est pourquoi ce cimetière est très visité par les juifs. De leur côté, les musulmans, tout comme ces derniers, s’y rendent

 souvent en  pèlerinage

אסקלילה (תודרה)

שבעה קברים של שבעה אחים הקבורים אחד ליד השני. השם אסקלילה הוא שם המשפחה  של האחים. לא ידועים שמותיהם הפרטיים וגם לא התקופה בה הם חיו. לפי מסורת המקום, אין לעלות לקברם לפני שעורכים טבילה וגוזזים ציפורניים.

ר׳ אפרים הכהן (תאזנאכת)

שייך לקבוצת כהנים שלפי המסורת קבורים שם בבית־הקברות היהודי, מהם ידועים עוד ר׳

אהרון הכהן, ר׳ יעקב הכהן ור׳ יוסף הכהן.

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 276

ר׳ דוד אביחצירא (ריצאני)

ידוע בעיקר בכינויו באבא דו. הוא בנו של ר׳ מסעוד ונכדו של ר׳ יעקב אביחצירא. נרצח על ידי המוסלמים.

1.113 ״מוסלמי הרג אותו. המוסלמים היו רעים. שנאו את היהודים. יום אחד קם מוסלמי רע בשם בל אל־קאסם. אסף את כל יהודי המלאחים שהיו בתאפילאלת. הוא היה מושל האיזור. ביקש מהשולטן שיתן לו להחריב את כל היהודים. הוא אסף את יהודי המלאחים ביום שבת. בא בל אל־קאסם השריף, והפריד בין גברים, נשים וטף ורצה להרוג אותם אחד אחד. נשאר במלאח רק אותו צדיק בשם סידנא באבא דו… הוא אמר לכל היהודים שלא יפחדו והם ייגאלו באותו יום שבת. שאל המושל על הרב של היהודים. ענו לו שהוא לא יוצא מן הישיבה שלו. בא מוסלמי ואמר לאל־קאסם: אתה לא תוכל לקחת לנו את המלאח, אנו לא נוכל להרוג את כל היהודים. בינתיים שדדו המוסלמים את כל מה שהיה בבתי היהודים. יצא הקדוש. הוא נהג לראות בשמים כל מה שעתיד להתרחש בעולם. זה באבא דו. ביום שבת, כל ערב שבת נהג אדוננו באבא דו לגזור את ציפורניו. פנה לשליח שלו ואמר לו שלמחרת הוא ילך למושל. הם [המוסלמים] הכינו קנה של תותח כדי להרוג את הרב. [ירו] ולא זז הרב למרות כמות אבק השריפה ששמו. אז נתן להם מוסלמי אחר עצה: לקשור את הרב עם מוסלמי כך שיהיה טרפה [טמא], וכאשר עשו זאת, בא חתנו של הרב, וקפץ וקשרו אותו יחד אתו. מהבוקר ועד הערב ביום שבת, היתה חשיכה, חושך מצרים״.

2.113 ״מה ששמעתי על באבא דו, הוא לא מת ככה. היה איזה שייך שרצה להרוג אותו והוא ברח לו והוא נכנס בתוך האבן, והיד שלו יוצאת בחוץ ונשארה שם עד עכשיו. אמרו שאם תראה את היד שלו, תעשה ככה לשערות ותראה אותו. סיפרו לי את זה״.“

114 ר׳ דוד אוחנונה (בו־חלו)

קבור בבו־חלו ליד קדושים אחרים. ההילולה שלו נערכת בט״ו בחשוון.

115-ר׳ דוד אל־כהן (אימגראן)

שייך כנראה למשפחת ״איית אל־כהן, הקבורים באותו מקום.

116-ר׳ דוד אלקיים (מוגאדור)

נולד במוגאדור בסביבות 1850 ונפטר שם בי׳ בניסן 1942.

היה רב, פייטן, מעטר כתובות ובעל אישיות רבגונית. יכול לשמש דוגמה של אישיות מקומית שנהפכת במשך הזמן, ולאחר מותה, לדמות נערצת על שכבה עממית נרחבת. הוא היה אחד המחברים של האנתולוגיה ״שיר ידידות״.

עדותו של מר ניסים נ׳(מוגאדור). והרי הכתוב על המציבה: ״דרך כוכב מיעקב האי גברא… מהללים חכם עצום ורב שבעתים אז שר דוד את שירותיו במשקל במרה… וקראם שירי דודים מעין המתגבר…

מלך האיר לחברתו זכה הכה את הרבים דודי נתן ריחו בדקדוק לכל נתיבותיו ויהי דוד לכל דרכו משכיל בחכמה… דוד לקאיים ז״ל נצר מגזע האר״י הגדול הרב המופלא… איך אדוננו עדי עפר הגיע עם רבי שמעון בר יוחאי… יום ה׳ בש״ק עשרה ימי□ לחודש ניסן…״. ועיין עוד במאמרו של י׳ שיטרית, ר׳ דוד אלקאים — משורר עברי במרוקו, אפריון, כתב־עת לספרות, תרבות וחברה, אביב 1983, עמ^׳ 102-96 .

שתי מהדורות של הספר יצאו במראכשב־1921 וב־1931, ושתיים נוספות בירושלים ב־1961 ו־1968. ב־ 1979 יצאה לראשונה על־ידי יוסף לוגאסי מהדורה מנוקדת. בשערי הספר מופיעות תמונותיהם של ר׳

דוד יפלח, ר׳ דוד אלקיים, ר׳ דוד בוזגלו, המשורר משה אזווילוס, המשורר ר׳ חיים עטר. המשורר שלמה וענונו וכן סקירה ומבוא מאת הפייטן מאיר אלעזרעטיה שליט״א, מדריך חברת הבקשות בגבעת אולגה. המחברים האחרים הם חיים אפרייאט ור׳ דוד יפלח (ראה ערך עליו). עיין בזעפרני — השירה היהודית, עמ^׳ 408. לאחרונה יצא קובץ שירים שהיה בכתב־יד על־ידי צאצאיו של מעתיק כתב־היד.

ראה: שירי דודים מאת ר׳ דוד אלקיים זצ״ל כפי שנכתבו בכתב ידו של ר׳ מרדכי זעפרני ז״ל, ירושלים תשמ״ג. בקובץ מענין זה השופך אור על גדולתו כפייטן ועל אישיותו המרתקת, מובא שיר הנקרא:

״פיוט להילולא״(עט׳ 243-241) ובו מוזכרים כמה קדושים, בעיקר ממוגאדור. ואלה הס: ר׳ יעקב ביבאס, ר׳ דוד בן ברוך, ר׳ חיים פינטו, ר׳ אברהם קוריאט, ר׳ דוד אלקאיים (סבו של הקדוש), ר׳ דוד לוסקי, ר׳ מאיר בן עטר, ר׳ מסעוד חרוש, ר׳ אברהם בן עטר, ר׳ משה הכהן, ר׳ שמעון בית הלחמי, ר׳

עכאן הכהן, ר׳ יוסף כנאפו, ר׳ יוסף אבולעאפיא (טבריה), ר^, אברהם צבאח, ר׳ נסים ששון, ר׳ מסעוד כנאפו ור׳ כליפא מלכא.

117-ר׳ דוד אלשקר (קזבלנקה)

עדות של גב׳ חנה ב׳(סטאט) ואחרים. לפי בן־נאיים, עמ׳ כ״ו, הוא קבור בכפר איגגי, במחוז מראכש. כך גם כותבים לג׳י, עמ׳ 4, ולסרי. עמ׳ 71; לפי מסורות אחרות הוא קבור בבית־הקברות הישן ברבאט ובתאביה.

לפי המסורת הוא מולאי איגגי, אחד הקדושים המפורסמים ביותר במרוקו. ההילולה שלו התקיימה בל״ג בעומר, אך היהודים ביקרו ליד קברו כל יום ובעיקר במוצאי שבת. נחשב על־ידי היהודים כ״מול אל־בלאד״. לפי המסורת מוצאו מארץ־ישראל.[ בעל העיר, בעל המקם. כך נקרא הקדוש שהוא הפטרון של העיר].

״יש לנו בית־קברות גדול והראשון בהם הוא ר׳ דוד אלשקר. הוא בא רק כנוסע, והמקום בו הוא היה, זה היה פרדס של ערבי. הוא מת וקברו אותו שמה. אחר־כך הוא הראה את עצמו, ואז התחילו היהודים לקבור את מתיהם שם, ואז התחילו היהודים לבוא. אם היתה איזו הילולה או ראש חודש, היו באים ומבקשים מהשומר הערבי שידליק איזה נר אצל הצדיק, אבל לא נכנסים כי המקום היה שייך לערבים. בעל הפרדס היה ערבי, ומי שמת קוברים אותו באותו בית־קברות. כשמת בעל הפרדס, קנו היהודים את המקום״.

״באותו פרדס היו הערבים עוסקים בחקלאות, אך כל מה שגידלו התקלקל. לילה אחד בא להם בחלום ואמר להם: המקום הזה שייך ליהודים וזה בית־קברות של יהודים, ועכשיו אם ימכור את המקום יישארו ילדיו בחיים, ואם לא הרי שכל משפחתו תמות. ואז מכרו את המקום ליהודים, ואז התחילו היהודים לקבור את מתיהם שם. רק אחרי זה כשהתחילו לבוא ולבקר וכן להדליק נרות, רק אז הוא הראה את עצמו ואמר, אני פלוני ואז בנו עליו כיפה״.

״הוא קבור בקזבלנקה ויש לו חדר משלו. הוא לא היה מוכר והוא גילה את עצמו. היה שם מוסלמי שומר. לא היה ציון. המוסלמי פחד מהצדיק והוא אמר לו: אל תפחד. אני מבטיח לך, אני הצדיק ר׳ דוד אלשקר. הלך המוסלמי לדיינים וסיפר להם. הם בנו לצדיק ציון. אפילו היהודי העשיר, בן־דהאן, נתן שטח מהשוק, שטח גדול, כדי שהשלטונות לא יחריבו את בית־הקברות, מפני שבית־הקברות היה על הדרך. ההילולה שלו בזמן ההילולה של ר׳ שמעון בר יוחאי. נהגנו ללכת לשם, לשתות ולעשות שמח. היינו מביאים סעודה ואוכלים כל מיני מאכלים״.

״בבית־העלמין של קזבלנקה שהיה ברחוב קראנס, היו ביום ההילולה של רשב״י עושים הילולה לד׳ דוד אלשקר. זהו מולאי איגגי שקבור בזארקטן. הוא לא קבור בקזבלנקה אבל היו עושים לו הילולה שם. מי שנדר להשתטח על קברו [של מולאי איגגי] או להביא איזה נדר לאנשים הלומדים ליד הצדיק, ואינו יכול ללכת לזארקטן מפני שהמקום רחוק, או מפני שקשה לאדם לנסוע עד מראכש ומשם ללכת למולאי איגגי, אז הוא מביא לבית־העלמין של קזבלנקה, ושם היה חדר שבו היו אנשי הברא קדישא וגם תלמידי חכמים לומדים תהילים למנוחת הצדיקים, ואז היו משלמים את הנדר או שעושים סעודה או נותנים צדקה. מדליקים שם נרות. היתה אגדה שאחד חלם או אשה חלמה שמי שאינו יכול ללכת עד קברו של הצדיק, שיוכל לבוא לבית־העלמין של קזבלנקה, ובעזרת החכמים והתלמידים לעשות השכבה לצדיק, לחלק המתנות, הנדרים שנדר ואת הסעודה״.

[לאחר העדויות הקודמות על קבורתו במקום, מעניינת עדות זו. יש פה גם הסבר על הימצאות הקדוש גם בקזבלנקה כדי להקל על המעריצים שלא יכלו להגיע למולאי איגגי, שהגישה אליו היתה קשה].

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 286

121 ר׳ דוד בן־ברוך (אזרו נבאהאמו)

נקרא גם ר׳ דאווד בן־ברוך, ר׳ דוד בן־ברוך הכהן, ר׳ דוד בן־ברוך הכהן אזוג וכן ר׳ דוד וברוך.

ר׳ דוד בן־ברוך הוא הקדוש המפורסם ביותר במשפחת הקדושים בן־ברוך הכהן. הקדושים האחים ר׳ ברוך ור׳ ימין הכהן הם נכדיו ובני הדודים ר׳ דוד בן־ברוך המכונה באבא דודו ור׳ פנחס הכהן הס ניניו

הערת המחבר: משפחת קדושים זו זכתה לפרסום רב בקרב יהודי מרוקו. לפי מסורת אחת (ראה סיפור מס׳ 5.121) מוצאה מאיזור אופראן ור׳ ברוך, אביו של ר׳ דוד בן־ברוך, עזב את המקום ועבר לתארודאנת. קיימת אי־בהירות מסוימת בקשר לקרבה המשפחתית בין הקדושים המשתייכים למשפחה. ליד מסורות לפיהן ר׳ דוד בן־ברוך הוא הסבא של ר׳ ברוך ור׳ ימין הקבורים בתארודאנת, קיימות גם מסורות לפיהן הוא האבא שלהם והסבא של ר׳ דוד בן־ברוך המכונה באבא דודו ושל ר׳ פנחס הכהן. יודעים שר׳ ברוך הכהן הקבור באימין תאגה שייך למשפחה, אך לא ידוע מה קרבתו לקדושים האחרים. לפי מסורת שרשמתי בסיורי במרוקו, קדוש זה הוא אביו של ר׳ דוד בן־ברוך מאזרו נבאהאמו. אינפורמנטים חזרו על השמות ר׳ ברוך ור׳ דוד בן־ברוך בציון מקומות קבורה שונים, אך אין לדעת אס מדובר באותם קדושים או בצאצאים אחרים של המשפחה. ראה ערכים ר׳ ברוך הכהן(תארודאנת), ר׳ ברוך הכהן(אימין תאגה), ר­' דוד בן־ברוך (תארודאנת), ר' ימין הכהן ור׳ פנחס הכהן. ע"כ

ההילולה שלו מתקיימת בג׳ בטבת וממשיכים לחגוג אותה בישראל, בבתים ובבתי־הכנסת על שמו, הקיימים במקומות שונים בארץ. נערץ גם על־ידי המוסלמים.

• ״כל שנה נסעתי לר׳ דוד בן־ברוך. הייתי לוקח אשתי. בהתחלה לא היו חדרים. פעם אחת ישנו כולנו בחדר אחד. ראיתי ככה כל־כך דחוק ונתתי הוראות לשמש והוא בנה לי חדר גדול. היה לי שמה הכל: מיטות, תנור… הסבא שלי הוא שבנה את הגבול של הצדיק. סבא שלי קבור שמה, על ידו. הערבים הרגו אותו. היו לנו שדות רבים שמה. כשגדלתי רציתי לראות את האיזור והיינו יוצאים כל חנוכה מקזבלנקה ונשארים שמה איזה עשרים יום. היתה לנו משפחה שמה והיינו מתארחים אצלם״.
•  
• ״הייתי הולך אליו ומבקש את הברכה שלו ועושה לו הילולה כל שנה. עשיתי נדר. עשה הרבה ניסים. חכם גדול. פעם בא חכם מארץ־ישראל כדי לאסוף נדבות. הגיע ליל ערב פסח ליד ביתו של החכם. ר׳ דוד בן־ברוך היה לבוש לכיל [צמר], שאל: איפה ר׳ דוד בן־ ברוך ? אמר לו: בשביל מה אתה רוצה אותו י אמר לו: אני רוצה לבלות איתו אה החג. אמר לו: אני הוא. אמר לו: ברוך הבא. לקח אותו החכם עליו השלום לביתו. לקח אותו לבית מרחץ. נתן לו בגדים. שמח בו בליל הסדר, הנרות דולקים, הכוסות מוכנות והסדר, נפלה דמעה מעיניו. אמר לו החכם: מה יש ? אמר לו: התגעגעתי לביתי. עשה לו ככה עם ידו. הוא נרדם. השד״ר הגיע לביתו, אמר לו: התעורר, הנה ביתך, הנה אשתך, הנה ילדיך, הנה הכל. אמר לו: אתה באמת החכם. אני עבד שלך. כך שמעתי מאלה שהיו בקדוש״.

״זה כבר ארבע עשרה שנה שאני רגיל לחגוג את ההילולה של הצדיק הזה, ר׳ דוד בן־ברוך. מדוע אד רגיל לחגוג ולערוך את ההילולה של ר׳ דוד וברוך? כאשר הגענו לשדות מיכה, אתה יודע שלפני כן לא עסקנו בחקלאות. הייתי סנדלר, כאן התחלתי לעבוד בשכר יומי. אחרי שנתיים של עבודה בשכר יומי, באתי לסוכנות ואמרתי להם שאין אני יכול יותר לחיות על פרנסה יומית. יכולתי ללכת לעיר. נתנו לי אדמה וצינורות. התחלתי לעבוד. אצלנו כאן החתימות צ׳יק צ׳אק, אנחנו מתחילים לחתום מיום ראשון עד יום ו׳ בצהריים. לא ידעתי שחתמתי חוזה עם הסוכנות שאני צריך לשלם להם דרך תנובה. התחלתי לשווק. אחר כך הבאתי סוחר פרטי והתחלתי למכור. אמרתי: מה אני, גר ברוסיה? פה דמוקרטיה. באו, עשו לי משפט. באותו יום שרציתי ללכת לשופט, ואני לא עשיתי לא עורך־דין ולא שום דבר, אמר לי מישהו: לך תגיד לר׳ דוד בן־ברוך [מצביע על תמונתו] שהוא ישמור עליך. הביאו לי חבילת ניירות. הלכתי ליד התמונה ואמרתי: ר׳ דוד בן־ברוך, אתה תהיה העורך־דין שלי. פנו אלי הסוכנות דרך הרבה עורכי־דין. אני הרמתי את עיני לשמים ואמרתי שיש רק אלוהים בשמים ורבי דוד בן־ברוך.

הלכתי לבית־המשפט. השופט שאל אותי אם אני יודע עברית. עניתי שכן. שאל אותי: למה לא כתבת מכתב הגנה? עניתי לו: אדוני, במרוקו אני לא יודע מה זה משפט, רק במדינה הזאת למדנו. הוא נתן לי פתק שאקבל עורך־דין בלי כסף. הסכמתי. עורך־דין של הסוכנות אמר: אדוני השופט, אנו יכולים להתחיל את המשפט? השופט ענה: לא, החוק לא נותן לי לשפוט בן אדם שלא יודע. אסור לי לשפוט אותו. אני מקשיב. אמר לי: תזכור מר פלוני, בעוד חודשיים תבוא. שלח אותי לעורך־דין. לא ידעתי למי לפנות. מנהל הצרכניה אמר לי שהוא מכיר עורך־דין השונא את הסוכנות. קוראים לו פלוני, והוא סגן־אלוף בצבא. ביום שהלכנו למשפט הלכתי לעורך־דין. היה לי חומר רב, אבל לפני זה, אני קראתי לעזרתו של ר׳ דוד בן־ברוך, ולא פחדתי להופיע לפני השופט. נכנסתי כמו אריה. הסברתי לו שאני קיימתי את הפסוק ״בזעת אפיך תאכל לחם״. אני מוציא את פרנסתי מהאדמה ואיני גונב מן הממשלה. הראיתי לו את כל הניירות ששילמתי מיסיס, מים, חשמל, הכל ושאין חובות. יום אחד היתה ישיבה. עורך־דין שלהם, שלי, השופט ואני. השופט אמר לי: אתה יודע שאתה חתמת על חוזה? עניתי שאם רק מדובר על חתימות, אנו במושב חותמים יום א׳ עד יום ו'. כל רגע מביאים לנו משהו לחתום, ואם אני לא חותם, יגידו לי שאני לא אקבל מפני שאני מסרב לחתום.

אתה יכול להתקשר לסוכנות ולראות כמה חתימות חתמתי. גם אז ר׳ דוד בן־ברוך היה מדריך אותי, מראה לי מה להגיד. הייתי לפני השופט כמו אריה. באותו רגע שהיתה הפסקה, קם העורך־דין שלי ואמר: קח את התיק שלך, אתה לא זקוק לעורך־דין שיגן עליך. בעצמך אתה עורך־דין. בקיצור נתנו לי אולטימטום שאני צריך למכור דרך תנובה. לא הסכמתי, ואפילו אמרתי להם, שגם האחרים במושב לא יעשו לפי האולטימטום. החוק אנו מקיימים בארץ דמוקרטית. שאל אותי מדוע אני לא מוכר דרך תנובה ? עניתי לו שאני מחכה חמישה חודשים כדי שיהיה לי מה למכור. אני מתחיל לשווק. הניירות שלי עוברים מפקיד לפקיד ועד שהם משחררים את הכסף, עוד פעם מתחיל הסיפור אצל מזכיר הכפר. והוא שוב מבקש שאני אחכה חודש ועוד חודש וככה עברו כבר תשעה חודשים, ואני במה אחייה את ילדי? אמרתי לו שאם ישלמו לי את התוצרת החקלאית על המקום, אמכור גם לתנובה. אני לא פסלתי אותה. להיפך. בסוף סלחו לי ובפסק־הדין יצאתי זכאי. השופט אמר לי: כמוך אנו צריכים במדינה. מאותה שנה התחלתי לערוך הילולה לר׳ דוד בן־ברוך. קיבלתי פסק־הדין בסוכות, ובטבת התחלתי לערוך את ההילולה. וכך אני עושה כל שנה. השנה הראשונה שחטתי כבש, עופות, הזמנתי אנשים ובאו גם לא מוזמנים. לא אני מזמין, ר׳ דוד בן־ברוך מזמין. אני רק העבד שלו. והילדים שלי יהיו גם עבדים שלו. אני מצווה עליהם שהם ישמרו על המסורת. בטוח״.

• ״כתוב: ׳אשרי מי שראה פניו בחלום׳ ואני, ברוך ה׳, זכיתי לראותו בכבודו ובעצמו. הוא הופיע לפני כאיש בעל קומה, לבוש חלוק. לקח ידי והכניס אותי לחדר ואמר לי: אני ר׳ דוד בן־ברוך. בוא אתי. החזיק אותי ומילא את הסל שהיה בידי לחם. מאותו זמן לא חסר לי מאומה. זו הברכה שהוא נתן לי. אין מה לדבר״.
•  

״ר׳ דוד בן־ברוך, עליו השלום, מוצא המשפחה מאופראן. שריף מוסלמי, בן ממזר סגר על יהודי המלאה של אופראן, בסביבות תיזנית. משם משפחת ר׳ דוד בן־ברוך שהם מגזע אהרון הכהן. ר׳ ברוך [אביו של ר׳ דוד בן־ברוך], עליו השלום, יצא את המקום. הוא, עליו השלום, קבור במוגאדור, ברחו מאותו כפר. היה גר בכפר מצפון לתיזנית בשם אימין תאגה. היה לו בן צעיר בשם דוד. השריף נתן לו סטירה. לשיך היה בן בגילו של דוד. התחילו שני הנערים לשחק ופתאום הכה דוד את בן המוסלמי וזה האחרון נכנס באדמה. בא המוסלמי בפחד לר׳ ברוך ואמר לו: אם אתה רוצה להישאר כאן, אני אצא, ואם אתה יוצא, אני נשאר כאן. עליו השלום יצא הרב משם וקנה בית בתארודאנת״.

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 291

ר׳ דוד בן־ברוך (תארודאנת)

נקרא לרוב באבא דודו או ר׳ דוד בן־ברוך הקטן. הוא נינו של ר׳ דוד בן־ברוך הקבור באזרו נבאהאמו, בנו של ר׳ ברוך הכהן הקבור בתארודאנת ובן־דודו של ר׳ פנחס הכהן.

1.122 ״אספר לך על ר׳ דוד בן־ברוך. אבי חיים אוחיון היה השליח שלו. היה מלווה אותו בכל נסיעותיו לכפרים וחוזר איתו לעיר תארודאנת. פעם אחת, יום לפני חג הפסח, הגיעו לעיר תארודאנת. אבי ז״ל אמר להם: שמע, עלי לצאת לדרך בלילה. החכם ענה לו: איך אתה יכול? אין בלילה שיירות שילוו אותך בדרכך. אבי התעקש. החכם הסכים בסוף. אמר לו: הסתכל שם בחלון ההוא, ראה מה יהודי מאמיזמיס השאיר שם. אבא ניגש לחלון ומצא שם זוג נעליים ועשרה ריאל חאסאני. החכם נתן לו את הכסף הזה ואמר לאבי: אתה יודע שישנו מוסלמי מהעיירה שלך שהגיע מהשוק של יום שלישי והוא עם שיירה שלו. הוא ילווה אותך. תצטרף אליו. הוא קנה שבעה עגלים. אל תפחד, כי היה פוחד מאוד לצאת לדרכים. הלך למקום ההוא ומצא את המוסלמי עם העגלים שלו. המוסלמי אמר לאבא: החכם שלח אותך ? ענה אבי שלא. אבי ביקש ממנו שיתכונן לצאת לדרך. המוסלמי פחד. ענה: למה לנו לסכן את עצמנו ולצאת לדרך בלילה ? השודדים יכולים לגנוב לנו את הרכוש. אבי ענה לו: בוא נצא ואני ערב למה שיקרה. לאחר כמה קילומטרים פגשו אותם שודדים מזוינים אבל משותקים כולם. לא יכלו להפעיל את נשקם. התפעל המוסלמי ואמר לאבא: אני יודע עכשיו שהחזן הוא שאמר לך לבוא אלי, לצאת בלילה לדרך. המשיכו ללכת ולמחרת הגיעו״.

• ר׳ דוד     בץ־זודי(מוגאדור)
•  
• ר׳ דוד     בן־ימין(בני מלאל)
•  

ההילולה שלו נערכת בל״ג בעומר.

נערץ גם על־ידי המוסלמים שכינוהו סידי כרוויעה.

Sidi Kheroua, du nom d’un arbre proche du tombeau

1.124 ״בצעירותי הייתי חולה אנוש. הייתי אז כבן עשרים ושש. לא הייתי יכול לאכול, מצבי נחשב לנואש. הייתי מקיא כל הזמן. אמא שלי באה וידעה. אז החליטה לקחת אותי לקדוש ר׳ דוד בן־ימין על מנת שאישן שם. ואז בלילה, בא הצדיק אל אמי בחלום ואמר לה: רפואתך נמצאת אצל אבא של חתנך, שמה הרפואה שלו. היא הלכה אצלו ואמרה לו: כך וכך אמר לי הצדיק. הוא היה יודע לכתוב, אבל מאז שמת בנו, נדר לא לעסוק יותר ברפואה עממית ואז הוא אמר לה: קחי חציל, ביצה ומלח ומאזניים קטנים. היא הביאה לו: הוא שקל את המלח ואת הביצה וציווה עליה לשים את       זה מתחת לכר שלי עד למחרת,ואחר כך לשקול מה יותר כבד. הוא אמר לה, אבל אני עכשיו לא זוכר אם דבר אחד כבד מהשני… אני אחיה ואם השני יהיה יותר כבד אז אין תקווה. ואז למחרת קמתי והתחלתי לאכול בתיאבון כזה, ממש בלעתי כל דבר, עד שאנשים חשבו שאני אוכל מתוך סכנה למות. הבראתי בצורה פנטסטית ומאז אף פעם לא היו לי בעיות כל שהן״.

2.124 ״פעם, לפני שילדתי את בני השני ריימונד, היה לי איחור של כשבועיים בווסת, ואז חלמתי שהלכתי לקדוש ר׳ דוד בן־ימין. במקום המציבה שכב אדם מת ומעליו היה סדין. כשאתה נתקל במת ואתה רוצה לדעת את העתיד, אתה צריך להחדיר את הציפורן של האגודל שלך בתוך הבשר שמתחת לאגודל שלו, ואז הוא מוכרח לעשות את זה. כך החלטתי לעשות ואז הוא אמר לי: אל תגעי בי. שאלתי אותו: האם אתה הצדיק? הוא ענה: כן. אמרתי לו: אם ככה, אמור נא לי אם אני בהריון או לא. הוא ענה: כן, את בהריון, ואת תלדי בן ותקראי לו יהודה. כולם ידעו שאני לא אהבתי שמות פרטיים יהודיים, וכולם צחקו ממני אך אני אמרתי להם: חכו ותראו, אני אלד בן. ואכן ילדתי בן וקראתי לו יהודה־ריימונד״.

ר׳ דוד בן־עמרם (תטואן)

ר׳ דוד בן־שאפת (מראכש)

שמו המלא הוא ר׳ דוד בן־שאפת הלוי. בן־שאפת הוא כנראה כינוי. נקרא גם אלכדאר וסידי מול סור. קבור מאחורי החומה של בית־הקברות במראכש. מקום קבורתו משמש כמקום עלייה לרגל לא רק לאנשי מראכש והסביבה, אלא באים אליו גם מרחוק. כל ערב ראש חודש התקיימה הילולה ליד קברו. צאצאיו חיים היום בישראל.

״אני אספר לך על הקדוש החביב הזה. הוא היה מוכר דברים מכסף ברחובות של הערבים. מוסלמיה אחת ביקשה ממנו להיכנס הביתה, נתנה לו מכה על הראש והרגה אותו. היא קברה אותו. ליד ביתה מאחורי הכותל. היהודים התחילו לחפש אותו והקדוש החביב הוציא את ידו מהכותל והראה להם את עצמו. לכן נקרא סידי מול סור [אדוני בעל הכותל], הוא הוציא את ידו והראה את עצמו״.

״ר׳ דוד בן־שאפת, לקח אותו אדם עשיר מהעיר פאס בשביל חתונה. רכב על פרד. הוא נפטר שם בבית העשיר. אסור לקבור אותו בבית־הקברות במראכש וזה בגלל המלך שלא ימות. כל אשה שהיתה עקרה ילדה. כל מי שעיוור ראה. כל מי שהיתה לו בקשה כל שהיא הולך לשם ואפילו בלי סעודה. הוא היה אומר להם: אם אין לכם מה להביא סעודה, הביאו אך ורק תפוח־אדמה וזה מספיק לסעודה ואני איעתר לבקשותיך. הוא היה אומר כך בחלומות״.

״פעם אחת, אחד מחבריו של הקדוש חלם. הוא היה נוהג לבוא להדליק את הכוס של סבי ברחוב לאתאנא. כל פעם שבא, היה שואל את בתי שתגיד לו איך נפטר הקדוש. לילה אחד הוא חלם והנה הוא נמצא בתוך השדה, ואשה אחת מורידה אבק מעל העצים במגבת לבנה. שאל אותה: למי הפרדס הזה? ענתה שהוא שייך לר׳ דוד בן־שאפת הלוי. ביקש שתראה לו אותו. הלך ומצא את הקדוש כשהוא יושב ליד מעין מים, ובידו כוסית מזהב. שאל אותו: חכם, אמור לי, איך הגעת למעלה הזאת? ענה: אני נפטרתי צעיר, והואיל והיה בדעתי לקיים את כל מצוות אלוהים, ברוך הוא וברוך שמו, זיכה אותי כאילו קיימתי אותן. עכשיו אני מחלק תרופות לחולים. שאל אותו איך נפטר. ענה הקדוש שכאשר לקח אותו העשיר לפאס היכו אותו בעין הרע. הוא נולד במראכש ונקרא אלכדאר מפני שכאשר היה נכנס לבית המטבחיים, אף פעם בהמה שהוא שחט לא יצאה טרפה״.

״ר׳ דוד בן־שאפת הלך פעם להשתטח על קברו של ר׳ שלמה בן־לחנס ובחזרה כאשר הגיע לבאב חמאד התעלף. התחילו לעורר אותו ולא יכלו. הוא נפטר. היה מנהג וצו מפי השולטן שאסור להכניס גופה לקבורה בבית־הקברות אם הוא נפטר מחוץ לעיר. באו יהודים בהמוניהם ואירגנו לו לוויה גדולה וקברו אותו מאחורי החומה״.

דוד בן־שאפת (סאלי)

קבור בבית־הקברות העתיק ליד ר׳ חיים בן־עטר הראשון וקדושים אחרים.

ר׳ דוד דהאן(דמנאת)

נערץ על ידי היהודים תושבי המקום.

ר׳ דוד דהאן(קזבלנקה)

קבור בבית־הקברות הישן של קזבלנקה. קבורתו שימשה מקום עליה לרגל של תושבי האיזור ולפעמים גם מחוצה לו.

ר׳ דוד דנינו (קזבלנקה)

יליד הדרום. צאצאיו חיים היום בישראל.

1.130 ״ר׳ חיים דנינו היה ממשפחתנו. הוא היה קורא את השם המפורש והיה הולך מכפר

אל כפר כדי למול תינוקות״.

ר׳ דוד דנינו(דמנאת)

1.131 ״היהודים נהגו להשתטח על קברו. פעם הביא רועה מוסלמי את הצאן ליד קברו. הכבשים השתתקו, המוסלמים אמרו שרק יהודים יכולים לעזור ולפתור את החידה הזאת. לאחר ששחטו ליד הקבר שלושה עגלים, נתנו ליהודים כסף כדי לקנות מחייא, יין. לאחר ששחטו ביקשו רחמים, והבטיחו שיותר לא ירעו את צאנם שם. אז שיחרר אותם הקדוש. גם מוסלמי לא היה יכול להיכנס״.

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-

עמ' 300

• ר׳ דוד הלוי דראע (דראע)

עדותה של גב׳ עישא ד׳(אמיזמיס) ואחרים.

אחד הקדושים המקובלים ביותר בקרב יהודי מרוקו. קברו מושך מדי שנה אלפים

רבים של מעריצים. נקרא לרוב דאוויד דראע וכן מול אנכלא [בעל הדקל] או מול אנכלא אלכדאר [בעל הדקל הירוק], לפי מסורות רבות, מוצאו מארץ ישראל. נערץ גם על־ידי המוסלמים שכינוהו מול דראע.

קברו נמצא כחמישה־עשר ק״מ מערבית מדמנאת. בדוטה־טריבו, עט׳ 208, יש תמונה של האתר הקדוש מהתחלת המאה. והרי תיאור מפי וואנו עמ' 65.

“Au commencement du siècle, le sanctuaire : ne comprenait qu’un jujubier, un palmier et un vieux mur à demi écroulé, où étaient aménagés plusieurs recoins pour faire brûler les bougies et l’encens. Les constructions qui existent aujourd’hui datent des environs de 1920; leur grand axe est parallèle au ruisseau. Deux murs encadrent l’emplacement dédié au santon. Celui du fond encastré dans les terres, se trouve au pied du palmier. Sur celui de la façade on voit, à droite d’une arcade en plein cintre, deux alvéoles rectangulaires et, à gauche, une troisième profonde de deux à trois mètres, à laquelle on accède par quelques marches. La fumée a noirci les murailles des alvéoles. En avant de ce mausolée, il y a un auvent soutenu par des piliers. Du côté amont, des bâtiments en équerre renferment des écuries et des chambres à l’usage des pèlerins; il y a aussi un embryon de synagogue. Pas de tombeau visible. Pour certains, Daouid Drâa serait inhumé sous le palmier, pour d’autres, au voisinage de l’arcade ou dans l’alvéole de gauche”.

מצב זה השתנה בשנות השלושים ובעיקר בשנות הארבעים של המאה. בגלויה שבאוספי מופיעה במרכז התמונה של הקדוש וכאילו במסגרת הצד הקדמי של הקבר ומתחת לתמונה כתוב: ״ר־ דוד ב״ר שמואל הלוי, בעל חטז [? מלה לא ברורה]. מסביב לתמונה ועל רקע של הרים מופיע דקל עם חרבה ענפים. בראש התמונה מופיעה הכתובת הבאה: ״האדי נכלא די רבי דוד ררע הלוי זיעא״ [תרגום: זהו הדקל של רבי דוד דראע הלוי זיע״א).

132.1 ״אני פעם הלכתי והשתטחתי על קברו. בללאה וביב אה ר׳ דוד [באלוהים ובשמך ר׳ דוד], הדקל שלו צמח ליד הקבר. בנו גג והדקל פרץ דרך התקרה. בעלי נכנס פעם וראה את הצדיק כשהוא יושב על הקבר. אני קראתי לבעלי. הוא צעק ואמר לי: למה גרמת לי

סבל״.

2.132 ״אני הייתי השמש הראשון אצל הצדיק הזה, עליו השלום, רק יהודי דמנאת ידעו עליו. הם הראשונים. בני היו מתים כשהיו תינוקות. שלא תראה אסון. לקחתי את בתי הקטנה ואמרתי ליד הקבר: או ר׳ דוד דראע הלוי, את הילדה הזאת תשאיר בחיים ! אני נודר לשמש אותך עד שיבוא יום ותשלח אותי לירושלים. עליו השלום. הבת נולדה במראכש ונשארה בחיים״.

3.132 ״פעם חלם יצחק אלמליח בקזבלנקה. אז נפטר ימין, בנו של ר׳ פנחס ור׳ פגחס ציווה שאף אחד לא ימכור את הרהיטים שלו חוץ מפלוני ופלוני. אני הייתי מוכר את הרהיטים והנה בא אלי אלמליח, הוא ושלמה חביב. זה אמר לי: דוד, יש לך הזדמנות ללכת לר׳ דוד דראע הלוי עם יצחק אלמליח. אמרתי לו שאנחנו כעת בחודש טבת ושאני ביקרתי בקבר פעמיים וגם במולאי איגגי ולקחתי את הבת הזאת ואני לא יכול עכשיו כי אני צריך למכור. הוא ענה שמצווה זו קודמת למצוות מכירת הרהיטים. יצחק אלמליח נולד בקזבלנקה [כאן מתחיל החלום של יצחק אלמליח] ור׳ דוד דראע ציווה עליו לבוא וגם ביקש שילווה אותו השליח שמוכר רהיטךם במראכש. לאחר החלום בא אלי. [לפניכן] הלך אצל סויסה, מי שהיה פקיד אצל הצדיק מולאי איגגי, כי אני הייתי שמש במולאי איגגי לפני ר׳ דוד דראע. הלך לסויסה. ענה לו: אם אתה רוצה לנסוע לר׳ דראע הלוי, אין לך אף אחד שיודע טוב יותר מאשר דוד בך־זואה. אמר לו: בסדר, אם אני אמצא שהוא מוכר רהיטים כפי שחלמתי עליו, אז זהו האיש. חיפש אותי במראכש. בא יהד עם שלמה חביב. מצא אותי שאני מוכר רהיטים. ביקש שאלווה אותו לר׳ דראע. נסענו ביום שלישי דרך תאמלאלת ומצאנו שמקום הרב חרב. אין איפה לשבת וערימה גדולה של זבל מסביב לקבורה. זה לכלוך שנהגו היהודים להשאיר לאחר הזיארה. מצאנו שם חכם בשם יצחק מלכא שהיה אוסף מטעם הכולל של ר׳ מאיר בעל הנס עליו השלום. מצאנו אותו שם כי בא לבקש נדבה. שאל אותו אלמליח: כמה נוהגים אנשים לתת לך בכל נדבה, וזה לפני ארבעים ושש שנה. ענה שנותנים חמש, עשר, חמש־עשרה לירות. יצחק אלמליח הציע לתה שמונים לירות בתנאי שהוא יבלה את השבת איתו. במוצאי שבת, זה היה בראש חודש טבת, אמרתי לצדיק וזה כדי לחזק את החלום שלי. אמרתי לו: או ר׳ דראע הלוי, אם אתה תשאיר לי את הבת הזאה בחיים, והיא תקרא לי אבא, אני נודר שבכל ימי היי, אני אהיה לך שליח עד שאתה תשלח אותי לירושלים. גם יצחק אלמליח אמר בפני הקבורה: או ר׳ דוד דראע הלוי! אם תעזור לי לפתור בעיה שהיתה ביני לבין צרפתי, אני נודר על עצמי לרצף את מקום הקבורה. באותו לילה חלמתי את הרב [הצדיק] בדמות של חכם שהיה לנו במראכש בשם ר׳ דוד הלחמי שהיה סופר. אמר: אני [הצדיק] לא צריך ריצוף, אני מבקש רק לבנות בית־כנסת באותו מקום שבו התפללתם ביום שבת, שס תבנו לי בית־כנסת כמו בית־המקדש. כך אמר לי בחלום. אני עניתי לו: רבי, אינני יכול, אני עסוק, יש לי עסקים במראכש. אמר לי: מאוחר, כבר פתחת את פיך. הוא העלה אותי לבית־הכנסת בחלום. אמרתי לו: אני משביע אותך שתגיד לי מדוע מתים הבנים שלי! אני הייתי צועק והנה בא יצחק אלמליח והעיר אותי. ר׳ יצחק מלכא אמר לי שהוא שמע כל מה שהייתי מדבר בהלום והתחיל לספר. למחרת התחלנו בבניית בית־הכנסת. בנינו עשרה מטרים אורך וחמישה מטרים רוחב. באמצע הבנייה התמוטט הגג. היה שלג בטבת והגג של בית־הכנסת התמוטט ומאז בנינו אותו במלט ונשארתי שמה שלושים ושש שנה. הבאתי איתי רק שלושה ספרים, שופר ומגילה״.

4.132 ״יהודי הסביבה נהגו לעשות מחייא. המושל שם אסר עליהם זאת. לי היה רשיון כדי לעשות. קיבלתי אותו מהפחה אל־גלאווי בליל ההילולה של ר׳ מאיר בעל הנס, אז היה אסור לעשות מחייא. יהודי אחר הביא מאתיים ושמונים ליטר מחייא. קניתי את זה ממנו. היה לי חדר בהר מרוחק כששים מטר. הסתרתי שם את המחייא וכיסיתי אותה בתבן. אותו אדם שהלשין עלי. הלך למושל ואמר לו שיש לי מחייא ומסר לו על מקום המסתור. סגנו של המושל בא אלי. ביקשתי ממנו שיבוא אתי למקום. לפני זה אני החבאתי את בקבוקי המחייא בגינה שלי, ומילאתי את אותו חדר בכלי עבודה. פנו ליצחק אלמליח וביקשו ממנו שיראה להם את דוד אוחיון בן־זואה. הם חשבו שאני אדם חשוב ובעל קומה. באתי. אמר לי המושל: מה עושה הצדיק לאנשים ? עניתי לו: כל מי שסומא מתחיל לראות, אשה עקרה, או אם שבנים שלה מתים, נשארים בחיים כשהיא מבקרת כאן. גם לי קרה כך. סיפרתי לו כל מה שקרה לי. ביקש שאני אראה לו את בית־הכנסת. העליתי אותו וראו את הנס של ר׳ דראע הלוי. הוא בא לבקש נס מהצדיק. הוא היה מבקש לעשות צרות ליצחק אלמליח. העליתי אותו לבית־הכנסת ואז אמרתי בליבי: או ר׳ דראע הלוי! הנה באתי לבקש ממך, אלהא דר׳ מאיר ענני. יא באבא ר׳ דראע הלוי! ומה עוד שאני ציוויתי לכל העניים שיישארו שם וכשאני אקרא בקול: ויוה ר׳ דראע הלוי, שגם הם יענו אחרי: ויוה רבי דראע הלוי, ״זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל אחיינו״.¹⁰⁵ ירד וראה את הקופות. הסברתי לו. אמר לי: אתה יודע שאשתי עקרה, אולי הצדיק יתן לה בן? אמרתי לו: אתה מושל עשיר מאוד, תביא שור וכן סולת. שחוט את השור, ועם הסולת נעשה כוסכוס. תן לי אלף פראנק כדי להביא מחייא ואחלק הכל לעניים. הוא ענה שזה אסור להביא מחייא. עניתי לו: סליחה, כאן אין איסור, ואז ענה ואמר לי: יש לך מאתיים ושמונים ליטר מחייא, אתה תראה לי איפה הם ואני… ראה הנס שהצדיק עשה למעני. היה יהודי בשם מלול, הוא היה עושה מחייא בדמנאת באופן חוקי. הלכתי והבאתי ממנו שמונים ליטר. קניתי בדמנאת והראיתי לו את הקבלות. שאל אותי: כמה אתה מוכר את המחייא? עניתי לו שהמחיר הרשמי הוא ארבעה ריאל אבל מי שרוצה לתת יותר נותן. שאל אותי: מי אתה? [מה תפקידך] עניתי שאני ה׳מוקדם' [מונח בערבית שמובנו משגיח, שומר. בך קראו לשומר בקברות הקדושים המוסלמים] של הצדיק דוד דראע והוא שקרא לי לכאן. נתן לי בנים שנשארו בחיים. אמר לי: האם הוא יכול לעשות שאשתי תלד? עניתי לו שכן, אם יעשה כל מה שאני אבקש ממנו… העליתי אותו לקבר הצדיק. מסר לי אלף פראנק. בצאתו ביקשתי מהעניים שיגידו: ויוה רבי מאיר בעל הנס ור׳ דוד הלוי. באו השוטרים וביקשו ממני שאני אענה למושל של האיזור הנמצא בדאר המכזן. חשבתי שאולי אינו רוצה לאסור אותי כאן בצדיק, שאולי בדאר המכזן הוא רוצה לאסור אותי. עליתי לעץ הצדיק, הדקל, ותפסתי את הדקל ואמרתי: באבא לוי, אני תמיד שר ואומר שזכותך רבה מאוד, מי שבא לר׳ דראע הלוי אף פעם לא יפחד ומי שנשען וסומך עליו. הלכתי אל המושל. אמר לי: הנה יושב כאן איש הטוען שלקחת לו אדמה עליה בנית בית־כנסת. אתה צריך להישפט אצלי בדמנאת. עניתי שאני מסכים. אמרתי לו שיזמין אותי לאחר ההילולה, אחרי חג שבועות. אותו מוסלמי אמר שלקחתי לו אדמה. הוא מכר לי חלק ואני הוספתי וזה ברשותו של הפחה. הלכתי ל׳קפטיין׳ ואמרתי לו שהצדיק הוא שביקש ממני לבוא. וגם הפחה אל־גלאווי מפני שאני שומר על הר המלח שלו. עליתי אל קבר הצדיק ואמרתי: איך זה שרוצים לאסור אותי לבנות חדרים? הראה לי את הזכות שלך. אז חלה המוסלמי. חלה. הצדיק עמד עליו שיבוא לתת לי את המקום חינם כי אני הסכמתי לתת לו אלפיים ריאל ועכשיו קיבלתי חינם. אפילו הוסיף אבנים וחומרים אחרים. אז בניתי את החדר הראשון״.

• 132 ״פעם הופיע הצדיק בחלומי ואמר לי: מדוע לכולם בנית חדר ולי טרם בנית? קום בנה לי ליד הדקל. למחרת התחלנו לבנות ואז מצאנו את הקבורה של הצדיק. אף אחד לא ידע את מקומה של הקבורה. איך עשיתי כדי למצוא אותה? כאשר הפרדנו בין הגבולות, התחלתי לחפור ליד הדקל שלנו, כי הצדיק אמר עשר אמות מהדקל, כך גזר פעם המלך. אז גם אני התחלתי לחפור לפי הגבולות האלה. חפרתי, רציתי לחפור יסודות ולא מצאתי על מה לבנות. אז מצאתי את הקבורה של הצדיק, אבן, עליה כתוב: ר׳ דוד הלוי ממגורשי סביליה, תאריך אולי 5050 או משהו אחר. לפי מה שכתוב רשום שהוא נפטר מלפני 550 שנה. אז כשמצאתי את הקבורה לא ביקשתי את עצתו של יצחק אלמליח. שחטתי פרה. במשך שנה קשרי עם י״א היו קרים, הוא כעס עלי ואמר איך מצאתי את הקבורה של הצדיק ולא שלחתי לו שיבוא. בא ר׳ יצחק אחר ואמר שאין מה לבקש מדוד בן־זואה. רק הצדיק ואלוהים נתנו לי את הזכות הזאת למצוא את הקבורה, וזה בגלל העבודה והטיפול והשמירה על הצדיק. אין לכם מה לבקש ממנו. אז התחילו לשלם לי ריאל אחד ביום. קיבלתי רבע ההכנסות של כית־הכנסת. כאשר ראה יצחק אלמליח שנכנס הרבה כסף, אמר לי: אל תעשה רע לצדיק, הצדיק נתן לך בנים שחיים, ואז קבעו שאקבל שלושת אלפים ריאל לחודש כדמי שמש, וכך במשך שלושים ושש שנה״
•  

6-132״אשתו של המושל הצרפתי שהיתה עקרה ילדה בן והוא נתן לי אלף ריאל וערך סעודה גדולה. הניסים של ר׳ דראע הלוי רבים. עליו השלום. אשתי היתה הרה. ילדה בן בצדיק. הצדיק עצר אותו ברחמה שמונה־עשר חודשים. הלכתי אל אברהם אלכטאט, [תרגום: מפיל גורלות. זה כנראה כינויו.] אמר לי שאם אני רוצה שהילדים שלי יישארו בחיים עלי לעשות כפרה עגל ועגלה. אם זה בן ימות העגל, ואם זה בת תמות העגלה כדי שתישאר בחיים. וכך היה. הבת שלי נשארה בחיים והעגלה מתה ונשאר העגל. אז בקשר לאשתי שהתינוק נשאר עצור ברחמה במשך שמונה־ עשר חודשים, העגל נשאר, השמין עוד במשך תשעה חודשי ההריון. זאת אומרת, עשרים ושבעה חודשים. העגל נהיה שור. באו כמה אנשים, רצו לקנות את העגל הזה. אף אחד לא היה מסוגל לנגוע בו אלא אני, ובתי תיתי. אני לא הייתי בבית. אשתי היתה עם צירים וקראו לבתי תיתי. תפסו את העגל, שחטו אותו ואמרו לי שיצחק אלמליח שחט את העגל. ביקש ממני שלא אכעס. אמרתי לו שקניתי אותו בשלושים ריאל וזה עשרים ושבעה חודשים שאני מגדל אותו. אמר לי: הנה שלוש מאות ריאל. שחטנו אותו ובאותו יום ניצלה הבת שלי״.

• 132״אני נזכר בדבר אחד על ר׳ דוד לוי ע״ה. אבי היה עוד בחיים. פעם היו לו כאבי עיניים. בכפר איפה שגדלנו במרוקו לא היו רופאים. אבא עמד בסכנה להתעוור. פתאום בא אליו אדם בחלום ואמר לו: תשמע, אני ר׳ דוד הלוי, קח לך טיפת עראק, תטפטף בעיניים. אבא קם בלילה, טיפטף טיפות עראק בעיניים. למחרת קם, רפואה שלמה. ואני זוכר את אבא שהלך יחידי בתענית יחיד עד לקבר של הצדיק ברגל, אני זוכר זה מלפני 14 שנים. אני עכשיו בגיל 52 שנים״.
•  

34.132״ר׳ דוד דראע חולל הרבה ניסים ונפלאות. פעם היה איזה ערבי שסבל ממחלת־ רוח. הביאו אותו לצדיק וכפתו לו את רגליו ואת ידיו. אמר מישהו [כנראה קרוב משפחה]: או, ר׳ דוד דראע הלוי, אם תרפא אותו, הוא יסתובב בכל הערים ויביא לך את הנדבות. אותו ערבי התרפא. הוא היה מסתובב בכל הערים ואוסף כספים ונדבות לקופה. הוא היה כמו החכם של הכולל שאוסף נדבות. הקדוש היה מרפא עיוורים, חרשים ואלמים״.

35.132״מר יצחק אלמליח מסר לי את חדרו שהיה ברבי דוד דראע. פעם התארחתי אצלו יחד עם אשתי. לפני שנסע, הוא בא וחיפש אותי ואמר לי: הנה, לפני שאני נוסע ארצה, אני נותן לך את החדר. היה מישהו שכל הזמן ביקש ממנו את החדר ולא נתן לו. כשהוא בא אלי הוא אמר לי: לא אני נותן לך, הקדוש נותן לך. הוא בא אליו בחלום ואמר לו: תן את החדר למכלוף ק׳. כך אמר לי: תראה, אני מדבר איתך והשיער שלי עומד. לא רצה כסף, ביקש רק צ׳ק לאוצר התורה. נתתי לו צ׳ק של חמישים אלף פראנק״.

133 ר׳ דוד הקדמון (פאס)

1.133 ״הוא נהרג על קידוש ה׳. נגזר עליו להיכנס לבית־הסוהר. הוא דיבר עם השופט ואמר לו: לא מכבודי להיכנס לבית־הסוהר. הוא רחץ את ידיו, קרא קריאת שמע ואלוהים לקח את המשכון שלו. על שמו נקרא בני דוד מפני שמתו עלי כמה בנים. עכשיו לא. יש לי ארבעה בנים״.

134 ר׳ דוד ואזאנה (איית בודיאל)

שייך למשפחת קדושים, המוזכרת גם כאיית ואזאנה. הוא אחיו של ר׳ אברהם ואזאנה.

1.134 ״כל אשה שעסקה ברפואה עממית, לפני שהיא מתחילה כל פעולה בריפוי, היתה פונה בקריאה לקדושים, ובפרט לקדושי משפחת ואזאנה, לר׳ דוד ואזאנה. כשרצו לקבור אותו מצאו את גופתו בזאוויה די סידי עותמאן ליד וארזאזאת. מלאכים לקחו את גופתו והעבירו אותו לשמה. לא היה מגורלו להיקבר באיית בודיאל״.

צדיקי מרוקו וקברותיהם-הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי

135 ר׳ דוד ומשה (תאמזרית)

אחד הקדושים המפורסמים ביותר שמשך אליו מעריצים מכל מרוקו בכל ימות השנה. לפי המסורת מוצאו מארץ־ישראל. ההילולה שלו נערכת בראש חודש כסלו וממשיכים לקיים אותה בארץ במקומות רבים.

היה נערץ גם על־ידי המוסלמים שכינוהו רבי דאוויד או מושי.

1.135 ״הצדיק בא אלינו לעיר תאזנאכת. הלך לתאניל, תאמסתינת. הם [המוסלמים] קוראים לו: שיך של אמרזאן. כשהוא בא, הוא הגיע ביום ששי לתאמסתינת והוא סובב את כל הכפרים, עולם שלם, כדי לאסוף כסף, נדבה לעניים של ארץ־ישראל. אחרי שהוא גמר ואסף את הכסף, והגיע לכפר איפה שהוא קבור, הוא מצא שם איזה ששה־שבעה מלאח איפה שגרו בהם יהודים. כל כפר יש בו מניין אחד, שניים, שלושה או ארבעה. הלך לכולם. הגיע לשם ביום ששי. הוא והעבד שלו. העבד גדל בביתו בישראל. נולד אצלו בבית והוא לימד אותו. הוא היה מוסלמי ערבי, שחור, עבד. כשהגיע החכם לשם, מצא שכל הכפרים היו חולים. כולם. יהודים, מוסלמים, כולם מתים.

נכנס הצדיק ואמר: רבונו של עולם, איך אני אעשה ? שמע! אני באתי לקחת נדבה לעניים ואני הגעתי לכאן וכולם מתים ? יצאה בת־קול מהשמים ואמרה: אתה תבטל את הגזירה של כל אלה המתים, ערבים ויהודים. והוא אמר: אני מקבל, מותי תמורת חייהם של אחרים. הלך לבית־החיים שלנו, נכנס, ישב. ירדו מלאכים מן השמים. יצא מעיין מים, עליו השלום. יצאו תכריכיו. הכל יצא לו. תכריכין, טבילה. שם תכריכין, מצא שהקבורה שלו מוכנה. ירד לקבורה. רק העבד שלו היה אתו. כשהוא ירד לקבורה ונעלם והלכו כל השליחים שקברו אותו, העבד התחיל לבכות: ׳יא סידי, יא סידי ההר ככה כמו איזה תרבוש [כובע] ולמטה כמו איזה צינור. הנה הוואדי ושם האבן.

אבן שהיתה למעלה ירדה וזו שהיתה למטה עלתה ונפגשו במקום הקבורה של החכם. העבד חזר לכפר. מצא שכל האנשים שהיו חולים רצים [בריאים]. לא תמצא אף חולה. אמרו: איפה החכם שאמרו לנו שהגיע? איפה החכם שאמרו לנו שהגיע? אמר להם העבד: הוא מת. אמרו לו: כלום, אי שתוציא אותו או שנהרוג אותך. נאספו סביבו ערבים, נאספו סביבו יהודים. רצו להרוג אותו.

אמר להם: הו יהודים, אם אתם מאמינים בה׳, ובית־החיים שלכם אתם מכירים אותו, אני אראה לכם איפה החכם. אתם, יש לכם סימנים ואתם יודעים איפה בית־הקברות שלכם. אמרו לו: אנחנו מכירים. ואז אמר להם: בואו נלך. הלך אתם. אמר להם: הנה בית־החיים שלכם. יש בהם אבנים? אמרו: לא. אמר להם: הנה החור מאיפה האבן התרוממה. המקום איפה שהתרוממה האבן יש מקום למאתיים אנשים. וו שבאה מלמטה באה כמו טרקטור עד שהאבנים סוככו ככה את הצדיק, כיסו אותו. אמרו לו: איפה החכם ? אמר: הוא כאן. האבן הזו היא על ראשו. אם אתם רוצים לשבת, שבו. אם אתם רוצים להרוג אותי, תהרגו אותי. אמרו לו: ׳עליב לאמאן׳. לא נגעו בו. לקחו אותו ואירחו אותו. אבות אבותי, משפחתי, הלכו לירושלים יחד אתו, עם העבד ונשארו שמה. הלכו אתו כדי לראות את הבית של החכם. והם באו ואמרו שהבית של החכם הוא בתלפיות בירושלים. הלכו אתו ולקחו את כל הכסף שהם אספו. מיד אחרי הפטירה, בא [הצדיק] גם בחלום ואמר להם: זה מה שאתם צריכים לעשות כל חייכם. מדור לדור אנו המשכנו. כל אחד מביא עגל, עופות. בשם ה׳ והצדיק אנשים נאספים ועושים״.

צדיקי מרוקו וקברותיהם-הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי

עמוד 318