עליית רבי דוד בן שמעון והקמת העדה הנפרדת. יעקב ברנאי
עליית רבי דוד בן שמעון והקמת העדה הנפרדת.
בשנת 1854 עלה לירושלים מרבאט שבמרוקו הרב דו בן שמעון, המכונה " צוף הדבש ", ובעקבותיו הגיעו רבים מתלמידיו ועולים נוספים מן המערב. גידולה המהיר של העדה המערבית בעת ביאו של רבי דוד בן שמעון, שהיה אישיות תקיפה וחזקה, תלמיד חכם גדול ומכובד מאוד בעיני עדתו ובעיני ההנהגה הספרדית, הביאו להצלחת ההפרדה של העדה המערבית מן העדה הספרדית וארגונה מחדש.
לזכות של רבי דוד בן שמעון שרשרת של פעולות ברוכות למען העדה המערבית בירושלים למן שנת עלייתו, שנת 1854 ועד לשנת פטירתו 1880. משנת 1854 עד שנת 1860 הנהיג רבי דוד בן שמעון את עדתו, שהייתה עדיין חלק בלתי נפרד מן העדה הספרדית. בשנת 1860 הגיע להסכם " פשר " הראשון, שקבע בפירוש את הפרדת העדות תוך קיום יחסי גומלין וזיקה הדדית בין המערבים לספרדים.
הסכמים אלה חודשו אחד לעשר שנים לערך על מלחמת העולם הראשונה. כמה מן ההסכמים שרדו בידינו, ומהם ניתן ללמוד על טיב היחסים שבין העדות, עיקרי הסעיפים חוזרים על עצמם בהסכמים השונים בשינויים קלים.
- הסכם על חלוקת הכספים המגיעים מחו"ל כשהמערבים מקבלים אחוזים מהכנסת הספרדים ולהיפך. בדרך כלל לא הספיקו הסכומים לכלכלתם של עניי המערבים ואנו שמועים גם לאחר חתימתם תלונות רבות מפי המערבים.
- היתר לעדה המערבים לשלוח שד"רים משלה, אך בהסכמת ההנהגה הספרדית. ואכן אנו יודעים כי שד"רים מערביים ליגאליים החלו פוקדים בעיקר את צפון אפריקה בתדירות הולכת וגוברת החל מאמצע שנות הששים.
- מינוי ראש אב בית דין לעדה המערבית, תחילה רבי דוד בן שמעון ואחרי מותו אחרים, כמנהיג רוחני וחומרי לעדה, הכפוף לראשון לציון, הביא לאוטונומיה שבשיפוט הפנימי של העדה
הסכמים אמנם חודשו אחת לעשר שנים לערך, אך סכסוכים פרצו מדי פעם על רקע חלוקת הכספים, ענייני קבורה, שהיו קשורים בתשלומים שונים, כגון מס נפטרים. ענייני ירושה ומס קבור ובעיקר במסים הנגבים מקרובי הנפטר. לאחר שהנהיג את העדה בין השנים 1860 מ- 1866 ראה רבי דוד בן שמעון כי המשא כבד עליו והעניים מבני עדתו שהתרבו בירושלים הביאוהו להקמת ועד לעדה, המורכב משבעה אנשים שיעזרו לו במילוי תפקידו. לוועד נבחרו כמה מחכמי העדה ובתפקידים המרכזיים של המזכיר והגזבר כיהנו שלמה אבו שדיד ומימון עמיאל, שניים מעשירי העדה שעלו באותן שנים ממרוקו.
הוועד בהנהגתו של רבי דוד בן שמעון, שלח שד"רים לחו"ל ומשנת 1862 עד לשנת 1880, שנת מותו של רבי דוד בן שמעון, ידועים לנו שמונה שד"רים שיצאו בשם העדה, אך לדעתי, היו כנראה שד"רים נוספים, שעדיין לא מצאנו את כתבי שליחותם. בין פעליו החשובים של רבי דוד בן שמעון היו מפעלי בניה למען אנשי עדתו. בשנות הששים של המאה הי"ט החלו תושבי ירושלים, בעזרת נדיבים יהודים מחו"ל, להקים שכונות ושיכונים בין החומות ומחוצה להן.
כמה מהשכונות נתפרסמו מאוד וזכו שתולדותיהן יסופרו במפורט. אך כדאי לציין כי השכונה הראשונה שהוקמה מחוץ לחומות על ידי אנשי ירושלים, שכונת " בתי טורא " או " ימין משה " שנבנתה על ידי מונטיפיורי בשנת 1860, לא הייתה " נחלת שבעה " המפורסמת אלא " מחנה ישראל " שהוקמה על ידי הרב דוד בן שמעון והוועד שלו למען אנשי העדה המערבית.
שכונה קטנה זו נבנתה ליד שכונת ממילא ושרידים ממנה נשארו באיזור מלון המלך דוד עד היום. שכונה זו שהחלו להקימה בשנת תרכ"ז, נעזבה כמה פעמים ונתיישבה מחדש גם במאה העשרים. רבי דוד בן שמעון גם הקים בתי מחסה לעניי העדה בתוך העיר העתיקה ובנה בתי כנסת, ישיבות ותלמוד תורה.
על פעילותו הספרותית ידוע לנו כמה ספרים שחיבר בענייני הלכה ושאלות ותשובות, שענה לארצות שונות. ספר אחד הודפס עוד בחייו וחלק נוסף מכתביו יצא על ידי בנו רבי רפאל אהרן בן שמעון, יליד ירושלים, שיצא כשד"ר לצפון אפריקה היה אחר כך רבה הראשי של אלכסנדריה שבמצרים ונפטר בשנות השלושים של מאה זו בתל אביב. כל ספריו של רבי דוד בן שמעון עוסקים בדיני יישוב הארץ וחיבת הארץ ואין ספק כי בספריו משתקפים גם מעשיו למען ישוב הארץ ולמען עדתו, שמצבה היה הקשה ביותר בין כל עדות ירושלים במאה הי"ט.
שמות ספריו : שער החצר, שער המפקד מצוּר דבש. רבי דוד בן משעון נפטר בשנת 1880 בירושלים ופטירתו גרמה צער רב לאנשי ירושלים מכל החוגים. בעל " החבצלת " הספידו כך : אבח כבד ליהודים היה היום הזה כי אבדה גדולה אבדה לאחינו תושבי ירושלים ". בהמשך באה סקירה מפעלי חייו ונאמר בין השאר…מעודו לא התערב בדברי ריבות….אחרי מותו עזבו רבים מאנשי העדה המערבית את ירושלים.
מצבה החברתי והכלכלי של העדה.יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל
מצבה החברתי והכלכלי של העדה.
הגורמים המרכזיים שהשפיעו על רצונם של יהודי המערב בירושלים להקים לעצמם מסגרת נפרדת היו הגידול במספרם, היותם עניים מרודים ורצונם לשפר את מעמדם הכלכלי. הם שאבו עידוד בתקופה זו מהקמת כוללים נפרדים לאשכנזים ובעיקר מכולל הו"ד ( הולנד ודויטשלנד ). חולשתה של ההנהגה הספרדית, שהחלה לשקוע עזרה למערבים להתארגן כעדה נפרדת.
ברשותנו שני דו"חות : האחד משנות החמישים של המאה הי"ט, שהוכן עבור מונטיפיורי והשני משנות השמונים של המאה הי"ט שהוכן על ידי פינס, עבור קרן משה מונטיפיורי, ובהם אינפורמציה מעניינת על העדה המערבית.
הדו"ח שהוכן לפי בקשתו של מונטיפיורי בשנת 1856, ואשר צילומו המכון במכון בן צבי, נותן לנו את רשימת אנשי העדה, משלח ידם, זמן עלייתם לארץ ומספר הנפשות במשפחה, וגם מספר לנו, בין השאר, על שמות האלמנות והיתומים, מספר בתי כנסת ובתי מדרש של העדה ובתעודה קצרה מופיעה בקשתם של אנשי העדה המערבית למונטיפיורי שיפעל למען שיבוצם בעבודה חקלאית.
הדו"ח של פינס משנות השמונים של המאה הי"ט הוא קטוע ושריד ממנו נותר בארכיון הציוני בירושלים. בדו"ח מצויינים שמות אנשי העדה, מקום הולדתם, שנת עלייתם לארץ, מקצועם, גילם ומספר הנפשות בביתם.
משני דוח"ות אלו, מן העתונות של התקופה ומדיווחים של מבקרים מחו"ל עולים חייהם הקשים של אנשי העדה המערבית בירושלים במאה הי"ט. רבים מאנשי העדה היו זקנים וזקנות, שבאו להעביר את שארית ימיהם בירושלים, אך כאן התגוללו באשפתות ללא תנאי מגורים אלמנטרים וללא אמצעים מינימליים למחייתם. חלק מן העולים, שבאו עם משפחותיהם, היו במיטב שנותיהם ולו ניתנה אפשרות בידם היו עובדים לפרנסתם, אך זו נמצאה בקושי בירושלים.
בין המקצועות הנפוצים ביותר בדו"חות הנזכרים, אנו מוצאים תופר מנעלים בלויים, מקצוע שלא פרנס את בעליו.
מצבם הקשה של בני העדה המערבית השתקף היטב בדו"חות, שהגישו ההיסטוריון גרץ, שביקר בארץ בשנת 1872, ומונטאגיו ואשר, שליחי ועד הקהילות באנגליה, שביקרו בארץ בשנת 1875.
גם ההסכמים עם הספרדים, שבהם ניתנו למערבים אחוזים מסויימים מכספי החלוקה, וגם שליחת שד"רים לעדתם לא פתרו, כנראה , אלא חלק קטן מן הבעיות, ואנו שומעים על רבים מאנשי העדה העוזבים את ירושלים.
חלקם התיישבו בערים אחרות, שבהן היה ריכוז של מערבים, כמו טבריה וחיפה וחלקם אף ירדו למצרים וסוריה, שבהן היו קהילות של יהודים מערבים. ערב מלחמת העולם הראשונה מנו המערבים בירושלים כ-3000 נפש ויחד עם כל היישוב סבלו קשות בזמן המלחמה..
רבני ופרנסי העדה בסוף המאה הי"ט.
עם מותו של רבי דוד בן שמעון בשנת 1880, החלה תקופת שפל בהנהגת העדה. בכוח אישיותו החזקה והאוטוריטה שלו ליכד רבי דוד בן שמעון את העדה ואחרי מותו, אנו שומעים על סכסוכים בלתי פוסקים בין רבני העדה על תפקידי הרב הראשי של העדה והן בין העסקנים, כשמדי פעם אנו שומעים על חילופין ומהפכות בוועד. אחרי מותו של רבי דוד בן שמעון נתגלעו חילוקי דעות בין הרב אצראף לבין הרב בן טובו על כהונת רב העדה. לבסוף נבחר הרב בן טובו והרב אצראף נתמנה לסגנו ועם פטירתו של הרב בן טובו בשנת 1886 נתמנה במקומו לרב העדה וכיהן בתפקידו עד לפטירתו בשנת 1892. במקומו נתמנה הרב משה מלכא, אחת מן הדמויות הידועות בירושלים, שכיהן כרב העדה עד שנת 1899. הרב מלכא יצר כמה פעמים כשד"ר והצליח בתפקידו, אך במשך כהונתו, ובעיקר בסופה, קמו עליו עוררין והיו עליו רינונים בעניין כספי השליחות.פולמוס חריף פרץ בעדה המערבית, שהתפשט גם בשאר העדות בירושלים, כשהקהילה נחלקת לשני מחנות : חסידיו ומתנגדיו.
מתנגדיו, שבראשם עמד הרב נחמן בטיטו, העלו לעומתו טענות רבות והאשימוהו במעילה בכספי העדה. בין יריביו הקשים אנו מוצאים גם את אליעזר בן יהודה, שנלחם נגד משטר החלוקה בכלל. בשנת 1889 הודח הרב מלכא, והרב בטיטו נתמנה במקומו.
הרב בטיטו כיהן כרב העדה עד ערב מלחמת העולם הראשונה ואף מילא את מקומו של הראשון לציון בשנים 1907 – 1909.
הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת־העולם השנייה – מיכאל אביטבול
הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת־העולם השנייה
מיכאל אביטבול
לזכר אנדרה נרבוני אלג׳יר (1912) — תל־אביב (1979)
ו. מקונגרס באזל עד מלחמת־העולם הראשונה
הציונות המדינית חדרה לצפון אפריקה — תוניסיה, אלג׳יריה, מארוקו — בין שנת 1897 לשנת 1900, שבה מונה מטעם הועד־הפועל הציוני הד״ר א. ואלנסין, רופא צעיר מקונסטאנטין(אלג׳יריה), לנציג התנועה בשלוש ארצות המערב. מצב היהודים היה שונה בכל אחת משלוש המדינות, ודבר זה השפיע על התפתחות הציונות בכל אחת מהן.
באלג׳יריה נהנו היהודים מאמאנציפאציה מלאה משנת 1870, כאשר פקודת־כרמיה העניקה את האזרחות הצרפתית למרבית היהודים. במקביל לשינוי זה במעמדם המשפטי נגסה האסימילאציה התרבותית בחלקים נרחבים של הקהילה, בהשראת המנהיגות הקונסיסטוריאלית, שראתה כמשימתה העיקרית להוביל את יהדות אלג׳יריה בנתיב שבו עברה יהדות צרפת מאז המהפכה הגדולה. ובאותו זמן, עם תהליך המודרניזאציה, נתקלה יהדות אלג׳יריה ביחס עויין ובאנטישמיות פרועה מצד היסוד האירופי באוכלוסיה המקומית — ליבראלים ושמרנים, אנארכיסטים ואנשי־כנסייה, כולם נטלו חלק במסע האנטישמי בניצוחו של א. דרומון, מחבר La France Juive, שזכה להיבחר כנציג אלג׳יר בפארלמנט הצרפתי. התסיסה האנטי־יהודית הגיעה לשיאה ב־1897 כאשר ברוב ערי המושבה שבראשיהן עמדו אנטישמים מושבעים — אירעו התנכלויות חמורות נגד יהודים שגרמו לאובדן חיים ורכוש.
הערות המחבר : מאמר זה מבוסס בעיקר על התעודות המצויות בארכיון הציוני המרכזי(להלן: א.צ.מ.). תודתי העמוקה לעובדי הארכיון על עזרתם האדיבה ועל הדרכתם המסורה. על ההתכתבות בין ד״ר ואלנסין (Valensin) לבין הוועד הפועל הציוני בווינה, ראה: א.צ.מ. 12.8.1900 :Z1/313. 1
המחקר על הפעילות הציונית בצפוךאפריקה לוקה עדיין בחסר, אם כי החומר עשיר ומגוון מאוד. הוא זכה עד כה לטיפולה של חוקרת יחידה, ד. בךסימוךדונת, המקדישה לציונות הצפון־ אפריקאית פרק בספרה על קליטת יהודי צפוךאפריקה בישראל. ,D. Bensimon-Donath 45-78 .Immigrants d'Afrique du Nord en Israel (1970), pp עד כאן הערות המחבר .
הידיעות על הפרעות באלג׳יריה אכן הגיעו אל אוזני המתכנסים בקונגרס הציוני הראשון, שבו נכח נציג מצפון־אפריקה, מ. עטלי מקונסטאנטין. אולם כינוס זה, ש״בו הוקמה מדינת היהודים״ זכה להד קלוש ביותר בין יהודי אלג׳יריה, פרט לקהילת קונסטאנטין, כפי שמעיד מכתב זה שנשלח אל תיאודור הרצל בידי אגודת־נוער מקומית:
יוזמתן להגשים הלכה למעשה את הרעיון הציוני היכתה הדים רבים בקונסטאנטין. הרעיון הציוני אשר התפשט בקרב בני־קהילתנו, הסובלים מרדיפות כמו אחיהם ברוסיה וברומניה, מקבל את תמיכתם המלאה והחמה של כל יהודי קונסטאנטין הרואים בו הדרך היחידה לפתרון הבעיה היהודית. בשם בני דתנו אנו מביעים בזאת את הסכמתנו השלמה להחלטות שהתקבלו בקונגרס ומבטיחים לך מלוא תמיכתנו.
בתוניסיה, שהיתה תחת פרוטקטוראט צרפתי משנת 1881, סירבו השלטונות להעניק אזרחות צרפתית ליהודים, עקב הסיבוכים שצעד זה גרם באלג׳יריה. עם זאת, הם לא נמנעו מלעודד את הרחבת החינוך הצרפתי בקרב היהודים. אולם הקהילה שמרה, בצד פתיחותה לתרבות צרפת, על מוסדותיה הרוחניים ועל יחס עמוק אל המסורת:
בניגוד (—–) (ל)יהודי אלג׳יריה, יהודי תוניס הנם כמעט כולם אנשי־ מופת, נאמנים לעמם וציוניים ברוח ישראל סבא ( ). לב היהודים מתוניס ער לכל דבר היקר והקדוש לו והוא מסור בכל נפשו למסורתנו, לארצנו ולשפתנו. בין הדור החדש תמצא לשמחתך אברכים שמלאו את כרסיהם בש׳׳ס ופוסקים, יוצאי ירך הישיבה שהציצו ונפגעו אכל טעמם ויהדותם עמד בם.
כך כתב אל נחום סוקולב בשנת 1913 א׳ טורצ׳ינר, מי שייצג את יהודי תוניסיה בקונגרס הציוני הי״א. הוא העיד על עצמו כעל מי שזרע את ״הגרעינים הראשונים״ של הציונות בתוניסיה, בהגיעו לשם לרגל עסקיו בשנת 1901, אך ידוע כי מיד לאחר הקונגרס הראשון קמה בתוניס אגודת צעירים ציוניים, שעליה אין לנו ידיעות, פרט לעובדה ששיגרה ברכה לבאי הקונגרס השלישי. למעשה, בכל מקום שאליו הגיעה הידיעה על ייסוד התנועה הציונית — באמצעות תיירים או עיתונות, ובכלל זה המליץ והצפירה — קמו יחידים והחלו לארגן ביוזמתם קבוצות לתמיכה ולהתרמה לטובת התנועה החדשה. ואכן, בשנות מלחמת־העולם הראשונה צצו אגודות ציוניות בכל אחת מהערים הגדולות של תוניסיה: בתוניס (״אגודת ציון׳ בראשותם של עו״ד אלפרד ואלנסי ויוסף בראמי ו״יושבת ציון״ בראשות הרב בוקארה ועו״ד ג׳ בונאן), בסוסה (״תרחם ציון״), בספאקס (״אהבת ציון״) ובבז׳ה (״בני ציון״).
הצרפתים נכנסו למארוקו רק ב־1912, אולם חלק ניכר מיהודיה קיימו קשרים הדוקים עם העולם החיצון עקב החדירה האירופית שקדמה לכינון הפרוטקטוראט, וכן באמצעות בתי־הספר של כי״ח, אשר החלה בפעילותה באמצע שנות השישים של המאה ה־19. אין תימה איפוא שהאגודות הציוניות הראשונות במארוקו הוקמו בערי־החוף החשופות להשפעה האירופית.
בקיץ 1900 נוסדה במוגאדור אגודה בשם ״שערי ציון״. במכתב אל ת. הרצל מסביר נשיאה, כי דבר הציונות הגיע אל יהודי־המקום באמצעות מנהל ביה״ס של כי״ח וכן בעקבות ביקורו של יהודי ממוצא מארוקאי, תושב מאנצ׳סטר, אשר רכש מניות של אוצר ההתיישבות.
ללא קשר עם אגודה זאת הוקמה באותו זמן בטטואן שבצפון המדינה אגודה בשם ״שיבת ציון״, ביוזמת רופא יליד רוסיה ששירת בעיר. במכתב אל הועד־הפועל הציוני ביקש לשלוח אליו ״את תוכן הפרגרמה הביזלאית, את התקנות ואת יתר הדברים הנחוצים לנו לדעת למען תשמור החברה את פרטי הארגניזציה הכללית״. במכתב נוסף מסביר נשיא האגודה, ליאון ח׳לפון, כי ליד האגודה הוקמה ספרייה עברית למען ״הפצת שפתנו והחדרת האידיאל הציוני הקדוש בלב כל תושבינו׳׳.
הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת־העולם השנייה – מיכאל אביטבול
שלוש שנים אחר־כך, נוסדה בעיר סאפי אגודה בשם ״אהבת ציון״, המביעה את נכונותה לשרת את הרעיון הציוני אם כי עדיין אין לחבריה ״שום מושג נכון וידיעה ברורה מכל הנוגע להציונות״. אך, כפי שהם מציינים במכתב נוסף להרצל, לקראת הקונגרס השישי, ״מצב אחינו הנוכחי האיום והנורא מאד ( ) דורש בחזקה ( ) מראשי הציונות בכלל, ומשיא חוסן תפארתו בפרט, לחוש לעזרתו, לקומם הריסותיו להציב לו יד בתבל ולתת לו ארץ ומשפט אדם — כי אם גם בימים האלה, אחרי התנועה הלאומית הגדולה הנוכחית עוד תשועת ישראל תאחר לבוא ח״ו, אז תקות העם בעתידו הגדול תמס, תהלוך ועל העם העתיק יומין יאבד כלח, ח״ו״. הפעילות הציונית במרכז מארוקו החלה ב־1908 עם הקמת ״חיבת ציון״ בפאס." מרוב ״התשוקה הנבחרת״ להצטרף אל ״חברת חובבי ציון הקדושה״ שלחה האגודה את שני מכתביה הראשונים אל ישראל זנגוויל, נשיא יט״א (המכתבים הופנו אחר־כך לכתובתם הנכונה). ״חיבת ציון״, שהחלה מיד להפיץ את השקל ואת מניותיו של אוצר־ההתיישבות, הרחיבה את תחום פעולתה לשתי הערים, צפרו ומכנאס.
אם היתה דרושה מידה של פתיחות כדי להחדיר את הציונות למארוקו, הרי באלג׳יריה ובתוניסיה, ובמיוחד בזו הראשונה, היתה השמירה על המסורת הערובה העיקרית להתעוררות הציונית. במדינה זו, היתה קונסטאנטין השמרנית והמסורתית, ולא אלג׳יר או אוראן המודרניות יותר, המרכז היחיד של הציונות, עד תקופה מאוחרת מאוד. בערי־השדה האחרות של אלג׳יריה — בון, סטיף או תלמסן — נוצר הקשר עם המוסדות הציוניים בידי יחידים או קבוצות שראו בציונות מגן יעיל נגד ההתבוללות או אף רעיון דתי במהותו.
את הביטוי המושלם להשקפה זאת מוצאים אנו, כצפוי, במארוקו, שבה היה הרעיון הציוני אפוף אווירה של ״אתחלתא דגאולה״. הגישה הדתית של ציוני־מארוקו, כפי שבאה לידי ביטוי במיוחד במכתבי ״חיבת ציון״, , אובחנה עד מהרה על־ידי המוסדות, שהמליצו ב־1910 לפני חברי האגודות של פאס ומכנאס, להצטרף אל פדרציית ״המזרחי״. ההצעה התקבלה, אך ציוני־פאס התקשו להבין, שמצויים בקרב תומכי הרעיון הציוני אנשים ״המתנגדים בפומבי״ לדעה כי יש ״להגן על דתנו הקדושה שלא יעשה בתוך התנועה הציונית איזה דבר המתנגד לה״.
כתוצאה מתפיסה זאת של הציונות, ניכר היה מקומם של הרבנים בראשית ההתארגנות הציונית בצפון אפריקה. במוגאדור שימש הרב הראשי כמזכיר האגודה המקומית, הוא הדין בסאפי ובמכנאס. אשר לפאס, נמנו כל רבני העיר, ובתוכם הרבנים הראשיים ר. אבן־צור, מ. סיררו, ש. אבן־דנאן וו. הצרפתי — עם חברי ״חיבת ציון״. אשר לתוניסיה, מציין א. טורצ׳ינר, ״ההתנגדות וביחוד אותה שאנו מוצאים פה באירופה אין שמה. היראים מתיחסים בחיבה ובהדרת קודש לתנועתנו — כשדברתי אני בחברת אגודת ציון בטוניס נמצאו בין הנאספים גם זקנים וישישים יראים ושלמים וחברי בית הדין לצדק. הרב הישיש שהוא חולה ביקש סליחה על פרישתו וככה היה בספקס״.
ואכן הנציג הראשון של תוניסיה בקונגרסים הציוניים היה הרב יעקב בוקארה שהשתתף בקונגרס העשירי וייסד את שתי האגודות שפעלו בתוניס, ״אגודת ציון״ ו׳׳יושבת ציון״.
אפשר להצביע על תופעה דומה בקונסטאנטין, שרבניה המקומיים נמנו עם הפעילים העיקריים של האגודה הציונית המקומית, ״אהבת ציון״.
מאפיין נוסף של הרכב האגודות הציוניות הוא חלקם הרב של יחידים מהרובד המבוסס של החברה היהודית, כולל אנשים בעלי עמדות ציבוריות חשובות. כך למשל, בראש אגודת ״יושבת ציון״ בתוניס עמדו מרצה לכלכלה (ג׳ בונאן), שני משפטנים (ד״ר פיטוסי וד״ר דרמון), בנקאי(ב. לומברוזו), ושלושה סוחרים אמידים (א. דנא, מ. גדליה וא. קוסקאס), חמישה מתוך עשרת חברי ועד האגודה היו בעלי העיטור ״נישאן אפת׳ח׳אר״, המקביל לאות לגיון הכבוד הצרפתי. בראש ״אגודת ציון״ עמד כאמור העו״ד א. ואלנסי, ״העסקן החרוץ העובד יותר מכפי כוחותיו״, ורוב חבריה, בדומה לחברי ״אהבת ציון״ בספאקס, היו ״בעלי־בתים״.
עובדה זאת היתה בעלת חשיבות מכרעת בהתפתחות הציונית בצפון אפריקה. היא תאמה את הערכים המקובלים בחברה המקומית והקלה על הצלחת ההתרמה בקרב התושבים היהודיים. הפעילים המקומיים, בהיותם מעורים היטב בנוף התרבותי של קהילותיהם, האיצו בראשי התנועה לנסות לגייס את נכבדי הקהילה אם יש ברצונם להשריש את ההתארגנות הציונית במקום.
על רקע זה אפשר להבין את הבקשה, המוזרה לכאורה, שהפנו ציוני פאס בשנת 1910 אל הועד־הפועל ובו דרשו כי ההסתדרות הציונית תמליץ לפני אחת המעצמות:
בריטניה, צרפת או גרמניה — להעניק את חסותן לאגודת ״חיבת ציוך׳." במארוקו בתקופה שלפני הפרוטקטוראט בקשת חסות מעין זו היתה רווחת בקרב היהודים. הנהנים מהחסות זכו לא רק במידה ניכרת של בטחון פיסי כלפי השלטונות וההמון המוסלמי, אלא גם בתחושה מסויימת של כבוד עד כדי כך שהחסות, או הנתינות האירופית, נעשתה אחד מסממני ההצלחה החברתית־כלכלית, כל רצונה של ״חיבת ציון״ היה איפוא ״רק להתיימר בעיני ההמון בכבוד הקונסול״. החסות המבוקשת תעניק ״בטחון חזק לתקותנו ובימים אחדים נוסיף אומץ כח ביתר שאת לחברתנו אשר רבים יסתפחו אליה מכל עבר״. באותה פנייה הם אף תיארו בצבעים קודרים את מצב יהודי־מארוקו ואת מצוקתם, השמה לאל כל אפשרות רצינית להפצת הרעיון הציוני, ״כי להפיץ רעיון נכבד ומפעל כביר בלב עם אשר מצוקותיהם ( ) עלו על צוארם וכל ישעם וחפצם רק לתשועת נפשם לעיתים אי־רחוקות, רעיונים לא מעט וסעיפים כבירים דרושים ונחוצים לכלכל הדברים״.
בקשת החסות נדחתה על־ידי דוד וולפסון בנימוק שההסתדרות הציונית ״צריכה לשמור צעדיה ולהזהר מאוד מאוד לבלתי צאת מגדרה ולבלתי עשות דבר אשר יכול להביא אף לצל של חשד כאלו חפצים אנו להתערב בעניינים פנימיים של איזו מדינה ( ). לו שלחנו לחברתכם הנכבדה מכתבי המלצה כלליים אל צירי ארצות אירופה שבעירכם היה דבר זה עלול על פי ידיעתנו את מצב העניינים לגרום נזק רב לתנועתנו״. טיעוניו של וולפסון עקרונית מתקבלים על הדעת, אך ספק רב אם חששותיו היו מוצדקים בנסיבות המיוחדות של מארוקו. יותר מאשר אי־נכונות לעזרה (בהנחה שההסתדרות הציונית היתה יכולה להשיג את מכתבי־ההמלצה המבוקשים) הם מבטאים אי־ידיעה של המצב ששרר במדינה זו שנתיים לפני הפרוטקטוראט. פרשת מכתבי־ההמלצה היא אך דוגמה אחת לאי־הבנה הדדית בין המוסדות הציוניים לחלק זה של העולם היהודי. כך למשל עד שנות העשרים המאוחרות העיקה על ההתקשרות בין האגודות להסתדרות הציונית בעיית השפה, כאשר לצפון אפריקה נשלח חומר־תעמולה ציוני ביידיש ובגרמנית, כאשר בפי הפעילים המקומיים היו שגורות השפות צרפתית, ערבית וספאניולית:
מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה — כותב מזכיר ״בני ציון״ בבז'ה אל הועד הפועל. — גם בשמי ובשם חברתנו נבקש מכם שלא לכתוב לנו עוד בשפה זרה כי אם בשפת קדשנו היקרה לנו מזהב רב ומפז רב. כי מה לנו ולשפות זרות. הן הן היו בעכרינו לבולל אותנו ולעשותנו כנוכרים( ). לכן כתבו לנו בשפה העבריה, ומה לנו לחבק חיק נכריה .
דא עקא שהחומר בעברית לא תמיד היה מצוי, וכדי להשיגו התבקשו הפעילים בצפון־אפריקה להתקשר עם מערכת ״העולם״ בווילנה. אשר לחומר בצרפתית, נראה שהפדראציה הצרפתית שעליה הוטל התפקיד להפיצו, לא מילאה את חובתה כלל וכלל."
ואף זו, עד שנות העשרים לא נענו המוסדות הציוניים המרכזיים לפניות לשגר שליחים ונואמים בעלי שיעור־קומה לצפוךאפריקה. בקשה ברוח זו הפנה ד״ר ואלנסין לועד הפועל כבר ב־:1900
כאשר היהודים כאן יווכחו מי הם האנשים הדגולים העומדים בראש תנועתנו, כל ההיסוסים יתבטלו וכל החששות יתבדו…
שלוש־עשרה שנה לאחר־מכן יצא א׳ טורצ׳ינר בקריאה דומה לנחום סוקולוב, שיבוא אישית לתוניס ״משום שאותך, רק אותך אני מוצא מסוגל לזה.( ) אם תבא אתה שמה תרכוש את כל יהודי הארץ ההיא, הלא תוכל לנאום בעברית ודוקא עברית אבל גם צרפתית ואיטלקית אם יהי צורך בזה. כל העם הציוני מתאוננים בצדק שאין הפדרציה הצרפתית והמרכז הראשי שמים לבם אליהם לשלוח אליהם נואמים.
הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת־העולם השנייה-מיכאל אביטבול
לא פחות חמורה היתה אי־רגישותם של המוסדות הציוניים המרכזיים כצורך לספק הסברים נרחבים על מהות הציונות ודרכי פעילותה. ספק רב אם תשובות לאקוניות, כמו אלו שהשיבו סוקולוב וולפסון, הניחו את דעת המבקשים: ״דמיונכם — כתב הראשון ליו״ר ׳חיבת ציון׳ — בנכרי ההוא שביקש את הלל ללמדו כל תורה כולה על רגל אחת״., או, לפי נוסחה אחרת ״הכנסו לתוך הסתדרותנו ואז לאט לאט תקבלו את כל הידיעות״.- וולפסון אל יו״ר חבת ציון.
לעומת זאת, מלאים מכתבי המוסדות המרכזיים פרטים ותזכורות על הצורך להגביר את מכירת השקל ואת הפצת המניות של אוצר ההתיישבות. עד כדי כך, שיו״ר ״אהבת ציון׳ בסאפי שאל, ספק בביקורת ספק בתמיהה, את הרצל:
ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו, והאמן לא נוכל אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציונות ורק ע׳׳י השקל אשר ישקול אחת בשנה יתרומם ויתנשא להקרא בשם ציוני – – – .
לא ייפלא איפוא שהמפעל הציוני הצטייר בעיני רבים כמפעל־צדקה, או מעין ״כולל״ חדש, דימוי שדבק בו במשך תקופה ארוכה ושהיה עתיד להיות בעוכרי ההתפשטות של הרעיון הציוני בצפון אפריקה.
לעומת זאת, ספק רב אם תנאיה המיוחדים של צפון־אפריקה בתקופה הנידונה איפשרו תפישה שונה של הציונות מזו שהיתה והתארגנות בהיקף אחר מזו שהיתה. האגודות שתיארנו קמו על רקע הזיקה המסורתית לציון והכמיהה לגאולה ולקיבוץ גלויות. מותר להניח, שבודדים בלבד היו ערים לאופייה החילוני של הציונות המדינית, הגורסת כי הקיום היהודי וההוויה היהודית בין הגויים הם בעיה ולא גזירה, בעיה הניתנת לפתרון אנושי ומדיני ואינה זקוקה לצו אלוהי או לנס משיחי.
ואף זו, הציונות המדינית צמחה כידוע על רקע כשלונם הוודאי או הצפוי של כל הפתרונות שהוצעו לבעיה היהודית, כולל האמאנציפאציה — תפיסה כזאת היתה רחוקה מאוד מהלוך־מחשבתם של יהודי צפון־אפריקה, אשר בחלקם המכריע לא טעמו עדיין את טעמה של האמאנציפאציה, או שהיו בתחילת דרכם אליה. יתרה מזו: האמאנציפאציה שהכירו, או שיכירו, לא תמיד היתה כרוכה בהתבוללות עד כדי ביטול הזהות היהודית. לרוב, היא נתפשה כאמצעי לשינוי חברתי־כלכלי ותו לא, מה גם שבגלל אופיה המיוחד של החברה שחיו בה, נשארה הזהות הדתית מעוגנת היטב במציאות היום־יומית, חרף כל התמורות.
נוסף לתנאים הסוציו־תרבותיים שלא איפשרו חדירה עמוקה של הציונות בצפון־אפריקה, יש לציין כי כאן נמצא לה מתחרה בעל משקל, בדמות חברת כי״ח, אירגון יהודי עתיר אמצעים שנהנה מיחס אוהד של השלטונות וגם הוא שאף לפתור לפי דרכו את מצוקת היהודים. ״אליאנס״ לא היה גוף פילאנתרופי גרידא. פעילותה היתה מיוסדת על אידיאה שהוותה אלטרנאטיבה אידיאולוגית ומעשית לרעיון הציוני: מול מרכזיות ארץ־ישראל העמידה כי״ח את מרכזיות צרפת אשר את תרבותה ואת ערכיה הפיצה בקרב ילדי צפון־אפריקה. כמו הקונסיסטוארים של אלג׳יריה שאויישו ברבנים צרפתיים, האמינה כי׳׳ח כי אפשר לפתור את בעיית היהודים בארצות־מושבם — לפחות באותן הארצות שהיו תחת שלטונה של צרפת — על־ידי שיקומם החברתי והתרבותי ותוך שילובם בחיים הכלכליים של המדינות שבהן הם חיים. אין פלא איפוא שדובריה הראשונים של הציונות בצפון־אפריקה התייחסו בחומרה רבה ל״ברית האפלה״ בין כי״ח לקונסיסטוארים ותקפו בכל הזדמנות את ה״אליאנסיסטים״. יש לציין, כי ההתנגדות של אנשי ״אליאנס״ לפעילות הציונית לא היתה אילמת כלל וכלל. מדי פעם יצאו מנהליה בהתקפות ובהאשמות חמורות נגד הציונות, שתוארה כתנועה אנטי־צרפתית, שמגמתה ״להצר את צעדי צרפת ושאיפותיה בפאלסטינה״ — פעילי התנועה לא נשארו חייבים. במאמר חריף שפירסם
La Voix Juive ב־ 1921 דוחה ח. שרשבסקי את כל הטענות שהטיח אחד ממנהלי בתי הספר של האליאנס בתוניס:"
כי״ח, את חייבת למות. ( ) כל רצונך הוא לא באמאנציפאציה של היהודים אלא בהתבוללותם ובהתאבדותם — חלף הזמן בו יחידים בעלי תוארים וממון יכלו לנצל את מעמדם החברתי בכדי לשמש כאפוטרופוסים של עם שלם.
מהאמור עד כאן יוצא שבין בעיותיה העיקריות של הציונות בצפון־אפריקה היתה אי־יכולתה לחדור באופן ממשי אל היסודות המודרניים והמשכילים, אשר מטבע הדברים היו מסוגלים לאמץ לעצמם את דרך־חשיבתה, מושגיה ותפיסתה, וזאת משום שיסודות אלה היו נתונים תחת השפעת ״המודל הצרפתי״ שפיתחו כי״ח והקונסיסטוארים. באופן פאראדוקסאלי מצאה התנועה הלאומית אוזן קשבת כמעט אך ורק בקרב היסודות המסורתיים ביהדות שנבצר מהם לגלות הבנה עמוקה ונכונה לתשתית הרעיונית של הציונות. והיה צריך להמתין עד מלחמת־העולם השנייה כדי שהתמונה הזאת תשתנה באופן משמעותי, כאשר — נוסף לגורמים אחרים — צרפת תאכזב את נתיניה היהודים שסבלו מהחקיקה הגזענית של נציגי וישי בצפון אפריקה.
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל-מעלייתו של רבע חיים בן עטר עד ימינו-שלום בר-אשר ואהרן ממן
. המצב בין שתי מלחמות־העולם
הצהרת באלפור וההחלטות של ועידת סאן-רמו עוררו התלהבות רבה והתרוממות רוח בין יהודי צפון־אפריקה. אווירה של גאולה שררה בקרב קהילות רבות, היא באה לידי ביטוי בצורות שונות: תפילות הודיה, אספות ציבוריות, התעוררות דתית־משיחית, אך גם הרחבת הפעילות הציונית, ובכלל זה התארגנויות לקראת עלייה ארצה והגברת הרכישה של השקל.
במארוקו, יחד עם הקמתן של חברות להעמקת התודעה הדתית — כחברת עץ החיים, במכנאס — קמו אגודות חדשות בערים מראכש, רבאט, מזאגאן, אוג׳דה וקאזאבלאנקה. לא פחות משמעותית היתה הפירצה שנעשתה בראשית שנות העשרים באיזור הצפוני שהיה בחסות ספרד ואליו הגיעו ד׳׳ר אריאל בנציון ונתן הלפרן. בטאנג׳יר נוסדה אגודת מגן דוד, שהתמסרה להפצת השפה העברית ובאל־ עראיש(Larache) הוקמה אגודה בשם בונה ירושלים מיד לאחר ועידת סאן־רמו. במכתב אל ה׳׳ארי שבחבורה, גדול הדור, ד״ר מאקס נורדאו״ היא ביטאה את רגשותיה בזאת הלשון:
זרח אור בחשך. אחדות הלאום עם ישראל עם עולם חזרה לכל כבודה אשר היה לה מימי קדם ולכל פעלה ועבודתה מימי עולם — רוח משפט ושמש צדקה וכל כוחות החיים קמו לתחייה רחוקים נעשו קרובים וכל המעשים רעננים. ישראל גוי אחד בארץ. בקול רנה וחיבה נברך לאלוהנו — אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו בימינו.
בתוך כך, כאמור, החלו עשרות משפחות לעשות את דרכן לארץ־ישראל. ב־1920 אף מבקש יו׳׳ר אגודת קול מבשר בצפרו מההסתדרות הציונית לשגר שליח־עלייה למארוקו. ״חלוצינו ישבעו נחת אם תואילו ליישבם במושבות חקלאיות או בשכנותם של שבטים ערביים, כיוון שהם רגילים לחיות בקרבם״.
במוגאדור, הצליח יו״ר האגודה המקומית להשיג מידי הקונסול הבריטי המקומי אשרות־כניסה לכל יהודי העיר שרצו להגר לארץ־ישראל, וזאת לאחר שבקשתם לקבל אשרות לא נענתה על־ידי המוסדות הציוניים." אך, לא כל העולים הגיעו אל יעדם. שיירות שלמות של יהודים חזרו למארוקו, לאחר שנאסרה עליהם הכניסה ליפו: ״הידיעות שהיהודים תושבי מארוקו מפיצים בשובם [מארץ־ישראל] מזיקים לנו מאד״ — דיווח ליאו זוסמן שהיה בשליחות קרן־היסוד באלג׳יריה, שדרכה עברו השבים למארוקו.
באלג׳יריה עצמה אמנם לא חל כל שינוי ממשי ביחסה האדיש של האוכלוסיה היהודית לציונות, אך פה ושם קמו מספר חוגים לתמיכה ברעיון הציוני, בתלמסאן, מדיאה, מוסתגאנס ופריוויל.
משנת 1920 פעלה באלג׳יר האגודה שיבת ציון, או בצרפתית Union Sioniste Algérienne שמנתה בראשית דרכה 270 חברים. אך לפי עדות מנהיגה, ל. סמאג׳ה, היא לא הצטיינה בפעילות רבה:
העשירים ובעלי ההשפעה מבין יהודי. אלג׳יר מחרימים את הציונות ולעת עתה אין אנו סומכים על תמיכתם. אגודתנו מורכבת מעניים, מפועלים ומשכירים מהשכבה הנחשלת — אתם אנו פועלים בתקווה שמאוחר יותר נצליח למשוך גם את העשירים ואת הנכבדים (- – ) אותם יסודות הטוענים, שבהיותם בראש ובראשונה צרפתים אין הם חייבים להתעניין בנושא הציוני ושטוב להם כאן. כולם אנוכיים, קמצנים ופחדנים.
ואכן, עיקר מאמציהם של השליחים שהגיעו לאלג׳יריה בשנים הבאות יכוונו לשבירת המחסום הפסיכולוגי והאידיאולוגי שהפריד בין ההנהגה הקונסיסטוראלית ובין הציונות — מאמצים אלה נדונו לכשלון חרוץ בכל מקום ובמשך כל התקווה. ב־1923 יצליח ליאו זוסמן לגייס את תמיכתם של ראשי הקונסיסטואר בקונסטאנטין להקמת ועד מקומי של קרן היסוד. אך על מידת מחוייבותם הרעיונית של חברי הועד תעיד העובדה כי יו״ר הועד, עו״ד שולטאן, נהג לפתוח את נאומיו במשפט: ״אינני ציוני — אני מקווה, שבאחד הימים אסגל לעצמי את הרעיונות הציוניים״.
בתוניסיה עמדו השנים 1922-1917 בסימן של התבססות והתרחבות. בעת הצהרת באלפור פעלו במדינה שתים־עשרה אגודות: בתוניס, ביזרטה, ספאקס, סוסה, מאהדיה, נאבול, ג׳רבה, קירואן ומוקנין, והמספר הכולל של חבריהם נאמד בכ־2000 איש. בסוסה הקיפה אגודת ״תרחם ציון״ את כל היהודים בעיר זו ושימשה להם מסגרת הדרכה והנחיה בכל תחומי החיים הקהילתיים.
ב־1920 הסכימו כל האגודות הציוניות להתאחד במסגרת הפדראציה הציונית התוניסאית, וזו זכתה כשלושה חודשים לאחר היווסדה, בהכרה רשמית של השלטונות. הישג נדיר זה איפשר לתנועה ליהנות מחופש־פעולה נרחב ומחופש התבטאות מלא באמצעות שני בטאוניה Le Réveil Juif – La Voix Juive.
ההכשר שנתנו השלטונות לתנועה, בצירוף מנהיגותו המוצלחת של אלפרד ואלנסי שייצג את ציוני־תוניסיה בקונגרס הי״ב, גרמו שהאליטה היהודית התוניסאית — בניגוד לזו שבמארוקו, למשל — לא התנכלה לפעילות הציונית, אם כי רוב רובם של חברי־האגודה באו מהשכבות העממיות. כך למשל, על ההכרזה הציבורית שפירסמה הפדראציה הציונית ב־1922 לרגל פתיחת המגבית הראשונה של קרן היסוד, חתמו כל מנהיגי הקהילה, כולל הרב הראשי משה סיטרוק ונשיא ועד הקהילה, א. בסיס.,
לקראת אמצע שנות העשרים חלה ירידה ניכרת בפעילות הציונית בכל רחבי צפון־אפריקה. משבר זה ארך שנים רבות, ואשר לתוניסיה ולמארוקו הוא נגרם בגלל שורה ארוכה של גורמים, ובמיוחד ההתמערבות, או יותר נכון ה״פראנסיזאציה״, של חלק גדל והולך של האוכלוסיה היהודית מזה והתרחקותה של השכבה המסורתית שמתוכה גייסה התנועה עד אז את רוב חבריה מזה.
בין הביטויים השונים לתהליך המודרניזאציה של יהודי תוניסיה ומארוקו היה המאבק להשגת האזרחות הצרפתית, אשר עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה ריתק את האליטה הצעירה של שתי הקהילות, שקיבלה את חינוכה בבתי־הספר של האליאנס. בתוניסיה הוכתר מאבק זה בהצלחה חלקית, כאשר מ־1923 ואילך התאפשרה התאזרחות סלקטיבית של היהודים. לא כן לגבי מארוקו, שבה בעיית האזרחות נשארה מוקד להתנצחות בין קהילתית ולהתדיינות בין הקהילה לשלטונות. נוסף על כך, כתוצאה מהמגבלות המקומיות בתחומי החינוך והתעסוקה, נהרו מאות צעירים יהודיים לצרפת לשם השלמת לימודיהם ולפעמים גם לשם קבלת האזרחות הנכספת שהוענקה ביתר קלות במטרופולין מאשר בפרוטקטוראטים. כל זה גרם לדלדולה המספרי והאיכותי של שכבת הצעירים והמשכילים שהיו מסוגלים להירתם לפעילות ציונית, ושממילא החלו להיסחף אחרי זרמים אידיאולוגיים אחרים, דוגמת הסוציאליזם והקומוניזם.
בהקשר זה, יש לציין את יחסם העויין של השלטונות כלפי הפעילות הציונית בשני הפרוטקטוראטים. אם כי הצרפתים גילו יותר סובלנות בתוניסיה מאשר במארוקו, הם התנגדו עקרונית לפעילות פוליטית כלשהי מצד נתיני שתי הארצות, ובכללם הנתינים היהודים:
על מדיניותנו כלפי היהודים בצפון־אפריקה שומה להיות כרוכה במדיניותנו כלפי המוסלמים. עלינו להתנגד ללאומיות היהודית כשם שאנו מתנגדים לפאן אסלאמיות ולפאן־ערביות ולהמשיך לשלב באיטיות ובזהירות את שני העמים בתוך תרבותנו. [אשר ליהודים] נוכל להגשים מטרתנו זאת בשיתוף פעולה עם כי ״ח .
מצד אחר, מעבר לחששות מתגובתם הנזעמת של הערבים מפני הציונות, נטו הצרפתים לראות בתנועה זו ובמוסדותיה המרכזיים ארגונים פרו־בריטיים. כך למשל, הם התייחסו בחשדנות רבה אל העלייה הספונטאנית ממארוקו בשלהי מלחמת־העולם הראשונה:
כל תזוזה של אוכלוסין לכיוון ארץ־ישראל היא בעיני רוב הצרפתים, אקט שמגמתו לחזק את ההשפעה הבריטית על־חשבון ההשפעה הצרפתית.
כבר ב־1919 הם התנגדו להקמת אגודה ציונית בקאזאבלאנקה בטענה ״שאין צורך להתקשר עם גורמים זרים כדי לשפר את מצבה של הקהילה היהודית המארוקאית״. ארבע שנים אחר־כך הם אסרו כליל על פעילות ציונית באיזור פאס, וב־1924 הם אסרו על הפצת העתון ״העולם״ במארוקו כמו גם על כל המגביות לטובת המפעל הארצישראלי, פרט לשקל שהועבר החל מ־1924 דרך ועדי הקהילות אל הקונסוליה הצרפתית בירושלים.
יחסם השלילי של השלטונות הצרפתיים גרם במישרין להתרחקותם של נכבדי הקהילה מהפעילות הציונית. ועד־הקהילות וראשיהם, אשר חבו את מעמדם לשלטונות, הערימו קשיים רבים על דרכן של האגודות וכך צומצם עוד יותר היקף הפעילות הציונית במארוקו.
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל-מעלייתו של רבע חיים בן עטר עד ימינו-שלום בר-אשר ואהרן ממן –עמ'119-114 .
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל-מעלייתו של רבע חיים בן עטר עד ימינו-שלום בר-אשר ואהרן ממן-1981
לכך יש להוסיף מספר גורמים:
1 – הציונות הופיעה בצפון־אפריקה בדמות תנועה לא מגשימה. במיוחד חסר בפעילותה יסוד העלייה, כי זו היתה חלק אינטגראלי מזיקתם המסורתית של יהודי צפון־אפריקה לאו־ץ־ישראל. כבר במאה ה־18 אילצו רבני מארוקו את הבעל לתת גט לאשתו אם היה ברצונה לעלות ארצה, ובמחצית הראשונה של המאה ה־19 הכירו רוב הפוסקים במארוקו במצוות העלייה כמצווה הניתנת להגשמה. יש להניח כי דחייתם של העולים ממארוקו בראשית שנות העשרים וכן אי־יכולתם של המוסדות לספק סרטיפיקאטים למבקשים לעלות הוציאו את הרוח ממפרשי התנועה בעיני אותם יסודות מסורתיים, שיחסם אל המפעל הציוני היה מבוסס על מושגים ראשוניים של שיבת ציון. הבעיה הזאת הוחרפה מאוד כאשר פעילים מהשורה הראשונה שביקשו לעלות, בקשותיהם נדחו על־ידי המוסדות, והדחייה גרמה אכזבה רבה ורגשות של קיפוח, שהעיבו מאוד על המשך פעילותם.
חיזוק מסויים לטענותיהם הם מצאו בסוג פירסומי ההסברה שהופצו ביניהם, שתיארו את העלייה כפעולה שנועדה להצלת יהדות המצוקה, קרי יהדות מזרח־אירופה, כשאחיהם מארצות אחרות, ובכלל זה צפון־אפריקה, מצווים להשתתף במאמצים חומריים להגשמת מטרה זו.
2 – ציונות זאת שעסקה יותר בהתרמות מאשר בחינוך לערכים היתה, מטבע הדברים, תלויה מאוד בתנודות הכלכליות. כך למשל, כתוצאה מהמשבר הכלכלי שפקד את כל ארצות המע׳רב בראשית שנות העשרים ירד מספר שוקלי־השקל לאכזבתם הרבה של השליחים שביקרו מדי פעם באיזור וציפיותיהם הפינאנסיות לא תמיד תאמו את המציאות הצפון־אפריקאית. ב־1922 לא היססה הנהלת קק״ל להוציא מידי הפדראציה התוניסאית את גביית התרומות, מעשה שפגע קשות ביוקרתם האישית של ראשי התנועה, אשר על נישולם מהתפקיד נודע להם מקריאה בעתונות היהודית המקומית. גם היקפם המוגבל של דמי־החבר וכן האיסור הכללי להוציא חלק מכספי התרומות על הצרכים המקומיים השוטפים צימצמו מאוד את חופש־הפעולה של האגודות: כאשר ב״1927 ביקש פליקס עלוש את תמיכת המוסדות להעברת עתונו רב ההשפעה Le Réveil Juif מספאקס לתוניס, הוא נתקל בסירובם המוחלט.
3-ללא אתגרים וללא מסכת רעיונית רחבה ומעמיקה, סבלה הציונות הצפון־אפריקאית באמצע שנות העשרים אף מחוסר מנהיגות בעלת שיעור־קומה ומכושר התארגנות לקוי מאוד. במארוקו פעלה כל אגודה כראות עיניה וללא כל קשר עם רעותיה. באלג׳יריה היווה מוצאו התוניסאי של ל. סמאג׳ה מכשול ניכר בכל נסיונותיו להרחיב את תחומי פעילותו. בתוניסיה לא נמצא ממלא־מקום בעל שיעור־קומה לאלפרד ואלנסי, לאחר הגירתו לצרפת ב־1925, והפדראציה חדלה למעשה להטיל את מרותה על האגודות המקומיות, אשר בלאו הכי מספר חבריהם הלך והתמעט.
4-לא תמיד נשלחו לצפון־אפריקה שליחים שניחנו בסגולות לרכישת קהל של אוהדים מרובים, פרט לד״ר אריאל בנציון מעטים השאירו רושם עז על שומעיהם. ד״ר אשר פרל מהפעילים העיקריים של התנועה בצפון מארוקו מתאר כך את התכונות הנדרשות משליח המיועד לצפון־אפריקה: ״…איש מצוין, תלמיד חכם, דובר בלשוננו(בהברה הספרדית) ומהיר למלל ערבית וצרפתית(או ספרדית) בשפה ברורה איש אשר חוננהו אלוהים בלשון למודים אשר בדבש מלצתו ובמתק שפתיים יורה לאחינו דעת כי לא לעולם יזנח ה׳, עוד ישוב שבותנו וירחמהו; איש תופש תורה אשר ידע לא לבד לנאום ולהטיף בקהל עם כל אחד גם לקרוא בבתי כנסיות ולהתוכח עם רבני וחכמי המקומות״.
המוסדות המרכזיים היו ערים לחומרת המצב, אך את מאמציהם הם ריכזו במקום אחד, במארוקו, לשם נשלח ב־1924 יונתן תורץ׳, האיש שעתיד לייצג את מארוקו בכל הקונגרסים הציוניים הבאים עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה ואשר לזכותו אפשר לזקוף את הישגיה הראשונים של התנועה במדינה זו.
הבעיה הראשונה שניצבה בפני תורץ׳ היתה שאלת הלגאליזאציה של הפעילות הציונית במארוקו. אם כי כל מאמציו להביא לכך שהתנועה במארוקו תיהנה ממעמד דומה לזה של הפדראציה בתוניסיה עלו בתוהו, הוא הצליח — בעזרתם של אישים דגולים בצרפת — כמו ל. בלום, ג׳. גודאר, ור. קאסין — להביא את הממשל הצרפתי לנקוט יחס סובלני יותר כלפי הפעילות הציונית במארוקו. השינוי התאפשר עקב ההחלטה להכריז על התנועה במארוקו כעל סקציה מקומית של הפדראציה הציונית בצרפת. החלטה זו גרמה בעקיפין לניתוק הפורמאלי של האגודות הציוניות שפעלו במארוקו הספרדית אשר במרוצת השנים הקימו פדראציה משלהן, שזכתה בהכרת השלטונות הספרדיים.
בתחום ההסברה ייסד תורץ׳ ב־1926 כתב־עת בשם L’Avenir Illustré, אשר נעשה בהדרגה הבטאון העיקרי של יהדות מארוקו. כתב־עת זה, שנקט מדיניות זהירה מאוד כלפי השלטון הצרפתי, נהג לדווח לקוראיו על המתרחש בעולם היהודי ובתנועה הציונית, הביא לידיעתם את התקדמות מפעל ההתיישבות בארץ־ישראל והפיץ בקרבם מאמרי־רקע על הרעיון הציוני, באמצעות פירסום קטעים נבחרים מכתביהם של ראשי־התנועה. ההצלחה המרובה של L’Avenir Illustré לא מצאה חן, כמצופה, בעיני הדוגלים באסימילאציה, שבשנת 1931 הוציאו לאור עתון יריב בשם Union Marocaine. אולם התקפותיו של עתון זה, שלא תמיד הצטיינו ברמה נאותה, סייעו יותר מאשר הפריעו להפצת האידיאולוגיה הציונית בקרב הנוער המשכיל. גם הקשר הארגוני עם הפדראציה הציונית הצרפתית איפשר לפעילים המקומיים לקבל באופן סדיר את חומר־ההסברה שיצא לאור בצרפת וכן לזכות לביקורים תכופים של שליחים ומרצים מצרפת. אך נשאלת השאלה עד כמה ציונות פושרת זו, à la française היה בה כדי לתרום, לעורר ולגייס תמיכה עמוקה לרעיון הציוני עצמו. ואכן, הן על דפי Avenir Illustré והן בהרצאותיהם של השליחים מצרפת — אשר הטיפו למען צרפת יותר מאשר למען ארץ־ישראל תוארה ההתחדשות של הישוב היהודי בארץ־ישראל לא כפעולת הגשמה כלל־יהודית, המחייבת את שיתופם האפקטיבי של כל יהודי ויהודי, אלא כסמל ובלקח אוניברסאליים. משמע, על יהודי־מארוקו להגשים במארוקו מה שהגשימו אחיהם בארץ־ישראל; עליהם להקים מסגרות חקלאיות שבהן יעבדו את האדמה באותה ההתלהבות שמגלים חלוצי ארץ־ישראל; אף איש אינו מבקש מיהודי מארוקו לעלות ולהתיישב בארץ־ישראל, מה שהם מתבקשים לעשות הוא לתמוך בכספים במפעל ההתיישבות; ״אנחנו רוצים לא את הזהב האמריקאי אלא גם את הזהב המארוקאי״, כתב בפשטות Avenir Illustrée באחד ממאמרי־המערכת שלו.
אולם אם לשפוט לפי מספר השקלים שנמכרו, או לפי תוצאות המגביות, לא זרם ממארוקו הרבה זהב לקרנות המרכזיות. כמו בשנים הקודמות, הסיבה לכך היתה נעוצה לא רק במצבה הכלכלי הירוד של הקהילה אלא גם ביחסם השלילי של השלטונות הצרפתיים לכל פעולת־התרמה שלא נועדה למטרות צדקה.
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל-מעלייתו של רבע חיים בן עטר עד ימינו-שלום בר-אשר ואהרן ממן-1981-עמ' 121-119
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל-הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול
תורץ׳, על אף היותו עסוק כולו בניהול עתונו, הצליח לבנות תשתית ארגונית בעלת צביון ריכוזי שהופעלה בידי מספר מצומצם של חברים, אשר רובם ככולם היו בעלי נתינות זרה, אם כי חלקם היה ילידי מארוקו. ברוב הערים הגדולות הוקמו סניפים אשר עיקר פעולתם הוקדשה לקרן הקיימת לישראל. רק בקאזאבלאנקה הרחיבה התנועה את עבודתה לתחומים שמחוץ לגיוס כספים, כגון הפצת השפה העברית והדרכת ארגוני־נוער, כולל הקמת מועדון של תנועת המכבי.
הערת המחבר: נראה שנתינותם הזרה העניקה להם מידה מסויימת של חסינות בפני השלטונות הצרפתיים; בין האישים האלה נזכיר את J.R. Benazeraf ,S. Kagan ,S.D. Levy ,P. Calamaro
ביאנואר 1936 קיימו ציוני־מארוקו את כינוסם הראשון, שבו הובא לדיון תקנון התנועה ובו הוקמו ועדי־פעולה בתחומים שונים, כמו: הסברה, תרבות, עלייה ושקל. עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה נערכו שני כינוסים נוספים שזכו להדים נרחבים בקרב האוכלוסיה היהודית, אשר התחילו להגיע אליה הידיעות הראשונות על מצבם של יהודי־גרמניה ועל הדיונים של הועדה המלכותית לענייני ארץ־ישראל.
בעוד שהתמונה המצטיירת מהפעילות הציונית במארוקו משקפת מצב של הנחת יסודות לתשתית ארגונית איתנה, תוך כדי הזנחת הוויכוח המדיני־אידיאולוגי, הרי בתוניסיה באותו זמן היה מצב הפוך, מצב המתאפיין בתסיסה רעיונית ובוויכוחים סוערים בין הזרמים השונים בציונות, בד בבד עם התפוררות התשתית הארגונית שהוקמה מיד לאחר מלחמת־העולם הראשונה.
בחלק מהגורמים לכך דנו למעלה. כדי להביא להבראת המצב נשלחו מטעם קרן־היסוד והקק״ל מספר שליחים ומורים מארץ־ישראל לערים הגדולות של תוניסיה. ב־1926 הגיע לתוניס נ. הלפרן, שעליו הוטלה המשימה לשקם את מוסדות הפדראציה התוניסאית, ואכן, הלפרן הצליח בתקופת שהותו למצוא נשיא זמני לפדראציה (עו״ד ויקטור קטן). כן הוסדרו היחסים בין הפדראציה לארגון הנוער .U.U.J.J שאליו העביר המרכז בהאג בזמנו את הגבייה למען הקק״ל; גם חלוקת הסמכויות בין המרכז בתוניס לאגודות המקומיות הוסדרה, ולבסוף הוחלט לקיים בחירות כלליות לועד־מנהל חדש של התנועה.
הבחירות נערכו ב־19 ביוני 1927 וחוללו התפתחות מפתיעה, שהשפיעה על עיצוב אופיה של הציונות במדינה זו עד שנות החמישים: הרשימה הרביזיוניסטית השיגה רוב מכריע בבחירות הללו, כמו בכל הבחירות הנוספות שעתידות להיערך בתוניסיה עד הקמת מדינת ישראל.
ראשיתה של התנועה הרביזיוניסטית בתוניסיה בסידרת מאמרים מאת זאב ז׳בוטינסקי שפורסמה ב-Réveil Juif באמצע שנות העשרים.
בהירות המחשבה וכן הפראזיולוגיה הלאומית וההתייחסויות התכופות ל״דם״ הים תיכוני ול-hidalguía הספרדית, שאפיינו את מאמרי ז׳בוטינסקי, כמו גם מכתביו החמים לאוהדיו, כבשו את לב ציוני־תוניסיה, שכן בלב רבים מהם קיננו אכזבות לא מעטות נוכח היחס האדיש והמרוחק של המוסדות הציוניים המרכזיים כלפיהם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעניין הסרטיפיקאטים ובאי־נכונותם של מנהיגים ציוניים מהשורה הראשונה לבקר במקום.
בראש התנועה הרביזיוניסטית עמד המזרחן ממוצא צרפתי ר. ברונשוויג. על ידו פעלה קבוצה של צעירים נמרצים, בהם אלפרד ואלנסי, מייסד הפדראציה התוניסאית שישבת בפאריס, ופ. עלוש, עורכו הדינאמי של Réveil Juif שהיה במהרה לא רק בטאון הזרם הרביזיוניסטי אלא העתון היהודי הנפוץ ביותר בצפון־אפריקה.
תוך התעלמות מהמציאות החדשה המשיכו המוסדות הציוניים המרכזיים לפנות אל המנהיגים הלא־רביזיוניסטים כאל ראשיה המוכרים של הפדראציה, אף כי אלה היו אנשים חסרי תימוכין ציבורי רחב וגם מחוסרי דמיון וכושר הנהגה. אך כל נסיונותיהם של המוסדות המרכזיים להביא לשינוי המצב בתוניסיה נכשלו, שכן היה קשה לעורר מתרדמתם אנשים אשר בעקביות רבה נמנעו ״מכל פעולה הפגנתית, מכל דבר שעשוי לעורר תשומת־לב״ בעוד יריביהם — חרף כל הלחצים שהפעילו נגדם ועד הקהילה והשלטונות — השתדלו להפוך כל מאורע חשוב בתולדות הציונות ובחיי הישוב להזדמנות נאותה לארגון הפגנות המוניות.
אין תימה איפוא שבעיני המוסדות הצטיירה הפדראציה התוניסאית כ״פיקציה״, כארגון פאסיבי ומפורר. חסר חוט־שדרה או תושיה, המנוהל בידי עסקנים זקנים. אולם טעותם היתה בכם שאת הערכתם זאת הם הלבישו על כל הפעולות הציוניות בתוניסיה. המציאות היתה שונה: פעילות ציונית תוססת אכן היתה, אך מחוץ למסגרות הפורמאליות, בקרב הנוער והמשכילים הצעירים אשר מספרם הלך וגדל ככל שקרב סוף התקופה הנדונה.
ב־1930 התגבש בתוניס גרעין של השומר הצעיר במסגרת ״הסתדרות הצופים העברים״ המקומית. הופעת השומר היה בה כדי לצמצם את השפעתם של התנועה הרביזיוניסטית וארגון בית״ר, אלא שרעיונותיה המהפכניים — אשר לא־פעם תוארו בצורה מעוותת בפי מתחריה — עוררו התנגדות חריפה מצד הציבור הרחב.
המלחמה הזאת לא נשארה אך ורק בגדר מלחמת־הדעות, אלא נהפכה להתקפות בלתי חודלות בנו, בעלילות שוא מכל המינים, בהפרעות בכל שדות פעולתנו, אפילו הציונית. העלילות החשובות ביותר הם: כי אנו מהרסים את המשפחה, כי הציונות זאת היא רק מסוה עבורנו. בכדי שנוכל באופן יותר קל לחיות את חיינו הקומוניסטיים בארץ, אהבה חופשית(הדים מהארץ, מהקבוצים מבלי ספק) וכו׳…וכו'
מכל מקום, כעבור ארבע שנים של פעילות, עזבו מרבית חברי הגרעין את השומר הצעיר ועברו לשורות המפלגה הקומוניסטית, שלייסודה הם תרמו רבות.
ערב מלחמת־העולם השנייה היו הרביזיוניסטים, גם לדעת מתנגדיהם, הכוח הציוני החזק ביותר בתוניסיה ומספר פעיליהם נאמד בכ־3000. הם לא הסתפקו אך ורק בארגון הפגנות הזדהות, אלא גם השתדלו להקים מועדונים להסברה מדינית ולהפצת השפה העברית. ערב המלחמה הם אף הצליחו להשתלט על תוכניות הראדיו שנועדו לקהל היהודי, מה שהגביר עוד יותר את השפעתם בקרב הקהילה, אשר ההבדלים האידיאולוגיים בין הזרמים השונים של הציונות לא היו נהירים לה.
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל–הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול-עמ' 124
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל-הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול
. המצב לאחר מלחמת־העולם השנייה
לאחר מלחמת־העולם השנייה השתנו פני הציונות הצפון־אפריקאית ללא היכר, כתוצאה ממספר גורמים, אשר העיקריים ביניהם הם:
א-האפקט העצום של השואה, אשר הביא מצד אחד להתעוררות לאומית בקרב האינטליגנציה היהודית המקומית ומצד שני לשינוי מהותי ביחס המוסדות כלפי יהדות־המזרח.
ב-רישומיו השליליים של משטר וישי, אשר גרם לשינוי דראסטי ביחס אל צרפת ואל המודל הצרפתי. נראה שגם כי״ח חזרה בה מהמיליטאנטיות הפרו־צרפתית שאפיינה את פעולתה עד המלחמה.
ג-המאורעות בארץ־ישראל והשלכותיהם על היחסים בין יהודים למוסלמים בארצות צפון־אפריקה כמו בשאר ארצות ערב.
ד-ראשית המאבק לעצמאות בכל אחת ממדינות צפון־אפריקה וחששותיהם של היהודים מיציאת צרפת מהאיזור.
צירופם של גורמים אלה הביא לצמיחתה של תנועה ציונית על בסיס איתן יותר ובהיקף רחב יותר, אך מעל לכל עם צביון חזק של הגשמה. הציונות שלאחר המלחמה עסקה לא רק בשקילת השקל ובפעילות ספוראדית בתחום ההסברה, אלא גם בפעילות אינטנסיבית של הכשרה לעלייה.
הקשר עם המוסדות הציוניים המרכזיים חודש ב־1943, כמה שבועות בלבד אחרי נחיתת כוחות־הברית באלג׳יריה ובמארוקו ומיד אחרי יציאת הגרמנים מתוניסיה.
באלג׳יריה לא הביאה כניסת הצבא האמריקאי לביטול החקיקה האנטי־יהודית שהצטברה בה מתקופת וישי. הגנראל דירו, שהצטיין ברגשותיו האנטישמיים, סירב בכל תוקף להחזיר על כנה את פקודת כרמיה, למרות הפצרותיהם החוזרות ונישנות של שלטונות הצבא האמריקאי. כל הארגונים היהודיים נטלו חלק במאבק הזה להחזרת הזכויות — ובתוכם הפדראציה הציונית המקומית, בהנהגת ב. הלר ופרופ׳ ברונשוויג, אשר עם פרוץ המלחמה עברה מתוניס לאלג׳יר. בהדגישם את הצורך במציאת פתרון לאומי לבעיה היהודית, נוכח התלאות שעברו על העם היהודי אפילו במדינות הנאורות, הצליחו ציוני אלג׳יריה זו הפעם הראשונה להקים ארגון־גג, שאיפשר פעולה ממשית בתחומי ההסברה, ההכשרה והעלייה. באלג׳יר בלבד נרשמו כ־400 חברים מיד עם הקמת הפדראציה. כ־25 אגודות נוספות הוקמו בערי־השדה: בלידה, מיליאנה, שרשל, וכן במחוזות קונסטאנטין ואוראן. כל החברים השתתפו בשיעורים לעברית וכן במספר פעולות חברתיות, כגון עונג־שבת, שבהן נדונו בעיות השעה., אולם הגיוס הכללי של גילאי 45-19 הגביל את האפשרויות להרחיב את שורות התנועה, מה גם שהצעתה להקים לגיון עברי נדחתה בחריפות הן על־ידי כוחות הברית והן על־ידי השלטונות הצרפתיים, אשר העדיפו לרכז את הצעירים היהודים במחנות־ עבודה במסווה של שירות צבאי לאומי.
אולם הבעיה העיקרית והמכשול העיקרי שעמדו בפני הרחבת הפעילות הציונית היתה דווקא הצלחת המאמצים להחייאת פקודת כרמיה באוקטובר 1943. בשובם להיות אזרחי־צרפת שכחו יהודי־אלג׳יריה את כל מה שעבר עליהם בתקופת־ המלחמה, וכמו בעבר הם חזרו לדבוק בצרפת. בראש המאבק למען החזרת הזכויות עמד הועד האלג׳יראי למחקרים חברתיים Comité Algérien d’Etudes Sociales, שהורכב מבכירי האינטליגנציה היהודית בארץ זו. ארגון זה, שעם חבריו נמנו מספר פעילים לשעבר של קרן־היסוד בצרפת, התבלט בהתנגדותו לפדראציה הציונית האלג׳יראית, אם כי להשגת מטרותיו הוא נתמך על־ידי מספר גדול של ארגונים יהודיים בחו״ל, בהם הארגונים הציוניים של ארה״ב.
לקראת מלחמת העצמאות התגייסו לשורות המח״ל עשרות יהודים מאלג׳יריה, מאות אחדות מהם עלו ארצה ובקונגרסים הציוניים של שנות החמישים היתה תמיד נציגות של ציוני אלג׳יריה. אך כל זה אינו צריך לחפות על עובדה יסודית אחת והיא כשלונה הטוטאלי של האידיאולוגיה הציונית לחדור לתוך החברה היהודית האלג׳יראית, שהתאפיינה באטימות כמעט מוחלטת לאידיאלים הציוניים. מעבר לגורמים הספציפיים שבהם מוסברת הגירתם המאסיבית של יהודי אלג׳יריה לצרפת ב־1962, אפשר לראות קשר ישיר בין התפתחות זאת ובין יחסה האדיש והשלילי של יהדות אלג׳יריה אל הציונות.
הקשר בין ירושלים לפדראציה התוניסאית חודש ביוני 1943, כחודש לאחר יציאת הגרמנים מתונים. כל האגודות חידשו את פעולתן וכעבור שנתיים נעשתה תוניס, בין היתר, למרכז התנועה החלוצית ״צעירי ציון״ בצפון־אפריקה. תנועה זו הקימה סניפים בסוס, גאבס, ביזרטה, בז׳ה וג׳רבה, והיא הקיפה יחד עם תנועת־הנוער .U.U.J.J כ־1500 חבר, שחולקו למספר שכבות וקבוצות, ומטרתם העליונה היתה להכין גרעין לקיבוץ צפון־אפריקאי. לחברי התנועה גובשה תוכנית חינוכית מקיפה, שכללה נושאים כמו: תולדות הציונות, מוסדות ציוניים, אידיאולוגיה ציונית (הס, אחד העם, גורדון וברוכוב וכר). נוסף לשיעורים בעברית, עסקו החניכים באימוני התגוננות ובהכשרה חקלאית במספר חוות שהיות בבעלות יהודים. כיוון שכל העתונים היהודיים המקומיים היו פרו־רביזיוניסטים, הפיצה התנועה בקרב חבריה עתון משלה בשם ״הגשמה״, בהיקף של 80-40 עמודים.
רוב חברי התנועה באו מהבורגנות היהודית, ממשפחות שהתערו זה זמן רב בתרבות ובחברה הצרפתיות וניתקו כל קשר עם ההמון היהודי שהמשיך להתגורר בגטו המקומי, ב״חארה״, אשר עתיד היה מיד עם הכרזת המדינה לעלות באלפיו ארצה. ראשי התנועה ניסו להגיע אל יושבי הגטו, אך חדירתם לגטו היתה איטית מאוד, ופרט למספר מצומצם של פעולות מקוטעות לא עלה בידם להשיג את מבוקשם.
מול ״צעירי־ציון״ עמדה תנועת בית״ר, אשר כללה כ־400 חברים בעיר תוניס. אולם למרות היקפה המצומצם בהשוואה לצעירי־ציון נשענה בית״ר על בסיס ציבורי רחב יותר כיוון שהרביזיוניסטים המשיכו להיות הזרם המרכזי בציונות התוניסאית.
הפדראציה עצמה חידשה את פעילותה ב־1944, בראשות ועדה בת 11 חברים שעסקה בענייני הקק״ל, קרן־היסוד, הנוער וההסברה. עד מהרה התברר שניגודי־הדעות החריפים בין הזרמים השונים לא איפשרו עבודה רצופה ומתוקנת. סלע־המחלוקת העיקרי היה בדבר חלוקת הסרטיפיקאטים למועמדים לעלייה. כך למשל תבעו הרביזיוניסטים ב־1945 למסור את רוב הסרטיפיקאטים לאנשי בית״ר, כיוון שרוב ציוני תוניסיה נמנים עם הרביזיוניזם. באווירה של התקפות הדדיות, ואולי גם של הלשנות כפני השלטונות, ניתנו לבית״רים רק 3 רשיונות מתוך 40 אשר חולקו בין חברי ״צעירי־ציון״.
כמזכיר כללי של הפדראציה שימש ד״ר ברטוואס, שהגיע לתוניסיה מהונגריה, ערב מלחמת־העולם. אם כי הוא זכה לאמונם המלא של המוסדות בארץ ושל השליחים שביקרו במקום, לא היה ד״ר ברטוואס מקובל בין כל חבריו, הן בגלל מוצאו הזר והן בגלל חוסר עקיבותו האידיאולוגית. אך למרות כל הבעיות הללו אפשר לקבל את דבריו של אחד המבקרים מהארץ: ״אפשר להגיד שבתוניס כל מה שהוא יהודי הוא ציוני״ החל משני העתונים היהודיים La Gazette d’Israëlו- La Voix Juive וכלה בהיבטים החשובים של הפעילות הקהילתית.
במארוקו המשיך מצבם של היהודים להיות חמור מאוד, למרות הנוכחות האמריקאית משנת 1942 ואילך; בהשראתם של קצינים ופקידים צרפתיים אנשי משטר וישי, שהמשיכו לשבת בממלכה, היו התעללויות ופרעות ביהודים ברוב חלקי הארץ עד 1945.
בשנה זו חידשה ההסתדרות הציונית המקומית את פעילותה במתכונתה הקודמת של פדראציה רגיונאלית של ההסתדרות הציונית הצרפתית, אם כי למעשה שמרה על קשר ישיר ואוטונומי עם המוסדות המרכזיים. בראשה עמדו אותם אנשים שניהלו לפני המלחמה את הפעילות הציונית במדינה, להוציא את תורץ׳ שהיגר לארה״ב; אלה היו ״אנשים חשובים מאוד מבחינת עמדתם הכלכלית והסוציאלית, ציונים טובים, מיואשים מכל דבר אחר פרט לציונות, דורשים ומוכנים לקבל משמעת ציונית, רואים בא׳׳י מרכז חייהם, ובסוכנות את ממשלתם אשר לה ולשליחיה הם מוכנים לציית בעיניים עצומות״.
נוסף לתפקידיה הרגילים ובהתאם להיערכות החדשה של התנועה, ראתה הפדראציה המארוקאית מחובתה להדריך ולארגן את הנוער המקומי וכן לחדור ולהשפיע מבפנים על חיי הקהילה וניהולה. מטרה זו משתקפת היטב בנוסח התקנון שהוכן לקראת הקונגרס הציוני ב־1946: יחד עם שאיפתם לתרום להקמת מדינה יהודית דמוקראטית בארץ־ישראל, מביעים ציוני מארוקו את רצונם לפעול למען שיקומו החומרי והרוחני של הקיבוץ היהודי במדינתם ולמען הרחבת החינוך העברי בקרב הנוער. ואכן, רוב הפעילים המרכזיים של התנועה עסקו גם בניהול מוסדות וארגונים בעלי צביון פילאנטרופי כמו O.S.E. ,HICEM ו״עולם קטן״ שהושיט עזרה לפליטים מאירופה שנתקעו במארוקו.
בתחום החינוך, עודדה הפדראציה במארוקו פתיחת חוגים ללימוד השפה העברית, כמה מהם בשיתוף־פעולה הדוק עם כי״ח אשר מאז המלחמה הרחיבה את החינוך העברי במוסדותיה. בעיר קאזאבלאנקה רוכז נושא זה בידי שלוש אגודות: חברת מגן דוד, אגודת ״חובבי השפה״ ואגודת קרל נטר. החניכים השתתפו לא רק בשיעורים לעברית, אלא מדי פעם בהרצאות שאורגנו למענם בתולדות היישוב והרעיון הציוני, בערבי־שירה ובמסיבות חברתיות. בפאס פעל כבר לפני המלחמה ״חוג ללימודי יהדות״, שהסב את שמו בשנת 1944 ל״מועדון הרצל״, ועסק לא רק בפעילות חינוכית אלא גם בפעילות ספורטיבית והגנתית. בצפרו ניתנו הלימודים במסגרת ״מועדון ביאליק״ ובמקנס במסגרת ״קבוצות בן־יהודה״. לא כל האגודות הללו זכו לקבל רשיונות מהשלטונות הצרפתיים ואחדות מהן, כמו מועדון פתח־תקוה ברבאט, נאלצו להפסיק את פעילותן בלחצם של השלטונות ושל ועד הקהילה.
בתחום ארגוני־הנוער רוכזו מאמצי התנועה בעיקר בקרב האגודות השונות של בוגרי בתי־ספר כי״ח, ובמיוחד בקרב חברי מועדון קרל נטר בקאזאבלאנקה, אשר נעשה מועדון ציוני לכל דבר ומתוכו גוייסו חברי הגרעינים הראשונים של תנועת צעירי־ציון. הבטאון הפנימי של מועדון קרל נטר, ״נוער״, נעשה בהדרגה לבטאון הרשמי של ציוני מארוקו, אשר לא הורשו על־ידי השלטונות להוציא־לאור עתון משלהם. עם זאת, התירו הצרפתים לייבא עתונים ציוניים מצרפת ומתוניס, ובכלל זה Voix Juives שהקדיש כמה מדפיו לפעילות הציונית במארוקו.
במארוקו שלאחר המלחמה, כמו בתוניסיה, היתה הציונות על כל גווניה האידיאולוגיים מיועדת אך ורק לרובד מצומצם באוכלוסיה — צעירים עירוניים בעלי חינוך צרפתי פחות או יותר מושלם ולרוב ממוצא חברתי בינוני, בסך־הכל מאות בודדות של צעירים. אפשר להניח שמספר זה היה עשוי לגדול במרוצת השנים הבאות, ככל שהסתעפה רשת החינוך וככל שהתרחבה שכבת בוגרי בתי־הספר של כי״ח ומוסדות אחרים. אך גלגלי ההיסטוריה נעו במהירות רבה. ההכרזה הדראמאטית על הקמת מדינת ישראל התקשרה בתודעה הכללית כמימושו של חזון הנביאים. יהודים, כשהם נישאים על כנפי החזון המשיחי, החלו לנהור באלפיהם אל ארץ־ישראל המתחדשת. תהום עמוקה הפרידה בין המגשימים הללו לבין הפעילים הציוניים אשר בכנס שקיימו בקאזאבלאנקה ב־1946 קבעו קריטריונים נוקשים לבחינת מועמדים לעלייה. אך מכל מקום, בתולדות יהדות עתיקת־יומין זו, התחיל פרק נוסף ואחרון, פרק העלייה, אשר אחד ממאפייניו — ומבעיותיו הידועות — היה דבר היותו מנותק מהציונות המדינית.
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל–הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול-עמ' 128