כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –
ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן. 
מדי בואי לביתו כפעם בפעם ראיתי ערביאים באים לשאול על האותיות ועל מסתריהם בגורלות אשר היה מפיל אליהם. עודם מאמינים בהבלי הוברי שמים.( חוֹזֶה בַּכּוֹכָבִים, אַסְטְרוֹלוֹג: "הֹבְרֵי שָׁמַיִם" (ישעיה מז יג). "מִי שֶׁדַּעְתּוֹ קַלָּה בִּקְצָת סִפְרֵי הַהוֹבְרִים שֶׁכּוֹתְבִים בָּהֶם מִנְיְנֵי עֶשְׂרוֹת אַלְפֵי שָׁנִים" (כוזרי א סא). השואל לוחש שאלתו על העט, והנשאל על פי סך הנקודות אשר נוקד במקרה מבקש התשובה בלוח ספרו הרשום בצורות המזלות ושמות הכוכבים. גם ערביאים רבים מתעים את העם בדרך זו, וגם בני ישראל יאמינו בגורלות כדבר אורים ותומים.
הערביאים עם סכל, אין דפוס ואין מחבר. א״ל קור״אן כצורתו הוא כל למודם. בדעות משונות רוח ה׳ דבר בכלם והכל אמת, והמשיב-דמו בראשו! רק המלמד יקח המפר וכותב לכל תלמיד פרקו על לוח עץ וביום מחר ימחנו ויכתוב אחר תחתיו, בל יחללו דברי תורתם סחוב והשלך. כן סגר מחמ״יד בעדם דלת החכמות והחקירות למען החזיקם באמונתם. תחלת דבר אליהם: ׳הוי הבודאים מלבם ויאמרו נאם ה״. אבדה חכמת חכמיהם בכוכבים ברפואה ובמספר, לא ירשו רק הבנים זרים אשר ילדו. רחוקים מכל החכמות, ערומים מכל דעת, אין להפלא אם הטבעו בבץ ההבלים אשר אגיד לך.
ההוללים, הנואלים, נמהרי הלב וכל איש מֻכה בשגעון ובתמהון כקדושים אשר בארץ יאמנו: יכבדו אותם, נושקים על מצחם, לוקחים ברכתם, מלעיטים אותם, נשבעים בשמם, יכבדום במותם ובצר להם ישחרום. קבריהם מנוס לנרדפים, והאשה (שמכסה פניה בפני איש) כמאשרת תחשב כי תשיג לשכב אצלם.
כצאתי מבית המנחש והנה אחד קדוש פלמוני עובר, נוער כגורי אריות, מתהולל בידיו ובצרורות ויורד רירו אל זקנו,אוכל בשר ודג חי. ראיתי ואתמה: ׳הלזה תקרא קדוש?׳ ויאמרו לי: ׳על כי אינם בני חטא׳. עניתי: ׳כי אף לא בני צדקה הם, כי על כן אנחנו פוטרים אותם מן המצות! וכי גם חיתו שדי לא בני חטא הם, האם על זאת נזבח ונעבוד לבהמה או רמש כבני נוף ותחפנחס? וגם אלה לא על זאת תעו אחריהם, רק על פי תעלומות חרטומיהם׳. אז עמדו לא ענו עוד; ויהי לנס כי לא חיבו את ראשי למלך או אל קא״די(הוא העומד על הדת ר״ל קצין).
משפט כל דבר כפי הבחינה הנשקפה: הן בקדושיו יאמין הערבי לפי רוב סכלותם, הן לקדושיו יעבוד הנצרי לפי נפלאותם (כאשר חשב); וקדוש ישראל מכובד הוא ההולך בדרך חכמה ויראת ה'.
כל משפטי הערביאים הלא לאמונתם נכֹנו. כל אשר נעשה תחת השמים משפטו חרוץ בשחק וחפץ אל שדי הוא, ואין חוקר מאין ולאין. האיש הזה משוגע? שגגה יוצא מלפני השליט? אמא״ר ל״ה הו״אה, ר״ל נאם ה׳ הוא. וישישו כי חפץ בם ה׳ להפיק רצונו. על כן לא יתאבלו על מת ולא יבכו על הנהרג, על כן לא ילמדו מלחמה ולא ידרשו ברופאים. יקר בעיני ה׳ המותה לאיש הזה? או גזר אמר שיספה במלחמה? לשוא ירבה רפואות, שקר תחבולותיו וכל חכמתו תתבלע. אמר ה׳ חיה יחיה או לא יסוף בקטל? ה׳ יסעדנו על ערש דוי ולחומה יהיה לו בשטף הקרב. ולמה זה הבל ייגע לדעת עז הנטיעים – את תכונות הצמחים המספקים תרופות – לכונן שקוי או לערוך מערכה?
המת בעיר הולך למישרים בחיק מחמ״יד להתעלס באהבים אשר בגן עדן, כלו רצוף אהבה מבנות השמים; – הנערות היפות השמורות לצדיקים בגן עדן לפי השקפה מוסלמית – והמת בשדה מלחמה יתגלגל מתחת לארץ ויקיץ במקום אחר. נחש ינחשו בחסידה. כל בית אשר קננה חסידה על גגו, יצליח, ולא יזיד
איש החפץ חיים לצוד אותה, יען יריע מזל בעל הבית. כדרכי הקא״טוליק, איש מרמה ולשון יזעק רגשת ההמון בחוצות ויגיד להם נפלאות מחמ״יד וקדושיו, ומדי ישא שמותיהם על שפתיו נושקים ידיהם לפיהם.
אם לאויל משוגע – למוחמד , הכינויים הנ"ל מצויים בספרות העברית, משוגע רומז אולי לאפילפסיה, שממנה סבל נביא האסלאם – קדוש יאמר לו, מין נחלי בליעל ובעלי מרמה אשר להם כשעירים נחשבו, וייראו הנערים והנשים מגשת אליהם. הולכים מעיר לעיר ללכוד פתאים בערמם; דמות פניהם פני שעיר, יען כל הערביאים מגלחים ראשם – ואלה יניחו צמת שערותם מסבכת ומגאלה. יהגו ויניעו ראשם סביב סביב להפחיד רואיהם, כאשר עושים כמרי ארץ קדמה לדמות תקופת השמש, אוכלים לעיניהם אבנים ונחשים, הם הנקראים בינותינו אוחזי העינים ובינותם א״ל איז״אווי, ר״ל בני עשו.
הערת המחבר : איזאווי — צ״ל אלעיסאוי, והכוונה למיסדר־נזירים מוסלמי שהוקם במארוקו במאה הט״ו ונקרא על שם מייסדו מוחמד בן־עיסא (ולפירושיו של רומאנילי אין שחר!) חברי המיסדר עשו נפלאות כדרך הדרווישים, היינו בלעו עקרבים, שכבו על מסמרים וכוי. למפרייר (לעיל א40) כותב על הקדושים במארוקו(עמי 91): idiots and Madmen
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –
ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.
גם הבוז״לוד (ר״ל איש בגלד) נמנה עמם, הוא איש מכוסה בעור דוב כדמות מאס״קא, והכל עמלים לאגורת כסף ולככר לחם.
הערביאים לא יתוכחו בדברי דתם, לא ביניהם ולא עם עם אחר, פן ינוצחו וירפו באמונתם. לא יפצרו באיש לבוא אל דתם, אך אם נשמע בפיו מלות אלה: סי״די מחמ״יד רא״סול א״ל ל״ה (ר״ל אדני מחמ״יד שליח אלהים הוא) אם כמצחק אם בשגגה — או ימיר דתו או ישרף ואין מציל. הלא זה דברם: כל אשר יזכיר אותו — רוח ה׳ בוססה בו ולא יוכל לסוג אחור. לא ידעתי אם יכנו דרכיהם מדרכי הקאטו״ליקים: אלה מפתים ואצים במֹהר ובמתן ונענשו, כי יוכל איש להתל בהם, ואלה ביד חזקה ימלכו, אך לא יניחו לשאת שם משיחם לשוא. שניהם תעו מדרך השכל, כי דת אמת וישרה לא תסית ולא תפצר. החכמה תתן קולה והלב ישפוט ויבחר. – היהודים עומדים כשמשתינים, והערביאים ישתוחחו. בימי הרעב איש יהודי התחפש בבגדי ערבי וילך אחרי קדושיהם ויהבל, והם לא הכירוהו ואכל וחי. השתין ושכח מכרוע, ויתנכלו אותו להמיתו, עד אשר המיר דתו. – לא יצפצפו בביתם, והעברים גם כן; לא מפני הכבוד ודרך ארץ, אבל על הנחש, כי אולי יבוק הבית ולא ימלא עוד. כשמונים מתחילים לחשוב מאצבע קטנה בהכפיל האצבעות לתוך הכף, ולעולם אומרים: אחד הוא אלהים, שנים וכוי.
ראיתי את כל המעשים האלה בימים אשר הייתי עם האיש ווי״ן כלו שלאנן ושלו. אך לא לעולם חסן, ורננת העשוקים, אויה! מקרוב, ושמחתם עד רגע.-בכתבי ספרים בביתו נתן לי פתגם קיסר להעתיק: פתשגן הכתב להנתן דת לפקיד כל מדינה ומדינה, לכתוב אל כל מלכי עם ועם, בל יעז אנוש לתת יד או עצה או מנוס לבנו מול״אי יאז״יד כי מורד באביו הוא. ויספר לי מרדו, כי נבאש עם אביו על אודות נשיו, וכי שאל ליהודים אשר בטי״טואן כסף ולא יכלו לעבור את מצות המלך, וכי אנשי אינגי״לאנד עזרוהו בסתר, בעבור היות אמו מן העם הזה, ויוסף ויאמר: ׳עוד חדשות אגיד לך. מחר אסע דרך קא״דיס, ובהיותך יהודי לא תוכל לבוא עמי אף בהתחפשך. כי נודעת מפקיד ספרד ולא יניחך. אמנם לא שכחתי כי מעשיך באמונה ולכן דברתי טוב עליך לפקיד סוא״יד. ועתה קח לך מנחתי מידי, והיתה לך למשיב נפש ולכלכלך עד תמצא רוח והצלה ממקום אחר כאשר חפצתי עליך/- נבהלתי משמוע כל דבריו; אכן התחזקתי להודות לו כעל כל אשר גמלני ויצאתי מאתו עצב ונכאה לבב.
גם הבוז״לוד (ר״ל איש בגלד) נמנה עמם, הוא איש מכוסה בעור דוב כדמות מאס״קא, והכל עמלים לאגורת כסף ולככר לחם.
הערביאים לא יתוכחו בדברי דתם, לא ביניהם ולא עם עם אחר, פן ינוצחו וירפו באמונתם. לא יפצרו באיש לבוא אל דתם, אך אם נשמע בפיו מלות אלה: סי״די מחמ״יד רא״סול א״ל ל״ה (ר״ל אדני מחמ״יד שליח אלהים הוא) אם כמצחק אם בשגגה — או ימיר דתו או ישרף ואין מציל. הלא זה דברם: כל אשר יזכיר אותו — רוח ה׳ בוססה בו ולא יוכל לסוג אחור. לא ידעתי אם יכנו דרכיהם מדרכי הקאטו״ליקים: אלה מפתים ואצים במֹהר ובמתן ונענשו, כי יוכל איש להתל בהם, ואלה ביד חזקה ימלכו, אך לא יניחו לשאת שם משיחם לשוא. שניהם תעו מדרך השכל, כי דת אמת וישרה לא תסית ולא תפצר. החכמה תתן קולה והלב ישפוט ויבחר. – היהודים עומדים כשמשתינים, והערביאים ישתוחחו. בימי הרעב איש יהודי התחפש בבגדי ערבי וילך אחרי קדושיהם ויהבל, והם לא הכירוהו ואכל וחי. השתין ושכח מכרוע, ויתנכלו אותו להמיתו, עד אשר המיר דתו. – לא יצפצפו בביתם, והעברים גם כן; לא מפני הכבוד ודרך ארץ, אבל על הנחש, כי אולי יבוק הבית ולא ימלא עוד. כשמונים מתחילים לחשוב מאצבע קטנה בהכפיל האצבעות לתוך הכף, ולעולם אומרים: אחד הוא אלהים, שנים וכוי.
ראיתי את כל המעשים האלה בימים אשר הייתי עם האיש ווי״ן כלו שלאנן ושלו. אך לא לעולם חסן, ורננת העשוקים, אויה! מקרוב, ושמחתם עד רגע.-בכתבי ספרים בביתו נתן לי פתגם קיסר להעתיק: פתשגן הכתב להנתן דת לפקיד כל מדינה ומדינה, לכתוב אל כל מלכי עם ועם, בל יעז אנוש לתת יד או עצה או מנוס לבנו מול״אי יאז״יד כי מורד באביו הוא. ויספר לי מרדו, כי נבאש עם אביו על אודות נשיו, וכי שאל ליהודים אשר בטי״טואן כסף ולא יכלו לעבור את מצות המלך, וכי אנשי אינגי״לאנד עזרוהו בסתר, בעבור היות אמו מן העם הזה, ויוסף ויאמר: ׳עוד חדשות אגיד לך. מחר אסע דרך קא״דיס, ובהיותך יהודי לא תוכל לבוא עמי אף בהתחפשך. כי נודעת מפקיד ספרד ולא יניחך. אמנם לא שכחתי כי מעשיך באמונה ולכן דברתי טוב עליך לפקיד סוא״יד. ועתה קח לך מנחתי מידי, והיתה לך למשיב נפש ולכלכלך עד תמצא רוח והצלה ממקום אחר כאשר חפצתי עליך/- נבהלתי משמוע כל דבריו; אכן התחזקתי להודות לו כעל כל אשר גמלני ויצאתי מאתו עצב ונכאה לבב.
את פקידים לא היה נמנה, כי לא אבה קיסר וו״ין להסגיר עוד פקידו שם כימי קדם. מסתתר היה תחת מסוה למוד הלשון, וכאיש תבונות פקח עיניו על בני עמו להציל העשוק מיד עושקו בדרך תיכונות צפונות. ומדוע יתנשא בשם פקיד בארצות המערב? אולי חופשו לא נתן לו לצאת כל עת יחפוץ. הלא תראה כי אך המלכים אחרים רק פקידים, לא צירים ישלחו שם. הלא ראית כי פקיד אינגילינ״דיר נתפש לערבון. שאל נא לימים ראשונים ויאמרו לך, איך ירקו בפני פקיד אינגיללינ״דיר אחר, איך הכו על לחייו ביד איש נבזה להשביעו בחרפה, ואיך הלך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק, לבלתי יחיה אחרי נפלו מכבודו. המסות הגדולות האלה אשר ראו עיניו הורוהו להגיד אותיות לאחור: וכרב חובל נבון הבין הרעם מהברק, והחיש מפלט לו מסער. ואך שמע נוד מול״אי יאז״יד הושיב נפשו לבטח, טרם ילכד במבוכה קרובה ומתחוללת. ויהי ממחרת שמר ועשה מוצא שפתיו וילך לו. הנני עוד בפחת המבוכה: מה אעשה איפוא? אם אעזב ליגון לבבי, אמות באין עוזר. המנחה תנחמני מעט אך לרגעים. מה ראיתי על ככה ומה הגיע אלי, תשמענו בשער הבא.
שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב
שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –
ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.
שער רביעי
כראי הפנים לפנים כן דברי ימי אדם לאדם. ואתה, הקורא, אם עודך באבך ובדבאך, אל תענה בדרך כחך לקצר ימיך. כמה חתחתים להלחם! כמה מוקשים להתיק! כמה תמורות לסבול אשר אין ספורות למו! אף בהתגברך על החילים האלה, הקרב נלאך ותחלש. אל תביא את נפשך לנסות אותם! כל הימים אשר כסף המנחה השמיע קול באמתחתי, השלכתי כל עמלי במצולות נשיה ואשימה לבי להתבונן בלשון ערביאית אשר החילותי להכיר זה ימים עשרה חדשים אשר הייתי במערב, כפי אשר מצאה ידי די השיג את חפצי. לא מתוך ספרים, כי אין להם, ולא מפי סופרים, כי הערביאים כיהודים לא ילמדו לשונם לזרים למען לא תחולל בפיהם, רק במשען לשון הקדש המוצקת ביצוקתה ובדעת כללי הדקדוק לשאול כענין. פעם במדרש נערים לדעת פשר הפסוקים ללמוד איזה דברי צחות, פעם בחנויות מוכרי מאכל לראות מה יקראו לו. דרשתי, חקרתי, שאלתי היטב, עד כי יכלתי לדבר לשון ההמון, לא לשון המליצה כי נכרתה מפיהם. כוננתי כללים אשר נסיתי היותם כמשפט, וראיתי ובחנתי כי לא מחכמה דברו עליה היהודים מרה לאמר כי הערביאית היא עברית מֻשחתה—כי היא הנבחר שבלשון הקדש; ואם ידך בלשון הזאת, אף דעתך תכון עמי לגזור כן. על כל מלה ומלה חפשתי תמונתה בלשון הקדש או בספרדית, כי בלולה גם היא בערביאית מעת היתה ספרד תחת יד הערביאים. המשלתי ודמיתי כל הלשונות אשר ידעתי במה יתלכדו ובמה יתפרדו והעליתי בכלל: כי כל עוד אשר נרחקו חמים ממקורם כן נבאשו ונעכרו, וכל עוד אשר נפצו בני אדם ממקום מושבם כן העמיקו והשחיתו שפתם. אמר ה׳ לבלול שפת כל הארץ ויפץ אותם: משם נפרדו הלשונות ותהיינה לראשים רבים ולבחינות רבות במקרה לבד, וכלם הם סעפים היוצאים מגזע אחד. לשונות כל סעיף משולבות אשה אל אחותה והשתרגו עלו להאחז בשרשן. המקום, הזמן, המקרה והצֹרך האריכו ראשי בדיהם, ורחבו ונסבו למעלה למעלה, והחליפו שמלותן מעט מעט, עד נהפכו לנכריות ולא נכרו האחרונות לפני הראשונות, אם כי כוננו כלנה מרחם אחד. נבדלות או דומות כפי בחינת מחצבתן או זמן תולדתן, או כפי מרחק או קרבת סרעפותיהן לשרשן. הראשונות תדמנה ביניהן, אם כי יוצאות מענפים שונים, יותר מאחרונות החצובות מענף אחד. המבטא ומתכנת הלשון תלוים כפי נוף מקורם. כלי המבטא שוים בכל אדם ועם כל זה המלומדים והאמונים לדבר כפי ערך לשונם לא יכינו לדבר כן בלשון אחרת: האפרתי לא יאמר שבלת, הערבי לא יאמר פ' האשכנזי לא יקרא ע' הנצרי לא ח׳ ולא ע׳:,gi, ci בלשון איטאל״יאנו, eu,[בלשון צרפת,jota בספרדית,th באינג״ליש ch באשכנזית, aon בפור״טוגיז — הם כלם אבני נגף וצור מכשול ללומדיהן. וכן תנועות לשון־הקדש ליהודי מערב והאותיות ליהודי אירו״פא, כאשר שמעת בדרוש המק׳׳נסי. היהודים המדברים לשון ספרדית, כאותם אשר תחת פקודת טיטוי׳אן, כותבים כלשונם ובכתב חצי אותיות רש״י, והמדברים ערביאית כותבים כלשונם ובכתב רש״י שלם. כלם כותבים בקנה עצי פשתים, ותומכים הגליון בברכיהם לכתוב מקום שלחן. כלשון ערביאית בלשונות כל בני קדם כותבים מימינם לשמאלם: ואולי הוא נכון, כי היא תנועת טבענו, והמופת — תופרי הבגדים.
הלמודים והחקירות האלה לא לקחו כל עתותי יומי: גם האהבה אכלה חדש את חלקה. שמו היהודים מועקה במתני לשאת אשה. אלהים ה׳! עשוקים! רצוצים! אין להם פה להשיב לערבי ולא מצח להרים ראש, כי כעת יאמר לאחד מהם: שחה ואככה, ישחה ויכהו, ולא יזיד אף להביט בפניהם, פן יאמרו כי קללם בלבו. ותחת אשר היה להם לחשוב מחשבות להמעיט מספר האמללים, לא לבד ישאו אשה בן ט״ו, בן י׳׳ב וגם בן עשר שנים, יאלצו גם החפשים להיות עמהם בצרה. ואם תשאל להם למה, לא יעשו זה להשלים חפצם ותאותם החזקה, בהיות נפת המערב חמה, רק לשמור המצוה הראשונה אשר בתורת ה׳ ולסגור בעד יצר לב האדם רע מנעוריו; כי ר׳ פלוני נשא אשה בן י״ו ואלו היה נושא בי״ד היה אומר: חץ בעיני השטן, כי אותיות בחור ירזמון ביום חסיד ובלילה רשע, על כי לא יוכל להנצל ממקרה לילה! ועוד להחיש עת משיחנו, כי אין בן דוד בא עד שתכלנה כל הנשמות שבגוף… ׳הה, פתאים!׳ אמרתי להם, ׳עד מתי תאהבו פתי? פקחו עיניכם וראו, כי הלא זה משפט הערביאים אשר צוו בתורתם להוליד כל אשר בכחם, בעבור לא תאבדנה הנשמות לשוא׳. אבל מי זה ישרש פורה ראש אשר הזקין בלבותם? כל המשיב כופר בכל התורה. למודים כן למוטות עלם יחזיקו בידיהם מוסרות צואריהם.
כאשר ידעתי כי מטעם המלך הנשים אם עבריות אם ערביות לא תצאנה מגלילותיו, ואם אנשא-או אהיה שם לעבד עולם או אעזוב את אשתי, כי לא תוכל לצאת עמי, לא שמעתי בקולם, אם כי נסו אותי עשר פעמים במהר ובמתן ובנערות יפות.
המה צנוף יצנפוני צנפה בחבלי האהבה, וכסף המנחה לאט לאט מעט. נשאתי עיני אל הפקידים: פקיד אינגלינ״דיר שאלני על מכתב היציאה ולא האמין כי אבדתיו. פקיד סו״איד אשר שמע שמעי מאיש ווי״ן, העלני ללשכתו ויאמר לי: ׳בכל לבי אהיה בעוזריך, אם איש ישר אתה; הוני נא את מי ידעת בגיבר״אלטאר, עד אחקרה מלין לדעת אם בפיך נכונה זכרתי לו שם סוחר אחד אשר למדתי את בנו לשון צרפת. ׳האיש ממיודעי הוא, אמר לי, ׳לך לשלום, ולעת נכון אשמיעך את דברי משמועה רעה לא יראתי, כי אמרתי חף אנכי ולא עון לי. הוחלתי לדבריו.
אש המדון אשר נצתה בין הקיסר ובין מלך אינגיל״לאנד על דברת השודדות ים עודה יוקדת, ואניות אינגיל״לינדיר באות למחוז טאנ״גיא משבוע לשבוע לדבר שלום, ובבואם היו קונים די מחסורם ומחיתם. התחברתי עם ראשיהם וחובליהם להיות מליץ בינותם, ויהיו לי לישועה מספר ימים.
שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב- ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.
שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –
ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.
גם בימים ההם רוח לי לחשוף דברים לא ידעתים מקדם ואשר האירו עיני להבין אשר שגיתי. מדי עברי בדרך שמעתי קול המולה גדולה בבית יהודי. התקרבתי אל פתח החצר, והנה שם המון נשים עטופות במכסה לבן על ראשן. חשבתי היותן כבתולות המרקדות! אמנם שגיתי, היו מתאוננות על מת. שתים העומדות בתוך, קרובות המת היו, מתדפקות על החזה ומקוננות בלשון ערביאית, וכל הנשים סביבותיהן סופקות ידיהן יחדיו, ובין כל בית ובית שורטות פניהן וכל פעם צועקות ׳וו״או, וו״או׳ (ר״ל ווי ווי). אז השכלתי על פסוק ׳לא תתגודדו׳ שהוא כמו ׳ויתגודדו כמשפטם׳ (האסור לנו מבלתי לכת בחוקות הגוי); המנהג הזה נזכר ארבע פעמים בירמיהו, ועל שני פסוקים בעמוס: הא׳ ואמהתיה מנהגות כקול יונים מתופפות על לבבהן, והב׳ ובכל חוצות יאמרו הו הו, וכן המענות ומטפחות הנזכרות במשנה. וכל זה נקרא בלשון ערביאית גיש״דור.( גֶזְדֶר )
בבואם למקום שם קבר אומרים ׳ה׳ עמכם׳ לחופרים, כבעז לקוצרים. עד שיכינו הכל משכיבים הארון על הארץ וחוטפים שמלותם זה מזה להפציר כל אחד לתת כסף לצדקה. גם הנשים באות ויושבות על קברי קרוביהן, קוראות אותם בעזרתן, דורשות על סודיהן למתים ועמהם תתוכחנה, כאשר ידבר איש אל רעהו בעוד בחיים חייתו. ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה יעשו גם האנשים ביום תשעה באב.
אם גם אנשים חכמים ונבונים, כי נכח עיני שכל דרכיהם וכל מעגלותיהם מפלסים במאזני משפט, לו יהיו לקהל אחד במקום אחד – לקץ העתים שנים ינאץ גם ביניהם חוקים לא טובים לא ידעו שחרם; ומה גם עתה בעם תועי לבב, כי לא ידעו דרך ה׳ לעשות כמנהג סכלותם, ויוצרים עמל עלי חוק אחד.
המנהג, הנחש והעין הרע-שלשה משחיתים המה אשר תחתיהם תרגז כל ארץ מערב. במוצאי שבת לא יוציאו דבר מביתם, והס כי להזכיר בשם ביצים, אף כי לאכול, מבלי יחלו השבוע בהוצאה או בדברי אכל. לא ידעתי כל זה. נדעך נרי בחדרי, הוצאתיו להדליקו, שחקו עלי. דלקתי נרי בבית שכני, לא הניחני להוציאו. בראשונה חשבתיו כמצחק ואחר כמעט רבותי אליו, אך בשמעי הסבה מלאתי פי שחוק, סלחתי לפתיותו ואצא לקנות נר אחד ולהדליקו בבית הגוים.
הערביאים בריבם ביניהם לא יאחזו בזקנם, כי קדוש הוא ועליו נשבעים, וכן היהודים. חסידי היהודים אף לא יגעו בו, פן יפול משערת זקנם ארצה ופוגם בדיקנא עילאה. בצאתי יום אחד מבית־הכנסת מצאתי איש אחד על הפתח וכוס בידו מלא רוק. הושיטו אלי לרוק בתוכו כאשר עשו כל היוצאים. נהפכו מעי בקרבי, דחיתי ידו, הפלתי כוסו והעמסתיו בכל המארות ובכל האלות אשר לא נכתבו בספר התורה: ׳נבל! 135 בליעל וחדל אישים!׳ ויצא איש הכינים לשכך חמתי, לאמר כי היה לשקוי ילד החולה. ׳שקוי!׳ אמרתי משומם, ׳שקוי׳, השיב לי, ׳לרפואת עין הרע. הלא ידעת דברי התלמוד כי רוב הבנים מתים בעין הרע, ׳אבל בתלמוד׳ (אמרתי) ׳לא נאמר שישתה רוק לרפואה׳. ׳כן הוא מנהגנו׳(הוסיף). ׳מנהג נתעב ונאלח!׳ עניתי.
גם לא תוכל לנשק או להלל יופי בניהם ובנותיהם הקטנים, ואם עברת, לא ירפוך עד רוקך עליהם. – חג הדודים מכלול הבלים הוא, השער הבא יגידם לך.
משא בערב…..שמואל רומאנילי
שער חמישי
עד מתי תהיה האוֶלת לנו למוקש? נשלח את ההבלים ונעבדה את ה׳ אלהינו, הטרם נדע כי אבדה ונבלה הארץ בהם והמה היו בעוכרינו? איה אמרת אלוה צרופה ויראת ה׳ טהורה, אם כספה וזהבה מהול בחלאה ורעות רוח? הוי החוקקים חקקי און! הסירו אלהי הנכר אשר בקרבכם! הסירו כל בדי־ ליכם הבל ואין בם מועיל! ה׳ שופטנו במשפטי אמת, ה׳ מחוקקנו בפקודים ישרים, לא תגע בהם יד, ולא נחפה על ה׳ דברים אשר לא כן.
הבחור אשר חפץ לשאת אשה, מרגע אשר שמר התעודה בישראל בקנין ושבועה לקים כל דבר לא ישוב עוד לבית רעיתו עד עת דודים! אף לא יעבור ברחוב ביתה, להיות נקי בישראל. והנערה גם היא לא תזכרנו ולא תדבר בשמו ותתגנב מפניו (אף אחרי נשאה וילדה לו בנים תאמר ׳אבי בני׳ ולא תקרא לו ׳בעלי׳ או ׳אישי׳). האלמנה לא תנשא לעולם, כי יראים הם אולי תהיה קטלנית כדעת ר׳ פלוני בגמרא וכפי הזהר; והבתולה נשאת ביום ששי כמשפט. ביום חמישי שלפניו ישחטו את הפר למשתה בחצר בית הנערה. בעת השחיטה יקראו כל קרוביהם ומיודעיהם ונותנים לפניהם אגוזים וקלי וכוס מים חיים, ובצאתם ישימו איש ואיש על ראש הפר מעה וזה נקרא הסימן טוב (או פינ״טאר בלשון ספרד) והוא שכר השוחט. ובשומו זקנה אחת תצפצף כסום עגור אשר כל שומעה תצילנה שתי אזניו, וזה אות לטובה לאנשי הבית וקול תודה לנותן. ודוכיפת הזאת נמצאת בכל בתי משוש: חלילה להם, אם לא ישמע קולה בכל שמחתם! יהפכו חגיהם לאבל.
בערב יובילו הכלה לבית חתנה לקול המצפצפת והתפים, והיא כחרשת כאלמת וכעורת עד בואה לביתה; וכן תעמוד ביום ששי מעת אשר ילבישו אותה עד תצא מחפתה והוניחה על יצועיה, היא כמצבת אבן. הנשים קושרות קשוריה, תק־ רענה בפוך עיניה, תיטבנה את דלת ראשה בשני קווצות משולבות כמנהגן, וכן מושחות פניה בששר ותצבענה תמונות זרות על מצחה, על אפה ותחת שפתיה בכפר להצילה מעין הרע, וידיה בסם אדום הנקרא א״ל חינ״ה. לא ידעו מטיבי שער, לא למדו מלאכת התבנית לכונן שמלתן לעורן. ובאמת הנאוה נהדרת מעצמה בכל תכונה שתהיה לעין כל רואי, וכל עדיי השחורה לא יוסיפו רק ראי. אחר החפה השאר הקרוב יעמוס על שכמו הכלה ויושיבנה על הכסא עודנה כנציב שיש, לא תראה בה מנוד ראש, ואחרי רגעים אחדים ישאנה על משכב דודים.
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
בתולות אחריה, רעותיה מובאות לה לחברה, ותשמחנה ותעלוזנה יחדו מעשה שעשועי צעצועים; היריעה תמשך ולא תראנה עוד. אז ישימו לחם. ככלותם לאכול יקומו לצחק בהמולה גדולה, יביאו החתן אצל כלתו ויסגרו היריעה בעדם. בכל זה לא נופלים הם ממנו איש איש על פי דרכו, אך על זאת ישמו ישרים, וצנועים יאחזו שער.
אם תחשוב כי יצאו ויניחו הדודים להתעלס באהבים, לא היטבת לראות. נהפוך הוא, אז יחלו לעשות הלולים, וישמרו שם לראות אם נמצאו בתולים לנערה. וככלות מעשיהם יפרשו השמלה לעיני הכל, כאשר יעשו הקאטו״ליקוס בסדין הקדוש. מי שמע כתועבה הזאת? מי ראה גלולים כאלה? בהמיה כזאת יובילו הכלה לבית המקוה, ולעולם הזקנה מצפצפת, התפים תצלנה אזנים, ושרים ישירו בפיוטים.
כל שבעת ימי המשתה בא איש לנגן בנבל; והיה כנגן המנגן בשיר לשון־הקדש או ערבי, כל הקרואים ישימו מטבע על נבלו למנחה. אולי זה הוא פירוש הפסוק ׳הפורטים על פי הנבל,שנותנים פרוטה על פי הנבל.
חכמת המו״סיקה נעלמה מעיניהם מכל; אף צורות כלי שיר במות ישחק שלנו (טיא״טרום) הן שמות נפלאים מהם. כל כלי שיריהם הם אלה: התפים שזכרתי, המשרוקיתא, שצורתה כהותב״ואי וקולותיה נשחתות בשריקות עדרים, החליל המכה לפניהם בקרי במחליק פטיש את הלם פעם. בשנים אלה שמחים בחגיהם וחוגגים לחאז״אז(ר״ל החוגגים), והם האנשים אשר שבו מהתקדש במי״קא, כיהודים ההולכים לירושלם וכנצרים לרו״מא: והם כקדושים, ולא יתנו במקחיהם רק חצי מם למלך. החצוצרות, תבניתן וקולן כאותן שמחצצרים מנהיגי הפו״סטא במקלי״נבורג.
הערת המחבר : מנהיגי הפוסטא – לשעבר היו הדוורים תוקעים בקרנות מיוהדות בנסעם ממקום למקום. בזמנו של רומאנילי היו שתי הדוכסויות של מקלנבורג מדינות עצמאיות.
בהן יריעו בחדש ראמד״אן (ר״ל ימי הרמץ), הוא החדש אשר יצומו כל שלשים יום מעלות השחר עד צאת הירח. מריעים בחצוצרות על המגדל שלש פעמים בלילה להעיר העם לאכול ואומרים להם: ׳קומו, אכלו ושתו אשר נתן לכם אלהים, והמנענעים, צורתם כארבעה כפורי ברזל, שנים משולבים בידיהם ומקשים יחדו. הכלי הזה מיוחד לשחורים, בו מנגנים וכשעירים ירקדון. היהודים אין להם רק הנבל. בשיר הפה כלם שוים, עם ועם כלשונו. לא יזמרו התנועות! ובין כל אות ואות מוסיפים ׳נ׳יא נ׳׳־א ע״א ע״א׳ כפי התנועה פעמים רבות. יום אשר משורר אחד משבח אלי שירו שאלתי לו על ענינו, ויאמר לי, כי היא אגרת אשר כתב הדוד לדודתו כדברים האלה: ׳דמי — הדיו, עורי — הגליון, והעט-עצמי׳.
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
כאשר הייתי נודע מכל אנשי העיר היו גולים את אזני בהגיע אניות אל החוף. ויהי היום שמעתי כי באה ספינה מגיבר״אלטאר ומביאה לפקיד סו״איד המנחה אשר שולח מלכו לקיסר מאר״וק מדי שלש שנים. ירדתי אל החוף לדבר עם רב החובל, מה שמחתי ומה נפליתי, בראותי כי הוא היה האיש אשר שאל עלי מכתב היציאה. כהרף עין רצתי לבית הפקיד. ׳אדני!׳ אמרתי לו, ׳עשיתי מה שגזרת עלי לשמור דברך, כי לא מדאגה מדבר, יען לא ימצאו בי עון אשר חטא. די זמן היה לך לקבל תשובתך. רב החובל המיושר אליך הוא האיש אשר שאל עלי המכתב, הוא איש גינו״אה, הוא נצרי, ולא יכזב בך למען היטב ליהודי. עתה יבא נא דברך וכבדתיך׳. ויען אלי: ׳אם כי לא קבלתי תשובה עד הנה, האמנתי לדבריך, אף כי האיש ווי״ן דבר לי טוב עליך. הנה לך מתת, וכל עת אשר תחפוץ לשוב לגיבר״אלטאר או ללכת לעיר אחרת רק כל מחסורך וצידך עלי, וגם אתן לך מכתב אחר. לך לשלום׳. ויצאתי מאתו.
כאשר לא חפצתי להסגיר עוד את נפשי בגיבר״אלטאר חשבתי למשפט להוחיל עוד עד אשר תשוב חמת יומי ותשלח שלומיה ממקום אחר. ובתוחלתי זאת שבת שאון לבי, ותהיינה ספינות הולכות ושבות מהמבצר ועיני רואות, ולא קמתי ולא זעתי מהם.— למקצת הימים לפנות בקר ואני עומד על הגג לרוח היום, כי הימים ימי חרבוני קיץ היו, וזיקי שמש נוצצים ממזרח להחיות משוש כל הארץ, ואביט לנגה חצציהם עוד אניה באה. רוח צח נופח בכנפיה ומרחפת על פני המים, ואתברך בלבבי לאמר: זאת תוציאני מרשת זו. יצאו שומרי החוף לקראתה אחר מכתביה לבקר, וישובו, אויה! באמרם כי באה מפאת הקדים ולא הביאה לא מכתב ולא עדות. לא הניחוה להשליך הברזל ויוליכוה אל טאנ״גיא חדשה, עיר קטנה הרחוקה אלפים אמה מאחורי צלע העיר, ומיראת הדבר לא הקריבה עוד ספינה אל החוף. הנביא צעק: ׳אין מלך ואין שר, ואין זבח ואין מצבה, ואין אפוד ותרפים׳ ואענה אחריו: ־׳אין סוחר ואין דרושים, ואין איש וו״ין ואין פקיד, ואין ספינות אינגלי״נדיר/ נחמתי כי לא שבתי לגיבר״אלטאר בעוד לאל ידי ואתעצב אל לבי. ואביט ואין עוזר לי עוד בטאנ״גיא, גמרתי אמר ללכת לטיטו״אן. העיר גדולה וטובה מטאנ״גיא, גם היא חוף לה במאר״טין, העם היהודים היושב בה איש נכרי לא יכיר, ואחיו אשר באיי״רופה לא ידע, אולי ישמחו לקראתי. שמרתי עוד חדש ימים עד יצמח זקני ונסעתי.
לפני בואי העירה לבשתי חצי כלי גולה אשר הלוה אותי היהודי בעל הפרדה אשר רכבתי, ואבואה
שער שישי
למען תבין אודותי בטיטו״אן אודיעך כי בהיותי בגיבר״אלטאר כל מעשי היו עם אנשי הצבא ודבר לא היה לי עם היהודים. על כן לא יכלתי לשקוד בבית־הכנסת, אם כי הלכתי פעמים או שלש, וגם הייתי לילה אחד בבית ראש ישיבתם (הנקרא ר׳ יהודה הלוי והוא מעיר טיטואן) ללמוד. אחרי כן הוגד לי, כי הרב הזה ברוח שפתיו ימית רשע אם יאבה. שאלתי: ׳אם היתה כזאת?׳ ויאמר: ׳לא, כי ירא ממעמד המשפט׳. ׳ובמה תדעו כחו ?׳ (אמרתי). וזאת שנית ספרו לי כי בעודנו בארץ מולדתו, איש יהודי שוקד על דלתות בית־הכנסת בבקר בבקר ושומר מזוזות פתחי מדרשים יום יום השכם והערב, המיר לדת הערביאים, והרב קנה כל צדקותיו אשר עשה בהיותו יהודי בכסף מלא. יאמרו לר׳ יהודה׳, אז עניתי, ׳הנה איש איטא״ליאה בא וימכור לו מ״ברוך הבא״ (הוא יום המילה) עד ״ברוך דין האמת״ (הוא יום הקבורה)׳. לא הכירו כי מצחק הייתי בם ויחשבוני לנצרי או אפיקורוס. נשמעו בטיטו״אן כל הקורות האלה. האנשים חשבו כי אפיקורוס הוא בריה משונה, ונפשם שוקקה לראותי כאשר הוגד לי. תשוקתם זאת האיצתני ללכת לטיטו״אן, אולי יהפך סכלותם לטובתי. ויהי כאשר באתי לרחוב היהודים ותהום כל העיר עלי ויאמרו: ׳הזה אפיקורוס!׳ אותו היום ערב שבת היה, וכאיש אפרים בגבעה אין איש מאסף אותי הביתה. הכרת פניהם ענתה בם כי דלים הם, ואקרא בקול גדול: ׳מי האיש הנותן לי מקום ללון, כפלים יהיה שכרו-רק ברחוב אל אלין׳. הדלות גבר את היראה. ויען איש מהם ויאמר: ׳ולמה תעמוד בחוץ? אני אבקש לך מנוח אשר ייטב לך. ויביאני אל בית איש אחד וישבתי עמו.
הלכתי עם בן בעל הבית לקנות לי מנעלים. ויהי בדרך בא ערבי והכני על קדקדי. כן דרכם דרך בזיון חם לבי בקרבי ותכה מכעש עיני וקול דמי נקמתי צועקים אלי מן הכלימה, אך החרשתי ואתאפק, כי בגדי יהודי מתג ורסן היו לי עדיי לבלום. וכל פוצה פה נושא את נפשו בכפו. – הירוע בלהקת חכמים ברזל בברזל יחד? התונף חרב איש ברעהו? הלא האולת חללים הפילה, ועצומים כל הרוגיה, ותגרה איש באיש, ממלכה בממלכה. הוי חרב קנאת הדת! עד אן לא תשקוטי? האספי אל תערך, הרגעי ודומי!
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
שער שישי
למען תבין אודותי בטיטו״אן אודיעך כי בהיותי בגיבר״אלטאר כל מעשי היו עם אנשי הצבא ודבר לא היה לי עם היהודים. על כן לא יכלתי לשקוד בבית־הכנסת, אם כי הלכתי פעמים או שלש, וגם הייתי לילה אחד בבית ראש ישיבתם (הנקרא ר׳ יהודה הלוי והוא מעיר טיטואן) ללמוד. אחרי כן הוגד לי, כי הרב הזה ברוח שפתיו ימית רשע אם יאבה. שאלתי: ׳אם היתה כזאת?׳ ויאמר: ׳לא, כי ירא ממעמד המשפט׳. ׳ובמה תדעו כחו ?׳ (אמרתי). וזאת שנית ספרו לי כי בעודנו בארץ מולדתו, איש יהודי שוקד על דלתות בית־הכנסת בבקר בבקר ושומר מזוזות פתחי מדרשים יום יום השכם והערב, המיר לדת הערביאים, והרב קנה כל צדקותיו אשר עשה בהיותו יהודי בכסף מלא. יאמרו לר׳ יהודה׳, אז עניתי, ׳הנה איש איטא״ליאה בא וימכור לו מ״ברוך הבא״ (הוא יום המילה) עד ״ברוך דין האמת״ (הוא יום הקבורה)׳. לא הכירו כי מצחק הייתי בם ויחשבוני לנצרי או אפיקורוס. נשמעו בטיטו״אן כל הקורות האלה. האנשים חשבו כי אפיקורוס הוא בריה משונה, ונפשם שוקקה לראותי כאשר הוגד לי. תשוקתם זאת האיצתני ללכת לטיטו״אן, אולי יהפך סכלותם לטובתי. ויהי כאשר באתי לרחוב היהודים ותהום כל העיר עלי ויאמרו: ׳הזה אפיקורוס!׳ אותו היום ערב שבת היה, וכאיש אפרים בגבעה אין איש מאסף אותי הביתה. הכרת פניהם ענתה בם כי דלים הם, ואקרא בקול גדול: ׳מי האיש הנותן לי מקום ללון, כפלים יהיה שכרו-רק ברחוב אל אלין׳. הדלות גבר את היראה. ויען איש מהם ויאמר: ׳ולמה תעמוד בחוץ? אני אבקש לך מנוח אשר ייטב לך. ויביאני אל בית איש אחד וישבתי עמו.
הלכתי עם בן בעל הבית לקנות לי מנעלים. ויהי בדרך בא ערבי והכני על קדקדי. כן דרכם דרך בזיון חם לבי בקרבי ותכה מכעש עיני וקול דמי נקמתי צועקים אלי מן הכלימה, אך החרשתי ואתאפק, כי בגדי יהודי מתג ורסן היו לי עדיי לבלום. וכל פוצה פה נושא את נפשו בכפו. – הירוע בלהקת חכמים ברזל בברזל יחד? התונף חרב איש ברעהו? הלא האולת חללים הפילה, ועצומים כל הרוגיה, ותגרה איש באיש, ממלכה בממלכה. הוי חרב קנאת הדת! עד אן לא תשקוטי? האספי אל תערך, הרגעי ודומי!
אמרתי להביאני אל בית הרב הגדול, הוא היה תלמיד ר׳ יהודה הלוי הנזכר. ואקרב אליו ברוח חזק ובטוב פנים ואומר: ׳ברוך המקום שזכני לברכו ברכת משנה: שהחייני לראות פני איש גדול לא ראיתי עד הנה, ושחלק מחכמתו ליראיו׳. ואז פשטתי בגדי אפ״ריקא והראיתי תחתיהם בגדי אירו״פא. ואוסיף ואומר: ׳אם לא תאמין לדברי, תאמין לאשר יראו עיניך, מבלי לבוש כדרך יושבי הארץ על מי אוכל להשען? אחרי הושיב אלהים אותך על כס ההוראה והחכמה, מי לנו גדול ממך?׳ פני האיש כפני חמה, ובפה מתוק מדבש השיב לי: ׳ילך אדני לביתו לשלום, וטרם בא החרפה אשלח אליו חליפות בגדים׳, וכן עשה. עודני מדבר עמו ואיש בא לקרוא לי בשם משנה פקיד ויני״דיג, ואסוב מאצל הרב אל מול המשנה: גם האיש הזה יפה עינים וטוב ראי. וארא אחרי כן כי היהודים רובם לבנים ויפים ומעוטם שזופי שמש, והערביאים בהפך. כבואי אליו אמר לי: ׳משנה פקיד ויני״דיג אני, לא רבים יחכמו בעיר הזאת במכתב ספרדי, ויודעיו מתפארים בו וייראו לחלל תפארתם בלמדם אחרים, וקנאתם תמעיט חכמה.
על כן שמחתי לקראת בואך, כי אנה ה׳ לידי איש כלבבי אשר יוכל לכתוב בעבורי עד תלמד לאחי המכתב. ועקב מלאכתך כסף תשקול, ואקד אפים ואומר: ׳אנכי אעשה כדבריך.
בערב ישבתי לאכול לחם עם בעל הבית. בקשתי דרך לבחון את האיש ולדעת שרעפיו עלי, גם הוא מהבאים מגיבר״אלטאר היה: שם למד לעלג בלשון אינג״ליש ומתחכם בה. שבע הללתיהו כי כביר מצאה ידו בזמן קצר. אחר זאת כמדבר לפי תומי הודעתיו כחי בדברים הרבה והרימותי ידי על העליונה, ואז הפליא על חכמתי.-ביום השבת בצאתנו מבית־הכנסת נשאול נשאל מאחורי על מעשי ועל דברי, ורוחו מלא מדברי אמש השיאני על גפי מרומי המעלות. – במוצאי שבת החכם וחזן בית הכנסת השיבוני טרם אצא ויאמרו לי: ייעמד נא אדני פה עמנו, אל יהי נחפז ללכת, נמתיק סוד יחדו בבית אלהים׳. עמדתי. העם העומד בעזרה לצאת שב לאחור, וכלם פערו פיהם לדברי. בחנוני באמונתי, נסוני בחכמתי; ותשובתי מה היו? להביא עצות מרחוק, להפליג בראשית הלמודיות, לכונן פסוק על הקדמה או לשתת הקדמה בפסוק. פעם אפ״לאטון באר דברי משה, פעם נמצאים בדברי סוק״ראט! והכל הוכחתי בדברי חכמים וחידותם ובמליצה צחה ונכונה. האנשים כי לא ראו מאורות כאלה מימיהם, חדשים לא שערום, משפטים בל ידעום, תמהו ונבהלו ונחפזו להשיב לי כאיש אחד בלב אחד: ׳עתה ידענו כי ברוב אולתם שגו הדוברים רע על נפשך, ואנחנו ננער חצננו לכלות כל תלונות בני ישראל מעליך, וביום מחר תבא לישיבתנו׳. וילכו לאהליהם שבעי רצון ושמחות. בבקר הלכתי לישיבת הרב אל מקום אשר היו שם גם המה, ויכבדוני מאד. לומדים היו בתלמוד במסכת בבא קמא, למדתי עמהם כדרכם, ואחר הוריתי להם כי גם דעת התלמוד תלויה בדעת הלשון על מכוניה, ואתן עדי מממקור ההלכה אשר לפניהם: השור והבור והמבעה. רב אמר ׳מבעה׳ שנאמר ׳נבעו מצפוניו׳ ושמואל אמר ׳בועה׳ שנאמר ׳אם תבעיון, בעיו, כי המחלוקת יסודתה בהבין כה אבני הבנין. ארבעה עשר יום שקדתי על דלתות הישיבה ובכל יום השמעתים חדשות, עד כי נדרשתי לאשר שאלתי בלבי, למען דרוש. ויהי כמשיב ידי עניתי, כי המשא כבד יכבד ממני. ויהי כדברם אלי יום יום עד התחננם אלי הדיחוני בחלק שפתיהם — ואבעיר תשוקתם לשמוע אותי ביום שבת. כן התעמר כי הזמן הנוכל: הורק מכלי אל כלי, פעם שמטני בפחת הפחדים, פעם משכני בתקות התקוה וידיו עצבוני ויעשוני. ענין הדרושים וכל חפציהם תשמענו בשער הבא.
משא בערב – שמואל רומאנילי
שער שביעי
טרם אדבר על הדרושים אטיף מלה על בתי כנסיות אשר זכרתי, כי אף בזה חדשה תצמח. המעלה לקורא התורה הוא רק שֻלחן מֻצב ארצה אצל הפתח לראות אור, כי בתוך הבית כמעט ימששו חשך; ועל כן אם לא יעצרם הגשם או השלג, ישימו השלחן חוצה לעזרה, והעם מחציתם ביתה ומחציתם חוצה. העזרה היא החצר לבדה והיא הישיבה. כסאות סביב לה לכל יבא ללמוד, והחכמים יושבים על הארץ אצל פתח בית־הכנסת ולחוץ. וכי תשית לבך, אולי מקבילות דרכיהן לאשר נמצא כתוב בספר. הלא תראה הפסוק במלאכי ׳מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו, ולא אמר ׳ויסגור דלתים ולא תבאו׳, או ׳ויסגור חלונות ולא תאירו׳. ואתה תחזה כי דוכנם הוא כתבנית המזבח הנקרא שלחן ביחזקאל, כמעט לכל מעשהו. ותשוב עוד תראה כי ישעיה: ׳בחצרות קדשי׳, זכריה: ׳תשמור את חצרי׳, נחמיה: ׳ובחצרות בית האלהים׳, ודוד: ׳כי טוב יום בחצריך קראו בשמותיהם בית ה״. כמשפט הזקנים היושבים בשער, ושם כל העם נדון, ישפטו גם הם על סף פתח בית־הכנסת מקום למודם. ואולי אלה דברי דוד ׳בחרתי הסתופף (ר״ל לעמוד על סף) בית אלהי מדור (בחיק) אהלי רשעי. וכמתכנת לשון זאת תמצא בדברי חכמינו ׳תשבו׳ כעין ׳תדורו׳ ר״ל דרך קבע. רק משפט שבתם הוא נגד הנמצא בתלמוד, כי התלמידים ישבו על הארץ והחכמים על הכרים-כי יבא אליהם דבר למשפט, על הרוב, מדינים תשבית השבועה ובין עצומים יפריד החרם. חרם! נשק ומגן האולת והשקר, סלון המכלה כרם ה׳ צבאות, ומוקש נסח מכל עדת לאמים הרודפים עקבות השכל והאמת.
אבל אשר הרגיז בטני והמר רוחי הוא המשא הזה אשר חזיתי. ביום השבת והנה אורחת ערביאים שומרי המלך באה בבית־הכנסת כשפעת משחיתים, וישאו כל עושי מלאכה, כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך, איש איש על עבודתו ועל משאו, וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מספחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד, באבן או באגרוף, יחזיקום בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה, ואוי לבורח! חית מרעים האלה נקראת סוח״ארא (ר״ל אנשי השכירות). היהודים, ברכת התורה עודנה בפיהם או רגליהם רגל ישרה להתפלל, יעזבו התורה והמצוה, וככבש אלוף יובל לטבוח, יצאו לפעלם ולעבודתם אשר יעבדו בהם בפרך עדי ערב. הוי יוצאי מצרים! ההיתה כזאת בימיכם? העל אלה תתאפק ה׳ תחשה ותעננו; כדבר הזה יעשו בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה במלכות הרשעה ההיא. ואתה ענתותי! בא נא אל מלכינו ושרינו, כי מלכי חסד הם, וקרא: ׳דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה״; אבל במערב קום קרא: יקומו, צאו מן המקום הזה!׳ לפני בוא יום השבת אשר אמרתי לדרוש הלכתי אצל הרב ואומר לו: ׳שלמים וכן רבים אוהבי החדשות יתאוו תאוה לשמוע אותי לדרוש; לא ללמוד ממני, כי אהיה כמכניס תבן לעפרוים, רק לדון בדבר החדש. ועתה להפיק רצונם אני שואל את פיך; ואם ייטב בעיניך לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי, תעשה עמי אות לטובה, פניך ילכו בקרב הבאים, יעבור מלכם לפניהם ובראשם ויראו שונאי ויבשו, כי אתה עזרתני ונחמתני׳. ויען ויאמר: ׳החפץ נתון לך לעשות לעם כטוב בעיניך, ולמען יודע כי אנכי מגן לך, תבא אל בית כנסתי בראשונה, ופיך ישמע כל עמי וכמוני יראו, וכן יעשו בתי כנסיות אחרים׳. נשקתיו על מצחו ויצאתי.
משא בערב – שמואל רומאנילי – ההדיר חיים שירמן
כל זה היה מורה באצבע, כי מאהבתו אותי עשה לי את כל הכבוד הזה. אמנם עוד לא ירדתי לעמק מחשבותיו, אם מישרים אהבני, או למען נסותי בחלקלקות, אשר על כן הודעתי דברי לבעל ביתי. ויגד לי כי ספר כתב הרב עלי לרבו – הוא הרב יהודה הלוי – בגיבר״אלטאר, ורבו השיב לו כי אמת היתה כי רוח מינות נוססה בי, אך כי בעל תורה הייתי, ׳ואולי יש תקוה כי מאור התורה ינחני בארח מישור; ואשרי המחכה ויגיע להאיר עיני׳. שמחתי לשמועתו, וממחרת בישיבה הסיבותי את שיחי וספרתי להם מעשה שהיה ברומי, כי קיסר פלוני תחת ענוש בן מות אחד על רוע מעלליו גדלהו וינשאהו, עד כי נכלם על הכבוד לא נכון לו, היטיב את מעשיו ויעש הישר והטוב. ומדי דברי ידעתי בפניהם אותות אשר הגידו פעולות דברי בלבם. אחרי הרים נסי כן עליהם, לא עמדתי עוד להאמין כי הסירותי את לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר, ולא הגיתי בלבי רק להעריך הדרושים כמשפט.
ביום השבת עת דודים היתה בבית־הכנסת אשר הייתי מתפלל בתוכה ובא הרב וכל להקת הנבונים. ראיתי כי השעה משחקת לי, אם כי השחיתה אשר כוננתי והוגיעתני להמירו לפתע פתאום. בעת הוצאת ספר־תורה שאלתי עוד את פי הרב וחזן בית־הכנסת, עליתי על הדוכן, הרימותי הטלית והכתנת על זרועותי אמה מזה ואמה מזה, ודרשתי בלב חזק ורוח נכון. מי הבין, מי לא הבין ומי חשב להבין; וכלם הודו את שמי כי עשיתי פלא, ויתנדבו כמשפטם וגדול יתר מאד. ביום ההוא גדל לבי ורמו עיני. בבואי אל ביתי, הבעל הבית רץ לקראתי ויחבקני וינשקני, והשכנים והשכנות שמחו ועלצו לפני, כי לא עשו כן הנשים המשחקות בשוב דוד מהכות את הפלשתי. גם יכלתי לשבת בארץ, כי היתה רחבת ידים לפני והודיתי הלשון וכתב ספרדי, וירבו התלמידים. רק בעבור אנשי המקום כי רעים וחטאים היו, ועל חליצותי אשר היו עלי למשא לא נתתי עיני ולבי לשבת שם כל הימים. כל יהודי העובר לפני בית תפלת הערביאים יסיר נעליו מעל רגליו, ואוי לו אם ישכח או יעבור! להצילני מעט מרשעת הגוים ההם נשאתי בגדי כדרך הריני״גאדוס, – הבוגדים באמונתם – בעבור יכירוני כי מארצות איירו״פא אני וישנו אותי לטוב.
הריני״גאדוס הם אנשי הצבא הנסים מספרד וממירים את דתם. כן דבר הקיסר מאר״וק, כי כל הבורח מספרד לארצותיו -או ימיר דתו או ישיבוהו לארצו לההרג. ורבים בחרו להמיר מלהיות תחת עול ספרד, הכי קשה עבודתם. וכאשר הערביאים לא יצלחו לכל כאשר הודעתיך, בבוא אנשים האלה שם יושיבום לשרי צבאות ולעורכי מערכה. על כן כלם נמנו על כלי מלחמה ולמשמרת המבצרים. ובהיותם כמוני בלתי מלומדים לבגדי מערב, נושאים אותם בדרך אחרת. ועתה אחי3 דרך לבושי מערב בגוים וביהודים, אגשים ונשים; ואחל מן הגוים. ודרך כלל אומר, כי כל מלונה נכונה לביתם, כל סחבות נכונו ללבושם, וכל אכל, אם כי נבזה, טוב למאכלם. לא ידעתי, אם כפילוסופים יחשבון או כבהמות נדמו.
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
בגדי הגדולים הם כתנת שש, בגד תחתון אדום או ירוק. שמלה לבנה אשר יתגוללו בה, ועל ראשם מגבעת בגד אדום תחתיה, ונעלות ירוקות ברגליהם. מעט המה הלובשים מכנסים; מהם ישאו בחרף אדרת בגד על כתפיהם. דלת עם הארץ אין להם רק השמלה, והופכים פניהם לקיר בעת התגוללם, למען לא יביטו על מעוריהם. רבים בלא מגבעת ובלא מנעלים. ומהם במקום שמלה ישאו כתנת שק או בגד עב פתוח מתחת לזרועותיהם, וכפי צרכם יוציאום החוצה. כלם מגולחי שער הראש הם, חוץ מאוחזי העינים. השחורים, ורבים מהלבנים יניחו צמרת שערות בפאת ראשם, כי עת עלותם למרום יקחם מחי׳מיד בציצית ראשם. וגם מבחורי ישראל מגדלי בלורית הזאת המה לתפארת.
היהודים ישאו כלם הכתנת שש, בגד התחתון לבן, מכנסים, בגד העליון, ושלמה שחורה ארוכה ורחבה על כתפיהם, אשר יעבירו דרך הצואר וישאו שוליה על כתף ימינם. רוב הבחורים בימות החול לובשים אדרת מקום שלמה כאדרת הגוים, אך מבגד דק ולבן. כהם לבשתי כל ימי היותי בטיטו״אן, ואני והריני״גאדום נשאנוה כדרך אדרת שלנו. מגבעת ומבעלי היהודים שחורים הם: ואם יזיד איש ללבוש אחד משני אלה אדום, אף כמשחק, יאנסוהו להמיר דתו: באופן כי השחור על הלבן הם היהודים, והלבן על השחור הם הערביאים. האדום הוא אות תפארת הערביאים, בו יודעו כי הם שלומי אמוני מחמי׳יד, ויוכיחו זה במישור. אומרים כי בעלות מחמי״ד למרום צנף על ראשו מצנפת אדומה, ומצא משה מכוסה במגבעת שחורה. כראות משה אותו הסירה מהר מעל ראשו וישליכה ארצה, וישם אדומה תחתיה; ועל כן כל יהודי ההולך לדת הערביאים (היוצאים בקו ישר מזרע מחי׳מיד) ישליך מגבעתו מעל ראשו. לבוש הנשים בבתיהן, בין עבריות בין ערביות, הוא כתנת, ממתניה ולמטה כאשר לנו, וממתניה ולמעלה מלפניה תמונת חשן מרוקם בזהב או במשי, ותהי להנה כשני בגדים נצמדים. לבוש העליון הוא הדור בחשב חגורות ופתיגיל ורחב מאד. שלמת כרפס מרבעת בזר משי סביב חגורה על חלצים. בפקודת טיטו״אן הבעולות מכסות ראשן בפסת משי אדום יורדת מאחוריה עד שולי השלמה ומכסה שתי קווצות תלתליה ותאפוד אותן לה בשלמה. סביב ראשן צפירת שש כפולה שבעתים במצנפת ישמעאלי תוגרמה. עגילי אזניה הם כטבעות גדולות ועבות כאצבע קטנה, אולי על כן נקראו עגילים. בוחלות עיניהן ומאדימות ידיהן, כאשר שמעת בענין הכלה. רוב הבתולות תלבשנה השלמה והכתנת לבדן, ותכסנה ראשן בצעיף משי, וכן הבעולות מגבול אלקא׳׳סר עד קצה ממשלת מאר״וק. דדיהן הן הנזכרות במסכת יומא, נראין ואינן נראין. לא תביט אל מראיהן, אבל תכיר את תארן ועבין (ולפי זה לא נצטרך לשער בנפשנו אשה בכתנתה לבד להבין משל התלמוד, כי לא דרך כבוד יהיה). העבריות בלכתן בדרך מתעלפות ברדיד אחד, ובשפתו מכסות כל פניהן חוץ משתי עיניהן, הן הרעולות דמסכת שבת! ולפי זה מבארים הרעלות דישעיהו כמו ׳נשאו את רדידי/ הערביאיות מתגוללות בשלמת שק. רגליהן החתלו בסחבות, ועל גביהן נושאות ילדיהן או מעמסת בגדי עדים. פניהן לוטים בבגד לבן, ולא יראה החוצה רק עין אחת. הערביאים בני שדה בקיץ ערומים הם כיום הולדם! הנשים לבד תחגרנה שק לשמור כבודן.
קנאת איש ואשתו בין הערביאים קשה כשאול ועזה כמות. איש בבנו, באחיו ובאביו תבער כמו אש קנאתו, ובמקום שהן הנשים לא יוכל להיות שם איש. תן עינך בקיסר ובנו אשר .. ו ספר לי איש וו"ן. ולולא המקרה אשר קרני בטאנ״גיא, לא יכלתי לְחַוֶּךָ בגדי נשיהן. נדד מביתי עוף אחד וברח בבית ערבי ובחדר מטתו. בהיותי נחפז לצודו, ובבגדי נצרים, העפלתי לרוץ אחריו עד שם. לא היה האיש בביתו ועמדתי שם רגעים להשכיל ולדבר עם האשה, יען נשי הערביאים לא תסגנה אחור מלדבר עם הנצרים, רק יראת בעליהן תעצור אותן בביתן וכן תרבה תשוקתן. כל העדר מוליד תאוה, ותורה להן הדרך לזנות תחת בעליהן ונגד פניהם. איש ואשה גוים ויהודים בבואם לבית אחרים משפטם להניח מנעליהם על הפתח. הערבי כי יבא לביתו וימצא על הפתח מנעלי אשה, אף אם חוו הוא בעל הבית, יעמוד בחוץ, כי יקר מקרה שתשא אשה או כתולה את עיניה אל איש אחד ויכוננו כסה ביניהם. ילבש הגבר שמלת אשה, מכסה פניו, מניח מנעלי אשה על הפתח ויבא להתעלס באהבים. ובבוא האיש לביתו יעמוד על הפתח עד צאתו, והוא יצא ויעבור לפניו ולא יזיד האיש לשאול לו ׳מי אתה ואנה תלך?׳
היהודים במערב מניחים הזקן ומגלחים שער הראש כער־ ביאים, רוב יהודי איירו״פא מניחים שער הראש ומגלחים הזקן בנצרים; ויהודי פולין (ואחריהם נמשכו הרבה מערי אשכנז) מניחים שניהם, למען הלוך נגד חקות הגוים. אולי יאות כי יחליפו מנהגם אלה באלה, כאשר מצאנו כמה פעמים בתלמוד לעשות מר כי אתריה ומר כי אתריה, כמסאני דאליעזר זעירא כבבא קמא.
מאשר יקרתי בעיני היהודים ונכבדתי, חזקתי ואמצתי מאד לשמור ולהוסיף חנם וחסדם עלי גם בדרושים הבאים. שלשה חדשים דרשתי מדי שבת בשבתו בשנים עשר בתי כנסיות, לא נשאר רק אחד; ועל כלם יתברך ה׳ הנותן חכמה והממציא חן! נפלאות היו לנבונים, נוראות לבוערים בעם. במנוחות שאננות כאלה אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם. לא כן חשב יומי הקשה והעיר בים שקט סערות. הסכת ושמע לי בשער הבא, ותראה האורב אשר שם לי מאחורי.
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
שער שמיני
כל ימי האמנתי כי רק הפילוסוף או הבהמה יתעלם מדעת החדשות, יען התשוקה הזאת הָטבעה בלב אדם מעת גיחו מרחם; כל חכמתנו היא להנחותה במישור. כי יעז אנוש להתפאר, כי נתקה מנפשו כי נדעכה בלבו, לא תאמן! בו תבער בעת התעלמו. חבור מאויינו הוא לבנו. יתנכרו, יחלשו, אך לא ימותו רק בגוע איש. אם היטבתי לראות, כן לבות כל בני אדם: ואם לא, הנך את לבבי.
מצאתי ריני״גאדו אחד בשוק ויוציאני חוצה לעיר לרוח היום. אצל פתח העיר ראיתי המון שחורים ערומים שכובסים שמלותם אל העין ודורכים אותם ברגליהם. אמרתי: הכי קרא שם הכובס רוגל. שאלתי לו אם מול בערלה הוא, ואיך מלו אותו? ויאמר כי מול הוא, ובמלקחים, כחותך פתיל הנר. ויספר לי כי עודנו אוכל חזיר ושותה יין ולא צם בחדש רמ״דאן, דברים אשר הם חטאות גדולות לערביאים. היה עמו שחור אחד, שאלתיו על כפות ידיו ורגליו לבנות. ויגד לי כי הם מבני חם וכשקללהו נח אביו נהפך עורו לכושי, ויבך ויתחנן לו, ומחמלת אביו עליו חננו שישובו כפות ידיו ורגליו לבנות, וכי על כן יכנעו להתמכר ממכרת עבד לקיים בהם קללת אביהם: ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו. כאשר שמעתי כן ראיתי. פעמים בשבוע הוא יום הדיל״אל (כמו צלל בלשון הקדש, כי יש להם צד״י תסוב למבטא דל״ת, מלשון יצללו שפתי׳; הוא הכרוזא הנאמר בדניאל ר״ל קול קריאה, ופה הוא קול האיש עתי השוטט למכור כדרך האוק״־סיון). בדיל״אל הזה נמכרים אף השחורים והשחורות. העבד או השפחה ילכו אחרי השוטט, והקונה יבקר אותה כבקרת צאנו ותהי לו לעולם או יתעמר בה וימכרנה לאחר. בשנים קדמוניות נמכרו אף הלבנים וגם היהודים, כנראה מיוסף וממשפטי משה. אם העבדים מזרע חם נחשבו, בני הכפרים הנקראים אי״ל גא״רב (ר״ל אנשי מערב) יוצאים מפלשתים. כן קוראים להם היהודים. הם בני קדר הנזכרים בישעיהו ׳כל צאן קדר׳ שתרגם יונתן ערבאי, בעבור כי פניהם כפני קדרה. השרי״פים יסתוללו להיות מזרע אהרן (שר״יף ר״ל כהן, כמו ׳אחד מן השרפים ובידו רצפה׳ וכו׳ שהוא כדמות קטרת. חז״ל אמרו כי מיכאל מקריב נשמות, על כן ׳ואשי ישראל׳ וכוי). גם אלה קדושים הם. בהיותי בישיבה בא אחד מהם, ויקומו כל העם לנשק על כתפיו. שאלתי: ׳למה ?׳ ויאמר כי שר״יף הוא כאהרן (ידע כי אהרן היה כהן). ׳מי היה השר״יף הראשון?׳ ׳סי״די(ר״ל אדני) פלוני׳. יומי הקדישו להיות לכהן? כי אהרן נקדש מפי עליון׳. ולא יכול לענות אותי, כי נבהל מן הבשת והסכלות. היהודים אשר היו שם מי קרץ בעיניו, מי מלל ברגליו, מי הורה לי באצבעותיו לשתוק. וישחקו על תומתי, לאמר כי אורח אנכי ולא ידעתי משפטי הארץ, ויתנו לו איש כמתנת ידו לכפר פניו. ויצא מעם פנינו ברוח נכאה בלבו והכסף באמתחתו. רשעת הגוים וכלי הגולה כפל רסן היו לתשוקתי. חסדי אל סבבוני, כי לא סקלוני או לא התעללו בי עלילות ברשע על שאלותי ועל דברי.
אף גם זאת ראיתי בטיתו״אן: אחד מתלמידי הביאני לראות בית מלאכת המטבע. יש לכסף ולזהב מוצא בערי גיני״אה הסמוכות למערב, וסוחרים בעפרות זהב. אבל כאשר לא יכילו לצרוף את הכסף ולבחון את הזהב מזוקק, מתיכים ככרי ספרד וימירום לתכונת מטבעם. מערך וצורת המטבע תכיר דלותם. ככר מערבי הנקרא מאתק״אל (ר״ל משקל) כסף או זהב שוה כטא״ליר וחצי בקרוב, ומתחלק לעשרה אונ״קיות או דר״אהם כסף גרוע, וכל אונ״קיא לארבע מוזונ״אות (לשון מאזנים כענין משקל) או או״גו או בלאנ׳יקיליוס בלשון ספרדית, וכל מוזו״נא לכ״ה פלו״ס (לשון פלס. ויבחנו כן בין שקל, אזן ופלס – זה קטן מזה. ואתבונן כי לא נאמר בפסוק ישקול מעגל רגלך אך ׳פלס' ולפ״ז ר״ל: נחה מעגליך בצדק אף בדבר קטן), וכל פלו״ס שלשה זאל״יח, באופן כי שני אלפים זאל״יח הם כמו טא״ליר. ומריבים ומכים זה את זה על זאל״יח אחד. הפרוטה שם מדומה לרזום מטבע קל או מעט. וכן אומרים ׳מ״א עא״נדי הא״טא פרו״ט׳, ר״ל: אין אצלי, או אין לי, אף פרוטה אחת.
בימים אשר הייתי בישיבה מצאתי בהם יום אחד תמונות חדשות. האחד נודע כי גדול היה בשבתו עם הזקנים ואצל הרב, ושמו ר׳ שלמה דאוי״לה, אזרח טיטו״אן ותושב ברב״אד ויצוהו הרב עלי אם אלך לעירו להיטיבני, ויענה: מי יתן ויבא! האחרים היו מזכירי בית מס עזבון המלך. ואתפלא בראותי, כי ימצאו כל חשבון הקשה בעל פה, באמונה, וכמו הגה. על שני דברים אנוסים הם להתלמד כן: חסרון הספרים ופחזות המצוים לא יניחום לחשוב רגע.
הערות המחבר : מטבעם — משנים אותם למטבעות המקובלות אצלם. 53. מאתקאל – היא דוקאט של זהב, שערכו היה אז בקירוב עשרה דולארים. 54. אונקיות — לפי שמו של מטבע־כסף קדומה (ברומית 55 .(Uncia. דרהאם — לפי שם יווני (דראהמה); הכיל 4 מוזונאת. 55. מהונאת – שקולות (בערבית), מטבעות כסף קטנות. מוזובה אחת הכילה 24 פלוס. אוגר — קרי: אוג׳ה. 56. בלאנקיליו — מטבע בסף ספרדית. 57. פלוס — מטבעות נחושת, רבים של פלס. 59. פלם משלי ד, כו. 60. זאליח — מקור העם אינו ידוע לי. 61. ומריבים
- בני הארץ מתקוטטים. 62. לרזום – לרמוז בו. 63. מא עאנדי – מא ענדי חתי פרוט (התרגום נכון). 65. תמונות – פנים, דמויות. 67. רבאד-רבאט, עיין לעיל א 42. 67. דאוילה — השם נגזר משט העיר Avila בספרד. 69. מס עזבון – הכוונה כנראה לגביית מסים מן הירושות של נפטרים. 70. ימצאו – יערכו. 71. וכמו הגה (תהי צ, ט) – במהירות מפליאה. 72. המצוים — הפוקדים עליהם.
משא בערב-שמואל רומאנילי- ההדיר, הקדים מבוא ופירש-חיים שירמן
ויהי היום מצאתי בני הישיבה במבוכה רבה למצוא מרובע ערוגת בית סאתים הנזכרת במסכת שבת, ויחתרו לריק ולא יכלו. הודעתי להם פשר דבר. מהיום ההוא כל הדבר הקשה הביאוהו אלי. עוד רגע אחד וישאלוני, אם יש לאל ידי להבין פירוש הראב״ע על התורה? השיבותי, כי הוא נערץ בסודיו ונפלא בחכמותיו, כי צריך פירוש לפירושו ולמפרשיו, אולם במקומות הרבה לא נשגב בל נוכל לו. עפעפינו יבחנו; אימתנו לא תגדיל הקטן, וזדוננו אל יקטין הגדול. הראוני הדבור בפרשת ואתחנן, את הדברים האלה, הטעם על עשרת הדברים ולא על הדבורים. והיה טעמו כטעם לשמור הענין ולא המלות. כי הדברים הם הנאמרים בפרשת יתרו אך ישנו בקצת מליהם. הבינותי להם את המראה, ויתמהו איש אל רעהו. ועל השלשה לי 85 בא פעם אחרת דורש אחר ויראני דרוש עת האסיף בספר ׳בינה לעתים׳ ויאמר: ׳שאלתי אל החכמים כלם ואין מגיד לי׳. כונן המחבר להצדיק ארבעה מינים למושכלות המדידה; קלות כי נער המחל החכמה יכתבם. הגדתי לאדם מה שיחו של המחבר. כשמוע מספר החלום ואת שברו התפלא ויצא להגיד 90 לחכמים את כל אשר קרהו ונפלאותיו לבני אדם. כל הקורות האלה יגידו לך חקר תבונת האנשים ההם. אחרי שלש אלה האיטיב להתברך בלבבי לאמר: חזקתי כל לב פוסח במחשבותיו עלי? ואולם תראה, כי גם באלה פקיתי פליליה. לפני קנאה מי יעמוד?
ביאורים: . 77 הראב״ע – הר י אברהם בן־עזרא. 79. לא נשגב (תה׳ קלט, ו) — אינו קשה עד שלא נוכל להתגבר עליו. 80. וזדוננו – ויהירותנו. 81. בפרשת ואתחנן – היינו דב׳ ג, הג. את הדברים האלה — בפרשה הנ׳׳ל: דבי ה, יט. עשרת הדברים מובאים שם ה, ו—יה. 83. בפרשת יתרו — שמוה כ, א—יז, וכידוע שונה שם נוסח עשרת הדברים במקצת מנוסחם בפרשת ואתחנן. 84. ועל השלשה — נוסף על הסוגיה שבמסכת שבת, הפירוש של אבךעזרא ועניינם של עשרת הדברים. 86. ׳בינה לעתים׳ — ספרו של עזריה פיגו(1589—1647), דרוש ט׳׳ו, פיסקה שמינית (מהדורת לבוב 1858, דף 51ב): כל גשם הוא בעל שלשה מרחקים, שהם אורך ורוחב ועומק או גובה. ולמטה ממנו הוא השטח… והנה האתרוג הוא כנגד הנקודה שדומה אליה בתמונתו… הלולב כנגד הקו אשר בו גבול האורך לבדו, כאשר נראה ממנו ולכן הוא יחיד, וכנגד השטח, שהוא בעל שני מרחקים האורך והרוחב, באה הערבה… אמנם ההדס הוא שלשה בדים ובעל שלשה עלים, לרמוז אל הגשם שהוא בעל שלשה מרחקים׳. 87. קלות – לדעתו של רומאנילי היו אלה דברים קלים כל כך, עד שאפילו תלמיד מתחיל מסוגל היה להבינם (על פי יש׳ י, ט). 89. מספר וכוי — שו׳ ז, טו. 93. באלה — בכך שעזרתי לבורים הללו. פקיתי פליליה (יש׳ כת, ז) – הכשלתי את משפטי והסיבותי נזק לעצמי. המחבר נוטה את הפועל ׳פוק', כאילו היה שורשו פקה׳.
95 בדרוש האחרון ויבא רגז בבית־הכנסת באשר הבאים מגיבר״אלטאר שם הם, ורבם חתנו של ר׳ יהודה הלוי. תהלתו בקהל חסידים בעלי הפסקה (כן נקראים הצמים ששת ימי השבוע לילה ויום). משנה אינגיל״לינדיר כי היה מראשיהם נשבע ואמר? ׳ירא ה׳! כי ידרוש׳; וזה יקרא: ׳אין עת לדרוש!׳ 100 מי קם לצאת, מי עמד לנגדו; סוף דבר לא דרשתי. יצאתי והלכתי אצל הרב הגדול ואומר לו: ׳נקום נקמתך ממנו, למענך תעשה — לא למעני, לא עלי תלונותיו כי עליך. הוכיחך בזה והעירך לעיניך כי הריעות אשר עשית לעזרני את הדברים האלה דברתי מתוך אש עברתי, וחרדו אל דברי. 105 התאמץ הרב להסתיר המית לבבו ופנה אלי ואמר: ׳השמר והשקט ואל תירא! אנכי אשיב שבותך כבראשונה וכבודך כבתחלה. עודנו תכלינה עינינו, כי בעונינו גוע הרב חותני ולא שלמו ימי אבלנו. ויספדו לו החכמים בדרושיהם, איש יומו מדי שבת, גם אתה כאחד מהם. אתן לך מהלכים בין 110 העומדים האלה ותדרוש בשבת אחרון, הוא הנכבד. כלנו כאיש אחד נבא לשמוע בלמודיך, וראה כל העם, אשר אתה בקרבו, את מעשי, כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. לך לשלום!׳ ואפול על פני ויצאתי.
ביאורים: 97 . בעלי הפסקה – כנראה מונח מקומי במארוקו. 98. משנה אינגיללינדד — היהודי ששימש שם כסגנו של קונסול אנגליה. 106. שבותך – ירי לג, יא, ור״ל: אשיב עטרתך ליושנה. 108. איש יומו — כל אחד ביום שנועד לו. 109. אתן לך (ןכי ג, ז) — אתן לך מעמד בין הדרשנים הללו. 112. נורא – גדול, נשגב
נתחתי הדרוש לנתחיו ויסדתיו על החיים והמות. אחרי 115 ההקדמה והמליצה לכבוד הרב והעם, הוריתי כי כל יקר וכל כח נקרא חיים, וכל העדר ומגרעת-מות. ׳לתת לנו מחיה׳ אמר עזרא על רשיון כרש, ׳להחיות רוח שפלים׳ אמר ישעיה על הנחמה, ׳ותחלימני ותחייני׳ אמר חזקיה על הרפואה, ׳חיים וחסד׳ אמר איוב על הטוב ועל כל הנברא,
. 116. לתת – עזרא ט, ט. 117. להחיות – יש׳ נז,טו. 117. ותחלימני- יש׳ לח,טז. 118. חיים וחסד—איוב י, יב.
120 אמר נחמיה ׳ואתה מחיה את כלם, וכן להפך: ׳אל נא תהי כמת׳ על המצורע, ׳ואם אין מתה אנכי׳ על העדר הבנים, והעור והעני חשוב כמת, והיראה ׳וימת לבו בקרבו, כי איש ואיש מברואי מטה הוא כחלק מן הכל וכאבר מן הגוף, כי כערך האבר או החלק, כן יגדל עצבנו בהעדרו. שכר אברהם 125 הרבה מאד בעקדת בנו בהיותו בנו, יחידו, אשר אהב. דוד לא יתאבל על מות לבן, מתי? לשבעת הימים; ויצעק ויבך וירגז על אבשלום בן סורר ומורה. כי השונמית אשר בנה גדל והלך ברגליו (ויצא אל אביו) ומדבר היה (׳ויאמר אל אביו ראשי ראשי׳) לא תשיב כדוד: ׳אני הולך אליו והוא 130 לא ישוב אלי׳, אבל תרוץ אל איש האלהים תחזק ברגליו ותשבע לו ׳חי ה׳ וחי נפשך אם אעזבך/ כי עצב העדר האב גדול מעצב העדר הבן, זה יש לו תמורה וזה אין לו תמורה.
הלא ירמיה בהגדיל לצרתנו צועק ׳יתומים היינו ואין אב, בבוא דוד צקלג וכשמעו בדרך כי נכתה מהעמלקי נשא קולו 135 ואת העם אשר אתו ויבכו, ועל מה בכו? הלא לא המיתו איש כדבר הכתוב. בכו על הנשים אשר נשבו, אם כי תוכלנה להגאל בכפר. ואיך בוכים? עד אשר אין בהם כח לבכות.
ומה יעשו אנשי טיטו״אן על הרב הנאסף אל עמיו, כי לא אב משפחתו לבד היה, אך לכל העם? מה יגדל הכאב על העדרו?
140 בו אבדו בניו אביהם, תלמידיו רבם, יתומים עוזרם׳ אלמנות מעודדן, אביונים מושיעם, וכל האנשים הודם זיום והדרם!
דברים אלה נאמרים בקול עז וברוח נמרצת לאנשים, אשר ארחותיהם עקשים בפלפולם ונלוזים, בחדושיהם היו בלבם כרעם בגלגל. לבשו חרדות והיו כחולמים. בנתח השני הרביתי 145 את אותותי ואת מופתי בדברי חכמים, כי איש צדיק תמים בארץ הוא ספר תורת אלהים מפורש: לוחות לבו מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות, משם תצא תורה ודבר ה/ ימות, או יחלש? נשברו הלוחות. ככחו בחייו וככחו במותו, לוחות ושברי לוחות יושמו בארגז כבודו,
150 כי הניח אחריו ברכה. ואז העירותי המאמר ממנחות ׳הזהרו בתלמיד חכם׳ וכד, שהרי לוחות ושברי לוחות וכו׳ ואנשר דרכיו למאמר פסחים ׳מנין שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון׳ וכו׳. הרגזתי לעלות הקושיא מי נתלה במי והצדקתים יחדו על בחינתם. בדרוש הזה גאלתי את כבודי והוספתי על 155 תועלתי, והובשתי והכלמתי כל הנחרים בי. כן תמו כל דברי הדרושים. וארא כי כל שוגה בם לא יחכם, כי אם יישר יעיר קנאה, ואם יבער, יהי לשנינה, וכל אליה קוץ בה.
ביאורים . 116. לתת – עזרא ט, ט. 117. להחיות – יש׳ נז,טו. 117. ותחלימני- יש׳ לח,טז. 118. חיים וחסד—איוב י, יב.
120-ואתה מחיה את כולם – נחמיה ט, ו. אל נא תהי – ב«' יב, יב ואם אין-בר- ל, א. 122. והעור והעני – נדרים ס״ד ע״ב: -ארבעה השובים
כמתים: מצורע וסומא ומי שאין לו בנים ומי שירד מנכסיו/ וימת — ש׳-א כה, לז. 126. מתי: ויצעק וכד-ש״ב,יב, יה;יט, א. 128. ויצא-מ״ב ד,יה. ויאמר — מ״ב ד, יט. 129. אני הולך-ש״ביב,בג. 131. חי-מ-ב ד,ל. 133. יתומים – איכה ה, ג. 134. נכתה (ש״א ל, א) – הוכתה. נשא קולו – ש״א ל, ד, ושם כחוב; וישא. 143. עקשים… ונלוזים (משלי ב, טו) — עקומים, נוטים מדרך הישר. 144. כרעם (תה׳ עז, יט) – דימוי להפתעה. 145. איש צדיק — בר' ו, ט. 147. והמכתב – שט׳ לב, טז. 150. ממנחות – צט ע״ב: 'מלמד שהלוחות ושברי לוחות מובחין בארון, מכאן הזהרו לתלמיד חכם ישכח תלמודו מחמת אונסו, שאין נוהגין בו מנהג בזיוף. 152. פסחים – אין הקבלות למאמר זה במסכת פסחים, אלא בברכות ח ע״ב, בבא בתרא יד ע״ב. 156. כל שוגה — על־פי משלי כ, א. אם יישר… אם יבער — שני המצבים הללו אינם לטובתו. 157. וכל אליה(ראש השנה יז, ע״א) — בכל דבר טוב יש גם פגם. 160. לאליה לוי — אחד מן היהודים רמי־המעלה המקורבים לסולטאן. 163. זעום מלך (עיין משלי כב, יד) — סר חנו אצל המלך. 165. כמעט נאחזתי — עיין לעיל ד 35. למפרייר (לעיל א 40) מפליג בספרו (עמ׳ 413) בשבחן של הנשים היהודיות בתיטואן. 168. סבאך (יש׳ א, כב) – משקך.
משא בערב-שמואל רומאנילי- ההדיר, הקדים מבוא ופירש-חיים שירמן-עמ' 75