סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל


סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

״פסח״ שלקח כספו של ערבי

יהודי אחד, בהתקרב ימי חג הפסח, לעין רואהא היתה פרוטה בידו לצרכי החג. חשב וחשב, והנה באה לראשו תחבולה מתוחכמת שיכולה להציל אותו ממצוקתו. לקח חתיכת בד קטיפה מהמשובחות ביותר, הלך אצל ערבי סוחר בדים ואמר לו: ״יש לי בשבילך הצעה ממנה תוכל להרוויח כסף רב״. הראה לו חתיכת בד הקטיפה ואמר לו: ״בד כזה לא נמצא בכל מרוקו, כי מחירו יקר מאד. הזמנתי כמות מסויימת מאירופה, אבל החברה דורשת ממני מחצית סכום ההזמנה מראש, ואין לי כסף לזה. אני מציע לך לקנות הבד ותהיה הסוחר הבלעדי בכל מרוקו שיש לו קטיפה משובחת כזו״.

הערבי קיבל את ההמלצה, ״אבל״ הקשה ״אני לא מכיר אותך״. ענה לו היהודי: ״שמי ״פסח״ ולך אל כל הסוחרים היהודים בשוק ותשאל עלי״. הערבי הלך אצל היהודים ושאל אותם: ״אתם מכירים את פסח?״ כולם ענו לו, ״פסח״ זה היקר והמכובד אצלנו״(בחושבם שמדובר בחג הפסח).

הערבי, בקבלו עדויות רבות על ״פסח״, הסכים להצעה ושילם בו במקום מחצית הכמות שהוזמנה כביכול. עברו ימים רבים והערבי לא קיבל את הסחורה.

״לא ראיתם את ״פסח״? הוא לקח ממני כסף רב״. שאל בשוק וקיבל מכולם תשובה: ״איפה? פסח עבר כבר וגם עלה לנו ביוקר ולקח ממנו כסף רב״.

האיש ששמו ״פסח״ נעלם לגמרי, והערבי שאל היהודים: ״הרי אתם נתתם עדות על נאמנותו״. היהודים ענו לו כולם ״חשבנו על חג הפסח ולא על אדם בשם ״פסח״ שרימה אותך, ואותו איננו מכירים״. ״פסח״ מיוחד זה עבר ולא ישוב עוד, והערבי הפסיד את כספו. אולי בפסח הבא, אותו יהודי ילך לערבי אחר וישתמש באותה תחבולה.

החמור שהתפגר מחוסר אוכל

סבל ערבי אחד היה לו חמור, עליו העמים סחורות ודברים אהרים, שהיה עליו להעביר ממקום למקום. פעם אחד פגש אותו חברו היהודי ״מה שלומך?״ ״אינחמדו לילאה״ (נודה לאל). ״ומה עם הפרנסה?״ ״ברוך השם, אלא שמחציתה הולכת לקיבתו של החמור שלי.״ ״מה פירוש?״  ״פרנסתי על החמור, שאני נותן לו יום יום חמישה

קילוגרמים שעורה כדי שיחזיק מעמד״. אתן לך עצה אומר לו היהודי: ״מהיום והלאה תן לו לאכול רק ארבעה קילוגרמים במקום חמישה, לאחר כמה שבועות תפחית לו עוד קילוגרם אחד, וכך כל שבוע-שבועיים עד שיתרגל לאכול מעט, ובזה פרנסתך תגדל. והחמור יתרגל לאכול מעט.״ הערבי קיבל את העצה.

מחוסר מזון מספיק, החמור נחלש מאד, התפגר ומת. הערבי הלך אצל חברו היהודי ואמר לו: ״קיפחת את פרנסתי. החמור לאחר שהתרגל, כפי עצתך, לאכול מעט לא היה לו כבר כוח לשאת משאו. נחלש ומת.״ היהודי ענה לו ״החמור לא מת מחוסר מזון, כי כבר הוא התרגל להסתפק במעט, הוא מת כנראה ממחלה מסויימת. חבל רק שהוא מת לאחר שהתרגל לא לאכול.״

היהודי רצה להתנקם בערבי שתמיד היה מזרז החמור שלו, באומרו לו, ״יאללה (קדימה) יא חמאר ליהודי״ ״אם החמור הוא יהודי מוטב שימות ברעב.״ 

קופסת טבק הרחה ־ שוחד למושל

עם כיבוש מרוקו ע״י הצרפתים בשנים 1912-1910, הכניסו כמה חידושים בשטחים שונים. הדבר היעיל ביותר, היה התקנת משאבות מים ידניות בכל שכונה. כך שכל אחד יכול היה לשאוב מים, כמה שירצה חינם אין כסף. דבר זה נראה בעיני התושבים כפלא ממש, אתה שם הדלי מתחת למשאבה, לוחץ על הידית, ויש לך מים בשפע.           לפני לפני כן תצרוכת המים באה מהבאר שהיתה כמעט בכל בית, או שקנו מים מאת ה״גרראב״ – ערבי שנשא על גבו נאד מעור, אותו מילא מאחד המעיינות. ליד המשאבות החדשות עמד תמיד תור של נשים ובידיהן דלי או פח.

פעם אחת עמדו בתור יהודיה וערביה, זו ליד זו. התחיל ויכוח ביניהן מי הראשונה בתור. הויכוח הפך לקטטה, ואף למכות בין שתיהן. כשהערביה ידה היתה על התחתונה התחילה לצעוק: ״היהודיה לא מלבד שהנחיתה עלי מכות אמרה לי גם ״אללאה ינעל דינך״ (שאלהים יקלל את הדת שלך)״. קללה זו נחשבת בעיני המוסלמים כדבר חמור מאד (כפירה בדת האיסלם), הכרוך בענישה עד כדי מאסר. היהודיה נלקחה בכוח להישפט אצל המושל (מוסלמי), שבדרך כלל ישב ישיבה מזרחית על מצעים עשירים וחבש לראשו טורבאן גבוה וגדול.

כל מי שנשפט ע״י המושל, ורצה לצאת זכאי, היה כורע ומשתחווה למושל, ומכניס לטורבאן שלו סכום כסף כשוחד.

בעלה של אותה יהודיה, ידע שהמושל (ללא שוחד) ידון אותה למאסר, ביודעו שהיא אינה מסוגלת להתגונן רץ לבית המושל.

בהגיע תורה של אשתו להישפט, ניגש בעלה למושל, כרע והשתחווה, נתן נשיקה על מצחו של המושל ושם לו בתוך הטורבן קופסת טבק הרחה, מפח פשוט.

המושל הרגיש בקופסה שהונחה על ראשו, וחשב שזו מתנה יקרה מיוחדת במינה.

המושל קם ואמר ״אתם המוסלמים מערימים לשוא על היהודים. כל הסיפור הזה נראה לי כבדוי, איני מאמין שיהודי או יהודיה יעיזו לקלל את דת האיסלם. אני קובע שהיהודיה לא עברה על שום דבר הדורש עונש״. האשה שוחררה בתחבולת בעלה.

בתום סידרת המשפטים, המושל בהיותו לבד פתח את הטורבאן שלו לבדוק כמה כסף שוחד קיבל באותו יום. מצא הרבה שטרות כסף, וביניהם קופסת טבק הרחה פשוטה.

המושל לא רצה לפתוח בחקירה, פן יתגלה לצרפתים שהוא מקבל שוחד, וקופסת הטבק נשארה בעיניו כתעלומה, מבלי לדעת שיד יהודי היתה בדבר. ״כי השוחד יעוור״. 

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל.

חנניה דהן

אכילת בשר שהקטינה התפילין של הראש

כבר בכמה סיפורים קודמים סיפרתי על יהודים שלא מצאו פרנסה בעיר, והלכו לנדוד בכפרים ערביים מרוחקים שם עסקו במסחר או במלאכות-יד שונות. הם חזרו לביתם רק בימי החגים הגדולים, ביניהם יש כאלה שלקחו אתם בחור יהודי בתור פועל או עוזר. הקשר בין יהודים אלה אל משפחותיהם היה ע״י ״רקאס״ (קי דגושה) – שליח ערבי נאמן, שמצד אחד היה מביא לבנים מלוכלכים וקצת כסף למשפחה, ולעומת זאת היה לוקח לבנים מכובסים, ודברי מזון. אשה אחת היתה רגילה לשלוח לבעלה כד קטן אחד, מלא בשר מטוגן ומשומר בשמן. כי יהודים אלה חיו כל הזמן על כוסכוס או על דגים שדגו בעצמם בנחלים ובנהרות שהיו באותם כפרים. היהודי מעולם לא טעם מהבשר שאשתו שלחה לו, כי כל בוקר היה מוצא כד הבשר הפוך על צידו וכמעט ריק. הדבר חזר על עצמו כמה פעמים, והיהודי התחיל לחשוד בפועל שלו, שהוא הוא שאוכל את הבשר. כשהעיר לו על כך ענה לו הפועל ״הרי אנחנו גרים באוהל פתוח לכל הרוחות, והכלבים הרבים המשוטטים בלילה, ריח הבשר סוחב אותם והם שאוכלים את הבשר סימן לכך שאנחנו מוצאים תמיד הכד הפוך על פיו״.

היהודי לא ידע מה לעשות, והלך להתייעץ עם שכנו החונה על ידו ושמו יהודה רופא – איש פיקח ומלא תחבולות. לאחר ששמע את הסיפור אמר לו: ״שמע בקולי, ותראה שמהיום והלאה, הפועל שלך לא יאכל יותר בשר מטוגן, גם אם תגיש לו אותו. בינתיים קח את תפילין הראש שלו והדק מעט את הלולאה, כך שבקושי התפילין ייכנסו לראשו. כך תעשה יומיים, ואחר כך תשלח אותו אלי״.

בבוקר, עוד לפני שהפועל יקום להתפלל, אמר לו בעל הבית: ״הראש שלך נראה לי נפוח קצת״. הפועל אומר לו ״אדוני, אל תבהיל אותי, אין לי כל כאב ראש״. ביום השלישי הפועל לא היה יכול כבר להכניס את ראשו ללולאת התפילין. פנה לבעל הבית ואמר לו ״אתה צודק. אני נוסע העירה, להיבדק אצל רופא אולי אני סובל ממחלה מסויימת, על אף שאין לי כאבים״.

בעל הבית אומר לו ״אין צורך ללכת לבדיקה, לך אצל יהודה רופא, השכן שלנו, והוא יאמר לך מה

לעשות״.

בהופיעו אצל יהודה רופא, הלה כאילו נדהם, אומר לפועל ״מה קרה לך, ראשך התנפח כמו בלון״, אומר לו ״גם בעל הבית שלי הרגיש בכך ואני חוזר העירה להיבדק אצל רופא״. יהודה רופא אומר לו ״אין כל צורך ברופא, מה גם שאין לך כאבים. היה מקרה דומה, והערבים המומחים קבעו שתופעה כזו באה מאכילת דברים מטוגנים בשמן״.

הפועל אומר לו ״אתה צודק״. וסיפר לו את מעשה הכד. ״אוי ואבוי לך, עמדת לפוצץ את הראש שלך. היזהר מאוד מאכילת בשר מטוגן״.

בעל הבית התחיל יום יום להרחיב את לולאת התפילין, שהגיעה לרוחבה הרגיל. והפועל נדהם לראות שהתפילין נכנסים לראשו בקלות.

בעל הבית שאל את הפועל ״איזו תרופה לקחת?״ ״לא לקחתי שום תרופה״ וסיפר לו את חידת כד הבשר. מאותו יום כלבים לא נכנסים יותר לאוהל, והפועל לא נגע יותר בבשר. הנה יהודה רופא, בשמו כן הוא, הפך לרופא ממש, ופתר את חידת כד הבשר.

חברת קדישא הערימה על המשטרה

יום האחרון של חג הפסח נפטר הרב אברהם ריוח, שהיה רב בעיר סטאט שבמרוקו. הוא היה בן עירנו ותלמידו של הרה״ג רפאל אלנקווה – רבה הראשי של יהדות מרוקו. הרב הנ״ל נפטר כתוצאה ממגפת טיפוס, בה מתו כמה עשרות אנשים בעיר סטאט. בהיותו בן עירנו סאלי, ועד הקהילה ונכבדי העיר החליטו להביא את גופתו לעירנו, ולקבור אותו ליד רבו. המשימה הוטלה על יעקב אחי דל. יעקב אחי לקח אתו סכום כסף ניכר. בהגיעו לעיר סטאט, שאל הקהילה היהודית היכן מונחת גופתו של הרב, ענו לו שמיד אחרי פטירתו, אנשי משרד הבריאות שרפו את כל מה שהיה בביתו מחמת שהמגפה תוסיף להתפשט בעיר, ושמו את גופת הרב בתוך ארגז עץ, שאת מכסהו סגרו בהרבה מסמרים, וחתמו אותו בחותמות שעווה. הארון נלקח על ידי המשטרה ואנשי משרד הבריאות, והניחו אותו במקום מבודד, יחד עם יתר חללי המגפה.

יעקב אחי הלך קודם כל לקצין המשטרה ואמר לו שמדובר ברב חשוב מעיר סאלי, והקהילה רוצה לקבור אותו בעירו. המשטרה ענתה לו שהיא עשתה את שלה, והדבר נתון בידי אנשי משרד הבריאות המקומי. יעקב אחי נתקל בסירוב מוחלט, בטענה שהעברת הגופה מעיר לעיר, עלולה להביא המגפה גם בערים אחרות, שהגופה תעבור דרכן.

הוא גם הציע שהארון יושאר סגור וחתום כמות שהוא, ויסיע אותו במכונית אטומה לחלוטין. הצעתו לא נתקבלה בשום פנים ואופן.

יעקב אחי הגיע למסקנה, כי מה שלא יעשה השכל, הכסף יעשה אותו. כי במרוקו השוחד פותח כל שער

על אף הסכנה שבדבר, מצא דרך איך לפתות בשוחד, ובסכומים די גדולים, את קציני המשטרה ואנשי לשבת הבריאות. ואכן השוחד עשה את שלו. גם המשטרה וגם אנשי לשכת הבריאות התעשתו לבקשתו של יעקב אחי, בתנאי שהגופה תישאר בארון, עד להטמנתה בקבר. המכונית בה יוכנס הארון תהיה סגורה ואטומה לחלוטין. בכל עיר שתעבור בה הגופה, המשטרה של אותה עיר תחתום על אישור שהארון לא נפתח.

בסופו של דבר, יעקב אחי הצליח במשימה שהוטלה עליו והצליח להביא את הארון לעירנו. אלא שבזמן הקבורה הופיעו כמה שוטרים, כדי לוודא שאכן הגופה לא הוצאה מהארון, ושהארון נטמן באדמה כשהוא סתום וחתום. המשטרה בעירנו קיבלה הודעה טלפונית ממשטרת סטאט, לפקוח עין בזמן הקבורה. ואכן, בהתאם להוראות, הארון נטמן כשהוא סגור לעיני המשטרה. זה היה בשעת דמדומי הערב. לאחר שנסתם הגולל על הקבר, המשטרה חתמה על אישור שהכל התנהל כשורה. כשהמשטרה עזבה המקום, אנשי החברה קדישא ביקשו מהקהל להתפזר וכל אחד ילך לביתו.

בשעות החשבה כאשר איש לא נשאר בבית הקברות, כמה מאנשי חברה קדישא, וביניהם האחים שלי יוסף ויעקב דל, פתחו את הקבר, הוציאו הגופה מהארון, קברו אותה באדמה בתוך הקבר, ואת הארגז הטמינו במקום אחר, שאיש לא ידע עליו. וכך הרב נטמן באדמה כדת וכדין מבלי שאיש ידע על כך. הדבר נודע רק לאחר כמה שנים, כשכבר לא היתה כל סכנה לאלה שעסקו בכך, והרב נטמן ליד קבר רבו. הנה התחבולה היהודית גברה על כוחה של המשטרה. 

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. חנניה דהן

קמיע הפלא שנכתב מעצמו

רבי שלי, ר׳ משה מלכא, אצלו למדתי ב״חדר, מלבד היותו מורה ומלמד, היו לו ידי זהב. הוא עסק תוך כדי לימוד גם במקצועות אמנותיים שונים בכסף, בנחושת ובעור. ראיתי במו עיני קופסת טבק הרחה מכסף טהור, שהוא עשה וחרט עליה סימני עשרת השבטים. אחי יוסף דל, שהיה גם כן אחד מתלמידיו, סיפר לי, שפעם אחת כתב מכתב לרב הראשי ר׳ רפאל אנקווה זצ״ל, בעירנו סאלי, באצבעות רגליו(לא יכולתי לבדוק עניין זה). בנוסף לכל אלה, הוא היה מפורסם בקרב הערבים כחכם יהודי (חזאן) בעל סגולות מאגיות לרפואה ולטיפול בנושאי תרופה ודברים אחרים.

הרבי היה משתמש בפתקים כתובים במיץ בצל. הסגולה של מיץ זה היתה כשמעבירים אותו על האש הכתב מופיע כאילו נכתב בדיו צהובה באותו רגע.

בבוא הערבי אליו, היה מראה לו כמה פתקים באלה השמורים בספר מסויים בכתב-יד לשם רושם. הרבי היה אומר לערבי ״מזלך והצלחתך תלויים במה שיצא כתוב בפתק לבן זה״. הערבי בוחר לו פתק מסויים, ובמו ידיו היה מעביר אותו על אש גחלים, ופתאום להפתעתו של הערבי מופיע על הפתק כתב מסויים, שכמובן נכתב מראש בידי הרבי במיץ בצל. הערבי אינו יכול שלא להתפעל ולהתרשם ממה שראו

הרבי מנצל התפעלות זאת ודורש מהערבי מלבד סכום כסף גם תרנגול, שבדמו יכתוב לו קמיע, כמה ביצים, לכתוב משהו על קליפתם, ועוד כמה דברים המיועדים לצרכיו האישיים של הרב. לאחר שהרבי קיבל כל מה שדרש מהערבי, הוא אומר לו ״לפי הגורל שעלה בידך בפתק, הטיפול ידרוש זמן ותצטרך לחזור אלי עוד כמה פעמים״. וכמובן כל פעם הרבי ידרוש ממנו כסף ודברים אחרים. במקרה, ולאחר כמה פעמים הטיפול לא הצליח, הרבי אומר לערבי ״אני מרים את ידי, לא אוכל לעשות מאומה כי ביני ובינך עומד שד שחור המפריע לי ואין בכוחי לעמוד נגדו״.

הערבי מקבל תשובה זו בהבנה, לאחר שהרבי ניצל אותו בכספים ובדברים אחרים. הערבי נפרד מהרבי באכזבה אותה הוא מבין ובפחי נפש. כתב מיץ הבצל הוכיח את יעילותו המפתיעה.

תחרות מירוץ בין יהודי וערבי

יהודי וערבי, שניהם ספורטאים-רצים, התווכחו ביניהם מי רץ יותר מהר משניהם. זה אומר אני, וזה אומר אני. היהודי אומר לו ״יש לי דרך איך להוכיח לך מי האלוף בין שנינו. נקח ארנק, נכניס לתוכו סכום כסף, שווה בשווה, וגם שני פתקים ובהם חתימה שלך וחתימה שלי כדי למנוע זיוף. נתחיל הריצה ממקום מסויים, וזה שיגיע ראשון לארנק יקח את הכסף שבו, בתור פרם, ובזה יוכיח גם שהוא הגיע ראשון״.

הערבי הסכים לתחרות. הלכו למקום רחוק מאד, והטמינו שם את הארנק. היהודי אמר לערבי

״לך מהר חפש אבן די גדולה. אותה נשים על הארנק כדי שנוכל להכיר את המקום״. בלכת הערבי לחפש אבן, היהודי, בזריזות רבה, הוציא את הארנק מהאדמה ושם אותו בכיסו.

חזרו למקום שנקבע להתחלת המירוץ. והתחילו לרוץ, לא צמודים זה לזה, אלא כל אחד רץ בדרך אחרת. הכוונה של היהודי היתה שלא יראו אחד את השני.

היהודי לא יצא בכלל לריצה חזר מיד לביתו, ביודעו בערך מתי יחזור הערבי מהריצה. התחיל הוא בביתו לעשות כל מיני תרגילי ספורט מאומצים, עד שהתחיל להזיע ולהתנשף הרבה, כאילו גמר ריצה של כמה קילומטרים.

הערבי בא אליו הביתה, ומצא אותו תשוש וחסר אונים כמעט. אמר לו ״לא מצאתי את הארנק״. היהודי ענה לו כשהוא מתנשף ומוחה זיעה במלים מקוטעות: ״בודאי… שלא… תמצא… את הארנק… כי אני… הגעתי לפניך… ולקחתי אותו״.

היהודי הוציא את הארנק מכיסו. והראה לערבי את הפתקים החתומים. ניצחת אותי אומר לו הערבי. קח את הכסף, ושיהיה לך לבריאות, אתה האלוף.

שניהם היו משתתפים כל שנה בהקפת העיר בריצה. תחרות שאורגנה ע״י מוסדות הספורט.

הרצל מול פארוק

בעובדי בדואר, עבד אתי ערבי בשם זמורי אל-בכראווי. הוא היה נשוי לאשה יהודיה, מסעודה ממראכש, שבכל זאת שמרה על יהדותה מבחינות רבות. אפילו האוכל בביתה היה כשר. הערבי הזה, התיידד אתי טוב מאד, אבל למטרות מסויימות כדי לדעת היטב את פעילותי הציונית, כי הוא ערבי לאומני מובהק, וידע איך להיות אדם מזוייף ודו-פרצופי. מדי בוקר, בלכתו לעבודה היה עובר דרך הבית שלי, אומר ״בונג׳ור״ לבת שלי ונותן לה נשיקה. הוא יזם כמה פעולות נקמניות נגדי אפילו רצח. והודות לאשתו ידעתי על מזימותיו, ואף ניצלתי שלש פעמים ממוות בטוח.

יום אחר הוא אמר לי: ״חנניה, זה שנים שאנו מכירים זה את זה, ואף פעם לא ביקרת אצלי ולא ביקרתי אצלך, אני מזמין אותך לפגישה חברית אצלי בבית״. נענתי לרצונו ובקשתי ממנו לא להגיש בישולים ודברי בשר, אלא פירות וירקות, שתיה וכו'.

הכרתי גם את אביו ואת אחיו שהיו נחמדים מאד. ורחוקים מדעותיו הלאומניות.

ביום שנקבע באתי לפגישה. לתדהמתי מצאתי עוד כעשרה ערבים, כנראה שהוא הזמין אותם להכיר אותי אישית.

בשבתנו בחדר האורחים, ראיתי שהוא הניח וסידר על המזנון סמלים ערביים שונים: ספר הקוראן, דגלים קטנים של כמה מדינות ערב ופסל קטן של פארוק – מלך מצרים. שוחחנו ברוח טובה על כל מיני נושאים: יהדות, ציונות, ארץ ישראל וכו'. נזהרתי מאד להתנהג בתבונה, וברוח סובלנית. ידעתי איך שהוא על המטרה הנכונה של הפגישה. נחשפתי לעיני כל הלאומנים הערבים, ומאז התנהגתי ביותר זהירות. הפגישה נגמרה כאילו ברוח טובה.

אחרי חודשים, אמרתי לו: ״זמורי, הגיע הזמן שאחזיר לך טובה תחת טובה, אני מזמין אותך ואת חבריך לפגישה בביתי״.

לפני הפגישה סדרתי על המזנון: ספר תנ״ך, דגל התנועה הציונית, כמה דברים מתוצרת ארץ-ישראל, ופסל קטן של הרצל שהיה לי, ועם זה תעודת הבן שלי אוריאל, שנרשם בספר הזהב של הילד מטעם ״קרן הקיימת לישראל״.

אשתי התנגדה לסידורים אלה בכל תוקף, באומרה שזה ימיט עלי שואה. לא קבלתי את דעתה. ביום המועד, זמורי בא לביתנו עם שבעה ערבים, כנראה מאותם שהיו בפגישה הראשונה. הכיבוד היה עשיר מאד, השיחה בינינו היתה שטחית ביותר כנראה שהם נדהמו ממה שראו. נתנו לי מתנה ועזבו הבית ברוח צנונה ביותר.

למחרת היום בא אלי זמורי ואמר לי: ״ניקרת לי ולחברים שלי את העיניים בדברים שהצגת על המזנון״. עניתי לו: ״א) הדברים שראית על המזנון שלי, לא היו למענך או למען חבריך, תמיד הם מונחים על המזנון שלי. ב) אני לא אמרתי מלה על מה שהנחת בכוונה על המזנון שלך. אתה ערבי, ואני יהודי וכל אחד מאתנו יש לו השקפת עולם משלו. קבל את זה בהבנה, על אף שאני יודע מה המזימות שאתה רוקם נגדי. אמשיך בדרכי עד אשר אתה תבין. שאין כל שנאה בינינו״. הסוף ידוע.

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

סיפורי רבנים וצדיקיםחנניה דהן

מבוא לפרק

בספר ״מלכי רבנן״, מאת הרב יוסף בן נאיים, מצויים סיפורים רבים על חכמים וצדיקים (ראה שם). רציתי לחזור על סיפורים אלה, שכבר הודפסו ומצויים אצל כל קורא. אמנם הרב יוסף משאש זצ״ל אמר לי שבספר זה יש הרבה אי דיוקים. לא היתה לי כל אפשרות מדעית לבדוק הגירסות של שני הרבנים. אם כי בקוראי ספריו של הרב משאש, אני נוטה לידיעתו, בהיותו היסטוריון וחוקר בנושא יהדות מרוקו. שלא לדבר כאן על 32 חיבורים שהוא חיבר, על נושאים שונים. הספר ״מלכי רבנן״ מהווה האנציקלופדיה הביוגרפית החשובה ביותר שנכתבה על חכמי מרוקו. בנוסף לספרו הביוגרפי הגדול (בצרפתית) מאת אברהם לרדו, LES NOMS DES JUIFS DU MAROC, שהוצא במדריד, גם יעקב לסרי מאופקים הוציא ספרון על חכמים וצדיקים ממרוקו. לאחרונה יצא ספר בצרפתית ESPRIT DU MELLAH׳L מאת יוסף טולדנו. מבחינה עקרונית לא הכנסתי אף סיפור ממקורות אלה, שיצאו כבר לאור, ואין טעם לחזור עליהם. ספרו של טולדנו הוא חשוב מאוד, לנושא הסיפור העממי אצל יהודי מרוקו.

בכמה סיפורים מופיעים רב או רבנים שהיו מעורבים בסיפור עצמו. כי הרב, מלבד תפקידו כרב נבחר או ממונה על-ידי השלטונות, היו לו עוד תפקידים אחרים ומקרים שהובאו בפניו, מהיהודים וגם מערבים, לקביעת האמת.

היו רבנים שנערצו עוד בחייהם, במעשי חוכמה ומנהיגות. אחרים נודעו אחרי פטירתם כמחוללי ניטים, ושמם הלך לפניהם.

הערבים ראו ברב (חזאן, כלשונם) אוטוריטה רוחנית, וגם כסמכות משפטית צודקת ובלתי משוחדת. כשהיו דין ודברים בין יהודי לערבי, הערבי העדיף להישפט אצל רב יהודי ולא אצל הקאדי (שופט מוסלמי), המוכן לעוות הדין תמורת שוחד. ״כי השוחד יעוור פני חכמים״(לא כל שכן של חכמי הגויים), ועל כן רבים מהגויים נהגו להתדיין דווקא אצל רבנים יהודים.

אין ספק שמלבד סיפורי חכמים המובאים בפרק זה, יש עוד הרבה אחרים שלא ידעתי עליהם.

רגל מעץ מקודשת

ברבאט, הסמוכה לעירנו, היה בית כנסת אחד ובו ארון מיוחד, שנמצאת בתוכו רגל תותבת מעץ. אומרים שרגל זו שייכת לרב צדיק גדול, שנקטעה רגלו והוא נעזר בה בהליכה. שמו של צדיק זה לא ידוע לאף אחד. בפטירתו, אנשי הקהילה החליטו שלא לקבור רגל זו עם גופתו של הרב, אלא לשמור עליה, בארון מיוחד באחד מבתי הכנסת. רבים, ובעיקר נשים, הלכו ל״זייארא״ (ביקור אצל צדיקים), באותו בית הכנסת, נישקו את הרגל, התפללו כלשונן, והדליקו נרות. יום אחד, אמא שלי ז"ל לקחה אותי איתה, ואני נער, לביקור (זייארא) באותו בית הכנסת.

במו עיני ראיתי אותה רגל מעץ, שהפכה לאות ולסמל, לזכרו של אותו צדיק, עלום-שם. ברבות העליה ממרוקו, הרבה בתי כנסת חוסלו, והועברו או נמכרו לערבים, ואין לדעת מה עלה בגורלה של אותה רגל, שפעם היתה אבן שואבת למעריצי צדיקים. שמו של הרב ותקופתו לא ידועים לנו. אבל כינו אותו הרב אבורג׳ל (בעל רגל אחת). נשים רבות בעלות אמונה, ביקרו במקום, הדליקו נרות ונישקו לרגל זו, לריפוי ממחלה או ממצוקה כלשהי, ולא מעט ה״זייארא״ עזרה להם להקל על מצבם.

זה מה שאומרים הבריות ״זייארא תנפע דימא״(ביקור אצל הצדיקים יועיל תמיד). אשרי המאמין, או איש באמונתו יחיה. 

הצדיק שלא ידוע אם יהודי או מוסלמי

בחלקת שדה רחוקה מאד מערי הישוב, היה עץ גדול ועבות. בגזע העץ שהיה רחב מאד, היה כעין פתח, דרכו יכלו להיכנס פנימה שישה עד שמונה אנשים. שמועה התהלכה בקרב היהודים והמוסלמים שבמערה שבתוך גזע העץ טמון צדיק, בעל ניסים ונפלאות, ששמו הנכון לא היה ידוע לאיש, אבל בפי כולם הוא נקרא ״סידי קאדי חאג׳א (הצדיק שעונה על כל דבר). הרבה הלכו להשתטח ליד עץ זה, גם יהודים וגם ערבים. היהודים טענו שזה רב יהודי שנשדד ונרצח ע״י ליסטים ונקבר תחת אותו עץ. הערבים מצידם טענו שזה סייד (צדיק) מוסלמי שמת ונקבר באותו מקום, אבל איש לא ידע את שמו הנכון, ומי הוא, יהודי או מוסלמי.

אמי ז"לל, היו מתים לה כל הבנים והבנות שהולידה, והם עוד בגיל ילדות. בהיותה עוד פעם בהריון, בא אליה ר׳ שלום אמסלם, שהיה חזן בבית הכנסת בו התפללנו, ואמר לה ״אתמול בלילה חלמתי חלום, שנראה לי במציאותי מאד. בחלומי בא אלי אדם זקן מאד, ואמר לי, אותו הצדיק שנקרא ״סידי קאדי חאג׳א״ הוא אני ולא אחר, אני יהודי ושמי שלום. תלך לזהרה לבית רביבו (האמא שלי – ח.ד.) ותגיד לה שבקרוב יוולד לה בן זכר, ותקרא אותו שלום על שמי, וממנו לא ימות לה עוד אף בן אחר ותבקש ממנה לבוא ל״זיארא״ (לביקור) ליד העץ בו אני קבור, ותשטח את תפילתה ובקשתה״.

החלום נראה בעיניה כבשורה טובה ומאד מציאותי. אבי ז"ל, כדרכו היה סוחר גדול ונודד בכפרים ערביים רחוקים מהישוב. היה ידוע כגיבור חיל, וכשבא הביתה לקראת החגים, היה בא חמוש ברובה, אקדח וארגז כדורים.

בקרב הכפרים האלה, אבי רכש לו אהדה רבה, במיוחד אצל ראשי השבטים, ואפילו פעם השתתף בקרב, לצד חבריו, שנלחמו בשבט אחר.

אחד הערבים, ושמו ״בוסלהאם״, שימש ״רקאס״ והיה כעין שליח בין היהודים שסחרו בכפרים לבין משפחותיהם בעיר, לכמה צרכים.

בבוא אותו בוסלהאם לביתנו, שלימים הכרתי אותו אישית, בהיותי ילד (ח.ד.) אמא מסרה לידו מכתב לאבי, ובו סיפרה לו באריכות על אותו החלום, ושברצונה לעלות ל״זיארא״ לאותו עץ של הצדיק. הנסיעה לאותו מקום המרוחק היתה כרוכה בסכנת נפשות מפני שודדי דרכים. אבי, בקבלו את המכתב, אירגן קבוצת ערבים כמלווים עם בהמותיהם ונשקם.

בקיצור, אבא ואמא הגיעו למקום, ערכו סעודה גדולה, שחטו כבש לכיבוד הערבים המלווים. עברו כמה חודשים, אמא הולידה בן זכר, אותו קראו שלום, כדברי החלום. מאז נולדו לה עוד חמישה בנים ובת אחת, וכולם נשארו בחיים.

חלום זה הוכיח, שהצדיק הנ״ל הוא יהודי וקוראים לו שלום. כנראה נהרג על ידי שודדים ערביים, והיו כמה מקרים כאלה של רצח יהודים נודדים, על-ידי ערבים. 

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעתחנניה דהן

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

העץ שהסגיר יהודי לא הגון

ערבי עשיר אחד, התכונן לנסוע לעיר מכה לעליית רגל לחיגיאג׳. להווי ידוע שהתואר חאג׳ ניתן רק לערבי מוסלמי שעלה לרגל למכה. לאותו ערבי לא היו בנים. באשתו הצעירה לא רחש אמון רב, ולא רצה שהיא תירש את כל הונו לאחר מותו. היה לו חבר יהודי, שהאמין הרבה ביושרו. יום אחד, אותו ערבי בא לחברו היהודי, ואמר לו: ״אני רוצה אותך בענין חשוב ודחוף. אל תביא אתך אף אדם אחר. ניפגש שנינו לבד, ליד העץ הבודד הנמצא במקום זה וזה״, ונתן לו כל הסימנים איך להגיע לאותו עץ. למחרת היום שניהם הגיעו למקום. הערבי בא ובידו תרמיל די גדול.

הוא סיפר ליהודי כי ברצונו, עוד השבוע, לנסוע לעליית רגל לחיג׳אג׳. זהו המקום בו תלויה האבן(הכעבה) המקודשת בעיני המוסלמים בכל העולם. הערבי אומר ליהודי ״אין לי בנים, ואת כספי והוני אינני רוצה להפקיד בידי אשתי, כי היא לא נאמנה עלי. תרמיל זה ובו כל כספי אני מפקיד בידך אבל בתנאי אחד: אם אחזור מנסיעתי מהיום ועד לשנתיים ימים, תחזיר לי את כספי ואפצה אותך בסכום מסויים. אם תעבורנה שנתיים ימים ולא חזרתי, סימן שקרה לי אסון, ואת הכסף תיקח בשבילך״.

הערבי נסע וחזר לפני תום שנתיים ימים. בא ליהודי וביקש ממנו להחזיר לו את הכסף שהפקיד אצלו. היהודי הכחיש הכל מכל. אינני מכיר אותך כלל, אולי מדובר ביהודי אחר.

יש לציין, כאשר יש דין ודברים בין יהודי לערבים, הערבי מעדיף להביא העניין בפני רב יהודי, ביודעו כי שופט (קאדי) ערבי מוכן למכור אפילו את נשמתו תמורת שוחד.

היהודי ידע, שאם משפטו יובא בפני שופט ערבי הוא יכול לקנות את השופט בשוחד, אבל הערבי אומר לו ״אני עומד בתוקף על כך שהענין שבינינו יובא אך ורק בפני רב (חזאן) יהודי גדול. אני מאמין באמונה שלמה שרק הרב ישפוט בינינו משפט צדק״.

בסופו של דבר, ולפי דרישתו של הערבי, העניין הובא בפני הרה״ג רפאל אנקווה זצ״ל – הרב הראשי ליהודי מרוקו.

הופיעו שניהם, וכל אחד וטענותיו. הרב ידע, בתת הכרתו, בי במקרים כגון אלה היהודים משתמשים בתחבולה מסויימת, וידע שהיהודי מכחיש המעשה בכוונה תחילה, ואינו דובר אמת. הרב אמר ליהודי ״אתה תישאר על ידי, ולא תלך לאף מקום, עד שאדע מי מכם צודק״. הרב שואל את הערבי ״יש לך עדים?״ ״אין לי עדים פרט לאלוהים ואותו עץ, שלידו נעשתה העיסקה, כי איש לא היה אתנו״.

״אם כך לך לשוק, תקנה חבל די ארוך, גש לאותו עץ ותמדוד בחבל את העובי של הגזע שלו, סמן בחבל עד היכן מגיע עוביו של גזע העץ, וחזור אלי״. כדברי הרב, הערבי קנה חבל והלך למדוד את העץ. לאחר זמן-מה, היהודי פונה בתומו לרב ולא ידע שהוא מפיל את עצמו בפח, שהרב טמן לו; ״כבוד הרב, חבל על הזמן היקר שלך. אנחנו נצטרך לחכות כאן עוד הרבה זמן, כי אותו עץ נמצא רחוק מאד מהעיר״. ״אם כך״ אומר לו הרב ״אתה יודע את מקומו של העץ, סימן שהערבי צודק, וזאת הוכחה שבמזיד אתה מכחיש את המעשה. אני מחייב אותך להחזיר לערבי את כל כספו, אחרת אמליץ בפני שופט העיר לגזור עליך עונש מאסר של כמה שנים״.

הערבי חזר ומראה לרב את הסימן שהוא סימן על החבל. ״אין כל צורך בכך״ אומר לו הרב ״חקרתי את היהודי ומצאתי שהוא משקר. הכסף שהפקדת אצלו יוחזר אליך עד הפרוטה האחרונה״. הערבי יצא החוצה כשהוא מכרכר ברגליו וצועק: ״אין משפט צדק כמו משפט של הרב היהודי״. כספו של הערבי הוחזר לו עד לפרוטה האחרונה. השקר אין לו רגליים, וסופו להתגלות. הרב נזף ביהודי ואמר לו: ״לא החזרת לערבי האמון שהוא נתן לך. אתה פסול בעיני בבל דבר של עדות שקר ואמת״. 

הגענו לימות המשיח

רבנים, מחברי חיבורים וספרים, נהגו לסייר בקהילות רבות כדי למכור את חיבוריהם. בדרך כלל הם היו נושאים דרשה ביום שבת בבית הכנסת, אחרי קריאת התורה, ומדברים על תוכן חיבורם, חידושי תורה, פסקי הלכה ועניינים אחרים. מבלי להוסיףשקוני הספר הם גם עושים מצוות צדקה גדולה לעזור לרב המחבר, שבדרך כלל היה מדלת העם ואין בידו צורכי קיום. בשבת אחת בא לעירנו רב (או קורא לעצמו רב) והביא איתו כמות מסויימת של אחד החיבורים שהוא חיבר. למזלו, או לרוע מזלו, באותה שבת הוא הופיע בבית הכנסת של הרה״ג רפאל אנקווה – רבם הראשי של יהודי מרוקו. לפני הדרשה מסר בידי הרב עותק אחד מספרו, וגם עותק לרבי אברהם יצחק מויאל, שהיה חזן קבוע בבית הכנסת של הרב אנקווה. הרב גמר את הדרשה, והלך להסתובב בבתי כנסת אחרים. למחרת היום, הרב אנקווה שאל את ר׳ אברהם מויאל ״האם עברת קצת על אותו ספר פשוט ועלוב שאין בו דבר של ממש״. ר׳ מויאל ענה לרב ״גם אני עיינתי באותו ספר, ולפי דעתי הגענו לימות המשיח״, ״מה פירוש?״ עונה לו ר׳ אברהם ״הרי אנו אומרים שהמלה ״תיקו״ – פירושה, תשב״י יתרץ קושיות ובעיות, וגם ידוע לנו שבבוא משיח צדקנו, ייתמו כל החידושים בתורה וינתן פירוש לכל בעיה וקושיה. כנראה שבעל חיבור זה הגיע לתחתית השק של החידושים בתורה, וכתב דברי הבל ורעות רוח מכל הבא לראשו״. הרב אנקווה עונה לו מניה וביה: ״לא על סופרים כאלה נאמר ״חכמת סופרים תרבה חכמה״ ׳ואמר לר׳ אברהם מויאל ״צדקת: הגענו לימות המשיח. רב זה הגיע לסוף החידושים ולא היה לו מה להוסיף על מה שכתבו אחרים. דבריו בטלים ואין בהם כל משמעות מיוחדת. אבל בכל זאת, כשיחזור, תן לו ממני סכום כסף זה, כמעשה צדקה בלבד ואסוף לו גם תרומות מהקהל, כי בכל זאת, על אף עניותו, הוא עסק בדברי תורה, טוב או רע, לפי מידת שכלו והבנתו.״

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעתעין רואה

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

הכד הריק שאין בו מאומה

הרה״ג רפאל אנקווה – רבם הראשי של יהודי מרוקו, חיבר כמה חיבורים, בעיקר חידושים בש״ס ובכמה מסכתות בתלמוד. היה לו עקרון מקודש. על ספריו שחיבר           מעולם לא ביקש הסכמה מאף רב אחר, אפילו אם הוא גדול בתורה ובחכמה. כמו כן הרב לא הסכים מעולם לתת הסכמתו על ספר זה או אחר, באומרו שכותבי ההסכמות

לא קוראים בכלל הספר המוגש להם להסכמה, אלא מסתמכים בעיקר על מעמדו וכבודו של הרב המחבר. יום אחד בא אליו רב ובידו כתב-יד של ספר שהוא חיבר, ומבקש מהרב אנקווה לכתוב לו דברי הסכמה. הרב אנקווה ענה לו, שבאופן עקרוני הוא אינו כותב הסכמות על אף ספר. בינתיים עבר ברפרוף על כתב-היד ומצא שהספר אינו שווה הנייר שעליו הוא כתוב. בעל החיבור ביקש בכל זאת שאם הרב לא ירצה לכתוב הסכמה, לפחות שיכתוב מכתב המלצה, כי מכתבו של הרב יוסיף יוקרה רבה לחיבורו.

הרב אנקווה נתן בידו מכתב המלצה, ובין היתר הוא כתב לו: ״מדובר ברב גדול, שאם היה בזמנו של אלישע הנביא, שסיפק שמן רב לאחת מנשי הנביאים, וכלה השמן מחוסר כד, היא היתה מוצאת עוד כד ריק, והשמן לא היה נפסק״.

המכתב עבר מרב אחד למשנהו, ואיש לא הבין את הרמז שיש במכתב ההמלצה. עד שרב אחד הבין את תוכן ההמלצה, ואמר: ״רבותי, הספר הזה הוא כעין כד חרס ריק שאין בו מאומה. ריק מכל תוכן ואין מה ללמוד ממנו״.

דרך אגב, כדי לחזק את עקרונותיו של הרב אנקווה, בהיותי חובב ספרים, אני קונה כל ספר, שנראה לפי הכותרת שלו כספר הקרוב לנושאים שאני עוסק בכתיבתם.

לא פעם הגיעו לידי ספרים חסרי תוכן ממשי ועליהם מסכימים רבנים גדולים בישראל, כולל רבנים גדולים ומפורסמים, המרבים בשבחו של הספר עליו הם הסכימו וחתמו. ואני בטוח שהרבנים בעלי ההסכמות לא עיינו כלל וכלל בספר הנושא הסכמתם וחתימת ידם. על אף שאותו חיבור אינו ראוי להסכמה מכל רב שהוא. אלא שלא להוציא המחבר בידים ריקות. 

הרב שעלה בסערת אש בשעת פטירתו

סיפור זה שמעתי אותו מפי אמי ז"ל, והיא עצמה שמעה אותו מפי זקני הקהילה, בי זה התרחש לפני 220 שנה. והסיפור ידוע ומפורסם אצל רבים. בעירנו סאלי היו שני רבנים בשם דומה, ר׳ משה אמסלם הראשון נפטר בשנת תקב״ח (1766) והשני נפטר בשנת תרץ (1880). השני נקרא כנראה על שם אחד מנכדיו, או על שם אחד ממשפחתו. הסיפור מיוחס לרב הראשון. בזמן יציאת נשמתו, ואנשי חברה קדישא יושבים ליד מיטתו לקריאת שמע, ירדה להבת אש מהשמים ולקחה אותו ממיטתו. אשתו, שהיתה לידו, בחושבה כי שריפה פרצה בבית, התחילה בצעקות מחרישות אזניים. גם אלה שישבו ליד מיטתו נדהמו מהמראה הנורא שהתרחש לנגד עיניהם.

סערת האש כבתה. הרב הוחזר למיטתו. המהומה שפרצה הכשילה את הנס שעמד להתרחש, לעילוי נשמתו של הרב הצדיק, והוא מת ונקבר בכבוד גדול.

על שמו הוקם בית כנסת קטן, באחד החדרים של הבית שלו, ואולי באותו חדר שבו הוא נפטר. בבית כנסת זה התפללה קבע כל המשפחה שלי, וגם אני. הוא היה חדר פשוט מאד. לפני כששים שנה, אחד ממעריציו, שגם הוא התפלל שם, בנה בית הכנסת מחדש, שיפץ אותו והכניס בו שכלולים רבים. בית כנסת נקרא ״צלאת ר׳ משה אמסלם״ (בית כנסת על שם ר׳ משה אמסלם). במוצאי שבת, אחרי ההבדלה נשים רבות היו באות להדליק שם נרות לכבוד הצדיק. גם אותו אדם שבנה בית הכנסת מחדש, על חשבונו, על אף שעבד בשבת באחד הבנקים, היה מביא כל מוצאי-שבת חבילת נרות, ומדליק אותם לכבוד הצדיק. שני הרבנים הנ״ל לא השאירו אחריהם דור של רבנים, אלא אנשים יראי שמים בתכלית היראה וביניהם ר׳ דוד אמסלם, שתפילתו היתה מתמשכת מאד, גם כשהציבור גמר להתפלל, כי הוא קרא את תפילתו מלה במלה.

ממשפחה זו גרים בארץ שני צאצאים, יעקב ומשה, שניהם ידידים שלי(ח.ד.) והם יראי שמים ששמרו מאד על מורשת אבותיהם.

גם החזן הקבוע של אותו בית כנסת, היה משושלת אותה משפחה. הוא נפטר פתאום, עת התרחץ במעיינות ״מולאי יעקוב״ בעיר צפרו.

עם העליה הגדולה של יוצאי מרוקו, בית כנסת זה, כמו בתי כנסת אחרים, הפך למקום מגורים של ערבים, שפלשו למקום או קנו אותו מהמשפחה לפני עלייתה לארץ.

מרוב השנים, הקברים של שגי הצדיקים הנ״ל שקעו באדמה, עד ללא היכר, ורק לאלה שידעו היכן מקום קבורתם. את תאריך פטירתם קיבלתי מידידי יעקב אמסלם, יזכר לטוב, העוסק היום בענייני קודש בבני ברק.

למה אסור למוסלמים לשתות משקאות חריפים

רבי אברהם מויאל, שהיה חזן קבוע בבית הכנסת של הרב אנקווה, וגם אומץ על ידו במות אביה היה אדם ישר והגון וגם תלמיד חכם. זמן רב עסק במסחר תה וסוכר בסיטונות. היתה לו חנות גדולה בשוק הערבי. בתכונות נעלות אלה התחבר לחאג׳ אחד. חאג׳ בהלול, ערבי משכיל, נוח לבריות, וקרוב למשפחת המלוכה. ר׳ אברהם מויאל התחבב מאוד על החאג׳ והיו ידידים טובים, בזכות תכונותיו של ר׳ אברהם. מדי יום ביומו החאג׳ היה בא לחנותו של ר׳ אברהם ומנהלים שיחה חופשית, בעיקר בענייני היהדות והאיסלם. כבר בשיחה הראשונה, ר׳ אברהם אומר לו: ״יא סידי אל-חאג׳. אני מעריך מאד את ידיעותיך והשכלתך. שנינו פעם נדבר על שני נושאים רגישים אלה, ואולי אחד מאיתנו יראה עצמו נפגע מדברי חברו. בוא ונדבר ברוח טובה ובידידות, ללא כל דיעה קדומה, שחברותנו לא תיפגע חלילה״. החאג׳ עונה לו ״אני, על אף שאני חאג׳ ומאד דתי, תפיסת עולמי ליברלית מאד, ואין לך מה לחשוש אם תהיינה לך שאלות מסויימות, לא אראה את עצמי נפגע. כי ככה נולדנו – אתה יהודי ואני מוסלמי״. בין שניהם היו תמיד שאלות הבהרה בעניין שתי הדתות.

פעם אמר לו ר׳ אברהם ״אצלנו כתוב ״ויין ישמח לבב אנוש״, למה הנביא מוחמד אסר על המוסלמים לשתות יין?״ החאג׳ ענה לו ״היין לא היה אסור בהתחלה על המוסלמים, אלא שפעם אחת סידנא (אדוננו) הנביא מוחמד ״ראסול אללה״ (שליח אלוהים) בארוחת צהרים, שתה יותר מדי יין, שכב וישן, ולא קם לתפילת אל-עשייא (תפילת המנחה) ומאז אסר על המוסלמים לשתות יין ומשקאות חריפים, לבל יהיו שיכורים וישכחו את שעת התפילה״.

לפני תשובתו של ר׳ אברהם אציין שערבים רבים נהגו לבוא אצל היהודים, קונים יין ומשקאות חריפים. מחוסר הרגל, היו משתכרים, נשכבים ומקיאים על מדרכות הרחוב, קיא יוצא מפיהם, וזבובים רבים שורצים על פיהם ועל גופם.

ר׳ אברהם עונה לחאג׳ ״תשובתך נכונה, אבל יש עוד סיבה אחרת. באחד מימי החגים שלכם, אני מזמין אותך לרחוב היהודים, ושם תמצא סיבה אחרת על זו שאמרת לי״. החאג׳ אל-בהלול נענה להזמנתו של ר׳ אברהם.

באחד מימי החג של המוסלמים, ר׳ אברהם והחאג׳ ירדו לרחוב היהודים. כמה ערבים ששתו לשיכרה, שכבו ברחוב, הקיא יוצא מפיהם, גדודי זבובים עוטים עליהם, ונראים כפגרי בהמות זרוקים ברחוב. החאג׳ נדהם ממראה עיניו, ולא במעט בושת פנים. פונה אל ר׳ אברהם ואומר לו ״זוהי חרפה וכלימה לתורת האיסלם, אביא דבר זה בפני מושל העיר, להעניש אנשים אלה בחומרה רבה״. ר׳ אברהם אומר לו ״גם אצלנו קיים מנהג שהכהנים עולים לדוכן בכל תפילה, לברך את הקהל, אבל בתפילת מנחה הם לא אומרים ברכה זו, פן ואולי בארוחת צהריים שתו גם הם לשכרה, וברכתם תהיה ברכת שיכור. יחד עם זאת אני מתכבד להזמין אותך לסעוד על שולחני ביום שבת, ותקבל תשובה מדוע מותר ליהודים לשתות משקאות חריפים״.

החאג',  ברצותו להבין את כוונת ר׳ אברהם, ומה זה יוסיף לו על מה שעיניו ראו, קיבל ההזמנה ברצון. ביום שבת, החאג׳ והרב עברו ברחוב היהודי. מכל בית בוקע קול שירה וזמרה. ״על מה כל השמחה הזאת״ שואל החאג׳. עונה לו ר׳ אברהם ״יהודים אלה גם הם בסעודת שבת שותים לא מעט, וכשרוחם טובה עליהם הם שרים לכבוד יום השבת, בשיריהם הם משבחים ומהללים בורא עולם על החסדים שהוא עושה יום יום לבריותיו. בבחינת מה שכתוב אצלנו ״ויין ישמח לבב אנוש״.

החאג׳ סעד על שולחנו של ר׳ אברהם, שגם הוא שתה לא מעט מהסעודה, והרים את קולו בשירה ובזמרה. בתום הסעודה, החאג׳ אומר לר׳ אברהם ״לקח טוב נתת לי היום, אעשה הכל כדי שחרפה זו תיעלם מדרך חייהם של המוסלמים. אני יודע היום מדוע אסור למוסלמים לשתות משקאות חריפים, כי הם אינם רגילים לכך״. 

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתיחנניה דהן

מאת חנניה דהן ז"ל. 

כוס קטנה או כוס גדולה

היה היה אדם שמדי לילה, לפני לכתו לישון, היה רגיל לשתות כמה כוסות ״מאחיא״ (כעין עראק), ובהיותו בגילופין עשה צרות רבות לאשתו ולבניו – מכות, שבירת כלי הבית ועוד. אשתו, שלא יכלה עוד לסבול מהרגלו, הלכה לרב העיר וביקשה גט, כי לא מצאה דרך אחרת להיפטר ממנו. הרב הזמין אותו אליו ודיבר על לבו. ובראותו שהאיש אינו יכול להיגמל משתיה מופרזת, אמר לו ״שמע בקולי, בוא ונעשה הסכם בינינו, שמהיום והלאה תשתה רק כוס אחת, ואולי בזה תיגמל לגמרי משתיה״. הצעת הרב היתה בנוכחות אשתו של האיש, שהבטיח לקיים את עצת הרב.

האיש ניסה וניסה, ולא יכול היה להתגבר על הרגלו. הוריד מהתקרה כוס הדלקה גדולה, שהיתה מצויה כמעט בכל בית, ומדי כל ערב היה שופך לתוכה כמות גדולה של ״מאחיא״ ושותה כדרכו, בהתאם לכמות שהיה רגיל לה. האשה חזרה לרב וסיפרה לו את התחבולה של בעלה.

הרב הזמין אליו שוב את האיש ואמר לו: ״הרי סיכמנו בינינו שתשתה רק כוס אחת כל ערב״. ״נכון״ אמר לו האיש ״אני שותה רק כוס אחת, אבל כבודו לא הסביר לי באיזו כוס מדובר. גם כוס ההדלקה נקראת כוס

״זו אשמתי״ אומר לו הרב ״לא עלה על דעתי, שכוס ההדלקה תהיה בעיניך ככוס לשתיה.״ האיש הבטיח שמהיום והלאה, הוא ישתה רק כוס רגילה לשתיה. ״גדול וקטן שם הוא, ועבד חופשי מאדוניו״. 

הרב שויתר על הריוח שמגיע לו

בזמנים קדומים, לפני כ-80 שגה, ועוד לפני הכיבוש הצרפתי, פרנסת היהודים, תחת השלטון הערבי, היתה בדוחק. רבים מהם היגרו לברזיל, לסחור בכפרים של הכושים, שאז לא ידעו אפילו מה ההבדל בין כסף לבדיל, או בין חתיכת זכוכית לאבן פנינה יקרה וכו'. יהודים אלה עזבו את משפחותיהם אפילו לעשרים-שלושים שנה. שם התחתנו עם נשים כושיות (לא יהודיות) ואפילו הולידו שם בנים ובנות. נשותיהם נשארו עזובות ועגונות. כדי לנסוע לברזיל, היה צורך בכסף רב להוצאות הנסיעה. בין היהודים התפתח מסחר משונה. אדם שרצה לנסוע לברזיל, פנה ליהודי עשיר, שישלם לו הוצאות הנסיעה, תמורת התחייבות בכתב, שבחוזרו הביתה למשפחתו, ולא חשוב לכמה שנים, את כל מה שיביא איתו מברזיל יחולק שווה בשווה בין שניהם. כי בדרך כלל אלה שחזרו מברזיל התעשרו מאד והביאו איתם כסף רב. אחד מאלה (מעירנו), ושמו נסים אברג׳ל שרצה גם הוא להתנסות בהרפתקאה זר פנה להרה״ג, רפאל אנקווה זע״ל, שהיה עשיר ובעל נכסים, ואמר לו, ברצוני גם אני לנסוע לברזיל. אינני רוצה לעשות העיסקה המקובלת, עם סתם אדם, שאולי תהיינה לי בעיות אתו, בזמן בואי. אבקש מכבוד הרב לממן לי את הוצאות הנסיעה, ואשאיר בידו כתב התחייבות, שכל הרכוש שאביא אתי, יחולק בינינו שווה בשווה. איכשהו העסקה סוכמה ביניהם והרב שילם לאיש את כל ההוצאות לנסיעה וקיבל לידו את כתב ההתחייבות.

יש לעיין שכמה מבין הנוסעים האלה לא חזרו בכלל למשפחותיהם ונשארו בברזיל עד שמתו שם. תופעה זו סבלו ממנה בעיקר נשים שנשארו עגונות עשרות בשנים עד אשר הרבנות הראשית במרוקו הנהיגה גט על תנאי, לכל אחד שרצה לנסוע לברזיל. הגט קובע שאם האיש לא יחזור לאשתו בעוד כך וכך שנים, הרי היא בחזקת מגורשת ויכולה להינשא לכל אדם אחר. אותו איש, נסים אברגיל, שעשה העיסקה עם הרב, חזר מברזיל והביא אתו רכוש רב. ביום שבת, אחרי תפילת שחרית, ערך סעודה גדולה לבני הקהילה, על שחזר בשלום למשפחתו. עוד לפני סיום הסיפור, אציין שבעירנו, היה אדם זקן, קרוב למשפחת אשתו של הרב אנקווה. איש זקן זה ושמו בנימין אסראף (המוכר לי – ח.ד.), היה בעל חכמת חיים נדירה ובעל תבונה רבה. הוא קנה לעצמו בפני הבריות תואר של יועץ בחזקת עורך דין. ואכן, בשכל ובתבונה טבעית רבה, הוא פתר כמה בעיות שהובאו בפניו.

במוצאי שבת ההיא, הלך לביתו של נסים אברג׳ל ואמר לו ״יחד עם השמחה שחזרת לביתך, הרגשתי שאתה בכל זאת עצוב, ושמחתך אינה מלאה״. ״אמת״ הוא עונה לו ״הרי כבר למחרת אלך לבקר את הרב, ואתן לו את חלקו – מחצית הרכוש והממון שהבאתי אתי. האם יש לי מנוס מההתחייבות הכתובה שהשארתי בידו? ״ ״תן לי סכום מסויים, ואעוץ לך עצה, שהרב לא יקבל ממך אפילו פרוטה אחת״. למחרת היום האיש הלך לרב, הביא אתו שתי שקיות ובכל אחת מהן בדיוק מחצית ההון שהוא הביא אתו, הניח על השולחן שתי השקיות. ״הנה, כבוד הרב, חלקך בשקית אחת וחלקי בשקית שניה. אבל רצוני לומר לכבודו (בהתאם לעצה שקיבל מאת ימין אסראף), כסף זה הרווחתי אותו באיסורים חמורים, אכלתי מכל הבא ליד, בשר חזיר ובשר בהמות לא כשרות. נשאתי אשה כושית שאינה יהודיה והשארתי בנים בחזקת ממזרים, ועוד עבירות חמורות, שהעונש עליהן הוא בגיהנום. כפי שהרב השתתף אתי בריווח, אני מבקש בכתב שכבודו יהיה גם שותף לכל העבירות החמורות שעברתי עליהן, ושהעונש יפול על שנינו״. הרב ידע איכשהו מי הציע לו עצה מתוחכמת זו. ״קח ממני את הכסף הטמא שלך. שלם לי רק דמי הנסיעה שנתתי לך. ובפניך אני קורע את כתב ההתחייבות שהשארת בידי, ובזה אני פוטר את עצמי מכל העבירות שדרכן השגת הכסף הטמא הזה״. וכך היה. הרב ויתר על חלקו, ויצא נקי מכל עבירה. ימין אסראף קיבל דמי שכר הצעתו מידי נסים אברג׳ל, שכלל לא חשב בינתיים על העונש המגיע לו, בעבור אותן העבירות. ״ותבונה בלב יועץ״.

עין רואה ואוזן שומעת סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל

הרצל מול פארוק

בעובדי בדואר, עבד אתי ערבי בשם זמורי אל-בכראווי. הוא היה נשוי לאשה יהודיה, מסעודה ממראכש, שבכל זאת שמרה על יהדותה מבחינות רבות. אפילו האוכל בביתה היה כשר. הערבי הזה, התיידד אתי טוב מאד, אבל למטרות מסויימות כדי לדעת היטב את פעילותי הציונית, כי הוא ערבי לאומני מובהק, וידע איך להיות אדם מזוייף ודו-פרצופי. מדי בוקר, בלכתו לעבודה היה עובר דרך הבית שלי, אומר ״בונג׳ור״ לבת שלי ונותן לה נשיקה. הוא יזם כמה פעולות נקמניות נגדי אפילו רצח. והודות לאשתו ידעתי על מזימותיו, ואף ניצלתי שלש פעמים ממוות בטוח.

יום אחר הוא אמר לי: ״חנניה, זה שנים שאנו מכירים זה את זה, ואף פעם לא ביקרת אצלי ולא ביקרתי אצלך, אני מזמין אותך לפגישה חברית אצלי בבית״. נענתי לרצונו ובקשתי ממנו לא להגיש בישולים ודברי בשר, אלא פירות וירקות, שתיה וכו'.

הכרתי גם את אביו ואת אחיו שהיו נחמדים מאד. ורחוקים מדעותיו הלאומניות.

ביום שנקבע באתי לפגישה. לתדהמתי מצאתי עוד כעשרה ערבים, כנראה שהוא הזמין אותם להכיר אותי אישית.

בשבתנו בחדר האורחים, ראיתי שהוא הניח וסידר על המזנון סמלים ערביים שונים: ספר הקוראן, דגלים קטנים של כמה מדינות ערב ופסל קטן של פארוק – מלך מצרים. שוחחנו ברוח טובה על כל מיני נושאים: יהדות, ציונות, ארץ ישראל וכו'. נזהרתי מאד להתנהג בתבונה, וברוח סובלנית. ידעתי איך שהוא על המטרה הנכונה של הפגישה. נחשפתי לעיני כל הלאומנים הערבים, ומאז התנהגתי ביותר זהירות. הפגישה נגמרה כאילו ברוח טובה.

אחרי חודשים, אמרתי לו: ״זמורי, הגיע הזמן שאחזיר לך טובה תחת טובה, אני מזמין אותך ואת חבריך לפגישה בביתי״.

לפני הפגישה סדרתי על המזנון: ספר תנ״ך, דגל התנועה הציונית, כמה דברים מתוצרת ארץ-ישראל, ופסל קטן של הרצל שהיה לי, ועם זה תעודת הבן שלי אוריאל, שנרשם בספר הזהב של הילד מטעם ״קרן הקיימת לישראל״.

אשתי התנגדה לסידורים אלה בכל תוקף, באומרה שזה ימיט עלי שואה. לא קבלתי את דעתה. ביום המועד, זמורי בא לביתנו עם שבעה ערבים, כנראה מאותם שהיו בפגישה הראשונה. הכיבוד היה עשיר מאד, השיחה בינינו היתה שטחית ביותר כנראה שהם נדהמו ממה שראו. נתנו לי מתנה ועזבו הבית ברוח צנונה ביותר.

למחרת היום בא אלי זמורי ואמר לי: ״ניקרת לי ולחברים שלי את העיניים בדברים שהצגת על המזנון״. עניתי לו: ״א) הדברים שראית על המזנון שלי, לא היו למענך או למען חבריך, תמיד הם מונחים על המזנון שלי. ב) אני לא אמרתי מלה על מה שהנחת בכוונה על המזנון שלך. אתה ערבי, ואני יהודי וכל אחד מאתנו יש לו השקפת עולם משלו. קבל את זה בהבנה, על אף שאני יודע מה המזימות שאתה רוקם נגדי. אמשיך בדרכי עד אשר אתה תבין. שאין כל שנאה בינינו״. הסוף ידוע.

פגר חתול שלא היה בתנאים הכתובים

שליחים (שדרי״ם) רבים, הגיעו למרוקו מארץ ישראל לאיסוף תרומות, כי יהודי מרוקו תרמו רבות למוסדות הישוב הישן בא״י (ראה ״שלוחי א״י, מאת אברהם יערי). רוב השליחים היו ממוצא ספרדי, ובעיקר מקרב יוצאי מרוקו, שעלו לא״י בתקופות שונות. הם נקבעו במיוחד בגלל ארץ מוצאם (מרוקו) שתנאי החיים של היהודים בה היו ידועים להם, ומרצונם קיבלו על עצמם תנאים אלה. בתקופה מסויימת נשלח למרוקו שד״ר אשכנזי, מטעם מוסדות חברון. בהגיעו למרוקו, הוזהר מפני הגזרות החמורות שהונהגו אז על יהודי מרוקו (גזרות אלה לא היו ידועות לו), מחשש שיקים שערוריה אם פעם ייפגע על ידי הערבים. בשומעו אזהרה זו, החליט ללכת למושל העיר המוסלמי ואמר לו ״אני באתי מארץ הקודש לאסוף תרומות לעניים ולמוסדות צדקה, למוסדות ״המוגרבים״ (יוצאי מרוקו) החיים בדלות ובחוסר כל. שמעתי והוזהרתי, שבמרוקו קיימים תנאים מיוחדים וגזרות על היהודים. ברצוני לדעת אותם כדי שאסתגל להם גם אני״. המושל אמר לו ״קח דף נייר ורשום: היהודים חיים בנפרד ברובע שנקרא ״מללאח״. ברובע זה איש לא מתערב בענייניהם. אם כי, מדי פעם, יש התנפלות עליהם, שוד והרג מטעם כמה שבטים ערביים, שמורדים בשלטון. היהודי חייב ללבוש רק בגדים שחורים, אסור לו, מחוץ ל״מללאח״ לרכב על חמור או על כל בהמה. בעוברו ברובע המוסלמי, הוא חייב להחזיק את נעליו ביד וללכת יחף. לא פעם קורה שערבי כלשהו נותן לו מכה על הראש ואומר לו ״האדא מא כ׳ללאוולך ג׳דודך״(זה מה שהורישו לך אבותיך), ועוד כמה גזרות אחרות״. השד״ר אומר למושל ״גם בארץ הקודש, הערבים מתנכלים ליהודים, אבל לא בתנאים קשים כאלה. על אף היותי בעל נתינות זרה, למען הצלחת שליחותי, אני מקבל על עצמי גזרות אלה, אם כי בכוחו של המושל לבטלן. כי הרי לשנינו, אתה ואנחנו, יש לנו אב אחד״.

יום אחד, בצאת אותו שד״ר לסייר ברובע המוסלמי, התנפל עליו ערבי אחד ואף לקח פגר חתול מת שהיה ברחוב וזרק אותו על פניו. השד״ר התנפל על הערבי והנחית עליו מכות נמרצות. מוסלמים עוברי אורח נטפלו לרב, היכו אותו והביאו אותו בפני מושל העיר. המושל אומר לרב ״הרי הזהרתי אותך מראש, ולמה הכית את הערבי״. ״אדוני המושל״ אומר לו הרב ״הרי רשמתי בפני את כל הגזרות הקשות החלות על היהודים, עליהן חתמת במו ידיך, אבל לזרוק על יהודי פגר חתול, זה לא כתוב בין הגזרות שרשמתי״. המושל ראה שהרב צודק בטענתו, שחרר אותו והעניש אותו ערבי שזרק עליו את פגר החתול, ואף הקל במקצת את הגזרות הבלתי מוצדקות שנגזרו על היהודים, בזכות אותו שד״ר. ״חוכמת חכם תיישר את דרכו״.

דמי שכירות בזמנם אפילו בשבת-חנניה דהן

עין רואה

דמי שכירות בזמנם אפילו בשבת

רב העיר שלנו (סאלי) ושמו הרב אפרים חסן, היה גם בעל נכסים. מלבד מה שהיה לו ברובע היהודי, הוא גם בנה כמה חנויות להשכרה מחוץ לחומות ה״מללאח״. אחת מהן הושכרה ליהודי, שפתח בה מספרה, ושמו אליהו ועקנין. בכל חודש בעל המספרה שילם לרב את דמי שכירות החנות, באיחור של כמה ימים. הרב בא אליו ותבע ממנולשלם דמי השכירות בכל ראש חודש בדיוק ללא כל עיכוב. פעם חל ראש חודש

בשבת. בעל החנות הכין בכיסו דמי השכירות וחיכה לרב עד שיצא מבית הכנסת, בערב שבת. עקב באגודל, היהודי הלך בחשאי מאחורי הרב. בהיכנס הרב לביתו, התחיל בקבלת שבת ״שלום עליכם מלאכי השלום…. וכוי.

היהודי נכנם לביתו של הרב, בירך אותו בברכת ״שבת שלום״. הרב בהפתעה שואל אותו ״מה באת אלי באופן דחוף בליל שבת״. עונה לו: ״היום ראש חודש, ולפי בקשתך שלא לעכב אפילו ביום אחד את תשלום דמי השכירות של החנות, הנה הכסף״. הניח אותו על שולחן השבת של הרב ויצא. הרב נשאר במבוכה ולא ידע מה לעשות בכסף זה שהונח על שולחנו בליל שבת. לא היה עם מי לדבר, כי היהודי עזב כבר את ביתו של הרב. בלית ברירה, כדי לא לגעת בכסף, כיסה הרב את הכסף במפית שולחן, שם עליו צלחת עד למוצאי שבת.

ביום ראשון בא אליו הרב ואומר לו ״איזו עבירה חמורה גרמת לי בליל שבת״. ״עשיתי כבקשתך, כבוד הרב, ושילמתי לך את שכר החנות בזמנו, ולא אמרת לי איך לנהוג אם ראש חודש יחול בשבת או ביום חג״, הרב ענה לו: ״מותר לך מהיום והלאה לעכב התשלום לכמה ימים״.

היהודי ידע שאפילו סתם שומר מצוות לא יקבל כסף ביום שבת, אלא רצה ללמד לקח את הרב, שלא יהיה קפדן כל-כך לגבי תשלום דמי השכירות.

מות הכלב במקום תרומה לשד"ר מארץ ישראל

בעירנו סאלי היה רב וחסיד גדול, ושמו ר׳ רפאל ביבאס ממשפחת רבנים גדולה, הקבורה בחלקת מקום מיוחד בבית הקברות שלנו והנקראת ״ישיבת רבני ביבאס״. הרב הנ״ל עלה לא״י והשתקע בטבריה, שם הקים תלמוד תורה גדול, ששמו הלך לפניו בכמה ארצות. מדי פעם היה בא למרוקו ולארצות אחרות לאסוף תרומות ונדבות לתלמוד תורה שלו שבטבריה. בבואו לאסוף נדבות, היה מזמין אליו לשיחה איש איש, מדבר על לבו וקובע אתו סכום הנדבה אפילו בתשלומים. הוא הקים בעירנו קופה מיוחדת לתרומות אלה, שבראשה עמד אדם מכובד, בן אחותו, ושמו יוסף אבן צור. פעם אחת הזמין אליו אדם בעל אטליז (לא כשר) בשוק המרכזי של השוק האירופאי בעיר רבאט השכנה, והוא בן עירנו. דיבר איתו על התרומה ולא הגיעו להסכמה על הסכום שהרב דרש ממנו. תוך כדי הוויכוח ביניהם הרב אמר לו ״שמעתי שבין יתר הנכסים שלך, יש לך כלב גזעי ונדיר ששוויו עולה בהרבה על סכום התרומה שאתה מציע לי״. שניהם נפרדו מבלי שבעל האטליז יסכים לסכום התרומה שהרב קבע לו.

למחרת היום, באופן פתאומי, הכלב לקה במחלה מסויימת, התפגר ומת.

בעל הכלב האמין שיד הרב היתה בדבר, ומפחד אסון אחר שיכול לקרות לו, חזר לרב ונתן בידו את מלוא התרומה שהרב ביקש. הכלב מת והתרומה שולמה במלואה. בענין הרב הנ״ל אני חייב להביא כאן סיפור אישי הקשור אליו.

בהיותי עוד צעיר לימים, נהגתי לקרוא בל בוקר בפני קהל המתפללים. מראשית התפילה עד לעליית החזן לתפילת היוצר. קריאתי היתה ברורה ומסודרת מילה במילה. יום אחד הרב ביבאם בא להתפלל בבית הכנסת שלנו. בתום התפילה, שהיה מדקדק בה הרבה, ביקש להביא לפניו את אותו נער (אני) שסידר את התפילה. הופעתי בפניו, נשקתי את ידיו והוא אמר לי: ״בכל יום תשב על ידי, ותסדר התפילה כפי ששמעתי מפיך, וכל יום אשלם לך ריאל אחד״. מה ראה בי, אינני יודע. וכך בכל יום סידרתי התפילה בפניו מילה במילה. וגם הציע לי לא לבוא לבית הכנסת במכנסיים קצרים, ולא לגלות את בלורית שערי, אלא לכסות את כל הראש במגבעת שהייתי חובש.

באותה שנה היה יוסף אחי חתן מסיים ביום שמחת תורה. ערך סעודה גדולה, אליה הזמין גם את הרב ביבאס. דרכו של הרב היתה שלא לאכול שום דבר, מלבד ביצה אחת של תרנגולת שגדלה בבית אחותו. באותה סעודה ביקש ממני ללכת לאחותו, להביא לו את הביצה שהטילה התרנגולת, כשהיא שלוקה ומבושלת. הוא היה חסיד מופלג.

בהיות הרב בעירנו ניצל הזדמנות לקרוא ביום שבת אחר הצהריים אסיפת נשים. בהרצאתו בפניהן דיבר על שני נושאים: א. לאסור על כל הנשים ללבוש שמלה בשרוולים קצרים ומחשוף. ב. שמהיום והלאה לא ישתו תה עם נענע טרי, מחמת תולעים, אלא ישימו הנענע כמה ימים בשמש, עד שיתייבש וימותו התולעים. וכל מי שלא תשמע בקולו, תהיה מוחרמת ומנודה.

האמת היא, שעל אף אזהרתו של הרב רבים המשיכו להכין תה בנענע לא מיובש. ״דברי חכמים (לא תמיד) בנחת נשמעים״.

עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן

עכשיו, כדאי להיקבר כאןעין רואה

רב רפאל אנקווה – רבה של יהדות מרוקו, ובן עירנו סאלי, פנה לר׳ אברהם מויאל, שהיה חזן קבוע בבית הכנסת שלו, וביקש ממנו להתלוות אליו, לבית הקברות, להשתטח על קברי צדיקים מפורסמים שהיו קבורים שם. שניהם נסעו במונית למקום.

| הרב אנקווה ראה שבית הקברות פרוץ ללא חומה ובהמות הערבים מתהלכות שם ומחללות את קברות הצדיקים בגילוליהם (בצואתם). ר׳ אברהם מויאל היה אז גזבר הקהילה. הרב אנקווה אומר לו ״לא אחזור למקום הזה עד ליום מותי. על אף שהקהילה שלנו עניה ומרודה, עזוב בינתיים את צרכי העניים, וטפל קודם כל בענייני בית הקברות. לגדר אותו בחומה, לבנות שער שיהיה נעול וייפתח רק לעת הצורך ונסיר חרפה זו מעלינו״. ר׳ אברהם עונה לו ״אין לי פרוטה בקופת הקהילה אפילו לצרכים הדחופים של העניים, ומאין יבוא עזרי, השם ירחם, חשוב על ענין זה, וממקום אחר השם יעזור וישלח שלומיו״.

דרישתו או יותר נכון תביעתו של הרב אנקווה העמידה את ר׳ אברהם במצב קשה, אבל הלך מתוך אמונה, שאולי בזכותו של הרב יימצאו הכספים הדרושים לכך.

עיסוקו של ר׳ אברהם היה במסחר תה וסוכר בסיטונאות. הספקים שלו היו האחים טולדנו מכזבלנכה. עשירים מאד, שהיו מפיצי התה (מסין) בכל מרוקו. יום אחד נסע ר׳ אברהם לכזבלנכה לקנות סחורה. הוא מצא אחד מהאחים טולדנו שרוי בדאגה כלשהי ורוחו לא טובה עליו. לשאלתו ״מה קרה לך, מר טולדנו״ ענה לו: ״טוב שבאת, אני שרוי בדאגה מסוימת. אתה יודע שאין לי בנים ואשתי עקרה, ופעם הצעת לי לבוא אתך אל הרה״ג רפאל אנקווה, והוא יתפלל בעדה, שאלוהים יפתח את רחמה ותוליד בנים, וכך עשיתי. מצד אחד, אני שמח להודיעך שאשתי הרה ועומדת בקרוב ללדת, ומצד שני, אינני יודע במה לגמול לרב על חסדו, ביודעי שהוא אינו מקבל מתנות, ואיני יודע מה לעשות״. ר׳ אברהם עונה לו ״תפילת הרב נתקבלה כפליים, בעזרת השם יוולד לך בן וקראת אותו רפאל על שמו של הרב. ושנית אספר לך מעשה שהיה. הוא סיפר לו על ביקור הרב בבית הקברות ומה שדרש ותבע ממנו. הקהילה שלנו עניה מאד, ולא מצאתי דרך איך למלא את בקשתו של הרב לגבי בית הקברות שלנו״. מר טולדנו אומר לר׳ אברהם ״הצלת אותי מדאגתי. לך ועשה מה שהרב אמר לך, וכל ההוצאות עלי. ואם תרצה עוד היום אתן בידך צ׳ק בנקאי ״בלנקו״, כלומר ללא ציון הסכום, ובגמר העבודה, תכתוב את כל הסכום הדרוש לך.״ למר טולדנו נולד בן וקרא אותו רפאל על שמו של הרב. ר׳ אברהם הזמין קבלן בנין, אשר טיפל בשיקום בית הקברות. נבנתה חומה מסביב, תוקנו כבישים פנימיים, הותקנו ברזי מים, הוקם אולם גדול לטהרת הנפטרים וכוי.

לאחר שבית הקברות קיבל צורה פנימית וחיצונית כראוי, ר׳ אברהם בא להרב אנקווה ואמר לו, זה זמן רב שלא עלינו לבית הקברות, לביקור ותפילה ליד קברי הצדיקים. אומר לו הרב ״אני לא אחזור עוד לאותו מקום.״ ״בוא הפעם ותופתע ממראה עיניך״.

שניהם עלו לבית הקברות, והרב אנקווה אמר לו ״האם מדובר בבית קברות אחר?״ ״לא ולא, זה אותו בית קברות שפעם ביקרת בו והיום פניו השתנו״.

הרב אנקווה לא יכול היה להסתיר את התרגשותו ממה שעיניו רואות ואמר: ״בזכותך, נוח לי עכשיו להיקבר במקום מכובד זה. זהו חסד של אמת שעשית עמדי. אבל מהיכן השגת כל כך הרבה כסף.״ ר׳ אברהם סיפר לו כי הכל מתרומתו של מר טולדנו.

הרב אנקווה שלח לקרוא למר טולדנו, בירך אותו על הולדת הבן וגם לא חסך דברי תודה, על מצוות שיקום בית הקברות.

בשנת תרצ״ה (1935) נפטר הרב רפאל אנקווה. קברו הפך למקום ״זיארה״ בל״ג בעומר, עשרות אלפים באו לבקר בקברו, במקום הקבר של ר׳ עמרם בן דיוואן, בעיר וואזאן, שהיה מושך אלפים רבים בל״ג בעומר.

הקהילה העניה של סאלי התעשרה מאז, בזכות ההכנסות על קברו של הרב רפאל אנקווה זצ״ל. הנה אם כן, ברכתו של הרב הביאה ישועה גם למר טולדנו, וגם לקהילתנו העניה.

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

הכהן שנאלץ להתגרש מאשתועין רואה

סיפור זה שמעתי מפי אמי ז״ל (ח.ד.) והוא ידוע ברבים. הרה׳׳ג רפאל אנקווה קרא באחד המקורות של פסקי-דין שכל מי ששם משפחתו הוא ״אל-קסלאסי״, (או כסלאסי) הוא מזרע הכהנים. הרב הנ״ל נזכר שאחד מבני עירנו, ששם משפחתו ״אל-קסלאסי״, היה נשוי לאשה גרושה שלפי ההלכה אינה מותרת לכהן. הזמין אליו את האיש ואמר לו ״באחד המקורות מצאתי שלפי שם משפחתך אתה מזרע הכהנים. לא יכולתי לבדוק הענין, אבל אני סומך על קביעתו של מחבר הספר, ואפילו אם הדבר הוא רק בבחינת ספק, הרי אתה עומד בפני בעיה מסובכת. בהיותי סומך על מה שקראתי, על אף שלא מצאתי כל סימוכין לכך, ניסיתי גם כן למצוא רמז לדבר, ועלה בדעתי כהשערה בלבד שהשם הוא ״כסלסי״ בר"ת: כהן, ספק לא, ספק יש). עכשיו יש לך שתי אפשרויות: או שתיש
אר עם אשתך שאתה אוהב, ומה גם שאין לכם עוד ילדים, ותוותר על הכהונה שלך, או שתתגרש ממנה״. האיש, בשומעו דברי הרב, הוכה בתדהמה, כי באמת הוא אהב מאוד את אשתו. אמר לרב ״תן לי כמה ימים לחשוב״. לא סיפר זאת לאשתו, אלא לאחר שהתייעץ עם עצמו.

לאחר כמה ימים בא לרב ואומר לו ״חשבתי וחשבתי, והחלטתי לשמור על היחוס שלי מזרע הכהנים, על אף שאני מאוד אוהב את אשתי״.

האיש, בצער רב, התגרש מאשתו. אמי ז״ל סיפרה לי שמרוב אהבה שהיתה ביניהם, לאחר הגירוש כל אחד מהם ישב שבעת ימי אבל מרוב צער הפרידה.

נושא זה, על אף שלא נבדק ביסודו, היכה בתדהמה את כל הקהילה. ומי יחלוק על דעתו של הרב? מאז, אותו איש נקרא כהן אל-קסלאסי, ונעשה כהן לכל דבר.

אגב, בקרב יהודי המזרח קיימים הרבה כהנים בעלי שם כפול: כהן־קצב, כהן־ארזי, וכדומה, ויתכן מאוד שגם כסלאסי הוא כהן־כסלאסי.

הרב המשותק שהלך על רגליו

עת עסקתי בכתיבת הספר ״מקורות השירה היהודית במרוקו״, הגיע לידי ספר בבתב־יד, מאת ר׳ יוסף אסבאג מעיר מכנאס. מלבד כמה חידושים שיש בספר זה, יש בו גם כמה שירים מאת המחבר. בהקדמה על אחד השירים, הוא כותב שחיבר השיר על נס גדול שקרה לו. המחבר לקה בשיתוק שתי רגליו, ולא היה יכול ללכת. יום אחד, ביקש מבניו להביאו לקברו של הצדיק ר׳ דוד בוסידאן, הקבור במכנאס ומפורסם במעשי נסים שלו.

בניו הביאו אותו לקבר בצהרי היום. ביקש מהם לעזוב המקום ולהשאירו לבד ליד הקבר. בבכי מר התחיל לקרוא כמה מזמורי תהילים, הפיל תחינה בפני קבר הצדיק וביקש ממנו שבזכותו יבקש מהאל יתברך לרפא אותו ממחלתו. תוך כדי כך נפלה עליו תרדמה וישן ליד הקבר. והנה באמצע השינה, הוא שומע קול מדבר אליו מתוך הקבר: ״קום, תפילתך נתקבלה, חזור הביתה על רגליך ללא עזרת איש״ חזר על רגליו, אל בניו שחיכו לו בשער בית הקברות, ולא יכלו להאמין לנס הגדול שקרה לאביהם בזכות הצדיק ר׳ דוד בוסידאן. אין כל ספק בדבר, כי זה נכתב בידי מחבר השיר. תפילתו נתקבלה, וזכות הצדיק עמדה לו.

פדיון הבכור ביום חתונתו

אחד הסיפורים לעיל, סיפרתי על כך שבתקופה קדומה הרבה אנשים מעירנו, וממרוקו בכלל, היו נוסעים לברזיל, לסחור עם הכושים שם ולנצל את תמימותם. רובם היו משאירים נשותיהם עגונות, מהם חזרו לאחר הרבה שנים, ומהם נשארו שם עד יום  מותם. אחד מעירנו, רק לאחר שנולד לו בן בכור, למחרת יום הכניסו בברית אברהם אבינו, נסע גם הוא לברזיל מבלי לפדות מידי הכהן את בנו הבכור. מאז נסיעתו לא נודע עליו מאומה. הבן הבכור הגיע לפרקו ועמד להתחתן, אלא שרב העיר עיכב החתונה, ביודעו שבחור זה לא עבר פדיון הבן, ולא יוכל לערוך חתונה עד אשר ייפדה מידי כהן כדת והלכה (הבחור הזה הכרתי אותו אישית – ח.ד.).

הרב מצא דרך הלכתית איך לפדות חתן זה לפני חתונתו. בסופו של דבר, נמצא שהוא יוכל לפדות את עצמו מידי כהן, וכך היה. הבחור, לפי הוראות הרב, פדה את עצמו מידי כהן ורק אחר כך הותר לו להתחתן.

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

הוצאת דיבה על פרנס הקהילהעין רואה

פני הסיפור הזה יש להקדים ולומר, שבמרוקו, מלבד המסים הנהוגים בכל מקום, היה עוד מס מיוחד. אדם שנכנס לעיר והביא איתו סחורה מסוימת, היה חייב לשלם מס מיוחד שנקרא ״דרווא די פורט״ (מס השער). מלבד זאת, מכירת סיגריות ומשקאות חריפים כגון ״מאחייא״ (כעין עראק), היו כמונופול בידי השלטונות, ומכירתם ניתנה ברשיון מיוחד, רק לנכי מלחמה. מכירת ה״מאחייא״ ללא רשיון היתה כרוכה בקנס חמור, ואפילו במאסר. היהודים שאהבו מאד את ה״מאחייא״ היו עושים אותה בסתר בבתיהם, תוך כדי סיכון.

אחד מקרוביו של ר׳ אברהם מויאל, שהיה גזבר הקהילה, נתפס בשערי העיר כשבמזוודה שלו היו מוסתרים כמה בקבוקי ״מאחייא״. הוא היה מחשובי בני הקהילה, ושמו יוסף סיריזו, בעלה של אחותו של ר׳ אברהם הנ״ל.

האיש נתפס והוטל עליו קנס כספי די גדול שאם לא ישלם אותו, ייכנס לבית סוהר.

הרב רפאל אנקווה קרא לר׳ אברהם הנ״ל ואמר לו ״אתה גזבר הקהילה, שלם את הקנס מקופת הציבור ושחרר את האיש״.

ר׳ אברהם לא קיבל את עצת הרב ובצדק. ״מה יאמרו עלי, שלקחתי מכספי הציבור ושילמתי הקנס בעבור שחרור קרוב משפחתי״. ר׳ אברהם השיג הכסף הדרוש בדרכים אחרות, שילם הקנס ושיחרר את קרוב משפחתו.

למחרת היום, ציון חיות, שחתר תמיד להיבחר כראש ועד הקהילה, בא לרב ואומר לו: ״איך ר׳ אברהם מויאל, פרנס העיר, מרשה לעצמו לשלם קנס בעבור קרוב משפחתו מקופת הציבור?״. הרב פנה אליו ״אתה אדם רע, מוציא דיבה על פרנס העיר, שהוא נקי מכל פשע. הקנס לא שולם מקופת הקהילה, אתה אדם מוביל סתם רכילות על אדם ישר והגון ואני מודיע לך כל זמן שאהיה בחיים, לא אתן את ידי שפעם תעמוד בראש הקהילה״.

בהישמע הדבר, בא ר׳ אברהם בפני הרב ואמר לו ״האם לא צדקתי מחשש לשון הרע״. אמנם לאחר פטירתו של הרב אנקווה, ציון חיות זה, בתחבולות שונות, נתמנה ליו״ר ועד הקהילה, אלא שבעניין מסויים הוחלט מטעם השלטונות להדיחו ולא למנותו לראש ועד הקהילה, בגלל מעלליו הבלתי הגונים. ואני אישית הייתי מעורב בהדחה זו.

ויכוח בין חאג' ובין רב על מלחמת העצמאות

אחד הסיפורים סיפרתי על הידידות שהיתה בין ר׳ אברהם מויאל ובין חאג׳ אל-בהלול, ממשפחת המלוכה, שהיה מדי יום יושב בחנותו של ר׳ אברהם ומשוחחים יחד על כל מיני נושאים. החאג׳ הזה היה איש משכיל ובעל משוא פנים בקרב הערבים. בפרוץ

מלחמת העצמאות בא״י, החאג׳ הדיר את רגלו מביקור בחנותו של ר׳ אברהם. ר׳ אברהם חשב שהחאג׳ חולה והלך לביתו לביקור חולים. בדופקו על הדלת, יצאה לקראתו השפחה המשרתת, ואמרה לו ״החאג׳ מבקש שלא תבוא אליו עוד״. ר׳ אברהם הרגיש שיש כאן עניין שלא כשורה, כי הרי הוא היה בין באי ביתו של החאג׳. יום אחד, ר׳ אברהם נסע כדרכו ברכבת לכזבלנכה, ופתאום באחד הקרונות של הרכבת, הוא רואה את החאג׳ ומקום פנוי לידו. ר׳ אברהם בא לשבת על ידו, והחאג׳ אומר לו ״לך ממני, אל תשב על ידי״. ר׳ אברהם אומר לו ״תרצה או לא תרצה, אני אשב על ידך, הרי כמו שני אחים אנחנו ותאמר לי מה עשיתי לך״. החאג׳ עונה לו ״אתה אישית לא עשית לי מאומה, אבל האחים שלך בפלסטינה הורגים את האחים שלי ללא רחמנות״.

ר׳ אברהם עונה לו ״טוב שדיברת ויש לי כמה תשובות על כך:

א.        הדבר מתרחש רחוק מאד מאתנו. אתם הערבים, ואנחנו היהודים, חיים בשלווה ובשקט זה מאות בשנים, ומה שמתרחש שם, אינו שייך לנו.

ב.         בפלסטינה יושבים יהודים ולא יהודים שהגיעו לשם, ואפשר, שאיזו מדינה כלשהי מסכסכת בין יהודים לערבים, למען האינטרסים שלה שם, כמו אנגליה למשל.

ג.         על אף שהסכסוך הוא בעיקר בין יהודים וערבים, הרי שנינו מאמינים ובני מאמינים. אצלנו כתוב שאין אדם מרים את ידו לפיו, אלא בגזירת שמים, וכל מה שנעשה בעולם אינו אלא גזירה מבורא שמים וארץ. והיה, אם הדבר הזה הוא מעשה ידי אדם, סופו להיבטל ויימחק מעל פני האדמה, ואם הדבר הוא גזירה משמים, איש משנינו לא יוכל לשנות אותו. בוא נחזור לידידות ששררה בינינו וניתן לזמן לעשות את שלו״.

החאג׳ אומר לו ״הרגת אותי. לי יש תחושה שהיהודים ינצחו, וכל ארצות ערב בסביבה יעמדו בפני מצב קשה מול חכמתם וכוחם של היהודים. הרי עמים רבים שעמדו נגד היהודים נכחדו ונעלמו מן העולם, והעם היהודי נשאר על אף הכול״. ר׳ אברהם ענה לו: ״במעשי שמים, לא אתה ולא אני נוכל להתערב.״ ״מה אומר לך, אתה צודק. נחכה ונראה איך יפול דבר״.

החאג׳ והרבי חיכו למה שיתרחש והתוצאה ידועה, והקשרים ביניהם חזרו לקדמותם במעט קרירות ואדישות לאחר שהיהודים ניצחו במערכה זו, ומדינת ישראל קמה על אף הכל.

סיפורי נשים צדקניות במרוקו

עין רואה

 

בבל הדורות ובכל קהילות ישראל נמצאו נשים צדקניות אשר בהליבותן הן שמרו על רוח ישראל בבית;. על אף שהן פטורות מכמה מעוות, הן הקפידו על עצמן יותר מהגברים על קיום מעוות בהקפדה ובה­­רבה. הן הרבו במעשי צדקה, דאגו לחינוך בניהם למסורת ישראל. גם כשלא ידעו להתפלל, והן פטורות מזה, מצאו לעצמן דרך לתפילה ולהתייחדות עם בוראן.

יכולתי להביא בפרק זה עוד עשרות של סיפורים על נשים צדקניות, ויש הרבה כאלה שלא ידעתי עלי הסתפקתי רק במה שידוע לי, מתוך זכרוני וממה שראיתי במו עיני.

צום שבעת ימים

מלבד המצוות המיוחדות וההכרחיות, נשים צדיקות החמירו על עצמן וקיימו מצוות מיוחדות שלא כתובות. אחת מהן היא צום שבעת ימים. הגברים נהגו לצום שני וחמישי. הצום מתחיל ממוצאי שבת ועד ליל שבת. אין אוכל ולא שתיה. האשה הצמה ממשיכה בעבודות בית, כביסה, בישול וכו' באופן רגיל, לתדהמת כולם. הכוחות הנפשיים היו אצלה יותר חזקים מהכוחות הפיסיים. בליל שבת, זמן הפסקת הצום, רבים באים להתפלל ערבית אצלה, עושים קידוש, נותנים לה לטעום ומגישים לה דברי תקרובת להפסקת הצום. על צום זה היא חוזרת פעמיים בכל שנה. רבנים רבים התנגדו לצום זה, והדוד שלי ר׳ דוד אדהאן אמר לי ״מי שימות באמצע צום זה כאילו איבד את עצמו לדעת, ואין לו חלק בעולם הבא״. על אף דעת הרבנים, הנשים הצדיקות לא ויתרו על מצוה מיוחדת זו, שאין למצוא אותה בקהילות יהודיות אחרות.

הערתי אני : הצום הזה נקרא בפי יהודי מרוקו " אסתייא "

 

סוליכה הצדיקה מתה על קידוש השם

סיפור זה התרחש בעיר טאנג׳יר. בשנת צדק״ת (1834). הוא מופיע במלוא פרטיו בסוף ספר ״מלכי רבנן״ מאת ר׳ יוסף בן נאיים ז״ל. הסיפור ידוע אצל רוב יהודי מרוקו. בכוונה אני חוזר עליו, בקצרה, למען אלה שלא שמעו עליו, ובפרט הצעירים יוצאי מרוקו או אחינו האשכנזים. בעיר טנגייר שבה התרחש הסיפור, לא היו רובעים נפרדים ליהודים ולמוסלמים, הם גרו זה ליד זה בשכנות טובה. משפחה אחת שכינויה חשואל, חתואל או חג׳יויל, גרה בשכנות ליד בית של ערבי אחד ושמו, וולד לאדינא. למשפחה זו היתה ילדה, בגיל 15-14, יפת תואר וטובת מראה, ושמה סוליכה (או בקיצור, סול). הערבי השכן, שם עיניו עליה, ולא ידע איך להשיגה. יום אחד, מסיבות בלתי ידועות, הנערה רבה עם האמא שלה, ושמה פאדינה, וקיבלה ממנה מכות.

הנערה ברחה מאמה, והסתתרה בביתו של הערבי השכן, שהיה עוד בחור צעיר. חשב בלבו, אם לא השגתי אותה בדרכים שונות, הנה כעת היא באה לידי, כלחמניה טריה.

בהיותה סגורה בביתו, והאמא שלה לא ידעה היכן היא נמצאת, הערבי התחיל לשדל אותה להתאסלם, ותהיה לו לאשה. והוא יפנק אותה מכל טוב.

סוליכה ענתה לו ״אני מודה לך על החסד שעשית עימי, להסתיר אותי בביתך, אבל ענין הנישואין לא בא בחשבון. נולדתי יהודיה, וכל ימי אישאר יהודיה״.

נוכח עקשנותה, הערבי מצא תחבולה. לקח שני עדים ערבים, אותם הוא שיחד בכסף, וביקש מהם לכתוב על נייר, שבנוכחותם סוליכה התאסלמה. הערבי הביא לשופט את כתב העדות המזוייף, הקאדי (השופט הערבי) קבע שלפי תורת האיסלם אדם שהתאסלם, וחזר בו, דינו דין מוות, ודין מוות הוא נתון רק בידי המלך בלבד.

הריצו מכתב דחוף למלך מולאי עבד רחמאן, שמקום מושבו היה בפאס. המלך, בתשובתו, ביקש להביא בפניו את הנערה.

שני משרתי השופט לקחו את הנערה כשידיה ורגליה קשורות. הם רוכבים על סוסים והיא הולכת אחריהם ברגל.

בהגיעם לעירנו סאלי, היא עברה ליד באר מים, וביקשה מהשומרים עליה, לתת לה לשתות קצת מים. הבאר הזאת נמצאת עד היום ואני(ח.ד) אישית מכיר אותה, כבאר יבשה ממים, ומליאה אבנים וקוראים לה ״אל-ביר די סוליכה הצדיקה״(הבאר של מוליכה הצדיקה), שנשים רבות באות אליה ומדליקים נרות לזכרה.

בסוף הובאה בפני המלך, שגם הוא שם עין עליה. כי התפעל מאד מיופיה.

ראשי הקהילה ובראשם הרב רפאל הצרפתי, ניסו בפני המלך להצילה מדין מוות, באומרם למלך כי זו רק נערה, ואין בכוחה להבין מה שהיא עושה או מה שהיא עשתה.

בכל זאת המלך קבע שסופה דין מוות, לאחר שלא נענתה גם לו. הוציאו אותה לרחבת העיר, ושם ערפו את ראשה במכת גרזן.

המון המתפרעים הערבים, רצו לשרוף את גופתה, אבל הרב רפאל צרפתי השתמש בתחבולה מסויימת, והיהודים הצליחו לקחת הגופה ולקבור אותה קבורה יהודית.

קברה הפך למקום ״זיארא״(ביקור בקבורות צדיקים) ונשים רבות נהגו להדליק נרות לזכרה.

 אולי עליה וכשמותה אמר שלמה המלך (בסוף ספר משלי) ״רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה.״ היא מסרה את נפשה על קדושת השם, בגבורה בלתי רגילה, ובאומץ לב.

כדאי לציין כאן, ש״מגן דוד״ – בית-ספר להכנת מורים עבריים, הכריז בכל מרוקו על תחרות חיבור עברי על נושא יהודי-מרוקאי. רבים השתתפו בתחרות זו, וכל אחד כתב על נושא מסויים. הרב חיים שושנה ממראכש, איש ספרות עברית מובהק חיבר חיבור ארוך על מות מוליכה הצדיקה. כל החיבורים נשלחו לא״י לבדיקה ולבחינה. בין השופטים היה גם נשיא המדינה יצחק בן-צבי, אשר קבע שהפרס הראשון מגיע לרב חיים שושנה, וכן היה.

 

האשה שפסלה את טבילתה

כאמור לעיל, באחד הסיפורים, על אף שקהילות מרוקו סיפקו שרותים דתיים שונים, לגבי מקוואות טהרה לנשים, וגם לגברים, היה רק מקווה אחד בבית הרחצה הצבורי ״אל-חממאם״. את מימיו לא היו מחליפים כל יום ונשים רבות התרחקו ממים מזוהמים אלה. לשם כך, כל יהודי שבנה בית, בנה גם בביתו מקווה טהרה אותו העמיד לרשות כל אשה הרוצה להיטהר. בדרך כלל הנשים היו הולכות למקווה רק בשעות הלילה, מבלי שאיש ידע לאן הן הולכות ואפילו לבית פרטי, רק בעלת הבית ידעה על כך. לכל אחת היתה מתלווה אליה האמא או החמות לעזרה ולהדרכה. בצאתן החוצה אחרי הטבילה, היו חוזרות הביתה כשפניהן היו רעולות במטפחת משי, כדי שאיש לא יכיר אותן.

אשה אחת, לאחר שעשתה טבילה כהלכה, יצאה לחזור הביתה בחשכת לילה, בעוברה בפינת הרחוב נטפל אליה ערבי אחד, ניסה להתעסק איתה ואף מישש בידו את חלקי גופה. במקרה עבר אדם אחד, הערבי נבהל וברח מהמקום.

בדרך כלל כל אשה שטבלה, בבואה הביתה, היתה מורידה הצעיף מעל פניה ונותנת אותו לבעלה, בזה היא רומזת לו שעשתה טבילה.

האשה בבואה הביתה לא עשתה כן כנהוג. בעלה בא להתקרב אליה והיא התרחקה ממנו וסיפרה לו את סיפור הערבי.

״בעלי היקר, אמנם עשיתי טבילה כהלכה, אבל לפי דעתי הערבי שנגע בגופי במחשבות זדוניות ובלתי מוסריות אני חושבת שטבילתי נפסלה. וגופי אינו עוד טהור, אבקש ממך לדחות זה עד למחזור הבא״. הבעל ניסה להסביר לה, שאין בזה דבר שיפסול הטבילה, אבל היא עמדה על דעתה, וכן היה – כאלה היו הנשים הצדקניות שמקפידות על עצמן.

בתקופת הנידה, הנשים נזהרו מאד, אפילו לא לחיצת יד לבעל, כל שכן לגבר זר. כל דבר שהבעל רצה, הגישה לו על-ידו, והיא לא נתנה לו דבר מיד ליד.

יש בידי הוכחה בדוקה על כלה שנתנה שוחד לאשה המטפלת בנושא, ולא עברה טבילה לפני חופתה. מקרה זה קרה כאן בארץ, אבל כבוד אלוהים הסתר דבר.

 

קריאת שמע בחשכה לאשה גוססת

אשה זקנה אחת היתה גרה ב״בית העניים״ של הקהילה, בו גרו עניים מחוסרי קורת גג. פתאום אשה זו נפלה למשכב, ושכניה הזעיקו את אנשי חברה קדישא לקרוא לה קריאת שמע. יש לדעת שבמרוקו(ואולי רק בקהילה שלנו) אין אדם (גבר או אשה) מת ללא קריאת שמע. ומי שלא זכה לקריאת שמע, אומרים עליו שאינו ראוי לכך ונענש מהשמים. וכאילו נפטר בלי אמונה יהודית. בקרב אנשי חברה קדישא היו אנשים ״מומחים״ לסימני הגסיסה, שאפילו רופאים התפלאו לשמוע מהם איך הם מכירים את סימני הגסיסה, והרגע של יציאת הנשמה.

המעשה של אשה זו אירע בליל שבת, והחדר בו שכבה היה מואר רק בנר אחד, ולא ניתן היה לראות את פניה כי רק דרך הפנים ניתן לראות את מצבה, מלבד סימנים אחרים.

הנר נגמר וכבה. כך שכל אלה שבאו לקרוא לה קריאת שמע נשארו בחשכה ואיש אינו רואה פני חברו. שלום, אחי ז״ל, ביקש מהיושבים לשבת בשקט מוחלט, כי הוא רוצה לעקוב אחרי קצב נשימתה של הגוססת. וכך היה. ברגע מסויים לפי אבחנתו אמר ליושבים, ״תתחילו בקריאת שמע, כי הגוססת היא לקראת הסוף״. וכך היה.

על זה אומרים אנשי הקהילה שלנו, אם שלום דהאן ושלום משעאלי יושבים יומיים-שלושה ליד מיטתו של הגוסס, סימן שמותו קרוב ובטוח.

״מומחים״ אלה למדו את תהליכי הפטירה, מתוך נסיון של שנים רבות, בשבתם ליד מיטתם של חולים גוססים, ואף פעם לא טעו באבחנתם.

הסיבה לקריאת שמע היא בעיקר שהנפטר ימות בחברה יהודית.

ואישה צדיקה זו זכתה לקריאת שמע אפילו בחשכה. רבים התפלאו על זה ששלום אחי, אפילו בחשכה ידע להבחין סימני גסיסה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר