רבי שלמה אבן וירגה


רבי שלמה אבן וירגה-שבט יהודה-השלשים ושנים

שבט יהודה 001

השלשים ושנים

במלכות פרס בזמן אחר קם איש יהודי ועשה עצמו משיח, והצליח מאד וקבץ אליו עם רב מישראל. וכי שמע המלך כל תקפו וכי כונתו לבוא להלחם עמו, שלח וקבץ ליהודים שבארצו ואמר להם, שאם לא יעשו עם האיש ההוא שיס­תלק מעליו שידעו נאמנה שיעביר את כלם בחרב רעה וישמיד טף ונשים ביום אחד. אז נקבצו יחדיו כל עם ישראל והלכו אל האיש ההוא ונפלו לפניו ארצה והתחננו מאד וצעקו ובכו שישוב מדרכו, ולמה ישים עצמו בסכנה וכל עניי עמו, כי כבר נשבע המלך להעבירם בחרב, ואיככה יוכל יראה ברעת כל  קהלות פרסי השיב דוד אלדוד: אני באתי להושיע אתכם ולא אביתם, ולמי יראתם? ומי יעמוד לפני? ומה יעשה מלך פרם ולא ירא ממני ומחרבי? שאלו לו: מה המופת שהוא משיח? והשיב כי הוא מצליח, ואין למשיח צורך אות אחר. השיבו: הרבה עשו כן ולא הצליחו! אז שלחם מעל פניו בחמה עזה.

ביום הב׳ שבו אליו בתענית וקטניהם לפניהם לשיכמרו רחמיו. אז אמר: למען רחמי הקטנים האלה כן אעשה, אם יתן לי מלך פרם ההוצאות שהו­צאתי להכנת מלחמה זו אשוב אל מקומי ולא אזיקנו! אמרו לו היהודים: ואיך מלך אדיר כמו מלך פרס יכנע לתת הוצאות לאיש יהודי? השיב הארור משיח השקר ואמר: אם תשובו פעם שנית אפילו יתן לי כל ההוצאות וחצי מלכותו לא אתפייס.     

וכי ראו היהודים רוע לבבו ואין טענת אמת מועיל, הלכו מרים ובוכים לפני המלך ואמרו: אדוננו המלך! בבקשת השררה וכתר המלוכה אין דת ולא טעם יספיק להעביר השטות למי שנשתטה בו, האיש ההוא ראינו בו כי הוא בענין זה שוטה מוחלט, איננו שומע בקולנו ובכל מה שאמרנו לו, כי שם נפ­שנו בסכנה עצומה ואנחנו נקיים, ועל זה נפלינו אנחנו, כי איך ישית אדוננו את לבו לדברי השוטה הזה? שאם יניחנו הוא יפול מעצמו, כמו שמצינו בכל דברי שקר כי יפלו באשר אין לו רגלים, וכמו האילן הנופל׳ כאשר אין לו שורש: דברים דברנו אל האיש ההוא מספיקות לשבר לב האבן, והוא בסכלותו עומד, ואמר לנו שאם יתן לו אדוננו כל מה שהוציא לעשות מלחמה זו ישוב לארצו, ויספיק כל זה להעיד איך הוא שוטה מפורסם. השיב המלך: ולמה קראתם אותו שוטה על זה? ואם העני אין לו אוצרות והוציא הוצאות בערבון ובטחון נצוח המלחמה והוא שב לדרכו — מה יעשה אם לא בדרך זו? לכן  מהרו ושובו אל האיש ההוא ואמרו לו כי מתרצה אני במה שהוא שואל, ושישלח בבטחון ואמונה איש אחד עם פנקסו, ומיד אשלם לו במעות יפים. וכן נעשה.

אחר ששב האיש ההוא ונתבטלה המלחמה צוה המלך וקבץ כל היהודים אשר במלכות ואמר להם: אחד משלכם בא אלי להלחם בי, וספרו לי כי היה בהסכמת כלכם, ולא חשבתם כי הרעה ישוב נגד פניכם. השיבו היהודים טע­נות מספיקות ולא הועיל. וסוף כל הדברים אמר להם: תנו לי ההוצאות מיד ואחרי כן אדעה מה לעשות לכם! וכאשר שבו לפייס ולדבר צוה ויתפשו כל ראשיהם במאסר חזק, ומתוך הצרה הוצרכו לתת הסך. ורבים מהם היו מו­כרים את בניהם למלאת הסך. ואחר שנתנו לו מה ששאל אמר שבעד עלבונו יקבלו הם עלבון זה, שילכו היהודים יחפים ושלא יוליכו מכנסים אלא עד הירך.

אמר יוסף ן׳ וירגה:

אני שמעתי מפי השר הנשגב והמרומם כמה״ר משה המון יר"ה שגזר עליהם שיוליכו עץ כבד ועב לאחוריהם תלוי מצואריהם ללעג, ולזה לא היו  יוצאים מבתיהם כי אם לנחץ גדול, כי זה היה מחזיר לו העץ לפניו, וזה מכה ומחזירו לאחוריו, והיו לשמצה וקלס לכל עובר ושב, ובכל רחוב וראש כל חוצות ימרו לבשת.

ספור היה מהמלך דון פידרו הזקן עם החכם ניקולאו די וואלינסיא.

אמר ניקולאו: שמעתי עליך, מלכנו, שרצון רוממותך לצאת למלחמה על אויביך אשר נקראו אינפיאיליש, ולמה ילך אדוננו אל האויבים אשר מחוץ ויניח אותם שבפנים ? והם היהודים אשר גדלה שנאתם אלינו, וכתוב בספרי­הם שאסור לתת לנו שלום, ומפי המכיר אותם שמעתי שהנוצרי אין ראוי שיקבל מן היהודי אלא האמצע, ופירושו, כי כשהגוי בא לעומת היהודי אז  אומר על הנוצרי: בא בשעה רעה! ובהתקרב אצלו אומר לו: שלום עליך, אדוני, והאל יחייך! ובהתרחק ממנו אומר לו: לך כקרח לגיהנם וכפרעה אל הים.

השיב המלך: אם שמעת באזניך ? השיב ניקולאו: מאחד מהם שבא לדתנו  שמעתי. אמר המלך: אין ראוי להאמינו, כי מי שהמיר דתו נקל לו להמיר הדברים, ועוד, כי השנאה מפאת הדת אינה אלא שנאה מקרית, כי הוא אינו מכוין אלא אהבת דתו.

אמר ניקולאו: אין אני דואג אלא מעזותם, אשר על פניך, אדוננו, יאמרו שדתך דת שקרית.

אמר המלך: יקרא אחד מחכמי היהודים ונשאל! וכשבא אמר לו המלך: יהודי החכם, מה שמך? אמר לו: אפרים ן׳ שאנג׳ו.

אמר המלך: כנראה הרכבה יש בך ומחציך ולמטה שבו אות הברית יקרא שמך אפרים, ומחציך ולמעלה נוצרי אתה, שכן יורה שמך שאנג׳ו.

השיב היהודי: אדוני המלך! שאנג׳ו שם המשפחה היא, והיא שנצי, אלא  שנשתבש בלשון העם.

אמר המלך: בתך הייתי מבקש כי הגדת לי משפחתך ?

השיב היהודי: אדוני המלך! אמרתי שאנג׳י להבדיל, כי כמה אפרים יש בחוצות, ואדוני המלך מבקש היה להכירני כיון ששאל את שמי.

אמר המלך: נניח זה, כי למה שהביאור לפני הלא הוא לשתשיב איזו משתי  הדתות טובה, דת ישו או דתך?

השיב החכם: דתי יותר טובה לי כפי עניני, אשר הייתי במצרים עבד לעבדים והוציאוני האל משם בנסים ואותות, ודתך טובה לך כפי ממשלתך התמידית.

אמר המלך: על הדתות מצד עצמם אני שואל, לא בבחינת המקבלים.

אמר החכם: אחר עיון ג׳ ימים אשיב לאדוני אם יראה בעיניו.

השיב המלך: יהי כן!

אחר השלשה בא החכם והראה עצמו כעוס ובפנים זועפות.

אמר המלך: מדוע פניך רעים?

השיב ואמר: כי קללוני היום על לא חמס עשיתי, ועליך, אדוננו, לריב את ריבי. והענין הוא, כי זה חדש ימים שהלך שכני למרחוק, ולשני בניו כדי לפייסם הניח ב׳ אבנים יקרות, ועתה באו הב׳ אחים אלי ובקשו ממני שאודיעם סגולת האבנים וההבדל שבין זו לזו. ואמרתי להם: מי היודע בזה יותר מאביכם ? הנה הוא אומן גדול בהכרת האבנים וציורם הנקרא לפידאריד, שלחו אליו והוא יגיד לכם האמת, ועל תשובה זו הכוני וחרפוני.

אמר המלך: שלא כדין חרפוך, וראוים לעונש.

השיב החכם: וישמעו אזניך, מלכנו, היוצא מפיך! הנה עשו ויעקב אחים  היו, ונתן לכל אחד אבן אחת, ואדוננו שואל: איזו יותר טובה ? ישלח מלכנו ציר לאבינו שבשמים, כי הוא הלפידאריו הגדול והוא יאמר הבדל האבנים.

אמר המלך: הראית, ניקולאו, פקחות היהודים ? וחכם זה ראוי לדורון וכבוד, ואתה יספיק לך לעונש, כי שקר דברת על עדת היהודים.

אמר ניקולאו: איך שיהיה, מחק המלכים הקדושים להכניע כל הדתות לדתו, ולמה לא יכניע לאלה?

השיב המלך: לא ראיתי מעולם שום הצלחה בדבר על צד הכרח, כי מיד שיעלם המכריח ישוב לקדמותו, כמו האבן כשתושלך למעלה מיד בסור כח היד תשוב אל מרכזה, וכן הרוח כשנכנס בבטן הארץ מיד קורע ושב ליסודו. לכן איעצך, ניקולאו, לא תלך אחר העם הזה בדרך ההכרח, אבל אפשר שתוכל להם בהוראת הרצון והסתה בהתמדה מיום אל יום, כי הדלף הטורד עם כל חולשתה עושה רושם באבן השיש עם כל תקפה, כל שכן שירשימו הלשו­נות הרכות בלב בשר. ושמעתי, כי חכם אחד רצה לייסר את בניו, ועשה מש­תה מלשונות רכות וקשות, וכלם היו מושכין את ידיהם מן הקשות והולכים אל הרכות, אמר להם אביהם: אי בני, אם כה תעשו בדברכם עם האנשים מה  טוב ומה נעים חלקכם!

השיב ניקולאו: גם מדרך זו אין תקנה, כי אינו ממנהג העם הזה לקבל עצה, וטבעו טבע הפתן, שכאשר יזקין יחרש מאזנו אחת, וכאשר יבוא המל­חש יטמין אזנו הב׳ בעפר כדי שלא ישמע, שכן אמר דוד: ״כמו פתן חרש יאטם אזנו״. וכתב שלח שר צבא טיטוס לרומי, והעתקתי נסחו אשר נעתק  מלאטין אל לשון עברי, והם דברי יושיפוש הגדול ליהודים היושבים על החומה, אביאנו לפניך! והביאו וקראו, וכה אמר:

״העם הנבחר, בני אברהם, תלמידי משה, תושבי ירושלם מעון השכינה משוש הארץ, יעלו נא לרצון דברי אלה על מזבח חכמתכם, ישמעו האזנים, יבינו הלבבות, יברח הזדון, ימשול השכל, יגזור הדעת בצאת חפשי מרשת התאוה, תדעו כי תשוקת הנצחון ישים בעליו מנוצח מקברו אשר כראו והוא לא ידע. אם שמעתם בן עיר אשר אמר לאלסכנדרא בבאו עלז מן המלחמה וכה אמר: אי אליסכנדרא, הנה באת שמח בנצחון המלחמה הקטנה — מי יתן שתנצח הגדולה!

אמר לו המלך: ואיזו גדולה יותר מאשר נצחתיי א״ל:

המלחמה הגדולה היא מלחמת יצרך! אנא, הבחורים, הכניעו יצרכם, ויגדל נא  כחכם להיות זקנים בזמן הבחרות, כי בזמן הזקנה אין צריך כח, והימים בעצמם ישיתו עצות בנפשכם, מה בצע כי יהיה לכם שכל כמו חכמים ותחיו כמו בעלי חיים ? וכיון שהאויב מבקש שלום ומבטיח קיום מקדשכם, למה תשימו אותו בסכנת האבדן ? האם יחמלו עליו אויביכם ? ואתם השלכתם האש  ראשונה! וי וי, מה יעשו חכמי יועצי ירושלם אשר נגד עצתם כל עצה נב­ערה וכל חכמה מגרעת ? איה יודעי בינה לעתים כאלה ? איה זרועות חזקות נעזרות בזכות הלבבות הטהורות משליכים אלף חצים ואחד לא יחטיאו ? ואתם אפילו אחד מאלף לא הזיק לאויב, ונשארתם כאניה בלב ים ורוח סערה סביבה ולפניה צור מכשול ולמעלה ממנה ענן ערפל, אש וגפרית, מלאתם  מקדש מדם נקיים והרשעים שלחתם חפשים! ומצד פירוד לבבכם, אם האויב הורג אחד מכם — אתם בעצמכם הורגים אלף. שמעו נא שרי קדש, כי אמר טיטוס: לשוא טרחתי להביא מרומי כמה סוללות, כי היהודים בעצמם כל אחד סוללה לחבירו! תדעו נאמנה, כי הבטחון בלי יושר כאניה בלי תורן. ולמה הצליחו הרומיים ? אלא ביושרם! הנה שמו בשוקי רומי בכל אחת  איש נאמן יודיעם בכל יום מי שבר אחד מדתי רומי ולא נמצא מי ששבר אפילו אחת, ואתם שברתם דתי אלהיכם כלם בכל יום: חללתם שבתות ה׳ מועדי קדש, לקחתם הבתולות הנאות מחדרי משכיתם וחיק אמותם,שאעפ״י שאמר החכם: אין זקן כל כך כבד מן הזוקן שאם יראה אשה יפה לא יחשוק, ואין בחור פרוש שלא ידאג,—זהו בשעת שלום, אבל בשעת מלחמה וספרי הסכנה פתוחים ראוי שלא יראה לכם ערות דבר, כמאמר מלככם, ואתם חטאתם בדבור, במחשבה ומעשה!

אליסכנדר שלא ראה אור האל היה מחזיק בידו אחת הרומח ובשנית מפזר לעניים, לשיחזיק יד ליד — ואתם בשתי ידים שפכתם דם צדיקים! עוד ראו מזל הרומיים צומח: הם מושלים עד ערי בריטאנייא ועד הרי הענקים, וגם אתם ראוי שתכנעו כאשר ראיתם רצון אלהיכם.

 השגיחו חכמת הטבע, כי הקנה יכנע לרוח חזק, והכנעתה היא רפואתה לשוב לעלייתה, כי כשיעבור הרוח תשוב לקדמותה. גם תבינו שלא התמיד הצ­לחת שום אומה אלא בהתמדת שלמותה: אנשי מדי עברו תורות השכל, וכעס עליהם האל והמליך אנשי כשדים, כעס עמהם והמליך היוונים, כעס עליהם והמליך הרומיים, כעם עליהם וימליך אתכם אם תטיבו דרככם.

ידעתי, כי העריץ שר צבא שלכם יאמץ את לבבכם בדברים שהיה ראוי להטיל מורך ולא אומץ, אתם לוקחים מן האיש ההוא עצות רבות, תדעו באמת, כי לא יועילו מאה עצות מאיש אחד מה שיועיל עצה אחת ממאה אנשים, והשפעת האל בשכל המרובים היא, ומה תקהו עצה מן עריץ משולל מהשכלה, מופשט  מעשות טוב בחייו ? וכי תאמרו: איך נשתעבד ? ולעולם היינו חפשים! אתם תאמרו: לעולם! ואני לא ראיתי שעה שלא הייתם משועבדים, כי ראה היוצר שאי אפשר השארותנו אלא בהכנעת יצרינו, ולא הצליחו הרומיים כי אם לשעבד אתכם. אחד היה אברהם בחכמה ועושר והשתחוה כמה פעמים לעם  הארץ, ויעקב נשתעבד תחת יד המצריים, כי ידע שרצון האל הוא, ומגבורת יהודה ויוסף ואחיו היה להחריד את מצרים, כ״ש להרוג את יוסף, ויראו לג­שת, לפי שהאל המליכו. וברום הצלחתכם, הוא זמן המלך הראשון שאול, לוקח היה את בניכם לרוץ לפני סוסיו, והנערות הבתולות לובשות רקמות למבשלות ועופות, ראיתי בעיני כי אתם מחפשים מיתתכם בנרות, ועם אבוקות—שרפת בית אלהינו, ואיך לא ישרפוהו ואתם השלכתם האש ראשונה!״ ובעוד שהשר היה מדבר, השליכו עליו חצים מן החומה, ועם כל זה נת­אמץ ושב להשלים דבריו, וכה אמר:

״אי קריה נאמנה, ירושלם, אי מעון שכינה, אי תפארת פלישטינא, אי משוש מלאכי עליון! אני איני דואג על שני חומותיך באשר כבר נפלו, ולא  על דלתותיך אשר נשברו, ולא על חומותיך אשר נפרצו, על מה אני דואג ובוכה ? הלא על שאני רואה היותך ריקנית מאנשים טובים. אי ירושלם, נוה שאנן! אם ימיתוני אתה תבקש מלפני אל את דמי, כי הם יבקשו להרגני תחת בקשתי חיותם, גם אני מצטער ובוכה אשר ילדיך לקחו כלי זרים שהם חרב וחנית, וכליהם — והוא המעשה הטוב— לארץ הניחו! האם הוצרך אברהם  אפילו לתפלה כאשר לקחו ממנו שרה, בשכבו על מטתו נגף ה׳ את פרעה, וכאשר חשב לגלות מסתורי שרה גלה השם מסתורי פרעה לעיני הרופאים ולא הועיל, וכאשר הקיץ אברהם מצא שרה בצדו וכתר מלכות בראשה. אי ירושלם, מי הביא עליך אויב ? כי אם בניך! מי הביא אנטוניוס וסוסיאוש? ומי הביא נרון קיסר ? הלא בניך שלחו בעדו מפני מחלקותם! דבר כה, ירושלם, באזני האנשים האלה היושבים על החומה להצילך והם יבקשו הרימותך, אמור כה להם, שאם אין חומל עליך שיחמלו על הבית אשר בנו הנ­סיכים היקרים והנביאים הקדושים, וכל זמן שאתם מאחרים כניעתכם אתם מאחרים גאולתכם, ומי יתן וכבר עברו ימי הכניעה, כי בכל יום שעובר אתם קרובים להשבת מלכותכם״. עד כאן. אחר דבריו אלה השליכו עליו מן החומה אבן גדולה והוכרח לברוח משם.

אמר ניקולאו: ראה נא, המלך, היועיל עצה עם האנשים האלה ? אין עצה ואין תבונה נגד טפשות היהודי!

אמר המלך: ואם לא יועיל לא זה ולא זה, לא היום ולא לעולם, הלואי שיספיק זמננו לבקשת שלמות נפשותינו, ולא נוציאהו לבקש שלמות נפשות  היהודים. ומכל מקום עלז לבי מאד בדברי הכתב ההוא וכנראה יש בין היהו­דים מיופי המליצה ונועם המשך הדבורים.

שבט יהודה-רבי שלמה אבן וירגה

 

אמר ניקולאו: היהודים היו אם המליצות, כאשר גדלו קטניהם על ברכי ספרי הבריבייא, והם עצמות המליצה, ומי שיבקש לדעת איך ידבר להמשיך  רצון המלך יראה דברי אביגיל עם דוד, ומי שירצה להבין איך יספר שבחי האל ומחלליו יראה תפלת חנה, ומי שירצה לדעת דרך תלונה ותרעומת יעיין בדברי יהודה עם יוסף כאשר נגש אליו.

אמר המלך: היש להם השירים השקולים?

אמר ניקולאו: היא מלאכתם הטבעית ללויים במקדש. וברומי, בין הספרים  שהובאו מירושלם, ראיתי בגנזיו ספר, חברו איש אחד, נקרא לאזרו הלוי, אשר יתחיל מכדור הארץ, ואם יש לה תנועה, ולמה באמצע עומדת, ואומר על זה שיר שקול משובח, כפי מה שהבינו נבוני הנוצרים ומשוררי היהודים! אחר כך ידבר מהאבנים טובות והצמחים וסגולתם, ועושה על זה שיר מהולל! אחר זה ידבר במין האדם ומחלקו לארבעה חלקים, והם: החכמים,והסוחרים, ואנשי מלחמה, ועובדי אדמה, ואומר עליהם שירים אשר דוד היה תמה מהם! אחר זה ידבר בסדר ארבע יסודות ואומר שיר. אחר זה עולה לשמים, ומתחיל מן הלבנה ותועלותיה ותנועתה ואומר שיר, וכן בכל ככב וככב. אחר זה ידבר בשנים עשר מזלות באיכותם וגדולתם ואומר שיר. אחר זה ידבר בעשרה כתות של מלאכים וכמה משרתים את פני ה׳ ואומר על כל אחת שיר. אחר זה  ידבר בארבע צורות הקדש מן החכמה לאין שיעור.

אמר המלך: אחת שאלתי ושתים שמעתי, כי יש להם מן החכמות יד ושם, ועתה אני תמה מן המאמרים שנאמרו בשם התלמודיים יוצאים מההקש ומופתי החכמה, ויהיה מה שיהיה, כיון שבאנו לדבר בסדרי העולם והטבע שאלות יש לי אם תשיבני, כי כבוד מלכים חקור דבר.                                                                              

אמר ניקולאו: שאל, אדוננו, ויש לאל ידי.

שאלה ראשונה: אם יש סבה טבעית לעמידת הארץ באמצע העולם? ואיך לא תטה לאחד מן הקצוות?

תשובה: בהתחלת הבריאה נבראו שמים וארץ יחד מחמר אחד, לכן הם באהבה כשני אחים מבטן אחד, ולכן כל חלק וחלק מן השמים יאהבנה וימשכנה אליו, וכיון שכל חלק וחלק מושכת ואין כח בשום חלק יותר על חבירו בהמשכה — נשארת באמצע כלם.

אמר המלך: אבל אני אומר להפך שישנאוה השמים לגריעותה, וכל חלק מרחק אותה בשוה ונשארה באמצע.

אמר ניקולאו: גם זה סברת ארסטו היא, ועדין יש סברת ן׳ סיני אשר אמר, כי הארץ מרכז והשמים עגולה, ומטבע המרכז לעמוד באמצע.

אמר המלך: לכל אלו יש תשובה, והנכון יראה מה ששמעתי בשם התלמו­דיים שברצון האל ומאמרו עומדת, והוכיחו ממאמר איוב שאמר: ״תולה ארץ  על בלימה״.

שאלה: איך בבטן הארץ יולד הזהב והמרגליות המאירות, כי איך עפר חשוך ועכור יוליד דבר מזהיר? תשובה: מניצוצות השמש והככבים נבראו.

אמר המלך: ואיך יפעלו בבטן הארץ?

השיב ניקולאו: ואיך נוצר הולד בבטן אמו? ולכן אמר דוד: ״רוקמתי בתחתיות ארץ׳, להשוות זה לזה. ויותר מתמיה בריאת הפירלה, והיא מקלי­פת חיה הנקראת בערבי ״צריף״, ואותם קליפות הולכות בים, ויום אחד בשנה אשר ירד מטר עולות ממעמקי ים ופותחות, כי הם כמו שתי אזנים זו על גב זו, ומקבלות הטיפין וסותמות, ושם נבראת הפירלא ומטבעה לחזק הלב והעינים.

אמר המלך: אני לא כן שמעתי, אלא שבים אוקיינוס יעלה רוח חזק ומעלה גלים, ואותה חיה אשר אמרת פותחת פיה ושואבת מן המים, ולימים פותחת פיה לקראת ניצוץ השמש, ומזה נבראת האבן ההיא. וכל אלו הם דברים של תמה.

אמר ניקולאו: ומה יש בעולם שאינו דבר מתמיה? וכבר אמר דוד: ״נפ­לאים מעשיך ונפשי יודעת מאד״, רצה לומר: יודעת מאד אבל לא הכל, ומי יתן סבה להמשכת הקאלמיטה את הברזל?

אמר המלך: אני שמעתי שרצה לומר: נפלאים הם מעשיך ויותר נפלא איך נפשי יודעת, וזהו לשון ״מאד״, אבל לפירושך, דוד היה מתפאר במה שאפשר שלא היה בו, כי ידענו קוצר המשיג לכל חכם לבב. ומה שאמרת מן הקלאמיטא ראיתי כתוב שיש בה מטבע הברזל, ולכן מושכת הברזל, כי כן טבע כל דבר, לקרב הדומה לו או מטבעו.

שאלה ג׳: הצמחים איך יצמחו לצד מעלה? שאעפ״י שיש בהן ב׳ יסודות פונות למעלה, והם האש והאויר, כבר יש בהן יסוד הארץ והמים  אשר לכבדותם היה נראה שיספיקו להכריח השני יסודות קלים, או לפחות שיטו הצמחים לאחד הקצוות ולא למעלה.

תשובה: יש בהן נפש צומחת שמכריח השני יסודות אשר הם כבדות לשיעלו למעלה. וכבר היה לי ויכוח עם אחד מחשובי מלכותך, הוא דון יוסף בינבינישטי, ואמר לי שהתלמודיים הרגישו הספק שנסתפק לאדוננו, ואמרו כי זה מכח הככבים אשר אמרו זה לשונו: אין לך עשב למטה שאין לו כוכב  למעלה ואומר לו גדל!

שאלה די: מה טבע מחייב השתנות הגוונים בצמחים?

תשובה: כאשר יגבר יסוד המים יטה ללבן, ואם יגבר יסוד עפר יטה לש­חור, ואם יגבר יסוד האש יטה לאדום, וכן בשאר הגוונים טעמם מבואר  בספרים.

שאלה ה׳: מדוע האילן עב למטה ודק למעלה?

תשובה: מפני שאין כח ביסוד העפר והמים לעלות כל כך.

שאלה ו': מדוע החיות חזקי החוש יותר מהאדם? כי אמרו שהאריה שומע למרחוק מאד, והעורב מריח למרחוק, וכן הדבורים, והנשר רואה כמה פרסאות.

תשובה: כל אלה אין להם אלא חוש אחד, ובו ימשכו כח שאר החושים, והוצרך אותו כח בחזוק, מפני שבזה נמשך מציאת המזונות לאותו חי, והנה כל החיות יראים מן האריה ונחבאים בין הסלעים והאילנות, ואלו האריה לא היה שומע מרחוק כשהשור גועה היה קשה לו למצוא טרף, וכששומע מרחוק  מאד שאג ישאג, כי ראה שלא יוכל להגיע שם ביום ההוא, כפי מה שראיתי בספר.

שאלה ז׳: מדוע לא נתן לאדם גבורת האריה?

תשובה: אדוננו המלך, אין זה משאלותיך, כי כן תשאל: מדוע לא עשה האל את הזבוב פילוסוף, והיתוש נביא, והאדם כוכב בשמים? וכבר מצינו לאדם גבורה יותר מן האריה, שהרי דוד הכה האריה.

אמר המלך: דוד בעת ההיא עדין לא היה מדבר מכח הנקרא אצלנו איש־פריטו שאנטו ולמה נאמינהו?

השיב ניקולאו: כבר ראיתי כיוצא בשחוק עשו ברומי, כי בא לשם, לא נודע מאיזה מקום, שור גדול, אמיץ, אשר המית מאה אנשים, ואמרו הטבעיים שהשור יש לו כח במצח כל מה שיש לאריה בידיו ובצפרניו, ובא גבור אחד ובאגרופו הכהו במצחו והמיתו, ואחר כך צלאו ואכלו כלו באכילה אחת.

השיב המלך: מה החלום הזה אשר חלמת? וכי יש אסטומכא סובלת אכילת שור אחד?

אמר ניקולאו: ויותר מזה ראיתי והוא מושטרו אחד, רומו שני אמות, ורחבו אמה, וראשו בלא עור אלא עצם הקדקד לבד, ואין לו אזנים, אבל חור אחד לאחורי הראש, ואמרו כי משם שומע, ובכל יד שני אצבעות, והרגלים כרגלי הסוס.

אמר המלך: כבר יצאת ממחיצת חכם ונכנסת במחיצת השוטים, וכי באת לחזק כזב אחד עם כזב אחר?

אמר ניקולאו: והלא נמצא בספר בעלי חיים שיש אנשים באיים הרחוקים שאין להם ראש ועיניהם בחזה.

אמר המלך: ומה זה תמיהה ? אני אראך בממלכתי אלף אנשים שאין להם ראש, וגם אתה כאחד מהם.

שאלה ח׳: מדוע הנחלים הולכים אל הים והוא אינו מלא?

אמר ניקולאו: ואם אין לי ראש איך אוכל להשיב?

אמר המלך: מטבע כל אדם לכעוס אבל מהרה ישקוט, ואם ינוח כעסו בו נתפרסם לכסיל, כי כן אמר החכם: ״כעס בחיק כסילים ינוח״.

תשובה: בקצור, שהשמש שואב כל אותו תוספת.

שאלה: אמרו, כי מלך צפון כסה פני סוס לנסות, והזמינו לו את אמו, ובא עליה, ואחר שגילו פניו וידע, עלה להר והפיל עצמו משם, והלא עשו הסום בעל שכל ומצווה ועושה?

תשובה: האל שם בו אותו טבע להוכיח בו בני האדם.

שאלה ט׳: מדוע השלג לבנה שכיון שהיא מן המים היה ראוי להיות  דוגמתם?

תשובה: המים לבנים הם כשלג, אלא ששכונת העפר גורמת להם ערבוב,

ואחר שהוציאם העב ממקומם, האויר והחום מדקדקים ומזככים אותם עד ישובו לטבעם.

שאלה י׳: מדוע הברד ירד קטן ועגול לפעמים, ולפעמים אינו כן?

תשובה: הבא עגול וקטן בא ממרחק גדול, והאויר מקיפו ומקטינו, שאוכל ממנו ומעגל אותו, והבא מקרוב לא הספיק הזמן.

שאלה י״א: מדוע בקיץ טפות המטר גדולות?

תשובה: שהחום מקבץ החלקים אלו לאלו ונעשות טפות גדולות, כי המים בורחים מהחום, ומתקבצות אלו עם אלו להתחזק כנגדו.

שאלה י״ב: מדוע הגלגלים מהם תנועתם מאוחרת ומהם תנועתם מהירה? ויש מהם מקיפים העולם ומהם לא?

השיב ניקולאו: חייך, אדוננו, לא תשאל לי מן השמים, ואני אפילו מה שלמעלה מגג ביתי איני יודע, ואמרו החכמים כי מה שנאמר בטבעיות — רובו אמת, ובלמודיות — רובו שקר, ובאלהיות — כלו שקר, כי אין בכח  שכל אדם. עד כאן.

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז-ויכוח היה בין איש נוצרי ובין איש יהודי לפני המלך     

ויכוח היה בין איש נוצרי ובין איש יהודי לפני המלך           

דון אלפונשו מפורטוגאל

אמר הנוצרי: יש לנו כמה מזמורים מורים מציאות משיח שלנו, ומכללם מז­מור: ״אלי אלי למה עזבתני״, אשר אמרו כששמו אותו על עץ התוך, ועליו אמר: ״כמים נשפכתי״ וכו' ואמר: ״כי סבבוני פרים רבים״ והם שופטי היהודים, ״פצו עלי פיהם״, אשר אמרו כי מסית ומדיח היה, ומה שאמר: ״כי סבבוני כלבים״ על היהודים נאמר, ומה שאמר: ״כרו ידי ורגלי״ על ישו נאמר, שהיהודים תקעו מסמרות בידיו ורגליו על העץ, ואמר: ״ונפשו לא חיה״, זה ישו שקבל המות ברצון לכפר עון אדם, ״ולעם נולד כי עשה״ על הנוצרים נאמר, שנולד ונתחדש להם דת.      

תשובת היהודי: אתה, החכם, ידעת, כי כל פסוק בלשון עברי סובל כל צורה שירצה המצייר, אבל הצורה האמתית במה יתאמת ? הלא הוא אם נמ­שכו שאר הפסוקים על הצורה ההיא. והנה במזמור ״אלי אלי״ יש כמה פסו­קים מנגדים לפירושך. וראשונה אומר לך מה שאמר חכם יהודי בכיוצא בזה לפני מלך ספרד, אמר זה לשונו: אדוני המלך, אתמול כעסתי על התרנגול  אשר בביתי לפי שהתעני בקריאתו, והכיתיו במקלי, ורדפתי אחריו, עד שה­באתיו בחדר אחד חשוך. ואחר כך בכל יום ויום הייתי מכה בו עד שקרעתי עורו ושברתי עצמותיו, אחר כך הבאתיו בקדרה וכיסיתיו כראוי, ואחר שמת נעשה לו נס ושב אליו הרוח, והתחיל לקרוא ולרנן כסדרו. והנה עתה מצאתי כל הענין הזה שנתנבא עליו ירמיהו: ״אני הגבר ראה עני״ הוא התרנגול, שכן נקרא בלשון תלמוד, ״בשבט עברתו״ הרי המקל, ״אותי נהג״ הרי הרדיפה, ״חשך ולא אור״ הרי החדר החשוך, ״אך בי ישוב״ הרי הרדיפות האחרות, או שיאמר שהיה מגיס בקדרה, והוא מצרכי הבישול, ״בלה בשרי״ הרי קריעת העור ושבירת העצמות, ״בנה עלי״ הרי הקדרה, ״במחשכים הושיבני שם הכביד נחשתי״ הרי הכיסוי, ״גם כי אזעק ואשוע״ הרי קריאת  הגבר. ויראה אדוננו אם ראוי שנאמר שהנביא נתנבא בזה, כל שכן כאשר שאר הפסוקים לא ימשכו לכוונה זו, עד כאן דברי השלם ההוא. וכן אני אומר, כי מזמור ״אלי אלי״ אעפ״י שיש פסוקים מורים על ענין המשיח, הרוב אינם מורים כן, שהרי התפלל: ״אלי אלי למה עזבתני— אלהי אקרא יומם ולא תענה״, והלא אם הוא קבל המות ברצון כמו שמורה ״ונפשו לא חיה״ — איך היה מתפלל שיענהו ויושיעהו ממנה? ועוד איך אמר: ״בך בטחו אבותינו״ — והוא לא היה לו אב! וכן: ״אספרה שמך לאחי״— ולא היו לו אחים! ואיך אמר: ״יושב תהלות ישראל״ ״וכל זרע יעקב כבדוהו״— והם היו שונאים לו! ומה שאמר: ״לעם נולד״ — עלינו נאמר, שמתוך הגלות והצרות הד כאילו נולדנו בכל יום.

אמר המלך: אי יהודי בעל תחבולות, איך ברחת מלהשיב על הדבר העצמי— והוא אומר: ״כרו ידי ורגלי״?

השיב היהודי: אדוננו המלך! אם הוא עצמי הלא הוא לפי טעות גירונימו המעתיק, כי ״כארי״ באל״ף כתיב ועם יו״ד ולא וא״ו! וכן עשה ״על מה כבו­די לכלימה״ אשר קרא ״על מה כבדי לב״, ואמר שהם דברי האל על היהודים כאשר לא רצו להאמין במושיעכם, ״וכארי ידי״ על יושבי הגלות נאמר, שיקרא להם כמו שיקרה לחיות עם האריה שעושה עם זנבו עגולה סביב ההר  ואין רשות לשום חיה לצאת ממנה, אבל להפך שמקבצים ידיהם ורגליהם לפני האריה.

השיב המלך: היה לו לומר: ״כארי קבצתי ידי ורגלי״, כ״ש שענין העגולה אפשר שהוא מדברי הזקנות הטפלות.

אמר הנוצרי: וכאשר נאמר כי אין מהמזמור הכרעה, למה לא תאמינו  במשיחנו, ואתם מאמינים בדבר יותר זר, והוא״הבריאה יש מאין, אעפ״י שהביא ארסטו מופתים אל הקדמות.

השיב היהודי: שאלה זו כבר נשאלה לפני המלך דון גואן מארגון, והשיב חכם גדול משלנו, כי מופתי ארסטו אינם מופתים חותכים. ועוד, כי הדבר הזר ראוי להאמינו אם מורה יכולת האל, והבריאה מאין— הוא המורה היכולת המוחלט, אבל שנאמר שהאל נתלבש בבשר יראה חסרון באלוה, כי עשינו מה שהוא אלוה שאינו אלוה. ועוד, שאם נתלבש בבשר לקבל עונש בלתי בעל תכלית על עון אדם שחטא כנגד הבלתי בעל תכלית, עונש זה מי קבלו? אם נאמר החלק האלהי—אי אפשר, כי הוא אינו מקבל מות, ואם חלק הבשר — ידוע כי הבשר בעל תכלית, ואיך נאמר שקבל עונש הבלתי בעל תכליתי  

אמר המלך: יש לי על הדברים האלה השגות, אביאם בסוף ענייננו, ואני אומר שכיון שמנהג שלכם לומר דברי שקר ושוא כבר הוחזקתם לשקרנים בכל דבר. ואני שמעתי בויכוח אחד, שאתם אומרים בתלמוד שלכם שנמצא צפרדע גדולה כששים בתים, ושתנין בלע אותה, ושבא עורב ובלעו, ודלג על האילן. וכל אלו דברי שקר מפורסם, כפי מה שנתאמת. ועוד אתם אומרים, שבים אוקינום נפל ברזל ונתגלגל ז׳ שנים ולא ירד לקרקע, מי ראה בעמקי ים אם ירד או לא? ועוד אתם אומרים, כי איש חכם ראה בים שנתגאו גליו, ובין גל לגל שלש מאות פרסאות, — וזה שקר, כי כל הים ההוא אינו שלש מאות פרסאות.

תשובת היהודי: כתבו קצת מנבוני לב, שהקדמונים היה מנהגם שכשירצו לקרב העם שישמעו דבריהם היו לוקחים נבל ומנגנים, וכשהעם קרב לערבות הניגון אז היו אומרים מה שנראה להם לתקון הסדר המדיני והישרת הנשמה. והנה קדמונינו, כאשר לא ידעו לנגן, תפשו דרך אחרת, להביא דב­ריהם בדרך משל ומליצה, והיודע ידע התוכיות. ושני הדברים למדנו מלשון המשורר אשר אמר: ״אטה למשל אזני אפתח בכנור חידתי״. ומשל הצפרדע  — רמז לחכמה הטבעית המשוררת מעשה ה' כמו שעושה הצפרדע. ואמר שהיא גדולה כששים בתים — רמז לששים חלקים או פרטים אשר בה. הרא­שון — יסוד הארץ, ומתחלק לשבעה אקלימים, וכל אקלים מזג וטבע מתחלף מחבירו, וכל חלק מתחלק לחמשה חלקים, והם: סלעים והרים, גבעות ועמ­קים ומישור. ובבטן הארץ יש עצמות ועורקים וריאה וכסף וזהב וברזל ונחשת, בדיל ועופרת וכסף חי וגפרית — הרי בבטן הארץ י״א דברים. והעצמות הם האבנים הגדולות, שהן לארץ כעצם אדם, והעורקים הם המקו­רות ההולכות בתוך הארץ והמעינות, והריאה הם האבנים הטובות אשר מר­איתם כמראה הריאה, יש חלק לבן כמו הספיר נקרא דיאמנטי, ויש אדומה והיא הנפך, ושני מינין יש בו, האחד אדום מאד ושני דומה נוטה לירוק. והאחלמה הנקראת גסינטה היא אבן ירוקה, ותועיל לרעי העין ולכהות עיני הזקנים. ביוצא מן הארץ הם חמשה דברים: עשב מזריע ועשב בלתי מזריע, אילן פרי ואילן סרק ואילן מורכב, והוא בקצה הארץ אשר יוצא מן הארץ כשהשמש זורח, ונכנס בארץ כשהשמש שוקע, נראה שיש בו טבע הארץ בצמיחה וטבע השמים בזריחה ושקיעה. ובגדל מן הארץ הם שבעה חלקים, והם: האדם המתחלק לבשר ולנשמה, ולא ראי זה כראי זה, והבהמה וחיה ושרץ ורמש ומורכב מאדם ובהמה, הוא חי שחציו אדם וחציו בהמה, נקרא בלשונכם סינטאריו, הרי בארץ וביוצא וגדל ממנה ל״ד חלקים. יסוד המים מתחלק לשנים: למים מתוקים והם הנהרות, ולמים מלוחים והם מימי הים. ויש באלה דגים וצפרדעים, ובפרט הצפרדע הנקרא תמסח שכל בעלי חיים מגיעין הלחי העליון והוא אינו מניע. ויש בים ביחוד בהמה, חיה, שרצים ורמש, שכן קבלו התלמודיים שיש שור בים ושור ביבשה, שור היבשה מותר לנו ושור הים אסור, לפי שאין לו סמני טהרה, ובחמור הוא להפך, שחמור היבשה אסור וחמור הים מותר לפי שיש בו סמני טהרה. ויש בים מורכב מאדם ודג, והוא הסירסי הנקרא בלעז שירינא דיל מאר, והשלג והברד והמטר והשהם והאלמוג והלויתן, הרי במים ט״ו דברים, והספוג הרי ששה עשר. ויסוד האויר והנולד ממנו, והם חיות דורסות ובלתי דורסות והקאמיליון, והוא נזון מן האויר לבד אשר שואב בראש הרים והמורכב והוא הנשר אשר עולה עד יסוד האש, לפי שהיא מורכבת מיסוד אש ואויר, הרי חמשה חלקים, ויסוד האש ותולדותיו, והם הסלמנדרה והרעם והברק והלפיד, הרי חמשה. הנה בין כלם ששים חלקים, עליהם אמר שלמה: ״ששים המה מלכות״, והם מלאכת הטבע, ״ושמנים פילגשים״, הם עשרים דברים סגוליים, ויש בהם קצת מהטבע, ״ועלמות אין מספר״ רוצה  לומר דברים נעלמים. ועוד אבאר הדברים הסגוליים אחר באור המאמרים. והתנין הבולע היא החכמה הלמודית, וקראה תנין לפי שהתנין מתעגל כעגולות השמים, ורמז כי חכמה זו מעולה מחכמת הטבע, וזהו שרמז באמרו שה­תנין בלע הצפרדע. והעורב— רמז לחכמה האלהית, וכן המשילה שלמה שנאמר: ״שחורות כעורב״, ונאמר: ״ישת חשך סתרו״, וזה רמז לעומקה, ואמר שבלע התנין רמז לגדולתה על הלימודית. ואמר שעלה לאילן, רמז לתורה שנאמר: ״עץ חיים היא״, ורמז שכל החכמות בה. ומאמר גלי־הים רמז לתאוות האדם, שכל תאוה ותאוה רחבה היא מני ים. ומאמר הברזל רמז לשכל האדם חד כברזל. ושבע שנים רומז לשבע חכמות, ואמר שעם כל זה מעולם לא ירדו לעומק הבינה.

אמר המלך ליהודי: רואה אני דבריך טובים, אבל הכרח לא יכריחו, וכיון שכן אנחנו הנוצרים נעמוד על קבלתנו האמתית, ואתם תעמדו במה שחשב­תם שהוא אמת, ויש לכם שכר לפי שכוונתכם לשמים, ואילו ידעתם במופת הפך אמונתכם הייתם שבים אלינו.

אמר הנוצרי: הם לא כן ידמו עלינו, וחכם שבהם אמר שאנו כעורים מגמת  פנינו דרך המלך ותעינו ונפלנו בבור שחת.

השיב המלך: אין זה פלא, כי מאמר החכם הוא שהדתות לא יתקיימו כי אם בדמיון, ועם כל זה אני אענישם בעונש אם תשבע לי שלא אמרת אתה כנג­דם יותר מזה.

השיב הנוצרי: חי אדוננו וכתרו! אילו היו מי הים דיו והשמים ניידים ועצי  היער קולמוסים לא יספיקו לכתוב מה שאמרתי אני עליהם רעה.

השיב המלך: זהו פועל הדמיון אשר אמרתי לך, ועתה נבוא וכו'.

לא יכולתי להעתיק הסיום כי נטשטש מאד.

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז- עמוד פז-צ

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז

השלשים ושלשה

בעיר הגדולה פיס היה שמד גדול, ולפי שלא מצאתיו כתוב לא כתבתיו הנה, כי ראיתי בעל פה נסחאות גדולות נבדלות ילאה המספר לכתבם, באשר לא נתאמת דבר.

השלשים וארבעה

באחד מערי אשכנז קמו הנוצרים וקבצו היהודים ואמרו להם, שאם יקבלו עליהם תוך שלשה ימים דת ישו— הרי טוב, ואם לאו— ידעו נאמנה כי כולם ימותו בחרב אין המלט. נקבצו היהודים, ובשק ואפר ובתענית צעקו אל ה' ואחר השלשה, כי ראו שלא נענו מן השמים, הסכימו כלם למות. אמרו  הבחורים שבהם: אנחנו נבקש להנקם מצרינו ואחר כך נמות על קדוש השם הגדול! ובבקר, כי נקבצו כל הנוצרים למקום ועד שופטיהם, והיו ממתינים שם שיבאו היהודים להתנצר, ויקח כל אחד מהם אחד אל ביתו ללמדו דתם ועקרם, קמו אנשים בחורים מבחורי ישראל, וחרבם תחת לבושם, והלכו לפתח מקום הועד, ולא השאירו מן הנוצרים פליט. וקודם בואם צוו לנשותיהם שידליקו אש בארבעה מקומות בעיר. וכי אין איש מכבה הבערה, כי כלם במקום הועד היו, שרפה כל העיר והיהודים עמהם.

זה שמעתי מפי חכם גדול אשכנזי שבא לשליח.

השלשים וחמשה

גם מפי חכם מקובל בא מצרפת שמעתי, כי בעיר אחד, נקראת בודון, נגזרה  גזירה, והוא כי הדליקו אבוקה של שעוה ושמו אותה ברחוב העיר והכריזו ואמרו: כל יהודי שיבא ויתנצר קודם גמר האבוקה — יקבלו אותו, וכל מי שיבא אחר כך — ישרף באש. וכולם עמדו על קדושת השם ונשרפו הם ובניהם. ואיש היה ביניהם, איש גבור חיל וחכם ואהוב מאד לשר העיר. ושלח השר לקרא לו ולבקש ממנו שיתנצר, ויעשה לו כבוד ושררה אשר כמוה לא נשמעה. אמר לו האיש היהודי: ומה כבוד תעשה לי שידומה ויערך למה שיעשה לי אדון הנשמות כאשר לא אתנצר? והשר כעס מאד והתחיל לחרף לו ולדתו.

אחר הדברים אמר לו האיש היהודי: אין לבי להתנצר, אבל אפשר שבראו­­תי האש הגדולה אשר בו ישרפוני אפחד ואשוב מדרכי. לכן, אדוני השר, צוה  ויעשו ברחוב אש גדולה ולך עמי סמוך לאש, אולי בעת ההיא יתן האל בלבי את אשר ברצונך. אמר השר: טוב הדבר מאד! וצוד. שידליקו אש גדולה מאד, הלך עמו שם. והאיש היהודי כי ראה עצמו סמוך למדורה, והוא איש זרוע תפש מהשר והשליכו באש והוא עליו, ומתו שניהם.

השלשים וששה

באחד מערי אשכנז גזרו גזירה שכל היהודים ימירו דת תוך ג׳ ימים,ואם לאו — שישרפו כלם, נאספו העניים והתענו ב׳ ימים, והסכימו שאם לא יענו תוך ג׳ שיבאו כלם לבית הכנסת ושישחטו זה לזה ולא מיד ערלים, וכל מי שלא יהיה לו אבירות לב יתחנן לשמש הקהל שישחטנו הוא. וכן נעשה, והם שחטו נשיהם וילדיהם ראשונה, ונשאר השמש לבדו, והעביר סכין על צוארו ומת. בבקר יום ד׳ באו הנוצרים לפתחי היהודים לדעת מה כוונתם, ולא מצאו איש ולא אשה בבית. הלכו כלם לבית הכנסת ומצאום כלם שחוטים. הלכו אל המלך והגידו לו הדבר, והוא צוה שלא ינתנו לקבורה אלא  שישליכום לכלבים על פני השדה. ויש לקצת אשכנזים בקבלה שכפה עליהם הר אחד ונשארו קבורים.

זכות הקדושים האלה וכאלה יעמד לזרע ישראל בכל מקום שהם, אמן!

השלשים ושבעה

חרבן וחרב היה בגראנאדא, ומצאתי שהענין כך היה:

בימים ההם היה שם רופא גדול למלך, נקרא הר׳ יצחק המון ז״ל, והיה בכל יום הולך לחצר המלך. ויום אחד ראה ברחוב ישמעאלים מריבים ואמר לשוב לאחוריו ולא יכול, ובעברו דרך שם אמר אחד מן הישמעאלים לאחד מבעלי הריב: בחיי נביאנו, שתעזוב את חברך ולא תרדוף אחריו, והוא לא רצה, אז חזר ואמר: בחיי רופא המלך שתניחנו, אז הניחו מיד: נתקבצו הישמעאלים  ואמרו: נפלה דתנו נפילה שאין לספר, בחיי נביאנו השביעו — ולא רצה, וכשאמרו לו בחיי איש יהודי — אז הניחו! הנה אלה הרימו ראש קומו ונכריתם! קמו כלם וחרב בידם, ולא השאירו פליט, לבד קצת מהחשובים אשר ברחו לבית המלך ונצולו. מן היום ההוא והלאה קבלו עליהם הרופאים אשר שם שלא לרכוב על סוס ושלא ללבוש משי ושלא להראות שום שררה בלכתם ברחוב העיר, אם כדי שלא יקנאו הישמעאלים ואם להתאבל על אחיהם הנהרגים.

השלשים ושמונה

מפי איש חסיד וחכם כ״ר אברהם ן׳ ערמא שמעתי שנעשה נס על ידי אדוני  הר׳ יהודה ן׳ וירגה משבילייה אכתבנו הנה.

בעיר סמוכה לשבילייא, נקראת שיריץ דילה פרונטירא, באו כומרים בבית איש יהודי מעשירי הארץ ושאלו ממנו צדקה׳ ולא רצה לתת להם. ונמשכה  ביניהם קטטה ומחלוקת, והיהודי הכה אחד מהם. והם על כל הקהל יצא כעסם, ונתיעצו להעליל ולהשתיתם. וביום ההוא ראו שנפטר איש משומד ונקבר בבית הקברות שלהם, והלכו הכומרים ההם והוציאו את המשומד מקברו והוליכוהו לקברי ישראל. ובבקר צעקו ואמרו כי מצאו קבר המשומד  ריקם, ואין זה אלא מפני שהאיש ההוא יהודי היה מלפנים, והיהודים הוציאו­הו מקברנו שלא ילך לגיהנם עמנו.

הלכו כלם אצל הדוכוס וספרו לו כל המאורע. השיב הדוכום: תלכו מיד, קודם שידעו היהודים, ושאלו מהם אם יש ימים שקברו איש יהודי. הלכו לח­פש, ואמרו היהודים כי זה ימים לא נקבר יהודי. ובאו אצל הדוכוס ואמר  להם: לכו עתה לקברי יהודים וראו אם נמצא קבר חדש. הלכו ומצאו שם קבר מחדש, וחפרו ומצאו המשומד ובאו אל הדוכוס, ואמרו לו: מצאנו קבר חדש וחפרנו, וגם הכרנו האיש ההוא, והוא באמת האיש שנתנצר. והדוכוס חמתו בערה בו, ומ״מ אמר: ראוי לתת חשבון לדבר כזה אל המלך, ישבו כל היהודים בבית הסוהר עד יבא פתגם המלך.

והיהודים, כאשר שמעו את הדבר הרע הזה, שלחו שליח להר׳ יהודה ן׳ וירגא לשבילייא יבא מיד לבקש על עמו העומדים כלם בצרה, כי נחבאים היו ולא היו יוצאים לחוץ מגלות העם עליהם. וכאשר בא הר׳ יהודה אל הדוכוס לא היו רוצים לתת לו מקום לבא אל הדוכוס, כי לבבם למרע. דחף הר׳ יהודה לאנשים בחזקה ואמר לדוכוס: אדוננו הדוכוס! לא באתי להציל מאשמה ליהודים, כי כיון שעשו דבר כזה ראוי לשורפם, אבל באתי להגיד לאדוני מי הם אשר עשו כזה, ולא תבוא בדם נקיים. אמר הדוכס: ידעתי כי חכם אתה כמלאך, ואשר נדרת תעשה ותשמחני מאד, ומאד אכבדך כל הימים. אז אמר דון יהודה: יביאו לאדוני נייר חלק, וקח אותו בידך ואני לא אקחנו כלל. שלח והביאו נייר. אמר לדוכוס: תכפלנו בארבע חלקים. וכן עשה. אחר כך  אמר: שים אותו בחיקך לצד הימין. וכן עשה. אמרו, כי הר׳ יהודה הזכיר שם, כי גם מקובל היה, והוציא הדוכוס הנייר ומצא מצוייר ארבע כתות כומרים,לצד אחד היו שלשה כומרים חופרים בקברות הגוים ומוציאין הפגר, ובפאר. הש­נית בנייר היו מצויירין שלשה כומרים מוליכין הפגר, וכי כבד עליהם העביר אחד מהם אזורו מתחתיו, הנקרא קורדון די פראילי, והראש היוצא מיד השני שתפש היה נראה שם להראות פרטיות ההשגחה, ושלשה היו עומדים בראש השוקים לראות אם יבוא אדם ויראם שם, ושלשה היו מצויירים בפאר. רבי­עית שחופרין בקברי ישראל, ובכל כומר וכומר מהם היה שמו כתוב על ראשו. 

וכאשר ראה הדוכום הענין הזה המופלא תמה עד מאד ונפל על פניו והשתחוה ושלח הנייר מצוייר אל המלך. מיד שלח הדוכוס בעד הכומרים והכ­חישו, ואז הוציא הנייר, ונבהלו מפניו והודו. שאל להם הדוכוס ענין האזור, ואמרו שכך היה המעשה. שאל להם: על מה היו עושים ככה? והשיבו: להנקם  מיהודי אחד שקללנו. אמר להם: ומה חטאו האחרים? השיבו: לנקום נקמת דם ישו. אז צוה הדוכוס שישימו כובע שורף בראש כל אחד ואחד, וקמו כל העם להצילם מפני עטרת גלחות אשר להם, כי כל מי שיש לו אותה עטרה אין דין להמיתו, ושנים שכבר נשרפו נשרפו, והאחרים נצולו בשגרשם הדוכוס גרוש עולם.

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז- עמוד צ-צד

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז

השלשים ותשעה

בעיר רומא קמו פתאום תושבי הארץ וחרב פיפיות בידם, וקהל גדול וחשוב היה שם בימים ההם, ויאמרו להם: אם תקבלו דת הנוצרים — אחינו אתם, ותקבלו ממנו בכל יום כבוד ותועלת, ותחיו עמנו חיים ערבים, גם בג״ע נשב יחדו, ואם לא— תדעו נאמנה שתעברו כלכם בחרבותינו אלה ואין מציל מידינו. והיהודים נפלו לפניהם והתחננו מאד, ונתנו ונדרו להם כל ממונם ונכסיהם שיניחום בדתם, ולא הועיל. ובשלשה ימים יצאו מכלל הדת מרומי ומן הסביבות חמשה עשר אלף נפשות, ולא נמלטו כי אם יחידים אשר ברחו למרחקים, כי שמעו בהיותם בסביבות רומי את כל אשר נעשה בעיר. ואח­רים נמלטו בשוחד עצום בהחבא וברחו לעיר הגדולה נאפוליש, ושם נחו  מאויביהם, ולימים מועטים גם שם עבר עליהם כוס.

הארבעים

טופס כתב ששלח החכם הגדול אבונשטרוק לק״ק גירונא שנת קי״ג – 1353 – לפרט, כי עמדו בצרה וצוקה בפני האפיפיור גדולי ישראל לבקשת יהושע הלורקי, אשר אחר שנשתמד נקרא שמו בין הגוים מאישטרי ג׳ירונימו די שאנטה פי,וסימנו מגדף, כי שאל מאת האפיפיור שיבואו חכמי ישראל לפניו, והוא יוכיח להם שהמשיח כבר בא, והוא ישו, ויוכיח מן התלמוד שלהם.

וזה לשון הכתב:

אצילי בני ישראל, חורי יהודה, אשר בבתיהם וחומותם יד ושם, שם ית­נו צדקות ה', שמה ישבו כסאות לתורה ולתעודה כסא התלמוד, שם ישבו  מימי קדם, יחי לבבכם לעד! אשר ידעתם מקדם תדעו גם עתה, כי לא ינום ולא יישן מושיענו להצילנו ממבקשי רעתנו, ועץ אחד אשר יצא ממנו וחשב לאבדנו ולהשפיל דת אמת ארצה, הלא הוא יהושע הלורקי, חשב מחשבות להדיחנו, להראות כי הוא נוצרי באמת ושומר האמונה החדשה, ובקש מאת האפיפיור שיצוה ויבואו לפניו ראשי חכמי היהודים, כי רצונו להוכיח מתל­מוד שלהם שהמשיח כבר בא, ואמר אל האפיפיור שכאשר יוכיח זה ראוי להכריחם לדת ישו, כאשר יראה לפני רוממות קדושתו ראיות אמיתיות.

ואני הנני בא להודיע לכם כל המאורע, וממנו תדעו פרטים למה שתשיבו לאפיקורוס, ותדעו נאמנה כי עברנו מהסכנה דבר שאין לו שיעור, כי היינו לפני כמה הגמונים ושרים, ורבים היו המבקשים עלינו חובה.

שלוחי הקהלות הגיעו הנה יום ראשון לחדש ג׳ינירו, ובפרט שלוחי קהלות ארגון אשר הלורקי שאל עליהם בפרטות שיבואו על כל פנים. ובא מעיר סרגוסה הר׳ זרחיה הלוי והשר דון וידאל בן בנבינישטי והר׳ מתתיה היצהרי. ומקלעטיוב — הנשיא דון שמואל הלוי והר׳ משה ן׳ מוסא. ומעיר גואישקא — דון טודרוס אלקושטאנטין. ומאלקויס — דון יוסף ן׳ ארדוט ודון מאיר חליגואה. ומדרוקא — דון אישטרוק הלוי. וממון ריאל — הר׳ יוסף אל־ בו. ומומונצון — דון יוסף הלוי ור׳ יום טוב קרקושה. וממונטלבן— אבו  ג׳נדה. ומוילייסיט—דון יוסף אלבלג והחכם בונג׳ואה והר׳ טודרוס ן׳ יחייא מג׳ירונא, והאיש נורא מאד.

ונתקבצו יחד כל השלוחים, והסכימו ביניהם מי יהיה ראש המדברים בפני האפיפיור, ומי יתחיל הנקרא בלשונם ארינגא, והסכימו כלם שיתחיל דון וידאל בן בנבנשת, מפני שהיה חכם בחכמות ויודע בטיב לשון לאטין, והסכימו ביניהם שלא יהיה עניינם כמדת היהודים המלומדים בישיבותיהם ליכנם כל אחד בדברי חבירו ולחרף כאשר לא יודה לו, כדי שלא יהיו לבוז בפני האפיפיור, ושינהגו עם יהושוע הלורקי וכן עם ההגמונים בישוב ומוסר, ולא יתקצף שום אחד מהם אף אם יחרפוהו, וכל אחד בנחת יאמץ לב חבירו שלא יפול.          

אז הלכנו כל השלוחים לפני האפיפיור בעזר אל מציל עני מחזק ממנו, והאדון האפיפיור קבל אותנו בסבר פנים יפות, ובקש לדעת מאתנו הערים אשר ישבנו, ושאל את שם כל אחד ממנו, וצוה שיכתב. ומזה חרדה גדולה נפלה עלינו, ובקשנו מן הסופר לדעת טעמו של דבר, ואמר לנו כי אין בזה שום נזק, כי מדרך האפיפיור והמלכים לכתוב דברי ימיהם בספריהם, הכל  בפרט.

ואחר כך אמר לנו האפיפיור: חשובי עם היהודים, הנבחר מאת הבוחר אשר היה בימי קדם ואם נמאסו לאשמתם! אל תיראו מהויכוח, כי לא תקבלו בפני שום אונאה או עול, ינוחו מחשבותיכם, ודברו בלב אמיץ, לא תיראו ואל תרגזו. אמר מאישטרי גירונימו שרצה להוכיח כי המשיח בא, וזה מה­תלמוד שלכם, לפנינו יראה אם אמת בפיו או חלום חלם, ואתם אל תערצו מלפניו, כי בענייני הויכוח המדה שוה. ועתה לכו ותנוחו בבתיכם, ומחר בבקר בואו אלי.

ומיד צוה שיתנו לנו בתים כראוי, ושיתנו לנו מלחמו או ממה שנוכל אנחנו לאכול כפי דתנו, וקצתנו היינו שמחים עם דברי האפיפיור וקצתנו עצבים, כמדת היהודי.

ביום השני באנו לפני האפיפיור ומצינו כל החצר הגדולה מלובשת רקמה, והוא מקום הויכוח. ושם שבעים כסאות להגמונים הנקראים קארדינאליש  ואובישפוש וארסובישפוש, כלם מלובשים בבגדי זהב, ושם כל גדולי רומי ומבני העיר ומן השרים, קרוב לאלף אנשים, וכן היו כל ימי הויכוח. ונמס לבבנו והיה למים, ועם כל זה אמרנו: ברוך שחלק מכבודו וכו….

אחר זה התחיל האפיפיור ואמר: אתם, חכמי היהודים, תדעו כי לא באתי ולא שלחתי בעדכם כדי להוכיח מי משתי הדתות אמת, כי ידוע אצלי שדתי ואמונתי אמת, ותורתכם אמת היה ובטלה, לא באתם אלא שגירונימו אמר שיוכיח מתלמוד הרבנים שלכם, היודעים יותר מכם, שהמשיח כבר בא, לכן לא תדברו לפני אלא בדבור זה לבד.

ואחר זה החזיר האפיפיור פניו נגד מאישטרי גירונימו ואמר: תתחיל אתה להוכיח וישיבו הם!

התחיל מאישטרי גירונימו: ״לכו נא ונוכחה יאמר ה׳— ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו״.

ואחר זה התחיל דון וידאל בן בנבנשת הארינגא בלשון לאטין, ושמח הא­פיפיור מאד מחכמתו ומלשונו. ומתוך הדברים נתרעם על גירונימו, כי הבא להתוכח אין ראוי שיכנס במשטמה, כי אמר: ״ואם תמאנו חרב תאכלו״, כי  עדיין לא הוכיח וכבר שב לשופט ונוקם.

השיב האפיפיור: הדין עמכם, ואל תתמהו במדד, זו הרעה, כי משלכם הוא! והתחלת דון וידאל היתה: הננו אתאנו לך, כי אתה אדוננו! ודון שמואל הלוי אמר אחריו: הראנו אדוננו חסדך וישעך תתן לנו! ובסוף הדברים הת­חננו לאפיפיור שיתירם מויכוח זה, לפי שהיהודים לא נסו ללכת בדרכי  ההקש וההגיון, וכבר התחיל גירונימו החכם בהם, וענייני היהודים כלם הם מדרך הקבלה.

השיב האפיפיור: אם מפני היראה שאלתם שאלה זו, כבר הבטחתי את­כם ויצא מפי ולא אשוב ממנה, ואם מפני שלא ידעתם דרכי ההגיון כאשר יבוא גירונימו בהגיון והקש — אתם לא תשיבו לו דבר, וכאשר ידבר בר­איות מקבלה — תשיבו עם קבלה.

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז-עמוד צו

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז-ויכוח בין יהודים ונוצרים

אחר זה, מפני שארכו הדברים, אמר המלך שילכו לאכול ומחר בבקר ישובו. וכן נעשה. וצוה האפיפיור שרים ונכבדים שילוונו. ואמרנו בלבבו: הלואי שתהא אחריתנו כראשיתנו! וביום ההוא הלכנו לבית הכנסת, ושם קבוץ עצום, ובקול בכיה ובקשה התפללנו לצור ישענו ישיב מחשכנו לאור, ואל יצא מפינו מכשול לפני כל האריות ההם העומדים עלינו. ואז ברב עם ובנפש שפלה ורוח נמוכה ובלב נשבר ונדכה התחיל הר׳ זרחיה הלוי, והתחלת דרושו: הדומה בדומה מבריא וההפך בהפך, ואמר בזה פירוש נפלא, לא יובן כי אם פה אל פה, וסיים דרושו בתפלה ובקשה.

ביום השלישי היתה התחלת הויכוח, והתחיל מאישטרי גירונימו ואמר: בתלמוד שלכם כתוב: ״שיתא אלפי הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים  תורה, ושני אלפים ימות המשיח״. הנה ממאמר זה הדבר ברור שבשני אלפים אחרונים בא המשיח. מי הוא — כי אם מושיענו! ועל זה האריך הלורקי וד­רש כחפצו, עד שאמר לו האפיפיור: גירונימו, ידעתי זה ימים כי דורש גדול אתה, אבל לא באנו לזה כי אם להוכיח מה שנדרת, לכן הזהר שלא תלך אצל דרשות! והפך פניו לשלוחים ואמר: תשיבו אתם על המאמר!     

אמר דון וידאל בן בנבנשת: אדוננו האפיפיור, נדע תנאי המשיח, ואז ית­באר אם כבר בא, שאם ימצאו במי שבא תנאי המשיח גם אנחנו נודה בו.

אמר האפיפיור: אין זה תשובה למה ששואלים לכם, כי הדרוש לא היה על תנאי המשיח, אלא שאותו מאמר אומר שכבר בא, וכבר באתם למדת היהו­דים בויכוחים שישאלו להם בדבר אחד וישמטו עצמם לדבר אחר.     

השיב דון וידאל: אדוננו האפיפיור, התחלתנו היא מדת החכמים, כי תחלה ראוי לדבר בעצם הענין ואחר כך במקריו. וכן כתב הטבעי. אבל אם לא יראה לאדוננו דרך זו — לא נלך בה, ואשיב אל עצם המאמר, ואומר כי גירונימו החכם לקח מן המאמר מה שההנהו ויש לו בו ממנו סיוע, והניח הדבר המנגד, והנה בסוף המאמר אמר וזה לשונו: ״ובעוונותינו שרבו יצאו מהם מה  שיצאו״, וזה יורה בבירור שלא בא.

השיב גירונימו: כפי זה לא הבנתם המאמר, או אפשר שאתם עושים עצ­מכם כמי שאין מבין, והוא, כי ״ושני אלפים ימות המשיח״ הוא מאמר הנביא אליהו, והוא אמרו לתלמידיו והם אמרוהו בשמו, כמו שיורה לשון ״תנא דבי אליהו״, וזה מפורסם לתלמודיים, והם או אנשי התלמוד שקבעו המאמר  בספריהם שאמרו: ״ובעונותינו שרבו״, וזה כפי דעתם שישו אינו המשיח, אבל אליהו הנביא כפי מה שהוא נביא וידע האמת אמר: ״שני אלפים ימות המשיח״, כפי מה שנודע אצלו בנבואה.

השיב הר׳ זרחיה הלוי ואמר: אדוננו האפיפיור! כל מי שבא להוכיח דרוש — איך יוכל להוכיחו בדבר שיסבול פירושים? ואם יקרא ראיה מופתית? הנה גירונימו אומר שסוף הלשון התלמודיים אמרוהו, ועשה פירוש זה לאמת דעתו, והמנגד יאמר שסוף הלשון ותחלתו הכל אליהו אמרו, וזה לאמת סבר­תו נגד החולק, ואם אין לאחד מהם ראיה או מופת על פירושו, לפחות ישאר  הדבר בספק, ואיך יוכל להוכיח משם גירונימו מה שרצה להוכיח? כי החולק יאמר: אם אתה באת להוכיח משם עם פירושך— אני אעשה פירוש אחר ולא תוכיח! וכאשר תאמר לי: ומנין לך? אני אשיב: ומנין לך? ועוד, שכיון שהוא בא כנגדנו עם תלמודנו — הנה הוא היודע כי דרך תלמודנו הוא זה, כי כאשר הפירוש אינו מוכרח מקשה שכגגדו ואומר: ״ודלמא״ וכו', ואם אינו משיב — נשאר הדבר דחוי עד שהולך בעל הפירוש ומבקש אוקמתא אחרת. ועוד, שיותר ראוי שנאמר על לשון אחד שאיש אחד אמרו משנאמר ששנים אמרוהו, ובכיוצא בזה רגיל התלמוד לומר: אמר רב אשי או אמר פלוני: בעו­נותינו שרבו יצאו מה שיצאו! ועוד, שלכן אמרנו בהתחלתנו לפני אדוננו שנראה אותו שבא אם יש לו תנאי המשיח או לא, וזה שאם מצאנו לאיש  ההוא תנאי המשיח — אז נהפך המאמר לפירוש גירונימו, ואם לא נמצאו בו תנאי המשיח — הנה פירושינו אמת.

אמר האפיפיור: בלי ספק מה שאמרתם שכל שבא להוכיח איזה דבר שראוי שיהיה בדבר מוסכם ומוכרח שלא יסבול פירוש אחר.

השיב גירונימו: אדוננו האפיפיור, אין עניני תלוי במאמר זה לבד, כי יש  לי מאמרים אחרים רבים.

השיב האפיפיור: כבר יצא זה ממדת מתוכח נוצרי וחזר למתוכח יהודי, הבורח לצד אחר כאשר נחלש מהצד הראשון, ראוי שתשיב לדברי היהודים על המאמר ההוא.

השיב גירונימו: והלא כמה זמנים קודם שגלו היהודים בא אליהו, ובהכרח שנאמר שאומרו ״ובעונותינו שרבו״ איש אחר אמרו, אשר נמצא בגלות, ואף כי נאמר שתלמידיו אמרוהו— והלא תלמידיו סמוכין לו היו? אלא שהתל­מודיים אמרוהו ועם סברתם, כמו שאמרתי.

השיב דון וידאל ואמר: אדוננו האפיפיור, ויהיה כן שהתלמודיים אמרוהו — נבוא למה שאמר אליהו. הנה אמר: ״ושני אלפים ימות המשיח״, אם המשיח כבר בא — היה לו לומר: ״ובסוף הארבעה אלפים יבוא משיח״׳ אז שיאמר: ״ובהתחלתו יבוא משיח״, רוצה לומר, בהתחלת האלף החמשי, או: ״בזמן פלוני יבוא משיח״, ואם כן אפשר שיבוא בסוף.

השיב גירונימו: כי רצה לומר שכל המשך זמן שני אלפים יהיו זמן המ­שיח, ואחר כך בשביעי העולם חרב. אמר הר׳ יוסף אלבו: גם זה מתורץ עם מה שכבר נאמר, והודה בו אדוננו  האפיפיור, והוא כי נעשה פירוש אחר ואין הכרח לפירושך. ועוד, התלמודיים אשר בהם באת להוכיחנו, הם קבעו אותו מאמר בתלמוד, ולא היו קובעים דבר שהוא כנגד סברתם, והם אמרו כי שני קיצין יש למשיח: או זמן שנשבע האל או זמן שיהיו ישראל מוכנים וישובו בתשובה; ולכן לא שם המאמר זמן  קצוב לימי המשיח, אבל אמר: ״ושני אלפים ימות המשיח״ רוצה לומר מוכ­נים לבוא המשיח, ואם יהיו היהודים ראויים יבוא בהתחלה, ואם לא יהיו ראוים בהתחלה ויהיו באמצע יבוא משיח באמצע הזמן, ואם לא יהיו ראוים באמצע ויהיו ראוים בסוף יבוא משיח בסוף, אבל לא יעבור מאותם ב׳ אל­פים שלא יבוא.

אמר האפיפיור: ולמה לא תאמרו שאם יהיו הנוצרים ראוים יבוא מיד ואם לאו— שיתארך עד סוף ב׳ אלפים ?

אמרו השלוחים: אין אומרים שיבוא גואל אלא למי שיושב בגלות, כי היו­שב בהשקט— מה צורך לו לגואל ? והמשיח הוצרך לעם היושב בגלות ושעבוד.   

אמר גירונימו: ולמה לא תאמרו כפירושי?

השיבו השלוחים : ולמה לא תאמר אתה כפירושינו? וכבר אמרנו שהדבר שאינו מוכרח אין ראיה ממנו, וכבר הודה בזה האדון האפיפיור ולא ישוב אחור, ואתה ידעת מעלת וחשיבות רבינו שלמה יצחקי — ופירש בפירושינו.    

אמר גירונימו: במקומי אני עומד ובדתי, שהמשיח כבר בא, ואתם אומ­רים שלא בא, ועליכם להביא ראיה שלא בא.

אמרו השלוחים: יאמרו ההגמונים מביני האמת על מי להביא ראיה ? כי אדרבה, אני קדום מכמה זמנים, שקבלתי תורת משה, ומי שבא להוציאני מחזקתי עליו להביא ראיה.           

השיבו ההגמונים: כן הוא בלי ספק כמו שאתם אומרים, ותמהנו מגירונימו כי לא דבר נכונה, ולא כמו שנדר בתחלה כי הוא יביא ראיה, ואנחנו במאמר האפיפיור להחזיק האמת באנו.

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז-עמוד-צט

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר