מורשת יהדות מרוקו

אחד הערבים, ניתק מן החבורה וצעד בראש לקראת עמור וחבריו. עמור הכיר אותו מיד ואמר לחבריו:

המנוולים הביאו איתם את המתאגרף מוסטפה לפילאלי. אל תדאגו, הוא לא מפחיד אותי, כלא דאר בוה (שיחרב בית אביו).

לפילאלי היה אלוף אגרוף ידוע ועליו הייתה גאוות הערבים. עכשיו הביאוהו איתם לעשות שפטים בעמור. לפילאלי, הלך והתקרב וכשעמד מול עמור, מדד אותו במבטו לאט לאט, מלמעלה למטה, הסתכל עליו בשקט ולאחר רגע שאלו בעזות מצח:

• תערף סכון אנא יא כלב? (אתה יודע מי אני כלב?).
• נתינא לפילאלי, כלא דאר באבאק יא וולד לקחבא! (אתה לפילאלי, שיחרב בית אביך, בן זונה), עמור המשיך, באת עד כאן מעירך לקבל מכות? אינך אלא חמור! אני אמעך אותך כיתוש!

לפילאלי התמלא חימה ושלח את אגרופו להכות בפרצופו של עמור, אבל עמור הקדימו ובזריזות מדהימה, עצר בזרועו את ידו של לפילאלי בעודה באוויר לפני שנחתה עליו, הרימו בשתי ידיו כנוצה וחבט אותו באדמה בלוויית קול תרועה שיצא מגרונו:

• אמסק! יא וולד לחראם! (תפוס! בן הטומאה!).

הערבים עמדו נדהמים ונסוגו במבוכה, ועמור עומד מולם כמוכן לקרב. לפילאלי עדיין היה שטוח על האדמה, המום. לב הנוער היהודי הוצף ברגש גאווה יהודית. אכן זמנים חדשים. מי פילל שיגיעו ימים כאלה בחייהם? רצו לקראת עמור והרימוהו על כתפיהם וחזרו למללאח בשירה עברית ובלב צוהל. אותו ערב חגגו את המאורע אחרי ההבדלה עד שעה מאוחרת. משחקי כדורגל, שבהם השתתפה הקבוצה היהודית נגד קבוצה ערבית או נוצרית, היו מסתיימים בתגרות־ידיים בכל פעם שהקבוצה היהודית ניצחה. עמור עמד בראש הנוער היהודי והיה צועד לקראת המתקיפים ומפילם במהלומותיו הכבדות על ימין ועל שמאל. לפעמים היה תופס שניים, שלושה, לופתם תחת זרועותיו האדירות ומכה בתנופה חזקה ראשו של זה בראשו של השני ונותן להם ליפול על האדמה המומים. הגיע זמן שעצם נוכחותו לבדה, מנעה התכתשות כשהקבוצה היהודית ניצחה. כזה היה עמור. כשנסע לפאס ללמוד חקלאות היה בא לספרו לשבת, כדי להיות עם בני משפחתו ועם חבריו. יום שישי אחד, נשמע טרטור מחריש אוזניים שלא נשמע כמוהו מעולם ברחבת רחיבא אשר במללאח. האנשים התקהלו לראות על ״מה רגשו גויים״, והנה עמור, בחיוכו המלבב ובדמותו הססגונית, יושב על אופנוע כביר. כולם התפעלו למראה עיניהם. מחזה כזה של בחור יהודי על כלי רכב מסוכן כזה, היה חידוש נועז וללא תקדים. אבל כזה היה עמור.

לאחר שכולם הזינו את עיניהם באופנועו ומיששו אותו בידיהם, יצא עמור מהמללאח על אופנועו ברעש מחריש אוזניים, לפני תקיעת השופר המבשר את כניסת השבת. מאז, דהר על אופנועו בין ספרו לפאס ללא פחד וטרטורו שנשמע ממרחק רב, בישר לכולם שעמור הגיע. יום אחד הופיע עמור פתאום באמצע השבוע ושמועת איוב בפיו. הגומים עומדים להתנפל על היהודים; הגומים היו בֶּרְבֶּרִים שגוייסו לצבא הצרפתי ושירתו בגדודים מיוחדים. נאמר עליהם, שמוחם מאובן ושכלם קהה. טמטומם היה למשל ולשנינה בכל המדינה. סיפרו עליהם הרבה סיפורים ששמו אותם ללעג ולקלס.

מספרים בהלצה, שהמדריכים הצבאיים שלהם, אמרו נואש כשניסו ללמדם איפה יד ימין ואיפה יד שמאל, לכן, באימונים הבסיסיים, נתנו להם תפוח־אדמה ביד שמאל ובצל ביד ימין כדי שיבדילו בין ימינם לשמאלם. בכל מקום שבו נראו הגומים, צעדו הילדים אחריהם כגדוד חיילים וצעקו בקצב על משקל שמאל! ימין! ״באטאטא! בסילא!״ (תפוח־אדמה, בצל) והגומים היו מתרגזים ורצים אחרי הילדים להכותם. הילדים היו בורחים מהר ובצחוק גדול. לבושם היחיד של הגומים היה גלימת צמר אפורה וחגורת עור רחבה סביב מתניהם ועליה תלויה אלה. צרפת השתמשה בהם כבשר־תותחים במלחמותיה נגד שבטים מתמרדים במרוקו. אחד מידידיו הערביים של עמור מבית־הספר מסר לו בסוד על המזימה שמאחוריה, לפי דבריו, עומדים הצרפתים. עמור העביר את הידיעה לידידיו בפאס והוחלט לארגן את הנוער להגנה עצמית בשתי הערים, על כל צרה שלא תבוא. לאחר הישיבה, דהר עמור על אופנועו בסכנת נפשות ממש והגיע לספרו. כל המללאח היה כמרקחה לשמע הידיעה המחרידה, שעוררה זכרונות עברו. האנשים התרוצצו אנה ואנה כאובדי עצות.

כשהגיע עמור, ניסה להרגיע את הציבור שהיה אחוז בהלה. אסף את הנוער, שרובו היה במצב רוח מדוכא, עודדם בדבריו והפיח בהם רוח גבורה. — לא יהיה טבח יותר! אתם שומעים! הרעים עליהם בקולו. מה יש לפחד מגומים? רצחו וגזלו אותנו במשך דורות כחיות טרף צמאות דם, שצלם אלוהים נעדר מהן, דמנו היה הפקר, התעללו בנו באכזריות ורדפו אותנו עד חורמה. אבותינו החרישו כי לא הייתה להם ברירה. סבלו ייסורים כדי לשמור על יהדותם. כל הכבוד להם! אבל הזמנים ההם חלפו ללא שוב. מלחמת העולם תסתיים בקרוב, מפלת הגרמנים בטוחה, זה רק עניין של זמן, אחינו באירופה נשמדים ואנחנו ניצלנו מידי הנאצים, הודות לפלישת האמריקנים לכאן. לא נשב בחיבוק ידיים וניתן לחמורים האלו לשחוט אותנו! אם יבואו, נפליא מכותינו בהם. רק זה ישים קץ לתעלוליהם. אם נשיב מלחמה שערה, לא יעזו יותר להתנפל עלינו. בידינו הדבר.

דם המכבים זורם בעורקינו. אנחנו צריכים להחליט עכשיו אם לעמוד על נפשנו או לתת למטומטמים האלה להצליח במזימתם…

כך דיבר עמור. חבריו הקשיבו לו ונפשם התחזקה. עמור המשיך: — אתם רוצים מדינה יהודית בארץ־ישראל? זאת היא ההתחלה! פה! במללאח ספרו, בפאס ובכל מקום אחר! אנחנו אזרחי מדינת־היהודים לעתיד. אנחנו החיילים והצבא היהודי לעתיד! פה אנו מתחילים את שירותנו ! אין לנו בעל־ברית אחר! נוכל לסמוך רק על עצמנו! אחרי מאורע זה, תרגישו כגברים גיבורים וכיהודים גאים! לא מושפלים ובזויים בין הגויים, כפי שחיו אבותינו. ובכן! ניגש לפעולה!… עמור ישב עם חבריו יום אחרי יום, בשקידה ובקור רוח, ארגנם ביחידות כצבא ממש ותכנן איתם תכסיסי פעולה שונים להגנת הבתים היהודיים. משפחות רבות שגרו מחוץ למללאח, הסתתרו בבתי ידידיהם הערביים עד יעבור זעם. היתר, באו למללאח למצוא בו מחסה עם קרוביהם.

ביום תשעה באב, בשעות הבוקר המוקדמות, כשהיהודים התפללו והתאבלו לזכר חורבן הבית, התחילו הגומים לפשוט בעיר ולהתנפל על היהודים. עמור הוזעק למקום הסכנה והוא, עם קבוצת חבריו, התחילו להתנגש עם הגומים ולהכות בהם. בין הפצועים הראשונים, היה עמור. אך הוא לא שם לב לפצעיו. דם זב מראשו על פניו, אבל הוא המשיך לפקח על ההגנה, רץ ממקום למקום, והפליא מכותיו בגומים בגבורה עילאית. מספר הפצועים הלך וגדל, אבל טבח המוני לא היה. גבורתו האישית של עמור וזו של חבריו, סיכלה את מזימות האויב. המשטרה נעדרה באופן מסתורי ולא נראה שוטר בעיר. כל אותו יום נמשך המאבק. לגומים כאילו ניתנה יד חופשית, אבל מזימתם לא עלתה בידם. לעת ערב, הוטל בעיר עוצר שנמשך ארבעה ימים. היהודים הואשמו במעשי התגרות בגומים ובהפרעה לשלום העיר וכמאתיים מהם נאסרו, ביניהם מנהיגי הקהילה ורב העיר. עמור וחבריו יצאו מניסיון זה בהרגשה חדשה. הלכו זקופי קומה כבני אדם חופשיים. כבודם העצמי הוחזר להם, עתה הם צעדו לקראת העתיד עם ביטחון פנימי בלב. דרכם עכשיו סלולה לפניהם. הם בנים למדינה היהודית שתקום בעתיד. עמור עצמו הפך לגיבור היום. הוא היה מלא התרגשות כאילו היה עד ראייה למאורע היסטורי כביר. היהודים לא יובלו עוד לטבח בלי לעמוד על נפשם, אמר לחבריו והוסיף:

– אנחנו צריכים מדינה משלנו, בה נהיה חופשיים להתפתח כעם ולמלא את ייעודנו בעולם הזה. רק בתנאים חופשיים כעם עצמאי נוכל לפרוח ולשגשג כיהודים וכבני אדם. בתנאים אלו נוכל לפתח את יהדותנו אשר תרמה לנו ולעולם ערכים נחוצים לקיום מוסרי של כל חברה עלי אדמות. הנסיונות להכחידנו לא נשאו פרי ועוד נכונו לנו גדולות בחברה האנושית.

זכרו שאתם נינים לעם גדול הקם לתחייה מחדש. סבל הדורות מגיע לקיצו ודרכנו כעם עצמאי מתחילה.

תלכו בדרך הזו ואז מטרתנו הנכספת תתגשם בימינו…. לאחר שבוע, חזר עמוד לפאס כדי להמשיך בלימודיו. המהומות אירעו בדיוק בחודש הבחינות, לפני סוף שנת הלימודים. הוא היה צריך לעבוד קשה כדי להשלים את החסר ובכל זאת עבר את הבחינות בהצלחה. את הקיץ בילה כרגיל עם ארגוני הנוער שלו בעיר. הוא התחיל לעניין אותם בחקלאות. הרבה מיהודי העיר היו בעלי חוות ופרדסים ולא הייתה בעיה לקבל את הסכמת חלק מהם, לאפשר לו ולחבריו לעבוד אצלם בשדה. להיפך, הם צחקו ושמחו לקבל ידיים עובדות בחינם. עמור הטיף לעבודת האדמה ולמלאכה — עבודות שמהן התרחקו בני הדור החדש. הם היו בני הדור הראשון והשני שרכש חינוך צרפתי ומיד עם סיום לימודיהם, נקלטו כפקידים בשירותים הממשלתיים השונים. עמור אמר להם שנוער ציוני לא יעסוק בפקידות בארץ־ישראל, אלא בייבוש הביצות ובהחייאת השממה. קשה היה לו להסביר להם מהי מדינה יהודית, שבה העם היהודי צריך לספק את כל השירותים הדרושים לניהול ולקיום מדינה תקינה, ומעל לכל, עבודת האדמה והפרחת האדמות המוזנחות של ארץ־ישראל, שהפכו למדבר שממה במשך הדורות. מאמציו נשאו פרי, ובכל יום ראשון, היה יוצא עם קבוצות נוער לאחוזות ולבוסתנים, ללמד אותם חקלאות. בני הדור הישן, לא ירדו לכוונתו והתייחסו לפעילותו במשיכת כתפיים, כאילו כל העניין אינו נוגע להם. עמור יצא עם הנוער שלו למחנה צופים ביער בן־סמין בסביבות איפראן ולימד אותם לחיות בטבע ולהעריך אותו. לימד אותם להסתפק במועט, להתקיים בתנאים קשים ולהתגבר עליהם. להתקיים במה שנמצא בסביבה הטבעית. לימד אותם להבדיל בין הצמחים השונים, תותי בר למיניהם, הגרעינים השונים מעצי המחט שנמצאו בשפע ביער ועוד. הוא גילה להם עולם שלא ידעו ולימד אותם להיות חופשיים ועזי־לב. לימד אותם ארגון ומשמעת, נשיאה בעול ואחריות.

שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988–עמור, ההגנה של היהודים ואהבת ארץ ישראל
עמוד 87

עמור יצא עם הנוער שלו למחנה צופים ביער בן־סמין בסביבות איפראן ולימד אותם לחיות בטבע ולהעריך אותו. לימד אותם להסתפק במועט, להתקיים בתנאים קשים ולהתגבר עליהם. להתקיים במה שנמצא בסביבה הטבעית. לימד אותם להבדיל בין הצמחים השונים, תותי בר למיניהם, הגרעינים השונים מעצי המחט שנמצאו בשפע ביער ועוד. הוא גילה להם עולם שלא ידעו ולימד אותם להיות חופשיים ועזי־לב. לימד אותם ארגון ומשמעת, נשיאה בעול ואחריות.

זאת הייתה שנתו האחרונה בבית־הספר, בו הוכר כתלמיד מצטיין וכחקלאי מעולה. חבריו ללימודים למדו להעריך אותו ולכבדו בגלל נדיבות לבו וטוהר מידותיו. כולם ידעו שהוא לומד חקלאות כדי ללכת לארץ ישראל ולא אמרו כלום על כך. כשבא לספרו עבד עם חבריו בהתנדבות בחוות ובבוסתנים של היהודים ועורר תמיהה בבקיאותו. הוא ריפא, על ידי ריסוס בכימיקלים, עצים נגועים שלא נתנו פרי מזה שנים. הפרה אדמות דלות ביבול על ידי זיבול מתאים. גם ערביי הסביבה החלו לבקש את עצתו ולנצל את בקיאותו, והוא נענה לכל דורש ללא הבדל ונתן את שירותיו חינם אין כסף. אפילו בני הדור הישן, התחילו להתייחס אליו ביראת כבוד לאחר ששמו יצא לתהילה כמחולל פלאים.

יום שישי אחד, בא עמור לספרו כדרכו, כולו מלא התרגשות, ובפיו בשורות טובות, ישועות ונחמות. בערב התאספו חבריו בביתו כרגיל ונראה היה שדברים גדולים שמורים עימו. לאחר שהתיישבו כולם אמר להם:

• ידידים יקרים, אתם בוודאי רואים שאני נרגש מאוד ומאושר מאוד. ראשית, גמרתי את בחינות הסיום בהצלחה ועכשיו אני חקלאי מדופלם!… הידד!… הידד!… נשמעו קריאות התפעלות מכל המסובים שמחאו כפיים בהתלהבות… אבל זה לא הכל, הוסיף עמור, הקשיבו!… זהו מכתב שקיבלתי מהמשרד הראשי של התנועה הציונית בקזבלנקה — עמור נפנף במכתב — בו הם מודיעים לי שנבחרתי להיות בקבוצה הראשונה שתעלה לארץ־ישראל. אנחנו נהיה החלוצים הראשונים ממרוקו שיעלו עם סרטיפיקטים אנגליים… מחיאות כפיים סוערות וקריאות שמחה פרצו מפי הנוכחים, והם עטו עליו לחבקו ולנשקו. אבל עם כל השמחה, התעצבו בלבם שעמור יעזבם. איך אפשר בלעדיו? עמור קרא את מחשבותיהם לפי ההבעה שהייתה על פניהם, והוסיף:
• הקשיבו! אני ראשון אבל לא אחרון. אני הולך כחלוץ לפני המחנה. עוד רבה העבודה. אתם צריכים להמשיך בעבודה כאן ותצטרפו אלי בבוא היום. ואני מבטיח לכם שיום זה אינו רחוק. משטר הנאצים מוגר, לא יקומו רשעים במשפט, ממשלת וישי נפלה, כן יאבדו, אלפי חיילים יהודים מארץ־ישראל שירתו בבריגדה העברית בצבא האנגלי וכבר מדברים על חלוקת ארץ־ישראל בין היהודים והערבים. אנו צריכים ארץ בה נוכל לקלוט את שארית הפליטה מיהודי אירופה שרובם הושמדו. עוד רבה הדרך ומלאת חתחתים. אנחנו נעמוד בקשר וניפגש במדינה שלנו בקרוב, תחת דגלנו. אין לנו כל עתיד פה. מקומנו בארץ־ישראל. חלום הדורות יתגשם בימינו…

עמור דיבר זמן רב בהתפעלות. הילת החלוץ הוסיפה קסם לאישיותו. בני הנוער ראו בו התגלמות היהודי החדש השומע את צעדי המשיח וצועד בגאון לקראתו. זה היה היום המאושר בחייהם. גמרו את הערב בשירה ובשעה מאוחרת הלכו לבתיהם.

אותו יום שבת, היה עמור מלא התרגשות. אכל את ארוחת־הצהריים המסורתית בחיק משפחתו ורוחו הייתה הומייה ולא ידעה מנוח. נפשו כמהה למרחבי־יה ורצה להזין את עיניו במחזות הטבע, אשר ספרו נתברכה בהם, ולנשום את האוויר הצח של השדות. יצא מפתח ביתו והלך מהורהר אל העתיד הכמוס בארץ־ישראל. לא עבר זמן רב עד שמצא את עצמו בינות לעצים הגבוהים שעל הכביש מעבר לרחבת באב־אלמקאם. עמור שקע בהרהוריו על ארץ־ישראל ועל חיי הקבוץ. מלחמת העולם השנייה נגמרה, שארית הפליטה נעה נדה על פני אירופה החרבה כאוד מוצל. אנשי המללאח כדרכם, טיילו לעת כזו, בין מנחה למעריב, על הכביש המוביל לפאס, לאורך עצי הצפצפה הגבוהים. עמור התרחק מהמולת המטיילים והלך לשוח בכיוון הנגדי, לעבר הגן הציבורי המוליך לעיר החדשה. הציבור מנע את רגליו מדרך זו, כיוון שבדרך זו הייתה עלייה מייגעת והאנשים שרצו ליהנות משקיעת החמה, לא רצו להתעייף בעלייה כזו. עמור, שאהב שקט מטבעו ולא אהב שיפריעוהו בשיחה בטלה ובדיבורים לשמם, הלך שקוע בהרהוריו והזין את עיניו בעולמו של הקדוש ברוך הוא.

דמיונו היה מרחף, ספק בעולם זה, ספק בעולם אחר. מחשבתו קפצה וניתרה כציפור קלה בין עפאים ולא מצאה לה אחיזה בשום דבר ובשום מקום. כל כולו היה הוזה בתוך הטבע האופף אותו ומתייחד איתו כחלק ממנו. קשה היה לו להתרכז וליהנות מן הטבע בגלל העולם העכור שהותיר את עמו במצב של חורבן, כעיי מפולת, בידי שונאי ישראל, שהפכו לפראי מדבר ללא צדק וללא מוסר. לבו כאב את כאב עמו חסר המגן מעבר לים, אשר שמועות איוב על גורלם המר והנמהר הוקראו כל שבת בבתי־ הכנסת והשאירו רושם מדכא בלב המתפללים. זה מה שהעסיק את מוחו בזמן הליכתו באווירה יפה כזו, אשר מוראות המלחמה לא הגיעוה. הלך שקוע במחשבותיו ואיבד את המגע עם הזמן ועם המקום בו נמצא עד שפתאום ניתק מעולם זה בצליפת שוט חדה שחתכה בבשרו כבסכין והשאירה רישומה על צווארו. ניתק מזרועות הטבע שכפתו אותו וליטפוהו ברוך ומצא את עצמו מול ״בלעם״ העריץ. כך קראו למושל הצרפתי של העיר. עמור מישש באצבעותיו את צווארו, במקום שבו השאירה הצליפה פס תפוח. סובב את ראשו בתנועה איטית והביט בזעם בקצין הרכוב על סוסו אשר עמד עליו בצעקותיו:

• טווא! (אתה), הראה עליו הקצין בשוטו, יהודי בן כלבים! תצדיע לי! נזכר עמור בבדיחה על אותו יהודי שהיה בעל ראייה חלשה וכשראה את המושל רכוב על סוסו, הצדיע לו בשתי ידיו, עצר המושל בסוסו ושאל את היהודי:
• למה אתה מצדיע לי בשתי ידיך?
• יא סידי(אדוני) אחת בשבילך ואחת בשביל הסוס שלך, ענה היהודי. ללמדך עד כמה מוראו של המושל רב היה על הבריות. כששאלו לו לאותו יהודי את פשר הדבר, ענה במשיכת כתפיים רבת־משמעות כרומז שיש דברים בגו. דרש לפניהם על דברי יהודה בפרשת ״ויגש״, שם נאמר: ״בי אדוני אל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה״. פירשו חז״ל, שזוהי השוואה לגנאי. ללמדך שאין המושל שווה יותר מסוסו ולכן יד אחת בשבילו ויד שנייה בשביל סוסו.

שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988–עמור, ההגנה של היהודים ואהבת ארץ ישראל
עמוד 90