מורשת יהדות מרוקו

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب  

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

הקדמה

לעומת הסדרות האחרות של המפעל, הסדרה הנוכחית אליה משתייך כרך זה של אוריינס יודאיקוס מצטיינת בשפע רב של מקורות המתעדים באופן מפורט ועדכני כל תחום, כל נושא וכמעט כל היבט מחיי היהודים בארצות האסלאם במאות התשע עשרה והעשרים.

בעקבות החדירה האירופית לתוך המזרח התיכון וצפון אפריקה נחשפו מרבית היישובים בהם התגוררו יהודים להתעניינותם של מוסדות יהודיים בעולם ולסקרנותם של נוסעים, רופאים מיסיונרים, קונסולים ונציגי שלטון אירופיים אחרים ששיגרו לממשלותיהם דוחות ותזכירים מפורטים על רודות מצב היהודים בארצות האסלאם.

זהו חומר ארכיוני בעל חשיבות ממדרגה ראשונה המתווסף לתיעוד הפנימי שכל ארץ, עיר וקהילה צברו על עצמן במרוצת התקופה הנדונה.

לפיכן אין כרך זה מתמקד ביחידה גיאוגראפית רחבה – מדינה, מחוז או עיר – או בסוגיה תימטית חובקת עולם – אלא בקטגוריה חברתית מצמצמת מאוד בהיקפה, בעיסוקה ובטווח פעילותה : הכוונה לקבוצה מיוחדת של סוחרים יהודים ממרוקו הנקראים " תאג'ר אלסולטאן " או " סוחרי המלך " אשר פעלו במחצית השנייה של המאה התשע עשרה בעיר אל צווירא – מוגאדור – שבדרום מערב הממלכה והשאירו אחריהם אוסף תעודות " ראשמיים " יקרי ערך שהשתמרו מההתכתבות הענפה שהתנהלה בינם ובית המלוכה המרוקאי.

שלמה קורקוס יחד עם בניו אברהם ויעקב ובני בניו, דוד, חיים, מארי ואהרן – נמנו עם שכבת " סוחרי המלך " – תאג'ר אלסולטאן – שכללה מספר מוגבל של יזמים ובעלי עסקים יהודים, מוסלמים וגם אירופים אשר כל אחד בתחומו וכולם יחד שימשו סוכנים מסחריים של השלטון – מחז'אן, שאת כספו הם ניהלו והשקיעו בעסקיהם עם העולם הנוצרי אם כבעלי מונופולין על ענפי יבוא וייצוא שונים ואם כשותפים של בני המלוכה ושרי ממשלה אחדים.

האינטרסים שלהם תאמו את אלה של העילית השלטת – את אלה של הסולטאן בעיקר אשר בנוסף לתפקידיו הפוליטיים צבאיים והדתיים נהיה מאז סוף המאה השמונה עשרה, בעקבות הידוק הקשרים עם ארצו אירופה – ל " אישיות " הכלכלית החשובה ביותר של ארצו.

עד לתקופה זו היה המיסוי החקלאי המקור העיקרי להכנסות המדינה המרוקאית, המח'זן , מה שחייב את השליטים לקיים כוח צבאי רחב ממדים אשר באמצעותו השתדלו להטיל את מרותם על האוכלוסייה בכפרית-שבטית שהייתה היעד העיקרי לגביית מסים.

ערבים או ברברים, נוודים או חקלאים, השבטים הגדולים שהרכיבו את החברה המרוקאית היו שרויים בעימות מצמיד עם המח'זן והצרו את צעדיו הן במישור הפוליטי הן במישור הכלכלי. מרבית המשאבים התחלקו אפוא בין האוכלוסייה הכפרית ובין השלטון המרכזי על חשבון האוכלוסייה העירונית והבורגנות המקומית שנשארה תלויה בחסדי המלכים ובמצב רוחם.

ההון שאחדים מהסוחרים העירוניים צברו מדי פעם ירד לטמיון כחלוף התנאים הנסיבתיים הביאו לרכישתו. כאשר הון זה היה בידי סוחרים יהודים הוא הפך בכל עת למלכודת למחזיקים בו או ללולאה שאותה יכלו השליטים להדק סביב צווארם כרצונם

לאחר מותו של המלך מולאי איסמאעיל – 1727 – ניצל הצבא את האנדרלמוסיה ששררה בממלכה והפך לגורם כל יכול, המכתיר נסיכים ומפיל מלכים. באמצע המאה השמונה עשרה עלה לשלטון המלך מוחבד בן עבדאללה – 1757 – 1790 אשר למוד ניסיונם האומלל של קודמיו, הגיע למסקנה שכדי להרחיק מעליו את איום הצבא, הוא יצטרך לצמצם את שורותיו ובמקביל גם לוותר על חלק ממשאביו המסורתיים במסים.

לכן הוא השליך את יהבו על פיתוח הסחר ובתוך כך עודד את חיזוקה של הבורגנות המקומית – ובכללה הבורגנות היהודית אליה השתייכו " סוחרי המלך " – ההופכת בהדרגה למשענת העיקרית של השלטון.

לתכלית זו הוא בנה את נמל אלצווירא – מוגאדור בעזרתן של ארכיטקטים ומהנדסים צרפתים. בשנת 1764 כשעבודות הבנייה של אל צווירא היו עדיין בעיצומן ביקש המלך מוחמד בן עבדאללה מכמה משפחות של מכובדים יהודים מרוב חלקי הארץ לבוא ולהשתקע בעיר החדשה כ " סוחרי המלך ".

הם שוכנו ברובע האדמיניסטרטיבי של העיר, הקצבה , יחד עם כל פקידי המלך והועמדו לרשותם, תמורת דמי שכירות סמליים, חנויות ומחסנים לסחורותיהם בהתאם לדרישתם. הם היו פטורים ממס הג'יזה ומתשלום מסים אחרים המוטלים דרך קבע על הנתינים היהודים וגם זכו להלוואות ולהטבות כספיות שונות שניתנו לכלל ה " תאג'ר " ללא הבדל דת ולאום.

מדיניות זו של המלך מוחמד בן עבדללאה נפסקה בתקופת שני יוריו מולאי יזיד – 1790 – 1792 ומולאי סולימאן 1792 – 1822. הראשון שהיה חולה בנפשו הצטיין באכזריותו הרבה כלפי היהודים בעוד שהשני היה נתון להשפעת זרם הוהאבייא ושאף לנתק את ארצו מכל מגע עם אירופה ואף אסר על נתיניו לצאת אל גיברלטר.

חיי המחסר של אל צווירא נפגעו קשות ואם המשיכו בכל זאת להתקיים הרי זה בזכות הסוחרים היהודים שנאסר עליהם לשוב לערי מוצאם.

במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה סבלה אל צווירא מפגעי טבע חמורים וכן מהנזקים הקשים שהסבה לה ההפצצה של הצי הצרפתי משנת 1844 שביקש " להעניש , את מרוקו על הסיוע שהושיטה לאמיר עבד אל קאדר מאלג'יריה שלא השלים עם הכיבוש הצרפתי של ארצו..

העיר שבה לחיים כלכליים רגילים רק לאחר שהמלך עבד אל רחמאן בן האשם 1822 – 1859 נאלץ לקבל את תנאיה של צרפת להסכם שלום ולפתוח את נמלי ארצו עם אירופה.

בתוך כך נוצרו התנאים ששינו מן היסוד את מעמדה של הבורגנות המרוקאית בעיני עצמה ובעיני החברה הסובבת כאחד : ואכן, בהיותה הנהנית העיקרית מן המצב הבינלאומי החדש היא השכילה להרחיב את משאביה ולגוונם, למדה מהר אך להשקיעם בחו"ל או להמירם באמצעי ייצור ובנכסים בני קיימא ובמקרה הצורך היא גם ידעה איך לאבטח את עצמה בפני הרדיפות והתאוותנות של השלטון, בנצלה היטב את הקשרים המצוינים שהשכילה לפתח עם גורמים אירופים שונים אשר העניקו לה את חסותם הדיפלומטיים ועברו לביטחונה הפיסי.

אשר למלכי מרוקו בהיותם מודעים לסכנות שארבו לכלכלת ארצם מהחדירה האירופית. הם הגיעו למסקנה שעליהם לחזק את מעמד ה " תאג'ר אל סולטאן " ולהעניק להם זכויות יתר מפליגות – לא תמיד סבירות מנקודת מבט כלכלית טהורה – על מנת שיוכלו להתחרות בחברות ובסוחרים מאירופה ולחסום בפניהם את הגישה לשווקים ולמוצרים מרוקנים.

צעדים אלו לא היו, כצפוי, לרוחם של הקונסולים האירופיים אשר התלוננו חדשות לבקרים נגד העדפתם של התאג'אר המקומיים על פני מתחריהם הזרים. כך תיאר בנימה מופגנת של ביקורת הקונסול הצרפתי באל צווירא שארל דלא]ורט את מסלול קידומם של " סוחרי המלך " היהודים.

הנכם רוצים לדעת איך עולה ונופל תאג'אר של המלך ?  – מילולית איך חי או מת comment vit et meurt.

יהוגי שרוי בעוני אשר הסתבך בחוב כבד אצל מולאי עבד אלרחמאן….כה הטריד בפניותיו את המלך עד שזה האחרון מעניק לו אשרי של 10.000 מתקאל במכס או שמתיר לו לייבא 200 טון ברזל מבלי שיצטרך לשלם באופן מיידי את דמי המכס.

6. والسلام في 25 رجب عام 1259

6 – שלום,25 רג'ב שנת 1259

الجليفة

مولاى محمد

ابن امير المؤمنين

عبد الرحمن

وفقة الله

חותמת

הח'ליפה מולאי מחמד ( 8 )  בן נסיך המאמינים עבד אל רמאן ( 9 ) . יצליח האל דרכו

8 – מולאי מחמד עבד אלרחמאן שימש בתפקיד הח'ליפה של מראכש עד עלותו לשלטון במקום אביו בשנת 1859

9 – בשל מוצאם השריפי, דהיינו מצאצאי הנביא, נהגו בנו השושלת העאלווית שעלתה לשלטון במחצית השנייה של המאה השבע עשרה לצרף לשמם את התואר " אמיר אל-מאמנין " – נסיך המאמינים – המבטא את רצונם להיחשב ל " ממלאי מקום " הנביא. 

המלך הטוב עבד אלרחמאן (1859 – 1822)
מחבר: יוסף טולדנו

למרות אהדתו העמוקה של השליט הבא יתחוללו במשך מלכותו הארוכה מספר מאורעות מעציבים המעידים על המשך הידרדרות מצב הקהילה ושקיעת רוב העם בדוחק ועוני. מוסלמי אדוק כאביו, הוא התמיד במסורת ההבנה והסובלנות כלפי היהודים שתאפיין להבא את יחס העלווים לבני חסותם, הד'מי.

 ברם אהדת בית המלוכה לא יכלה לבוא במקום מדיניות פיתוח המדינה והצעדתה קדימה. כלכלת המדינה נשארה תלויה בחסדי שמים … פשוטו כמשמעו. בצורת קשה וממושכת בשנות 1826-1824 מבטלה כל הישגי תקופת ההתאוששות הקודמת. במכנאס לבדה מתו מרעב בשנת 1825 לפי עדות הרב חביב טולידאנו ("פה ישרים") כ- 3500 יהודים ובפאס 1800.

בצר לה משגרת קהילת מכנאס שני רבנים לגייס עזרה בקהילות ישראל באירופה. אותו רבי חביב טולידאנו הצליח במשימה שהוטלה עליו בגיבראלטאר, אולם בשובו למכנאס הוא מספר שמצא רק חורבן ובתי כנסיות סגורים וכמה חודשים לאחר מכן עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. הרב השני, ר' אברהם חליווא העדיף להישאר בלונדון אליה הגיע באותה שליחות. הרעב הכבד הביא בעקבותיו שיבוש הדרכים, ביזה והרג.

 בשנת 1826 נרצחו בקרבת מכנאס, בכפר אגוראי, 15 יהודים. תושבי הכפר היהודיים עזבו את מקום מושבם והתיישבו במכנאס והזכר היחידי לקיומה של קהילה יהודית במשך מאות בשנים נשאר קברו של צדיק ששמו אין יודעים ושהיה מקום עליה לרגל ליהודי מכנאס עד ימינו. גורל דומה פקד את קהילה אזרו לאחר רצח אחד מסוחריה ר' משה חליוואה, אחיו של השליח ללונדון.

בשנת 1832 התקוממו בני שבט האודאייה נגד המלך שנאלץ לנוס על נפשו ולמצוא מקלט במכנאס, שם הוא מגייס צבא גדול ומטיל מצור על פאס. בני האודאייה התבצרו במלאח וחשבו למצוא בכך מחסה. אולם המלך הפגיז את השכונה היהודית ורק בנס מספר הקרבנות היה מועט ולמזכרת קבעו רבני העיר פורים קטן ביום כ"ב בכסלו שהיה ידוע כ-פורים דל קור (פורים של הפגזים) "ובטלים בעלי מלאכה ואין אומרים סליחות באותו יום".

אבל יותר מהרעב והמרידות נחרט בזכרונם הקולקטיבי של יהודי מרוקו בדור ההוא ובדורות שלאחריו משפטה ומותה של הצדקת היחידה בתולדות יהודי המגרב.

והמעשה שהיה כך היה. בעיר תנז'ה חיתה משפחה יהודית מכובדת, משפחת חג'ואל, בקרב המוסלמים. יום אחד רבה בתם סוליכה עם אמה ונכנסה לבית השכנים המוסלמים. והנערה כבת ארבע עשרה, יעלת חן, יפה עד מאד וכשראה אותה בעל הבית חשקה נפשו בה והציע לה כל המתנות והתענוגות שבעולם אם תסכים להמיר את דתה ולהנשא לו.

סירובה המוחלט פגע בכבודו והוא העליל עליה שהיא כבר המירה את דתה ועכשיו מתכחשת, ועל כן דינה מוות. עושרו והשפעתו לא הקשו עליו למצוא עדים שאכן הבחורה התאסלמה מרצונה. שר העיר שלא ידע מה לשפוט העביר המקרה למלך מולאי עבדלרחמאן שנחשב, ובצדק, לחסיד ישר ורחמן ומעודו לא עשה רעה ליהודים. המלך לא רצה לקומם נגדו כהני האיסלאם שתבעו גזר דין מוות וקיווה לשכנעה לקבל את דת מוחמד ובכך לסיים את הפרשה.

אבל לא ההבטחות והפיתויים ולא העינויים היה בכוחם להזיז מדעת העלמה "אין כה' אלוהינו ואין לי להחליף דתי הקדושה בשום דת בעולם". מנהיגי קהילת פאס ובראשם הרב רפאל הצרפתי ניסו להשתדל למענה אצל גדולי המלכות, אבל לא הועילו מפחד כהני האיסלאם, ובסתר היה הרב רפאל הצרפתי שולח לה אוכל לבית המעצר כי נגזר עליה לא לאכול עד שתמיר את דתה.

המדינה כולה רועשת והמלך לא יכול היה לסגת וגזר את דינה למוות ועריפת ראש. ההוצאה להרוג בוצעה במרכז העיר פאס ביום השוק בפני המון משולהב. "ואיש הדמים אשר חתך עוד בשר צווארה אמר לה אף בעת הזאת אם תאבה ותשמע לקולי ותחזור לדתינו יש רפואה למכתך ואמרה לו בשמחה, ה' יחתוך את ידיו אם לא יגמור את השחיטה."

ההמון המשולהב לא הסתפק בזה ורצה לשרוף את הגוויה. החכם ר' רפאל נתן שוחדות לגדולי המלכות כדי להביא את הנערה לקבר ישראל ופיזר מעות זהב מעל ההמון, ועוד אלה מלקטים את המן, הוגנבה הגוויה לתוך המלאח הסגור ומסוגר. "והביאו גווייתה לרחובה של העיר ועשו הספד גדול אנשים נשים וטף והיתה בכל העיר אסיפת אנחות ואנקות ומלא קריאות אוי ואבוי וכל העיר רעשה וגעשה" (ר' דוד עובדיה "פאס וחכמיה").

היה זה בשנת 1826 וזכר המעשה נחרט עמוק בלב כל יהודי המדינה שעד היום מזכירים לעתים את שם הצדקת. אין עוד מעשה שנכתבו סביבו כה הרבה ספורים, אגדות, שירים, קסידות. כל רבני התקופה כתבו שירים לזכרה של הצדקת, וגם את דמיונם של סופרים נוצרים הלהב גבורתה העילאית של האומללה שמתה בשחר ילדותה למען קידוש השם.

כיבוש אלג'יריה על ידי הצרפתים בשנת 1830 יצר סכסוך חמור ומתמשך בין מרוקו וצרפת בגלל העזרה שמלך מרוקו העניק למנהיג המרד עבדל קאדר. בשנת 1844 הפגיז הצי הצרפתי את תנז'ה ומוגאדור. העיר תנז'ה כמעט ונחרבה בגלל הפלישה הצרפתית ולרגל הנס שאירע אז ליהודי העיר קבעו גם הם פורים קטן, יום ששון ושמחה שיש לחוגגו ביום כ"א באב. מימון המלחמה נגד צרפת דרש הטלת מסים כבדים וגם הקהילה היהודית נקראה להשתתף במאמץ המלחמתי. 

למרות מלחמתו נגד אירופה שקד מולאי עבדל רחמאן לפתח את הסחר עם אירופה וחשב שמוטב שסחר זה יהיה בידי יהודי המדינה מאשר בידי הסוחרים הנוצריים. הוא חזר לרעיון סבו, סידי מוחמד שהוזנח תחת קודמיו והעניק פריבילגיות לסוחרי הסולטאן במוגאדור. תואר נכסף זה ניתן למספר נציגים מהמשפחות המכובדות במראכש, בעיקר משפחות קורקוס, אפריאט ולעסרי.

היהודים שלטו בכל סחר החוץ כאשר מוצרי היבוא העיקריים היו התה (שנהפך מאז המאה הזו למשקה הלאומי) והסוכר (מרוקו חדלה לגדל כני סוכר), מוצרי הלבשה ונרות (בעבר הייתה מרוקו כזכור יצואנית גדולה של שעווה). היצוא כלל בעיקר מוצרי חקלאות: שקדים, חיטה, ענבר, עורות לא מעובדים, נוצות בת יענה וכו…

עושר משפחות ספורות אלו לא היה נחלת כלל האוכלוסיה היהודית במוגאדור שגדלה עד מאד והיתה לאחת מהקהילות הגדולות. הנדידה של יהודי הפנים לערי החוף החלה אז וכבר בתקופה זו נקודת הכובד הדמוגרפית של הקהילה היהודית עוברת מפנים הארץ לרצועת החוף, תהליך אשר יזורז עם כניסת הצרפתים ופיתוח קזבלנקה.

אולם תרומה למסחר לחוד וזכויות אזרח לחוד. גם מלך הנחשב לחסיד כעבדל רחמאן לא היה לא בכוחו ולא ברצונו להסכים לשינוי כל שהוא במעמד היהודי. לפנייתו של קונסול צרפת בתנז'ה להטיב עם בני חסותו השיב המלך בשנת 1842 (מובא על ידי ד"ר מיכאל אביטבול בקובץ "יהודי צפון אפריקה במאות הי"ט, כ'):

"יהודי ארצנו המבורכת הם בחינת מעאהדון אשר קיבלו עליהם את תנאי חוקנו הדתי בכל הקשור למעמד העמים הנהנים מחסות (ד'מה). כל עוד הם מקיימים תנאים אלה אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אך אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות. לכן תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם אם במדינתכם היהודים הם שווים לכם. אך אצלנו אין הדבר כך…"

הפרצה כידוע קוראת לגנב וחולשתה וחוסר יציבותה של מרוקו היו הזדמנויות פז למעצמות אירופה להכביד את ידיהן על האריה הפצוע. מרוקו יוצאת בעל כרחה ובתנאים הגרועים ביותר מהסתגרותה. מול אירופה המתעצמת לא מצליחה מרוקו להנהיג הרפורמות הדרושות להתמודדות עם העולם החדש.

העדר שלטון מרכזי חזק ומקובל המוביל את המדינה ליעד ברור מפצל את גורלה של יהדות מרוקו. אם הקהילה חיה תחת השפעתו של שליט נאור הוא נותן מנוח ליהודים ובאשר רשע הוא ממרר את חייהם ברדיפות ובהשפלות. באין ישועה מהשלטון המרכזי שאינו שולט עוד ביד רמה על כל המדינה, מפנים היהודים את מבטם ותקוותם לעבר ההתערבות הזרה.

גם מעצמות אירופה ידעו לנצל ציפייה זו כדי לקדם את האינטרסים שלהן באימפריה השריפית. נציגי המדינות מרבים בפניות למלך למען להטיב עם בני חסותו היהודיים. התענינות זו והתקוות שתולים בה היהודים מגבירים את חשד ושנאת המוסלמים המאוחדים רק בדבר אחד: התנגדותם למעורבות זרה, נוצרית, בעניניה של מדינה מוסלמית. נוסף על כך המפגש עם יהודי אירופה הנהנים מהאמנציפציה מגביר את תחושת התסכול אצל העליתה היהודית המרוכזת בערי החוף והופך לבלתי נסבלות את ההשפלות היום-יומיות. החשש מהתערבות זרה מגביר ההתנכלות ליהודים, אבל ההתערבות אין בכוחה להושיע וכך נמשך מעגל הקסמים. הדרמה של יהדות מרוקו אינו; עוד עניין פנימי בלעדי של המדינה.

תקציר
על מאמציהם של יהודי אנגליה ויהודי צרפת לבוא לעזרת הקהילה היהודית במרוקו, בתקופת מלכות סידי מוחמד, ועל מסעו של משה מונטיפיורי וההבטחות שקיבל מהשליט.

מלכות סידי מוחמד (1873 – 1859)
מחבר: יוסף טולדנו

שלטונו של סידי מוחמד נפתח בסימן ההתערבות הזרה כאשר בשנת 1860 פורצת מלחמה מלאת היקף עם ספרד שחמדה להגדיל את נתחה בצפון המדינה. הצבא הספרדי שהיה מצוייד בנשק חדיש יותר גבר בקלות על צבא המלך. תיטוואן נכבשה לאחר שכל תושביה המוסלמיים נטשוה ונשארו רק היהודים שקיבלו בברכה את כניסת הספרדים.

 המלחמה התפשטה עד תנז'ה ובכל מקום היתה יד הספרדים על העליונה. מאורעות אלה הביאו לגל של בריחה של תושבים יהודיים שמצאו מקלט בגיבראלטאר ובאלחזירס. האנגלים פתחו בפני הפליטים היהודיים את שערי הצוק.

אנגליה החרדה לנתיב הימי להודו לא יכלה להשאר אדישה לגורל המדינה המחזיקה בעבר השני של מפרץ גיבראלטאר, בלמה את הכיבוש הספרדי וראתה בעין יפה ההתערבות של הקהילה היהודית האנגלית בגורל אחיהם שבמרוקו, כי בדרך זו קיוותה להגביר את השפעתה.

הפלישה הזרה, במקום לאחד את המדינה, הגבירה הפירוד כאשר הקנאים המוסלמים מנצלים את חוסר האונים של בית המלכות מול הנוצרים כדי לעורר מהומות ומרידות.

פורים דל מעגאז

ההסתה נגד הנוצרים החלה בקריאה להלחם באויב הפנימי, הם היהודים. על מסר כפול זה קיווה מטיף דתי קיצוני לסלול את דרכו לכס המלכות, ושמו פילאלי אל מעגא"ז בן מוסתפה. לאחר שהצליח לגייס תומכים רבים במזרח המדינה ולהביס צבא ששלח נגדו המלך, הוא החליט בשנת 1862 להתקדם לעבר מכנאס ופאס.

הוא שילהב את לוחמיו בהבטחה שיתן בידם את יהודי המדינה ורכושם "אמש בחלומי נגלה אלי אלוהים וציווה עלי להשמיד תולעת יעקב. את שללם, נשיהם ובנותיהם נתן אלוהים בידכם וכל המכה בנפש יהודי יעמוד בעדן גן אלוהים". קהילת מכנאס שהיתה אמורה להיות תחנתו הראשונה עמדה באין אונים ורק תפילה בפיה. והנס אמנם קרה:

"בש' תרכ"ב לפ"ק, קם מורד אחד בעל כספים וכשפים, והדיח כל הערביים יושבי ההרים והמדברות, והמליכוהו עליהם, שם רשעים ירקב אזילאל"י אלמעגא"ז, והיה צורר היהודים כהמן וגזר להשמיד ולאבד את כל היהודים ח"ו, ואמר להתחיל בהעיר עז לנו מכנא"ס יע"א, והיתה עת צרה ליעקב, וכמה יהודים מתו בדרכים, ונשלל כל רכושם, ואך זממו לא הפיק, ושב גמולו בראשו, כי בהגיעו לכפר הסמוך לעיר, הנקרא ע"ש מולאי אדריש אזרהוני, פרשו אויביו רשת לרגליו, וחתכו את ראשו, ואת ראשי שריו ועבדיו, וביום ט"ז אדר ב' של שנה הנז', הביאו עבדי המלך את ראשיהם תקועים על חרבותיהם למכנא"ס. ותלו אותם על מגדל גבוה מיוחד לכך, והתולים היו יהודים מיוחדים לכך, כדי להגדיל חרפתם, ואותו היום עושים אותו יום טוב במכנא"ס בכל שנה ושנה, וקורין אותו "פורים דלמעגא"ז".

ברם מרוב טרדות זכרו של פורים זה נשכח במהרה, סימן שתלאות היום משכיחות את אלה של אתמול.

המלחמה עם ספרד וכיבוש תיטוואן היוותה למעשה, מבלי שהדבר יורגש בבירור בעת ההיא, נקודת-מפנה גורלית בתולדות יהדות מרוקו. מאורעות אלה הפנו את תשומת לבם של יהודי אירופה – ובמיוחד יהודי אנגליה וצרפת – לגורל אחיהם במערב.

הסיוע המיידי – בהשתדלות אצל ממשלותיהם להתערב לטובת בני ישראל במרוקו – לא הועיל. לטווח ארוך חשובה לאין שיעור היתה החלטת חברת כל ישראל חברים לפתוח בתיטוואן את בית הספר הראשון כפי שנראה בהמשך. החינוך גבר על הדיפלומטיה.

אולם נחזור לעת עתה למאמצים הדיפלומטיים. סבלם של הפליטים היהודיים שמצאו מקלט בגיבראלטאר הגיע לאזני הקהילה היהודית בלונדון שייסדה בשנת 1860 ועד מיוחד לעזרה ליהודי המגרב. הועד שיגר שליח למרוקו והדו"ח שהכין היה שחור משחור. הועד פנה לשלטונות להתערב, אולם הקונסול האנגלי בתנז'ה, למרות אהדתו המוצהרת, מסביר שכעת אין הזמן מתאים להתערבות כזאת, אבל כשישתפר המצב … המצב כמובן לא השתפר והישועה באה ממקום אחר.

יהודי גיבראלטאר – רובם ככולם ממוצא מרוקאני – פנו לעזרה לנדיב הידוע השר משה מונטפיורי (אחותו היתה נשואה עם אחד מצאצאי משפחת סבאג ממכנאס). העילה המיידית לקריאת העזרה היתה פרשה אפלה של האשמות רצח כומר ספרדי נגד כמה מיהודי עיר הנמל אספי. הקונסול הספרדי לחץ בתוקף על השלטונות להוציא להורג את הנאשמים.

 כל בנין התביעה היה מבוסס על עדות נער שהושגה בעינויים וגם כאשר חזר בו הנער מהודאתו, לא הרפה הקונסול הספרדי. אחד הנאשמים, אליהו עלוש, יהודי מתוניסיה, הוצא להורג בתנז'ה. סבלם של יהודי מרוקו נגע ללבו של הנדיב שלמרות גילו המופלג (בן שמונים) יצא לדרך (1863). ממשלת אנגליה לא רק ידעה על תוכנית הביקור, אלא נתנה לכך את ברכתה ועזרתה.

היא העמידה לשרות הפמליה אוניה והבטיחה תמיכתה הדיפלומטית המלאה. התחנה הראשונה היתה מדריד שם התקבל על ידי המלכה איזבל השניה שגלתה הבנה למטרות שליחותו. הפמליה הגיעה לתנז'ה בדצמבר 1863 ונתקבלה על ידי הקהילה היהודית בחרדת קודש.

 הידיעה על בואו של השר עשתה לה כנפיים בכל ערי המדינה והיהודים תלו בהתערבותו תקוות עצומות. העובדה שגביר יהודי עשיר כקורח הוא בן שיח מכובד לגדולי האומות הפיחה אמונה במעמדו וביכולתו לשנות את גורל בני עמו המושפלים עד עפר. משלחות נכבדים באו לקבל את פניו בתנז'ה, מתיטוואן, אל קסאר, ארזילה, אל עריש, וגם ממכנאס הרחוקה. התוצאות הראשונות היו מעודדות: שחרור אסירי פרשת אספי ושינוי בעמדת ספרד שהורתה לקונסוליה להיות להבא מגן ליהודים ולמנוע מעשי אכזריות כלפיהם.

ואז הגיע הרגע הגדול לו כולם ציפו: באחד בפברואר התקבל מונטיפיורי בכבוד מלכים בארמון מולאי מוחמד במראכש. האורח הגיש למלך תזכיר המבקש מהוד מעלתו לפעול לשיפור מצב היהודים בארצו:

"הנני בא באישורה ובהסכמתה של ממשלת הוד-מלכותה מלכת בריטאניה, ובשם בני-דתי שבאנגליה, ארץ מולדתי, ובכל חלקי העולם, לבקש מהוד-מלכותו להמשיך בגילויי חסד ורצון כלפי אחי במדינת הוד-מלכותו, ויהי רצון מלפני הוד-מלכותו לתת פקודות ברורות ביותר, שהיהודים והנוצרים בכל חלקי מדינתו יהיו מוגנים בהחלט.

וששום אדם לא יציק להם בכל צורה שהיא, בשום דבר הנוגע לבטחונם ולשלוותם; ושהם יהנו מן היתרונות של כל יתר הנתינים של הוד-מלכותו וכן של אלה שמהם נהנים הנוצרים החיים בנמלים של הוד-מלכותו …"

ב5- לפברואר נמסרה לידי מונטיפיורי הפקודה המלכותית המהווה כעין הצהרת זכויות חגיגית וזו לשונה:

" ו. אנו מצווים על כל מי שיקרא כתבנו זה, ישלח אללה הצלחה לפקודתנו ויפארנה ויגביהנה אל שמי על כשמש הזוהרת; על מושלינו ויתר משרתינו ונציבינו העומדים לפקודתנו.
2. כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ששמם אללה, יתעלה שמו, תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא יפגעו באחד מהם.
3. אף אבק עוול או מקרה (רע); ולא ישיגם פגע רע או עושק ולא יעשקו הם או זולתם איש מהם. לא את נפשם ולא את ממונם ולא ישתמשו.

4. בבעלי מקצוע מביניהם, אלא מרצונם הטוב ובתנאי של הקפדה על מה שמגיע להם בעד עבודתם; כי העוול הוא משני עוול ביום תחיית המתים ולזה אנו לא נסכים, ואין רצוננו בזאת; כי כל בני-האדם שווים לגבינו. ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשוק אותם, אנו נעניש אותו לפי דיני נפשות.

5. בעזרת אללה פקודה זו עניניה היו קבועים, ידועים ומוחלטים מלפנים אבל אנו הוספנו שורות אלה לשם אישורם וקביעתם בחוק.
6. למי שירצה לעשות להם עוול; וכדי להוסיף בטחון ליהודים על בטחונם ולהוסיף פחד על פחדם של אלה שירצו ברעתם, ניתנה פקודה זו למען אללה ב26- של שעבאן המבורך בשנת 1280 ."

לכאורה הצלחה מעל ומעבר למצופה. לפני יציאתו גילה למקורביו משה מונטיפיורי את ספקותיו "ליהודי מרוקו מותר להתהלך אלא יחפים. יהיה זה מאורע משמח בשבילם אם אוכל לשכנע את הסולטאן לבטל את סימני האפלייה המשפילים האלה ולנהוג בכל נתיניו באותה מידה של צדק. לא אוכל להבטיח כרגע שיש סיכוי לכך גם בעתיד הרחוק.

אולם גם אם לא אצליח תהיה נחמתי שעשיתי ככל יכולתי. כולם אומרים לי שההשפעה המוסרית של ביקורי תהיה לטובת היהודים". לעומת ציפיות מסוייגות אלה מקבל מונטיפיורי הצהרת זכויות מלאה, גם למלך מרוקו היתה סיבה לשמוח, הנה במחיר זול השיג את רצונה הטוב של אנגליה בקבלו בסבר פנים יפות אחד מגדולי אזרחיה.

 ההצגה היתה מושלמת, השחקנים והניצבים מאושרים. בקהל הצופים רק התמימים חשבו שתתורגם למעשה. ומנהיגי הקהילה לא נמנו עם אלה. לפי הוידוי של אחד מהם, ממשפחת קורקוס ממראכש, היתה זאת אחיזת עיניים מאורגנת. "

אנו שכנענו את הויזיר לתת הצהרה כזו בהבטיחנו שלאחר צאת מונטיפיורי נתעלם ממנה ואיש מאתנו לא יתבע זכויות בהסתמך עליה. השלטונות המקומיים היו מתנכלים לנו ומתאכזרים עוד יותר לו היינו מנסים להשתחרר מעול הממשלה. ולכן הלכנו בדרך של כניעה כמוגי-לב, וגניבת דעת כלפי מגנינו השר משה".

 להגנתו הוא מוסיף "סיר משה מונטיפיורי לא בא למרוקו עם תותחים וגדודי צבא אלא כשתדלן, וזאת גם אנחנו יודעים לעשות מדורי דורות …" ואכן ההצהרה נשארה אות מתה. לאמיתו של דבר גם אם המלך היה רוצה באמת ובתמים להגשימה לא היה בכוחו לעשות כן באשר רוב שטח המדינה לא היה עוד בפיקוחו. ההיסטוריון המרוקאי אל- נאצרי מסכם את המאורע מנקודת ראות של הצד שמנגד:

"בשנת 1280 בא יהודי מלונדון וביקש את האמנציפציה בשביל היהודים של המגרב … כדוגמת יהודי מצרים… הסולטאן נמנע מלהשיב פניו ריקם ונתנו לו הצהרה בה כבש את לב היהודים … ולא נתן להם האמנציפציה בדומה לזו של הנוצרים".

ברם למרות כל הציניות, היה למסעו של מונטיפיורי הד פסיכולוגי עצום ועשרות שנים לאחר מכן עוד זכרו לטובה את שם מגינם הרם. העובדה שיהודי התקבל בכבוד מלכים היתה כשלעצמה מקור לגאווה ולתקווה "אם כך קורה באירופה אולי גם אצלנו פעם ..," ולהבא ישימו עוד יותר את יהבם יהודי מרוקו בהתערבות אחיהם מאירופה.

במקביל למאמציהם של יהודי אנגליה החלו גם יהודי צרפת לגלות ענין בגורל אחיהם במגרב. מיד לאחר יסודה בשנת 1860 שיגרה אגודת "כל ישראל חברים" משלחת לחקר מצב היהודים במרוקו. הדו"ח שחובר העלה תמונה קודרת של רדיפות והשפלות על רקע של ניוון כלכלי.

האליאנס ביקשה את סיוע משרד החוץ הצרפתי כדי שיפעיל השפעתו לטובת היהודים. צרפת שהחלה להתערב בעניניה הפנימים של מרוקו הטתה אוזן לבקשות אלו.ב- 1864 כאשר התרבו מעשי התנפלויות וגם רצח יהודים במקומות שונים (והחמור מכל בעיירה דמנאת שבקרבת מוגאדור), שלחו אגרות מחאה הנציגים הדיפלומטיים של צרפת, אנגליה, איטליה, פורטוגל וארצות הברית.

באותה שנה אסר הפחה של תיטוואן ארבעה נכבדים יהודיים ואיים לגרש עוד שמונה שהיו בחסות מדינות אירופה, על סירובם להשתתף בתשלום ההיטל על שמירת שערי המלאח. הפעם כל הסגל הדיפלומטי נקט בפעולה חריפה ללא תקדים ושיגר לשר החוץ תזכיר משותף. המלך שחשש מהתערבות צבאית לא יכול היה לעמוד בפני לחץ זה, כל הנכבדים היהודיים שוחררו וצו הגירוש בוטל.

מלך מרוקו שיגר שליח מיוחד לצרפת כדי להרגיע את הממשלה ובמשך שהותו נפגש עם נציגי אגודת כי"ח והבטיח להם שזכויות יהודי מרוקו ישמרו ביתר קפידה בעתיד. אין להטיל ספק בכנותו של המלך אלא ביכולתו לתרגם למעשים כוונותיו הטובות. דבר זה יהיה עוד יותר נכון לגבי יורשו.

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

2- ט'היר מאת המלך מולאי עבד אלרחמאן המעניק לשלמה קורקוס את הרשות להשתמש בכספיו של הסוחר האנגלי וליצ'יר לצורכי עסקיו באירופה.

الحمد لله

ولا حول ولا قوة الا بالله

1 – يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره وجعل الصالحات طيه ونشره

2 – اننا كنا امرنا خديمنا الامين الحاج العربي الطريس بمحاسبة الذمي التاجر شلومو

3 – قرقوز المراكشي على ما بذمته من مال التاجر ولشا الانجليزي فابرز الحساب بذمته

4 – مالا تاما عشرة مثقال وفي تقويم سلعة اثنا عشر الف واربعماية

5 –  مثقال وثمانية عشر مثقالا و ثلاث اوق وفي ربع السلعه اثنتا  عشر مائة مثقال

6 –  واحد واربعون مثقالا وسبع اوق ونصف اوقية وفي ديون خمسة عشر الف

7 –  مثقال وثمان مايه مثقال وخمسة مثاقيل وثماني اوق ونصف اوقية فجميع ذلك

8 –  تسعة وثلاثون الف مثقال واربعماية مثقال وخمسة وستون مثقال وتسع اوق

9 –  فقد ابقيا ذلك في ذمته واذنا له في ادارته في التجارة ببر النصاري اذنا تاما

10 – اصدر له امرنا المعتز بالله وامضاه العمل بمقضاه في 14

11 – صفر الجير عام 1263

השורות בערבית מופיעות עם מספר שורה, גם אם סוף השורה אינו סוף המשפט, התרגום לעברית מובא כאן באותה צורה.

בתרגום לעברית מופיעים בסוגריים מספרים, וזה סימן למספר הערת המחבר המופיעה גם כן בתרגום ולידה תוכן ההערה.

תרגום מכתב מספר כולל הערות המחבר.

الحمد لله

השבח לאל

ولا حول ولا قوة الا بالله

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים

1 – يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره وجعل الصالحات طيه ونشره

1 – להווי ידוע, על פי מכתבנו זה ( 1 ), ירוממנו האל וייתן תוקף לדברו וייתן לטוב את תוכנו ופרסומו

1 – המכתב שלפנינו הוא בחינת ט'היר בהיות צו הנושא את חותמת המלך

2 – اننا كنا امرنا خديمنا الامين الحاج العربي الطريس بمحاسبة الذمي التاجر شلومو

2 – כי צווינו על משרתנו, האמין ( 2 ) , אל חאג' אל ערבי אל-טוריס (3  ), לחשב את חובו של הד'מי הסוחר שלמה

2 – אחראי על הכנסות המח'זן ממסים ומכסים בעיר. האמין נבחר על ידי האמין אל-אמנא המשמש כשר האוצר של המלך.

3 – מצאצאי משפחת אל –טריס האנדלוסית שישבה בתיטואן ואשר מתוכה יצאו פקידים בכירים של המח'זן ששירתו את בית המלוכה בפאס ובערים אחרות כמו מוגאדור. אל חאג' אל ערבי עצמו עתיד לשמש כמושל העיר החל משנת 1847

3 – قرقوز المراكشي على ما بذمته من مال التاجر ولشا الانجليزي فابرز الحساب بذمته

3 – קורקוס המראכשי ( 4 ) מכספי הסוחר הבריטי וילשה ( 5 ) וכי חישוב החוב הסתכם כדלקמן

4 – שלמה קורקוס ישב במוגאדור אך בעיני השלטונות הוא נשאר " בן מראכש "

5 – סוחר בריטי שישב במוגאדור החל מ – 1815. מאוחר יותר הוא שימש כסגן קונסול של ארצו בעיר כשהוא נמנה על שלושת אנשי העסקים האירפים שנהנו  באותה עת עם המעמד " סוחרי המלך ". ב- 1844 הוא ניצל את האנדרלמוסיה ששררה כתוצאה מההפצצה הצרפתית, וברח ממרוקו כשהוא משאיר אחריו חוב עצום של יותר מ – 130.000 דוקאטים ( מתקאל ) למח'זן.

4 – مالا تاما عشرة مثقال وفي تقويم سلعة اثنا عشر الف واربعماية

5 –  مثقال وثمانية عشر مثقالا و ثلاث اوق وفي ربع السلعه اثنتا  عشر مائة مثقال

6 –  واحد واربعون مثقالا وسبع اوق ونصف اوقية وفي ديون خمسة عشر الف

7 –  مثقال وثمان مايه مثقال وخمسة مثاقيل وثماني اوق ونصف اوقية فجميع ذلك

8 –  تسعة وثلاثون الف مثقال واربعماية مثقال وخمسة وستون مثقال وتسع اوق

4 – 8 – 10.000 מתקאל  ( 6 ) במזומנים

6 – המתקאל והאוקייה היו שתי יחדיות חישוב במערכת המוניטארית במרוקו. בתחילת המאה התשע עשרה היה המתקאל שווה לריאל הספרדי – מטבע כסף שמשקלו נע בין 23 ל –27 גרם– והחל מאצע המאה למטבע בן חמישה פראנק צרפתי. הריאל והפראנק היו כה נפוצים עד שהסוחרים חדלו למעשה להשתמש שמטבעות המרוקאים מכסף – דירהאם סדסי ודירהאם רבעי, ןמזהב – בנדקי – חרף כל הניסיונות מצד השלטונות לאסור זאת עליהם

 12.418 מתקאל ו-31 אונקיות ( 7 ) – הערכת שווי הסחורות

1241 מתקאל ו – 7 אונקיות וחצי מהרווחים על סחורות

15805 מתקאל ו – 8  מתקאל ו – 8 אונקיות וצי – מהלוואות

סך הכל : 39.465 מתקאל ו – 9 אונקיות

7 – יחידת חישוב שנייה במערכת המוניטארית המרוקאית : תיאורטית, האוקייה שווה לעשירית המתקאל אך במציאות ערכה היה פחות, שכן בתחילת המאה, שוויו של הריאל היה 12 אוקיות ולקראת אמצע המאה הוא אף עלה ל – 18 אוקיות

9 –  فقد ابقيا ذلك في ذمته واذنا له في ادارته في التجارة ببر النصاري اذنا تاما

9 – אנו משאירים בידיו סכום ( 8 ) זה ונותנים לו היתר מלא להשתמש בו בעסקי המסחר שלו עם ארץ הנוצרים ( 9 )

8 – הסכום מורכב ממכירתם ומימושם על ידי השלטונות על הנכסים המפורטים אשר הסוחר האנגלי השאיר מאחוריו.

9 אירופה, כמקובל, היה תפקידם של " סוחרי המלך " להשקיע ולהפריח את ההון שהמלך העמיד לרשותם בצורה של הלוואה בעסקיהם בחו"ל. יחד עם החזרת ההלוואה הם היו אמורים להתחלק עם המלך גם ברווחים.

10 – اصدر له امرنا المعتز بالله وامضاه العمل بمقضاه في 14

10 – צוונו זה – אשר תפארתו באל – פורסם, נחתם ואושר לביצוע ב – 14 לצפר הטוב

11 – صفر الجير عام 1263

11 – שנת 1263

כתוצאה מכך נעלמו כל המכתבים של הסולטאנים סייד מוחמד בן עבדאללה 1757 – 1790, ומולאי סולימאן 1792 – 1822 וכן של ווזיריהם אל משפחת קורקוס : נעלמה גם ההתכתבות בין המשפחה למחז,ן ולסולטאן מולאי עבד אל רחמאן בעניין ההכנות לביקור משה מונטיפיורי במרוקו.

כיום יש בידנו רק כמה מכתבים אישיים מאת מונטיפיורי. תעודות אלה, יחד עם כמה מסמכים מן המאה הי"ח והמאה הי"ט בנוסף למכתבים השריפים מן השנים 1840 – 1890 מהווים את שרידי אוסף משפחת קורקוס.

האוסף שבידי משפחת קורקוס מורכב מ – 220 תעודות בערך מהם הבאנו אך ורק את המכתבים שנשלחו לבני משפחת קורקוס מבית המלוכה, משרים ומבעלי תפקידים בכירים אחרים. אכן " מכתבים השריפים " מאירים באור מיוחד את היחסים ששררו בים השלטון ובין הבורגנות היהודית המקומית וכן כמה היבטים הכלכליים של מרוקו בתקופה כה קריטית בתולדותיה עת היא נאלצה לפתוח את שעריה לסחר עם אירופה. ערי נמל עתיקים כמו טנג'יר, אל עראייאש ואספי שנדמו כמעט לחלוטין מאז גילוי אמריקה או מזמן יציאת הספרדים והפורטוגלים מהממלכה חזרו לחיים וערי נמל חדשות כמו אל צווירא, אגאדיר ומאוחר יותר קזבלנקה נבנו בחיפזון כדי לעמוד בפני דרישותיהם ולחציהם של הסוחרים מעבר לים.

מיקומה של מרוקו בין אפריקה השחורה לאירופה וכן עושרה הטבעי הגבירו את ההתעניינות בהתפתחותה הפנימית מצד המעצמות – אנגליה, צרפת ובעיקר ספרד – אשר מאמצע המאה התשע עשרה ואילך התחרו ביניהן על השליטה באגן הים התיכון.

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

2- ט'היר מאת המלך מולאי עבד אלרחמאן המעניק לשלמה קורקוס את הרשות להשתמש בכספיו של הסוחר האנגלי וליצ'יר לצורכי עסקיו באירופה.

الحمد لله

ولا حول ولا قوة الا بالله

1 – يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره وجعل الصالحات طيه ونشره

2 – اننا كنا امرنا خديمنا الامين الحاج العربي الطريس بمحاسبة الذمي التاجر شلومو

3 – قرقوز المراكشي على ما بذمته من مال التاجر ولشا الانجليزي فابرز الحساب بذمته

4 – مالا تاما عشرة مثقال وفي تقويم سلعة اثنا عشر الف واربعماية

5 –  مثقال وثمانية عشر مثقالا و ثلاث اوق وفي ربع السلعه اثنتا  عشر مائة مثقال

6 –  واحد واربعون مثقالا وسبع اوق ونصف اوقية وفي ديون خمسة عشر الف

7 –  مثقال وثمان مايه مثقال وخمسة مثاقيل وثماني اوق ونصف اوقية فجميع ذلك

8 –  تسعة وثلاثون الف مثقال واربعماية مثقال وخمسة وستون مثقال وتسع اوق

9 –  فقد ابقيا ذلك في ذمته واذنا له في ادارته في التجارة ببر النصاري اذنا تاما

10 – اصدر له امرنا المعتز بالله وامضاه العمل بمقضاه في 14

11 – صفر الجير عام 1263

השורות בערבית מופיעות עם מספר שורה, גם אם סוף השורה אינו סוף המשפט, התרגום לעברית מובא כאן באותה צורה.

בתרגום לעברית מופיעים בסוגריים מספרים, וזה סימן למספר הערת המחבר המופיעה גם כן בתרגום ולידה תוכן ההערה.

תרגום מכתב מספר כולל הערות המחבר.

الحمد لله

השבח לאל

ولا حول ولا قوة الا بالله

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים

1 – يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره وجعل الصالحات طيه ونشره

1 – להווי ידוע, על פי מכתבנו זה ( 1 ), ירוממנו האל וייתן תוקף לדברו וייתן לטוב את תוכנו ופרסומו

1 – המכתב שלפנינו הוא בחינת ט'היר בהיות צו הנושא את חותמת המלך

2 – اننا كنا امرنا خديمنا الامين الحاج العربي الطريس بمحاسبة الذمي التاجر شلومو

2 – כי צווינו על משרתנו, האמין ( 2 ) , אל חאג' אל ערבי אל-טוריס (3  ), לחשב את חובו של הד'מי הסוחר שלמה

2 – אחראי על הכנסות המח'זן ממסים ומכסים בעיר. האמין נבחר על ידי האמין אל-אמנא המשמש כשר האוצר של המלך.

3 – מצאצאי משפחת אל –טריס האנדלוסית שישבה בתיטואן ואשר מתוכה יצאו פקידים בכירים של המח'זן ששירתו את בית המלוכה בפאס ובערים אחרות כמו מוגאדור. אל חאג' אל ערבי עצמו עתיד לשמש כמושל העיר החל משנת 1847

3 – قرقوز المراكشي على ما بذمته من مال التاجر ولشا الانجليزي فابرز الحساب بذمته

3 – קורקוס המראכשי ( 4 ) מכספי הסוחר הבריטי וילשה ( 5 ) וכי חישוב החוב הסתכם כדלקמן

4 – שלמה קורקוס ישב במוגאדור אך בעיני השלטונות הוא נשאר " בן מראכש "

5 – סוחר בריטי שישב במוגאדור החל מ – 1815. מאוחר יותר הוא שימש כסגן קונסול של ארצו בעיר כשהוא נמנה על שלושת אנשי העסקים האירפים שנהנו  באותה עת עם המעמד " סוחרי המלך ". ב- 1844 הוא ניצל את האנדרלמוסיה ששררה כתוצאה מההפצצה הצרפתית, וברח ממרוקו כשהוא משאיר אחריו חוב עצום של יותר מ – 130.000 דוקאטים ( מתקאל ) למח'זן.

4 – مالا تاما عشرة مثقال وفي تقويم سلعة اثنا عشر الف واربعماية

5 –  مثقال وثمانية عشر مثقالا و ثلاث اوق وفي ربع السلعه اثنتا  عشر مائة مثقال

6 –  واحد واربعون مثقالا وسبع اوق ونصف اوقية وفي ديون خمسة عشر الف

7 –  مثقال وثمان مايه مثقال وخمسة مثاقيل وثماني اوق ونصف اوقية فجميع ذلك

8 –  تسعة وثلاثون الف مثقال واربعماية مثقال وخمسة وستون مثقال وتسع اوق

4 – 8 – 10.000 מתקאל  ( 6 ) במזומנים

6 – המתקאל והאוקייה היו שתי יחדיות חישוב במערכת המוניטארית במרוקו. בתחילת המאה התשע עשרה היה המתקאל שווה לריאל הספרדי – מטבע כסף שמשקלו נע בין 23 ל –27 גרם– והחל מאצע המאה למטבע בן חמישה פראנק צרפתי. הריאל והפראנק היו כה נפוצים עד שהסוחרים חדלו למעשה להשתמש שמטבעות המרוקאים מכסף – דירהאם סדסי ודירהאם רבעי, ןמזהב – בנדקי – חרף כל הניסיונות מצד השלטונות לאסור זאת עליהם

 12.418 מתקאל ו-31 אונקיות ( 7 ) – הערכת שווי הסחורות

1241 מתקאל ו – 7 אונקיות וחצי מהרווחים על סחורות

15805 מתקאל ו – 8  מתקאל ו – 8 אונקיות וצי – מהלוואות

סך הכל : 39.465 מתקאל ו – 9 אונקיות

7 – יחידת חישוב שנייה במערכת המוניטארית המרוקאית : תיאורטית, האוקייה שווה לעשירית המתקאל אך במציאות ערכה היה פחות, שכן בתחילת המאה, שוויו של הריאל היה 12 אוקיות ולקראת אמצע המאה הוא אף עלה ל – 18 אוקיות

9 –  فقد ابقيا ذلك في ذمته واذنا له في ادارته في التجارة ببر النصاري اذنا تاما

9 – אנו משאירים בידיו סכום ( 8 ) זה ונותנים לו היתר מלא להשתמש בו בעסקי המסחר שלו עם ארץ הנוצרים ( 9 )

8 – הסכום מורכב ממכירתם ומימושם על ידי השלטונות על הנכסים המפורטים אשר הסוחר האנגלי השאיר מאחוריו.

9 אירופה, כמקובל, היה תפקידם של " סוחרי המלך " להשקיע ולהפריח את ההון שהמלך העמיד לרשותם בצורה של הלוואה בעסקיהם בחו"ל. יחד עם החזרת ההלוואה הם היו אמורים להתחלק עם המלך גם ברווחים.

10 – اصدر له امرنا المعتز بالله وامضاه العمل بمقضاه في 14

10 – צוונו זה – אשר תפארתו באל – פורסם, נחתם ואושר לביצוע ב – 14 לצפר הטוב

11 – صفر الجير عام 1263

11 – שנת 1263

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

מכתב מספר 3

מכתב תודה מאת הח'ליפה של מראכש, מוחמד בן עבד אלרחמאן בו הוא מביע את הערכתו לשלמה קורקוס על השי ששיגר אליו באמצעות בנו

الحمد لله

ولا حول ولا قوة الا  بالله العلي العظيم

1 خديم سيدنا نصره الله التاجر قورقوز اما بعد فقد وصل ما وجهته

2 هديت لجانبنا وقام ولدلك مقامك في الملاقات معنا الله يحييك ويكثر مالك وولدك

3 وانت يهودينا ومحسوب علينا والتمام في 6 من حجة الحرام متم عام 1267

الحمد لله

השבח לאל לבדו

ولا حول ولا قوة الا  بالله العلي العظيم

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים העליון, העצום

1 خديم سيدنا نصره الله التاجر قورقوز اما بعد فقد وصل ما وجهته

אל משרת ( 2 ) אדוננו – ינצרנו האל – הסוחר שלמה ( 3 ) קורקוס, לעצם העניין : הגיע מה ששלחת

2 – במקור " ח'דים ". מוחנח בו השתמשו השלטונות בפנייתם לפקידים הבכירים של המח'זן ועושי דברו – קאידים, אמינים וכו….יוצא אפוא שבעיני בית המלוכה ה " תאג'אק אל סולטאן " היו " עובדי " מדינה לכל דבר.

3 – במקור " סלומ " לפי ההיגוי המקובל אצל יהודי מרוקו של השם שלמה.

2 هديت لجانبنا وقام ولدلك مقامك في الملاقات معنا الله يحييك ويكثر مالك وولدك

כשי ( 4 ) לנו – באמצעות – בנך אשר ייצג אותך בפנינו ( 5 ).כה יתן לך אלוהים חים וירבה את רכושך.

4 – מקובל היה שלרגל החגים המוסלמיים או לרגל אירועים חשובים בחיי בית המלוכה – הכתרה, ניצחון צבאי וכדומה – ה " תאג'אר " ישלחו את מתנותיהם למלך ובמקרה שלנו גם ליורשו המיועד, הח'ליפה של מראכש.

5 – דומה שמפאת גילו המתקדם, שלח שלמה קורקוס את אחד משני בניו, יעקב או אברהם, לייצגו בפני הח'ליפה

3 وانت يهودينا ومحسوب علينا والتمام في 6 من حجة الحرام متم عام 1267

ואתם הנכם יהודים שלנו ובני טיפוחינו. סוף. ( 7 ) 6 לחג'ה הקדוש החותם את שנת 1267

7 – ביטוי זה מחליף את הביטוי " אל סאלאם " – שלום – המופיע רק במכתבים המיועדים למוסלמים. 

תקציר
בתחילת המאה ה- 19 נפתחה מרוקו להשפעה אירופית. המאמר מתאר את ההשפעה שהייתה לתהליך זה על יהודי מרוקו מבחינה כלכלית ואת ההשלכות שהיו לקבלת החסות הזרה על היחסים עם האוכלוסיה המקומית.

מרוקו ויהודיה : יהודי מרוקו במאה התשע-עשרה
מחבר: פרופ' מיכאל אביטבול

בתחילת המאה התשע-עשרה נפתחה מרוקו להשפעה אירופית. אזור החוף החל להתפתח; נמלים עתיקים, כגון אלעְראיְש (לראש, לראצ'ה), טנג'יר, אנפה-קזבלנקה וסאפי, שהושבתו למן סוף המאה השש-עשרה, קמו לתחייה, ונבנו נמלים חדשים, כגון מוגאדור ואגאדיר.

האפשרויות המסחריות החדשות משכו אליהן יהודים. הם עקרו אל אזורי החוף, וחלק מקהילות פנים הארץ התרוקן. זריזים במיוחד היו היהודים תושבי נאות המדבר הדרומיות ומרכזי המסחר הקטנים, אשר היו פרוסים לאורך נתיבי השיירות הישנים באזור האטלס ובגבול הסהרה.

 הם הגיעו תחילה לקהילות העירוניות בפנים הארץ – מראכש, פאס, מכנאס, צפרו – ולמדו להסתגל לחיי העיר; מאוחר יותר הם פנו אל הנמלים החדשים באוקיינוס האטלנטי. וכך, למרות ששיעורם באוכלוסייה הכללית לא עלה על שלושה אחוזים (פחות מ- 100,000 איש), מנו היהודים, החל מאמצע המאה התשע-עשרה, למעלה מ- 25 עד 40 אחוז מהאוכלוסייה בערים מרכזיות, כגון טנג'יר, תיטואן, מוגאדור וקזבלנקה.

 בסוף המאה התגוררו למעלה משישים אחוז מיהודי מרוקו בערים שנזכרו לעיל, ולהן יש להוסיף גם את רבאט, סאלה, מַזַגאן, סאפי ואגאדיר. אם נוסיף לערים אלה את הערים הוותיקות פאס, מכנאס, אלעראיש וצפרו, נגיע למסקנה כי בניגוד לדעה הרווחת, הייתה האוכלוסייה היהודית במרוקו עירונית ברובה הרבה לפני כינון משטר החסות הצרפתי. בכך נבדלו היהודים מהאוכלוסייה הכללית, ששמונים אחוז ממנה הייתה כפרית.

החיים במרכזים החדשים לאורך החוף היו קשים מאוד. הרבעים היהודיים, המְלאחים, היו מאוכלסים בצפיפות רבה ותנאי התברואה בהם היו ירודים; אולם ההגירה לא נפסקה, ואף הלכה וגברה. עבור הכפריים, שרובם היה עני מרוד בכפר, זהר החוף באורות העולם החדש.

אולם רק מעטים הצליחו לשפר את מצבם הכלכלי. הנועזים מביניהם נחשפו לתרבות החילונית במוסדות החינוך של "כל ישראל חברים" (כי"ח), ובעלי יזמה אחרים נהנו מחסות קונסולרית אירופית, אשר ביטלה את כל סממני הנחיתות שאפיינו את היהודים בעלי המעמד הד'מי בעבר.

שאיפתם של יהודי מרוקו להצלחה כלכלית לא נעצרה בחופים. רבים מהם עזבו את מרוקו במהלך המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ונדדו אל יעדים מסורתיים, כגון ירושלים, צפת, חברון וטבריה, ואף אל יעדים רחוקים, כגון ארצות הברית, ונצואלה, ברזיל ופרו.

היו אף שהרחיקו עד טימבוקטו שבעמקי בקעת הניג'ר, שם התיישב הרב מרדכי אַבִּיסרוּר עם עשרות מבני משפחתו בתחילת שנות השישים של אותה מאה. אולם מרבית המהגרים לא הרחיקו לכת עד כדי כך, שכן גיברלטר, צומת המסחר של בריטניה ומרוקו, וכן אוראן ואלג'יר, שוכנות במרחק לא רב מחופי מרוקו.

בתפקידיהם כסוכנים, כשותפים, כמתרגמים וכפקידים פשוטים, גישרו היהודים בין הקונסוליות והחברות המסחריות האירופיות מכאן, ובין השלטון השריפי והיצרנים במרוקו מכאן. בהקשר זה נשמר מקום מיוחד ל"סוחרי המלך" (תֻג'אר אלסולטאן). סוחרים אלה התבלטו בעיני המְכְ'זן (הממשל) במיומנויותיהם יותר מאשר בזכות עושרם. הסולטאן פנה אליהם במטרה כפולה: להגדיל את ממונו ואת ממון מקורביו באמצעות הסחר עם הזרים, ולבלום את השתלטות הסחר האירופי על כלכלת מרוקו.

סוחרי המלך אשר פעלו במוגאדור, שהחשובים ביניהם היו בני משפחות קורקוס, אלמליח ואפריאט, היו פטורים מתשלום מס הגולגולת אשר חל על היהודים. הם לא חיו במלאח כשאר האוכלוסייה היהודית, אלא בקַסבּה, אזור המינהל.

הודות ליכולתם המקצועית המרשימה נהנו סוחרי המלך מתמיכה נרחבת של השלטון המרכזי, מאהדתם של אנשי מפתח ומסיוען של הרשויות המקומיות בגביית חובות או בקבלת מידע חיוני על מצב צירי התנועה, תנודות בשערי המטבעות וכיוצא באלה.

על רקע זה נרקמו קשרי ידידות איתנים בין בני הבורגנות המוסלמית לבין הסוחרים היהודים. ידידות זו, בעלת האופי האישי מאוד, הקרינה לא רק על השותפים הישירים אלא גם על משפחותיהם.

המעצמות האירופיות, שרצו להגביר את השפעתן המדינית והמסחרית במרוקו, העניקו חסות ליסודות נבחרים באוכלוסייה המקומית. החסות הייתה כתב הגנה שניתן מטעם נציגים דיפלומטיים או מושלים זרים שפעלו במרוקו ליהודים או לתושבים אחרים.

 מתן החסות פטר מאות מתושבי מרוקו מכפיפות לחוקי מדינתם, שכן הם עמדו, למן קבלת החסות, באותה שורה עם בעלי האזרחות הזרה. בין מקבלי החסות היו יהודים רבים, שהחסות שחררה אותם ממעמד הד'מי. כתב החסות שחרר את מקבלו מהגבלות של הממשל, כגון בתנועה, במגורים וכו', פטר אותו ממס הגולגולת ומקיום תנאי עֻמר. אולם רק מיעוט אמיד בקרב היהודים נהנה ממנו.

 מקבלי החסות החלו ללבוש בגדים מערביים ופנו להתערבותם של הרשויות ושל הקונסולים בכל עניין פעוט על מנת להעניש בעלי חוב שלא הזדרזו לשלם את חובם או לקבל הטבה זו או אחרת. החסות יצרה עוינות כלפי היהודים בגלל התחושה כי אינם נותנים אמון בממשל המוסלמי. הרשויות במרוקו התקשו להשלים עם ה"חוצפה" והתעוזה של אותם יהודים והתייחסו אל החסות כשערורייתית.

מכתב מאת הווזיר אל טייב ן' אל-ימאני אל הגב' מסעודה קורקוס (27 באוגוסט 1858)

השבח לאל לבדו

אין חייל ואין כוח אלא באלוהים

אל-טייב ן' אל-ימאני (אל) מסעודה, אשת ידידנו שלמה קורקוס, לעצם העניין: דעי לך כי הגיעני מכתבך והבנתי את מה שהזכרת בקשר לשני בנייך אברהם ויעקב. הירגעי אודותם, הרי שלנו הם ואין לנו בקרב היהודים יקרים משניהם. איך נשכחם ואביהם שלמה היה היקר ביהודים כולם עבורנו.

הוא הוקירנו ואהבנו ושירתנו בכל מאודו על אף גילו המופלג. אילו רק הסתפק במה שעשה למעננו בהיותנו באל-צוירה, דיינו: הוא נהג עמנו בריעות והפיג את עצבנו, והיה אם מצאנו שמחים, שמח אתנו, ואם מצאנו נעצבים, התעצב כמונו.

קרה גם כשראינו אותו בוכה על מצבנו כשחלינו שם. כך פעם שראיתיו רוויתי מנחת פוגה עצבותי. כיצד נשכח (את בנייך) ואת הנך אמם, אשר אהבת את בני ביתנו והם אהבוך. את עבורנו היקרה ביהודיות. בעניין מה שהזכרת אודות מחלתך, אין בכך כלום, אל תימנעי מלהודיע לנו את מצבך. תמיד אני שואל לשלומך, ואיני יודע אם מוסרים לך על כך או לא. זכותכם אצלנו גדולה מזכותו של כל יהודי אחר. כבר מחלתי ליעקב בעבורך, והרי אין אדם מוכיח אלא את חברו, והוא ידידנו ובן ידידנו. סוף.

17 למחרם הקדוש הפותח את שנת 1275.

מתוך: מ' אביטבול, משפחת קורקוס
וההיסטוריה של מרוקו בזמננו,
ירושלים תשל"ח, תעודה 3.

ניסיונם של היהודים לזכות בחסות זרה התקבל בעין לא יפה גם באוכלוסייה המוסלמית. זה היה הרקע לתקריות קשות, אשר הטביעו את חותמן על יחסי היהודים והמוסלמים בשני העשורים האחרונים של התקופה הקדם-קולוניאלית – בדמנאת ב- 1884, בקזבלנקה ובאוג'דה ב- 1907 ובפאס ב- 1912, השנה שבה השתלטה צרפת על מרוקו.

לאחר עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 גברה התעניינותם של יהודי אירופה בגורלן של הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. מאוחר יותר, בעת המלחמה בין ספרד למרוקו (1860-1859), משכה הקהילה במרוקו את תשומת לבם של יהודי בריטניה, כנראה בגלל שהייתם של יהודים רבים יוצאי מרוקו בבריטניה.

בתוך כך אירעה בעיר סאפי, בשנת 1863, פרשה שהזכירה מבחינות רבות את עלילת הדם בדמשק. ארבעה יהודים נעצרו באשמת רצח גזבר הקונסוליה הספרדית; ביניהם היו משרתו האישי של הנרצח ושלושה "סייענים". שניים מהם הוצאו להורג בסאפי ובטנג'יר, לתדהמתם של יהודי אירופה ואמריקה.

לבקשת הארגונים היהודיים באנגליה החליט משה מונטיפיורי, למרות גילו המופלג, להפליג למרוקו ולבקש מהסולטאן מחמד הרביעי להקל על נתיניו היהודים. הוא הגיע לטנג'יר ב- 11 בדצמבר 1863, מטנג'יר יצא למוגאדור ומשם למראכש, והתקבל פעמיים בחצר הסולטאן.

ב- 5 בפברואר 1864 התפרסם דהיר (צו מלכותי) לטובת היהודים, אך הוא נשכח במהרה ולא שינה את היחס ליהודים במרוקו. אדרבה, בשל המשבר הכלכלי המחמיר והעוינות הגוברת של האוכלוסייה המקומית לאחר ביקורו של מונטיפיורי, נרשם שיא במספר הבקשות של יהודים לקבלת חסות קונסולרית.

על רקע אירועים אלה התכנסה ועידת מדריד ב- 1880. אחת ממטרות הוועידה הייתה הסדרת שאלת החסות, שהיקפה העלה את חמתם של שלטונות מרוקו.

הוועידה לא הביאה לסיום התופעה, אך בסעיף 15 של האמנה שנחתמה בסיום הוועידה, נקבע שכל נתין של מרוקו אשר התאזרח במדינה זרה ויחזור למרוקו, ייאלץ לבחור בין כפיפות מוחלטת לחוקי מרוקו לבין עזיבת המדינה. עיקרון זה, אשר קבע לראשונה את רעיון האזרחות המרוקאית, קשר את היהודים לצמיתות למדינה שבה נולדו.

ב- 1912, כשכונן משטר החסות הצרפתי, היו רשומים יותר מ- 5,000 תלמידים יהודים בבתי ספר של כי"ח. ליתר דיוק, 3,214 בנים ו- 2,023 בנות פקדו כשלושים בתי ספר בכחמש-עשרה ערים, ובהן שלוש ערים מהאזור הספרדי – תיטואן, אלעראיש ואלקסר – וכן טנג'יר, העיר שזכתה למעמד בין-לאומי.

נוסף על ההשפעה התרבותית הצרפתית ניכרה גם השפעה אנגלית – בית הספר האנגלי במוגאדור היה ממוסדות החינוך הנודעים – והשפעות שמקורן במרכז אירופה ובמזרחה. השפעות אלה הביאו לצמיחת תנועת השכלה צנועה, שהתמקדה בחידוש הספרות העברית.

 נושאה היה חוג מצומצם של משכילים, אשר עקב אחר ההתפתחות התרבותית והמדינית של יהודי אירופה ואמריקה. לגורמים אלה יש להוסיף את הופעתן של האגודות הציוניות הראשונות, תחילה בקהילות החוף, אשר כבר נחשפו לתמורות רבות, ולאחר מכן בערים בפנים הארץ: מוגאדור ותיטואן ב- 1900, סאפי ב- 1903, פאס ב- 1908, מכנאס ומראכש ערב מלחמת העולם הראשונה. 

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

מכתב מספר 4

מכתב תנחומים מאת הווזיר הגדול, אל טייב בן אל ימאני אל יעקב קורקוס לאחר פטירת אביו, שלמה קורקוס. כמו כן הוא מודיע לו ולאחיו על מינויים הקרוב למשרת " סוחרי המלך " במקום אביהם.

4.12.1853

الحمد لله وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

الطيب بن اليماني

1 –  صاحبنا التار يعقوب بن سلوم قرقوز اما بعد فقد كان ان بلغا ان قرقوز مات

2 –  فاشكل علينا الامر ولم ندر من مات منكم الى ان ورد علينا كتابك تذكر فيه ان

3 والدك هو الذي مات بثغر الصويرة فبقى في خاطرنا وتاسفنا عليه بشهادة الله

4 – لاكن هان امره حيث بقيتم انتم وترككم كما يحب من الخير في الخدمة سيما حيث

5 – امركم مولانا المنصور بالله على عملكم فاحمدوا الله وكونوا من الشاكرين

6 – نعمه وقد كتبنا في شانكم للحاج العربي الطريس واوصيناه عليكم غاية وان

7 –  كنت لم تطلب منا ذلك وها كتاب يرد عليك في طي هذا فوجهه اليه ولا تغيب

8 –  عنا جبرك ولا بد ويطلك جواب ولدنا ابرهيم فادفعه  اليه والتمام في

9 –  الثالث من ربيع الاول عام 1270

10 – وها جواب سيدنا يرد علي

الحمد لله وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

الطيب بن اليماني

השבח לאל לבדו

 אין חיל ואין כוח אלא באלוהים העליון, העצום

אל טייב ( 1 )  בן אלימאני ( 2 

1 – שם השולח מופיע במוזח בתחילת המכתב ולא בסופו שכן, לפי המקובל אסור ששמו של מוסלמי יבוא מתחת לשמו של ד'מי.

2 – אבו עבדאללאה מוחמד אל טייב בן אלימאני " אבו עשרין " החל את דרכו תחת המלך מולאי סולימאן. לאחר מכן, נקשר למלך מולאי עבד אל רחמאן ולבנו, מוחמד הרביעי, להם הוא שימש כשר החצר וכ " ווזיר גדול ,.

הוא יה בעל השכלה דתית רחבה, מה שלא מנע בעדו לצדד בהרחבת קשרי המסחר של מרוקו עם אירופה. הוא נפטר בשנת 1869

1 –  صاحبنا التار يعقوب بن سلوم قرقوز اما بعد فقد كان ان بلغا ان قرقوز مات

1 – אל חברנו הסוחר יעקב בן שלמה ( 3 ) קורקוס. לעצם העניין : נודע לנו שקורקוס מת

3 – במקור " סלום "

2 –  فاشكل علينا الامر ولم ندر من مات منكم الى ان ورد علينا كتابك تذكر فيه ان

2 – אך העניין היה מסופק בעינינו ולא ידענו מי מבניכם מת עד אשר הגיעני מכתבך בו הינך מציין

3 والدك هو الذي مات بثغر الصويرة فبقى في خاطرنا وتاسفنا عليه بشهادة الله

3 – כי אביך הוא שנפטר בעיר הנמל אל צווירא ( 4 ). חי האלוהים, כי נחרט הדבר בלבנו והצטערנו עליו

4 – אל צוויראהוא שמה הערבי של העיר מוגאדור שנבנתה על ידי המלך מחמד השלישי בסוף המאה השמונה עשרה לפי תוכניתו של האדריכל הצרפתי קורנו   Cornut . העיר נמצאת כ – 200 קילומטר מערבית ממראכש שימשה נמל ייצוא לכל מוצרי חבל הסוס והדרע שבדרום המדינה וכן לסחורות שהובאו מסנגל ומסודאן המערבית על גבי שיירות. יחד עם טנג'יר היא הייתה לעיר הנמל החשובה ביותר של מרוקו עד לסוף המאה התשע עשרה.

4 – لاكن هان امره حيث بقيتم انتم وترككم كما يحب من الخير في الخدمة سيما حيث

4 – אך נחמה פורתא היא שנותרתם אתם. והשאירכם ( אביכם )  אחרי כפי שחפץ : מהמוצלחים ביותר בשירות ( המלך ) ובמיוחד

5 – امركم مولانا المنصور بالله على عملكم فاحمدوا الله وكونوا من الشاكرين

לאחר שאדוננו – המלך – נצחונו באל – הכיר לכם תודה על עבודתכם ( 5 ).שבחו, אפוא, את אלוהים והודו לו

5 – בצורה מרומזת זו מודיע הווזיר הגדול לשני האחים קורקוס על מינויים לתפקיד של " סוחרי המלך ".

6 – نعمه وقد كتبنا في شانكم للحاج العربي الطريس واوصيناه عليكم غاية وان

על חסדו. כתבנו בענייניכם לחאג' אל ערבי אל טריס והמלצנו עליכם מאוד בפניו

7 –  كنت لم تطلب منا ذلك وها كتاب يرد عليك في طي هذا فوجهه اليه ولا تغيب

למרות שלא ביקשת זאת מאיתנו. מצורף בזה המכתב המיועד לו. העבר נא אותו אליו. אל תמנע

8 –  عنا جبرك ولا بد ويطلك جواب ولدنا ابرهيم فادفعه  اليه والتمام في

מאתנו ידעות אודותיך. זו פקודה ( 7 ) מכתב התשובה אל בננו אבראהים עומד להגיע אליך מסור נא לו אותו. סוף

7 – משפט זה מעיד על היחסים החמים והבלתי פורמאליים ששררו בין השר לבין משפחת קורקוס.

9 –  الثالث من ربيع الاول عام 1270

3 לרביע אל אוול שנת 1270

10 – وها جواب سيدنا يرد عليك

תשובת אדוננו ( 8 ) בדרך אליך.

8 – הכוונה לט'אהיר המינוי למשרת " תאג'ר אל סולטאן " אשר כנהוג נשא את חתימת המלך ונמסר לנמענים עם כניסתם לתפקיד.