מורשת יהדות מרוקו

ענני הסופה מתקבצים

האנטי־יהדות החדשה חסרה את הלגיטימיות של חוגי העילית בספרד. לא הכנסייה ולא הממשל החילוני לא אישרו אותה בגלוי. אבל מתחת לקליפת הסדר שהושב על כנו הוסיפה השנאה החדשה לפעפע במסתרים ולהתסיס את החברה הספרדית, כמו חבית אבק שרפה מסוכנת של אלימות שעלולה להתפוצץ ברגע שיבשילו הנסיבות.

לצורך התפרצות שכזאת נדרשו עוד תנאים. היה צריך להתחולל משבר בכוחה של המלוכה, שיפתה את האוכלוסייה לשבור את כבלי הסדר הממסדי. ועוד, ההסתערות על היהודים נזקקה לאישורה ולצידוקה של הכנסייה, אפילו למראית עין. והיה גם צורך במנהיג מוכשר ונחוש שיניע את ההמון לפעולה.

כל התנאים האלה הבשילו יחד באורח גורלי בשנות התשעים הראשונות של המאה הארבע־עשרה. יורשו של אנריקה השני מת קודם זמנו והניח חלל ריק בשלטון. חלל ריק אחר נוצר בכנסייה של אנדלוסיה. איש השעה היה עכשיו פלוני פֶראן מרטינס (Martínez), הארכי־דיאקון של אֶסיחה (Ésija), עיר קטנה בבישופות סוויליה.

מי היה פראן מרטינס? מוצאו היה כנראה נחות ולכן נחסמה התקדמותו בדרגות הכהונה, אבל בשל כך היה אהוד על פשוטי העם. מרטינס ספג והטמיע את האיבה המרה החדשה ליהודים בנוסח המאה הארבע־עשרה וחתר להקנות לה את הלגיטימיות של הכנסייה. הוא היה קנאי דתי ודמגוג עממי, שהצליח לרתום את שנאתו השופעת לפעולה תכליתית ועקשנית. מרטינס הרגיש מרומה ונבגד בשל מעשיו של אנריקה השני, שטבח ביהודים כל עוד נלחם על הכתר אבל החל להגן עליהם מיד משנפל השלטון בידיו. בעיני מרטינס הציגה המעילה הזאת את מוסד המלוכה כולו בתור קן של אינטרסים צרים, שנוצרי מאמין אמיתי חייב לבוז להם ורשאי להעמיד את סמכותו מעליהם. לפיכך הפקיע מרטינס לעצמו סמכויות שלא היו לו והורה לגרש את היהודים מכמה ערים באנדלוסיה, ואף העז לאיים על זקני הערים בנידוי אם לא ימלאו את פקודותיו. אנריקה השני, בעידודו של יועצו היהודי דון יוסף פּיצ׳ון(Pichon), הורה לערים להתעלם מפקודותיו חסרות הסמכות של מרטינס ובכך סיכל את התוכנית. אבל זרע הפורענות כבר נזרע.

זמן מה לאחר מכן מת אנריקה השני קודם זמנו ואחריו עלה לשלטון חואן הראשון. מרטינס ניסה את כוחו אצל המלך החדש, אבל חזר ונדחה בלשון חריפה. ואולם השפעתו ויוקרתו בחוגים עממיים גברו והלכו, בעיקר בשל האתגר הבוטה שהציב לפני השיטה הקיימת, ומפני שההמון תפס את המערכה נגד היהודים כמין הבטחה מעורפלת לחירות אנרכית – שחרור מרשויות, מחובות, ממסים ומנוכחותו של השטן עצמו.

בינתיים התערער לחלוטין מעמדם הפוליטי של היהודים. שני החצרנים היהודים רמי המעלה מתו, והמלך חואן הראשון נעשה תלוי יותר ויותר בנציגי הערים, שהיו עוינים ליהודים. ב־1380 ביטל הקורטס (cortes, מועצה מחוקקת של קסטיליה בימי הביניים) את האוטונומיה של היהודים בתחום המשפט הפלילי, וחמש שנים לאחר מכן אסר על יהודים לגור בשכונות נוצריות ולהחזיק במשרות בחצר המלכות. המלך אולץ למנות שליש ממועצתו מקרב נציגי הערים.

קשה להפריז בחשיבות הגורלית שנודעה לתוצאות המפולת הפוליטית הזאת. פתאום החלו תביעותיו של מרטינס להישמע מופרכות פחות ומעשיות יותר. איש הכנסייה המרדן יצא עתה בקריאה חדשה: יש להרוס את כל בתי הכנסת שנבנו אחרי הרקונקיסטה! ההיתרים לבנייתם – אפילו ההיתרים שנתן האפיפיור – נבעו מתוך אינטרסים חומריים, ולכן אין להם תוקף. ראשי היהודים פנו אל חוגי הכנסייה העליונים, ומצאו להם תומך איתן בממונה על מרטינס, הארכיבישוף פדרו בֵּרוֹסו(Baroso) מסוויליה. הלה ראה במרטינס אנרכיסט משולח רסן ויומרני שמסכן את ההיררכיה של הכנסייה ואת המסורת הקיימת.

בקיץ 1389 יזם ברוסו חקירה פנימית ובעקבותיה הצהיר שמרטינס הוא ״מורד חשוד במינות״(בגלל התקפותיו על האפיפיור) והודיע שיועמד למשפט, ועד אז הוא מודח מכל תפקידיו בכנסייה ואסור לו לשאת דרשות בציבור.

זו הייתה נקודת השפל העמוקה ביותר בקריירה של מרטינס. שתים־עשרה שנים של מסע צלב אנטי־יהודי שזור בהקרבה ובסיכונים אישיים עמדו לפני מבוי סתום. אבל הוא סירב להיכנע, ובתוך פחות משנה התהפך הגלגל שוב.

כאן – על סִפּוֹ של הפוגרום הגדול ביותר בתולדות יהודי ספרד – עומד להתחיל סיפורם של האנוסים.

אבל תחילה, הרהור מקדים.

מי לא חצה את מרחבי ספרד, ומי לא הטביע את חותמו על תערובת התרבויות והגזעים הזאת? כבר ספרד הרומית הייתה תערובת של קלטים, יוונים, איטלקים ופיניקים. אחר כך באו כובשים גרמאנים מסקנדינביה, מהגרים ערבים מן המזרח התיכון, פולשים ברברים מצפון אפריקה וסלאבים מדרום אירופה. ספרד הייתה ביתם של פגאנים, יהודים, נוצרים אריאנים, נוצרים קתולים ומוסלמים מכמה וכמה כתות, וידעה גלים של המרות דת מכל מיני סוגים. במאות שנות הרקונקיסטה נדדו יהודים ומוסלמים בין העולמות השונים בתכלית שבצפון ספרד ובדרומה. התמורות התרבותיות שעברו על חצי האי אין להן אח ורע בתולדות אירופה, והן טבעו חותם לא רק על קבוצות מעורבות אופייניות כגון המסתערבים והמודחארס, המראנוס והמוֹריסקוֹס, אלא גם על האוכלוסייה הכללית בכל חלקי חצי האי הלא־מגובש עדיין – באנדלוסיה ובקסטיליה החדשה, בקטלוניה ובארץ הבסקים, בגליסיה הגאה ואפילו בנווארה ההררית.

כמה אירוני – אם כי מובן מן הבחינה הפסיכולוגית – שדווקא בארץ ההטרוגנית ביותר באירופה התפתחה מיסטיקה קנאית של טוהר דם, ונולדה מדיניות דכאנית של הומוגניות כביכול, שנכפתה על האוכלוסייה. בתולדות ספרד מאז המאה החמש־עשרה שלטה אשליה של טוהר, אידיאל בלתי אפשרי שצמח מתוך מציאות התערובות המרובות. במקום להכיר בברכה שבגיוון האנושי והתרבותי ביקשה ספרד הרשמית במשך מאות שנים לדכא את השונות והגיוון ולרדוף אחרי אידיאל מתעתע של אחידות(דתית, אתנית, טהורת דם), ושילמה על כך מחיר כבד של סבל אנושי, ודומה שגם שקיעתה לבסוף היא תוצאת הדרך הזאת.

שנת 1391, שבה נולדה בעיית האנוסים, מציינת גם את ראשית בריחתה של ספרד מעצמה אל מהות אידיאלית שהמציאה לעצמה בתגובה על ההיסטוריה הממשית שלה, בתור ניגודה והיפוכה המדומיינים.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר

עמוד 68

פרק 3

דור המפולת: 1391־1415

עשרים ושלושה בתי הכנסת שהיו ליהודים בעיר סוויליה לבדה הוסיפו לצרוב כמדקרות אש בבשרו של הארכי־דיאקון פראן מרטינס. הדרם ניקר את עיני הנוצרים וצלליתם המתגרה סימלה את עוצמתם הלא־נסבלת של היהודים, לא רק באנדלוסיה אלא בספרד כולה. אבל כעת, בשנת 1391, אחרי שנים של מאבק, ידע מרטינס ששעתו הגיעה. גם בימים הקשים ביותר ידע מרטינס שהאמת המוחלטת עומדת לצדו, ששנאתו תמה וטהורה ורצויה בעיני אלוהים ומשיחו. מה לו ולאנשי הממסד המלכותי והכנסייתי גם יחד, המלאים כרימון חשבונות ארציים פסולים, ובגללם הם חוזרים ומוכרים את המושיע ליהודים כדי שיהרגו אותו בשנית? עד היום נאלץ לתמרן, להתקדם ולסגת חליפות לפי צורכי השעה. עכשיו בא יומו. השפעתו בקרב המאמינים הפשוטים, עדת אלוהים האמיתית, הגיעה לשיאה. גם מן השמים נלחמו לו, וכל מי שעמד בדרכו כבר נפטר מן העולם: המלך הבוגד אנריקה, בנו העלוב חואן, הארכיבישוף המנוול ברוסו – ושני היהודים כרותי העורלה שהתנשאו לשלוט בחצר המלך, אלה שקראו לעצמם ״דון״ יוסף פיצ׳ון ו״דוך גדליה נגרו. נסתרות דרכי האל, ידע מרטינס, ורבים שלוחיו: לא מרים הבתולה וקהל הקדושים בלבד אלא גם מלאך המוות.

מה שמרטינס לא ידע הוא שיהדות ספרד, שנראתה לו גאה כל כך, שוב לא ניחנה באותו חוסן פנימי שסימלו בתי הכנסת שלה, ומעשיו שלו עתידים להעיד על כך. הוא גם לא ידע שדווקא הוא, שנלחם על טוהר המחנה הנוצרי ועל בידודם של היהודים, עתיד להיות הגורם האחראי לבעיית עירוב גזעים ודתות שתעיב על עתידה של איבריה במאות השנים הבאות, והשפעתה תוחש באירופה של המאה השבע־עשרה והשמונה־עשרה – היא בעיית האנוסים. בדרך כלל אי אפשר לקבוע מתי בדיוק תהליכים היסטוריים מתחילים, אבל מפעם לפעם אפשר לעמוד על מקצת הסיבות והגורמים המאיצים; ולכומר קשה העורף והקנאי הזה, פראן מרטינס, זימנה ההיסטוריה את התפקיד האירוני, גם אם לא תפקיר נדיר, למשוך בהדק של תהליך שתוצאתו הפוכה ממה ששאף לו, אף על פי שבימיו דומה היה כאילו אצבע אלוהים מכוונת את מעשיו.

ענני הסופה מתקדרים

כשהמרה מרטינס את פי הכנסייה ומועצת העוצרים, בתמיכתם של פשוטי העם, וסירב להתפטר ממשרתו, הוא גזל את סמכותה של הכנסייה ומינה את עצמו לדוברה. בסוויליה השתררה אווירת אנרכיה ורוח מאיימת של ערב מהומות ריחפה על שכונות היהודים. האווירה הרותחת הולידה פרובוקציות ותקריות מקומיות. האצילים ראו במצב סכנה לעצמם ודרשו מנציגי המלך להתערב. ראש המשטרה המלכותית, אלוואר פרס דה גוסמן, עצר שניים מראשי המסיתים והלקה אותם בפומבי למען יראו וייראו, אבל המעשה רק הלהיט את זעמם של הפורעים. ההמון הסתער על בית המעצר, שחרר את הכלואים בכוח הזרוע, וכלא במקומם את המפקד פרס דה גוסמן. ״להרוג אותם!״ ״לסקילה!״ זעק האספסוף, שרצה להיפרע מן האצילים. אבל ראשי ההמון בלמו את המשבר קודם שיצא משליטה. מרטינס לא רצה לקומם עליו את האצילים, אלא קיווה – והצליח – לפלג אותם.

בינתיים התפשט המשבר לכל רחבי הארץ. בכל הערים עקבו בציפייה מתוחה אחר המתרחש בסוויליה. כינוס חירום של נכבדים יהודים במדריד לא הועיל. פנייתם הנרגשת אל מועצת העוצרים (באותה העת לא ישב מלך על כס המלכות של קסטיליה) עוררה אהדה, אבל לא הניבה פעולה של ממש. כדי להשתלט על המצב היה על העוצרים לשלוח צבא לסוויליה, אבל הם היו מפולגים מאוד ונזקקו לכוחות הצבא לידם. הם הסתפקו אפוא בפנייה סתמית אל הערים לשמור על הסדר בכוחות עצמן. יתר על כן, במחווה פייסנית פיטרו העוצרים את מפקד המשטרה התקיף של סוויליה, פרס דה גוסמן השנוא על ההמון, ומינו במקומו אציל מתחרה שנקט קו של פשרה. אבל הקרבת גוסמן התבררה בפייסנות כושלת, מאחר שהמעשה פילג את מחנה האצילים ולא חיזק כלל את מרות השלטון.

הסערה

עכשיו לא נותר באנדלוסיה שום כוח מרכזי שיש בכוחו לבלום את האספסוף, לא חיילי המלך שחנו במרחק רב ולא האצולה המקומית המפולגת. ההמון הנסער דרש פעולה וגער במנהיגיו על הססנותם, ומרטינס חידש את מסע ההסתה מעל הדוכן. לא עבר זמן רב והדיבורים היו למעשים. ב־4 ביוני 1391 פרץ האספסוף אל שכונת היהודים בסוויליה ועשה בה שמות. ״דרך ה׳ קשתות האויב על קהילת סביליה… הציתו באש שעריה והרגו בה עם רב; אך רובם המירו, ומהם מכרו לישמעאלים מהטף ומהנשים… ומהם מתו על קידוש השם, ורבים חיללו ברית קודש.״ אלה דבריו של גדול הדור, רבי חסדאי קרשקש, פילוסוף ומנהיג ציבור, במכתב אל יהודי אוויניון. תיאורו התמציתי כולל את כל מרכיבי האירוע. האספסוף השתולל בחודריה הגדולה והמפוארת של סוויליה בהילולה עקובה מדם של טבח וביזה. מפלטם היחיד של היהודים היה הכנסיות, כדי להיטבל, אבל בסערת המאורעות לא עמדה האפשרות הזאת לפני כולם. כ־4,000 בני אדם נטבחו. נשים וילדים נמכרו לעבדים. היו יהודים ש״מתו על קידוש השם״, אבל – כדבריו העצובים והלקוניים של חסדאי – ״רבים חיללו ברית קודש״, ולאמיתו של דבר ״רובם המירו״.

מסוויליה התפשטו המהומות אל רוב מחוזות ספרד. ההמון שפרק את מוסרות השלטון והיה אחוז זעם חברתי וצדקנות דתית, הסתער על קהילות היהודים גם בקורדובה, טולדו, מדריד, סִיֱוּדַד רֵיאַל (Ciudad Real), קַדמוֹנה, סוֹריה (Soria), בורגוס (Burgos), וַלנֶסיה, ברצלונה, חֶרונה (Gerona), מַיורקה, ועוד בעשרות ערים ומקומות יישוב. ההתקפה על שכונת היהודים בעיר אחת הייתה אות להסתערות על יהודי העיר הבאה. צימאונו של ההמון לחירות התגלגל עד מהרה לצימאון לדם – ולביזה. הפורעים פרצו לבתים ולחנויות, רצחו, בזזו וגררו יהודים אל אגן הטבילה. הקריאה ״צלב או מוות״ הדהדה בכל מקום – ובכל מקום הועמדו היהודים לפני הבררה להיטבל או למות. את הצידוק האידיאולוגי סיפקו כוהני דת זוטרים, רובם נאמניו של מרטינס. בדרך כלל דרשו הפורעים גם שמיטת חובות, ופעמים רבות, כמו בברצלונה, פרצו אל בית הדין העירוני והעלו באש את רישומי הבעלות על רכוש היהודים ואת המסמכים המעידים על חובות שנוצרים חייבים להם.

במקומות רבים מצאו היהודים מחסה במצודת העיר(Alcazar, ״המגדל״), אבל רשויות השלטון והעיר לא עצרו כוח להגן עליהם – לפעמים אף לא רצו לעשות כן – ויש שהסגירו אותם לידי תוקפיהם. בכמה מקומות דרשו תושבי הערים מן היהודים להתנצר עוד לפני פרוץ המהומות, אם מתוך איבה ישנה ליהודים ואם כדי להוציא את הרוח ממפרשי המהומות. בינתיים היה הונם של היהודים ניגר והולך בזרם של שוחד, כמו שדיווח הרופא אשטרוק רימוך מן העיר פראגה במכתב בהול לבקשת עזרה מיהודי הקהילה במונסון:

"אתם ידעתם את אשר עברנו פה בין הגזרים… ולולי פיזור כספנו בהיותנו במגדל, שם ישבנו גם בכינו, כמעט כסדום היינו, לעמורה דמינו. ובכל זאת המון העם לא שב אפו ממנו ועוד ידו נטויה… ולהיות הכסף אזל מכלינו ותשורה אין להביא… יהי נא מחסדכם להנתן לנו נפשנו בשאלתנו ועמנו בבקשתנו, ואל תביאנו לידי ניסיון בנערינו ובזקנינו".

אבל רק קהילות מעטות יכלו להושיט סיוע כספי לקהילות אחרות. ובינתיים הוסיף ההמון לתבוע את שלו. לא הועילו פלפולי התאולוגיה, שהנצרות מתנגדת להמרה מאונס, ועוד פחות מזה הועילו איומי השוט והחרב. ההמונים תפסו את הממסד המדיני בשעת חולשה וביקשו להשפילו ככל האפשר. גם כאן, כמו בנסיבות היסטוריות אחרות, היה הפוגרום ביהודים ביטוי למרידה עממית רחבה יותר נגד הממסד השליט ונגד עול הסמכות של האצולה ופקידי המלכות. בניגוד לגירוש ספרד מאה שנה לאחר מכן, שאורגן מגבוה וביטא אינטרסים של השלטון המרכזי, מהומות 1391 (פרעות קנ״א) נולדו מלמטה, מתוך זעם עממי רדיקלי, שסיכן את יסודות הסדר החברתי ואת הסמכות השלטת. הממסד לא הצליח לדכא את המרידה בכוח הזרוע ורק לאט־לאט הצליח להרגיע את הרוחות, בתערובת של ויתורים ועונשים שלאחר מעשה; הוויתור העיקרי היה הרשות שניתנה להמון בדיעבד – או ההסכמה שבשתיקה – לפגוע ביהודים.

כך החלה בעיית האנוסים בתולדות ספרד שלאחר האסלאם.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- דור המפולת: 1391־1415

עמוד 72

במבט היסטורי כולל הייתה זו חוליה נוספת בשרשרת מרידות עממיות שהתחוללו בסוף המאה הארבע־עשרה (בייחוד בשנים 1383-1378) בכמה ארצות באירופה, מאיטליה וצרפת ועד אנגליה והונגריה. בשנות ״המאה הרעה״ הצטברה מרירות רבה בקרב השכבות הנמוכות, וזו התפרצה מפעם לפעם במרי נגד הסדר הקיים – ובעצם נגד כל סדר שהוא, שהרי מבחינת פשוטי העם סדר פירושו מעין דיכוי, לחץ מתמיד ומבזה של עוני, עבודה קשה, חובות כספיים מעיקים, שליטים גחמניים, כמרים יהירים וגובי מס חמדנים (שבכמה מקרים, אמנם לא תמיד ואפילו לא ברוב המקרים, היו יהודים). על ההתקוממויות האלה באירופה נאמר שהיו פתאומיות תמיד, אכזריות ומזעזעות, ועמומות במקורן ובתכליתן. התיאור הזה הולם גם את ספרד, אבל בהבדל חשוב: כאן לא היו היעד והתכלית עמומים. בספרד ישבו יהודים בכל פינה, וסיעתו של מרטינס הצליחה לכוון אליהם את חוד המחאה החברתית. היהודים בספרד היו חלק מן הסדר הקיים – החלק הפחות לגיטימי שבו והנוח יותר לפגיעה. בתור ״עבדי המלך׳ נהנו היהודים מזכויות שנשללו מפשוטי העם הנוצרים; ובתור פקידים וגובי מסים ניתנה בידם סמכות שעוררה זעם כפול ומכופל, שהרי מדובר ב״נוכרים פנימיים״ ואויבי המשיח. זאת ועוד, היהודים היו יעד קל לתקיפה; הם מיעטו לשאת נשק והיו תלויים להגנתם במעמדות העליונים, ועצם פגיעותם הייתה בגדר פיתוי וגירוי לאספסוף. מרטינס ועושי דברו ניצלו את כל הגורמים האלה, הציגו את היהודים בתור תמציתם השטנית של עוולות הממסד, והפכו אותם ליעד מועדף להתנפלות ההמון. מן הבחינה הזאת, שלא בטובתו, עשה מרטינס שירות חשוב לממסד השנוא עליו.

גם בני אדם משכבות ומגזרים אחרים קפצו על עגלת ההמון המשתולל. הרשומות מלמדות על משפחות שלמות על עבדיהן, ואפילו כפרים שלמים, שנהרו אל העיר כדי להשתתף בהילולת האלימות. הפרעות ניזונו במידה רבה מן השמועות שנפוצו עליהן, ואלה שיסו את ההמונים לאלימות נוספת. הידיעות על מהומות בעיר אחת גירו את ההמון לצאת לרחובות גם במקומות אחרים.

בכל מקום שבו הייתה מצודה ביקשו היהודים למצוא בה מקלט, אבל בדרך כלל הוכרעו. כך אירע, למשל, בברצלונה. ידוע שהתוקפים היו פשוטי עם, דייגים, סוורים שעבדו בנמל ואיכרים מן הסביבה. זה דיווחו של חסדאי קרשקש על האירועים בעיר, דיווח לקוני וספוג בצער אישי: ״וילחמו עם היהודים אשר במגדל עם קשתות ובליסטראות, ויכום ויכתום שמה במגדל. רבים קידשו ה׳, בתוכם בני יחידי, חתן שה תמים, העליתיו לעולה; אצדיק עלי את הדין ואתנחם לטוב חלקו ולנעימת גורלו. ומהם רבים ששחטו עצמם ומהם הפילו עצמם מהמגדל… וכל השאר המירו.״ והוא מסכם בפשטות מחרידה: ״וברוב עוונותינו אין היום בברצלונה איש בשם ישראל יכונה.״

גלים־גלים צבאו היהודים על פתחי הכנסיות, חלק מהם כשחרב מונחת על צווארם ואחרים מתוך בלבול ואובדן אמונה, ועשו כמעשה שכניהם. היו יהודים שנטבלו זה עתה ועברו למחנה הפורעים והשתתפו בהטבלת יהודים אחרים בכפייה. היו מי שחיפשו להם מפלט זמני בחסות הצלב ואחר כך התכוונו לנסוע לארצות האסלאם ולחזור לאמונתם, אבל התוכנית הייתה קשה לביצוע, ובינתיים עשו החיים את שלהם ורובם נשארו בספרד. לעומת זה היו יהודים שחיפשו התחלה חדשה בחייהם. אשר למקדשי השם, אותם גברים ונשים שבחרו להיהרג או להתאבד ולא לעבור על דת אבותיהם, אלה היו מיעוט קטן במאורעות 1391. מספר הנטבלים לנצרות אינו ידוע, אבל ברור שמדובר בתופעה רחבת היקף מאוד, שהטילה מום כבד בחיים היהודיים בספרד של שלהי המאה הארבע־עשרה ויצרה בבת אחת אוכלוסייה ענקית של ״נוצרים חדשים״. דומה שאף קהילה יהודית לא זכתה לרחמים. על העיר ולנסיה סיפרו הנוצרים שכה רב היה מספרם של המבקשים להיטבל עד שלא הספיקה משחת הקודש לכולם, ורק בזכות נס משמים – כרגיל במצבים שכאלה – הצליחו הכמרים להשלים את המעשה הקדוש.

לצד האגדות יש גם תעודות. הן מספרות על משפחות שהתפלגו, על ידידים שהתרחקו אלה מאלה ועל הורים שנפרדו מילדיהם. השמד חצה לא פעם את המשפחה הגרעינית, כשאחד מבני הזוג המיר את דתו והאחר שמר אמונים ליהדות. דיינים ופוסקים הוצפו בבעיות אזרחיות של חלוקת רכוש ובסוגיות הלכתיות של דיני אישות, של יבמות ועגונות. במקרה אחד נדרשה מלכת אראגון בכבודה ובעצמה להתערב לטובתה של אלמנה יהודייה, שהתלוננה שגיסה המומר – לשעבר מאיר סוחן ועתה מנואל סלוואדור – מסרב לתת לה חליצה; האישה לא יכלה להינשא שוב, והמלכה הנוצרית כפתה על המומר לתת חליצה ליבמתו!

אילו יכול פראן מרטינס לבחון את מעשה ידיו בסוף אותה מאה בוודאי היה מציין לעצמו שאחרי ככלות הכול לא ניחנה יהדות ספרד בחוסן הדתי שסימלו לכאורה עשרים ושלושה בתי הכנסת שהיו לה בסוויליה. מדוע התמוטטה יהדות ספרד באופן כה קיצוני? יצחק בער, ההיסטוריון העיקרי של יהדות ספרד הנוצרית, תולה את עיקר המפולת בשכבת העילית של העשירים והמשכילים, שעמוד שדרתה נשבר וכל האחרים נגררו אחריה. דורות של נוחות כלכלית והסתגלות חברתית עשו את שלהם, טען בער. ייתכן שמקצת היהודים היו קרובים מדי לאורח חייהם של הנוצרים עד ששינוי הדת לא נראה להם מהפכה גדולה מדי ביסודות קיומם. ואולי הייתה גם קבוצה משכילה שהעיון הפילוסופי הרציונלי הפחית בעיניה את ערכן של דתות ההתגלות בכללותן והקל על המעבר מדת לדת כמצוות אנשים מלומדה.

ואולם פשוטי העם נהרו אל הצלב לא פחות ממנהיגיהם. עשרות הרבבות של המתנצרים לא באו מן העילית דווקא אלא מהמון העם. מכאן שגם פשוטי העם לא היו איתנים כל כך בדבקותם בדתם. בהלה ופחד מוות פעלו את פעולתם בכל מעמדות החברה, ועליהם נוספו ההלם, הבלבול והייאוש. אשר לפילוסופיה ולימודי חול, אלה אינם מנוגדים תמיד לחיים היהודיים. בספרד המוסלמית, כמו שראינו בפרק הראשון, התקיימו הפילוסופיה, המדעים, הבלשנות, השירה החילונית והאסתטיקה בקרב היהודים בכפיפה אחת עם תרבות רבנית משגשגת.

סביר יותר לשער שהמצב החדש שהיהודים התמודדו איתו הוא שהכריע אותם: קריסת ההשפעה היהודית בחצר; גֵאות האנרכיה העממית הפורעת חוק; האלימות האדירה שיצאה מכלל שליטה; וגם ההיתר הדתי הרשמי למחצה שנתן מרטינס להמרת דת בכוח הזרוע – דבר נדיר באירופה הנוצרית. אלה היו תנאים חדשים בתכלית והיהודים לא ידעו איך להתמודד איתם; לא היו להם אלא דרכי ההתמודדות הישנות, שלפתע פתאום התברר שהן חסרות תועלת.

מאות שנים נקטו היהודים אסטרטגיות הישרדות בדוקות ומנוסות. הם ידעו איך לתמרן את השלטון המרכזי שבחסותו הלא־יציבה חיו; הם ידעו לכפוף את ראשם למול הסערה, לצמצם הפסדים ולהמשיך הלאה. עכשיו עמדו לנוכח מצב כמו־מהפכני, שבו העילית השלטונית הנוצרית איבדה את אחיזתה באנדלוסיה וכוחות עממיים אפלים התפרצו ועלו מן התהום. ליהודים לא הייתה אסטרטגיית קיום בדוקה ויעילה לנוכח כוחות שכאלה; לא היה להם ניסיון בהתמודדות עם נחשול עממי כמו־מהפכני ששולט בשטח שלטון בלי מצרים ומוסת בידי מנהיגות דתית דמגוגית.

יש שמעלים טענות נגד מנהיגי היהודים על שלא קראו לקהלם לבחור במוות על קידוש השם. ואולם קידוש השם אינו נורמה מקובלת בדת היהודית. הרמב״ם ראה בקידוש השם מעשה חריג ויוצא דופן שאין לגנות את מי שאינו בוחר בו; הדרך הנאותה בשביל הרבים, טען הרמב״ם, היא להמיר את דתם למראית עין ולחזור אל היהדות בארץ אחרת. השאלה הקנטרנית ״מדוע לא מתו יהודי ספרד על קידוש השם?״ מזכירה – למרות כל ההבדלים – את ההאשמה שהטיחו בקורבנות הנאצים על ש״הלכו כצאן לטבח״, והיא נשמעת שטחית כמוה. בנסיבות הזמן ההוא לא עמדה לפניהם דרך אחרת, בוודאי לא לציבור הרחב. יהודים רבים מוכי אימה וייאוש אף המירו את דתם עוד לפני ההתקפה, ואפילו כשעצם קיומה של התקפה היה מוטל בספק. זוהי התנהגות אנושית, אמנם נטולת גבורה והשראה אבל נורמלית לחלוטין. ההיסטוריון שמגנה אותה כשהוא יושב במרחק הזמן, ליד מכתבתו ומול המחשב שלו, מבלבל בין היסטוריה ריאליסטית ובין הטפת מוסר שיפוטית.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- דור המפולת: 1391־1415

הבישוף היהודי והנזיר הסגפן

לצד ההתנצרות מאונס אירעו המרות דת מרצון. סימן ראשון לבאות ניתן כשניסה רבי שלמה הלוי, רבה של קהילת בורגוס, לשכנע את בני עדתו לקבל את הדת הנוצרית לפני שיבואו הפורעים לעירם. הניסיון נכשל, ורק מתי מעט הלכו בעקבות רבם אל הצלב. אבל מה שזעזע ביותר את היהודים היה שרבי שלמה הלוי התנצר מתוך שינוי אמונה שבלב ולא בגלל הפרעות דווקא. הפוגרום המתקרב רק גרם לו להקדים את מה שהתכוון לעשות ממילא.

יחד עם הרב נטבלו לנצרות גם ארבעת ילדיו הצעירים ואחיו, אבל לא אשתו. שלמה הלוי נטל לעצמו את השם פבלו דה סנטה מריה(רמז למוצאו מעמה של מרים הקדושה), נסע להשתלם בתאולוגיה נוצרית בפריס ואחר כך הסתופף בחצר האפיפיור באוויניון. כשחזר לספרד חבר למלך אראגון, ובתוך כמה שנים עלה במדרגות הכנסייה עד שהתמנה לבישוף בעירו בורגוס.

הבישוף שלמה הלוי דה סנטה מריה היה המומר הבולט והמרשים ביותר בזמנו. הסכנה שנשקפה ממנו ליהודים נבעה לא רק מן החקיקה העוינת שיזם נגדם (כמו שנראה בהמשך), אלא בעיקר מן הדוגמה האישית המהממת שנתן. שלמה הלוי עבר לנצרות מתוך פנימיותה של היהדות עצמה. היהודים ראו בו בוגד ואמרו שהמיר את דתו מתוך חשבון אישי ורדיפת כבוד, אבל דומה שאלה דברי לעז פולמוסיים של הצד המתגונן. לאמיתו של דבר כבר הגה הלוי בספרי תאולוגיה נוצרית שנים לפני הפוגרום ולפני התנצרותו. השאלה שמא שגו היהודים שגיאה גורלית כשדחו את ישו – ודווקא מתוך שיקולי דתם שלהם – הטרידה את מנוחתו. מתוך כך חקר ודרש והעמיק ביסודות תורת משה, ונחשף לסכנה האורבת לכל חוקר, לא רק לאבד את תום האמונה – תוצאה כמעט הכרחית מעצם החקירה – אלא גם להגיע לידי ספקות וכפירה. אבל, לדברי הלוי, בזכות ההימור הזה הגיע אל הישועה.

 החקירה ביסודות היהדות נעשתה לו ״פתח תקווה, אשר בה נכנסתי למסורת הברית״(לברית ישו, כמובן), ולכן דרש עליה את הפסוק: ״זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו.״“

היהדות היא ״שער לה׳״, כלומר מבוא לנצרות, ומי שנכנס בשער הזה אינו בוגד אלא צדיק.

אין כאן מליצה ספרותית בלבד של בר אוריין, או ניסיון לקנטר את בני דתו לשעבר על ידי הוצאת פסוק מידי פשוטו עד כדי חילול שמים. לדידו של הלוי, או הבישוף דה סנטה מריה, הייתה כאן קריאת משמעותם העמוקה של הדברים, ביטוי לראיית הנצרות כהשלמה הכרחית ליהדות. הלוי נאחז תשוקה עזה שכל היהודים יכירו בסוד שגילה וילכו בדרכו, אבל משלא התגשמה משאלתו הייתה התשוקה הזאת לתאוות נקם ואף לשנאה.

נגד הבישוף היהודי מבורגוס קם ידידו מנוער, יהושע הלורקי. באיגרת ארוכה ומפורסמת הוא ״עומד משתומם״ לנוכח מעשהו של ידידו, ומפריך את טענותיו שהמשיח כבר בא, שהרי סימני המשיח אינם נראים בארץ: האם שורר שלום בעולם וזאב גר עם כבש? ומלחמת גוג ומגוג היכן היא? האם בנויה ירושלים ובית המקדש עומד על תלו? ובכלל, האם באמת היה ישו נצר לבית דוד? אבל בתוך טיעוניו הפולמוסיים השגרתיים של הלורקי מסתתר אי־שקט רוחני ודתי. בעומדו ״משתומם״ מול מעשי הלוי אין הוא נוזף בידידו בלבד אלא גם מביע סקרנות אמיתית למניעיו. הייתכן שהלוי גילה אמת מטפיזית שנסתרת מעיני שאר היהודים? כשהלורקי מלמד זכות על היהדות הוא נשמע לפעמים כמי שמבקש עזרה סמויה – איך להתגבר על היהדות.

בינתיים פתח דון פבלו דה סנטה מריה בקריירה נוצרית מזהירה. מאחר שהיה אינטלקטואל חריף ופוליטיקאי מתוחכם הרשים את עמיתיו ואת פטרוניו כאחד, וידע לקשור קשרי ידידות עם אישים בחלונות הגבוהים. צדו האפל פנה כנגד עברו וזהותו הקודמת, שהתגלמו ביהודים. דון פבלו לא יכול להשלים עם העובדה שהיהודים האחרים סירבו ללכת אחרי דוגמתו האישית. הוא הונע בכוח גאוותו, בצורך להוכיח את צדקתו ואולי גם בתחושה של ייעוד היסטורי, והרגיש דחף לא נשלט לחלוק עם כל בני דתו הקודמת את הצעד האדיר שהוא עצמו עשה; וכדי לגרום להם לציית השתמש גם בנשק אינטלקטואלי וגם בנשק פוליטי – לחץ פולמוסי וחקיקה גם יחד.

השקפתו של סנטה מריה, שהמורשת העמוקה של היהדות מתממשת בקבלת הנצרות, עמדה בסתירה לאורתודוקסיה של שתי הדתות גם יחד. היהודים ראו בה בגידה עצמית, ואילו קתולים אורתודוקסיים ראו בעין רעה את העובדה שהוא מייחס להם מקור יהודי וקושר ברצף אחד את הקדוש עם הארור, את נאמני ישו עם מי שנחשבים לרוצחיו. באורח המחשבה הפרובוקטיבי הזה הציב סנטה מריה את עצמו מחוץ לזרם המרכזי של הממסד הנוצרי, ולא מחוץ ליהדות בלבד. הגותו היא דוגמה מובהקת לשניות מסוג מיוחד, שעתידה לחזור ולהתגלות, כמו שנראה בהמשך, גם בכתבי בנו(דון אלונסו דה קרטחנה, גם הוא בישוף בורגוס) ושל תאולוגים מומרים אחרים.

פולמוסו של סנטה מריה עם היהודים ניחן בעוצמתו של אדם שמדבר מקרב היהודים ובשפתם שלהם, כלומר כוחו של ״מלשין״ רב עוצמה. לפיכך הוסיף לדבר אליהם בלשון ״אנחנו״. אף על פי שהיה משוכנע בדרכו לא הצליח סנטה מריה להימנע מרגש אשמה כלפי היהודים, שהתגלגל בזעם ובשנאה; ואולי כדי להצדיק את בחירתו היה זקוק ליהודים כדי שילכו אחריו ויעשו כמוהו.

את לחציו של סנטה מריה השלימו שני שותפים רבי השפעה: נזיר נבואי, האח ויסֶנטֶה פֶרֶר(Vicente Ferrer), ואפיפיור מודח, בנדיקטוס ה־13.

הקדוש התיאטרלי: ויסֶנטֶה פֶרֶר

בוויסנטה פרר היו הרבה ממרכיבי הפנומנולוגיה של הקדוש: הממשי והסמלי, העמוק והתיאטרלי, דתיות עמוקה ומזוכיזם סגפני, אהבת המושיע ושנאת הבריות, ומעל לכול דוגמה אישית והרגשת שליחות מוחלטת, שבזכותם ידע לזעזע את לבם ונפשם של אנשים פשוטים. הוא פרש מתפקיד רם בחצר האפיפיור באוויניון וירד אל פשוטי העם. ויסנטה פרר היה רדוף חזיונות אסכטולוגיים.[ האמונה באחרית הימים; ענף תיאולוגי העוסק בחיי העולם הבא א.פ] הוא תיעב את מה שנראה לו כשחיתות המידות של הכנסייה: רדיפת שלטון והנאות החיים, הדגשת המדרג החיצוני והריקנות שבאורח החיים הדתי. פרר היה אפוא רפורמטור כנסייתי מוקדם בעל נטיות פופוליסטיות. בתקופה אחרת אולי היה נחשב לכופר ומועלה על המוקד, אבל בימיו שררה אנדרלמוסיה גמורה בכנסייה ושלושה אפיפיורים אחזו בכיסאו האחד של פטרוס, וכך קנה לו פרר עמדת כוח בזכות מעמדו בממסד הפוליטי ובשל ההמונים שנמשכו אחרי דרשותיו ומעשי הסיגוף הפומביים שלו, שבעטיים היה קהל שומעיו פורץ בבכי ונתקף היסטריה המונית.

ויסנטה פרר תבע מחסידיו לחזור בתשובה ולהלקות את עצמם עד זוב דם, כאילו רצה להעניש את הבשר על עצם קיומו. קבוצות־קבוצות היו נדריו עוברים בערי ספרד, מצליפים על גופם ברצועות עור, נושאים לפידים ומזמרים לכבוד המשיח. ההמון האחוז חרדה, המלא רגשי אשם תמיר בשל חינוכו, הושפע בנקל מן הפעלולים האלה, שאולי גם הביאו לו מידה של פורקן. אילו היו מקיאוולי או הובס צופים במחזה מן הסתם היו רואים בו אישור לתורתם על תפקידה המייצב של האימה הדתית בשירות המדינה. רגשי התשובה והחרטה שעורר פרד לא הופנו לכיוון אנרכיסטי אלא להפך, פעלו לשיכוך התסיסה החברתית והפוליטית והפנו את עוצמתה לאפיקים אחרים. גם זה מסביר את המעמד הפוליטי האיתן שקנה לו פרר בשתי הממלכות, קסטיליה ואראגון.

נתיב אחר להצלת העולם היה מסע צלב לקירוב כל הלא־מאמינים, יהודים ומוסלמים, אל חיק הכנסייה, אבל לא בכפייה אלא בדרכי נועם ובלחץ רוחני. פרר התנגד לפוגרומים ולמעשי אונס בנוסח פראן מרטינס, ואף הטיף נגדם בציבור. על הכופר לבקש את הטבילה בעצמו, אמר, אבל אין מניעה לעזור לו להגיע לכלל החלטה; ולצורך זה ראה פרר שני אמצעים משלימים: מערכת חוקים שתמאיס על הלא־מאמינים את חייהם מחוץ לכנסייה, ומסע שידול אימתני, שיציג לפניהם באותות ובמופתים את החלופה הנוצרית.

בזכות פעולתו של פרר חודש הצו מן המאה השלוש־עשרה שחייב יהודים ומוסלמים להאזין לדרשות נוצריות. הוא יצא למסע ועבר בכל רחבי ספרד מעיר לעיר. את הופעותיו היה מתכנן כבמאי רב השראה של מחזות אלוהיים, שיודע לערבב קודש עם חול. הוא היה מתפרץ לבתי כנסת בשעת התפילה, בידו האחת צלב ובאחרת ספר תורה, ובעקבותיו שובל של נזירים מזמרים, נושאים אבוקות ומלקים את גופם. קל לתאר את האימה שנסכו המחזות האלה בלב היהודים. בעיניהם לא היה פרר מי שבא להצילם מאחרית הימים אלא מבשר הקץ. הם ראו את חסידי פרר מקיפים את בית הכנסת(או מקום כינוס אחר) וידעו כמה רב כוחו ברחוב הנסער וכמה איתן מעמדו בחצר. רבים עוד זכרו את אירועי 1391 היטב מכדי להמר על ההבדל התאולוגי הדק שבין טבילה בכוח הזרוע, שהנזיר הדומיניקני הזה דחה לכאורה, ובין המרת דת באמצעות טרור רוחני ואיומים מוסווים שהיו שיטתו בפועל. ההתנצרות בכפייה עדיין הייתה סכנה מוחשית ומאיימת גם אם פרר כפר בחוקיותה. בכל מקום היו יהודים שנכנעו לפני מחץ ההתקפה של פרר, ואחרים נסחפו אחריהם. במקומות קטנים ומבודדים יש שהיישוב היהודי התנצר כולו. ובערים גדולות, כגון טולדו, סיפרו שפרר העביר לנצרות 4,000 נפשות ביום אחד.

במסע הצלב של פרר אף הוסבו בתי כנסת רבים לכנסיות, ובהם בית הכנסת הנהדר בטולדו שהקים שמואל הלוי אבולעפיה(שהוזכר בפרק 1). היום שמו ״אל טרנסיטו״ והוא שופץ ושוחזר ומשמש מוקד משיכה לתיירים, שמתפעלים מן הכתובות העבריות הנפלאות ותחרת האבן בסגנון מודחאר(mudejar). על בית הכנסת הזה קונן משורר עברי בן הזמן: ״בית הכנסת שר שמואל / הלוי נשיא ישראל / תזעק הוי אריאל / קדוש תהילות ישראל.״

שיטות דומות נקט פרר גם נגד המוסלמים; מתקפתו מסמנת בתולדותיהם את המשך הרקונקיסטה באמצעים אחרים. ושלא מדעת, ובוודאי בלי כוונה מראש, תרמה פעולתו של פרד נגד יהודים ומוסלמים לגבש את האחדות הלאומית בספרד, שהלכה והבשילה עד שבאה לידי ביטוי פוליטי בסוף אותה מאה.

בינתיים קשר הבישוף סנטה מריה קשרי ידידות עם אנריקה השלישי מלך קסטיליה, ולאחר מותו נעשה מקורב לאלמנתו, המלכה העוצרת קטלינה. בראשית 1412, בלחצם של סנטה מריה וויסנטה פרר, חתמה המלכה קטלינה בשם בנה הקטין על שורה של חוקים דרקוניים נגד היהודים והמוסלמים, הידועים בכינוי ״חוקי הכופרים״. החוקים האלה נועדו לבודד את הלא־ נוצרים מן הנוצרים, לשבור את מטה לחמם ולאלץ אותם להתנצר. בין שלל ההשפלות שנגזרו עליהם חויבו היהודים והמוסלמים(המוסלמים נכללו בחוק בהשפעת פרר) לשאת סימן מבדיל, ללבוש בגדים נחותים ואף להימנע מיישור שולי הזקן. נאסר עליהם לעבוד בעבודה שכרוכה בקשר עם נוצרים, וכך הורחקו היהודים מרוב עיסוקיהם המסורתיים, כגון גביית מסים, בנקאות, מנהל בשירות המלך, ואפילו מסחר, אומנות ורפואה. יהודים ומוסלמים נושלו מן האוטונומיה הקהילתית שלהם והוכפפו לפקידים אזרחיים, ואלה הודרכו להביא בחשבון את חוקיהם הדתיים. במצב שנוצר אירע לא פעם שפקיד נוצרי נאלץ לחרוץ משפט על סמך ההלכה היהודית או השריעה המוסלמית!

אילו קוימו כל עשרים וארבעה הסעיפים של ״חוקי הכופרים״ כלשונם בוודאי לא היו נותרים יהודים (ומוסלמים) רבים בספרד עד שנת 1420, אז בוטלו החוקים. אבל למזלם של המיעוטים המדוכאים בימי הביניים קשה ללמוד מספר החוקים על תמונת החיים הממשית. בתקופה שבה לא היה שלטון מרכזי חזק, כשחוקי המלך לא היו תקפים בהכרח בנחלות האצילים ולא נאכפו תמיד אפילו בנחלות המלך עצמו, וכל מיני זכויות וחירויות שהוענקו לקבוצות אוכלוסייה הכבידו על מערכות הממשל והמשפט, היה פער מובנה בין האות הכתובה ובין המציאות בשטח. כך אירע שיישומם של החוקים המחמירים היה רופף וחלקי בלבד.

ואף על פי כן הנחיתו ״חוקי הכופרים״ מהלומה כבדה על היהודים. אכזריותם פגעה ביהודים קשה יותר משפגעה במוסלמים, שכן המוסלמים היו מבודדים יותר מן היהודים ומעורבים פחות מהם בכלכלה הנוצרית. על כל פנים, כוונת הביזוי וההשפלה של החוקים נועדה לשתי הקהילות כאחת.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- דור המפולת: 1391־1415

ויכוח ראווה בטורטוסה

בינתיים פעל אפיפיור ספרדי מודח להשלים את המערכה להמרת היהודים, ולשם כך ארגן פולמוס ראווה תיאטרלי ומתוקשר היטב בעיר טורטוסה (Tortosa)

בנדיקטוס ה־13 היה כומר ספרדי מאראגון, פדרו דה לונה שמו, שעלה על כס האנטי־אפיפיור באוויניון סמוך לסוף תקופת הפילוג(הסְכיזמה) בכנסייה הקתולית, ומאז ייחד את רוב מרצו להגנת המיטרה(מצנפת האפיפיור) שעל ראשו. עם חידוש האחדות הקתולית הודח בנדיקטוס מכיסאו(ב־1407), אבל הוא סירב לקבל את הדין וחזר לארצו אראגון מתוך מטרה להקים לו בה מעוז פוליטי. את ויכוח טורטוסה ארגן בעצה אחת עם רופאו, המומר יהושע הלורקי. הלורקי נקרא אחרי התנצרותו חרונימו דה סנטה פה (Gerónimo de Santa Fe, ״איש האמונה הקדושה״), ואילו היהודים כינו אותו ״מגד״ף״(ראשי תיבות, ״מאסטרה גירונימו די סנטה פה״). זה האיש שעשרים שנה לפני כן טען כנגד שלמה הלוי כשהלה המיר את דתו, אבל לא זו בלבד שלא החזיר את ידידו אל היהדות אלא בסופו של דבר הלך בעקבותיו והתנצר גם הוא, ומאז פיעמה גם בו התשוקה להעביר עוד יהודים על דתם. נראה שהלורקי פנה אל האפיפיור באמצעות ידידו לשעבר שלמה הלוי, עכשיו בישוף בורגוס, שהיה מקורב לבנדיקטוס ה־13 מן הימים ששהה באוויניון. דומה שהוא הגה את הרעיון לנצח את ראשי היהודים בוויכוח פומבי ולהעבירם על דתם, בתקווה ששאר היהודים ילכו בעקבותיהם. הלורקי הוא שקבע גם את מטרת הוויכוח – להוכיח שהמשיח כבר בא לפי מקורותיהם של היהודים עצמם. זה בדיוק הנושא שהעסיק אותו בהתכתבותו עם שלמה הלוי, ובינתיים היה לו פנאי רב להעמיק בו.

ויכוח טורטוסה נועד ללחוץ על שארית היהודים להמיר את דתם באמצעות אווירה של תבוסה אידיאולוגית, וכך להמשיך את תנופת ההתנצרות ולהשלים את המפולת שהחלה בשנת 1391. התוכנית עלתה יפה יותר מן הצפוי, לא רק בגלל הוויכוח עצמו אלא גם בגלל ״חוקי הכופרים״ שנחקקו סמוך לאותו הזמן. יחד חוללו שני הגורמים האלה גל חדש של מתנצרים. קשה לדעת אם ראוי לכנות את הנוצרים החדשים האלה מומרים בכפייה או מרצון, שכן המרתם נבעה מהתמוטטות מוראלית ומן הרצון להימלט מרדיפות ולא מסכנת מוות דווקא.

הכנסייה הקתולית ידעה תמיד לנצל את הקשר הפנימי שבין דת ופולחן ובין עולם התיאטרון, ועם הזמן קנתה לה מיומנות רבה בתחום הזה. אבל רק בהזדמנויות מעטות באה היכולת הזאת לכלל ביטוי יוצא דופן וחדשני כל כך כמו בשנים ההן(1414-1411), כשהנזיר החריג פרד ערך את חזיונות האימה שלו ברחובות, והאפיפיור החריג בנדיקטוס ה־13 העלה על הבימה הצגת חצר ראוותנית למשכילים ולרמי מעלה. החיבור בין קנאות דתית לתיאטרון עתיד לבוא לידי ביטוי ייחודי לספרד בסוף המאה בדמות ה״אוטו דה פה״.

הוויכוח הגדול נפתח ברוב פאר והדר ב־7 בפברואר 1412 בנוכחות חשמנים, בישופים ופקידים בכירים שישבו על כיסאות מצופים זהב, ודעך לקראת סופו, 21 חודשים לאחר מכן. בנדיקטוס קבע את כללי המשחק: עיקרי הנצרות נעלים מכל ספק ולכן לא יעמדו לוויכוח; מטרת הדיון היא לפקוח את עיני היהודים, כדי שיראו שהאמת הנוצרית מצויה כבר בספריהם. היהודים רשאים להביע את ספקותיהם (כדי שיהיה אפשר להשיב עליהם), אבל עליהם לעשות זאת בנימוס ובלי לחרף את הנצרות.

המגבלות התאולוגיות שהטיל בנדיקטוס ה־13 על הוויכוח לא היו יוצאות דופן בימי הביניים. בעידן שהעמיד את אמת ההתגלות מעל לשיקולי השכל היה כל ויכוח תאולוגי בגדר עימות בין שתי מסורות התגלות, שאחת מחזיקה בכוח הארצי והאחרת כפופה לה. אופי העימות נקבע אפוא בידי התנאים הפוליטיים, ובטורטוסה היו התנאים האלה קשים ליהודים.

המלך החדש של אראגון, פרננדו הראשון, היה נסיך מקסטיליה שעלה על כס המלוכה בעסקת פשרה, שגם בנדיקטוס ה־13 והנזיר ויסנטה פרר היו שותפים לה, ואלה הניעו את המלך הטרי להחיל את ״חוקי הכופרים״ גם בממלכת אראגון. אף על פי שפרננדו לא היה שותף לדחף האנטי־יהודי הכפייתי של בנדיקטוס ולא להרגשת השליחות המוחלטת של פרר, שיתף איתם פעולה משיקולי תועלת. הוא סייע לאפיפיור להפיק את ההצגה בטורטוסה, ויש מסמכים המעידים שהיה שולח לפרר מעין דוחות מודיעין ומודיע לו היכן יוכל למצוא יהודים שהבשילו להמרת דת. כל זה לא הפריע למלך לעמוד בקשרים עם יהודים ולהגן עליהם בשעת הצורך. יותר משהיה קנאי ידע לעשות חשבון פוליטי. לכן לא הייתה סתירה במעשיו כשפעל למתן את החקיקה הלא־מרוסנת נגד יהודים ומוסלמים בקסטיליה, ואילו באראגון חוקק חוקים שכאלה בעצמו, אמנם בגרסה מתונה.

מול יהושע הלורקי ניצבה חבורה של חכמים יהודים שהוא עצמו בחר. יחד עמם נאלצו לבוא לטורטוסה, בצו המלך, ראשי ציבור ומשכילים מקהילות רבות. אבל ליהודים חסר מנהיג ראוי לשמו. בין החכמים היהודים היה הרב יוסף אלבו, שעתיד להתפרסם בעולם היהודי בזכות ספר העיקרים שלו, אבל המתווכח המוכשר ביותר בצד היהודים היה רבי אַסטרוק הלוי, רב לא מוכר, בן עירו של הלורקי, שכבר התווכח איתו בעבר. לעתים דומה היה ששני המכרים הוותיקים אלה, הרב והמומר, ממשיכים בתוך התפאורה המפוארת של טורטוסה את ויכוחם משכבר הימים. עוד דובר יהודי מוכשר היה דון וידאל בן בנבנישתי דה לה קבאייריה (בן לביא), משורר עברי ויועץ למלך, נצר למשפחה היהודית העתיקה והאצילה ביותר באראגון; כמה מבניה כבר התנצרו ב־1391, ודון וידאל עצמו, שעמד בראש הדיפלומטיה היהודית בטורטוסה, עתיד לצאת מן העיר כשהוא נוצרי.

צִלם הכבד של ״חוקי הכופרים״ קבע את האווירה בכל תקופת הוויכוח. סנטה פה שאב מהם ביטחון ואילו ראשי היהודים נתקפו פסימיות והרגישו שהקרקע נשמטת מתחת רגליהם. בתנאים אלה של חרדה ואי־ודאות – חוץ מן הוודאות שיהיה רע – ובהיעדר מנהיג טבעי, אין פלא שבין חברי המשלחת היהודית פרצו מחלוקות קשות ומריבות עצבניות.

בלב הוויכוח עמדה סוגיית המשיח. סנטה פה ציטט מאמר תלמודי שגרם ליהודים קושי רב – האגדה שהמשיח נולד ביום שחרב המקדש. האין כאן עדות שהמשיח כבר בא? כמה רבנים טענו שדברי האגדה בתלמוד אינם אלא משל, ולידת המשיח היא רמז אלגורי שהגאולה טמונה בעצם החורבן ואין כוונתה למשיח ממש. לעומתם טענו רבנים אחרים שיש לפרש את הדברים כפשוטם, כלומר המשיח אמנם כבר נולד, אבל עדיין לא בא והוא ממתין לשעתו.

מכיוון שכך נוצר צורך דוחק, תאולוגי ודיפלומטי, להגדיר את ההבדל בין האמונה במשיח אצל היהודים ואצל הנוצרים בלי לפגוע בדת המתחרה. על השאלה הזאת ענה רבי אסטרוק: המשיח הנוצרי הוא אל שנעשה אדם; לידתו בנס, הוא נותן תורה חדשה ומכפר על החטא הקדמון, ובעיקר הוא גואל את הנשמות מן הגיהינום. לעומת זה המשיח היהודי הוא אדם ולא אל; אין הוא גואל את הנשמה אלא את הגוף בלבד, כלומר הוא מביא ישועה למצבו הפוליטי של עם ישראל. נשמת היהודי נגאלת על ידי קיום המצוות, וזה מה שמבטיח לה מקום בעולם הבא, בין שהמשיח בא ובין שלא; בזכות הישועה הפוליטית שיביא המשיח יוכלו היהודים לקיים את תורת משה בלי רדיפות ובלי השפלה, וגם הגויים יקבלו אותה עליהם. יש כאן אפוא שתי תפיסות שונות שאינן נוגעות זו בזו, ולכן אין סתירה בין טענת הנוצרים, שמשיח בן אלוהים גאל את הנשמות, ובין טענת היהודים, שמשיח בשר ודם עדיין לא גאל את עם ישראל מן השעבוד הפוליטי בגלות.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- ויכוח ראווה בטורטוסה

גרעין לאמונת האנוסים המתייהדים

זו הייתה התחמקות – אבל התחמקות רבת תוכן. לכאורה ניסח כאן אסטרוק את תורת המשיח של ישראל, אבל בבלי דעת ניסח גם את תמציתה של אמונה דתית שנעשתה עם הזמן לאמונתם של הקונברסוס המתייהדים. האמירה שקיום מצוות תורת משה היא הדרך לגאולת הנפש אינה חלק מן השיח היהודי המסורתי. ריח של נצרות עולה ממנה, גם אם הוא בא לסתור את תוכנה. ואולם זו בדיוק תבנית היסוד הדואלית שעתידה ללוות ב־300 השנים שלאחר מכן את הקונברסוס שדחו את הנצרות. זו עתידה להיות תמציתה הדלה, אך רבת המשמעות, של דת האנוסים המתייהדים: המשיח טרם בא; ישועת הנפש טמונה בקיום תורת משה. זו כל התורה כולה ואידך זיל גמור. וכשיבוא המשיח הוא יושיע את הגוף, כלומר יגאל את האנוסים משעבודם ויאפשר להם לפעול בגלוי לישועת נפשם על ידי קיום כל המצוות של תורת משה(שאת רובן כבר אינם מכירים). טענה מרחיקת לכת היא שוויכוח טורטוסה הניח את היסוד ל״תאולוגיה מראנית״ כביכול, אבל מכיוון שאותו רב גדול ולא נודע, רבי אסטרוק הלוי, כיוון את דבריו לאוזניים אמונות על שיח נוצרי אין זה מקרה גמור שדבריו עולים בקנה אחד עם גרעין של אמונה דואלית, שקולה חזר ועלה בשנים שלאחר מכן מתוך אלפי תיקי האינקוויזיציה ומעדויות רבות אחרות.

ככל שנמשך הפולמוס הלכו היהודים שאולצו להתכנס בטורטוסה והתרוששו בגלל הוצאות השהייה והזנחת עסקיהם. בינתיים חזר אל הזירה הנזיר נושא הצלב ויסנטה פדר. במסעות חדשים באראגון העביר אל הנצרות עוד כמה אלפי יהודים. כמה מן המומרים החדשים האלה באו לטורטוסה, ביחידות ובקבוצות, והכריזו קבל עם ועדה שרבניהם טועים והנצרות צודקת. המחזה הזה, של יהודים המתכחשים לדתם במעמד הוויכוח ההיסטורי, דיכא את רוחם של רבים וריפה את ידיהם.

המרות הדת הראשונות החלו עוד במהלך הוויכוח. בין הנטבלים הראשונים לנצרות היו שוב כמה אישים ידועי שם, משכילים ועשירים, ואפילו כמה רבנים. ההתנצרות המדהימה ביותר הייתה של בני משפחת דה לה קבאייריה ובהם דון וידאל, שהיה דוברם הראשי של היהודים בטורטוסה. הוא המיר את דתו בלחצו של מלך אראגון עצמו, שביקש להבטיח שווידאל יוכל להמשיך לשרתו למרות החוקים החדשים. שלושה חודשים בלבד לאחר התנצרותו כבר מונה וידאל למשרה מלכותית ונשא שם פרטי חדש – גונסאלו. הבגידה הזאת חוללה זעזוע, ומשורר אחד השווה את האירוע להחשכת השמש. אבל לא השמש בלבד חשכה אלא גם מאורות אחרים, כי דון וידאל לא היה הנציג היהודי היחיד בטורטוסה שהתנצר.

דון וידאל היה איש צעיר יחסית, משורר וחצרן שעתידו לפניו. כשהיה יהודי כתב שירים בעברית ובתור נוצרי תרגם את קיקרו לספרדית. יחד איתו התנצר משורר זקן מידידיו, שלמה דה פיירה (de Piera), בן שבעים, שבשעתו קונן בשיריו על אסון 1391; ואילו משורר שלישי, צעיר משניהם, שלמה בונאפד(Bonafed) שמו, נשאר יהודי ותיאר בחרוזים מרים את ״שנת ההמרות״(1414) כלשונו. הוא הציג את שני המשוררים המתנצרים כמי שבגדו בראש ובראשונה בלשון העברית(״חלפו חוק הלשון, הפרו ברית המליצה״), ועכשיו הלשון מתגעגעת אליהם.

לצד המנהיגים ואנשי הרוח איבדו גם פשוטי עם רבים את אמונתם והתנצרו. בעקבות השילוב הקטלני של ״חוקי הכופרים״, מסע הצלב של פרר והמפלה בטורטוסה התחולל גל אדיר שני של מתנצרים, שרובם לא עשו זאת בכפייה גמורה, אבל גם לא מתוך בחירה. זו הייתה תוצאתה של קריסה מוראלית ושל הרצון להימנע מרדיפות, ולא התנצרות מתוך איום ישיר על החיים. קשה להעריך את המספרים, אבל נראה שיהדות ספרד איבדה רבבות בני אדם, אולי כחמישים אלף נפש, בין 1412 ל־1415. רבי אסטרוק הלוי חזר לעירו אלקניס (Alcaniz) ושם התברר לו שלא נותר בה אפילו יהודי אחד. הלורקי הנחיל לו מפלה בעירם המשותפת.

חרף המפולת החדשה המשיכו היהודים הנותרים בחייהם וחזרו אל בתי הכנסת שלהם. המציאות החדשה אילצה את היהודים לקצר את קווי החזית ולהתארגן מחדש. החוקים האנטי־יהודיים בוטלו ב־1420, ובשנות השלושים שוב החזיקו יהודים ברוב עסקי החכירה של מכסי העקיפץ בקסטיליה. התעמולה הדתית נגדם הייתה לגורם קבוע בחייהם וכך גם המרות הדת הנמשכות והולכות. יהדות ספרד לא חזרה עוד לגדולתה הקודמת, אבל גדם העץ שנותר אחרי שני גלי ההמרות הגדולים החל להתאושש אט־אט, מתוך מאבק על קיומו, ומכאן ועד הגירוש אפילו לבלב מדי פעם בפעם.

מסמך משפטי יבש שעניינו חלוקת רכוש יכול לסכם את המרות הדת והפילוגים בתוך העילית היהודית ואת הפרק ההיסטורי שעברנו עד כה. זוהי צוואתה של דוניה טולוסנה דה לה קבאייריה, אלמנתו של בנבנישתי וכנראה אמו של דון וידאל. היא נשארה נאמנה ליהדות והלכה לעולמה שבעת ימים וניסיונות.

במותה היא מצווה חלק מרכושה לארבעת בניה הנוצרים ולשתי בנותיה היהודיות. את שאר הונה היא מורישה לקהילה היהודית של סרגוסה, אבל בתנאי מיוחד: אם תמיר הקהילה את דתה או תחדל להתקיים מסיבה אחרת יינתן הכסף לקהילה היהודית השנייה בגודלה באראגון. על מימוש הצוואה יופקד האיש הקרוב ביותר לנפטרת שנשאר יהודי ונושא את השם דה לה קבאייריה; אם לא יימצא אדם כזה, הוסיפה הישישה הריאליסטית, ימונה על מימוש הצוואה אדם אחר מקרוביה שנושא כל שם שהוא.

מתוך ויקיפדיה

שלמה בן ראובן בּוֹנָפֵיד (נולד בשליש האחרון של המאה ה-14 – נפטר אחרי שנת 1445) היה מאחרוני המשוררים העבריים שפעלו בספרד הנוצרית. שלמה בן ראובן בונפיד נולד כנראה בקטלוניה בשליש האחרון של המאה ה-14. התגורר בתחילה בסרגוסה ואחר כך גם בערים אחרות. אביו טרח להקנות לו השכלה מקיפה והוא רכש ידיעות הגונות בספרדית וברומית ושקד על לימודיו גם כאשר עמד ברשות עצמו. הוא פנה למלומד נוצרי כדי להשתלם בתורת ההיגיון. על ידיעותיו של בונפיד ועל יחסו לפילוסופיה אנו למדים מתוך ויכוח ארוך ונוקב עם אחד מתלמידיו. בונפיד מנסה להרשים בידיעותיו ומצטט חכמים נוצרים רבים. אפשר להגדירו כמשורר האחרון בספרד שהשתדל להתפרנס מכתיבתו. השירה הייתה ראש מעיניו, ועדות לכך מאות השירים המליצות והאגדות שהשאיר אחריו. לפי דעת החוקרים, נותרו כ-363 שירים המיוחסים לו. הוא היה הצעיר שב״עדת הנוגנים״ (חבורת משוררים שנוסדה על ידי שלמה בן משולם דיפיארה), ולא זכה ליהנות מטובה זמן רב, שכן חלק גדול חברי הקבוצה כמו שלמה בן משולם דיפיארה, וידאל בן לביא ואשתרוק רימוך, המירו את דתם והחבורה התפרקה.

המגפה השחורה שפרצה באזור בשנת 1348, גזירות קנ"א (1391) וויכוח טורטוסה (1414–1413) החלישו את כוחה של יהדות אראגון, מספר היהודים פחת והנהגת הציבור ניתנה בידי אנשים ראויים פחות. המשורר שלמה בונפיד קובל על כך: ”וְעֵת יִתְחַתְּנוּ לֹא יִשְׁאֲלוּ אִם / חֲכָמִים הֵם אֲבָל אִם הוֹן מְרִיקִים!“; ”וְנָבָל יַעֲנֶה עַזּוֹת בְּעָשְׁרוֹ / וְגַאְוָתוֹ יְעֻזּוּ בַשְּחָקִים“

ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 1413–1414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בו פרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת. האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני (אין להתבלבל עם האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר שחי כשלוש מאות שנה אחריו) שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.

לקראת סוף המאה ה-14 מצב היהודים בספרד הורע מאוד. בשנת 1391 החלו גזירות קנ"א, גל פוגרומים בסביליה שהתפשט לכל רחבי ספרד. בתי כנסת הפכו לכנסיות, בתי היהודים נבזזו, נשים נאנסו ורבים נרצחו. קהילות יהודיות שלמות הושמדו, בהרג או באמצעות המרת דת. הנזיר וינסנט פרר )ישנה השערה שהיה ממוצא יהודי) הוביל את מאמץ הכנסייה לנצר את היהודים. הוא נהג לעבור עם אנשיו בין בתי כנסת עם צלב ביד אחת וספר תורה בשנייה, להכריז על המקום ככנסייה, וללחוץ על בני הקהילה להתנצר. להערכת החוקרים, הוא הביא להתנצרותם של כ-25,000 יהודים.

יוזם הוויכוח ונציג הנוצרים היה רופאו של בנדיקטוס, יהושע הלורקי, יהודי מומר. אחרי התנצרותו הגיש למעבידו חיבור המכיל נושאים להתנצח בהם עם בני אמונתו הקודמת. בנדיקטוס הזקן, בעצמו שמח על הפולמוס הדתי וקפץ על ההזדמנות שנקרתה לידיו להביא את היהודים אל הוויכוח. המלך פרננדו הראשון ששלט אז באראגון, לא היה מעוניין לעכב בעדו, וכתבי ההזמנה נשלחו לקהילות ב-1413. ניסיונות היהודים להיפטר מהכורח לא עלו יפה.

הנציגים היהודים באו מעמדה של נחיתות ניכרת, גרועה בהרבה מזו שהייתה לרמב"ן בזמן ויכוח ברצלונה. יהושע הלורקי, שנטל לעצמו את השם הנוצרי הירונימוס (או ג'ירונימו) דה סנקטה פידה היה רשאי להתריס כנגדם בכל דרך שתעלה על דעתו. כך נמצא בספר שבט יהודה לרבי שלמה בן וירגה:

"טופס הכתב ששלח החכם הגדול אבונשטרוק לקהל קדוש גירונא שנת קע"ג לפרט, כי עמדו בצרה וצוקה בפני האפיפיור גדולי ישראל לבקשת יהושע הלורקי, אשר אחר שנשתמד נקרא שמו בין הגויים מאישטרי גירונימו די-שאנטה פי, וסימנו מגד"ף, כי שאל מאת האפיפיור שיבואו חכמי ישראל לפניו, והוא יוכיח להם שהמשיח כבר בא, והוא ישו, ויוכיח מן התלמוד שלהם". 

על היהודים נאסר להביע כל אמירה שיש בה ביקורת או התנגדות לנצרות. מולם ניצב יהודי לשעבר, בקיא במדרשי האגדה, שעשה בהם שימוש כדי להצדיק את ההשקפה הנוצרית. למעשה לא היה זה ויכוח אובייקטיבי אמיתי אלא מעין הצגה שסופה ידוע מראש, שבה אולצו הנציגים היהודיים לקחת חלק.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- ויכוח ראווה בטורטוסה

הקונברסוס: האחר שבפנים

מושג חדש חדר לחברה הנוצרית בספרד – הקונברסוס. בתוך עשרים וחמש שנים אבדו ליהדות יותר ממאה אלף נפש, ומספר דומה של יהודים לשעבר, או ״נוצרים חדשים״, חדרו לחברה הנוצרית הוותיקה. בתוך כמה דורות התערבו הקונברסוס ברוב שכבות החברה חוץ מדלת העם הכפרית. מקצתם חדרו אל המעמד העירוני הגבוה ומהם שהתערבו אפילו במשפחות האצולה הנכבדות ביותר, אבל רובם מצאו את מקומם במעמדות הביניים והאיצו את התפתחותה של בורגנות עירונית יצרנית חדשה, ותרמו לפריחתה של ההשכלה והספרות שבישרה את הרנסאנס הספרדי. לא פחות מזה החדירו הקונברסוס לחברה הנוצרית בעיות וסתירות; וחייהם שלהם עמדו בסימן המורכבות החברתית והקיומית שחוללו וגילמו.

הדוקטרינה הרשמית וסתירותיה

אם בשנת קנ״א(1391) ואחריה היו מומרים שחשבו לחסות זמן מה בצל הצלב ואחר כך לשוב ליהדותם, התברר להם שדרך הנסיגה נחסמה לפניהם בידי אותו שלטון עצמו שניסה בלי הצלחה להגן עליהם מלכתחילה. לפי החוק הנוצרי הקנוני הכנסייה אינה רוצה במאמינים מתוך כפייה; אבל סקרמנט הטבילה קדוש והוא מעשה שאין להשיבו – על כל פנים זו הפרשנות שניתנה לו בספרד האדוקה והקנאית. הטבילה הייתה לחיץ מפריד סופי ומוחלט, מעין פרשת מים ארצית ומטפיזית, שממנה התפלגו גורלותיהם של יחידים ושל משפחות. מי שנשאר ביהדותו הוא אמנם כופר בישו וארור האל, אבל אין לכנסייה שליטה עליו חוץ מבמקרים מיוחדים ונדירים, והשלטון החילוני רשאי לסבול אותו ולהגן על חייו ועל רכושו. אבל מרגע שעבר יהודי לנצרות אין לו דרך חזרה. קתולי, אף על פי שחטא, קתולי הוא. אם יחזור לדת משה לא יוכר כיהודי אלא יוכרז נוצרי פושע וחוזר לסורו, שיש להענישו בכל חומרת הדין כדי להציל את נשמתו החטאה.

זו הייתה התורה להלכה, והיא שעתידה להוליד, כשמונים שנה לאחר מכן, את האינקוויזיציה הספרדית. אבל בדורות הראשונים שלאחר ההתנצרות עדיין לא נאכף הכלל הזה בתקיפות ולא שררה מדיניות אחידה. החברה הנוצרית עמדה לנוכח תופעה חסרת תקדים בהיקפה והייתה נבוכה למדי. איש לא השלה את עצמו שבעצם הטבילה כשהיא לעצמה, בין מאונס ובין מרצון, אדם מסיר מעליו את רובדי עולמו הרוחני הקודם ונעשה נוצרי ממש. גם לא היה זה סוד שמומרים רבים מוסיפים לחיות במעגלי חייהם הישנים, אוכלים מצות לצד לחם הקודש, הולכים לכנסייה וגם שומרים על מנהגים יהודיים. מי הם אפוא הקונברסוס הללו? האם הם נוצרים, כמו שקובע החוק הקנוני? האם הם יהודים, כמו שאומרים הרגש והחשד שבלב? ואולי הם יצורי כלאיים?

אם הם נוצרים לכל דבר יש לקבלם בלי סייג לכל מעמדות החברה. אם הם יהודים, יש להוסיף ולהטיל עליהם מגבלות. ואם הם גם זה וגם זה – או לא זה ולא זה – כי אז הכול אפשרי, גם דבר והיפוכו.

דפוסים סותרים

ואמנם הסתירה הפנימית היא שאפיינה יותר מכול את יחס החברה הנוצרית אל המומרים ואת יחסם של רבים מהם כלפי עצמם. למרבה הפרדוקס, דווקא הלהט המיסיונרי שהביא לעולם את תופעת הקונברסוס, ואותה שאיפה להתיך את כל הדתות והגזעים לתוך העיסה האחת של ספרד הקתולית, הם שהחדירו אל תוככי החברה הספרדית יסוד שנחשב מעתה לזר עוין השוכן בבית פנימה. ה״אחר״ היהודי, שעמד קודם לכן מנגד לחברה הנוצרית ומחוצה לה, נעשה עכשיו מרכיב פנימי בתוכה, ועם זה לא איבד את אחדותו בעיניה, ולא פעם אף לא בעיני עצמו. במאות השנים שלאחר מכן לא הצליחה החברה הנוצרית לא לבולל אותו לגמרי בתוכה ולא להקיאו ולהיפטר ממנו.

אחד הגורמים החשובים לכך היה בלי ספק זרם המעמקים שקשר מיעוט קשה עורף מבין הקונברסוס אל זיכרון דת אבותיהם. כמו שאמר חכם נוצרי אחד למלכו: ״תדע אדוננו כי אין ספק שהיהדות היא מן החולאים אשר אין להם רפואה.״ אבל, כמו שנראה, גם כשניסו הקונברסוס להתייהד וגם כשניסו להתבולל בנוצרים, הם שמרו על קווי הזהות ההפוכים ויצרו מגוון של אופני שניות וכפילות – בוטים ומעודנים, סמויים וגלויים לעין – ואלה היו מאפיין מובהק של מצב המומרים הללו גם כשניסו להיות נוצרים שלמים וגם כשניסו להישאר יהודים שלמים. ניסיונם להיאחז בזהות שלמה כלשהי היה חסר סיכוי, בראש ובראשונה בגלל גורמים שבנפש ובתודעה שמקורם בדינמיקה של זהות תרבותית; וגם בגלל כוחות חיצוניים, שנבעו מאופייה המורכב של החברה הספרדית ומן העימותים שהתחוללו בתוכה. השיקול הדתי הצרוף קרא לספרדים לקדם בברכה את תופעת ההתנצרות ההמונית ולאמץ את הנוצרים החדשים אל חיק הנצרות, מתוך אחווה וגם בחומרה ובתוקף (כך, למשל, דרש במפגיע ויסנטה פדר). אבל כנגד המגמה הזאת פעלו אינטרסים כלכליים וחברתיים שדחו והרחיקו את הקונברסוס, והגורמים האלה נעזרו לא פעם בדת ובאידיאולוגיה של הכנסייה, בניגוד לרוחה.

סתירה פנימית זו עתידה לבוא לידי ביטוי מובהק בפעולת האינקוויזיציה – זה המכשיר העיקרי שכוננה החברה הספרדית, לצד גירוש היהודים, כדי לפתור את בעיית הקונברסוס. כשהעלתה האינקוויזיציה אלפי נוצרים חדשים על המוקד או פגעה אנושות במעמדם ובעתיד צאצאיהם לכמה דורות, הצליחה לצמצם את היקף הבעיה ביד אחת ולהחריף אותה ביד אחרת. אווירת הרדיפה שאפפה את הקונברסוס, והעובדה שהיו חשודים תמיד ומועדים למאסר פתאום, חיזקה אצל רבים מהם את תודעת זהותם הזרה והנבדלת; ואלה מהם שהיו נוצרים נאמנים ונפלו קורבן לעלילות נדחפו בעל כורחם אל חיקה של הקבוצה שממנה ביקשו להימלט. הפילוסוף ברוך שפינוזה, צאצא של אנוסים, היה הראשון שאמר כי השנאה ליהודים שומרת עליהם; הדברים האלה, גם אם ראוי למתן אותם במקצת, כוחם יפה גם ליחסי האינקוויזיציה והקונברסוס, המתייהדים בסתר ואלה שמעולם לא עשו זאת. מאבקה של האינקוויזיציה לטיהור הכנסייה, שהיה דתי בראשיתו, נעשה עם הזמן מאבק אתני ומעמדי, שהחריף את הבעיה בעצם ניסיונו לפתור אותה.

רק לאחר מאמצים סותרים ואכזריים שנמשכו יותר מ־150 שנה הגיעה החברה הספרדית אל סף מטרתה: ברבע השלישי של המאה השש־עשרה שוב לא היו בספרד יהודים, ורוב הקונברסוס ממוצא יהודי היו מתבוללים. אבל אז אירע הסיפוח הזמני של פורטוגל והחדיר לספרד גל חדש של אנוסים, הפעם דתי עם שיקולים מעשיים. היו רבנים שראו באנוסים, גם במתייהדים שבהם, עובדי עבודה זרה. הקיצונים שברבנים אמרו שכל האנוסים הם ״גויים גמורים״, אבל היו אחרים שהדגישו שאנוסים לא מעטים נשארו נאמנים ליהדות בלבם וסיכנו את נפשם בשמירה על מנהגים יהודיים ולכן יש לנהוג בהם במידת הסלחנות. היו רבנים שביקשו להבדיל בין דורות שונים של קונברסוס, בין מי שיכלו להגר למדינה אחרת ובין אלה שהדבר נבצר מהם, אבל כל ההבחנות האלה היו קשות ליישום. האנוסים מצאו להם מליצי יושר במשפחת הרבנים לבית דוראן, בעיקר רבי שמעון בן צמח דוראן(התשב״ץ) ונכדו, וגם אצל סעדיה אבן דנאן, רבה האחרון של גרנדה; אבל אלה היו במיעוט. האנוסים המתייהדים נקלעו למצב של ניכור כפול: הממסד הנוצרי הישן הוסיף לראות בהם יהודים, וגם העם שהם ראו בעצמם חלק ממנו התנכר להם, וכך נעשו האחר של שני הצדדים. קונברסוס שבחרו בצלב עדיין נדחו בידי ה״נוצרים ממוצא נוצרי טהור״, ומי ששמרו על גחלת דתם הישנה הודרו מן המהות שרצו בה ודימו שהיא שלהם, בידי אלה שגילמו את רציפותה הנמשכת של אותה מהות – היהודים. אשר לקונברסוס שלא הייתה להם תודעה דתית עמוקה, לא יהודית ולא נוצרית, אלה התוו את דיוקנו של טיפוס אנושי חדש שהלך והתרקם בשולי החברה האיברית בתקופת הרנסאנס: אדם שחי מחוץ לחוגי האמונה והלכי המחשבה השגורים, ובעצם עלייתו והופעתו היה גורם של התנכרות, גם לעצמו וגם לסביבתו. בני אדם שכאלה עתידים להזריק לעורקי החברה האירופית המתהווה מידה רבה של חדשנות, מהפכנות, ספקנות וחירות מחשבה.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס: האחר שבפנים

התקדמותם המהירה של הקונברסוס

קונברסוס רבים, בעיקר בני השכבה העליונה, הוסיפו לעסוק במקצועותיהם היהודיים – מלאכה, מסחר, וכספים – ואילו אחרים חיפשו להם שדות מרעה חדשים. הצד השווה בכולם היה התקדמותם החברתית המהירה. מרגע שהוסרו מגבלות הדת הסתערו הקונברסוס על החברה הנוצרית וחדרו לרוב פינותיה. בתוך דור אחד או שניים אנו מוצאים אותם במועצות המדינה של אראגון וקסטיליה, בלשכות הייעוץ והמנהל המלכותי, בבתי הדין העליונים, בפיקוד הצבא והצי, בקתדרות וברקטורטים של האוניברסיטאות ובכל דרגות הכנסייה – מכמרים מקומיים ועד בישופים וקרדינלים. אחדים מאלה שביקשו לשמור בסתר על המרכיב היהודי בזהותם מצאו להם מסתור במנזרים. קונברסוס היו כוהנים וחיילים, מדינאים ופרופסורים, שופטים ותאולוגים, מחוקקים וסופרים – וכמובן גם רופאים, מנהלי חשבונות וסוחרים גדולים. חלק מהם הצליחו להתחתן במשפחות האצולה המיוחסות ביותר בספרד. אפילו המלך פרננדו הקתולי, ממייסדי האינקוויזיציה, היה מתקשה להוכיח שאין דם יהודי בעורקיו אילו היה נחקר בעולם הבא בידי אחד האינקוויזיטורים שלו או בידי היסטוריון לא משוחד. קונברסוס אחרים השיגו לעצמם נחלות קרקע ותוארי אצולה, נעשו קבאיירוס(caballeros, אבירים), רוזנים ומרקיזים והקימו שושלות, שלדברי היסטוריון אחד היו עתידות להאפיל על משפחות האצולה הוותיקות. כניסת הקונברסוס לחברה הנוצרית תוארה כ״פלישה״ וכ״הצלחה פנומנלית״, ואכן הייתה מפתיעה במהירותה ובהיקפה."

מה אפשר את ההצלחה הראשונית הזאת, ואיזו תגובה שכנגד הולידה כמעט בהכרח?

הקונברסוס הביאו לנצרות לא רק מקצועות יהודיים אלא גם רבים מקווי האופי התרבותיים של החברה היהודית. בבת אחת הוסרו מעליהם מגבלות של מאות שנים, ועם זה היו חופשיים מעכבות נפשיות ונורמטיביות רבות שבלמו את החברה הנוצרית. במערכת הערכים של ספרד הנוצרית שלטו אידיאלים של כבוד ואצילות שהדגישו את ייחוס מוצאו ויוקרתו של אדם ובזו לעבודה על כל צורותיה. גם הלימודים לא נחשבו ביותר מאחר שנתפסו כצורה של שירות, לא של אדנות. ביטוי לכך אפשר לראות בקיומו של מעמד גדול להדהים של אצילים נמוכי דרגה – הידלגוס – שמילאו בכלכלה הספרדית תפקיד סביל, ולמעשה שלילי. לתוך החלל הזה נכנסו עכשיו הקונברסוס והביאו איתם את היחס החיובי שרחשו היהודים לעבודה, למאמץ, לעשיית רווחים וללימודים. הניסיון שקנו להם בכלכלה וחריפות שכלם המשפטית, פרי מסורת תלמודית מפותחת, חיפשו אפיק חדש להתגדר בו; והדחף האדיר שהיו חדורים בו לעלות ולהתקדם הוסיף להישען על המסורת היהודית של עזרה הדדית ומשפחה מלוכדת – דפוס של יחסים שהוכיח את עוצמתו בימים קשים, ועכשיו, משנחלשו המעצורים החיצוניים, מילא תפקיד חשוב בפריצתם של הקונברסוס קדימה. הסולידריות בין הנוצרים החדשים התחזקה גם מעצם הדבר שחלק מהם היו מתייהדים בסתר, והיה להם סוד משותף וקיום מחתרתי להגן עליו; וגם מן העובדה שכל הקונברסוס, גם המתבוללים והנוצרים הנאמנים שבהם, היו שנואים וחשודים בעיני ההמון. אמנם טווח הסולידריות הזאת הוגבל מפני שהקונברסוס לא היו קבוצה חברתית־כלכלית הומוגנית, אלא התחלקו בין רוב השכבות ונמנו עם כל מיני סיעות מן הבחינה הפוליטית והמעמדית כאחת.

לכאן יש להוסיף את פתיחותה היחסית של החברה הנוצרית, בעיקר החברה הגבוהה. בקרב האצילים הגדולים עדיין לא פעפעה אותה שנאת יהודים ארסית ששררה בהמון הפשוט ועתידה לאפיין את ספרד כולה במאה שלאחר מכן. אמנם לא רבים הלכו בעקבות אלפונסו מאראגון, בנו הממזר של מלך נווארה בכבודו ובעצמו, שנשא לאישה את בתו של הסוחר היהודי אביתר הכהן(שנקראה אחרי התנצרותה אסטנסה אל־קונסקו(AI Conesco), ״תרגום״ ערבי־ספרדי של שם אביה, הכהן). אלה היו נישואים שערורייתיים במקצת, אבל לא בגלל מוצאה היהודי של הכלה אלא מפני שאביה לא התנצר. קשרי נישואים בין מומרים ממש ובין נכבדי האצולה הספרדית היו מקובלים למדי, ולא רק בזכות עושרן והשכלתן של משפחות העילית של הקונברסוס אלא, במידת מה, גם בשל ייחוס מוצאן: משפחת דה לה קבאייריה, למשל, התייחסה על בית דוד, כלומר על ישו הנוצרי עצמו – ייחוס אבות ששום אציל ספרדי טהור לא יכול לטעון לו!

על חדירת הקונברסוס לחוגי האצולה כתב נוצרי חדש בן הזמן ההוא, פרנן דיאס דה טולדו(Díaz de Toledo), שגם הוא היה מרושת היטב בחברה העליונה:

בזמננו היה הוד קדושתו דון פבלו [דה סנטה מריה], בישוף בורגוס, יועצו הראשי של המלך וחבר במועצתו… את נכדיו, ניניו, אחייניו וצאצאיו האחרים אפשר למצוא היום בשושלות של בני מנריקה, מנדוסה, רוחאס, סראביה, פסטינה, לושאנה, סוליס, מירנדה, אוסוריו, סלסדו ושושלות ומשפחות אחרות. כמה מן הצאצאים האלה הם ניניו של חואן אורטאדו דה מנדוסה (Hurtado de Mendoza), ראש משרתי המלך (mayordomo mayor)… עוד דוגמה הוא חואן סנצ׳ס דה סווייה(Sánches de Sevilla), שהיה בן לגזע הזה והיה הרשם הראשי(contador mayor) של המלך. נכדיו וניניו מתייחסים היום על שושלות אראהו, פוראס, ולדס, אנאיה, אוקַמפו, מונרוי, סוליס דה סוסה, וילאקירן, בובדייה ומשפחות אחרות[.] בדומה לזה גם נכדיו של בן דודי ואדוני, אלפונסו אלווארם, מתייחסים לבני סנדובל, קריו, סרוואנטס, אלרקון, ויילו ואחרים … יכולתי למלא דפים רבים בדוגמאות שכאלה.

והוא אכן מביא דוגמאות רבות אחרות. למעשה אמר פתן דיאס שכמעט לכל משפחות האצולה בספרד היו קשרי משפחה עם יהודים לשעבר. קרוב לוודאי שהוא מגזים, שכן כוונתו הייתה להגן על הקונברסוס מפני חיטוט יתר בעברם, בטענה שהדבר יפגע בכל אצולת הארץ; אבל עדותו מפורטת ועניינית מכדי שנוכל להתעלם ממנה. הכותב עצמו היה מזכיר מלכותי, תפקיד רב עוצמה (התפקיד ״החשוב ביותר״ במנהל המרכזי, לדברי החוקר אנגוס מקיי(MacKay)), שכיהנו בו גם כמה וכמה קונברסוס אחרים, ובהם חואן גונסאלס פינטאדו(Gonzales Pintado), אלוואר גומס (Gómez), דייגו וזמרו(Romero) ודייגו אריאס ד׳אווילה (Avila׳Arias d), ששימש גם גזבר ראשי ומעין שר אוצר(contador mayor) של קסטיליה ונעסוק בו בהמשך. בנו של הכותב, פדרו דה טולדו, מונה לבישוף הראשון של מלגה לאחר כיבושה מידי המוסלמים. במעמד רם ממנו בכנסייה עמדו נוצרים חדשים אחרים: הקרדינל חואן דה טורקמדה, שהגן בתקיפות על הקונברסוס מפני יריביהם; בן אחיו טומס דה טורקמדה, שלימים היה לאימת הקונברסוס בתפקידו בתור האינקוויזיטור העליון הראשון, וארננדו דה טלאוורה (Talavera), הכומר המוודה של המלכה איסבל, שמונה לארכיבישוף הראשון של גרנדה לאחר כיבושה. את שושלת דה לה קבאייריה כבר הזכרנו; רבת הצלחה לא פחות הייתה שושלת מרמולחו(Marmolejo), שמייסדה, חוכר מסים שהתנצר לפני פרעות קנ״א, שירת בתפקיד מנהל הכספים של המלך חואן הראשון וצאצאיו קיבלו תוארי אבירות ומילאו תפקידים בכירים בכל שדרות החברה. בשלב הזה כבר חדלו בני מרמולחו לחכור מסים במישרין, עיסוק שנחשב נחות מדי לאצילים, והחלו לתת ערבות לחוכרי המסים, תפקיד שנחשב דיסקרטי יותר ורבים מראשי האוליגרכיה העירונית שלחו בו ידם. בין שאר משפחות הקונברסוס הגדולות שעסקו בכך היו אבנמיאס(אבן נחמיאס) אבנשושן(אבן שושן), אבודַרן(אבו _דַראן), לוי, ביינווניסטה(בנבנישתי), נאסי(נשיא) ועוד; שמותיהן מופיעים גם במסמכים רשמיים(כגון בLibros de Rentas-) ולפעמים גם בסאטירות החריפות של התקופה.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס

אלווארו דה לוּנָה והקוֹנְבְרְסוֹס

סיוע חשוב לחדירתם של הקונברסוס לחברה הנוצרית בא מן השר הכול־ יכול של קסטיליה, אלווארו דה לונה(de Luna). דה לונה היה מדינאי מוכשר ותקיף, והאיש השנוא ביותר בספרד. הוא פעל בשמו של חואן השני, שעלה לשלטון ארבעים שנה לפני כן בתור קטין(בזמנו, כזכור, חוקקה אמו קטלינה את ״חוקי הכופרים״), ומן הבחינה הפוליטית לא התבגר לגמרי עד סוף ימיו. אלווארו דה לונה שבר את כוחם של האצילים הגדולים והשתלט במידה רבה על הערים, עד שהעניק למלכו – ולמדינת קסטיליה – עוצמה מרכזית אדירה כל כך שרק סכלותו של המלך הצליחה לקלקל כשנעתר המלך להפצרות אשתו השנייה והפקיר את דה לונה, משרתו הנאמן זה עשרות שנים, לנקמת האצילים. משהוצא השר התקיף להורג(ב־1453) נסוגה קסטיליה חצי מאה שנים לאחור מן הבחינה הפוליטית.

דה לונה החל את דרכו בתור חונך ובן לוויה לחואן השני כשהלה היה קטין, ואחר כך היה לאיש סודו ולמדריכו הפוליטי. שני הצעירים גדלו למעשה בלי אהבת הורים, והמלך־הנער טיפח יחסי אהבה ואמון כלפי אלווארו דה לונה, ועם הזמן פיתח תלות כמעט כפייתית במדריכו המבוגר ממנו במקצת ונבון ממנו בהרבה. דה לונה היה בנו הלא־חוקי של אציל מאראגון ונאלץ לפלס את דרכו בכוחות עצמו, וכך למד עוד בצעירותו להשתמש בכל אמצעי ההסוואה, ההתרפסות, הדיבור הרב־משמעי, השתיקה המטעה, כושר ההתבוננות והיכולת לזהות מוקדי כוח כדי לדבוק בהם או כדי לנטרלם; בזכות התכונות האלה הצליח דה לונה לשרוד בסביבה הפוליטית רבת הטלטלות ולבסוף אף העפיל אל הפסגה. בתחילת הקריירה שלו היה מתהלך בחצר המלך כמין אנוס, הסתיר את שאפתנותו העזה ואת דעותיו הפוליטיות מאחורי חזות של אדישות לפוליטיקה וגישה ״מקצועית״ כביכול, וכך החזיק מעמד בימים של הפיכות והדחות, שבהן ניסו קרוביו של המלך חואן הצעיר לבודד אותו ולהפוך אותו למלך־בובה. דה לונה היה מסור לחואן, אבל העמיד פני אופורטוניסט חסר עקרונות וכך ניצל מהדחה. משהתחזק המלך חואן, בעזרתו הצמודה והיעילה של דה לונה, ותפס למעשה את רסן השלטון, הגיח יועץ הסתרים מאחרי הפרגוד ונעשה לאיש החזק בממלכת קסטיליה. הוא החזיק במעמדו זה תקופה ארוכה ורבת עלילות, תככים והישגים.

אלווארו דה לונה פעל מתוך אמונה עזה בצורך להציל את המלך ״שלו״ משלטון קרוביו ולהשליטו על האצילים, על הערים ועל שאר מוקדי הכוח העצמאיים למחצה של ספרד. הוא ידע שהמלך הוא מקור כוחו העיקרי, ובעצם היחיד, ולכן פעל בלי הרף לחזק את המלך ובתוך כך צבר כוח בעצמו. אבל לצד האינטרס האישי פיעמה באלווארו דה לונה פילוסופיה פוליטית רחבה יותר. ממשל מלכותי יעיל היה בעיניו מטרה רצויה כשהיא לעצמה; ומאחר שחרג מדפוסי המחשבה של ימי הביניים הבין דה לונה שבסיס הכוח המלכותי אינו צבאי דווקא אלא בראש ובראשונה כלכלי ומנהלי. אבל איך מבטיחים מנהל מלכותי יעיל ונאמן כשהמועמדים המבקשים לשרת בו הם אותם בעלי השררה שהמשטר מבקש לרסן – האצילים השאפתנים, הכנסייה השתלטנית, הערים המקנאות לזכויותיהן ושאר בעלי האינטרסים המתחרים במלך?

בשל המלכוד הזה פנה דה לונה בראשית דרכו אל היהודים, ואחר כך אל הקונברסוס. הפנייה אל היהודים, שעזרה לשקם את מעמדם בממלכה, נבעה מאותו היגיון ישן שכבר נתקלנו בו בספרד למן הח׳ליפים מבית אומיה ועד המלכים הנוצרים המאוחרים: ליהודים אין שאפתנות פוליטית כשהם לעצמם ותלותם במלך גמורה, ולכן הם היחידים שאפשר לבטוח בהם; מה גם שיש להם ניסיון רב וכישרון נורש בענייני כספים ומנהל.

אבל בשלב השני, לאחר שמונה דה לונה לתפקיד ראש השרים, שינה את טעמו והעדיף את הקונברסוס. הקונברסוס היו מומחים במנהל ובכספים כמו היהודים, וגם להם הייתה אותה מסורת של שירות למלך; ומכל קבוצות העילית בספרד היו הקונברסוס היחידים שלא סביר שיקימו מרכז כוח מתחרה במלך. אדרבה, השירות הנאמן למלך נעשה(בעידודו של דה לונה) לנתיב החדירה וההתקדמות העיקרי שבו הגשימו הקונברסוס את שאיפותיהם החדשות, ולכן שמרו עליו מכל משמר. מצד אחר, מכיוון שהיו נוצרים עכשיו, הורשו הקונברסוס לכהן בגלוי בכל המשרות השלטוניות ולייצג את האינטרסים של המלך גם במנהל המלכותי וגם בשלטון העירוני והסניוריאלי – בתור פקידים, גזברים, שופטים, מפקדי משטרה, שמאים, נוטריונים, מפקחים, ואפילו מזכירים ראשיים וחברי מועצת המלך. היהודים, מבחינתו של דה לונה, יכולים אפוא להמשיך בעסקי חכירת המסים ולספק למלך שירותים ״מופרטים״ עקיפים, אבל את עמוד השדרה של המנהל המלכותי יש להפקיד בידי ממונים רשמיים, שכפופים למלך ולשר שלו ומעורים בחברה הנוצרית ובמושגיה – כלומר בידי נוצרים שיש להם יתרונות של יהודים. מן הבחינה הזאת היו הנוצרים החדשים מעין יהודים חדשים בעיני דה לונה – יהודים בעלי השכלה ומעמד כשל נוצרים, שהטבילה הכשירה אותם למלא את התפקיד היהודי הישן.

כל כך נרחב היה השימוש שעשה דה לונה בנוצרים החדשים, וכל כך נרחבת הייתה התעלמותו מרגשותיהם של ציבורים רחבים עד שגורלו הפוליטי נקשר בגורלם. אפשר לומר שחדירתו של השר השאפתן למוקדי הכוח בממלכה נעשתה במידה רבה באמצעות חדירת הקונברסוס לאותם מוקדים עצמם. לכן אין זה מקרה שתקופת שלטונו חופפת את תקופת נסיקתם החברתית של הנוצרים החדשים, ונפילתו אירעה זמן קצר אחרי אירועי 1449, שסימנו את ראשית בלימתם ואת תחילת המתקפה המוסדית עליהם. אלווארו דה לונה אמנם הסתכסך עם כמה קונברסוס תקיפים, בעיקר מבית סנטה מריה, אבל העובדה הזאת רק מוסיפה מורכבות וריאליזם לתמונת היחסים שלו עם הקונברסוס ואינה משנה את דפוסי היסוד שלה.

מבחינת זרמי המעמקים ההיסטוריים אפשר לומר שאלווארו דה לונה מילא תפקיד גורלי בתולדות הקונברסוס והיהודים גם יחד. כשסייע לעליית כוחם המרשימה של הקונברסוס תרם לשנאה, שהמיטה עליהם לימים פוגרומים ואינקוויזיציה; הוא עשה זאת הן במישרין והן מפני שמדיניותו הסיטה לעבר הקונברסוס חלק מן השנאה שרחשו לו אויביו הרבים. אשר ליהודים, אמנם דה לונה שיקם את מעמדם בטווח הקצר, והקנה להם, כדברי בנציון נתניהו, ״אחיזה חדשה בחיים״(״a new lease on life״), אבל ברובד עמוק יותר המיט עליהם שלא מדעת את חורבנם. משעבר מרכז הכובד של השירות למלך מן היהודים אל הקונברסוס – תהליך שיזם דה לונה ונמשך בימי פרננדו ואיסבל – נראה היה שאפשר לוותר על היהודים, ובכך התערער מעמדם הפוליטי וגירושם נעשה, בפעם הראשונה בתולדות ספרד הנוצרית, אפשרות מתקבלת על הדעת.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס

עמוד 100

הבורגנות העירונית

ואולם רק קונברסוס מעטים יחסית נמנו עם המעמדות הגבוהים ועסקו בשירות המנהל והשלטון. רוב הנוצרים החדשים לא היו גדולי עולם אלא בעלי מלאכה וסוחרים בכל מיני דרגות, חלפנים, רופאים, מזכירים ושאר נותני שירותים ובעלי מקצוע, שמילאו את שכבות החברה העירונית; זה היה עיקר חשיבותם לחברה הספרדית, מכיוון שהם סייעו ליצור מעמד בורגני נמרץ וחיוני, שהסתער על מרחב הפעילות הכלכלית והעירונית בספרד של ערב הרנסאנס ונתן לו תנופה נמרצת. זו הסיבה שהכנסתם של הקונברסוס, כמעט בכל השכבות, הייתה גבוהה במידה ניכרת מהכנסתם של הנוצרים הישנים. אין פירוש הדבר שרוב הקונברסוס היו עשירים, אלא שהיו משתתפים נמרצים במיוחד בכל אפיקי הפעילות הכלכלית והתרבותית של חיי העיר, ובכך תרמו תרומה של ממש ליצירת העושר הלאומי המצרפי בארץ שבה לא היה לפעולה היצרנית ערך חברתי גבוה.

פרופיל חלקי של תעסוקת הקונברסוס ב־1497 (על ראשית המאה אין נתונים) הפיק החוקר לאדֶרו קסאדה מרשומות האינקוויזיציה. מעטים בלבד עסקו בחקלאות; רובם המכריע היו בעלי מלאכה עירוניים (בטולדו 60 אחוזים, בסוויליה 77 אחוזים, באזור בדאחוס כחמישים אחוזים). שיעור ניכר מבעלי המלאכה(30 אחוזים בטולדו, 49 אחוזים בקורדובה) עסקו בענפי הטקסטיל: אריגה, צביעה, חייטות, תפירת משי, עיבוד בדים ישנים וכדומה. אחריהם באים מעבדי העור: סנדלרים, תופרי ארנקים, עושי אוכפים וכיוצא בזה(30 אחוזים באזור בדאחוס, 15 אחוזים בטולדו ובקורדובה), ואחריהם מעבדי הברזל(נפחים ומסגדים) וצורפי הזהב והכסף. בענפי המסחר – ממסחר גדול ועד קמעונאות וחנוונות – עסקו 15 אחוזים בקורדובה, 13 אחוזים בטולדו, ו־10 אחוזים באזורים החקלאיים. במגזר הכספים, בעיקר בחלפנות והלוואה בריבית, עסקו 6 אחוזים בטולדו ו־5 אחוזים בקורדובה, וגם כאן מדובר באנשי כספים גדולים וקטנים כאחד. (שיעור חוכרי המסים בין הקונברסוס ירד מאוד בסוף המאה, מסיבות שעדיין לא התבררו.) קונברסוס אחרים היו רופאים, מנתחים, רוקחים, ספרים, עורכי דין, סופרים להשכיר, מורים ומחנכים. בין 5 ל־7 אחוזים נתנו שירותים לבתי האצולה והכמורה הבכירה – ממנהלי משק בית, רואי חשבון, מנהלי עסקים ונכסי דלא ניידי ועד משרתים. רוב המשרות האלה (חוץ ממשרתים) נחשבו לעבודות מכובדות ושימשו קרש קפיצה להתקדמות. מבין נושאי המשרות הציבוריות (8 אחוזים בטולדו, 6 אחוזים בבאנה, 2 אחוזים בקורדובה), החזיקו רק מיעוט בתפקידים בעלי שררה, ורוב האחרים היו בעלי סמכות בדרג בינוני; לדוגמה, בין עשרים ואחד קונברסוס נושאי משרות ציבוריות בבאנה וסנלוסאר היו שמונה נוטריונים וסופרים להשכיר (escribanos), שלושה חברי מועצה (regidores) וקצין משטרה(alguacil) אחד.

סטטיסטיקה שכזאת מחייבת זהירות. בכל חברה בעלי הכוח והשררה הם מיעוט מספרי, שהשפעתו גדולה בשטח ובחיי המעשה אבל אינה ניכרת ביותר בסטטיסטיקה. משקלם הכלכלי ועוצמתם החברתית של הקונברסוס באים לידי ביטוי מעורפל בלבד מתוך הנתונים הממוצעים הללו, שאינם מבדילים בין שחקנים גדולים לקטנים בזירה. גם אופן חיתוך הקבוצות אינו מבטא את משקלם הסגולי של בעלי היוזמה, המניעים את גלגלי הכלכלה. אבל למרות ההסתייגות הזאת, ובעזרת מעט דמיון, אפשר לחלץ מתוך הנתונים האלה ודומיהם דיוקן חי ומגוון יותר של קהילת הקונברסוס בחיי היומיום שלה.

ניגודי ערכים: עבודה יצרנית לעומת הידַלגיה

כדי להבין את הצלחת הקונברסוס ראוי להרחיב מעט את הדיבור על רקעה החברתי של ספרד, לעמוד על ההבדלים בין מערכות הערכים של הנוצרים הישנים והחדשים ולבחון את דרכי הקידום החברתי. בניגוד לסברה רווחת לא הייתה ספרד של שלהי ימי הביניים וראשית העת החדשה חברה נוקשה וקופאת על שמריה. אבל מה שהניע בספרד את השאיפה לטפס במעלה הסולם החברתי לא היה רדיפת הממון דווקא, אלא בעיקר הרדיפה אחר הכבוד והיוקרה (honra). המטרה הנחשקת הייתה דרגת האצולה הבסיסית, ההידלגיה (hidalguía), ולצדה התואר קבאיירו, שהיו אפופים הילה של יוקרה חברתית, ומלבד תואר הכבוד ״דון״ נשאו גם יתרונות כספיים כגון פטור ממסי המלך.

הלהיטות להגיע למעמד ההידלגיה והאבירות לא נבעה מן היתרונות הכספיים בלבד אלא בעיקר מן היוקרה וה״ערך העצמי״ שיוחסו למעמד הזה, וגם משאיפתם של מי שעשו הון מפעילות כלכלית למחות את הכתם המגונה שדבק בהם בשל כך, ולהימנע מן הבוז הגלוי שרחשו ספרדים רבים למקצועות הכלכלה היצרנית. ״בשום ארץ אחרת באירופה לא דבק כתם שלילי כל כך בעבודת הכפיים,״ אמר החוקר אמריקו קסטרו(Américo Castro). אבל לא עבודת כפיים בלבד אלא כל מלאכה שמצריכה מיומנות, מסחר זעיר וגדול, ואפילו רפואה ובנקאות נראו להידלגו האמיתי עיסוקים פחותים והמוניים שיש להניחם להמון – או ליהודים, לקונברסוס, למורים ולזרים. האציל הספרדי האמיתי נזקק לתוצרי הפעילות הכלכלית, אבל רחש בוז לתהליך שמייצר אותם ולמי שנושא בעולו. העבודה היצרנית, שנועדה למילוי צורכי החיים הגשמיים, הייתה נחותה מעצם טבעה והגדרתה לעומת הכבוד, האמונה, הדבקות, ההקרבה והשאיפה למעללים מפוארים – ערכים שהושמו ללעג ולקלס בספרות הפיקרסקית ובפרודיה של סרוונטס, שם הם מוצגים כשרידים ארכאיים של האבירות מימי הביניים; ואף על פי כן, בשלהי ימי הביניים ובראשית הרנסאנס מילאו הערכים האלה תפקיד מכריע בעיצובה של ספרד החדשה והאימפריה שלה.

הרדיפה אחר ההידלגיה הולידה אמנות מסובכת של חיבור אילנות יוחסין. מחקר רב ומידה רבה של כושר המצאה הושקעו כדי לגלות – או לבדות – קשר גנאלוגי כלשהו אל בית אצולה; לדוגמה, שמצד האם, דרך בנה הלא־חוקי של רודנית מרוחקת, אילן היחס המשפחתי מגיע אל אב נידח שנולד בן אצילים או קיבל תואר אצולה בימי הרקונקיסטה. במשרדי הרשויות נערמו תלי תלים של תביעות של משפחות שדרשו הכרה בזכותן להידלגיה, והשלטונות נאלצו לתקן תקנות מחמירות ולדרוש עדויות פומביות בשלושת הדורות האחרונים. בניגוד אירוני לעצם משמעותה נעשתה ההידלגיה אפילו מותג מסחרי, ובחצר המלך החלו למכור אותה תמורת כסף, למגינת לבם ולקול מחאתם של בני האצולה הוותיקים. אבל שימושים לרעה שכאלה לא גרעו מעוצמתן של ההידלגיה והאבירות בתור מערכת ערכים ואידיאלים. הצמא לכבוד וליוקרה דחף ספרדים רבים לצאת למעללים יוצאי דופן, שבהם יוכלו להציג לראווה הצטיינות אישית: כיבוש ארצות רחוקות, הפצת דבר האל בין הפראים, האדרת שם ספרד בעולם וקידום שליחותה בתור ציוויליזציה. גם הרדיפה אחר הזהב סיפקה הזדמנות לכך; זו נעשתה מתוך תשוקה גדולה שחורגת מתאוות בצע תועלתנית גרידא ומביאה לידי הרפתקות נועזות, שבהן יכול אדם להראות גדלות ואומץ לב, לקרוא תיגר על אי־ודאות וסכנה, ולזכות, לצד הזהב (או במקומו), גם בתגמול רוחני בדמות כבוד ויוקרה.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס