האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס: האחר שבפנים.

האנוסים-ירמיהו יובל

הקונברסוס: האחר שבפנים

מושג חדש חדר לחברה הנוצרית בספרד – הקונברסוס. בתוך עשרים וחמש שנים אבדו ליהדות יותר ממאה אלף נפש, ומספר דומה של יהודים לשעבר, או ״נוצרים חדשים״, חדרו לחברה הנוצרית הוותיקה. בתוך כמה דורות התערבו הקונברסוס ברוב שכבות החברה חוץ מדלת העם הכפרית. מקצתם חדרו אל המעמד העירוני הגבוה ומהם שהתערבו אפילו במשפחות האצולה הנכבדות ביותר, אבל רובם מצאו את מקומם במעמדות הביניים והאיצו את התפתחותה של בורגנות עירונית יצרנית חדשה, ותרמו לפריחתה של ההשכלה והספרות שבישרה את הרנסאנס הספרדי. לא פחות מזה החדירו הקונברסוס לחברה הנוצרית בעיות וסתירות; וחייהם שלהם עמדו בסימן המורכבות החברתית והקיומית שחוללו וגילמו.

הדוקטרינה הרשמית וסתירותיה

אם בשנת קנ״א(1391) ואחריה היו מומרים שחשבו לחסות זמן מה בצל הצלב ואחר כך לשוב ליהדותם, התברר להם שדרך הנסיגה נחסמה לפניהם בידי אותו שלטון עצמו שניסה בלי הצלחה להגן עליהם מלכתחילה. לפי החוק הנוצרי הקנוני הכנסייה אינה רוצה במאמינים מתוך כפייה; אבל סקרמנט הטבילה קדוש והוא מעשה שאין להשיבו – על כל פנים זו הפרשנות שניתנה לו בספרד האדוקה והקנאית. הטבילה הייתה לחיץ מפריד סופי ומוחלט, מעין פרשת מים ארצית ומטפיזית, שממנה התפלגו גורלותיהם של יחידים ושל משפחות. מי שנשאר ביהדותו הוא אמנם כופר בישו וארור האל, אבל אין לכנסייה שליטה עליו חוץ מבמקרים מיוחדים ונדירים, והשלטון החילוני רשאי לסבול אותו ולהגן על חייו ועל רכושו. אבל מרגע שעבר יהודי לנצרות אין לו דרך חזרה. קתולי, אף על פי שחטא, קתולי הוא. אם יחזור לדת משה לא יוכר כיהודי אלא יוכרז נוצרי פושע וחוזר לסורו, שיש להענישו בכל חומרת הדין כדי להציל את נשמתו החטאה.

זו הייתה התורה להלכה, והיא שעתידה להוליד, כשמונים שנה לאחר מכן, את האינקוויזיציה הספרדית. אבל בדורות הראשונים שלאחר ההתנצרות עדיין לא נאכף הכלל הזה בתקיפות ולא שררה מדיניות אחידה. החברה הנוצרית עמדה לנוכח תופעה חסרת תקדים בהיקפה והייתה נבוכה למדי. איש לא השלה את עצמו שבעצם הטבילה כשהיא לעצמה, בין מאונס ובין מרצון, אדם מסיר מעליו את רובדי עולמו הרוחני הקודם ונעשה נוצרי ממש. גם לא היה זה סוד שמומרים רבים מוסיפים לחיות במעגלי חייהם הישנים, אוכלים מצות לצד לחם הקודש, הולכים לכנסייה וגם שומרים על מנהגים יהודיים. מי הם אפוא הקונברסוס הללו? האם הם נוצרים, כמו שקובע החוק הקנוני? האם הם יהודים, כמו שאומרים הרגש והחשד שבלב? ואולי הם יצורי כלאיים?

אם הם נוצרים לכל דבר יש לקבלם בלי סייג לכל מעמדות החברה. אם הם יהודים, יש להוסיף ולהטיל עליהם מגבלות. ואם הם גם זה וגם זה – או לא זה ולא זה – כי אז הכול אפשרי, גם דבר והיפוכו.

דפוסים סותרים

ואמנם הסתירה הפנימית היא שאפיינה יותר מכול את יחס החברה הנוצרית אל המומרים ואת יחסם של רבים מהם כלפי עצמם. למרבה הפרדוקס, דווקא הלהט המיסיונרי שהביא לעולם את תופעת הקונברסוס, ואותה שאיפה להתיך את כל הדתות והגזעים לתוך העיסה האחת של ספרד הקתולית, הם שהחדירו אל תוככי החברה הספרדית יסוד שנחשב מעתה לזר עוין השוכן בבית פנימה. ה״אחר״ היהודי, שעמד קודם לכן מנגד לחברה הנוצרית ומחוצה לה, נעשה עכשיו מרכיב פנימי בתוכה, ועם זה לא איבד את אחדותו בעיניה, ולא פעם אף לא בעיני עצמו. במאות השנים שלאחר מכן לא הצליחה החברה הנוצרית לא לבולל אותו לגמרי בתוכה ולא להקיאו ולהיפטר ממנו.

אחד הגורמים החשובים לכך היה בלי ספק זרם המעמקים שקשר מיעוט קשה עורף מבין הקונברסוס אל זיכרון דת אבותיהם. כמו שאמר חכם נוצרי אחד למלכו: ״תדע אדוננו כי אין ספק שהיהדות היא מן החולאים אשר אין להם רפואה.״ אבל, כמו שנראה, גם כשניסו הקונברסוס להתייהד וגם כשניסו להתבולל בנוצרים, הם שמרו על קווי הזהות ההפוכים ויצרו מגוון של אופני שניות וכפילות – בוטים ומעודנים, סמויים וגלויים לעין – ואלה היו מאפיין מובהק של מצב המומרים הללו גם כשניסו להיות נוצרים שלמים וגם כשניסו להישאר יהודים שלמים. ניסיונם להיאחז בזהות שלמה כלשהי היה חסר סיכוי, בראש ובראשונה בגלל גורמים שבנפש ובתודעה שמקורם בדינמיקה של זהות תרבותית; וגם בגלל כוחות חיצוניים, שנבעו מאופייה המורכב של החברה הספרדית ומן העימותים שהתחוללו בתוכה. השיקול הדתי הצרוף קרא לספרדים לקדם בברכה את תופעת ההתנצרות ההמונית ולאמץ את הנוצרים החדשים אל חיק הנצרות, מתוך אחווה וגם בחומרה ובתוקף (כך, למשל, דרש במפגיע ויסנטה פדר). אבל כנגד המגמה הזאת פעלו אינטרסים כלכליים וחברתיים שדחו והרחיקו את הקונברסוס, והגורמים האלה נעזרו לא פעם בדת ובאידיאולוגיה של הכנסייה, בניגוד לרוחה.

סתירה פנימית זו עתידה לבוא לידי ביטוי מובהק בפעולת האינקוויזיציה – זה המכשיר העיקרי שכוננה החברה הספרדית, לצד גירוש היהודים, כדי לפתור את בעיית הקונברסוס. כשהעלתה האינקוויזיציה אלפי נוצרים חדשים על המוקד או פגעה אנושות במעמדם ובעתיד צאצאיהם לכמה דורות, הצליחה לצמצם את היקף הבעיה ביד אחת ולהחריף אותה ביד אחרת. אווירת הרדיפה שאפפה את הקונברסוס, והעובדה שהיו חשודים תמיד ומועדים למאסר פתאום, חיזקה אצל רבים מהם את תודעת זהותם הזרה והנבדלת; ואלה מהם שהיו נוצרים נאמנים ונפלו קורבן לעלילות נדחפו בעל כורחם אל חיקה של הקבוצה שממנה ביקשו להימלט. הפילוסוף ברוך שפינוזה, צאצא של אנוסים, היה הראשון שאמר כי השנאה ליהודים שומרת עליהם; הדברים האלה, גם אם ראוי למתן אותם במקצת, כוחם יפה גם ליחסי האינקוויזיציה והקונברסוס, המתייהדים בסתר ואלה שמעולם לא עשו זאת. מאבקה של האינקוויזיציה לטיהור הכנסייה, שהיה דתי בראשיתו, נעשה עם הזמן מאבק אתני ומעמדי, שהחריף את הבעיה בעצם ניסיונו לפתור אותה.

רק לאחר מאמצים סותרים ואכזריים שנמשכו יותר מ־150 שנה הגיעה החברה הספרדית אל סף מטרתה: ברבע השלישי של המאה השש־עשרה שוב לא היו בספרד יהודים, ורוב הקונברסוס ממוצא יהודי היו מתבוללים. אבל אז אירע הסיפוח הזמני של פורטוגל והחדיר לספרד גל חדש של אנוסים, הפעם דתי עם שיקולים מעשיים. היו רבנים שראו באנוסים, גם במתייהדים שבהם, עובדי עבודה זרה. הקיצונים שברבנים אמרו שכל האנוסים הם ״גויים גמורים״, אבל היו אחרים שהדגישו שאנוסים לא מעטים נשארו נאמנים ליהדות בלבם וסיכנו את נפשם בשמירה על מנהגים יהודיים ולכן יש לנהוג בהם במידת הסלחנות. היו רבנים שביקשו להבדיל בין דורות שונים של קונברסוס, בין מי שיכלו להגר למדינה אחרת ובין אלה שהדבר נבצר מהם, אבל כל ההבחנות האלה היו קשות ליישום. האנוסים מצאו להם מליצי יושר במשפחת הרבנים לבית דוראן, בעיקר רבי שמעון בן צמח דוראן(התשב״ץ) ונכדו, וגם אצל סעדיה אבן דנאן, רבה האחרון של גרנדה; אבל אלה היו במיעוט. האנוסים המתייהדים נקלעו למצב של ניכור כפול: הממסד הנוצרי הישן הוסיף לראות בהם יהודים, וגם העם שהם ראו בעצמם חלק ממנו התנכר להם, וכך נעשו האחר של שני הצדדים. קונברסוס שבחרו בצלב עדיין נדחו בידי ה״נוצרים ממוצא נוצרי טהור״, ומי ששמרו על גחלת דתם הישנה הודרו מן המהות שרצו בה ודימו שהיא שלהם, בידי אלה שגילמו את רציפותה הנמשכת של אותה מהות – היהודים. אשר לקונברסוס שלא הייתה להם תודעה דתית עמוקה, לא יהודית ולא נוצרית, אלה התוו את דיוקנו של טיפוס אנושי חדש שהלך והתרקם בשולי החברה האיברית בתקופת הרנסאנס: אדם שחי מחוץ לחוגי האמונה והלכי המחשבה השגורים, ובעצם עלייתו והופעתו היה גורם של התנכרות, גם לעצמו וגם לסביבתו. בני אדם שכאלה עתידים להזריק לעורקי החברה האירופית המתהווה מידה רבה של חדשנות, מהפכנות, ספקנות וחירות מחשבה.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס: האחר שבפנים

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר