האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- דור המפולת: 1391־1415
פרק 3
דור המפולת: 1391־1415
עשרים ושלושה בתי הכנסת שהיו ליהודים בעיר סוויליה לבדה הוסיפו לצרוב כמדקרות אש בבשרו של הארכי־דיאקון פראן מרטינס. הדרם ניקר את עיני הנוצרים וצלליתם המתגרה סימלה את עוצמתם הלא־נסבלת של היהודים, לא רק באנדלוסיה אלא בספרד כולה. אבל כעת, בשנת 1391, אחרי שנים של מאבק, ידע מרטינס ששעתו הגיעה. גם בימים הקשים ביותר ידע מרטינס שהאמת המוחלטת עומדת לצדו, ששנאתו תמה וטהורה ורצויה בעיני אלוהים ומשיחו. מה לו ולאנשי הממסד המלכותי והכנסייתי גם יחד, המלאים כרימון חשבונות ארציים פסולים, ובגללם הם חוזרים ומוכרים את המושיע ליהודים כדי שיהרגו אותו בשנית? עד היום נאלץ לתמרן, להתקדם ולסגת חליפות לפי צורכי השעה. עכשיו בא יומו. השפעתו בקרב המאמינים הפשוטים, עדת אלוהים האמיתית, הגיעה לשיאה. גם מן השמים נלחמו לו, וכל מי שעמד בדרכו כבר נפטר מן העולם: המלך הבוגד אנריקה, בנו העלוב חואן, הארכיבישוף המנוול ברוסו – ושני היהודים כרותי העורלה שהתנשאו לשלוט בחצר המלך, אלה שקראו לעצמם ״דון״ יוסף פיצ׳ון ו״דוך גדליה נגרו. נסתרות דרכי האל, ידע מרטינס, ורבים שלוחיו: לא מרים הבתולה וקהל הקדושים בלבד אלא גם מלאך המוות.
מה שמרטינס לא ידע הוא שיהדות ספרד, שנראתה לו גאה כל כך, שוב לא ניחנה באותו חוסן פנימי שסימלו בתי הכנסת שלה, ומעשיו שלו עתידים להעיד על כך. הוא גם לא ידע שדווקא הוא, שנלחם על טוהר המחנה הנוצרי ועל בידודם של היהודים, עתיד להיות הגורם האחראי לבעיית עירוב גזעים ודתות שתעיב על עתידה של איבריה במאות השנים הבאות, והשפעתה תוחש באירופה של המאה השבע־עשרה והשמונה־עשרה – היא בעיית האנוסים. בדרך כלל אי אפשר לקבוע מתי בדיוק תהליכים היסטוריים מתחילים, אבל מפעם לפעם אפשר לעמוד על מקצת הסיבות והגורמים המאיצים; ולכומר קשה העורף והקנאי הזה, פראן מרטינס, זימנה ההיסטוריה את התפקיד האירוני, גם אם לא תפקיר נדיר, למשוך בהדק של תהליך שתוצאתו הפוכה ממה ששאף לו, אף על פי שבימיו דומה היה כאילו אצבע אלוהים מכוונת את מעשיו.
ענני הסופה מתקדרים
כשהמרה מרטינס את פי הכנסייה ומועצת העוצרים, בתמיכתם של פשוטי העם, וסירב להתפטר ממשרתו, הוא גזל את סמכותה של הכנסייה ומינה את עצמו לדוברה. בסוויליה השתררה אווירת אנרכיה ורוח מאיימת של ערב מהומות ריחפה על שכונות היהודים. האווירה הרותחת הולידה פרובוקציות ותקריות מקומיות. האצילים ראו במצב סכנה לעצמם ודרשו מנציגי המלך להתערב. ראש המשטרה המלכותית, אלוואר פרס דה גוסמן, עצר שניים מראשי המסיתים והלקה אותם בפומבי למען יראו וייראו, אבל המעשה רק הלהיט את זעמם של הפורעים. ההמון הסתער על בית המעצר, שחרר את הכלואים בכוח הזרוע, וכלא במקומם את המפקד פרס דה גוסמן. ״להרוג אותם!״ ״לסקילה!״ זעק האספסוף, שרצה להיפרע מן האצילים. אבל ראשי ההמון בלמו את המשבר קודם שיצא משליטה. מרטינס לא רצה לקומם עליו את האצילים, אלא קיווה – והצליח – לפלג אותם.
בינתיים התפשט המשבר לכל רחבי הארץ. בכל הערים עקבו בציפייה מתוחה אחר המתרחש בסוויליה. כינוס חירום של נכבדים יהודים במדריד לא הועיל. פנייתם הנרגשת אל מועצת העוצרים (באותה העת לא ישב מלך על כס המלכות של קסטיליה) עוררה אהדה, אבל לא הניבה פעולה של ממש. כדי להשתלט על המצב היה על העוצרים לשלוח צבא לסוויליה, אבל הם היו מפולגים מאוד ונזקקו לכוחות הצבא לידם. הם הסתפקו אפוא בפנייה סתמית אל הערים לשמור על הסדר בכוחות עצמן. יתר על כן, במחווה פייסנית פיטרו העוצרים את מפקד המשטרה התקיף של סוויליה, פרס דה גוסמן השנוא על ההמון, ומינו במקומו אציל מתחרה שנקט קו של פשרה. אבל הקרבת גוסמן התבררה בפייסנות כושלת, מאחר שהמעשה פילג את מחנה האצילים ולא חיזק כלל את מרות השלטון.
הסערה
עכשיו לא נותר באנדלוסיה שום כוח מרכזי שיש בכוחו לבלום את האספסוף, לא חיילי המלך שחנו במרחק רב ולא האצולה המקומית המפולגת. ההמון הנסער דרש פעולה וגער במנהיגיו על הססנותם, ומרטינס חידש את מסע ההסתה מעל הדוכן. לא עבר זמן רב והדיבורים היו למעשים. ב־4 ביוני 1391 פרץ האספסוף אל שכונת היהודים בסוויליה ועשה בה שמות. ״דרך ה׳ קשתות האויב על קהילת סביליה… הציתו באש שעריה והרגו בה עם רב; אך רובם המירו, ומהם מכרו לישמעאלים מהטף ומהנשים… ומהם מתו על קידוש השם, ורבים חיללו ברית קודש.״ אלה דבריו של גדול הדור, רבי חסדאי קרשקש, פילוסוף ומנהיג ציבור, במכתב אל יהודי אוויניון. תיאורו התמציתי כולל את כל מרכיבי האירוע. האספסוף השתולל בחודריה הגדולה והמפוארת של סוויליה בהילולה עקובה מדם של טבח וביזה. מפלטם היחיד של היהודים היה הכנסיות, כדי להיטבל, אבל בסערת המאורעות לא עמדה האפשרות הזאת לפני כולם. כ־4,000 בני אדם נטבחו. נשים וילדים נמכרו לעבדים. היו יהודים ש״מתו על קידוש השם״, אבל – כדבריו העצובים והלקוניים של חסדאי – ״רבים חיללו ברית קודש״, ולאמיתו של דבר ״רובם המירו״.
מסוויליה התפשטו המהומות אל רוב מחוזות ספרד. ההמון שפרק את מוסרות השלטון והיה אחוז זעם חברתי וצדקנות דתית, הסתער על קהילות היהודים גם בקורדובה, טולדו, מדריד, סִיֱוּדַד רֵיאַל (Ciudad Real), קַדמוֹנה, סוֹריה (Soria), בורגוס (Burgos), וַלנֶסיה, ברצלונה, חֶרונה (Gerona), מַיורקה, ועוד בעשרות ערים ומקומות יישוב. ההתקפה על שכונת היהודים בעיר אחת הייתה אות להסתערות על יהודי העיר הבאה. צימאונו של ההמון לחירות התגלגל עד מהרה לצימאון לדם – ולביזה. הפורעים פרצו לבתים ולחנויות, רצחו, בזזו וגררו יהודים אל אגן הטבילה. הקריאה ״צלב או מוות״ הדהדה בכל מקום – ובכל מקום הועמדו היהודים לפני הבררה להיטבל או למות. את הצידוק האידיאולוגי סיפקו כוהני דת זוטרים, רובם נאמניו של מרטינס. בדרך כלל דרשו הפורעים גם שמיטת חובות, ופעמים רבות, כמו בברצלונה, פרצו אל בית הדין העירוני והעלו באש את רישומי הבעלות על רכוש היהודים ואת המסמכים המעידים על חובות שנוצרים חייבים להם.
במקומות רבים מצאו היהודים מחסה במצודת העיר(Alcazar, ״המגדל״), אבל רשויות השלטון והעיר לא עצרו כוח להגן עליהם – לפעמים אף לא רצו לעשות כן – ויש שהסגירו אותם לידי תוקפיהם. בכמה מקומות דרשו תושבי הערים מן היהודים להתנצר עוד לפני פרוץ המהומות, אם מתוך איבה ישנה ליהודים ואם כדי להוציא את הרוח ממפרשי המהומות. בינתיים היה הונם של היהודים ניגר והולך בזרם של שוחד, כמו שדיווח הרופא אשטרוק רימוך מן העיר פראגה במכתב בהול לבקשת עזרה מיהודי הקהילה במונסון:
"אתם ידעתם את אשר עברנו פה בין הגזרים… ולולי פיזור כספנו בהיותנו במגדל, שם ישבנו גם בכינו, כמעט כסדום היינו, לעמורה דמינו. ובכל זאת המון העם לא שב אפו ממנו ועוד ידו נטויה… ולהיות הכסף אזל מכלינו ותשורה אין להביא… יהי נא מחסדכם להנתן לנו נפשנו בשאלתנו ועמנו בבקשתנו, ואל תביאנו לידי ניסיון בנערינו ובזקנינו".
אבל רק קהילות מעטות יכלו להושיט סיוע כספי לקהילות אחרות. ובינתיים הוסיף ההמון לתבוע את שלו. לא הועילו פלפולי התאולוגיה, שהנצרות מתנגדת להמרה מאונס, ועוד פחות מזה הועילו איומי השוט והחרב. ההמונים תפסו את הממסד המדיני בשעת חולשה וביקשו להשפילו ככל האפשר. גם כאן, כמו בנסיבות היסטוריות אחרות, היה הפוגרום ביהודים ביטוי למרידה עממית רחבה יותר נגד הממסד השליט ונגד עול הסמכות של האצולה ופקידי המלכות. בניגוד לגירוש ספרד מאה שנה לאחר מכן, שאורגן מגבוה וביטא אינטרסים של השלטון המרכזי, מהומות 1391 (פרעות קנ״א) נולדו מלמטה, מתוך זעם עממי רדיקלי, שסיכן את יסודות הסדר החברתי ואת הסמכות השלטת. הממסד לא הצליח לדכא את המרידה בכוח הזרוע ורק לאט־לאט הצליח להרגיע את הרוחות, בתערובת של ויתורים ועונשים שלאחר מעשה; הוויתור העיקרי היה הרשות שניתנה להמון בדיעבד – או ההסכמה שבשתיקה – לפגוע ביהודים.
כך החלה בעיית האנוסים בתולדות ספרד שלאחר האסלאם.
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- דור המפולת: 1391־1415
עמוד 72