האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס

הבורגנות העירונית

ואולם רק קונברסוס מעטים יחסית נמנו עם המעמדות הגבוהים ועסקו בשירות המנהל והשלטון. רוב הנוצרים החדשים לא היו גדולי עולם אלא בעלי מלאכה וסוחרים בכל מיני דרגות, חלפנים, רופאים, מזכירים ושאר נותני שירותים ובעלי מקצוע, שמילאו את שכבות החברה העירונית; זה היה עיקר חשיבותם לחברה הספרדית, מכיוון שהם סייעו ליצור מעמד בורגני נמרץ וחיוני, שהסתער על מרחב הפעילות הכלכלית והעירונית בספרד של ערב הרנסאנס ונתן לו תנופה נמרצת. זו הסיבה שהכנסתם של הקונברסוס, כמעט בכל השכבות, הייתה גבוהה במידה ניכרת מהכנסתם של הנוצרים הישנים. אין פירוש הדבר שרוב הקונברסוס היו עשירים, אלא שהיו משתתפים נמרצים במיוחד בכל אפיקי הפעילות הכלכלית והתרבותית של חיי העיר, ובכך תרמו תרומה של ממש ליצירת העושר הלאומי המצרפי בארץ שבה לא היה לפעולה היצרנית ערך חברתי גבוה.

פרופיל חלקי של תעסוקת הקונברסוס ב־1497 (על ראשית המאה אין נתונים) הפיק החוקר לאדֶרו קסאדה מרשומות האינקוויזיציה. מעטים בלבד עסקו בחקלאות; רובם המכריע היו בעלי מלאכה עירוניים (בטולדו 60 אחוזים, בסוויליה 77 אחוזים, באזור בדאחוס כחמישים אחוזים). שיעור ניכר מבעלי המלאכה(30 אחוזים בטולדו, 49 אחוזים בקורדובה) עסקו בענפי הטקסטיל: אריגה, צביעה, חייטות, תפירת משי, עיבוד בדים ישנים וכדומה. אחריהם באים מעבדי העור: סנדלרים, תופרי ארנקים, עושי אוכפים וכיוצא בזה(30 אחוזים באזור בדאחוס, 15 אחוזים בטולדו ובקורדובה), ואחריהם מעבדי הברזל(נפחים ומסגדים) וצורפי הזהב והכסף. בענפי המסחר – ממסחר גדול ועד קמעונאות וחנוונות – עסקו 15 אחוזים בקורדובה, 13 אחוזים בטולדו, ו־10 אחוזים באזורים החקלאיים. במגזר הכספים, בעיקר בחלפנות והלוואה בריבית, עסקו 6 אחוזים בטולדו ו־5 אחוזים בקורדובה, וגם כאן מדובר באנשי כספים גדולים וקטנים כאחד. (שיעור חוכרי המסים בין הקונברסוס ירד מאוד בסוף המאה, מסיבות שעדיין לא התבררו.) קונברסוס אחרים היו רופאים, מנתחים, רוקחים, ספרים, עורכי דין, סופרים להשכיר, מורים ומחנכים. בין 5 ל־7 אחוזים נתנו שירותים לבתי האצולה והכמורה הבכירה – ממנהלי משק בית, רואי חשבון, מנהלי עסקים ונכסי דלא ניידי ועד משרתים. רוב המשרות האלה (חוץ ממשרתים) נחשבו לעבודות מכובדות ושימשו קרש קפיצה להתקדמות. מבין נושאי המשרות הציבוריות (8 אחוזים בטולדו, 6 אחוזים בבאנה, 2 אחוזים בקורדובה), החזיקו רק מיעוט בתפקידים בעלי שררה, ורוב האחרים היו בעלי סמכות בדרג בינוני; לדוגמה, בין עשרים ואחד קונברסוס נושאי משרות ציבוריות בבאנה וסנלוסאר היו שמונה נוטריונים וסופרים להשכיר (escribanos), שלושה חברי מועצה (regidores) וקצין משטרה(alguacil) אחד.

סטטיסטיקה שכזאת מחייבת זהירות. בכל חברה בעלי הכוח והשררה הם מיעוט מספרי, שהשפעתו גדולה בשטח ובחיי המעשה אבל אינה ניכרת ביותר בסטטיסטיקה. משקלם הכלכלי ועוצמתם החברתית של הקונברסוס באים לידי ביטוי מעורפל בלבד מתוך הנתונים הממוצעים הללו, שאינם מבדילים בין שחקנים גדולים לקטנים בזירה. גם אופן חיתוך הקבוצות אינו מבטא את משקלם הסגולי של בעלי היוזמה, המניעים את גלגלי הכלכלה. אבל למרות ההסתייגות הזאת, ובעזרת מעט דמיון, אפשר לחלץ מתוך הנתונים האלה ודומיהם דיוקן חי ומגוון יותר של קהילת הקונברסוס בחיי היומיום שלה.

ניגודי ערכים: עבודה יצרנית לעומת הידַלגיה

כדי להבין את הצלחת הקונברסוס ראוי להרחיב מעט את הדיבור על רקעה החברתי של ספרד, לעמוד על ההבדלים בין מערכות הערכים של הנוצרים הישנים והחדשים ולבחון את דרכי הקידום החברתי. בניגוד לסברה רווחת לא הייתה ספרד של שלהי ימי הביניים וראשית העת החדשה חברה נוקשה וקופאת על שמריה. אבל מה שהניע בספרד את השאיפה לטפס במעלה הסולם החברתי לא היה רדיפת הממון דווקא, אלא בעיקר הרדיפה אחר הכבוד והיוקרה (honra). המטרה הנחשקת הייתה דרגת האצולה הבסיסית, ההידלגיה (hidalguía), ולצדה התואר קבאיירו, שהיו אפופים הילה של יוקרה חברתית, ומלבד תואר הכבוד ״דון״ נשאו גם יתרונות כספיים כגון פטור ממסי המלך.

הלהיטות להגיע למעמד ההידלגיה והאבירות לא נבעה מן היתרונות הכספיים בלבד אלא בעיקר מן היוקרה וה״ערך העצמי״ שיוחסו למעמד הזה, וגם משאיפתם של מי שעשו הון מפעילות כלכלית למחות את הכתם המגונה שדבק בהם בשל כך, ולהימנע מן הבוז הגלוי שרחשו ספרדים רבים למקצועות הכלכלה היצרנית. ״בשום ארץ אחרת באירופה לא דבק כתם שלילי כל כך בעבודת הכפיים,״ אמר החוקר אמריקו קסטרו(Américo Castro). אבל לא עבודת כפיים בלבד אלא כל מלאכה שמצריכה מיומנות, מסחר זעיר וגדול, ואפילו רפואה ובנקאות נראו להידלגו האמיתי עיסוקים פחותים והמוניים שיש להניחם להמון – או ליהודים, לקונברסוס, למורים ולזרים. האציל הספרדי האמיתי נזקק לתוצרי הפעילות הכלכלית, אבל רחש בוז לתהליך שמייצר אותם ולמי שנושא בעולו. העבודה היצרנית, שנועדה למילוי צורכי החיים הגשמיים, הייתה נחותה מעצם טבעה והגדרתה לעומת הכבוד, האמונה, הדבקות, ההקרבה והשאיפה למעללים מפוארים – ערכים שהושמו ללעג ולקלס בספרות הפיקרסקית ובפרודיה של סרוונטס, שם הם מוצגים כשרידים ארכאיים של האבירות מימי הביניים; ואף על פי כן, בשלהי ימי הביניים ובראשית הרנסאנס מילאו הערכים האלה תפקיד מכריע בעיצובה של ספרד החדשה והאימפריה שלה.

הרדיפה אחר ההידלגיה הולידה אמנות מסובכת של חיבור אילנות יוחסין. מחקר רב ומידה רבה של כושר המצאה הושקעו כדי לגלות – או לבדות – קשר גנאלוגי כלשהו אל בית אצולה; לדוגמה, שמצד האם, דרך בנה הלא־חוקי של רודנית מרוחקת, אילן היחס המשפחתי מגיע אל אב נידח שנולד בן אצילים או קיבל תואר אצולה בימי הרקונקיסטה. במשרדי הרשויות נערמו תלי תלים של תביעות של משפחות שדרשו הכרה בזכותן להידלגיה, והשלטונות נאלצו לתקן תקנות מחמירות ולדרוש עדויות פומביות בשלושת הדורות האחרונים. בניגוד אירוני לעצם משמעותה נעשתה ההידלגיה אפילו מותג מסחרי, ובחצר המלך החלו למכור אותה תמורת כסף, למגינת לבם ולקול מחאתם של בני האצולה הוותיקים. אבל שימושים לרעה שכאלה לא גרעו מעוצמתן של ההידלגיה והאבירות בתור מערכת ערכים ואידיאלים. הצמא לכבוד וליוקרה דחף ספרדים רבים לצאת למעללים יוצאי דופן, שבהם יוכלו להציג לראווה הצטיינות אישית: כיבוש ארצות רחוקות, הפצת דבר האל בין הפראים, האדרת שם ספרד בעולם וקידום שליחותה בתור ציוויליזציה. גם הרדיפה אחר הזהב סיפקה הזדמנות לכך; זו נעשתה מתוך תשוקה גדולה שחורגת מתאוות בצע תועלתנית גרידא ומביאה לידי הרפתקות נועזות, שבהן יכול אדם להראות גדלות ואומץ לב, לקרוא תיגר על אי־ודאות וסכנה, ולזכות, לצד הזהב (או במקומו), גם בתגמול רוחני בדמות כבוד ויוקרה.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס