מורשת יהדות מרוקו

דוד חיון

דוד חיון־מוגרבי, בעלה של רבקה, בתו של אברהם מויאל שלה נישא ב-1912, היה אחד מעמודי התווך של המושבה ולאחר מכן העיר פתח-תקווה כמעט בכל שנות המחצית הראשונה של המאה ה־.20

הוא נולד בדמשק בניסן תרמ״א (אפריל 1881) למשפחה אמידה, שעלתה לארץ ישראל מצפון אפריקה ב-1852, אך בשל קשיי פרנסה העתיקה מגוריה לסוריה. הילד דוד נשלח תחילה לתלמוד תורה ולאחר מכן – כפי שהיה נהוג ברבות מערי המזרח – לבית ספר עממי (יסודי) של חברת ״אליאנס״(כי״ח). כישרונותיו הרבים הביאו לכך שמוריו שלחהו לבית המדרש למורים של כי״ח בפריז ובמקביל נרשם גם למחלקה לפדגוגיה בסורבון ולבית המדרש לרבנים.

חיון לא הסתפק בכל אלה ורכש השכלה אירופית רחבה וכן ידע מקיף בתחומי היהדות. הוא שלט היטב בצרפתית ובעברית ומנעוריו דבק ברעיון הציוני. אחד מידידיו בפריז היה הצעיר הירושלמי איתמר בן־אב״י, בנו של אליעזר בן־יהודה. בלימודיו בבית המדרש לרבנים הושפע מאוד ממורו פרופ׳ נחום סלושץ, שעודד את תלמידיו לעלות לארץ ישראל ולחיות בה.

את הסטאז׳ שלו בהוראה עשה בבית ספר של כי״ח בטוניס. לאחר שנת הוראה אחת נקרא למשימת חייו – לנסוע לארץ ישראל כדי לקבל את ניהולו של בית ספר כושל בפתח-תקווה – בית ספר ״הברון. חיון הגיע ל״אם המושבות״ בתחילת שנת הלימודים תרס״ה (1904/05), וגילה כי המוסד החינוכי שקיבל – שבינתיים שונה שמו לבית ספר יק״א – עומד במרכזו של פולמוס גדול, שכן החוגים החרדיים שהייתה להם השפעה גדולה במושבה התנגדו לקיומו של בית ספר כללי. בעת ההיא היו בו רק כמה עשרות תלמידים.

חיון ניהל את בית הספר יק״א, שב-1924 קיבל את שמו המוכר עד היום, בית ספר פיק״א, במשך 43 שנה, עד סיום שנת הלימודים תש״ז(1947). הוא הפך אותו תוך תקופה קצרה למוסד חינוכי מוביל במושבה, בעל כיוון לאומי ברור, בהשוואה לכיוון הצרפתי שהיה נחלתם של רוב בתי הספר הראשונים במושבות. זאת, בהשפעת פקידי הברון ויק״א.

עדות לכך יכול לשמש מכתב למערכת העיתון החרות, ששלח חיון לאחר שהעיתון פרסם ״פייק-ניוז״ לדעתו. לפי הידיעה, שהופיעה בגיליון של 24 באוגוסט 1909, בית הספר בהנהלתו של חיון מעודד את ה״צרפתיות״ על חשבון העברית. חיון השיב במכתב נרגז במיוחד: ״לכבוד עורך החרות שלום! בגליון יום ד׳ שעבר נתפרסם מכתב מהאדון פנסקי בשם ׳פתח תקוה הצרפתית׳, שכולו מלא עובדות מזויפות ושקרים, בכונה להרע לבית הספר שאני עומד בראשו. על דבריו הסותרים זה את זה והלעז שאין לו כל יסוד, אין לי תשובה אחרת בלתי: בוז לכתבן ולשקריו! מתפלא אני איך יכול העורך הנכבד לתת מקום בעתונו להתנפלות מוזרה כזו. בכבוד, דוד חיון־מוגרבי״.

חיון החליט, כבר בעשור הראשון של המאה העשרים להכניס בנות לבית ספרו – לצד הבנים. בכל פרסום של המוסד בעשרות השנים הבאות הודגשו המילים: בית הספר העממי המעורב

חיון לא רק שם דגש על חינוך לאומי־ציוני ועל אהבת עבודת-האדמה שכללה טיפוח גן־ירק גדול על ידי התלמידים, אלא גם העז לשבור ״טאבו״: לאחר עשרות שנים שבהן היה בית הספר מיועד לבנים בלבד, הוא הכניס ב-1908 אל הכיתות את בנות המושבה, ולא עזרו כל מחאות החוגים הדתיים והחרדיים. מעמדו של חיון במושבה היה כזה שמילה שלו הייתה תמיד האחרונה. במשך שנים רבות התנוסס על שלט בית הספר וגם בכל הניירת הרשמית שלו הכותר: בית הספר המעורב.

בית הספר פיק״א בפתח־תקווה היה מוסד חינוכי מוביל במשך כל השנים. המנהל חיון ראה בו חלק בלתי נפרד מחיי הקהילה וההורים היו תמיד מעורבים בכל הנעשה בין כותלי המוסד. אף שהיה חניך התרבות הצרפתית, הוא דגל, מיד עם כניסתו לתפקידו, בשיטת ״עברית בעברית״, כלומר שכל השיעורים יילמדו בעברית, דבר שלא היה מקובל עד אז ברוב בתי הספר. בית הספר בהנהלתו שם את דגש על החינוך הלאומי ועל לימודי תנ״ך, ספרות עברית והיסטוריה של ארץ ישראל.

רעייתו רבקה, בתו של אברהם מויאל, הייתה עזר כנגד בעלה לא רק בביתם, שנבנה סמוך לבית הספר, אלא גם במוסד עצמו. היא נפגשה עם תלמידים, ובעיקר עם תלמידות, ועודדה אותם ללמוד ולפעול לטובת המושבה.

דוד חיון היה גם איש ציבור בפתח-תקווה, חבר במועצה המקומית ונשיא הכבוד של העדה הספרדית. הוא נפטר בסתיו 1958, ובהלווייתו השתתפו מאות ממוקיריו, בהם תלמידים שלמדו בבית הספר עוד לפני מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1985, כשציין בית הספר – שנקרא לאחר פטירת מנהלו הוותיק ״בית הספר פיק״א על שם דוד חיון״ – 100 שנה להקמתו, ראתה אור חוברת מיוחדת. רבים מתלמידיו של חיון סיפרו על מורם ומנהלם הנערץ והאהוב. להלן כמה מדברים אלה: דבורה קריל: ״דוד חיון ורעייתו רבקה ידעו לקרב לביתם קרובים ורחוקים. היינו באים אליהם ותמיד מצאנו אוזן קשבת, תשומת לב ויחם של ידידות״.

דורה גרינברג-דגן: ״מר חיון דרש מתלמידיו שיופיעו לבית הספר בתלבושת צנועה, כדי לא לעורר רגשות קנאה ונחיתות בין התלמידים מעוטי היכולת״.

משה נאמן: ״מר חיון היה עדין־הליכות וידע לדבר עם כל אחד בסגנונו המיוחד. לא אזכור אותו יוצא מכליו. ראיתיו בסיטואציות שונות והוא היה תמיד מאופק, שולט בעצמו ומשרה סביבו הרגשת ביטחון ותחושת יושר״.

המשוררת אסתר ראב: ״בית הספר הכניס קרן־אור בחיינו. רצתי לבית הספר בחשק ובהתלהבות. המנהל נראה בעיניי כמישהו מיוחד במינו״.

ראש העיר לימים, דב תבורי: ״בראייה לאחור, קשה לי להיזכר במנהל בית ספר שהגיע לרמתו של מר חיון. הוא עורר יראת כבוד בלב חניכיו והיה אישיות חינוכית יוצאת מגדר הרגיל״. חולדה ספיר: ״מר חיון השרה בבית הספר אווירה מיוחדת במינה. הוא עורר בלב כולנו רגשות הוקרה, הערכה ודרך ארץ״.

הסופר יוסף חנני: "דוד חיון היה מאצילי הנפש, המשרים על סביבתם מאורם שלא זכו בו מן ההפקר. רוחו זו, האציל גם על בית הספר פיק״א, שאותו ניהל במשך שנים רבות ברוח ליברלית״

המשורר נתן יונתן, בוגר מחזור כ״ב, כתב על דוד חיון, בעקבות עונש שקיבל: ״…שפטני נא אתה אדון חיון ברחמיך, בקולך העמוק והמוכיח, וכבר מבט עיניו העייפות והמצועפות נוגע עדינות בשתי עיניי, אצבעותיו הרועדות מגששות לחרוש עמוק בתלתליי, וקול האליקנט שלו בלחן צרפתי מציף אותי. כל תוכחותיו באות בעצמותיי כמו שיקוי של אהבה וכבר נגזר העונש הצפוי: עידור ועבודת גינון כל האביב. לעולם אהיה אסיר תודה למי שזיכני להמיר שולחן כתיבה שומם בריח אדמה מפולחה, בשיגיונות אביב. והשנים, אף שחפזו, הותירו פה ושם מהתלות קטנות על פני הדף, כמו למשל נזיפותיו של האדון חיון וזעם המורים שבזכותם, אולי, חזרתי באיחור כבד למחברות ולספרים״.

דוד ורבקה היון הותירו אחריהם שלושה בנים: יגאל, אברהם ושלמה. יגאל נישא לד״ר אידה דנון, ושתי בנותיו הן סמדר – שנישאה ליעקב פרוינד, ורבקה – שנישאה לפרופ׳ נעם למלשטריך־לטר (שאימו זיוה לבית חומסקי נולדה בעקרון); אברהם נישא לרות קובלינר, ובתו היא רבקה אשר נישאה לדני רוזנטל; שלמה נישא ליהודית ברקר, ושני ילדיו הם רבקה חיון – שנישאה לד״ר רן כהן, ודוד היון.

המנהיג המזרחי הראשון-מרדכי נאור- דוד חיון.

עמוד 169

סוף דבר

בעמודי ספר זה נעשה מאמץ לשרטט את דמותו של אדם מיוחד, חלוץ ומנהיג, שפרטי חייו ומעשיו נשתכחו עם השנים – אברהם מויאל. איש יפו זה, בן למשפחה שעלתה ממרוקו באמצע המאה ה-19, היה ממקימי המושבות הראשונות בתקופת העלייה הראשונה, אך כפי שקרה לעלייה זו – שזיכרונה ותרומתה התעמעמו, אירע גם לו: פרט למחקרי עומק של היסטוריונים אין מודעות לתרומתו הגדולה.

אברהם מויאל נולד במרוקו ועלה ארצה עם הוריו ואחיו באמצע המאה ה-19. הוא הגיע לחיפה בגיל שנתיים וליפו בגיל חמש, ועבר מסלול של נער ״ספרדי״ בן הדור ההוא: לימוד בתלמוד תורה ומעבר לישיבה בירושלים, שבה השלים את לימודיו התורניים. מויאל קיבל הסמכה לרבנות ואף הוסמך למוהל. מן הרבנות התרחק, שכן היה כל חייו(הקצרים) איש מעשה במלוא מובן המילה, ואילו כמוהל מל תינוקות רבים לשם מצווה, ובעיקר עשה זאת אצל משפחות עניות ונצרכות.

מגיל צעיר מאוד היה אברהם מויאל איש עסקים מצליח. הוא – כמו שלושת אחיו – ניהל עסקים חובקי עולם בתנאים הקשים של המאה ה-19, עסק ביבוא וביצוא, העברת כספים, רכישת קרקעות, אך בעיקר קינן בו דחף עצום לסייע לשיבת עם ישראל לארצו ההיסטורית. חנותו ביפו הייתה בית ועד לחלוצים הראשונים, אלה שהגיעו בעלייה הראשונה, והוא עשה כל מה שניתן כדי לסייע להם.

מויאל היה דמות חריגה: בין כל הפעילים והעסקנים של חובבי ציון ושל מקימי המושבות הראשונות, שרובם ככולם נמנו עם עדות אשכנז, הוא היה ה״ספרדי״ היחיד. ביפו של הימים ההם לא היה אפשר להתעלם ממנו. הוא ייצג בארץ את הברון רוטשילד, וכל כספיו של הברון להקמת המושבות הראשונות עברו דרך ה״בנק״ של מויאל. כן היה הדבר לגבי בית הספר החקלאי מקווה ישראל, שנבנה על ידי חברת ״אליאנס״ (״כל ישראל חברים״ – כי״ח). כשהגיע לארץ באביב 1885 שליח חובבי ציון, ה״גביר״ קלונימוס זאב ויסוצקי, איל התה הידוע עד ימינו, כדי לעמוד מקרוב על התפתחותן של המושבות הראשונות, הוא התכוון תחילה להקים שתי שלוחות של חובבי ציון בארץ – בירושלים וביפו. לאחר שלא התגבר על ״מלחמות היהודים״ של העת ההיא, גמלה בלבו החלטה: במקום שני ועדים הוא יטיל את תפקיד הממונה על פעילות חובבי ציון בארץ על אדם אחד – והבחירה שלו נפלה על אברהם מויאל. ניתן להניח כי היו לכך שתי סיבות: הוא גילה ביפואי בן ה-35 אדם כלבבו – שקט, סולידי, פעיל ומקושר עם האוכלוסייה הערבית. חשובים עוד יותר היו קשריו המיוחדים עם ראשי הממשל הטורקי.

חליפת המכתבים בין ויסוצקי למויאל, בין ויסוצקי לד״ר פינסקר, נשיא חובבי ציון ובין מויאל לפינסקר – מעמידה לרשות הקורא בן זמננו הצצה אל מעבר לכתפה של ההיסטוריה: איך חיו, עבדו וסבלו הראשונים, מהן הבעיות שהעיקו עליהם, המרוץ אחר קרקעות שיש לרכוש, הקשרים הפתלתלים עם הרשויות הטורקיות ושוב ושוב מאבקים פנימיים ו״מלחמות יהודים״ בלתי פוסקות. מרתקת במיוחד היא עמדתו הדו-פרצופית של ויסוצקי, שמינה את מויאל למעשה למנהיגו של היישוב היהודי החדש בארץ ישראל, תמך בו בהתלהבות, אחר כך התחרט, ואחת השאלות שהציב הייתה – האם ניתן לסמוך על ״ספרדי״, שיבין את המנטליות האירופית? בשפתו המליצית של ויסוצקי נראו הדברים כך: ״ספרדי [הפיזור במקור] הוא, ולא מן המדה שיהיה איש ספרדי עומד בראש כל העניינים השייכים לחובבי ציון אשר ברוסיה״.

לאחר מכן שוב תמך בו, ואחר כך שינה את דעתו פעם נוספת. הוא הציע למנות אדם בשם יוסף סטרבולסקי כממונה־על מטעם חובבי ציון וכ״בוס״ שתחתיו יעבוד מויאל. אולם לא איש כמויאל ימחל על כבודו. במכתב חד-משמעי כתב לפינסקר: "אקח את החופש לבקש מאדוני לבל יסבב אותי בכל עת בהמון עצות מרחוק או בהרכב אלופים על ראשי, מאלה אשר לא ידעו או לא ירצו לדעת אשר לפניהם, כי בשום אופן לא אקבל אחריות על פעולות אחרים, אשר יפעלו נגד רצוני ופקודתי״.

בסופו של דבר פסק פינסקר, כי מויאל יהיה הממונה היחיד על כל פעולות חובבי ציון במושבות הראשונות, והוא עשה זאת במרץ ובהתלהבות. אלא שהוא לא זכה להשלים אפילו שנה אחת בתפקידו, שכן נפצע כנראה, ואף שטיפלו בו טובי הרופאים של התקופה, לא הצליחו להצילו. קרוב לוודאי – והדברים אינם כתובים במפורש – שהפצע ברגלו הזדהם, מצבו החמיר והוא מת בייסורים קשים עוד טרם מלאו לו 36 שנה. לפי המסופר, בשעותיו האחרונות הוא מלמל דברים הקשורים למושבות, לציוד שעליו לרכוש עבורן ולנושאים נוספים שכולם עוסקים ביישוב הארץ. לפי דיווחים בני הזמן, בשבועות האחרונים לחייו, בעודו נאבק על חייו, הזניח את עסקיו הפרטיים, אולם לא הרשה לעצמו שלא לטפל במושבות הראשונות וביושביהן.

במשך כארבע שנים, מתחילת 1882 עד שלהי 1885, היה מויאל הכתובת הראשית בארץ לכל נושא התיישבותי – בכפר או בעיר. יחד עם כמה מטובי העיר יפו עבד מויאל על מיזם נוסף ־ יישובם של בני הארץ, יהודים ספרדים מיפו, בערים ערביות, כדוגמת עזה, רמלה או שכם, כדי להקים בהן שכונות יהודיות. ואכן, בכמה מקומות הדבר עלה יפה, אולם זה קרה לאחר מותו.

הספר גם מנסה לעקוב אחרי בני משפחתו של מויאל ופעולותיהם בארץ לאחר מותו. היו לו בן אחד ושש בנות, שנישאו לאנשי מעשה ויזמים, הן בחיים הכלכליים של הארץ דאז והן במה שייקרא לימים ״פעילות ציונית״. שניים מחתניו, שנישאו לשתיים מבנותיו, הטביעו חותם משמעותי על הארץ: יוסף אליהו שלוש היה יזם, תעשיין, קבלן ואיש ציבור נודע ביפו ולאחר מכן בתל־אביב במשך כ-50 שנה. הוא ורעייתו פרחה-שמחה כלולים ברשימת 66 המייסדים של תל-אביב, ששמותיהם חרותים על אנדרטת המייסדים בשדרות רוטשילד בתל־אביב. חתן נוסף, דוד חיון, היה מדמויות המופת של החינוך הארץ־ישראלי במשך עשרות שנים. מאז ראשית המאה ה-20 ועד סמוך להקמת המדינה – קרוב לחצי מאה – הוא ניהל ביד רמה את בית הספר פיק״א בפתח-תקווה, שנחשב למוסד חינוכי מוביל כל השנים ולימים נקרא על שמו.

דמותו של אברהם מויאל אינה דומה בשום אופן וצורה לדמויות אחרות שבלטו בתקופת העלייה הראשונה, כגון זלמן דוד ליבונטין, אליעזר בן־יהודה, יחיאל מיכל פינס, משה סמילנסקי או פקידיו הראשיים של הברון רוטשילד. הוא היה יוצא דופן בכול: במוצאו, במעמדו המיוחד ביפו ובקרב השלטון העות׳מאני וביחסים שפיתח עם הנהגת חובבי ציון. ראוי להודות בראש וראשונה לד״ר פינסקר, נשיא חובבי ציון, שקלט בחושיו החדים את הפוטנציאל הגלום במויאל, וגונן עליו נגד מערערים ויריבים.

מדוע נשכח? חתנו דוד חיון אמר לימים כי הדבר נובע בין היתר מצניעותם היתרה של היהודים המזרחיים: ״אחת התכונות היפות ביותר של הספרדים היא להצניע לכת. הם ידועים בתור ענווים, נחבאים אל הכלים ואינם בשום פנים ואופן רודפי כבוד ומחפשי תהילות ותשבחות. אבל התכונה הזאת היא-היא שהייתה בעוכרינו. ייתכן מאוד שבדברי ימי היישוב תיזכר לטובה, אבל על פי רוב היא שגרמה לשכחה מעליבה ולסילוף האמת. היא גם שלא מאפשרת להוציא משפט צדק, לא בקשר לתולדות היישוב ואף לא ביחס לאישיו הפעילים ביותר. "נעיף עין על התקופה בת ה-70,60 השנים האחרונות [הדברים נאמרו בשנות ה-40], האם לא היו בין הספרדים מדריכים פעילים, אנשים נלהבים לרעיון הציוני? האם לא קמו לנו אנשים שעבודתם הייתה למופת ולברכה לכולנו? אם כן, מדוע אין אנו מעלים אותם בזכרוננו? ״האמת היא שהיישוב שכח אותם לגמרי! לא הנציח את שמם בשום מפעל בר קיימא, אפילו לא קראו אחדים מרחובות ערינו על שמם!״

חיון ציין בסוף דבריו את שמותיהם של חמישה ״אבות מייסדים" ספרדים שנשכחו: נסים בכר, אברהם ענתבי, מר אברביה, יוסף אליהו שלוש ואברהם מויאל.

העלייה הראשונה, בניגוד לעלייה השנייה שבאה אחריה, לא הוציאה מנהיגים בולטים, שהייתה להם השפעה על התפתחותו של היישוב היהודי בדרך להקמת המדינה, אנו מרשים לעצמנו להשתעשע ולשאול, מה היה קורה אילולא קטעה פציעתו של אברהם מויאל את מהלך חייו. האם היה ממשיך בתפקידו? האם היה מתפתח למנהיגו המוכר של היישוב היהודי? לשאלה זו כמובן אין תשובה, ואפשר רק להעלות השערות ולעסוק בתחזיות. ואולם לא תהא זו טעות לקבוע שלנגד עיניהם של אנשי העלייה הראשונה בארץ, ושל מי שתמכו בהם מרחוק, בכסף ובתמיכה ציבורית – מהברון רוטשילד בפריז ועד חובבי ציון במזרח אירופה – צמח לזמן קצר מנהיג מקומי, שעבר בשמי הארץ ככוכב שביט – האיר וכבה. שכן אברהם מויאל היה, קרוב לוודאי, המנהיג הראשון שהוציא היישוב היהודי שזה עתה החל לקום. ולא מנהיג שהכשיר עצמו בגולה, אלא בן הארץ – ועוד מבני מרוקו. המנהיג המזרחי הראשון.

סיום הספר בשלמותו באדיבות מר מרדכי נאור

עמוד 173