מורשת יהדות מרוקו

הנגיד תופס מקום מיוחד בין משוררי התקופה הספרדית בזיקתו המובהקת לסוג האֵפי גם במסגרת השירה הלירית. הוא הקים זכר למאורעות חייו ולחוויותיו בשירים שנועדו לדורו ולדורות הבאים — מההרפתקה בימי נעוריו, כשהותקפה אנייתו על־ידי דג ענקי וכמעט נתהפכה וטבעה, ועד למלחמותיו האחרונות באויבי גראנאדה. יש לו ״הנשימה הארוכה״, הדרושה בשירים מסוג זה, ובו בזמן יודע הוא גם לרתק את קוראיו בתוכן הדברים. בשירי המלחמה מרובים סימני ההשפעה הערבית, ועם זאת מוטבע עליהם חותם יהודי מובהק. הנגיד מחדש כאן את המסורת של דבורה הנביאה ודוד המלך. ואגב הוא עצמו טוען ששירתו כשירת נעים זמירות ישראל בשעתה!

וְאוֹמֵר לִי ״הֲתוּכַל אַתְ לְהַלֵּל?״ / הֲשִׁיבוֹתִיו ״אֲנִי דָוִד בְּדוֹרִי!״

(שעה מני, 33)

או:

אֲנִי מַפְלִיא דְבַר זִמְרָה תְּהִי עַל / שְׂפָתַיִם כְּשִׁיר דָּוִד עֲרֵבָה.

כמו בשירה התנ״כית מודגש אצלו, כי אלהים שולט במערכת הקרב, גומל בה טובה לצדיק ומעניש את המעוול. הנגיד ידע, כי האויבים ראו בו לא רק את שר צבא גראנאדה, אלא את היהודי, ובהילחמם בו התכוונו לפגוע בכלל ישראל; על כן דרש שכל עמו יחוג את נצחונותיו אתו.

כל התנהגותו מעידה על חיוניות עצומה. הוא אהב את החיים וידע ליהנות מהם, אף שראה את המוות הרבה פעמים פנים אל פנים. אמנם מסתבר, שהמיתה הטבעית מחולשת הזקנה או מתוך מחלה מפרכת הפחידתהו הרבה יותר מקץ פתאומי בשדה־הקרב. בראשונה מורגש זעזוע עמוק בשירתו אחרי פטירת אחיו בכורו יצחק (1041). מחזור הקינות שחיבר אז מגלה גילוי רב את חרדתו האישית בפני הכליון. לעת הזקנה מעמיק והולך יאושו. הספר ״בן קהלת״ אינו אלא שורת ואריאציות על נושאים מועטים: על חידת ההוויה, על הזמן הבורח מבלי שנרגיש בכך ומביאנו למקום הנועד לנו מלכתחילה, על זוועת הקבורה ואפילו על גורל הגווייה הטמונה באדמה. לא לעתים קרובות הגיע הנגיד לאותה מידה של ריכוז המחשבה והביטוי, המציינת את אוסף השירים האלה.

אין ספק׳ שהמרה השחורה התגברה עליו לעת זיקנה. ואולם נשגה משגה חמור, אם נקבע מראש תקופות מסוימות לשיריו לפי תוכנם. מי יעז להבהיר את צפונותיה של נשמה רבת התכונות כנשמת הנגיד ? אולי שייכים אחדים משיריו האופטימיים דווקא לתקופתו האחרונה. את ההנאה מתענוגות העולם הזה מביעים בין השאר השירים שכתב על האהבה. אמנם, לכאורה משקפים הם מצבים טראגיים: את יסודי החושק הנאמן, שאהובתו או אהובו מתעללים בו. יש שחושק זה מתקומם נגד גורלו המר, אבל מתוך גודל חיבתו משלים חיש מהר עם המצב, ולא עוד אלא גם מצדיק את יחס אהוביו אליו. אכן, אין המשורר מצפה, שהקורא יאמין בתמימות בסבלו של אותו חושק: שהרי בתחום שירי החשק הכל אינו אלא תיאור מסוגנן ומשחק קל. הכוונה כאן היא להנות את הקורא באמנות המחבר. זוהי איפוא ספרות משעשעת לפי טבעה, ויש לציין׳ ששירי האהבה של הנגיד קצרים הם, מעין פרפראות שנועדו לקינוח סעודה. כנראה נמצאו עוד באותה תקופה אנשים שעינם היתה רעה בשירת אהבה בלשון הקודש. כדי לפייסם טוען יהוסף בהקדמתו לדיואן, כי בדברו על הנשים התכוון אביו ל״כנסת ישראל״. כל מי שיש לו חוש ביקורת כל שהוא יכיר, כי לפירוש זה אין כל שחר. הנגיד שר לא על דמויות סמליות, אלא על בשר ודם, ולא על ״צביות״ בלבד, כלומר, — נערות, אלא לפי הנוהג הערבי גם על ״צבאים״ — נערים יפים, והם הם שהלהיבו את דמיונו בעיקר.

את תאוות המשורר מעוררים תכופות המוזגים הצעירים המגישים לו את משקהו בשעת המשתה, וכך מתקשרות זו לזו שירת האהבה ושירת היין. בסוג האחרון עולה הנגיד על כל משוררי התקופה הספרדית. לחרוזיו על המשתאות יש חן ראשוני — אף שגם כאן אינו סולל דרכים חדשות, אלא ממשיך במסורת עתיקת ימים שעברה לכאורה מן היוונים לפרסים ולערבים. אמנם, שירת היין מבוססת על חוויות אמיתיות של הנגיד, אך גם אותה הלביש בצורה מסוגננת. בתארו את תענוגות הסובאים, בין שיתאספו בגן רענן בתקופת האביב או ליד מדורת האש בסתיו, בין שישתו בשעות היום או בזמן מלא מסתורין בטרם שחר — תמיד משמש הטבע רקע חשוב ורב משמעות לשיריו אלה. אף הם אינם ארוכים על הרוב ובמקום לתת תיאורים שלווים ומפותחים, מבליט המשורר פרט מסוים ומעורר בדמיונו של הקורא שפע של תמוגות־לוואי. מה רבה הדרך מן הרשימות היבשות של חפצים ועניינים השייכים למשתאות־יין בשירת דונש עד למלאכת מחשבת זו של הנגיד!

את הקורא המודרני יש אולי להזהיר, כי לא יחפש בשירה זו דיונים על בעיות עמוקות כמו ב״משתה״ של אפלטון או ב״דיואן המערבי־המזרחי״ לגיתה. אין כאן לגימה אטית של המשקה הבאה כדי לעורר את המחשבה ולרעננה; כוונת המסובים היא להסיר את הדאגות מלבם ולשם כך שואפים הם לשכרון גמור. במצב שכזה מיטשטשת גם כל תחושת זמן ואינם מרגישים עוד כי כל דקה חולפת מקרבת אותם לקצם. בנקודה זו ישנו אפוא מגע ענייני בין שגי התחומים המנוגדים, לכאורה — בין אימת המוות וחדוות החיים!

תְּנוּ לוֹ [לָאֵל] חֲצִי הַיּוֹם – וְחֶצְיוֹ לְמַעֲשֵׂיכֶם ; וְאֶל תִּתְּנוּ פּוּגַת לְיַיִן בְּלֵילֵיכֶם…

וְאִם אֵין בְּקֶבֶר שִׁיר וְחָמַר וְחָבֶר – הוֹי / פְּתָאִים! יְהִי זֶה חֶלְקְכֶם מֵעֲמָלֵיכֶם

(עליכם לפועלכם, 3, 5)

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-שמואל הנגיד-סיכום

עמוד 78

לֵוִי אִבְּן־מַר־שָׁאוּל

מַקורדוברה, חי שם ובטורטוסה במחצית הראשונה של המאה הי״א

פייטן זה, הנזכר אצל משה אבן־עזרא, היה, כנראה, בנו של יצחק אבן־מר־שאול. המדקדק והמשורר המהולל מלוסינה ״עיר היהודים״. מסתבר שלוי חיבר את הפיוט הנאה ״לבבתיני אחותי״; בראש־בתיו חתום השם ״לוי בן יצהק״ ובכתב־ יד קדום, מן הגניזה המצרית, הכולל העתקת הפיוט הנ״ל, רשום ״לר׳ לוי בן מר שאול״.

המשורר שר כאן את אהבת שני החושקים הנצחיים, כנסת ישראל והקב״ה, ובשבילנו זוהי אחת הדוגמאות הראשונות לשימוש האליגורי ב״שיר השירים״ בתקופה הספרדית. לוי אבן־מר־שאול חיבר, כנראה, גם את ״יום לריב תעמוד״, אחת הסליחות הידועות ביותר שבמחזורי צפון אפריקה. וכאן הצליח לתת ביטוי נמרץ לאימה התוקפת את האדם אחרי מותו, בתתו את הדין לשופט העליון.

[53]

אהבה(?)

"לִבַּבְתִּנִי, אֲחוֹתִי / אֲשֶׁר פְּנֵי דַּמֶּשֶׂק צוֹפָה,

בְּחַד עֵינַיִךְ בִּהְיוֹתִי / וְנַפְשִׁי מְאֹד לָךְ נִכְסָפָה

יוֹם קָרָאתִי, בִּרְאוֹתִי / כְּחוּט הַשָּׁנִי הַשָּׂפָה:

מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָהּ / כְּמוֹ שַׁחַר יָפָה?"

5 "בְּלֶכְתִּי כַּאֲשֶׁר נִפְרַדְתִּי- / וְעֵינַי כְּחוּלוֹת בְּלִי כַּחַל-

רַצְתִּי וְחַשְׁתִּי וְחָרַדְתִּי / בְּשִׁמְעִי אֶת קוֹל הַשַּׁחַל.                

עֲנִיתִיהוּ וְלֹא מָרַדְתִּי / וַיְהִי בְּלִבִּי כְּמוֹ גַּחַל:

אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי / לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנַּחַל.

יוֹם עָמַדְתִּי וָאֵפֶן / בְּבֵיתִי בְּעַד הַחַלּוֹנִים,

10 צָפַנְתִּי לַף דּוֹדַי, פֵּן / יִרְאוּנִי עֵינֵי יוֹנִים,

חוֹשְׁקָם צָפוּן וְצוֹפֵן / מִבֵּין הֲדַסִּים רַעֲנַנִּים –

לֵאוּת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן / הֵנֵצוּ הֲָרִַמּוֹנִים". [53]

פיוט המיוסד כולו על רעיונות מ״שיר השי­רים״ בפירוש אליגורי. החושק, והוא הקב״ה, פונה לכנסת ישראל חשוקתו (1־4) המשיבה לו (5־12). — חתימת השם: לוי בר יצחק (לבבתיני, ונפשי, יום, בלכתי, רצתי׳ יום, צפנתי, חושקם).

1. 1. לבבתיני — שה״ש ד, ם; צופה — שם ז, ה. 3. יום — ביום שראיתי את שפתיך הנהדרות(שם ד, ג) וקראתי. 4. מי זאת — שם ו, י. נפרדתי — בגלות; כחולות — אפלות מצער. השחל — האויב. 7. עניתיהו — את חושקי. 8. אל גנת (שם ו, יא) — לראות אם הקץ קרוב. 10. צפנתי (שם ז, יד) — הסתרתי; יונים — אויבים. 11. חושקם — הקב״ה; וצופן — וצופה (עיין ן׳ עזרא לתה׳ י, ח); מבין הד­סים — זב׳ א, ח. 12. לראות — שר,״ש ו, יא.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן– לֵוִי אִבְּן־מַר־שָׁאוּל

עמוד 170

יוֹסֵף אִבֵּן־חַסְדַאי

חי בסאראגוסה במחצית הראשונה של המאה הי״א

אחרי חורבן קורדובה בשנת 1013 נפוצו תושביה היהודים לכל קצות ספרד. כמה ממשכיליה וסופריה המובהקים תקעו את אהלם בסאראגוסה שבצפון־מזרח המדינה. עיר זו הפכה לבירת אחת הנסיכויות החשובות שקמו על חורבות המדינה המוסלמית האחידה, והמהגרים וילידי המקום כוננו כאן אחד ממרכזי התרבות היהודית במאה הי״א והעשירו את השירה ואת המדע גם יחד. אחד הקשישים בין משכילי סאראגוסה היה אבו עמר יוסף אבן־חסדאי, בן למשפחה רמת־היחם וידיד נעוריו של שמואל הנגיד. יש לשער, שגם יוסף עבר לסאראגוסה מן הדרום. כנראה לא הרבה אבן־חסדאי לחבר שירים, ולא אנו בלבד אלא גם בני הדור שלאחריו לא הכירו אלא מקצת מן המקצת מפרי עטו. בידינו נמצאת כיום המפורסמת שביצירותיו, אשר זכתה לשם מיוחד — ואל יהא הדבר קל בעינינו, שהרי בתקופה הספרדית לא ניתנו שמות לשירים אלא במקרים נדירים מאוד. אותו שם, ״השירה היתומה״, אינו בא להביע רוח בדידות או יתמות, אלא מותאם להוראת המלה ״יתימה״ הערבית, והיא ״יחידה במינה״, שכן בשירתו זאת ראה המחבר את יצירתו העיקרית. היא נועדה לשמואל הנגיד ועל כן עמל לשכללה

ככל האפשר«

אֲרוּסָהּ אַתְּ(-הנגיד)-וְהִיא לָעַד בְּתוּלָה,! וְאִם לָהּ אָב(-המחבר) וְהִנֶּהָ יְתוֹמָה!

(שירה יתומה, 43)

לחיבור ״השירה היתומה״ נתעורר אבן־חסדאי בהשפעת מאורע, שפרטיו אינם ברורים לנו היום. שואה ירדה אז על אחת מקהילות ישראל והחריבה אותה עד היסוד, ובין שרידיה־פליטיה נמצאו שני אחים, אולי קרובי משפחתו של המשורר. הוא החליט לפנות לנגיד ידידו, שיקבלם תחת חסותו והכניס את בקשתו לחלק האחרון של שירתו. כנראה נכתבה יצירה זו בשנת 1045, כי הוא מזכיר בה לשבח את הנער העילוי יהוסף (נולד בשנת 1035) ה״משעשע במשנה״, וקרוב לוודאי שהוא קיים את הכלל של מסכת אבות: ״בן עשר למשנה״. הנגיד השיב לאבן־חסדאי אף הוא בשירה רבת־פאר והידור, ובין השאר הודיע לו שעניינם של שני האחים יהיה בראש דאגותיו.

משכילי התקופה הספרדית החשיבו ביותר את ״השירה היתומה״׳ ומשה אבן עזרא מייחד לה, שלא כמנהגו, שורות מספר בסקירתו על התפתחות השירה העברית. הקורא בן־זמננו אולי יתלהב פחות ממנו משפע ״קישוטי המליצה״ שביצירה זו; אולם גם הוא ידע להעריך את מלאכתו ואומנותו של המחבר המתגלות בכל פרט ופרט, וחושבני שיש ב״שירה היתומה״ לפחות שתי פיסקות הגורמות עונג אסתיטי רב: הפתיחה המתארת את נדודי־הלילה של דמות הצבי המגיע לערשו של המשורר ונראה לו בחלום, ושורת האנטיתיזות (הקבלות־ שבניגוד) השנונות על סגולות עטו של הנגיד.

שירה יתומה

הֲלִצְבֵּי חֵן גְּבוּרַת אוֹן וְעָצְמָה / לְהִתְעַטֵּף רְדִיד אָפֵל כְּשַׂלְמָה

וְלִרְעוֹת כּוֹכְבֵי נֶשֶׁף וְלִתְעוֹת / בְּעִי מִדְבָּר מְעוֹן פַּחַד וְאֵימָה

וְלָצֵאת מֵחֲדָרִים אֶל חֲרָדָה / וּמֵהֶמְיַת נְבָלִים אֶל מְהוּמָה?-

יצירה זו נתפרסמה אצל יהודי ספרד בשם ״שירה יתומה״ ויתכן שהוא ניתן לה כבר על ידי המחבר (לפי הרמז בבית 43); אלחריזי מביא אותה בתוספת התואר הנ״ל. יש לפרש אותה לפי הוראת המלה הערבית המקבילה (יתימה), ״יחידה במינה״. השירה היתומה נכתבה לכבודו של שמואל הנגיד סמוך לשנת 1045 והנגיד השיב לאבן חסדאי בדברי שיר במשקלה. — משקלה של השירה היתומה: המרובה.

1—11. פתיחה שאין לה כל קשר לעצם הנושא, כמקובל ברבים משירי התהלה הערביים והעבריים. המשורר מתאר בגוף ראשון את חוויתו של חולה אהבה הזוכה ליהנות מחברת חשוקו בחלום לילה. הוא מגיע לענין העיקרי של שירו על ידי מעבר פתאומי ומפתיע (11—12) וגם זה נעשה בהתאמה לטעם אסכולתו הספרותית. 1. הצבי(גם העופר) — כינוי לחשוק בשירת האהבה הספרדית. החשוק מרוחק מחושקו (המשורר) ורק בלילה יוכל להתראות אתו. אז קמה דמות הצבי הישן מערשו ועוברת כל מרחק שהוא בלי מעצור ומבלי לפחד מפני הסכנות; גבורת און ועצמה – תמיהה על הגבורה שמראה היצור החלש והעדין;

להת­עטף — לשקוע באפלת הלילה, כדרך ״עוטה אור כשלמה״ (תה׳ קד, ב). 2. ולרעות — ציור ערבי שמקורו בחייהם של אנשי המדבר, המבלים את הלילות בחוץ ומסתכלים בצבא השמים; הכוכבים מדומים לעדר צאן; בעי מדבר (השווה מיכה א, ו; יר׳ כו, יח) — במקום שמם. 3. חרדה — הדרך המסוכנת;

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן- יוֹסֵף אִבֵּן־חַסְדַאי

חי בסאראגוסה במחצית הראשונה של המאה הי״א

עמוד 172